**וירא יעקב כו' כתיב אשרי כו'.**דק"ל למה אמר ל' שבר ה"ל למימר לשון אוכל. לכך מפרש דרמיז שראה יעקב רמז ברוה"ק שיש לו תקוה טובה במצרים. ושבר הוא ל' תקוה כשהשי"ן בשמאל והביא פסוק אשרי שאל יעקב בעזר שברו על ה' אלהיו. וכדאי' בתנחומא שברו על ה' אלהיו זה יוסף סברו של עולם שהיה במצרים והראה הקב"ה ליעקב שסברו במצרים:

**הן יהרוס כו'.**הן יהרוס עצת השבטים כשבקשו להורגו. ולא יבנה עצתם כשרצו להחזירו שהיה בהם ט' חלקים לאחוה להחזירו מעצמם כדבסמוך. ובאשר כבר ידעו שהיה במצרים מאז נמכר בקל היה בידם לדרשו ולחוקרו. והקב"ה השיב חכמתם אחור לבל יתגלה להם אלא אחרי כמה גלגולים וסבות שעבר להם עם יוסף בענין בנימן כדי לכלות הפשע ולהתם חטאתם וכמבואר במדרשות. ועז"א יסגור על איש ולא יפתח ללמדך שאף במראה רוה"ק לא פתח להם פתח של רמז כאשר עשה לאביהם (נזה"ק):

**כי יש שבר זה הרעב.**שראה שבר וסבר. ושבר הוא מל' שברון כענין הרעב וענין יוסף שהורד מצרימה וענין גזירת ועבדום וענו אותם. וכלפי שלשתן ראה ג"כ סבר. כלפי שבר של הרעב היה ג"כ הסבר של השובע שכשבא יעקב למצרים נסתלק הרעב כדלעיל ס"פ פ"ט. וכלפי השבר ויוסף הורד מצרימה שוב היה להם סבר של ויוסף הוא השליט. וכלפי השבר של ועבדום וענו אותם שוב היה סבר של הבטחה ואח"כ יצאו ברכוש גדול:

האומר לחרסזה יעקב דאיקרי שמש הנקרא חרס וכוכבים הם בניו. כדכתיב ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ומדקאמר ביעקב לשון זריחה ובשבטים לשון חתימה משמע דעל יעקב אמר הקב"ה שלא יזרח עליו רוה"ק כראוי לראות בירור הדברים על מכונם. אבל ברמז ראה. אבל בעד הכוכבים אלו השבטים יחתום לגמרי שהם לא ראו מאומה כדלעיל:

**אל תוציאו מידם פרוסה.**היינו כדפרש"י בחומש למה תתראו למה תראו עצמכם מפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שביעין שבאותה שעה עדיין היה להם תבואה. וכן הוא ל"א פרוטות שלא תראו עצמכם עשירים מפני הקנאה. שחשש לעין הרע הנמשך מן הקנאה שעה"ר מזיק ושולט ביותר בזמן הרעב שהבריות עיניהם צרות זו לזו. והיינו דמסיק ואל תכנסו כולכם בפתח אחד מפני העין דהאי מפני העין אתרוייהו קאי דטעמייהו הוא מפני שליטת עה"ר והאי אל תכנסו כולכם בפתח אחד בוודאי לא נפקא מקרא דהכא שהרי עדיין לא הזכיר כלל ירידתן למצרים. אלא הא נפקא מבתוך הבאים וכדפרש"י בחומש. ולא מייתי לה הכא אלא להחזיק בו שהקפיד יעקב בבניו על ענין עה"ר וכדפרישית (נזה"ק):

מפני העיןלפי שהם נאים וגבורים:

**בישרם שהן עתידין כו'.**דהול"ל לכו שמה אלא לרמוז למנין רד"ו שיהיו שמה במצרים ונצנצה רוה"ק בפיו:

**לעשות שם ר"י שנה.**פי' לעכב שם ר"י שנה. משירד יעקב למצרים עד גאולת מצרים היה ר"י שנה שהרי גזרת ת' שנה נמנית משנולד יצחק כשדלעיל פ' מ"ד ומשנולד יצחק עד שירד יעקב למצרים ק"ץ שנה. שהרי יצחק בן ס' כשנולד יעקב. ובן ק"ל שנה היה יעקב ברדתו מצרימה הרי ק"ץ. דל ק"ץ מת' נשארו ר"י:

**ט' חלקים לאחוה כו'**לעורר שוב אהבת האחוה כלפי יוסף להשיבו אל ארצו ואל בית אביו. וחלק אחד לשבור בור. כאילו זה לא היה אלא טפל. וענין יוסף עיקר. כי לשבור בר היה מספיק באחד מהם. אבל בעבור יוסף ירדו כולם שמה לבקשו בכל צד ופינה (נזה"ק):

**מנין לעדה כו'.**הל' קצר כאן. וקאי אהא דקימ"ל בפרק שלשה שאכלו ופרק הקורא עומד דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. ומבעיא לן מאי משמע. ומהדרינן דתני ר"ח אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה. ואתיא עדה עדה דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה יצאו יהושע וכלב אף כאן עשרה. וזו היא סברת ר"א ור"י בשם ר"י. אבל ר"ס ור' יוסי פליגי ור"ס גמיר תוך תוך מויבאו בני ישראל בתוך הבאים. ור"י יליף בני ישראל מבני ישראל (יפ"ת):

אפילו עד כמהכלו' דבתוך הבאים קאי אאינשי דעלמא והם היו הרבה. ולכך יליף מבני ישראל ואידך לא קפיד אהא כיון דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא בל' תוך דכתיב גבי בני יעקב:

**תינוק עושין אותו סניף.**איידי דילפינן עשרה לדבר שבקדושה מאחי יוסף נקט להו הכי דלא בעי כל העשרה גדולים כהנהו. ואיידי דמייתי להא מייתי נמי הא דט' פת וא' ירק מצטרפין (יפ"ת):

סניף לעשרהפי' חיבור לזימון בי' דט' גדולים וקטן מצטרפים. והא דתנן וקטנים אין מזמנים עליהם. היינו להצטרף לזימון ג' דלעשרה קיל טפי וכדמשני בגמרא (יפ"ת):

**והא תני אין מדקדקין בקטן.**ברייתא היא. והיינו קטן פורח כדמוקי ליה בפ"ג שאכלו. ופרש"י קטן פורח שהביא סימנים ולא בא לכלל שנים שאין מדקדקים בו אם בא לכלל י"ג שנים. ומ"מ הכא ה"פ דכיון דתני אין מדקדקין משמע דטעמא משום דהביא ב' שערות מיהת. אבל קטן לגמרי לא. ואילו ריב"ל קאמר אפי' תינוק דהינו אפי' מוטל בעריסה כדאי' בגמרא ומשני לא נצרכה אלא לשני קטנים וכו' כשלא היו אלא ח' גדולים וב' קטנים אחד ספק דהיינו קטן פורח. ואחד קטן לגמרי. וקמ"ל שעושין את הספק עיקר שיחשב כאחד מן הגדולים הצריכים להיות ט'. ואת הקטן יעשו סניף להם. והוה ליה עשרה ולא הוצרך תנא דברייתא להזכיר אלא דינא דקטן פורח דהוה חידושא דחשוב כאחד מן הגדולים. ועיין ביפ"ת:

תני קטן וס"תפי' תני חדא ברייתא קטן וס"ת ר"ל שיש לו ס"ת בידו עושין אותו סניף. ומפרש ר' יודן כן הוא מתניתא פי' כך צריך לשנות בברייתא קטן לס"ת לקריאת התורה בשבת עושין אותו סניף שעולה למנין ז' (פ"מ). כדאמרי' במגילה הכל עולה למנין ז' אפילו קטן כו':

**מאימתי עושין כו'.**אע"ג דריב"ל אמר בסמוך תינוק עושין אותו סניף והיינו אפילו מוטל בעריסה. יש לדחות ולומר דהכא לא קאי אזימון אלא אסניף לס"ת דסמוך ליה קאי דהתם בר שמיעה בעינן היינו היודע טיב ברכה מאי היא. או היודע למי מברך (נזה"ק):

איתפלגוןחולקים בזה:

**שיהא יודע טיב ברכה.**שיבין מה היא הברכה. אע"ג שאינו יודע למי מברך (יפ"ת):

**תשעה נראין כו'.**בפרק ג' שאכלו אמרי לה כי מכנפין ואמרי לה כי מבדרין נראין טפי מרובין:

מאי עביד מסויימיןקושיא היא כלו' מה בצע בהיותם מסויימין (פי' ניכרים ומפורסמים) ונראין כעשרה והא ליכא י' ואנן י' בעינן לכל דבר שבקדושה. ומשני אלא אפי' קטן ביניהם כלו' ר' אסי הכי קאמר שאפי' קטן בין ט' גדולים מהני לצירוף י' כדלעיל והיינו ט' נראין כו' דקאמר שע"י קטן שביניהם נראין כו' (יפ"ת):

**א"ל חדא היא ולא כ"ש כו'.**פי' הכל אחד ולא כ"ש הוא בתמיה. דמה התם בי' שמזכירים את השם בזימון ואפ"ה עושין את הקטן לסניף כאן בג' שאין מזכירים את השם לא כ"ש:

**א"ל אינו כל שכן.**כצ"ל וכ"ה בירוש' (יפ"ת). שאדרבא היא הנותנת דהתם כיון שמזכירים את השם מצרפין אותו להזכרת השם דעל כל י' שכינתא שריא. ואין הקטן בא לחייבם חובת זימון דבלא"ה מחוייבים הם בזימון שכל ג' חייבים בזימון. אבל לשלשה שבלעדו אינם חייבים בזימון כלל. אין הקטן מצטרף עמהם כדי לחייבם בזימון. ולכן מסיים הדא אמרה עושין כו' דדייקא ליה שלברכת המזון מצטרפין הקטן כיון שבלעדו גם הם חייבים אבל לק"ש ולתפלה שאם אינם י' אינן חייבים כלל אין הקטן מצטרף עמהם (מת"כ). ומיהו בגמרא דילן משמע דפליג אהא וס"ל דריב"ל אפי' לק"ש ולתפלה קאמר כדכתבו התוס' בפ"ג שאכלו (יפ"ת):

זמנין סגיאיןהרבה פעמים אכלתי עם כו':

חביבידודי:

**ולא מזמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות.**פי' עד שהיה ידוע להם שיש בי סימני גדלות:

שבעה פת וג' ירק מהו א"ל מזמנין ר' אבינא בעא מחצה על מחצה מהוכצ"ל וכ"ה בירוש'. וכתב בעל מראה הפנים הא דלא הזכיר ששה שאכלו פת וד' ירק. י"ל דלמאי דמסקי' בגמרא דידן דרובא דמינכר בעינן א"כ ששה היינו כמחצה על מחצה דכ"ז דליכא רובא דמינכר לאו רובא קרי ליה עכ"ל:

**עד דאנא תמן כו'.**בעוד שהייתי בבבל קודם שעליתי לכאן הוה קמבעיא לי ג"כ כמו דמספקא לך והוצרכתי לשאול זה (פ"מ):

**ומיצרי לי מינך דלא שאלתיה.**פי' ועכשיו מיצר לי הדבר יותר ממך על אשר לא שאלתי (פ"מ):

**אותו שאכל ירק מהו מזמנא עליהון.**כצ"ל ובירוש' גרס מהו שיברך וטעם השאלה דכיון שאכל ירק אינו חייב בברכת המזון אם מוציא אחרים שחייבים בב"ה (יפ"ת):

תניפשיטותא הוא למפשט אם יוצאים בברכתו אם לא:

**ג' מאות נזירים כו'.**עלו לירושלים ורצו להקריב קרבנם ששלמו ימי נזירתם:

**ט' מאות כו'.**כבש וכבשה ואיל לכאו"א ככתוב בס' נשא:

מצא להם פתחר"ש בן שטח מצא פתח לנדריהם והתיר להן נדרם ולא הוצרכו לקרבן:

לא מצא פתחלא היה יכול למצוא להם פתח:

**סלק ר"ש כו'.**עלה ר"ש בן שטח אצל ינאי המלך ואמר ליה תלת מאה כו'. ולא גילה שהותר הנדר למחציתם:

**סלקו כו'.**עלו לכאן ורצו להקריב ט' מאות קרבנות ואין להם. אלא נעשה כך תן אתה המחצה משלך ואני אתן להם החצי משלי וילכו ויקריבו. נתן ינאי המלך החצי מכל ג' מאות משלו והספיק למאה וחמשים והלכו והקריבו:

**אתון כו'.**באו מלשינים ואמרו לפני ינאי המלך תהא יודע שכל מה שהקריבו אותן נזירים משלך הקריבו. ור"ש בן שטח לא נתן משלו כלום:

**שמע כו'.**שמע ר"ש הוא כועס עליו:

**צרח ליה כו'.**היה מצטער ומתירא ממנו וברח לו (ערוך). ובירוש' גרס דחיל ר"ש וערק:

**לבתר יומין כו'.**לאחר ימים היו שם אצל ינאי המלך אנשים חשובים ממלכי פרס יושבים ואכלים על שולחנו. נגסין פי' אוכלים:

**א"ל כו'.**אמרו הפרסיים לינאי המלך זכורין אנחנו שהיה פה זקן אחד והיה אומר לנו דברי תורה. ובירוש' גרס מילי דחכמה:

**אמר לאחתיה כו'.**אמר ינאי לאחותו של ר"ש בן שטח שהיתה אשתו של ינאי:

**הב לי מילא כו'.**כלו' הבטחה שלא תעשה לו רעה ושלח לו טבעתך לסימן והוא יבוא:

**מן דאתא כו'.**משבא ר"ש בן שטח ישב בין המלך והמלכה. אמר ינאי המלך לר"ש למה ברחת מלפני. א"ל ר"ש שמעתי שאתה כועס עלי וקיימתי בעצמי חבי וגו' להיות מתחבא עצמי עד שיעבור הזעם:

**א"ל למה אפלית בי.**מפני מה התלת בי לומר שאתה תתן החצי:

א"ל ה"ולא שחקתי בך. אלא אמר נתת למאה וחמשין מממון שלך ואני נתתי מחכמת התורה אשר בי שמצאתי להם פתח להתירם ולא היו צריכים לקרבן. והרי נתתי להם כמותך:

**ולמה לא אמרת כו'.**ולמה לא אמרת לי שאינם אלא ק"נ. א"ל אילו אמרתי לך לא היית נותן. ומאחר ששמעת שאני רוצה ליתן החצי נשאת ק"ו בעצמך:

**אמר מזוג לו יברך.**אמר למשמשו מזוג ותן הכוס לר"ש שיברך:

**אמר כו'.**ר"ש לקח כוס ובירך עליו ואמר ברוך על המזון שאכל ינאי כו':

**אמר עד כו'.**אמר ינאי עד עתה עדיין אתה עומד בקושי ערפך להתל בי מימי לא שמעתי ינאי בברכת המזון:

**אמר ומה אית לי למימר.**כצ"ל ופי' אלא מה יש לומר כו':

**אמר אייתון ליה ויכול.**אמר המלך יתנו לו איזה דבר לאכול. ונתנו לו ואכל. ולא פת היתה אלא איזה ירק וכיוצא בו שהרי לא נטל ידיו. ומשאכל אמר נברך על המזון שאכלנו:

חלוקין עליועל שמועת שמעון בן שטח. ופליגי אמוראי בהא דר' יוחנן:

**ר"א אמר על הראשונה.**הן חלוקין שאמר ברוך ינאי ואע"פ שלא אכל עמהם כלל. והא קי"ל שאינו מוציא את אחרים אלא א"כ נתחייב ג"כ בברכה:

**ר"י אמר על השניה.**פי' אף על השניה חולקין הן שאינו יכול להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן:

**מחלפא שיטתי' דר' ירמיה כו'.**כלומר שדבריו סותרין זא"ז. דתמן צריכין ליה כו' כלו' שם נסתפק בדבר זה אם יכול לברך על ירק או לא. והכא פשיטא ליה דחולקין בזה חביריו על ר"ש ב"ש וס"ל שאין יכול לברך בלא פת. ומשני מאן דצריכא ליה כו'. וה"ג בס"מ מאן דצריכא כרשב"ג ומאן דפשיטא ליה כרבנן דתנא רשב"ג אומר עלה והסיב וכו'. וכ"כ הפני משה שכ"ה הגי' בתוספתא פ"ה רשבג"א עלה והסב כו'. ומספקא ליה לר"י אליבא דרשב"ג מהו שיברך להוציא אחרים כדלעיל מי נימא כי היכי דמצטרף ה"נ מוציא אחרים. או דילמא אצטרופי מצטרפי אבל אינו מוציא אחרים. והא דפשיטא ליה הכא דחלוקין חביריו על ר"ש ב"ש היינו כרבנן דלדברי חכמים בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן. וכיון דאין מזמנים עליו כ"ש שאינו מוציא אחרים (נזה"ק). וה"פ התוספתא וכדברי חכמים ר' יעקב כו' כלו' אבל לדברי חכמים דפליגי עליה דרשב"ג קאמר ר"י בר אחא בשם ר' יוחנן דס"ל לעולם אין מזמנין (פ"מ):

מתניתין כרשב"גדבצירוף זימון ודאי מודה ומ"מ מספקא ליה לר"י אם יכול להוציא אחרים או לא כדאמרן (נזה"ק):

**שלש גזירות שמד כו'.**טעם גזירותיו כדי שיצטרכו אחיו בעצמם לבא לפניו. וכדי שיכירם גזר שיכתב שמותיהם ובוודאי לפני המון עם היה נותן טעם ואמתלא לדבריו שעושה כן לתועלתם כדי שלא יקח שום אדם יותר מצרכו. ושלא יעשו פרקמטיא בבר אלא היה חוקר על כל אחד לתת לו לחם לפי הטף. ועבור כן כתב שמותיהם כדי לחקור אחריהם וכל אדם יתירא לנפשו לבל יתפוס כבדאי:

**שלא יכנס עבד למצרים.**שאל"כ שמא ישלחו אחיו שמה עבד ולא יבואו בעצמם:

**שלא יכנס אדם בשני חמורים.**דאל"כ לא יבואו שם כל האחים אלא ישלחו קצתם. והוא היה חפץ שיבואו כולם כדי לקיים בהם מאמר החלום ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. וגם גזר שלא יוליכו חמרים תבואה ממקום למקום דאל"כ שמא יקחו תבואה מחמרים וגם זה בכלל גזירת שלא יכנוס אדם בשני חמורים דהיינו שלא יקח יותר מצרכו למכור לאחרים. ולכן אלו הב' נחשבים ונמנו לאחד. ובילקוט באמת לא גרס להך בבא שלא יוליכו חמרים ממקום למקום והיינו מפני שכבר נכלל בגזירה האחרת וכדאמרן:

**שמו ושם אביו כו'.**דאל"כ אף בבואם למצרים שמא לא יבואו לפניו כי ודאי לא נתעסק יוסף לבדו במכירת בר לכל הבאים מקצוי ארץ. אלא היו פקידים ממונים תתתיו. ולכך גזר שלא יכנוס אדם עד שלא יכתב שמו ושם אביו ושם זקנו ומנשה הוה קאים תמן מקבל פתקין בכל ערב וממילא צוה למנשה כי כאשר יראה שמות בני יעקב יצוה לחפש אחריהם ולצוות עליהם שיבואו לפני יוסף עצמו אשר הוא השליט בארץ וכן הוה:

**והוה תמן כו'.**והיה שם מנשה בן יוסף עומד ומקבל הכתבים שנכתבו עליהם שמות כל הבאים לשבור בר:

**אמרו ניעול ונחמי כו'.**שמנשה צוה אליהם שיבואו לפני יוסף. אז אמרו האחים נלכה נא ונראה אם אנו מתבקשים על טענת המכס שהברחנו סחורה מן המכס הרי טוב. שהיו בטוחים בעצמם שלא יאונה להם כל און באשר שידעו בעצמם שהם נקיים. ואם על עלילה אחרת למחר נדע מה לעשות:

במדוי דמכסאצ"ל במידי דמכסא (א"א):

**נחמי מה נעביד דבר אחר ויוסף הוא השליט כו'.**כצ"ל וקאי על הוא המשביר לכל עם הארץ. ונפל טעות זה איידי דאמרי' בתר הכי ד"א וירא יעקב. כתבוהו גם כאן (יפ"ת):

**ד"א ויוסף הוא כו'.**דריש מונע בר יקבוהו לאום זה פרעה ר"ל זה פרעה הראשון שהיה בימי אברהם ויצחק שגנז את התבואה בשני רעבון שלא הניח למכור מאומה לשאר ארצות שבעבור זה הוכרחו אברהם ויצחק לירד מצרימה מפני הרעב ולכן יקבוהו לאום. וברכות לראש משביר זה יוסף שהיה מוכר בר ותבואה ממצרים גם לשאר ארצות. שעז"א הכתוב הוא המשביר בר לכל עם הארץ אף לארצות אחרים (נזה"ק ומת"כ):

עליו אמר דודדאע"ג שהמזמור לאסף. דוד יסד המזמור ונתנו לו שהיה ראש למשוררים בביהמ"ק בזמנו (יפ"ת):

כיוסף שזן העולםכלו' כאשר נכמרו רחמי יוסף על הבריות לזון אף בארצות הרחוקים. אף כך גם אתה תזון לכל עמך אף לרשעים הרחוקים ממך מצד החסד והרחמים (נזה"ק):

**אלהי אינו זן את הערלים.**אין ספק שזו תואנה דבעכו"ם מ"ש נמולים ומ"ש אינם נמולים. אלא על שהיה יוסף לשמצה בעיניהם להיותו נימול הוא ובניו. לכן כפאן שיהיו גם הם נמולים. ואפשר שעוד יעלה מזה תועלת שהרבה יתגיירו. וכן היה שהרבה קיבלו עליהם גירות. והם אמרו החייתנו נתת לנו חיים בעוה"ז ובעוה"ב כדלעיל סוף פ' צ' (יפ"ת):

**עבדוהו וקנו לעצמיכם תבואה.**כלו' אע"פ שצויתי לתת לו התבואה לגניזה. מ"מ לא אמרתי שהכל יקח אלא שתקבצו גם אתם לעצמיכם תבואה. ובילקוט הגי' בע"א:

**לא נשתייר לכם קמח מאתמול.**משום דאי' לעיל פ"צ עד שהם יושבים וכו'. אפי' פת קיבר לא מצאו. והיינו לפי שהרקיב הכל וממילא באו מיד בו ביום לצעוק אל פרעה. ועל כן תמה פרעה איך באתם לצעוק מיד בתחילת הרעבון וכי לא נשתייר לכם קמח מאתמול. וע"ז אמרו ואף פת שהיה בסל הרקיב. ובראותו שזה היה חוץ לטבע אמר להם לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו אף למול:

**והרעב היה על כל פני הארץ.**נקט לה הכא לראיה שהרקיבו האוצרות:

**מלמד שלא התחיל הרעב אלא בעשירים.**פי' שפני הארץ הם העשירים כי בזמן שאדם עשיר יש לו פנים. וקשה איך יתכן שהתחיל הרעב בעשירים אשר היה להם אוצרות מלאים בר. אלא ודאי שהרקיב הכל. והעשירים אשר אוצרותיהם מלאים בר ועכשיו הוצרכו לקנות בר מיוסף הרגישו ביותר:

**לכך נאמר מונע בר יקבוהו לאום.**כל הני תיבות מיותרים (א"א):

**בזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו כו'.**כמ"ש חז"ל מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפי'. ולכן העשיר שאוכל משלו יש לו פנים שמחים לראות פני חבירו. לא כן העני שאין לו פנים דבהיל לאסתכולי בפנים של חבירו:

**לכך נאמר מונע בר.**כלו' דהכי אתי שפיר סיפא דקרא וברכה לראש משביר זה יוסף שע"י התבואה כפאם למול וע"י זה נתגיירו הרבה וברכוהו לבסוף על שהביאם לדרכי חיים שע"ז אמרו החייתנו כדלעיל (יפ"ת):

**ד"א וירא יעקב כו'.**האגדה זו עד וירא יוסף את אחיו אינו מעיקר המדרש הזה. וכן אגדה הקודמת. אלא ממדרש תנחומא העתיקוהו פה כמו שכן מצאנוה שם. גם מסידור הלשון יראה הרואה שאינו מעיקר מדרשינו (יפ"ת). וגם ממה שנכפל פה רוב דברים שנאמר כבר באגדה הקודמת (נזה"ק):

**והלא אמר לבניו כו'.**כלו' דל"ל שא"ז ראיה חושית אלא לשון ידיעה והכרה כמו וראיתי בלבי. דכיון דלבניו אמר לשון שמיעה לא ה"ל לשנות הלשון (יפ"ת):

**אלא מיום שנגנב יוסף נסתלקה ממנו רוה"ק.**מפני העצבות. ועתה שוב השפיע ה' עליו רוה"ק. שראה שיש לו איזה סבה ותקוה במצרים בבניו ולא ידע על מה הוא רומז. ולפיכך הסכים לשלוח כל בניו למצרים אע"פ שלא הוצרך לכך שעדיין היה להם תבואה באותו הפרק אולי יתקיים בהם התקוה. ובאמת היה רומז על יוסף (נזה"ק):

**והלא כבר נאמר ותרעב כל ארץ מצרים.**ר"ל דל"ל שקרא האוכל שבר לשון תקוה לחיות ברעב יותר משאר ארצות. דהא כתיב ותרעב כל ארץ מצרים ואין להם רק תקות אוצרות יוסף שבהם שוים כל הארצות (יפ"ת):

**אתם גבורים כו'.**פירשתי לעיל סימן ב':

**אל תכנסו בשער אחד.**אפילו בזה אחר זה כי להיותם מצויינים בנוי ובגבורה כל רואיהם יכירום כי אחים הם ויתנו בהם עין (יפ"ת):

**ואל תעמדו במקום אחד.**אפילו בשאר דוכתי מפני העין:

מהו רדודלכו מיבעי ליה:

ירידה כתיב בולפי שחייו תלויים לו מנגד כדאי' ריש אסתר רבה:

ואומרים אימתי נרדואפילו הכי לא היה יכולים לרדת על הספק בלי רשות אביהם:

נתנו כולם דעת אחתלפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם:

**מה עשה הושיב שומרים.**כל זה מסורת בידם (יפ"ת):

הפתחיםפתחי שאר העיר:

בשער שלוכי כן צוה עליהם יעקב כדלעיל:

כל אחד שלושם אותו שנכנס בשער שלו:

ונתן שמותןשל עשרה אחיו:

בקובהבחדר של זונות. דשמא נמכר שם לקלון:

שנעשה להם כנכרילדבר קשות. ופי' ויתנכר שהראה עצמו כנכרי:

והקישוהכה:

מרגלים אתםשנכנסתם בעשרה שערים כדרך המרגלי':

**בשוק של זונו' מה טיבכם.**והוא כי לבסוף כולם נקבצו יחד בשוק של זונות לחפש שם את יוסף בבתי הזונות בהיותו יפה עיני'. וזהו שא"ל א"כ בשוק של זונו' מה טיבכם ולמה לא יראתם שם מן העין. ועז"א לא כי ערות הארץ באתם לראות. ואומר לשון ערוה לרמוז ג"כ על הליכתם לדבר ערוה בשוק של זונות כי מזה נתחזק עלילתו בענין המרגלים (נזה"ק):

**(א"ל אבידה אבדה לנו ובקשנוה שם.**שנאמר שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו' והאחד איננו ובקשנוהו אותו שם. א"ל אי הוה בר נש אמר לכון אפי' אי הוויתון יהבין ביה כמה אלפי לא יהבינן לכון מה הוויתון עבדין. א"ל ע"מ כן נחתינן או למקטל או למקטלא. א"ל הוא הדבר אשר דברתי אליכם מרגלים אתם ולהרוג בני העיר באתם. מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם. מיד נזדזעו ולא השיבו. א"ל בזאת תבחנו וגו' הביאו אחיכם הקטן וגו') כצ"ל וכן הוא בספרים המדויקים. וזה עולה כגירסת רש"י ז"ל בחומש (נזה"ק):

אבידה אבדה לנווהא דאמר בפ' ויגש ואחיו מת י"ל דה"ק כיון שהורד למצרים ובקשנוהו ולא מצאנוהוו מסתמא הוא מת:

**מפני שהוא דחפו כו'.**כי למה בחר דוקא בשמעון. ומשום דקשה הא כתיב לא תקום ולא תטור וגו' לכך מסיק שנתכוון להפרישו מלוי שלא יטלו עליו עצה כמו מאז. דעלייהו כתיב ויאמרו איש אל אחיו וגו' (נזה"ק):

**שאגת ארי'**ופי' שעל ידי שאגת שמעון שהיה גבור כארי וקולו כשחל נתעו שיני גבורי מצרים שהיו ככפירים לפניו. ואע"ג שיעקב קרא ליהודה גור אריה מ"מ כל האחים נכללו בזה מדכתיב מה אמך לביאה כדאי' בפ"ק דסוטה:

**השיב אביהם כו'.**שאע"פ שספרו לו כל המאורע לא האמין להם. ולזה אמר היכן הוא שיגידו לו האמת. והשיבוהו כי תפס אותו אדוני הארץ בע"כ ולא עצרו כח כנגדו. ולא האמין להם לזה. ולזה אמר אותי שכלתם כי הם הרגוהו או ברצונם מסרוהו והרי כאילו הם המשכלים אותו (יפ"ת):

**וכי בניך אינם בני כו'.**ואע"ג דבקרא כתיב טענה אחרת שאמר פן יקראהו אסון בדרך דהינו מאונס שאין בידם לשמור. מ"מ כיון שכלה התבואה נתרצה לשלחו על ערבות יהודה בהכרח ולא חשש אז לטענת הקראת אסון. אבל אם לא כלה השבר לא היה סומך אף על ערבות יהודה מפני חשש הקראת אסון:

**לכך נאמר וירא יעקב כי יש שבר.**כתב היפ"ת לא הבינותי מה ענין זה לכאן. והמת"כ פירש דדריש לשון שבר ממש שברון רוח שאירע לו במצרים עכ"ל וכה"ג נמי דרשי' לעיל יש שבר ויש סבר ע"ש. ומ"מ יותר נראה לי דל"ג ליה (נזה"ק):

**נעשה נכרי להם.**פירשתי בסימן הקודם. וכבר כתבתי שהאגדות הקודמות אינן מעיקר זה המדרש (יפ"ת):

ר' לוי ורבנןדר' לוי מפרש הכרה זו הכרת הלב והאחוה. ורבנן מפרשי לה הכרת פנים כפשטה. ואתא למרמז מ"ט הכיר יוסף עשרה ועשרה לא הכירו האחד דהיינו לפי שהוא הניחם בחתימת זקן וה"ק בשכבר הכיר יוסף את אחיו באותה צורה שהם עומדים עתה. והם לא הכירוהו בצורה זו אלא בלא חתימת זקן. וכתב הרמב"ן והנה יששכר וזבולן אינם גדולים מיוסף רק מעט. אבל כיון שהכיר את הגדולים הכיר את כולם:

נצנצה בהם רוה"קדאל"כ כולנו למה לי (יפ"ת):

**אמרין ליה אנן כו'.**והוא ע"ד ניבא ולא ידע מה ניבא:

שנים עשר אנחנווסיפיה דקרא והאחד איננו. א"ל יוסף ואנה והיכן הוא. ענוהו מכרנו אותו. כי אחרי ראותם כי הוא מנחש בגביע הוכרחו להודות על האמת. וכן בזה באו להתנצל על מה שנמצאו בשוק של זונות לחפשו:

בחמש סלעיםכדלעיל פ' פ"ד:

**ואין כו'.**ואם היה אומר לכם בן אדם תנו לי חמש סלעים ואתן לכם אחיכם תעשו אתם כן לתת לו ה' סלעים או לא אמרו לו הן. אמר להם ואם יאמר לכם לא אתן אותו לכם אלא בכפל דמי מכירתו והם עשרה סלעים אתם עושין כך לתת לו עשרה סלעים אמרו לו הן. ואמר להם יוסף ואם יאמר לכם אדם לא אתננו לכם אפי' באלף סלעים מהו הייתם עושים. אמרו לו על מנת כן ירדנו פה או להרוג אחרים או ליהרג עליו. כי שלא כדין מכרנו אותו אין עליו תורת עבד וראוי לצאת בפדיון בע"כ של אדון בהיותו נקי וצדיק:

**בשעה שהיה מבקש לשבע לשקר כו'.**בתמיהא וכי ח"ו נשבע לשקר והכתיב גם במדעך מלך או תקלל. ובתד"א ח"א פרק כ"ו קאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא קיים יוסף שנאמר חי פרעה אם תצאו מזה. והלא דברים ק"ו ומה כשהיה נשבע במלך ב"ו קיים את שבועתו אם נשבע בהקב"ה עאכ"ו עכ"ל. הרי מפורש שהיתה שבועת אמת. אלא ודאי כוונת יוסף היה כשאמר חי פרעה אם תצאו מזה ר"ל אם תצאו כולכם כל העשרה אחים. וזה קיים שהרי נשאר שמעון. אלא לפי שמשמעות הלשון משמע שלא תצאו אין גם אחד. לכן מייתי עלה ענין המשל לומר שכשם שבהאלמנה שלפי כוונתה בשבועתה לא שקרה. אך לפי הנראה מדבורה היה משמע שנשבעה שלא ידעה מן הגדי. כך היה הענין ביוסף שלפי כוונתו לא נשבע לשקר. וז"ש הרבינו בחיי שקיים יוסף מה שנשבע חי פרעעה אם תצאו מזה שהרי נשאר עדיין שמעון ולא יצאו כולם. וכן מה שאמר חי פרעה כי מרגלים אתם היתה שבועת אמת שכך אמר להם כיון שאתם אומרים האחד איננו אילו הייתם מוצאים אותו מה הייתם עושים בו אמרו לו היינו פודים אותו בכל ממון שיפסקו עלינו. אמר להם ואם לא היו רוצים לתתו בשום ממון מה הייתם עושים אמרו לו על זה באנו להרוג או ליהרג. על זה אמר חי פרעה כי מרגלים אתם עכ"ל:

**אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה ג' ימים.**דאל"כ מ"ש שניתנו במשמר ג' ימים ותו לא מאחר שלא הודו לו כלל. וטעם הדבר מפני שאם יהיו ג' ימים בצרה הוה חזקה והיה קשה להנצל אח"כ:

ליוסףשלא הניח אחיו במשמר ג' ימים כמ"ש ויאמר אליהם יוסף ביום הג' וגו'. ולשון זה מגומגם דלמדנו מיוסף ומיונה מיבעי ליה. ועיין ביפ"ת:

ליונהשהיה במעי הדג ג' ימים וג' לילות:

למרדכישנא' ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות שהיתה התחלתה דגאולה במה שנתקבלה אסתר ברצון והושיט לה השרביט:

לדודהיינו מה שנסתר דוד בשדה ג' ימים בברחו מפני שאול ונתיעץ שמה עם יהונתן כמבואר בספר שמואל א' ך' (נזה"ק):

**ביום השלישי של שבטים יקימנו.**משום דהכא קאי בצרת השבטים סיים לומר ביום שלישי של שבטים. וה"ה דדריש ביום השלישי של כל הני שנזכר (יפ"ת):

של שבטיםכלו' כמו שנהג יוסף עם השבטים כדתי' ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי:

**לשון דרומי אבל ברם.**כלו' שביאורו הוא אין זה אלא כך. ולכן אמר אבל אשמים אנחנו כלו' אין זה אלא לפי שאשמי' אנחנו ולא במקר'. וכן בכל דוכתי וכן מה שת"א אבל בקושטא כך פתרונו שאינו באופן אחר אלא כך הוא אמיתת הדברים (נזה"ק):

**אפשר יוסף כו'.**כלו' דלא יקשה מה שקצר הכתוב ולא הגיד תחנוני יוסף במקומו. כי סמך על המבין (יפ"ת):

והוא שותקולא בקש על נפשו:

מתחבטכלו' הפיל והכה את ראשו על הארץ:

**הלא כדין אמרית לכון.**כלו' כדבר הזה כוונתו לומר לכם. אלא שמפני שאתם אמרתם לכו ונהרגהו לא מלאני לבי לומר כן בפירוש. אלא לפשר עמכם כדי להצילו ממיתה. ואתם כבר הרגשתם בדבר ולא אביתם. וה"ק הלא אמרתי דברים שהכוונה בהם היה לומר אל תחטאו בילד כלל (יפ"ת):

וגם דן הזקןדאתין וגמין רבויין:

דם הזקןשחייו בדאבון נפש וכמת בחיים יחשב ועוד שאפשר יקצרו ימיו בדאגתו:

זה מנשהבספר מעשה ה' פירש טעם הדרשה כי חלילה לאותו צדיק לתת את אחיו לבני בליעל לפני המצרים אלא ודאי כי גם אותו המליץ לא היה אלא מנשה בנו:

לעיניהם אסרוובא ללמדך שבחו של יוסף שלא התנקם בשמעון שהשליכו הבורה ולא אסרו לעיניהם אלא כדי לזרזם בהבאת בנימן לפדות בו את שמעון ממאסרו:

דמךמת:

**עאל כו'.**נכנס ר' עלאא ופתח לדרוש עליו בד"ת. וסיפור אלו הדרשות בכאן לפי שבסוף דרש ג"ש מפסוק ויצא לבם דבכאן:

ד' דבריםדחשיב בקרא דלקמן הן עיקר תשמישו של עולם. ושאר כל מיני מתכות כלולין בהם. וכולן אם אבדו מאחד יש להם חילופין להביאן ממקום אחר ולמלאות חסרונו. אבל ת"ח שמת מי מביא לנו כו' דחסרונו של זה אי אפשר למלאות:

**כי יש לכסף כו'.**פי' כי הנה לכסף יש מקום מוצא. וכן יש מקום לזהב אשר הוא נצוק משם. והמה מקומות מן האדמה. ואף הברזל יש לו מקום מוצא מן הארץ ועפר אשר יוקח משם. ויש אבן אשר יצוק נחשת:

שבטים מציאה מצאושעכשיו היה המציאה לפניהם ועכ"ז היו דואגים וכואבים על העלילה והאבידה שאפשר לבא אח"כ ע"י מציאה זו. אנו שהאבידה לפנינו שאבדנו את רבי סימון עאכ"ו שנדאוג על זה. שאף אם נמצא אח"כ צדיק אחר כדדרשו חז"ל על פסוק וזרח השמש ובא השמש. מכל מקום להאבידה לא תשלים המציאה (מ"פ):

**מלמד שהיו כו'.**לפי שלשון מקרה לא יאות בדבר זה. כי האנשים האלה שלימים הם ומיחסים ענינם אל ההשגחה האלהית כאומרם אבל אשמים אנחנו וגו'. לכן אמר שפירושו שהיו הדברים קשים עליהם כקורות פי' אגדת דבריהם לאביהם כי ידעו צערו ביוסף ואיך יוסיפו יגון על יגונו של שמעון ובנימין (יפ"ת):

**דבר האיש אדוני הארץ וגו'.**ויהי הם מריקים שקיהם וגו' מלמד שחשדן אביהם ויאמר עליהם יעקב אביהם וגו'. כבר יוסף איננו כו'. נראה שכצ"ל ויהי הם מריקים שקיהם וגו' ויאמר אליהם יעקב אביהם וגו' מלמד שחשדן. כבר יוסף איננו ושמעון איננו עלי היו כלנה עלי להעמיד י"ב שבטים כצ"ל (וכן נראה דעת בעל א"א ע"ש) ועיקר ענין הדרוש הוא מפסוק ויאמר אליהם יעקב אביהם אותי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו. ודייק ממלת שכלתם וסמיכות שמעון ליוסף שחשדם על המכירה כיוסף כי אבוד בנים מכונה בשם שכול. וכן הביא רש"י ז"ל דרש זה בחומש על מלת אלו. אותי שכלתם מלמד שחשדם שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף. שכלתם כל מי שבניו אבודים קרוי שכול עכ"ל. ודרש דעלי להעמיד י"ב שבטים הוא בכח מלות עלי היו כולנה החסרות במדרש וצריך להשלימם:

**עלי להעמיד י"ב שבטים.**כלו' לכן נחשבתי כשכול עם היות לי עדיין ט' בנים. לפי שעלי מוטל להעמיד י"ב שבטים וכשהם חסרים כאילו לא קיימתי פ"ו (יפ"ת):

**הרי זה כו'.**כך אמר יעקב לראובן ולא קבל ערבותו:

בכור שוטהמפני שבכור לנחלה נתנה ליוסף קראהו בכור שוטה כמו בכור לאם ולא לאב (הרד"ל):

כפתור ופרחכלו' נאים ועגולים הדברים ככפתור ויפים כפרח:

**לא ירד בני עמכם.**לרמוז שאין ממש בדבריו כמ"ש יעקב על דברי ראובן (יפ"ת). ויתכן עוד מפני שהיה רגיל לומר על דבר שנגד דעתו. אקפח את בני. והמליצה לא ירד בני יתכן שהכוונה בני מלשון בינה כלו' רוח בינה איננו מסכים לזה. וכן אקפח את בני אמר ג"כ בכוונה הזאת:

**עמכם וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה וגו' הא בבית לא.**כצ"ל (א"א):

בבית לאבתמיה:

בשעת הסכנהוכל הדרכים בחזקת סכנה:

א"ל מהכלו' מה זה:

הוא אומרכלו' אדוני הארץ אומר לנו דברים של טעם. שיבא אחינו הקטן עמנו למצרים להיות אות וראיה שכנים אנחנו. כי מה היזק בבואו עמנו. ודייק זה מדכתיב כי האיש אמר אלינו היינו אמירה רכה ושל טעם המתישבים על הלב (יפ"ת):

**מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן אמר הקב"ה.**כצ"ל (יפ"ת) ור"ל מעולם לא אמר יעקב דבר של בטלה היינו שיתלה הנהגתו במקרה ח"ו. אלא כאן והיינו במה שאמר למה הרעותם לי שלא ה"ל לתלות הרעה בהם אלא בהשגחה פרטית מאת ה'. ויעקב תלה במקרה שחשב שממכירת יוסף ואילך סילק הקב"ה השגחתו מעליו. ועז"א אמר הקב"ה אני עוסק להמליך בנו במצרים ועבור זה היה מכירת יוסף ומעולם לא סלקתי השגחתי ממנו והוא אומר למה הרעותם לי. כאילו סלקתי השגחתי ממנו. וזהו שאמר הוא דהוא אמר נסתרה דרכי מה' ר"ל שבפסוק זה מבואר שהקב"ה התרעם על יעקב על שאמר נסתרה דרכי מה'. והיינו מ"ש למה הרעותם:

**אפילו עצי עריסותינו גלה לנו.**ממולדתנו דרש לה. וי"מ שהגיד להם מאיזה עץ היה עריסותיהם ששכבו בהם בהיותם קטנים. ויקראו העריסות שבהן התינוקות מתגדלין מולדתנו. והא דקאמר שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו ה"פ ששאל להם אם עוד אותן העריסות קיימות:

**מוטב תהא נפש כו'.**דרש זה מיתורא דגם אנחנו גם אתה גם טפינו דטעם קיהיב שהמסופק אחד והודאין רבים (הרא"מ):

כל הימיםזה העוה"ב. דכי הוה אמר סתמא וחטאתי לך ממילא הוי משמע תמיד ולמה ליה למימר כל הימים. אלא בא לרבות גם העוה"ב (נזה"ק):

**כי לולא התמהמהנו וגו' ויאמר אליהם כו'.**מביא פסוק לולא התמהמהנו ולא דרש עליו כלום. ובשוח"ט מזמור כ"ז אי' זבדי בן לוי אמר כ"מ שנאמר לולא בזכות אבות. והכתיב כי לולא התמהמהנו. אמרו כל עצמנו לא היינו עולים משם אלא בזכות אבות ע"ש. ואפשר שחסר זה המאמר כאן:

**תאמר אותו החרדה כו'.**דאיפא הוא לשון יתר. לכך דרשו שר"ל שחטאתי בחרדת אבי שאמר מי איפא. ואמר זה להורות כי כל דרכי ה' משפט (יפ"ת). ואע"פ שהיה אנוס במצות אמו מ"מ הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (נזה"ק):

שהן מזמרין בעולםכלו' שהם משובחים ששמחים בהן:

**חלזון חמר קטף ומור אגורי.**כל אלו הם דברים חשובים מאד שמזמרין עליהם. ומ"ש מעט צרי פי' וגם כן מעט צרי. והוא חסר וי"ו כמו שמש ירח עמד זבולה. ולכן הוסיפו וי"ו במלת מעט וכתבו ומעט כי אין מעט צרי וכו' פירוש פרטי הדברים דקחו מזמרת שלפניו. כי אינן כל כך חשובים ונמצאים לרוב ג"כ במצרים. אבל לקחו מזמרת הארץ הוא הארבעה דברים הנ"ל שחשב עד מלת ומעט צרי. שהמה החשובים מאד שאינם נמצאים בארץ מצרים רק בארץ כנען:

חלזוןבפ' התכלת ת"ר חלזון זה גופו דומה לים. ברייתו דומה לדג. ועולה אחת לע' שנה. ובדמו צובעים תכלת לפיכך דמיו יקרים:

חמר וקטףחדא מילתא הוא. ונראה דהיינו חומרתא דקטיפת שהזכירו בפ' במה אשה. ופרש"י קשר שעושין לרפואות קיטוף עין ראה שלא תשלוט. והערוך בערך אב פירש חוומרתא דקטיפת יש מי שאומר כי הוא ממיני מרגליות שתולות הנשים בצואריהן משום עין הרע:

מור איגורישמם כך. ועיין מת"כ שפי' מור מין בשמים שקורין פיזמ"א. ואיגורי הוא זית ששמנו אגור בתוכו:

בלסם קטףפי' אפרסמון ונקרא בלסמ"י בלע"ז. והיינו קטף כדמתרגמינן צרי קטף:

דבש בריא כאבןשהיא חשובה. דאל"כ מאי רבותייהו להביא דבש. וכי לא נמצא דבש במצרים. ומטעם זה פירש בטנים ושקדים שמנן. דאי בטנים ושקדים ממש מאי רבותייהו (יפ"ת):

ולוט מוצטפהבערוך הביא הנוסחא ולוע מסטיכו. וכתב פי' בלשון יוני ורומיי מין שרף הנוטף ממין עץ ויש לו תועלת ברפואה. ויש נוסחאות כתב בהם מצטיכא עכ"ל מוסף הערוך. ובביאור רמ"ד הביא נוסחת המדרש ולוט משטיכי וכתב שהוא פרי גם שרף אילן ששמו מאסטיכם או לענטיסקיט עכ"ל:

שמא הוקר השערשפי' כסף משנה פי שנים כראשון זולת הכסף המושב בפי האמתחת. ואע"ג דבסיפור המעשה לא כתיב אלא משנה הכסף לקחו בידם ולא הזכיר כלל כסף המושב. יש לומר כי לא הזכיר אלא מה שלקחו מאת אביהם. אבל כסף המושב כבר היה בידם מאז (נזה"ק):

**אמר להם הרי הכסף כו'.**שהפסיק הענין ואמר הרי הכסף וכו' ולכן כשחזר והזכיר התפלה הוזקק לומר שוב לפני האיש שהוא התחלת הדברים (מרי"ט):

**צריכין אתון כו'.**וכי צריכין אתם עוד ד"א. אמרנו לו תפלתך אנו רוצים וצריכין. אמר להם אם תפלתי אתם צריכים דבר זה לא יעכב בידכם ואל שדי יתן לכם רחמים. ומה שלא העירם על התפלה מקודם. היינו להורות כי אין לאדם לסמוך על נס על ידי התפלה לבד אלא בצירוף השתדלות אנושי ואח"כ ישען על ה' אלהיו בכח התפלה (נזה"ק):