**ויאמר אלהים אל יעקב כו' מוקש אדם ילע קודש כו'.**דעתם ז"ל שהצווי הזה ליעקב כדי שיקיים נדרו ולהודיעו שהצרות שבאו עליו היה בשביל שאיחר תשלומי נדרו כמ"ש בהדיא בתנחומא:

**תבא מארה כו'.**וה"פ מוקש יהיה לאדם שיאכל קודש. וילע מל' ושמת סכין בלועך ואחר נדרים לבקר שכמו שנענש האוכל קדש כן הנודר ואינו משלם. כי הנדור הרי הוא קדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (יפ"ת):

בלועובבית בליעתו:

שהוא נהנהלא אמר אוכל משום דקמפרש קדש ישראל ולא שייך בזה אכילה ממש. ומשה"כ כל אכליו יאשמו הוא לשון מלציי:

נתבקרה פנקסובתנחומא מפרש שהמלאכים מלמדים עליו חובה ומזכירין עונותיו ע"ש:

**ויאמר אלהים וגו' אם נבלת כו'.**כבר פירשתי שדעתם ז"ל שלהוכיחו בא על איחור נדרו. ולהכי מייתי נמי האי קרא דדריש שיהיה נדרך סמוך לפיך ואיידי דמייתי להא מייתי נמי פלוגתא דבן עזאי ור"ע ברישיה:

**אם נבלת עצמך בד"ת.**שתשאל לרבך כל ספקותיך ואע"פ שיש בהם דברים שחביריך ילעגו עליך. סופך להתנשא:

**אם נזדממו אחריך דברים.**אם יש מרננים אחריך בדברי עלילות (ונזדממו הוא מל' עדים זוממים) שים יד לפה ולא תהפך בדברים שאם ידע אחד לא ידעוהו שנים. ואם תהפך בדברים יתגלו לכל. וזה ע"ד וכוסה קלון ערום (יפ"ת ומת"כ):

**מי גרם לך כו'.**מי גרם לך שנתעלמו ממך דברי תורה ותהיה לבוז לפני השואלים הלכה מפיך. ע"י שנשאת את עצמך בד"ת:

סימוניאשם מקום:

מקרא אותנולומד אותנו מקרא:

ושונהלומד אותנו משנה:

**רקקה דם.**היבמה שחלצה וירקה לפני היבם:

דלמא לית בר אולפןשמא אינו בעל גמרא והלכות. אלא בעל אגדות ודרשות:

**אם אמת למה רשום.**דמדכתיב אמת משמע כתיבה תמה העשוי להתקיים. ומדכתיב רשום משמע שאינה כתיבה ממש אלא רושם בעלמא כעין שרושמין לסי' בעלמא:

**והלך לו אצל רבינו.**להגיד צרתו כדי שיפטרהו מהמנוי ההוא שהוא לו לפוקה ולמכשול:

מה עבדין לךמה עשו לך שחזרת אצלי:

**אפילו בשיניה כו'.**דלא כתיב וחלצה בידה:

צחצוחית של רוקפי' הערוך לשון סחיטה:

**עד שלא נגזרה גזירה.**כלו' עד שלא נגמרה דהיינו חתימה לפי שקודם חתימה מתבטל בתפלה כדלקמן דב"ר פ"א (יפ"ת). והיינו דקא בעי מאי חותמו של הקב"ה. אבל בשה"ש רבה פ' לסוסתי איתא עד שלא נחתם הדין רשום משנחתם גזר דין אמת:

**רבינו בשם ר' ראובן.**הוא ט"ס וצ"ל רב ביבי בשם ר' ראובן וכדאיתא בשהש"ר הנ"ל כי איך יאמר רבי בשם ר' ראובן שהיו רחוקים זה מזה זמן רב:

מהו אמתכלו' מה טעם להיות חותמו יתב' אמת שדרך החותם לחתום שמו או כנויו או סימן מורה עליו:

**על שם אני ראשון.**בירו' פ"ק דסנהדרין מפרש לומר אני ה' ראשון שלא קבלתי מלכותי מאחר. ומבלעדי אין אלהים שאין לי שותף. ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למסור לאחר:

וטפתל' הצפה. כלו' נתגאה רוחי עלי. והוא תרגום של גסות הרוח. ובירוש' ביבמות משמע שעמום ובלבול הדעת:

**נוח לך ליתן זמם.**כלומר מחסום ולא תוציא הדבר בפיך. וזמותי מלשון זמותי בל יעבר פי. וס"ל לר' אבא ב"כ דאין לנדור כלל שמא יבא לאחר. אלא יעשה המצוה בלא נדר:

**אמר רבי מה ידך כו'.**ס"ל דמצי נודר רק שלא יאחרהו. וז"ש שיהיה תשלום הנדר סמוך לפה שהוא הנדר היוצא בפה ואע"פ שלא יהיה בידו בשעת הנדר:

**רבנן אמרי מה ידך קודם לפה.**ס"ל דלא שרי אלא בדבר שכבר היה בידו בשעה שמתנדב דלא חייש ביה לתקלה וז"ש מה ידך קודם לפיך פי' כמו שהיד קודם ליקח המאכל ושוב פותח פיו למאכלו. כן יקדים להביא הדבר בידו ושוב יקדישנו. ואע"ג דהאי נדבה מיקרי ולא נדר. לא דק ונקט נדרך כלישנא דר"א ור"י (יפ"ת):

**על ידי שאיחר נדרו.**ואיחור הנדר הוא הקמת מזבח בבית אל כמ"ש ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך כו' וכה"א אנכי האל בית אל כו' אשר נדרת לי שם נדר (נזה"ק):

נתבקרה פנקסוונענש בצרות עשו והדורון וצלעות ירכו וצרת דנה כדאי' בתנחומא:

בשעת עקתא נדראבתמיה בשעת צרה נודר ובשעת רווחה יסיע מלבו כשטף מים. ובתנחומא גרס בשעת עקי נדרי בשעת רווחא שמטי. ופי' כשהיית בצרה נדרת וכשאתה ברווחה שכחת. ודייק מדכתיב בברחך מפני עשו שפירושו אחר שנדרת בעת צרה איך שכחת שוב בשעת הרווחה:

מהולתך חרשאכלו' הנפה נתחרשה ואין יורד הקמח אקיש עלה הכה עליה בכח בטבעות של ברזל. שכך מנהג הערביים כשמסלתין הסולת יש להם באצבעות צרורות טבעות ומכין הנפה בהם מכאן ומכאן ויורד הקמח. והוא דרך משל כי מי ששכח נדרו צריך יסורין להזכירו (יפ"ת):

הרי אתה כעשודהיה די שיאמר מפני אחיך (יפ"ת):

**כל כסות בכלל אליל.**משום דלא שנו אלא כלים שעליהם צורת החמה והלבנה. הא שאר כל המזלות לא. ולא שנו אלא דרקין. הא כל הנחשים לא כדאי' בירושלמי. קאמר ר"י דכל כסות בכלל אליל בהיות בו כל מין צורה זולת הנזכר דיליף לה מיעקב דאמר והחליפו שמלותיכם משמע דכל כסות של אליל אסור. וז"ש אין אנו בקיאין בדקדוקי אליל כיעקב דממתני' לא שמעי' אלא הנך צורות. ומיניה שמעי' דכל מין כסות אסור. וגם במתני' איתא שיוליכם לים המלח. ויתכן לפעמים להמצא. וביעקב כתיב ויטמון שטמן עד כדי שאין אפשר להמצא (ועיין ביפ"ת):

פלטנוסהוא הר גריזים שהכותים מחזיקים אותו לקדוש:

שמראיאדם אחד מהשמרונים:

מסיק מצלילעלות ולהתפלל בתוך ירושלים. א"ל וכי לא טוב לך להתפלל בהר המבורך הזה ולא בזאת האשפה. שהכותים חושבים שלא הומטר במי המבול ולכן הוא מבורך כדלעיל פ' ל"ב:

**ויטמן אותם כו'.**ובאותו הר היו עומדין ומדברין בו אמרו כו' השמרונים אמרו זה לזה מאחר שזה יודע שעבודת אלילים טמונה בוודאי ילך בלילה ויקחנה. ונתייעצו להרוג את ר' ישמעאל (וכמו שפי' המבאר בפנים) ועמד ר"י בלילה וברח. וע' בירושלמי:

**בג' מקומות כו'.**שנתכנסו עליהם למלחמה ומנעם ה' ע"י שהיתה חרדה ביניהם שהכו זא"ז ונתפרדה חבילתם. כענין חרדת אלהים הנזכר ביהונתן ולא היתה עיקר מפלתן ע"י ישראל. והא דלא חשיב סנחריב כי שם מתו כולם ולא מייתי הכא אלא פירוד החבילה (יפ"ת):

**ותהי לחרדת אלהים. ואחד בימי יהושע. אמר ר"א בקשו לרדוף ולא הניחן הקב"ה והיכן נתכנסו לחצור דכתיב כו' שרף יהושע ואמר ר"א במסורת שרפה.**כצ"ל. וכן הוא בס"מ. וכן גרס הא"א ור"ל ואחד בימי יהושע. והיינו דכתיב ויהי כשמוע המלכים אשר בעבר הירדן וגו' החתי והאמורי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד. ולא נאמר שם אח"ז ספור מלחמה כי אם ספור בני גבעון ושמלך ירושלים קבץ אליו איזה מלכים להלחם עם יושבי גבעון. והאחרים להיכן הלכו. אלא שנתפרדה החבילה לחרדת אלהים אשר נפל עליהם (נזה"ק). והאי דחשיב יהונתן שנית וה"ל למימר יהושע שנית. והוא משום דביונתן כתיב מפורש ותהי לחרדת אלהים. וכן ביעקב כתיב חתת אלהים:

**והיכן נתכנסו.**בימי יהושע ועז"א ואמר ר"א במסורת שרפה כו'. והיינו דכתיב כאשר צוה ה' את משה כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע וגו' דריש ליה לרבות שריפת חצור הנזכר מקודם שלא עשה כן אלא במסורת מפי משה:

**שכל מי שנכנס כו'.**כבר נתבאר לעיל פ' ס"ט ע"ש:

לשון יוני הואממה שכפל הכתוב להודיענו שקרא שמו אלון בכות דרשו שרמז לזה (יפ"ת):

**ל"י הוא אלון אחר.**ולעיל פ' ס' דריש כ"כ מלת הלזה אלון זה. ורש"י ז"ל בחומש הביא אלון בלשון יוני אבל. והוא תמוה שהרי מפורש כאן שבל"י אלון הוא אחר לא אבל. אמנם גם פירושו זה אמת הוא כי אליה או אלי הוא בל"י קינה ונהי:

**באה ליה בשורתא שמתה אמו.**הרמב"ן ז"ל ביאר טעם הדרשא. וכתב שאין לבכות כ"כ על המינקת הזקנה שיקרא המקום עליו על שם האבל. אבל יעקב התאבל ובכה על אמו אשר אהבתו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו. ומה שלא פירש הכתו' מיתתה בפירוש אמרו בתנחומא סדר כי תבא לפי שלא הוציאו מטתה ברבים. אמרו מאן יפוק כו' אם יפוק [עשו] רשיעא קומה ימרון לייטין בזייתא דהדין ינוקין. מה עשו הוציאו מטתה בלילה. אריב"ח לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרסם הכתוב מיתתה אלא ברמז הה"ד ויקרא שמו אלון בכות ל"י הוא אלון תרי שתי בכיות ע"כ:

שמתה אמועיין מ"ש לקמן פ"ק:

**ברכת אבלים בירכו.**דדרשי' סמוכים (יפ"ת):