אלה הדבריםבציוני מפרש אלה הדברים מנין אלה התחיל משה להוכיח את ישראל כי ז' באדר מת משה וזה היה בר"ח שבט. הרי ל"ו ימים:

**בכל לשון כו'.**ר"ל מה שכתוב שוב במשנה פ"ק דמגילה:

**שהספרים נכתבים בכל לשון.**בכתב של כל אומה. ובלשון של כל אומה [ברטנורא]:

**שהספרים נכתבים בכל לשון.**ותפילין ומזוזות אין נכתבות אלא אשורית. כן הוא במשנה. ופרש"י ספרים תורה נביאים וכתובים. אשורית לשון הקודש. וטעמא בגמרא דבתפילין ומזוזות כתיב [דברים ו'] והיו הדברים האלה בהוויתן יהו:

**אף בספרים לא התירו.**לשון אחר חוץ מלה"ק אלא יונית. משום דלשון יונית רחמנא שריא בהדיא לכתוב בהן ספר מדכתיב יפת אלהים ליפת וגו' וכדלקמן בסמוך. ומדאצטריך קרא למשרי לשון יונית מכלל דשאר לשון חוץ מאשורית אסור מה"ת:

**שיהיו דבריו של שם.**היינו תורה. וזהו דכתיב וישכון באהלי שם היינו בתי כנסיות ובמ"ד. ובמס' מגילה אמרו אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם דבריו של יפת יהיו באהלי שם. ופריך הגמרא ואימא גומר ומגוג. אלא א"ר חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת וגו' יפיותו של יפת יהא באהלי שם. ופרש"י הוא לשון יון לשונו יפה משל כל בני יפת:

**שמרפא את הלשון כו'**מתיר את הלשון כו'. כפשוטו פירושו שהוא מרפא לשון אלמים וכדמסיים נלמד ממשה כו' נתרפא לשונו. [ותפס לשון מתיר משום דרשא דלהלן להתיר פה כו']. וענין המאמר לכאן למתני' דספרים נכתבים בכל לשון. הוא לומר שלשונה של תורה חביב שבכדי שיהיה נקל להבינה בכל לשון. נתרפא כלו' התירוה לכתוב בכל לשון [ובדרך רחוקה קצת י"ל לשון מתיר את הלשון כענין מתיר איסור הלשון שהיא בלשון יוני גריכי"ש הקדום כדמשמע בירושלמי פ"ק דפאה ושלהי סוטה שהוא בכלל גזרת חכמת יוונית. ומ"מ לכתיבת התורה לרשב"ג התירוהו דווקא מפני יפיותו] [רד"ל] ועמ"ש בביאוריו לפדר"א ר"פ ל"ח:

**תדע לך כו'**כדמסיים לשונו מתרפא כו' בד"ת. א"כ הרפואה היא בשביל עץ חיים של ד"ת [רד"ל]:

לתרפיוןפי' מזון מלשון טרף נתן ליראיו בחילוף התי"ו בטי"ת. וז"ל הירושלמי רבי יוחנן אמר תרפיה מציץ עליה וטרף מזונה. ופי' היפה מראה שמשעה שפורח עליהו מיד נותן מזונו. כלו' שמוציא פריו שלא כדרך האילנות שהפרי אינו יוצא אלא אחר פריחת העלין ימים רבים. ובספר מים יחזקאל פי' לתרפיון רפואה לכל החולים:

**כל שהוא אלם.**שאינו מדבר. וגם אלם מדברי תורה [כמו שאמרו במדרש רות גבי פלוני אלמוני שהיה אלם בדברי תורה]:

**ולועט פי' ואוכל.**לשון הלעיטני נא:

**מתרפאה ומצחצחה מיד בדברי תורה.**ר"ל שתבא הרפואה להתורה והלשון בבת אחת שע"י התורה יתרפא לו גם הלשון. ודרש לתרופה להתיר פה:

**שכך כתיב יעלה על שפתו מזה ומזה.**כצ"ל ור"ל בשביל שיעלה על שפתיו ד"ת שכתובים מזה ומזה [רד"ל]:

**בשביל להביאן אחרי.**להוליכן אחר עבודתי. הכוונה לזה דאי' בזוהר שלח דף קס"ו ע"א. וזהו בשביל להביאן אחרי לזכות את ישראל שילכו אחר השם. והוא ילך לפניהם להנות מזיו שכינתו:

שהחליקלישראל בנבואותיו שאמר לישראל דברים מתוקנים מה טובו אוהליך יעקב. משה הכריז השמרו לכם פן יפתה לבבכם. ובלעם מכריז ומחניף עשו תאותכם ואינו מקפיד [רש"י משלי שם]:

וגבה לבכםולכן נכשלו ביצה"ר וכמ"ש בזוהר יצה"ר בעי גסותא דרוחא וכמ"ש בסוטה דף ד' במי שיש בו גסות הרוח שנכשל בא"א. ולכן כשגבה לבם נכשלו בזנות בשטים [רד"ל]:

**כביכול משה הוכיחני כו'.**מפרש מוכיח אדם אחרי. מוכיח לישראל אחר שהוכיח אותי. כמו שהיה בשעת העגל. שמתחלה הוכיח להקב"ה שיתפייס לישראל שנקראו אדם ואמר לו למה ה' יחרה אפך בעמך. ואח"כ הוכיח לישראל שיעשו תשובה ויתקרבו להקב"ה ואמר להם אתם חטאתם וגו'. ואח"כ שב להקב"ה ואמר אנא חטא העם הזה וגו' ויעשו להם אלהי זהב. וכמו שדרשו חז"ל שאמר אתה גרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו:

מהו למהכלו' וכי לא היה לו ע"ז לכעוס שאמר לו למה ה' יחרה אפך בעמך:

**בקש הקב"ה לכלות כו' א"ל משה רבש"ע העגל הזה טוב כו'.**לא שבא משה להצילם מהחטא לגמרי בטענה זו. אלא בא להקל קצת בחטאם. ואמר שלא היה בזה חטא ע"ז ממש כנראה ממעשהו. אלא שחשבו ישראל היות איזה שפע מושפע עליהם מכח העליונים במעשה העגל. וחשבו כמו שהאדם צריך להשתדל באפשר בידו להקריב התועלת ולהרחיק הנזק. כן יאות להם לעשות זה אחר שנסתלק מהם משה. והיו כמכינים עצמם לקבל השפעת ה'. כמו שמחוייב כל אדם להכין עצמו כראוי לו. ונקרא בזה מסייע בכח ההשגחה. כי לא בקשו רק מנהיג אשר ילך לפניהם במקום משה. וערב רב הוא שחשבוהו לע"ז ממש. ואע"ג שמ"מ חטאו בזה אחר שהקב"ה הזהירם מכל פסל והשתחויתו סתם. בין דרך ע"ז בין דרך אחרת. מ"מ אינן ראויים לכליון חרוץ כע"ז ממש. וזהו שאמר המדרש בשעה שעשו ישראל את העגל בקש הקב"ה לכלותן לגמרי. לכן כנגד מה שבקש לכלותן באותה שעה טען משה למה ה' יחרה אפך בחרון אף כזה. למה. אחר שלא כיוונו אלא לקבל השגחתך על ידו ונמצא מסייע לך. ואמר על דרך משל ואתה מזריח החמה כו'. והשיב הקב"ה כי זה טעות ושטות בחושבם זה. וכמ"ש הרמב"ם בהלכות ע"ז שכל החושב שיש ממש במעשים אלו אלא שהתורה אסרתם הוא סכל וטועה כי אין ממש בדברים אלו. וא"כ ראוי להענישם שחטאו בדבר. כי אין כאן תועלת. והשיב משה רבינו דא"כ למה ה' יחרה אפך בעמך דהשתא יש להקל יותר בחטאם. שמאחר שמה שאסר ה' הוא מה שאין בו תועלת א"כ אילו היו בו איזה תועלת אולי לא היה אוסרו שלא ינעול דלת התועלת בפני האנשים. וא"כ אלה שעשו בחשבם לקבל תועלת אין בהם חטא זולת הטעות שחשבו שהיה בזה תועלת [יפ"ת בש"ר פ' מ"ג]:

טרפהלשון הכאה וטירוד:

הא מרילשון יללה פתאומית [מת"כ]:

**קדמתך הוא כו'.**לשון תימא. וכי זו הוא לך פעם ראשונה או שניה. הרי זה כמה פעמים שהכעסת אותו:

**וכן הוא אומר במדבר כו'.**כפי פרש"י ז"ל בסדר הזה:

**א"ר שמואל בר נחמן כו'.**רבי שמואל ב"נ מפרש שקרא אלה עשית בא לתת טעם על מה שאמר הקב"ה וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם כיון שכבר אמר לו הקב"ה למשה סלחתי כדברך. ואמר משום שהיה לישראל שני מיני עבירות בעשייתם את העגל. אחד עשיית הצורה אשר הזהיר על זה האל יתברך באומר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והשני על כוונתם שכוונו לצורת שור אשר במרכבה שהיא אחד מד' חיות המרכבה וקצצו בנטיעות שדמו הצורה ליוצרה והנטיעה לנוטעה. ולפיכך פעם כתיב [נחמיה ט'] עשו להם עגל מסכה. ופעם כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור. ולכן על עשיית הצורה נמחל להם ע"י משה שפייס להקב"ה ואמר כיון שאין בו ממש א"כ למה ה' יחרה אפך בעמך. ועל כוונתם שכוונו לשור שבמרכבה וקצצו בנטיעות שדמו הצורה ליוצרה והנטיעה לנוטעה על זה נאמר וביום פקדי ופקדתי וגו':

**ואומר לי סלח נא.**לאו דוקא לשון סלח נא שהרי לשון זה סלח נא כתיב [במדבר י"ד] בעון מרגלים. אלא כלו' שמשה בקש מהקב"ה שיסלח לחטאתם כדכתיב למה ה' יחרה אפך בעמך. שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך:

**אעורר כל לעיניך.**דרש ואערכה לעיניך ואעורר כל לעיניך. ולמ"ד מלעיניך מוסב למעלה ולמטה. וכל הוא מדת הדין הנקרא כל. והיא הנוקמת נקמת השם בכל מקום. וזהו וביום פקדי וגו':

אסדר כלדרש ואערכה לשון שתי המערכות. וערכת את ערכו. ור"ל שאסדר לך מה שעשית ואפקוד לך ביום פקדי. ורק משמעות דורשים איכא בינייהו. והרד"ל דכתב דפליגי בזה ח"א אעורר כלו' שלא נתכפר לגמרי וכמ"ש וביום פקדי וכמ"ש בשמ"ר שם. וח"א אסדר לומר שנתכפר לגמרי וכמ"ש גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל רק שבסדר התוכחה שסדר משה סדרו משה ג"כ והוכיחם במ"ש ודי זהב עכ"ל:

**היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו.**פי' אם יבא בלעם ויאמר להם הקללות שבתוכחה יאמרו ישראל שונא קללם פי' שלא שמע מעולם מפי הקב"ה את הקללות אלא שמעצמו קללן על שהוא שונא. וכן אם יבא משה ויברכן. האומות יאמרו שלא שמע מעולם הברכות מפי הקב"ה אלא מעצמו אמרן שהוא היה אוהבן. אבל על ידי שאוהב מקלל ושונא מברך מזה יראו שהכל מפי הקב"ה [מפרשים]:

שיתבררופי' שיהי' מבורר אצל כולם שהם מפי הקב"ה:

**ד"א אילו אחר הוכיחן כו'.**זה קאי על דברי תוכחה ממש שהוכיחן משה על מעשיהם. וכל אלו דבר אחר שקאמר המדרש אינו כמו בכל מקום שמתחיל בפסוק אחד ואמר עליו כמה דרשות. אלא כאן פירושו ועוד דבר אחר אמרו ועוד דבר אחר אמרו:

זה מוכיחנוהוא ע"ד שאמרו בערכין דף ט"ז העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח אם אמר טול קיסם מבין שיניך אומרים לו טול קורה מבין עיניך. פרש"י כלומר שאם יש אדם שמוכיח חבירו לומר לו הנח עבירה פלונית שבידך יכול להשיבו גדולה עבירה יש בידך. וזהו שאמר המדרש שהיו אומרים זה מוכיחנו בתמיה הלא לו יש ג"כ עבירות. אבל משה שהיה נקי אפילו מכל דבר ממון שנפשו של אדם מחמדתן כדכתיב לא חמור אחד מהם נשאתי וכדאמרו ברבה סדר קרח שאפילו בשעה כשירד ממדין למצרים שהיה צריך ליטול מהם מעות ולשלם בעד החמור שרכב עליו מ"מ לא לקח מהם. לו היה נאה להוכיחן. ובקהלת רבה אמרו אילו אדם אחר בא והוכיח את ישראל הייתם אומרים אדם שאכל ושתה מהם ונהנה מהם מוכיחן. אלא משה שכתוב בו לא חמור כו':

**זה אומר עתה ידעתי.**בתמיה. מה הוא יודע עניני אלהות. ובקה"ר מסיים בהדיא זה שאינו יודע טיבה של ע"ז אומר עתה ידעתי ע"ש:

**אילו אחר אמר הבל הבלים כו'.**הכוונה כי מי שלא ישיג מתענוגי עוה"ז וקניניו ואוכל לחם צר מחמת חסרון כיסו להיות הכיס ריק ואין בו. לא ידוע כי הוא ממאס בתענוגי העולם. כי אפשר אילו היה לו היה מרחיב פיהו וימלאהו. אבל כשאדם ישיג מהצלחת עוה"ז ויודע כל מהותם וחפצם ואעפ"כ כובש תאות לבו וממאס הבלי עוה"ז בכח שכלו אשר בקרבו להיותו מבין שהוא תכלית הבל הבלים וזה מעשה בהמה כסוס כפרד למלאות כריסו ובטנו בחפצי עוה"ז. בזה יודע כי עשייתו הוא לשם ה'. וממליך וממשיל את ה' על כל אבריו וגידיו לשבר תאותם אשר בקרבם ולא יעשו כי אם כחפץ ה' בדרכי התורה:

**אין לו פרוטה לאכול.**פי' אין לו פרוטה לקנות בה לאכול. ואפשר שצריך להיות אין לו פרוסה לאכול:

**שהיו מביאין לו תרדין בימות החמה כו'.**לפי שהיה שלמה מכיר גידי הארץ ובאיזה מקום יצח אפילו שלא בזמנה. או היו מביאין לו ממרחק מארץ ששם ימות הגשמים כשיש כאן ימות החמה. וכן להיפך [מת"כ]. ובע"ז דף כ"ח ע"ב בסופו פרש"י בד"ה וחילופא. שהצנון מוסיף עליו קור. והתרדין מחממין ע"כ. וצ"ע. וכתב הרדל וז"ל וכמדומה שעיקר הגי' ראוי להיות להיפוך תרדין ביה"ג שטבע חם לחמם הגוף ביה"ג. וקשואין שטבען קר ביה"ח לקרר. וכ"כ הרמב"ם בה' דעות פ"ד בדלועין ע"ש. ובש"ס [ברכות נ"ז] אמרו צנון וחזרת וקשואין לא ביה"ח ולא ביה"ג נ"ל צנון וקשואין ביה"ח וחזרת ביה"ג עכ"ל:

זה לא שלטולא הרגיש בגדולה לעולם על כן מגדיל שם ה'. אבל נ"נ שהיה לו גדולה כ"כ וכולם יראו מפניו. ועכ"ז הרגיש כי הכל כלא מול הקב"ה:

**זה אינו יודע טובה של מדה"ד.**כי אולי המדה"ד מכלה ומשחית מאד בעת הזעם. אבל משה שהיה יודע פרטי הנהגת ה' במדותיו ועכ"ז אמר שפעולתו תמים וצדיק וישר ואין עול במדותיו:

**כדבורים היו בני מתנהגים.**פי' שכל הדבורים הקטנים הולכים אחר הדבורה הגדולה שנקראת אם לכולם. כך ישראל ילכו הקטנים אחר גדוליהם. וכתב הרד"ל ואולי לפי דרכיו למדנו להנחת שם דבורה על המין מזה שהם מתנהגים ע"פ דבר ומנהיג נקבה עכ"ל:

ועוקצה מרכלומר אם תכעס תרע לאדם. כן התורה למי שעובר בדבריה:

אופופסיןפירוש גזר דין [ערוך] וכן בלשון יוני [מוסף הערוך]:

**שנאמר מות יומת הנואף והנואפת.**מביא פסוקים אלו מפני שרוצה לדמות הענין לדבש שיש בו צורך אכילה והוא מתוק. רק באופן שיקח הדבש שלא במקום הדברים כי עוקצה מר. כן מצינו בעילת מצוה ומ"ע לקיים פ"ו. אמנם בעילת איסור עוקצה מר. וכן שבת עונג הוא. אמנם לבשל בשבת אף שהוא לעונג מ"מ הוא כמו שרוצה ליקח דבש ממקום הדבורים. משא"כ שאר עבירות כגון מכשפה או רציחה שחייב מיתה אין לדמות לדבש כי אין שם רק לא תעשה [י"מ]:

ועוקצה לאחריםשהבעלים כשהולכים לרדות הדבש מן כוורת הדבורים הם הולכים עם אש ואבוקה והדבורים בורחים ויכול ליקח הדבש בלי שום נזק. אבל אחרים שרוצים לגנוב דבש הם הולכות בלא אש בחשאי והדבורים עוקצים אותם. וכן כשפורחת ממקום למקום לאסוף מיץ פרחים להדבש עוקצת לאחרים:

מסגלת לבעליהכלומר שניתן בטבעה שתעמול לקבץ הדבש לבעליה אף שאין לה הנאה מזה רק להטיב לאחרים. כן הם טבע נפשותיהם שעושים המצות לשמה ורק לשם ה' ומאהבה. לא לשם תועלת ושכר כי אם מאהבה גמורה:

**שהיה מוכר ארגמן כו'.**כוונת המאמר שבאמת היה ארגמן. אך לא היה מן המובחר. ואצל כל אדם הוא ארגמן. אך בערך המלכות אינו נחשב זה לקרוא בשם ארגמן. כך משה היה דברן נגד ערך כל אדם אף שהיה כבד פה וגו'. אך בערך הקב"ה שברא הפה והלשון לא היה דברן. ולכן בעת ששלחו הקב"ה בשליחות אל פרעה ואל ישראל שיצטרך להשיב תשובה ולדבר לפני הקב"ה [וכדכתיב (שמות ה׳:כ״ב) וישב משה אל ה' וגו'. וכתיב (שם ו') וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו'] אמר לא איש דברים אנכי. אבל אצל ישראל כתיב בו אלה הדברים. ואף שזה כתיב בסוף ימיו יש לומר שאחז רק פסוק זה לדוגמא ולרמז. אבל באמת לישראל היה דברן מאז ומקדם:

**לפני הקב"ה כו'**אמר לא איש דברים אנכי. והא שהוכיחו ה' על מיאונו. הוא על ששם פה א"כ יתן בפיו כח גם לזה:

**א"ל הקב"ה משה אל תתיירא.**דייק זה מדכתיב ככל אשר צוה ה' אותו אליהם: דמשמע שאילו לא צוה לו ה' לא היה מוכיחן בנוסח זה. כמו שכתבתי בארוכה בענף ע"ש:

**הואיל וקבלו תוכחותך כו'.**ידע משה שקבלו המוסר לפי שאמר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב. ולא מצינו שבא אחד והשיב לו. בזה ידע משה שקבלו המוסר. ועל כן ראוים לברכה [שפתי דעת]:

**ועליהם תבוא ברכת טוב.**שמלת עליהם לכאורה מיותר אם חוזר למוכיחים. לכך פי' שמלת ועליהם קאי על המקבלים התוכחת שזוכים לברכה [ר"ח שער הענוה פ"ה]. ובתד"א איתא עליו תבוא ברכת טוב לא נאמר אלא עליהם להמוכיח ולהמקבל תוכחה:

**אמר הקב"ה בעה"ז אתם מתברכין ע"י אחרים כו'.**כי בעוה"ז יש כמה ברכות שהם לגוף. וכשם שגופו יש לו תכלית כך ברכותיו יש לו גבול וסוף ולכן ברכותיו ראויין להיות ע"י ב"ו שגם הוא בעל תכלית. וברכת כהנים יוכיח. ולכן לכל הברכות שניתנו בעוה"ז היה דוקא ע"י סרסור אדם. אבל ברכות השייכין לעוה"ב שאין לו גבול ותכלית. והברכות ג"כ אין להם תכלית. ראויין להיות מפי הקב"ה שהוא בעל בלתי תכלית. וראה משה לברכן בשני מיני ברכות. א' ברכות העוה"ב שהם משל הקב"ה ונצחיים. ואחד ברכת עוה"ז [שפתי דעת]:

**לע"ל אני אברך כו'.**ולע"ל קאי כדכתיב וייראו אותו כל אפסי ארץ [רד"ל]:

לעצמוכלומר ביחידי בלי שישב אחר עמו:

**אל תהי דן יחידי.**שאע"פ שאם הוא מומחה ומוחזק לרבים יכול הוא לדון יחידי כמו שאמרו חז"ל במס' סנהדרין. מ"מ הדרך הנכון מצד עצה טובה שלא יהיה דן יחידי. וביאר הטעם לשאין ראוי שיהיה דן יחידי אלא אחד הוא הקב"ה ולא אמר הקב"ה. כדי להודיענו סבת המשנה שמי שהוא מורכב אי אפשר להמלט מן הטעות והשגיאה אם מפני קיצורו בהשגת האמת ואם להיותו נוטה במזגו לאחד מבעלי הטענות. אבל הקב"ה שהוא פשוט בהחלט לו נאה לדון יחידי:

מהו והוא באחדדה"ל לומר והוא אחד:

דן וחותם לעצמומבואר בשה"ש רבה פ"א סי' מ"ה ובתנחומא סדר שמות. שתחלת הדין הוא עם פמליא של מעלה ואלו מיימינים ואלו משמאילים רק משנגמר הדין הקב"ה נכנס למקום שאין להם רשות ליכנס וחותם את הדין שנא' והוא באחד. לכן צריך לומר שכאן ג"כ הכוונה להגמר דין. וזהו שאמר והוא באחד פי' והוא בסוף הדין באחד לגמור הדין. ולכן לא כתיב והוא אחד משום דהוה משמע מתחלת הזמן עד סופו:

ולמה אמתכלו' מה טעם להיות חותמו יתברך אמת. שדרך החותם לחתום שמו או כנויו או סימן מורה עליו [יפ"ת]:

מם אמצעיתהיינו עם אותיות כפולות:

לומר אני ראשוןבירושלמי פ"ק דסנהדרין מפרש לומר אני ה' ראשון שלא קבלתי מלכותי מאחר. ומלבעדי אין אלהים שאין לי שותף. ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למסרה לאחר. והם ג' שרשים מיוחדים באלהותו יתברך. האחד קדמותו. והשני אחדותו. והשלישי נצחיותו. וע' ביפ"ת בב"ר פ' פ"א:

בא וראהזה לראיה שאל תהי דן יחידי. שהרי משה אבי החכמים והנביאים אמר שלא יכול לדון יחידי אף כי אחר:

**שכך כתיב אשת חיל מי ימצא.**לכאורה הכוונה שבא לרמוז שאפילו מדה אחד של אנשי חיל לבדו טורח למצוא. וע' בענף:

**ואשמם כתיב בלא יו"ד.**וע' במנחת שי:

תלוי בראשיכםכי אין להם רק להוכיח אתכם אם תקבלו מוטב. ואם לאו אתם הגורמים:

**לנחש הזה כו'**במשל הזה הורה לנו שנרגיש כי הקיבוץ ונתינת יד העם תחת ראשי העם הוא כגוף אחד בעל אברים רבים. וכאשר הראש הוא מנהיג הגוף כולו. כן ראשי העם לעם. וכמו שלא מצינו שיתקוטט הגוף עם הראש שירצה הוא להנהיג את הראש שילך אחריו. כן לא יתכן להמון שיחפצו שהם ינהגו כפי רצונם והראשים ילכו אחריהם. כי סוף שיכשלו בדרכם ובמהלכם. ומה שאחז בנחש. לפי ששאר בעלי חיים ניכר הראש מבין גופו ונבדל במעלתו עד שלא יתכן שידומה ככה. אבל הנחש ראשו וגופו הכל ביחד על תמונה אחת. ולכן אומר שעכ"ז לא ימצא ההתקוטטות בלבו על ככה. כן ההמון בראותם שהם בני אדם כמו הראשים על גוף ותמונה אחת. על כן יחשבו כי הם כמוהם. וכוונתי לדרוש על מלת בראשיכם שיציירו כאילו הם הראש ממש המנהיג הגוף כולו והם עיני העדה [מצאתי]:

**הם גוזרים לפני המקום והוא עושה.**כדכתיב [שמואל ב' כ"ג] מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. שדרשוהו במ"ק מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה והוא מבטלה. והדרש לפי ענין דכאן רישיה דקרא מושל באדם צדיק כשאדם אלו ישראל מקבלים עליהם ממשלת מושל צדיק ונשמעים לגדולים. אז הן מושלים ביראת אלקים [ויש להדרש ג"כ מ"ש כאן לענין הדיינים והיית אתה לעם מול האלהים. שתוכל לעמוד מול מדה"ד לעכב הגזירות] וע' שבת דף קל"ט [רד"ל]:

ונתפחמולשון שחרות כפחמין הללו:

בפסיפסאבני גזית תרגומו אבן פסיפת:

שערה מתנאהשהשחרות נאה הוא בשערות כד"א תלתלים שחורות כעורב:

**ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו.**פי' שהעמיד אותם למשפט על שלא חשו לצער הקטנים ולשאת משא הקטנים. וז"ש מה לכם תדכאו עמי. ר"ל כיון שאינכם נושאים משאם. מה לכם לדכאות את עמי שיהיו נשמעים לכם:

קשהולכן הזקנים צריכין להוכיח להשרים והשרים לעם. כי אי אפשר לאחד לשפוט כולם וצריכין שיעזרו זה את זה. וכדאמרו במס' שבת שיבא על הזקנים במשפט על שלא מיחו בשרים:

בעת מתאונניםדעתו שעד העת ההיא לא מנה עודנו שופטים עליהם. כי אם הוא בעצמו. וע' בענף:

**העמוסים וגו' לך נאה לטעון.**כלו' אתה שהבטחתם שהשגחתך תהיה עליהם תמיד מעת היותם. לך נאה לטעון אותם ולהשגיח עליהם בהשגחה פרטית ונסיית:

**הרבה אתכם על גבי דייניכם.**פי' הגדיל והרים אתכם על דייניכם. ר"ל שהשפיע לכם טובות הרבה עד שמחמת זה תגדלו אתכם על דייניכם ומטריחים אותם וכמו שפרש"י טרחכם מלמד שהיו ישראל טראנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין:

**ממה שקרינן בענין ה' אלהיכם הרבה אתכם.**הרבה פירושו הגדיל כמו שפירשו המפרשים פרו ורבו לגדלם בקומה זקופה [מת"כ]:

**זש"ה אשתחוה אל היכל קדשך.**מה שנרשם כאן תהלים ה' גם תיבת ביראתך הוא ט"ס. אלא הכוונה על פסוק תהלים קל"ח שכתיב שם בסיפיה דקרא כי הגדלת על כל שמך אמרתך. ודרשו בשוח"ט אמרו ישראל לפני הקב"ה הגדלת על כל מה שאמרת לנו על ידי הנביאים. וכן כאן דרשו לענין הבטחת הגאולה שהבטיחו לגאלם בב' אותיות וגאלם אח"כ בע"ב אותיות:

דן אנכיושני אותיות דן היינו שם בן נ"ד. וע' מ"ש בב"ר פ' מ"ד סי' כ"ב:

**גאלם בשבעים ושתים אותיות.**הוא שם בן ע"ב. וצריך לומר שיש יתרון מעלה לגאולתינו בשם זה טפי מהיותה בזה [יפ"ת]. וזהו שאמר ה' אלהיכם הרבה אתכם. שהרבה עמהם טובה יותר ממה שהבטיח לאברהם. וזהו ממדת הצדיקים שאומרים מעט ועושים הרבה כדאי' בתנחומא סדר וירא סי' ד'. ובאדר"נ פ' י"ג בהדיא שהקב"ה לא גילה לו לאברהם מתחלה אלא השני אותיות. ואח"כ גאלם בע"ב אותיות. אבל בב"ר פ' מ"ד אי' שגם מתחלה גילה לו הקב"ה לאברהם שאם יעשו תשובה גואלם בע"ב אותיות.

**עד סוף הפסוק ע"ב אותיות.**ברבה שם גרס עד מוראים גדולים אתה מוצא ע"ב אותיות. ואם יאמר לך אדם שבעים וחמשה הם. אמור לו צא מהם גוי השני שאינו מן המנין. ופי' היפ"ת לפי שהשני נאמר על מצרים הגוי המר. לא ימנה בכלל השם הקדוש:

ושמו ע"ב אותיותוכן הוא ברבה שם. אבל בחזית גרסינן ושמו ע"ב שמות:

**דבר אחר א"ר אלעאי.**נראה דהני תיבות ד"א מיותרים הן. והמדרש הביא דברי ר' אלעאי אלו כאן לומר שמזה ג"כ ראיה שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. או אפשר לקיים הנוסחא דבר אחר. ופירושו כמו ועוד דבר אחד א"ר אלעאי שגם מזה ראי' שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה:

**ד"א מ"מ לא גילה כו'.**לפי שמדבר כאן בענין זה שלא גילה כו' קאמר ג"כ הטעם הזה דרך אגב אף שלא שייך לענינינו:

**היו ישראל אומרים כו'.**שאם יגלה הדבר לאבות ידעו גם בני ישראל מקבלת אבותם מה תארו ועניינו של המן ומיד שירד להם יכירוהו ויאמרו כבר אכלנו כו'. משא"כ עתה כשיבא להם פתאום ולא ידעו טבעו ומראיתו. וכן אמר הכתוב כי לא ידעו מה הוא:

**ד"א א"ר אלעאי כו'**כך אמר הקב"ה כו'. השתא מפרש ה' אלהיכם הרבה אתכם שהרבה עמכם טובה יותר מהשבטיח לאברהם. שלאברהם הבטיח שירבה אותם ככוכבים ולא יותר שנא' כה יהיה וגו'. ומשום שע"ז קשה הא בקרא זה גופי' מסיים והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. דמשמע רק ככוכבים. לכן מסיים ר' אלעאי ואמר מהו לרוב ר"ל דע"כ הרבה אתכם פירושו יותר ממה שהבטיח לכם ממאי דסיים הפסוק לרוב ולא קאמר רוב. אע"כ שבא לרמז לאותו רוב שנאמר בפרשת העקידה הרבה ארבה וגו' ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים. וזה נאמר אחר הבטחת כה יהיה זרעך. ומלת לרוב רומז לחול שרגיל בלשון המקרא לכתוב בו לשון לרוב כמו ביהושע י"א ובכ"מ:

**מהו אומר תפלטני כו'.**הביא זאת לראיה שקשה להיות מנהיג ודיין על ישראל כמו שאמר מרע"ה. והכוונה שבספר שמואל כתיב ותפלטני מריבי עמי. ובספר תהלים כתיב תפלטני מריבי עם. ומפרש תפלטני מריבי עמי שלא יהיה לי דין אצלם ולפניהם כי עמי הם ואיני רוצה לריב עם עמי. ותפלטני מריבי עם פירושו שלא יהיה להם דין לפני. ודע שבילקוט שמואל ב' שם אי' בזה הלשון תפלטני מריבי עמי. עם. שלא יהיה לי דין עמהם ושלא יהא להם דין לפני ע"כ. וכתב הכלי יקר [שעל נביאים ראשונים] וז"ל ור"ל שבשירת שמואל כתיב ותפלטני מריבי עמי. ובשירת תהלים י"ח כתיב מריבי עם. משום שבשירת שמואל אמר שלא יהא לי דין עמהם כי עמי הם ואיני רוצה לריב עם עמי. ובתהלים אמר שלא יהיה להם דין לפני. ואפשר לומר איפכא שבשמואל אמר עמי פירושו עמי ואתי שלא יהיה להם דין עמי. ובתהלים אמר עם שלא יהא לי עמם. ומובן במדרש זה מה שאמר מריבי בלשון רבים. ולא אמר מריב. משום שכוונתו היה על שתי מריבות שיפלטהו ה' עכ"ל:

מלך עליהםובודאי ישמעו אליך:

**תשימני לראש גוים.**ר"ל שביקש דוד שיותר טוב שיהיה לראש ושופט על גוים או"ה. לא על ישראל שירא מפניהם שימסרו דין לשמים וכמו שא"ר ברכיה אם דנת את הגוי ישראל בא הוא הנידון ומוסרך ר"ל ומוסר דינך לאלוה כו' הרואה ואינו נראה. כמו שקרה למשה בימי מריבה. וזהו שאמר משה איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם שלפעמים אתם מריבים עלי לפני ה'. והרד"ל כתב אפשר דרש מ"ש אח"כ חי ה' כו' וירום כו' ומדריש נמי מ"ש אח"כ ה' הנותן נקמות לי שנוקם אם חייב לא' מישראל שלא כדין וכמ"ש בספרי כדכתיב וקבע את קובעיהם כו' עכ"ל:

**א"ל משה לישראל חייכם כו'.**עתה חוזר לענין ראשון:

**הרבה אתכם על גבי דייניכם.**פי' הגדיל אתכם על גבי דייניכם שיהיו הם נענשים עליכם:

**אבל לע"ל לרב.**אתם עתידים. כצ"ל וכן הועתק המדרש בספר מנחת שי. ור"ל משום דכתיב לרב חסר דרש לשון רב ורבנות. והכי קאמר והנכם היום ככוכבי השמים במעלה. ולא יותר. אבל עוד תצפו להיות במעלה לרב כביכול. שכולם יפחדו מכם כנוגע כביכול בכבוד ה' שהוא בלי תכלית ובלי קצב:

**ומה מי שעובד ע"ז.**כלו' אם מדת פורענות ככה מדה טובה שהיא מרובה לא כ"ש:

**אשר יבטח בה'.**וגו' והיה ה' מבטחו. פי' שיהיה מבטחו שיהיה הוא ה' פי' כמו ה':

**והם שואלים להם כו'.**לפי שישראל יהיו יושבים לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה. ומלאכי השרת רואין אותם ושואלין אותם מה הורה לכם הקב"ה לפי שאינן יכולין ליכנס במחיצתן כדאי' בבמד"ר פ"כ סי' י"ט. והענין הוא שגם אצל המלאכים שייך הלכות התורה. אך בפנימיות התורה וסתרי הלכות ולא בגופי הלכות ודיניהם המעשים. ולעתיד יהיו ישראל גדולים בהשגתם יותר מהמלאכים. כי הנפש מצד עצמה גדולה במעלתה ממעלת המלאכים. רק החומר הוא המסתיר. ולעתיד לבא יוסר לב האבן. ולכן אמר דומים לרבכם כלו' גדולים ממעלת המלאכים מאד:

אף בעה"זכלו' שלפעמים אצל אנשים גדולי המעלה מאד מצינו לפעמים ככה. ולעתיד לבא יהיו כולם ככה:

**די רביעאה ולא קדמאה.**משמע שהמלאך היה הולך אחוריהם כתלמיד אחר הרב:

**והוא מכבה לפניהם האש.**ובירושלמי גרס והן היו מכבשין לפניו את האור. ופי' היפ"מ הם היו דורסין ומהלכין לפניו על הגחלים:

**יש בה מסוף העולם כו'.**כלו' ריבוי ברכות עד שאין סוף ותכלית. ולכן כתיב פעמים כלו' הרבה פעמים ככה. והידי משה כתב שמחנה ישראל היה ג' פרסי. ובגמרא אמר רבי שית אלפא פרסי הוי עלמא. נמצא שני אלפים מחנות הוה ככל העולם. ועיין בענף:

**שאתה מוכיחנו אלא קבלו תוכחותיו ושתקו.**כצ"ל. ור"ל שהיה משה מוכיחן במדבר בערבה מול סוף וגו' וכמו שפרש"י במדבר מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו מי יתן מותנו וגו'. בערבה שחטאו בבעל פעור בשיטים בערבות מואב. מול סוף מה שהמרו בים סוף כו'. נמצא היו יכולים לומר יש בנו אחד כו' בתמיה הרי אנו מבניהם. ואעפ"כ קבלו התוכחה ושתקו. וכדאי' ברבה סדר חוקת סי' ט' ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה הר ההר. מהו כל העדה. עדה לשמה עדה הנכנסת לארץ. לפי שמתו יוצאו מצרים ואלו מן אותן שכתוב בהן [דברים ד'] חיים כלכם היום:

אונקיאפי' בלשון יוני ורומי שם משקל אשר משקלו שני שקלי הקדש או שמונה דרכמון [מוסף הערוך]:

**ויוסף אברהם ויקח אשה.**והולידה לו ששה:

**חזקיה עיקר מלכותו י"ד שנה כו'.**והוא כדעת החכמים דס"ל זכה מוסיפין לו, דאי לר' עקיבא דאמר זכה משלימין לו הא דכתיב והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה משלו הוסיפו לו. כדאי' ביבמות דף מ"ט. ופרש"י משלו הוסיפו לו אלא שמתחלה היו רוצין לפחות משניו. וקשה כיון דהוספה היה על מלכותו ולא על ימיו. שעל ימיו אין זה תוספת מרובה על העיקר. א"כ ה"ל לומר הנני מוסיף על מלכותך וגו'. וי"ל שהימים שקודם מלכותו לא נחשבים לו לחיים שתמיד היה בסכנה שהרי חשב לשורפו. עיין פד"מ [יפ"ת]:

**הקב"ה לא נתן קצבה לברכתינו.**כדכתיב [בראשית י"ג] ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו'. [שם טו] וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך. ועוד רבים:

**א"ל מה שברכתי אתכם משלי ברכתי אתכם כו'.**לכאורה קשה א"כ מה צורך לברכת משה כיון שיש בכלל מאתים מנה. ועוד למה באמת לא בירך משה אותם ג"כ בברכה בלא קצבה. ונראה ע"פ מ"ש חז"ל במס' יומא ובמד"ר ע"פ והיה מספר ב"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. שתחלה אמר והיה מספר. ואח"כ אמר לא ימד ולא יספר. כאן כשישראל ערצש"מ כאן בזמן שאין עושין רצש"מ. ומעתה נאמר שמן הטעם הזה לא ברכם משה שלא יהיה להם מספר מפני שאז היה נראה כאילו מחזיק את ישראל שהם ממלאים רצונו של מקום. והוא ע"ה אפילו בעצמו לא שיער כן לרוב ענותנותו. ואיך יחזיק כן לשאר בני אדם והיה זה כאילו ממעט בכבודו של מקום. לכן בירך אותם בברכת קצבה. וזה שאמר להם זו משלי כי אני ירא לברככם בברכה שאין לה קצבה. אבל ה' אלהיכם הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם. כי לו יתברך הרשות לקבל מעשיכם ולהחשיבכם כאילו מלאתם את רצונו. אבל אנכי לא אוכל עשות אפס לפי מה שישוער בדעתי האנושית [ספר תולדות נח] וע' בענף:

**כך הן ישראל מעלות על גבי מעלות.**כדכתיב [דברים כ"ט] ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. וכן הכהנים מעלה בעצמה נבדל מנפשות לוים. הלוים נבדלים מישראלים. גם כל אחד מישראל אינו דומה בתכונתו לחבירו. וכן בשבע כתות של צדיקים שעתידים להקביל פני שכינה יש שפניהם דומות לחמה. וללבנה. ולרקיע. ולכוכבים. לברקים. ולשושנים. ולמנורה הטהורה שהיתה בבהמ"ק כדאי' בויק"ר פ' כ"ט סי' ב':

**אין להם חקר כו'.**כמו שהוכיח הרמב"ן בפרשה זו. וז"ל היערות דבש ח"ב דף מ"ג. כבר תמהו איך אמר כי אין מספר לכוכבים. הלא חכמי תכונה מנו. אך התירוץ הוא מה שמצינו בכל זמן מזמנים כוכבים חדשים מה שלא שערו הקדמונים. היעשה ה' חדשות בארץ לברוא כוכבים חדשים. אבל הענין הוא כך כי הגלגל השמיני הוא עב ויש הרבה כוכבים בעובי זה למעלה מזה וזה למעלה מזה. וא"כ בחוש הראות אי אפשר למנות רק אחד. אמנם ברוב הימים כפי סדרו של יוצר בראשית ישנו כוכבים שהם תחת זה מצבם. וינועו בתנועה בלתי שוה עד שיבאו זה רחוק מזה בהרחק מה כפי תנועתם. ומה שהיה מקדם לכוכב אחד נעשו שנים. ואלו הן הכוכבים חדשים הנראים מה שלא היו מקודם. ולא נברא בריה חדשה. ואי לזאת פשיטא שאין לספור הכוכבים כי מי יוכל לדעת כמה כוכבים זה למעלה מזה ברום עובי הרקיע ואינם נמנים עפ"י הראות כי אם אחד. והם באמת שתים שהם הרבה עכ"ל. וזה שאמר המדרש מה הכוכבים הללו אין להם לא חקר ולא מנין. כך ישראל אין להם לא חקר ולא מנין. ור"ל שבזה נדמו ישראל עם הקודש לכוכבים שהגם שלמראה עינינו הוא אחד. באמת הוא הרבה. כמו משה רבינו ע"ה שהיה שקול כששים רבוא. ויאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין. וכן מצינו בכמה צדיקים. וכדאי' בבמד"ר פ"ב א"ר סימון ויצא בן אשה וגו' לאלו יש מספר אבל לצדיקים אשר לא ימד ולא יספר:

מה הכוכביםשולטים מסוף העולם ועד סופו. כי הם פועלים בעולם איש איש בפעולתו המיוחדת. כסיל מחמם. כימה מצנן. הלבנה על תגבורת המים וכדומה. וכן ישראל שולחים על ההשגחה הנסיית כפי מעשיהם הטובים כן תברך העולם כמ"ש אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם:

**בחמה כו' שהם גדולים.**ופעולתם יותר גדולה בארץ. כי היה לו להמשיל ישראל שפועלים גדולים הם בעולם:

**מנין שכן כתיב כו'.**פי' מנין שישראל לא יהיה להם בושה לעוה"ב שנאמר וידעתם וגו' ובסיפיה ולא יבושו עמי לעולם:

**שאדם אוכל פירותיהם כו'.**כתב הרמב"ם כי המצות כולם נחלקים בתחלה על שני חלקים. הא' במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין וכו'. הב' מצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון האזהרה על הגניבה וכו' וכגון הציווי באהבת איש רעהו וכו'. וכשיעשה האדם המצות שבחלק הא'. יגדלהו הקב"ה עליה לעוה"ב כמו שנתבאר בפ' חלק. וכשיעשה המצות שבחלק הב'. כמו כן תחשב לו לצדקה לעוה"ב לפי שעשה מצוה. וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם כו' מ"ש:

והקרןפי' והעיקר. ועיין מס' פאה פ"א משנה א' בתוס' חדשים:

**איזה כיבוד כו' כלומד עד היכן.**וה"ג בירושלמי פ"ק דפיאה:

**צאו וראו מה עשה דמא כו'.**קשה איך נלמוד מנכרי אשר לא ראה אור תורה ומסברא דנפשיה עבד. וי"ל דרבי אליעזר גמרא גמיר מרבותיו דעד פה כיבוד אב ואם. ולא מייתי מדמה בן נתינה אלא שלא יקשה איך החמירה תורה כל כך, דהא נכרי מסברא דנפשיה עבד וא"כ אין זה רחוק מהדעת [יפ"מ]:

שהיתה אמו חסרתכצ"ל:

מסטרתומכהו על הלחי:

**ליקח ממנו אבן אחת טוב שנאבדה מכלי כהן.**בקידושין דף ל"א אי' מאבני האפוד. וכתב הריטב"א מעשה זה היה בבית שני שהרי פרה אדומה שעשה משה הספיקה כל ימי בית ראשון. וכי תימא ומנין היה להם שמיר בבית שני לאבני אפוד שאינו נעשית אלא בשמיר כדאי' בפ' מי שאחזו דהא אמרינן בסוטה משחרב בהמ"ק בטל השמיר. איכא למימר דלאו משחרב בית ראשון קאמר. אלא משחרב בית שני. אבל בבית שני שמיר היה לישראל עכ"ל:

**שהיה דר באשקלון.**דמא בן נתינה היה דר באשקלון ולפיכך היו באים אצלו:

**לא כיבד בריה כו'.**בימיו לא ראה. או לא שמע. שקודם לכן לא היה מי שכיבד יותר הימנו:

**את בגדי עשו וגו'.**ר"ל וגו' בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית וקשה מה ענינם בבית רבקה אחר שהיה לו נשים. אע"כ להיות שם מוכנות לעת שמושו את אביו וזהו שאמר המדרש שבהן היה למוד לשמש את אביו. ור"ל שלכן היה מחזיקם בבית אמו וכנ"ל:

בלב גדולבגסות רוח ובעזות:

**מה עשה לי התם הזה.**לכאורה הא גנותו היה דורש א"כ מהנכון היה שיאמר מה עשה לי הרמאי הזה. אמנם הרצון בזה כי עשו כיוון לגנות את יעקב מפאת תמימותו. לאמור לקח לו דרך התמימים. למען אשר בתמימותו יצליח בהרמאות כדרך הצבועים [אהל יעקב]:

**אותו הר שאבות קבורים כו'**את ההר הזה. שחברון שאבות קבורים שם הוא בהר [וכמ"ש יהושע כ"ד] תנה לי את ההר הזה. וכמ"ש בב"ר פכ"ד אין חברון נתונה אלא בהר. ועליו רמז ההר הזה דכאן [רד"ל]:

**עיר שמצירה.**לשון צער:

ומבצרה לישראלפי' שהיא כורתת לישראל ע"ד דאי' במנחות פרק הקומץ רבה דף ל"ז האי מאן דבצרה לגלימא לא עבד ולא כלום. פי' שחתך ממנה קרן אחד שוייה בעלת חמש כנפים. או פי' שהיא מחזקת לישראל ע"י הצרות. שיזכו על ידה לימות המשיח וחיי העולם הבא. מלשון ערים בצורות. וע"ד דאי' בפ"ק דנגעים מן הצד ונעשית מבוצרת פי' מגוברת סביבות המכה כעיר בצורה. או פי' שמפני אימתם. ישראל מוכרחים היו לעשות מבצרים להשגב בהם. ע"ד שנא' [שופטים ו'] מפני מדין עשו להם בני ישראל כו' ואת המצדות. עיין רד"ק שם [הרש"ש]:

**שמבוצרת מכל מקום.**פי' שהיא חזקה מכל הצדדים:

שהכל מבצרים אותהפי' שהכל מחזקים אותה ושומרים אותה שלא תחרב:

**אף על זו. זמנין סגיאין ששלט דוד על אדום שנא' וישם.**כצ"ל וכן הוא בילקוט תהלים. ופי' הרבה פעמים שלט דוד באדום כמ"ש [במלכים א' י"א] כי ששת חדשים ישב שם יואב וגו' ויך כל זכר. וגם דרשו מ"ש תהלים י"ב אלף. ובשמואל י"ח אלף ששתי מלחמות היו. ולפיכך נכנעו תחת דוד עד שֶשָם שם דוד נציבים כמ"ש וישם באדום נציבים:

קסטרספי' בלשון רומי חוקר ושופט של אנשים פושעים ומורדים במלך. וע' באיכה רבתי פסוק איכה יעיב:

אדריאנטיןתרגום בפסוק כורעים ומשתחוים להמן לאנדרטא די הקים בהדיה. והוא צלם וצורת אדם. ור"ל שבכל מקומות אדום היו מציבים צורת דוד להראות שממשלתו בכל אדום:

**חדות כו'**ויכולת בידך לנצחם:

לדורותלהניחה לדורות לעתיד עד שיבא היום שנא' בו דרך כוכב מיעקב:

רב יצווה לתלמידיוכלו' משה מצווה לישראל שישמעו לו ויסובו מזה. וינהגו בו כבוד:

**מה תשתוחחי נפשי.**וסיפא דקרא הוחילי לאלהים וגו':

בחילהביראה וחלחלה ורעדה כמו [איוב ו'] ואסלדה בחילה. ור"ל שתקבל היסורים ואל תבעטו בהקב"ה:

**והוא אומר לא הרגתיו.**ואינו מאמינו על זה. רק שמחזיק הדבר לאמת שהוא הרגו. לכן שואל אותו ואומר ובמה הרגתו וכשרואה הבעל דין שהדבר פשוט לדיין שהוא הרגו נסתתם טענותיו ושותק כאילו הודה לדבריו שהוא הרגו. וע' ברות רבה פ"א פסוק ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב הפכפך כו':

**היו שם ס"ר מזיקין.**הדבר מבואר ע"פ חכמי המקובלים והוא ג"כ דעת האפלטונים שיש רוחות אוירות טובות חפצים בטוב. והן המה הקרובים לכל דבר שבקדושה. ומבואר ג"כ במדרש בראשית ככה. שיש שידין דבייתא. ויש שידין דדברא. אית דאמרי דבייתא טבאן ע"ש. והן המה אשר לא בקשו להניח לשונא לבא עד שראו שהשכינה שותקת ונסתרת ואז ברחו [אה"נ]. ובאיכה רבתי דרש לה על טיטוס משעה שנכנס לבית קה"ק והציע זונה. ודרש לפ"ז יפה באיש עושה מזמות. לשון זמה וזנות [רד"ל]:

**ראה אותו מחריב כו'.**כן אמר משה לישראל ברמז הקב"ה רואה אותו מחריב את ביתו כו'. וזהו רב לכם וכי לא די לעבד שיהיה כרבו. ואפשר סב את ההר הזה דרש על בהמ"ק ההר הטוב הזה והלבנון. כלו' סב והסתכל ההר הזה שהחריב ותבין שרב לכם להזדווג לו [רד"ל]:

את הורו זהדרש ההר הזה נוטריקון ההורו זה. או אפשר שדרש ההר על האבות שנקראו הרים:

יש לי רבוזה היה בזכות שכיבד להורו:

לא תצטערליתן לי מתנה ולחסר את ממונך:

**אני אומר לו ליעקב.**כלו' לבניו:

**וליעקב בירך עשר ברכות.**וכן הוא בבמד"ר פי"ד סי' ט"ז. והעשרה ברכות הם. ויתן לך האלהים מטל השמים. ומשמני הארץ. ורוב דגן. ותירוש. יעבדוך עמים. וישתחוו לך לאומים. הוה גביר לאחיך. וישתחוו לך בני אמך. אוררך ארור. ומברכיך ברוך. ואע"ג שמצינו ביעקב עוד ברכות ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך וגו'. אפשר שהמדרש מונה כך. ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני ארץ א'. ורוב דגן ותירוש ב'. יעבדוך עמים ג'. וישתחוו לך לאומים ד'. הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ה'. אררך ארור וברכיך ברוך ו'. הרי ששה ברכות. ועוד ד'. ואל שדי יברך אותך א'. ויפרך וירבך ב'. והיית לקהל עמים ג'. ויתן לך את ברכת אברהם וגו' ד'. וע' מ"ש עוד בבמדבר רבה פי"ד סי' ט"ז. אבל מלשון הב"ר פ' ס"ז סי' ה' דאי' שם ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר א"ר ברכיה הן גביר שמתיו לך ברכה שביעית ולמה הוא אומרה לו תחלה. וכן הוא בפרש"י בחומש. הנה מזה נראה שבפסוק ויתן לך וגו' ובפסוק שאחריו יעבדוך עמים יש עשרה ברכות. וא"כ קשה על מה שקאמר המדרש שיעקב נתברך בעשר ברכות הא יש יותר וכנ"ל. ואפשר שהמדרש לא חשב כאן אלא הברכות שקיבל יעקב שרצה יצחק ליתן לעשו. אבל אלו הברכות שברכו אח"כ היה ברצון יצחק בלא ערמת יעקב. ובפרט לפי דאי' שם סי' י' דאלו הברכות שבירכו אח"כ לא היו ברכות חדשות אלא קיום להברכות הקודמים שז"ל שם לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו כלו' מסופקות אולי לא יתקיימו בידו כי במרמה לקחן. והיכן נתאוששו בידו פי' והיכן נתחזקו בידו. כאן ויקרא יצחק אל יעקב. א"ר אלעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו כו' ע"ש:

**שנא' הלא אצלת לי ברכה א"ל יצחק אפילו כו' הוה גביר לאחיך.**קשה הא מה שאמר לו הלא אצלת לי ברכה אמר אחר שאמר לו יצחק הן גביר שמתיו לך. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שכך צ"ל אף עשר שלכם בטלות א"ר ברכיה כשנכנס עשו אצל אביו וראה שנטל יעקב את הברכות א"ל ברכני גם אני אבי. אמר לו יצחק אפילו כו' לא כך אמרתי לו הוה גביר לאחיך כו' של אדוניו הוא. א"ל עשו לא הנחת לי אפילו ברכה אחת שנא' הלא אצלת לי ברכה [פי' ברכה משמע ברכה אחת. וזהו לראי' לדברי ר' אחא שעשו לא נתברך אלא ברכה אחת] הה"ד רב לכם סב. מהו פנו לכם כו':

**לא של אדוניו הוא.**שכל מה שקנה העבד קנה רבו. ודרש רב לכם לשון רבנות. כלו' הרבנות הוא לכם. אלא שהוא מסבב הצלחתו בעוה"ז מברכת יצחק שקבור בהר הזה לכן הניחו אותו לעבור עולמו בהצלחתו. והצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור הצלחתו:

לתורהשהיא אור הגנוז והצפון והיא תהיה לעזרה להנצל מכל צרה:

עד עכשיוכלו' עדיין ועוד צריך מלך המשיח לבא ויתקיים מה רב וגו'. ולפי דרש זה תיבת צפונה מרמז על הגאולה העתידה שנא' אומר לצפון תני וגו' ומלך המשיח עתיד לבא מצפון:

**ואת העם צו לאמר כו' אלא אף אתם צוו לבניכם.**זה דריש ממלת לאמר דפירושו שיצוה את העם שהם יאמרו ג"כ לבניהם ולהבאים אחריהם שינהגו ככה:

**נהלך שנינו בעוה"ז כאחת.**פי' תהיה אתה שותף עמי בעוה"ז כדי שאהיה אני עמך שותף בעוה"ב. או אפשר שחסר כאן וצ"ל נהלך שנינו בעוה"ז ובעוה"ב כאחת. וכן הוא באגדת ילמדנו הובא ביפ"ת סדר וישלח וז"ל עשו אומר ליעקב נסעה ונלכה לא אחים תאומים אנו נאכל שנינו בעוה"ז ובעוה"ב:

טול עולמך תחלהפי' קח הצלחתך בעוה"ז לבד:

לרגל המלאכהוסיפא דקרא ולרגל הילדים:

ולא מצינו שעמד יעקב עם עשו בשעיר. ובב"ר פ' ע"ח מסיים אפשר יעקב אמתי היה ומרמה בו. וע"ש מה שכתבתי. ומתרץ שדבורו מתקיים לע"ל. ובכה"ג מפני הסכנה אפי' ליעקב שהוא מדת אמת כדכתיב תתן אמת ליעקב שרי ליה למימר לישנא דמשתמע לתרי אפי:

**ומהו שעירה אמר לו עד עכשיו כו'**אב"א א"ל אדונ"י שעיר"ה. ס"ת אליה:

אני מפיע מלכותישאז יתגלה כבוד ה' וכולם ידעו אותו ואז יזדככו מאד. וזהו המכונה בשם כוכב ג"כ כי יאירו במאור נפשם ככוכבים לעולם ועד כמ"ש והמשכילים יזהירו וגו' וככוכבים. ואז יהיה הישועה האמיתית:

**נותן כיסו לנכרי.**מבעוד יום. והטעם דשרו ליה רבנן משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה על שהוא שלוחו לישאנו בשבת. אתי לאיתויי ד"א ברשות הרבים [גמרא] והרבינו הרא"ש חולק על רש"י ז"ל וס"ל דאפילו משתחשך מותר ליתן כיסו לנכרי. והק"נ כתב דודאי רש"י ג"כ ס"ל אם בדיעבד לא נתן לו עד שחשיכה נותן. אלא שלכתחילה צריך ליזהר שיתן מבעוד יום. ובזה ודאי רבינו הרא"ש מודה ג"כ. ולא פליגי:

**מנין ממה שקרינן בענין ראה החילותי תת לפניך.**והרי לא התחיל עדיין. אע"כ דההתחלה הוא במה שהבטיחו שלא יהיה נושא להם פנים על איזה מצוה שעשו:

**עד שפורע משרו תחלה.**וכמו דמסיק שהיה כן במצרים שנא' סוס ורוכבו רמה בים. ואל תחשוב שלמעלה יש דבר שנוכל לומר עליו שנטבע. אלא כשהקב"ה מסיר כח השרים במרום זה נקרא טביעתם או שחיטתם. שבזה שמסיר כחם הוסר שפע המזל שמשפעים על אומתם. ולפי שהשפעתו של שר מצרים היתה במים כאומר לי יאורי. ולכן נחשב להם היאור לע"ז. לכן כאשר הפילו ה' להפך הדבר שיהיו המים למצרים למשחית כי טובעו בים. נמצא שהוא כאילו כח השפעת השר שלהם נתבטל ונשקע בים [יפ"ת]. וכתב בספר של ר' שלמה מלכו שכל מקום שצריך לשדד שום שר ומערכה צריך שהקב"ה בעצמו יעשה זאת הפעולה. שאין כח ביד שר אחד להסיר כח שר אחר. כמו שמצינו ביציאת מצרים שלא היה אלא ביד הקב"ה כמה שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח אני ה' אני הוא ולא אחר עכ"ל:

**אלא סוס ורוכבו זה השר שלהם.**וסוס דקאמר היינו עם מצרים. ורוכבו הוא השר של מעלה. ועל שם שהוא למעלה עליהם כרוכב על הסוס קרא ליה רוכב ולמצרים סוס. ואיידי דקאמר רוכב לשון יחיד נקט סוס ג"כ לשון יחיד. ומה שהקדים כאן כתוב סוס. מפני שהוא המוחש [יפ"ת]:

פורח באוירכלו' ראו בשכלם ובהצצת רוה"ק שבלבם. או שנזדכך ראייתם וראו זאת בעיניהם כדעת ח"א:

**והנה מצרים נוסע אחריהם זה השר שלהן.**וכדמסיים בש"ר פ' כ"א שרן של מצרים היה שמו מצרים ע"כ. ואע"ג ששמו עוזיאל כדאיתא במדרש אבכיר והביאו הילקוט בפסוק ויושע ה'. י"ל דמצרים היה שמו כפי ממשלתו על מצרים. וכפי עניינו נקרא עוזיאל כדרך המלאכים שזה נקרא מיכאל וזה גבריאל וכיוצא [יפ"ת]:

**שנא' ראה החילותי כו'.**במה ראה. אע"כ במה שהראה לו שהפיל שרו של סיחון:

**עוד אחת כו'.**וכתיב בתריה והרעשתי את כל וגו' ובאו חמדת כל וגו' ומלאתי את הבית הזה כבוד אמר ה' צבאות:

**נפל אימתן על כל או"ה.**שהזכיר שם ד' אומות לד' רוחות העולם. והם כלל הישוב. פלשת וכל מערב. אדום וכל יושבי דרום. מואב וכל יושבי מזרח. כנען וכל יושבי צפון [תולדות יצחק]:

בני שלש אומותראשי אבות. והם אברהם יצחק ויעקב. והאות אמת גרס בני שלש אבות:

**אורך רגליו י"ח אמות.**זה סותר למ"ש בריש פ' ט' דברכות שבל' אמה לא הגיע משה אלא עד קרסוליה. והכא אמר שכל אורך רגליו לא היה אלא י"ח אמות. ואפשר שמה שאמר שהיו י"ח אמות הוא ע"ד דכתיב ערשו ערש ברזל וגו' תשע אמות ארכו וגו' ופרש"י באמת איש באמת עוג. וערשו הוא עריסה שמנדנדים בו את הקטנים. כן יש לומר שהי"ח אמות היו באמותיו של עוג. והשלשים דקאמר הגמרא היינו באמת כל אדם. וברבה סוף סדר ברכה איתא שאמר משה ועשיתי מלחמה עם סיחון ועוג שני גבורי או"ה שבשעת המבול לא הגיעו מים לקרסוליהם ע"כ. וא"כ אפילו אם תאמר שעד קרסוליו היה שלשים אמה יקשה כיון דמי המבול היו ט"ו אמה על ראשי ההרים הגבוהים. א"כ בעמק היו עמוקים יותר מקרסוליו. אבל לפי מאי דאי' בפדר"א פ' כ"ג וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה וחוץ מעוג מלך הבשן שישב לו על עץ אחד מן הסולמות של התיבה כו' מה עשה נח נקר חור אחד בתיבה והוא מושיט מזונו בכל יום ונשאר גם הוא. ולפ"ז מתורץ קושי' ההוא. גם לפי המ"ד בב"ר פ' ל"ב סי' י"ז ר' יהודה אומר חמש עשרה אמה בהר וחמש עשרה בבקעה. ר"ל שס"ל דבין בהר ובין בבקעה תגבורת המים לא היו רק ט"ו אמה מהשטח. ומעשה נסים היו שלא ניגרו המים מן ההרים למטה. כמו שהיה נס זה שהמים היו רותחין ובצידי התיבה היו צוננים. וא"כ לפי מ"ד זה ג"כ לא קשה קושי' הנ"ל. ובמס' נדה דף ס"א אי' עוג שפלט מן המבול. ופרש"י שברח לא"י כדאמרינן בזבחים קי"ג ע"ב. ובתד"א ח"ב פרשה כ"ד אי' שפרסות רגליו היו ארבעים מיל. ואפשר הכוונה שזכותו היה שהלך ארבעים מיל לבשר את אברהם שנשבה לוט בן אחיו כדלקמן ובב"ר פ' מ"ב סי' י"ב אמר הקב"ה חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל כו':

**תולש הר כו'**עיין המעשה בארוכה במס' ברכות ריש פ' הרואה ומ"ש שם:

**פליט היה שמו.**העצמי:

בעוגות הפסחדאברהם קיים כל התורה כדאי' בב"ר פ' ס"ד. וקצת קשה מ"ט לקראו על שם העוגות לפי שבא אז. ואולי אכל מהן הרבה. או צחק בהן [יפ"ת]:

**שאני נותן לך שכר רגליך.**לפי שעל ידו נתגדל אברהם. ואע"פ שהוא לרעה נתכוון:

**ומה שחשבת בלבך כו'.**משום דבאו"ה מצרף הקב"ה מחשבה רעה למעשה [מת"כ ונזה"ק]:

**ביום שמל כו'**משתה גדול. ביום הגמל את יצחק. ודרשוהו ביום ה"ג מל [ה"ג מספר ח'] דהיינו ביום שהי' ה"ג ואז מל אותו עשה אברהם משתה:

**מהו גדול שכל גדולים היו שם.**ועל כן נקרא משתה גדול כלו' משתה שהיו שם גדולים. דליכא למימר גדול ברבוי האנשים. או גדול מצד רבוי המאכלים. דא"כ ה"ל למימר משתה רב כמו ויין מלכות רב שזה הלשון צודק על הריבוי. ולא לשון גדול. וגם ליכא למימר משתה גדול מצד המשך הגדול של ימים. דא"כ ה"ל למימר משתה ארוך. שאין לשון גדולה נופל בהמשך הזמן אלא אריכות כמו כי ארכו הימים [יפ"ת]:

פרדה עקרה הואמפני שמישמעאל עד יצחק כמה שנים ולא הוליד מהגר סבור ששוב נתעקר אברהם:

**כיון שראה את יצחק.**שנולד חלוש ונמוך שהוא היה הראשון שמתנדנד בעריסה כדאי' בב"ר פ' נ"ג סי' י"ד. לכן אמר ומה הוא:

**על מנת כו'**מפני דבריך אלה שבזית מתנתי שנתתי לאברהם יגיע לך כן. ומאחר שמכח דבריו אלה נענש ליפול בידם הרי הוא כאילו הדיבור ההוא נדבר בשביל כן ונופל עליו לשון על מנת. כמו למען ספות הרוה והדומים לו. ומפני שהמדבר מהענין ההוא נסבב המסובב. תלה המסובב בסבתו וכאילו הסבה נסבבת בעבור תולדות המסובב [מת"כ]. או פי' על מנת כאלו אמר על מנת זה אני מאריך ימיך שתראה כו':

תימסלשון ימסו כמו מים:

**כשם שבעוה"ז כו'**כמ"ש בענין אחל תת פחדך ויראתך וגו' אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו וגו':