**כבר פרשה חנה וחנה היא מדברת על לבה.**קשה א"כ אמאי ויחשבה עלי לשכורה. וכי עלי טעה וחשב שיש להתפלל בהשמעת קול. וי"ל משום דאע"ג דמתפללים בלחש צריך לחתוך הדברים בשפתים וצריך שישמיע לאזנו. ועלי היה רחוק קצת ממנה ולא ראה נענוע שפתיה וחשב שלא היתה חותכת הדברים בפה [יפ"מ]. או י"ל שחשבה לשכורה משום דהרבתה להתפלל וכמ"ש לה עד מתי תשתכרין וגו'. ועל זה השיבה קשת רוח אנכי ובעי לאתפושי ברחמים דהוה מרירה לבה טובא [רש"א]:

**יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת כו'.**דע שהנוסחא הישנה היתה יכול יהא מתפלל בכל שעה כבר פירש בדניאל וזימנין כו'. יכול יהא אומר שלשתן כאחת כבר פירש דוד ערב וגו'. שכן הובא נוסחא זו בשם מדרש דברים רבה פ"ב ביפ"מ ובספר כסף נבחר. ולפי נוסחא זו כך פירושו יכול יהא מתפלל בכל שעה כבר פירש בדניאל כו' והא דלא אמר כבר מפורש ע"י דוד ערב ובקר כו' כדמייתי לקמן. י"ל דודאי אין הכוונה באומרו יכול מתפלל בכל שעה שלא יפסיק שום רגע. דתורתו ומלאכתו אימתי נעשית. אלא ודאי הכוונה שיתפלל פעמים אין מספר כפי רצונו. וא"כ אין מדברי דוד ראיה. דערב ובקר וצהרים היה מתפלל אבל לא אמר כמה תפלות היה מתפלל בכל פעם. ולכן הוצרך להביא מדניאל דכתיב זמנין תלתא וכיון שכבר למדנו המספר שוב שפיר הביא ראיה ששלש תפלות הללו אינם בבת אחת אלא בשלשה זמנין ערב ובוקר וצהרים [צל"ח]. והנוסחא הישנה היא נוסחת הבבלי. והנוסחא שלפנינו היא נוסחת הירושלמי. והכי פירושו יכול יהא מתפלל השלשה תפלות כאחת כבר פירש בדניאל וזמנין כו' ר"ל מפורש בדניאל שהתפלה צריכה להיות בשעות מחולקות. וקאמר יכול יהא מתפלל בכל שעה שירצה ר"ל דאף דשמעינן מדניאל שיהיו בשעות מחולקות סד"א שלא יהיה שחרית ערבית ומנחה. אלא ג' שעות מחולקות שירצה. וקאמר שמדוד ילפינן דג' שעות היו ערב ובוקר וצהרים [יפ"מ]:

**תובע צרכיו ויוצא לו.**ולא יאמר קודם זמירות ותשבחות:

שנא' תכין לבםפי' אם תכין לבם אז תקשיב אזניך [רש"י]:

**עשרה לשונות נקראת תפלה.**ע' בספרי סדר זו פיסקא כ"ו שיש שם הרבה שינוים:

ויזעקוזעקה היינו צעקה. וסיפא דקרא ותעל שועתם:

בצר לידרש ביצור של תפלה יש לי:

**שאין לבריה כלום אצל בוראו.**בדרך חוב. אלא דרך חסד ורחמים הקב"ה עושה לו. וע' בענף:

**שהרי משה רבם כו'.**וכן אי' בזוהר סדר זו דף ר"ס ע"ב דבעי בר נש לקב"ה לכוונא דיהא צלותיה תחנונים מנא לן ממשה דכתיב ואתחנן אל ה':

**ומכולן לא נתפלל כו'.**לפי שמשמעות כולם רמז שמתפלל ומבקש בעבור מעשיו הטובים [עיר גבורים]:

אלא בלשון תחנוניםולא בדרך דין ומשפט:

**א"ל הקב"ה רב לך.**כלו' אין לך זכות על זה. ולכן בקש רק מתנת חנם:

מקום דבורךכלו' ראה שלא יתפסוך במקום דבריך ר"ל בדברי עצמך. שכביכול הקב"ה נתפס בדבריו וכדמפרש ואזיל:

בענין ואתחנןהוא לשון וחנותי לשון חנם:

ואין אישהאמור כאן אלא משה:

המסותלשון ותמס כעש שחמדתו נמס ונשאר מעל שהרי הקב"ה לא השגיח עליו:

**ואם כך הגיע למשה הצדיק כו'**שהם מתוקנים כו'. פירוש הכתוב לפי דרשתם שהתפעל דוד ונכנע מאד בזכרו שתפלת משה שהיה איש הנעלה איש אלהי אף שהיה כוונתו ליכנס לא"י רק כדי לקיים המצות שתלויות בארץ לא למען טובת הגופנית מאומה. ומה חטאו היה הלא כל כוונתו היה רק להוכיח לישראל. ועי"ז היה נפשו מרה לו וכעס עליהם. ועכ"ז נחשב לו כעון. ואם כה זאת. מכ"ש כל אדם שהם מתוקנים להבל. ומתוקנים לעמוד בדין. וזהו אך הבל כל אדם נצב סלה. דנצב היינו לדין כד"א [ישעי' ג'] נצב לריב ועומד לדין:

**א"ר אחא שנעשה אלוה כו'.**ר' אחא מפרש אך הבל כל אדם אפילו מי שהיה אלוה ואדון על הכל. או פירושו אפילו מי שנקרא כל אדם על שהיה שקול כנגד כל האדם וכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו שנאמר וירא ראשית לו ובמעשה בראשית כתיב בראשית ברא שר"ל בשביל משה שנקרא ראשית ברא אלהים וגו' כדאי' בב"ר פ"א סימן ו':

**דוכסין כו'**דוכוס בלשון רומי שר צבא. ואיפרכוס בלשון יוני שר הפרשים. ואיסטרטליטוס בלשון יוני נגיד מלחמה [מוסף הערוך]:

השוערשעומד על השער לשמור שלא יבא איש בחצר המלך בלי רשות:

לפלטיןפי' בלשון רומי היכל וארמון [מוסף הערוך]:

שעתא עברתשעתו וזמן ממשלתו עברה:

**אם נברא לה פה.**פי' הפה של הארץ נברא כאן מוטב ואם לאו יקרב לכאן ותהיה כאילו נבראת עכשיו כאן פה. ועיין נדרים דף ל"ט. ודייק המדרש שכך אמר משה דאל"כ לא הוה צריך לומר אלא ואם יברא [יפ"מ]:

**עשירו של עולם כו'**שדבר עם משה באמיצת רוח מבלי ישמע לו ולבקשתו. ומה שאחז במשל מעני ועשיר הוא ענין הסיבה מפני שהוא עשיר ע"כ אינו נחשב העני לפניו לכלום. וכן נדמה האדם מול פניו יתברך כי כל צדקותיו כאין. והידי משה פי' עשירו של עולם שענה למשה ששאל בעזות כדמסיק שאמר השיבני על דברי והוה כעזות והיינו שכתב אל תוסף דבר שהוא לשון קשות:

אלו נביאי ישראלקראם רשים מפני שהם נכנעים מאד כמו שהרש מכניע א"ע וקטן הוא בעיניו אף שזוכים לנבואה. אך נביאי או"ה הם גדולים בעיניהם ועשירים מפני חכמתם ונבואתם. על כן עת יחזו דבר מה שלא כרצונם יענו עזות ויתמהו על משפטי ה' הנעלים מדעתם:

ולא באנגד הקב"ה אלא בתוכחה ודרך דין:

ממשה וישעיהע' בויק"ר פ"י מעלת ישעיה:

בפלטיןשל מלך:

בזרועבחזקה ובזרוע נטויה:

כל זמן שהיו ישראל קיימיןהיינו הדור שהוציא משה ממצרים:

כיון שמתו ישראלאף שנשארו הפחותים מבן עשרים שעלו לארץ עכ"ז זכותם לא עמדה למשה. כי אינם מאותו הדור שמשה הטיב להם ע"כ לא עמד לו זכותם כי אם בני הדור הראשון שהוציאם מצרים. וזהו שרמז בעת ההיא כלו' שבעת ההיא אחרי שתמו כל הדור ההוא על כן לא הועיל תפלתו ואמר לו רב לך וגו':

ארכיממשלה:

**אותה שעה התחיל לבקש רחמים ליכנס לארץ.**יבואר ע"פ מאי שכתב המזרחי [ס"פ שמות] שהקשה כיון שא"ל הוא יתברך עתה תראה אשר אעשה לפרעה ופרש"י שם [ע"פ המדרש] העשוי לפרעה תראה. ולא העשוי במלחמת שלשים ואחד גבורי כנען. למה בקש לעבור. ותירץ שחשב משה שיכנס לא"י כאחד העם. ולא נגזר עליו רק שלא יהיה מנהיג. א"כ שפיק קאמר המדרש התחיל לבקש רחמים ליכנס לארץ ר"ל כהדיוט. והארכי יהיה ביד יהושע:

**שהיה בארכי שלו.**פי' שהיה בממשלה שלו:

**א"ל הקב"ה רב לך.**פי' שתדע שיש לך רב כי תמיד אתה מנצח אותי. עכשיו אראה שאני רב שנצחתי אותך [בעה"ט]:

**דבר אחר בעת ההיא לאמר מהו לאמר.**נראה דהני תיבות דבר אחר מיותרים. שהדרש הלזה לא קאי על תיבות בעת ההיא. רק על תיבות לאמר:

**השיבני על דברי אם אני נכנס לא"י אם איני נכנס.**הכוונה לפי שעיקר חפצו ורצונו של משה לעשות רצונו יתברך. ואם הוא יתברך יאמר לו שלא ידבר עוד הרי מקיים מצות לא תעשה שמקיים דבורו של הקב"ה. ולזה אמר לו יתברך רב לך. רב טוב הצפון לך [וכמו שפרש"י בחומש] במה שיש לך מצוה חדשה. ל"ת שאל תוסף דבר. וכמו כן מצות עשה עלה ראש הפסגה. ושתי מצות הללו סגי ליתן לך שכר צפון נגד שתחפץ לקיים בא"י כדאי' בסוט' די"ד ע"א [מלא העומר]:

חטייה שליהחטא שחטאתי לפניך. ובזה ניחא מה שנכתב חטא מרע"ה בתורה ובפרט כמה פעמי'. שמהראוי שלא להזכירו כל שאפשר להעלימו שאין להזכיר גנות הצדיק. אע"כ שבקש משה על כך:

**כל מי שילקט ויאכל מפירות שביעית.**נראה שצ"ל מפני שביעית וע' יומא ד' פ"ו ע"ב. ובמס' שביעית פ"ד מ"ז אי' מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית. הפגין משיזרחו אוכל בהם פתו בשדה. פי' הרע"ב משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד. ואם אכלן קודם בישולן הוי הפסד. הפגין פגי תאנה כדכתיב התאנה חנטה פגיה. משהזריחו האדימו זו תחלת בשולן עכ"ל. הרי שאסור לאכול פגי שביעית עד שיתבשלו. לפיכך האשה שאלה אותן קודם בשולן חזרו אותה בקומפין:

בקומפיןהוא כדאי' במשנה ב' פרק כ"ג דכלים שעומדין עליו בקומפין. ופי' הרע"ב שדה ששוחקין שם המלכים ורגילים על טפיטן של סוס [והוא אוכף] לראות בשחוק המלך עכ"ל. וה"נ קאמר שכל מי שילקוט ויאכל מפגי שביעית ויעבור על גזירת המלך שיחזירוהו בקומפין ויהיה לעג וקלס בעיני הבריות:

**שלא יהיו ישראל אומרים זייף משה בתורה או אמר דבר שלא נצטווה.**להבין זה נקדים מה דאי' במדרש טוב טעם למה לא נאמר כי טוב ביום השני לפי שמשה רבינו שנקרא טוב דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא נלקה ע"י המים לכך לא כתיב ביום השני כי טוב שנבראו בו המים שעתיד הטוב הנ"ל ללקות. נמצא תינח אם סרחונו כתוב בתורה על דבר מי מריבה יודעים אנו טוב טעם למה לא נאמר כי טוב בשני. אבל לולא זאת לא ידענו למה נאמר בשאר הימים כי טוב ולא בשני. ויאמרו הדורות שזייף משה בתורה שלא נכתב כי טוב בשני. או יאמרו הוסיף משה על מאמרו של הקב"ה וכתב כי טוב בשאר ימים:

**הנני לכהונה כו'.**שלפי שהנני הוא לשון זימון כדפרש"י. פירשו בזה שהתקין עצמו לעבודת שמים במאד מאד. ולפי שהעבודה המופלגת היא כהונה גדולה אשר בה טורח גדול. וכן המלכות להנהיג הצבור אשר בו טורח הרבה. לכך אמר ריב"ק שבמאמר הנני רמז לשני עבודות גדולות אלו. ומ"מ למה שלפי האמת יש בדבר מעלה וכבוד. אברהם זכה לזה ומשה נתבשר ברמז אל תקרב הלום שלא יזכה אליהן [יפ"ת]:

**שנאמר נשבע ה' כו'.**דמיירי באברהם כדאי' בב"ר פ' מ"ו:

אל עמק שוהוכדאי' בב"ר פ' מ"ב ששם השוו כל האומות וקיצצו ארזים ועשו לו בימה גדולה לאברהם והושיבו אותו למעלה כו' ואמרו לו מלך אתה עלינו כו':

**אמר לו הקב"ה אל תתהדר לפני מלך.**הוא כנגד מלכות. ובמקום גדולים אל תעמוד הוא כנגד כהן גדול שהוא מדת החסד [מגלה עמוקות אופן קמ"א]:

**ויאמר אל תקרב הלום כו'.**לאו למימרא דלא הוה מלך וכהן כלל. דודאי מלך הוה. אלא לו ולזרעו קאמר וכדאי' בפ' י"ב דזבחים. מיהו בכהונה פלוגתא דתנאי היא בפ' הנזכר אי משה בעצמו היה כהן אם לאו. וע' בויק"ר פ' י"א:

**אין לך עסק בכהונה שנא' והזר כו'.**פי' בזה שאמר לו אל תקרב הלום רמז לו שאין לו עסק בכהונה שאין קרב אלא כהונה המד"א והזר הקרב יומת. וזה מוכרח שהוא לשון הקרבת קרבן. כי על ההגשה לבד אין חיוב מיתה כלל [תולדות נח]:

**שנא' והזר הקרב יומת.**המרשים לבמדבר א' השתבש. כי שם נאמר על זר שיקרב לעבודת הלוים. אבל פה הכוונה על הכתוב שם ג' יו"ד. או להכתוב בקרח י"ח ז' [רש"ש]:

**בדין כו' ברחמים.**משום דכתיב אדני שהוא דין. והוי"ה שהוא רחמים:

**ואם לאו אכנס ברחמים.**והא דלא התפלל אהרן שיכנס לארץ. וכתב במ"ע ריש סדר ואתחנן כדי שלא יחשדוהו שעושה עבור כ"ד מתנות שנתן לו הקב"ה כי הכהן הגדול גדלוהו משל אחיו והעשירוהו כעובדא דפנחס המסתת. וע"ש עוד טעם ע"פ סוד:

**דבר ה'**דבור הוא לשון חוזק ודין כד"א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. והוי"ה הוא רחמים. הרי אף שבדין מתבקש לו:

**אל תתהדר לפני מלך.**וגו' רב לך אל תוסף וגו' כי לא תעבור כו':

**כיון שראה משה היאך הדברים חזקים.**ר"ל שהתפלל תפלות כמנין ואתחנן ולא נענה התחיל מדבר דברים קשים:

**אתה הוא שאמרת תחלה למשמרת לאות לבני מרי.**וזהו שאמר אתה החילות פי' אתה התחלתה לקרותם בשם ממרים:

**אתה התחלת לבא אצלי.**פי' אתה החילות לבקש אותי שאהיה מנהיגם ואני לא אביתי כי דמיתי כי מי אנכי. ואתה חזקתני שאוכל להיות מנהיגם. וא"כ למה עכשיו אתה גוזר עלי למות במדבר. וזהו שמסיק המדרש אמר לו [ר"ל משה להקב"ה] משגדלת אותי כו'. ר"ל אילו הייתי אני המתחיל לבקש גדולה לא הייתי יכול להתרעם על מה שעכשיו אתה מורידני מגדולתי, אבל כיון שאתה הוא שהתחלת לגדלני ופייסת אותי לקבל הגדולה ועכשיו אתה מורידני מגדולתי א"כ מראה דבר זה שכדי לבייש אותי ולהורידני נתת לי מתחילה הגדולה. וזה שאמר משגדלת אותי אתה מורידני מגדולתי בתמיה וכי נכון הוא כך:

**אתה מורידני מגדולתי.**דבר אחר אתה החלות. א"ל הקב"ה והרי נשבעתי כו'. כצ"ל [רד"ל]. ודרש החילותה לשון לא יחל דברו. וה"ק אה החילות כבר ולכן גם עתה התר שבועתך. כי אין השבועה כגזירה חרוצה כי התפלה מועלת והראיה מחטא העגל שנמחל:

**ד"א א"ר לוי לפניו רבש"ע עצמותיו כו'.**אפשר דרש להראות את עבדך על עצמותיו של יוסף שלקח משה עמו. וכלל דברי המדרש לפרש את הסיבה מדוע לא זכה להיות גופו נקבר בארץ. ומדוע נגרע ערכו מיוסף שזכה עכ"פ להקבר שם. ומפרש הסיבה שהיה מפני שבתחילה מיראתו הסתיר עצמו ששמע קוראים לו מצרי ושתק. ולא היה לו לשתוק כי אם היה לו להתפאר שהוא עברי כמו שיוסף גלה עצמו. ואף שחרפה היה לפרעה בני העברים כמ"ש כי לא יוכלו המצרים לאכול עם העברים לחם. עכ"ז התפאר בשהוא עברי מאהבתו את יחוסו שכל יחסם מפני שהם מעבר הנהר ומתייחסים שבאו מאברהם שלקח אותו הקב"ה מעבר הנהר והוליך אותו בכל ארץ כנען להיות קונה בהליכתו שם כדאי' במדרש. אבל משה לא חש להודות. ואולי נרמז במלת הזה כי לא תעבור את הירדן הזה מפני שלא יקר היה בעיניך זה המקום:

שומע ושותקקשה מנלן זה שהיה שומע. הא מקרא משמע שאמרו זאת בביתם לפני רעואל אביהם איש מצרי וגו'. ומשה היה אז אצל הבאר כדכתיב ויאמר אל בנותיו ואיו וגו' ומצאתי בספר חסידים סי' קי"ז אמר הקב"ה כו' אבל אתה ששתקת כששמעת שאמרו עליך איש מצרי הצילנו מיד הרועים ולא אמרת איש עברי אנכי לכן לא יכנסו עצמותיך לארץ ע"כ. וכתב המפרש שם וז"ל ר"ל כשקראו למשה כמאמר יתרו קראן לו וגו'. מסתמא שאל משה להם למה קראן לו. והשיב לו אותו שקרא לו מפני שנאמר עליו על ידי בנות יתרו איש מצרי הצילנו. והוא שומע ושותק. וזהו שדייק הספר חסידים אבל אתה ששתקת כששמעת שאמרו עליך איש מצרי וגו' דהיינו אותו שקרא לו אמר לו שמפני כך קרא לו שנאמר עליו ע"י בנות יתרו איש מצרי וגו' ולא אמרת לאיש עברי אנכי עכ"ל:

**לפיכך לא יקבר בארצו כי לא תעבור את הירדן הזה.**ר"ל הה"ד כי לא תעבור את הירדן הזה, וכדאי' בספרי ח"א פיסקא קל"ה א"ל ושמה לא תבוא, א"ל אם לאו עצמותי יעברו את הירדן א"ל כי לא תעבור את הירדן הזה וכי המת יכול לעבור [פי' הא כתיב ושא עיניך וגו'] משמע שימות ולמה חזר וכתב כי לא תעבור] אלא אמר לו. משה אף עצמותיך לא יעברו את הירדן עכ"ל:

מעותימעות של נחשת הן:

בתוכםבתוך המעות:

הן באין בזכותךמהזה דייק. כי לא תוכל לעבור את הירדן מפני דור המדבר הזה הנמצאים פה ולא יקומו כי אם בזכותך. והענין שתחיית המתים עיקרה ויסודה רק בארץ ישראל. ולכן אמרו שמתי ח"ל מתגלגלים והולכין עד א"י. ולולא משה שנקבר בח"ל אז לא היה תחיה בחוץ לארץ אם לא מפני זכותו גזר ה' על מתי ח"ל שיחיו. והמשל להורות שהיתה כמו אבידה בכוונה בכדי שיחופשו הנותרים מפני יקרת האבדה הזאת:

ויתאעל ידי זכות משה גם ראשי העם:

**שלש תכיפות הן.**פי' ג' דברים יש שיש בהן דין תכיפות כדמפרש ואזיל:

תכף לסמיכה שחיטההטעם בזה לפי שעיקר הקרבן להיות כופר נפש החוטא. והסמיכה הוראת זה שיתודה עליו את עונו ויתננו תמורתו. לכן ראוי לסמוך השחיטה לסמיכה שיתן אל לבו כי זו היא סבת השחיטה. ואף כי נמצא סמיכה בקרבנות שאינן באין על החטא. לא חילק הכתוב [יפ"מ]:

**תכף לנטילת ידים ברכה.**בברכות בבלי דף מ"ב פרש"י וכן התוס' דאנטילת ידים דמים אחרונים קאי שלא יאכל כלום עד שיברך על מזונו משום דכיון שנטל ידיו אסח דעתיה מאכילה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ו מהלכות ברכות. והוסיף שם לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים. אבל בירושלמי פ"ק דברכות וכאן במדרש משמע דאמים הראשונים קאי. שהרי אין השטן מקטרג באותה סעודה קאמרי. וכן הביא הטור בסי' קס"ו. וע' בתוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כל כהן שלא נטל ידיו. וצ"ע:

תכף לגאולה תפלהלפי שסבת קבלת התפלה מפני האמונה בהקב"ה שהוא יכול ומשגיח ולכן יש כח בתפלה שיעתר המתפלל בעבורה. לכן יש לסמוך גאולה לתפלה להורות שהיא סיבה עצמית לגאולת האדם יותר מכל הזכיות [יפ"מ]:

שתפלתו נשמעתובירושלמי אי' אין השטן מקטרג באותו היום. ובבלי גרס אינו ניזוק כל אותו היום:

והקב"ה רחוק וקרובר"ל שאע"פ שנראה רחוק ששכינת עוזו בגבהי מרומים עכ"ז נשמע לתפלת הלוחש כאילו הוא קרוב אצלו. כאדם המסיח באוזן חבירו. וזה לפי שהאמת שהשכינה בכל מקום. ונמצא אצל קוראיו. כאומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך [יפ"מ]:

מהלך ת"ק שנהובירוש' מסיים וכן כל רקיע ורקיע וכן בין כל רקיע ורקיע וכן טלפי החיות כמנין ישרה ת"ק וחמשה עשר:

**אדם עומד ומתפלל ומהרהר בתוך לבו.**פי' אדם עומד ומתפלל בלחישה ומהרהר כוונת התפלה בתוך לבו ע"ד דכתיב בחנה ובחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ואי' בתרגום וחנה היא מצליה בלבה לחוד ספיתהא נידן. וכלו' שהיתה מכוונת את לבה בתפלתה:

**שאין באין אצלך בלב שלם.**שאינם נראים כאוהבים אלא בשעת דחקם לפי שעה. וכשתהיה הרווחה יכבדו את לבם וינזרו אחור:

מהו. ישועולע"ז שלהם ואינה עונה אותם. ולכשיבואו. כצ"ל:

**שנא' בקראי ענני אלהי צדקי.**פי' בעוד קוראי ענני לפי שאתה אלהי צדקי. ר"ל שבצדק אחזה פניך ובלב שלם ובנפש חפצה:

פדגוגיןפדגוג בלשון יוני ורומי אומן המגדל התינוק. כאשר ישא האומן את היונק תרגום ירושלמי פדגוגא:

כבליםכבלי ברזל לייסרו ולאסרו בהם:

של מאה ליטריןרומז לצ"ח קללות. וגם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה. עוד שנים. הרי מאה:

של י"ב ליטריןכמנין שעות היום:

**מאי דכתיב ואני כו'.**כי היתכן שיהיה שינוי אצלו יתברך עת מעת:

**א"ל שערי תפלה פעמים פתוחים כו'.**הטעם בזה כי נעילת הפתחים בלי ספק הוא ע"י העונות המבדילים בינינו לבינו יתברך ונועלים שערי התפלה. אם התפלה היא בלי תשובה. ולכן שערי תפלה פעמים פתוחים ופעמים נעולים. אמנם שערי התשובה אשר אינם נעולים אלא ע"י העונות. לו הונח שהיו נעולים. בהרהר האדם תשובה בלבו לבד עוקר אותו העון שהרהר בו תשובה. ומיד מוצא פתח פתוח לפניו שנסתלק אותו העון שהוא חלק מהמסך המבדיל בינו לבין אלהיו ע"י הרהור תשובה [כלי חמדה]:

וים רחוקיםמפרש ליה כמו הים. הם הרחוקים מהקב"ה שהם החוטאים. מה הים הזה לעולם פתוח כו':

**אבל הים הזה לעולם פתוח.**ובשוח"ט מסיים וכל מי שמבקש לרחוץ בו רוחץ בכל שעה שהוא רוצה. כך התשובה בכל שעה שאדם רוצה לעשות תשובה עושה והקב"ה מקבלו:

**דכתיב כה' אלקינו בכל קראינו אליו.**וקשה איך מתרץ זה הת"ק. וי"ל שבאמת בא ר' חייא רבה לתרץ זאת שהא דכתיב בכל קראינו אליו פירושו ע"ד קוה אל ה' כו' הוי מתפלל וחוזר ומתפלל כו'. והד"א מתרץ כאן ביחיד כאן בצבור:

**ואין קריאה אלא תפילה.**פי' ואין קריאה במקום הזה. אלא תפלה:

**ויש שעה שיתנו לך.**כי לפעמים עת גורם ששערי רצון נפתחים לפניו. כי אין רעיון האדם עומד על מעמד אחד ויתכן לפעמים שתפלתו יהיה בכוונה יותר. ולכן נענה לו:

תפלתו של צבורכי ההשגחה על הכלל גדולה ומרובה יותר מהשגחה על הפרט והאישיית. או מפני שבצבור בודאי ימצא פרט אחד המתפלל בכוונה גדולה. ולכן נענה לכולם בזכותו:

**אני ואתם נשאל לששת ימי בראשית.**פי' שאלה זו ראוייה לימים ראשונים והם ששת ימי בראשית. כי הם ידעו כהוגן כמה בראו העולם כדכתיב [דברים ד'] כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם אשר בראו אין כתיב אלא אשר ברא [ב"ר פ' ח' סי' ח']:

**בראשית ברא אלהים כתיב.**ואלהים הוא לשון רבים. ואע"ג דכתיב ברא לשון יחיד. י"ל דנקט לשון יחיד על כל אחד ואחד מהאלוהות כדאשכחן בכמה דוכתי דנקט קרא לשון יחיד על הרבים כגון חכמות נשים בנתה ביתה. וזולתו:

**ברא כתיב לשון יחיד.**ור"ל דכיון דכתיב ברא לשון יחיד צריך לומר דאלהים דגביה ג"כ הוא יחיד. ופעמים דאלהים הוא לשון יחיד כמו כאן ובמקומות אחרים. ופעמים שהוא לשון רבים כמו אלהים אחרים. דאל"כ לא הוה משתמיט בחד דוכתיה דלכתוב בראו. ועוד דהכא אין טעם לומר דנקט לשון יחיד על הרבים. כיון דהוי מילתא דחשיבותא ה"ל לתאר הבריאה בלשון רבים. ועוד דאיכא למטעי [יפ"מ]:

**אלא ויברא את האדם בצלמו.**וס"ל דכינוי הוי"ו של בצלמו מוסב על הקב"ה. ולא כמו שפרש"י ז"ל בחומש שחוזר על האדם:

**הוא וכל פמליא שלו.**שבאהבת ה' לישראל מסרן המועדות לישראל וצריך הוא ומלאכי השרת להמשך אחרי קביעות ישראל:

**עד שלא נעשית אומה שלי מועדי ה'.**פי' קודם שבאו ישראל היו המועדות והעיבורין כפי סדר מהלך הלבנה והמזלות אשר ברא ה'. ולזה נקראו מועדי ה' וכמ"ש והיו לאותות ולמועדים. ומשבאו ישראל וניתנה להם מצות קדוש החדש המועדות תלוים בקריאתם. וזה אמר אשר תקראו אותם קרי ביה אתם. ומה שהזכיר מה שהיה מתחילה. לומר שזו חיבה יתירה שחבבנו ה' שהמועדות שהיו תלוים בו יתברך שהיו מועדי ה' עתה מסרן לישראל באהבתו אותם [יפ"מ]:

**אדם אם יהיה לו קרוב עשיר כו'.**לפי שכמו שהעשיר מתבזה כשקרובו עני ולכן יכפור בו. כן להיות ישראל בירידה אין כבודו לומר שהם עמו שיראה שקצרה ידו מהושיע וה"ל לכפור בהם. עכ"ז מודה בקורבתם ולא חש לכבודו. וזה מאהבתו אותם:

עושה לישראל עיקרשמחבתו עמהם כאילו מתכבד עמהם שמתייחס אליהם. או הוא מענתנותו יתברך ע"ד שאמרו בב"ר פ' מ"ח וענותך תרבני שאברהם יושב ושכינה עומדת. וכן בישראל [יפ"מ] וע' בענף:

**שגידלה כו'**כלו' כביכול גדלה אותה על פי דרכה וכפי רצונה כאב שגידל את בנו והגדילו כפי רצונו [מת"כ]:

**ואינן יודעין כו'**דהוקשה לו על תואר גדול אם הכוונה רבוי הכמות או רבוי האיכות א"כ אין זה חידוש ופלא שלכן ה' קרוב אליהם יותר. ולכן דריש מלת גדול שה' מגדלם ומנשאם בישועתו. ופירושו מי גוי שיהיה גדול כל כך בעיני ה' כמותם שיהיה קרוב להם תמיד:

וישראל ודאי נוצחיןוהיינו בר"ה וביום הכפורים כשעושין תשובה ותוקעין בשופר. וכדאי' בירושלמי פ"ק דר"ה. ובילקוט סדר זו [מת"כ] וזהו שנא' כי מי גוי שהיה גדול כל כל שיהיה ה' קרוב להם להכריע אותם לכף זכות:

לנסאיי הים תרגום שלו נסי ימא:

מכיר אניבתמיה:

**יש תפלה שנענית למ' יום כו'**לעונה. וזהו בכל קראינו אליו יהיה איך שיהיה או לזמן רב או לזמן מועט או מיד:

**ואח"כ אמר ה' שמעה ה' סלחה כו'.**קשה הא קרא דלחם חמודות לא אכלתי הוא בדניאל סי' י'. ופסוק ה' שמעה וגו' הוא בדניאל ט'. והיה ביניהם כמה שנים ע"ש. ועוד הא ה' שמעה וגו' הוא תפלה שהתפלל שישמע ה' ואין מזה ראיה שנענה. לכן נראה שט"ס יש כאן וצ"ל ואח"כ כתיב וביום עשרים וארבעה לחדש וגו' [והוא היה במלאת שלשת השבועים] ואשא עיני וארא והנה איש אחד לבוש בדים וגו' ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון וגו' נשמע דבריך וגו'. ודברי המת"כ תמוהים:

ואח"כ ויתפלל יונהקשה מאי ראיה היא שיש תפלה שנענית לשלשה ימים כיון שלא התפלל אלא אחר ג' ימים. דלמא אי הוה מתפלל ביום א' היה נענה תיכף ביום א'. ואדרבא מכאן ראי' שיש תפלה שנענית בו ביום. ואפשר שס"ל לבעל המאמר שאין כוונת הכתוב בזה שכתב ויתפלל יונה אחר ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים לומר שאחר השלשה ימים התפלל. אלא הכתוב מתחלה מודיע לנו שנבלע יונה במעי הדג והיה במעיו ג' ימים וג' לילות. ואח"כ מודיע לנו הכתוב שתיכף כשנבלע התחיל להתפלל. וסידור תפלתו איך היה. ואחר שלשה ימים נענה על תפלתו ויאמר ה' לדג ויקח את יונה אל היבשה:

לעונהיום או לילה נקראת עונה כדאי' בסוף מס' ע"ז:

עת רצוןעת זהו עונה. ע"ד דאי' בב"ר פ' ל"ד מן ענתה דיהבת ידך עלה כו' שפירושו מן העת וזמן ההוא:

**הלכה אדם מישראל כו'.**לכאורה שאלה זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב לא תקיפו פאת ראשיכם וגו'. וי"ל שהתורה לא אסרה לדעת הרמב"ם אלא השחתה בתער. ולפי דעת התוס' בפ"ק דשבועות. והרא"ש פ"ג דמכות אסרה התורה אף במספרים כעין תער. שגוזז במספרים סמוך לבשר כעין תער. וע' בש"ע יו"ד ס' קפ"א. וע"ז חייב מלקות מן התורה. והכא שואל אם מותר מדרבנן לעשות אותם קצרים עד שלא יצאו כלל למטה מאזניו. והשיב כך שנו חכמים כו' זה המספר פאת ראשו ועושה תפיסת קורצין. קורצין פי' אזנים כדאי' באדר"נ פ' ל"א ברא קורצין בעולם וברא קורצין באדם זה אזניו של אדם. ובשבט מוסר פ"א יפרש קורצין מערות. שהאזנים הם כמערות. והמספר שערות ראשו עד שאינם יוצאים כלל למטה מאזניו אזי יכול לתפוס את אזניו בלי שום עיכוב של הפאות. וזהו שאמר המספר פאת ראשו ועושה תפיסת קורצין. לכן המספר פאת ראשו לא יעשה אותם קצרים מן האזנים עכ"פ. וע' במת"כ בשם הערוך:

**מהו חייב סופג את ארבעים.**שכיון שאסור לעשת כן מן התורה מפני דרכי האמורי חייב מלקות מן התורה משום לאו ובחקותיהם לא תלכו. ולא הוי לאו שבכללות. אלא לאו שכולל ענינים שונים. וכל הנכללים בלאו זה כולם אסורים משם אחד דהיינו שהולך בחוקותיהם. כמ"ש הכ"מ על הרמב"ם בריש פ' י"א מהלכות ע"ז. עי"ל שמה שאמר סופג את ארבעים פירושו מכות מרדות וכמו שכתב הריב"ש שאלה צ' וז"ל והתוס' כתבו שאף במכות מרדות מספר המכות הם כמספר של תורה אלא שאינן חזקות כמותן. וזה לפי שאמרו חז"ל בפ"ק דקדושין הקורא לחבירו ממזר סופג את ארבעים. וזה אינו אלא מלקות מדרבנן ואמרו סופג את הארבעים עכ"ל:

אבל העושה בלוריתר"ל שהעושה בלורית עונשו יותר קשה מן המספר קומי כי כל העושה בלורית אינו מגדלה אלא לשמה של ע"ז ואין עונש קשה משל ע"ז שהרי הקב"ה אינו מקנא אלא בה כו'. ר"ל כי ההפרש שבין ע"ז לשאר עבירות הוא כמו שאחז"ל כי בכולם אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה כי אם בע"ז כמ"ש למען תפוש את בית ישראל בלבם. מנין שנא' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. כלו' מדכתיב על פני שהוא מיותר. אלא ה"ק קרא לא יהיה לך אלהים אחרים אפי' במחשבה שהיא על פניו ית' לבדו. כי אין מחשבת הלב נראה רק לפניו ית' ולא לפני בני אדם. ולפיכך כתיב דווקא בע"ז אל קנא ולא בשאר עבירות לפי שאין הקב"ה מקנא ליפרע על מחשבה רעה אלא בה. וכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא דכתיב זה ג"כ גבי ע"ז:

**הואיל וכך הוא עונשה של ע"ז קשה.**שמצרפין בה מחשבה כמעשה:

שלא יאמרואילו הזהירנו עליה פירשנו ממנה. לפי שלא יהיה לך אלהים אחרים על פני יש בו שני פירושים. א' כדאי' בילקוט פ' יתרו משם המכילתא על פני למה נאמר. שלא ליתן פ"פ לישראל לומר לא נצטווה על ע"ז אלא מי שיצא ממצרים. לכן נאמר על פני לומר לך מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. אף אתה לא בנך ולא בן בנך לא תעבוד ע"ז עד סוף כל הדורות. וכן כתב רש"י בחומש. פי' ב' כמו שכתבתי לעיל על פני היינו אפילו במחשבה שאינו נראה רק לפני. א"כ לפי זה עדיין יהיה פ"פ לישראל לדורות הבאים לומר לא נצטווה על ע"ז אלא אותו הדור בלבד. לפיכך א"ל הקב"ה לישעיה לא תהא סבור כו' עד שלא באו לסיני לקבל את התורה הזהרתי אותם על ע"ז. כי ב"נ נצטוו על ע"ז כבר קודם שבאו לסיני לקבל את התורה. ודבר שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה כמו שאמרו בסנהדרין דף נ"ט ע"ש. וקאמר מנין שכך כתיב ואגיד לך מאז כו' בטרם תבוא לסיני השמעתיך ברכות וקללות. ר"ל ברכות וקללות אם לא יעבדום ע"ז או יעבדום נאמרו קודם שבאו לסיני כמ"ש בילקוט פ' יתרו בחמשה בסיון אמר להם ברכות וקללות ע"ש. וז"ל האות אמת ומצאתי בליקוטי רבה מכתיבת יד וז"ל עד שלא באו לסיני לקבל את התורה הזהרתי אותן על ע"ז תני בה' בסיון אמר להם ברכות וקללות מנין שכך כתוב כו' כו' פן תאמר עצבי עשם דלא תימא ע"ז דילי עבדת והיא צותה אותנו כל דבר עכ"ל:

**לפיכך הזהרתי אותם כו'.**לפי שלא הזהרתי אותם בסיני בפירוש על ע"ז גם לדורות הבאים העתידים לבא. לפיכך הזהרתי אותם כו' ע"י משה עבדי אף לדורות הבאים. מנין ממה שקרינו בענין כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. ומדפרט הדורות ולא אמר סתם כי תבאו אל ארץ ונושנתם בארץ וגו'. אע"כ שבא עיקר להזהיר על ע"ז לדורות הבאים העתידים לבא:

שהגדולים עושיםוביאורו כפי שרובם וגדוליהם חוטאים כן המה חטאו לי. שלפי שתיבת כרובם כתיב חסר ו' לשון רב לכן דריש ואומר שכל מה שהגדולים כו':

ואני אומרבתמיה. וכן כולם זה אחר זה:

**כי זנתה אמם כו'.**אמם והורתם ר"ל הנשיאים והגדולים כד"א תורת אמך. והורתם לשון מורי התורה:

שהן מביישיןפי' הנשיאים והדיינין מביישין דבריהם כו':

לקבולוהיה כי יצעק אלי מתרגמינן ארי יקבל קדמי ואקבל קבילותיה:

קומקוםתרגום בפסוק והשתיה כדת והוו תמן קומקמי וכסי [מוסיף הערוך]:

ארצותוזהו ונושנתם בארץ שעי"ז תחטאו:

על תלמי שדיבפתיחתא דאיכה רבתי מפרש שהיו מעמידים צלמי ע"ז שלהם על כל תלם ותלם:

עושרוזהו ונושנתם שתתיישבו שם בעושר רב:

מלכיםג"כ מונושנתם נדרש שהמתיישב בארצו אות הוא על מלכם שיש להם בארץ על כן לא יעלה פורץ עליהם. והענין בכללו כי הארצות והעושר וריבוי הבנים מביא לידי גאון ושובע רב. ועי"ז ירום לבבם וישכחו את ה':

זה אליפזשצוה עליו עשו אביו לרדוף אחר יעקב ולהרגו. והוא לא עשה כן אלא לקח ממנו מה שמצא בידו כדי לקיים בזה מצות אביו שהעני חשוב כמת כמו שפרש"י ז"ל בסדר ויצא:

בביאה אחתדרש תבואה לשון ביאה כמו תבואתה לראש יוסף:

חטייהחטא ועון:

**שנכנס מנשה לבית קה"ק כו' והכניסו להיכל.**דברי המדרש אלו נראין כסותרים זא"ז. שמתחלה קאמר לבית קה"ק ואח"כ קאמר להיכל. ובאמת בפ' חלק דף ק"ג אי' מנשה העמידו בהיכל שנא' וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית ה'. אמון הכניסו לבית קה"ק שנא' כי קצר המצע מהשתרע כו'. וכתב המהרש"א ומוקמינן להאי קרא באמון שבו כתיב שהוא הרבה אשמה דהיינו שהוסיף על עון אבותיו שאחז לא עמדה אלא בעליה. ומנשה עמדה בהיכל. והוא הוסיף לעמדה בק"ק שהוא המצע ששם היה מקום השכינה שורה על הכפורת וכמ"ש בין שדי ילין עכ"ל. וצ"ע ברש"י יומא פ"ק דאי' שם כי קצר המצע מהשתרע קצר מצע מהשתרר עליו שני רעים. ופרש"י שני רעים שהעמיד מנשה צלם בהיכל עכ"ל שה"ל למימר שהעמיד אמון צלם בק"ק. ובשה"ש רבה פסוק אפריון עשה לו. ובבמד"ר פ' י"ב סי' ד' אי' ג"כ שהעמיד בהיכל. ואפשר שכיון שהכניס מנשה להיכל זה גרם שיכניס אמון לק"ק לכן נחשב כאילו הכניסהו לק"ק:

של ארבע פניםבסנהדרין למדו זאת מדכתיב במלכים וישם את פסל האשרה אשר עשה עשה בבית ה'. ובד"ה כתיב והעמיד את האשרים והפסילים לשון רבים. מכאן שמתחלה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ד' פרצופים. מהני טעמים דקאמר כאן. או מהטעם דקאמרו שם. וע' לקמן:

הא בייאבייא הוא לשון צעקת המס ועוות הדין. ור"ל זה צרה גדולה לעולם שהגר תושב יפנה ויגרש לבעל הבית מביתו. והנמשל מבואר מעצמו:

כנגד ד' חיותובסנהדרין אמרו כדי שתראה שכינה מכל צד שתכנס להיכל ותכעוס:

מוליןפי' בלשון רומי פרד. ובפירוש איתמר בירושלמי דברכות פ' אלו דברים אין בעיתון מיזבן מולין תהין זבנין אילין דאודניהון דקיקין שאמו סוסה ואביו חמור [מוסיף הערוך]. ויצא להם זה הדרש מויאסרוהו בנחשתים דהיינו במולין של נחשת. וזהו ויאסרוהו שהיה מיסרו בנחושתים במולין של נחשת ע"י שהסיקו בתוכו האש וע"י כן ויצר לו וחלה את פני ה':

**אותה שעה קרא מנשה כו'.**יצא להם זה מדכתיב בסיפיה דקרא ויתפלל אליו וגו' וידע מנשה כי ה' הוא האלהים דמשמע שקרא קודם לאלהים אחרים [רש"א]:

רבש"ע אתה הואכלו' שתים ידעתי עתה. אחת שכל ע"ז אינם כלום. והשנית ידעתי שאתה הוא אלהים ולכן ענני שלא אכפור ח"ו גם בך:

**שלא לנעול דלת כו'.**דאיכא דלא ידע בעבירות חמורות שעשה וידעו בתשובה [יפ"ע]:

ויחתר לוהוא על דרך אל תקרי ויעתר אלא ויחתר. וע' מ"ש ברות רבה:

חלונות של רקיעששם נכנסים כל התפלות:

משיב הרוחוישיבהו קדרשי לשון משוב הרוח. והוזקקו לזה. שאם שב בדרך אחר שאפשר ליחס הדבר אל המקרה מנא ידע כי ה' הוא האלהים. ולא יטעה לומר מקרה היה לו. אע"כ שהיה בדרך שלא היה יכול לתלות במקרה. לכן דרשו ברוח השיבו שמרומז זה בתיבת וישיבהו. וז"ל תרגום דרב יוסף ד"ה ב' ל"ג ונפקת רוחא מביני כנפי כרובייא ונסביה בגזירת מימרא די"י וחזר למלכותיה לירושלים עכ"ל:

כי תוליד בניםדריש ותבואת כפשוטו על ההון ורכוש האדם שהם המסבבים הגדולים לכל רעה ולכל חטאת:

מאי בזימה במחשבה כו'. וכמו שפרש"י שם זמה עצות של רשעה:

איזו ערוה חמורהוהיו עושין אותה כדי להכעיסו:

**שבעה בתי אבות כו'.**היינו ירבעם וביתו. ובעשא בן אחיה וביתו. אחאב וביתו. יהוא וביתו. ופקח בן רמליה וביתו. ומנחם בן גדי וביתו. והושע בן אלה. ור"ל שהמלך ובנו ובן בנו וכל מלכים שקמו מזרעו אחריו. קרי חד בית אב. שלום בן יבש וזכריה לא קחשיב לפי שלא מלכו שנה שלימה. וכן זמרי. אבל עמרי אביו של אחאב על שם בית אב של אחאב קרי. שמפני שאחאב הרשיע לעשות יותר נקרא הקלקול על שמו. ובימי הושע בן אלה גלו עשרת השבטים ומההיא שעתא קרי ליה חורבן דהיינו אומללה יולדת השבעה שילדה שבע משפחות לע"ז:

**היאך הם עתידין לחטוא.**כלו' על איזה אופן יחטאו. כי יש חוטא מתאוה. ויש להכעיס. ועל זה האופן חטאו:

שאינה של יחידאלא של רבים. אינה צרה. שהקב"ה אינו מניחם בצרה כדכתיב בצר לו ולא כתיב בצר לכם. על כרחך שעל רבים אינו חל לשון צער:

**וכל צרה של ישראל עצמן אינה צרה.**הטעם לפי שהקב"ה מרחם על ישראל והוא עמהם בצרה. ובילקוט גרס להיפוך [גבול בנימין]:

**מתוך צרה קשה מה ענין זו לאלו.**דבשלמא תשובה וזכות אבות ושארא הן סיבות לגאולה אבל צרה עליה הגאולה באה. וליכא למימר דהיינו שע"י הצרה ירחם ה'. דהא מני צרה ומני רחמים נמי. וי"ל שכך היא הגזירה שבהצר או"ה לישראל הרבה יהיו נגאלין כדאמר בחזית פסוק השבעתי אתכם נשבע למלכיות שלא יקשו עול על ישראל שאם מקשין עול על ישראל הן גורמין לקץ לבא שלא בעונתו. ומ"מ מתוך צרה לחוד לא הוי סגי בגאולת מצרים שהיה בהם. וכן לעתיד [יפ"מ]:

ומתוך הקץס"ל דהא דכתיב כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. אינו דבק הארבע מאות שנה עם ועבדום וענו אותם. אלא עם גר יהיה זרעך. ומשנולד יצחק חשיב [יפ"מ]:

**מתוך תשובה דכתיב ותעל שועתם.**ובירושלמי למד מתוך תשובה מדכתיב וירא אלהים את בני ישראל. ופי' היפ"מ שראה טוב לבבם וכאן למד מפסוק זה מתוך רחמים. שדרש מלת ראיה על ההשגחה. וההשגחה הוא רחמים:

מתוך הקץ וידע אלקים. וכדאמר בש"ר וידע אלהים ידע שקרב הזמן שאמר לאברהם כו':

**באחרית הימים הרי מתוך הקץ.**באחרית הימים שאז יהיה יום נועד לגאולה:

**וירא בצר להם הרי מתוך צרה.**דוירא בצר להם עבר במקום עתיד:

**הושיענו אלהי ישענו כו'.**פסוק זה הוא בד"ה א' י"ז. אבל בתהלים כתיב הושיענו י"י אלהינו וקבצנו מן הגוים וגו'. וכן צ"ל כאן. ויליף לה מדכתיב בתריה ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם דמשמע מעולם לעולם חדש כדאמר בשוח"ט מן עלמא דהוינא ביה עד עלמא דאנן ביה. ובתרגום תהלים וד"ה אי' מן עלמא הדין ועד עלמא דאתי. ומשמע ליה הכא שפי' מן העה"ז עד עת קץ שהוא עולם חדש:

סנקליטיןיועצי המלך היושבים על הדין:

סנקליטואחד מב"ד:

עוד חמשה ימיםכלו' הרי יש עוד חמשה ימים ויכול הקב"ה לעשות בהן נס להצילם:

מוץ אותושהטבעת היה חלול וסם המות היה צפון בתוכו וכשהיו הסנקליטין רוצין להמית אדם בסתר שלא ידע בו שום אדם היה נותן הטבעת בפיו והיה מוצץ בו ומת [מת"כ]. אבל המעריך כתב פי' אבן הנקרא דיאמנטי היה בטבעתו והוא סם המות ובלעה ומת. ומת"כ כתב שקרים עכ"ל. והאות אמת גורס אין לך טבעת מוץ אותו ומות. פי' מול עצמך. וקורא למילה לשון טעבעת כמו פי הטבעת:

**וסנקליטין נטל עליך כו'.**צ"ל וסנקליטין בטל עליך. ופי' מנהגם היה כשמת אחד מהסנקליטין אז היה בתי דינין בטלה שלשים יום וכל גזירתם גם כן בטל [אסיפת אמרים בשם מהר"ם]:

להראות לה פניםפי' לנחם אותה:

חבלפי' אוי. והוא לשון קובלנא:

**חבל לספינה שהלכה לה כו'.**ר"ל כמו הספינה שברחה ולא נתנה המכס כל הסחורה אבודה. כך כל מי שלא מל. אבוד ממנו כל המצות שעשה. וגוף האדם נמשל לספינה כדאי' בזוהר סדר ויקהל שיונה שירד לספינה היינו הנשמה שיורדת לגוף האדם ולכן נאבד כל מה שיש בספינה אם לא נתן המכס היינו שלא מל:

ולא נתנה המכספי' כמו שמפרש המדרש אח"כ כלו' הצדיק הזה לא מל. ואלו התיבות אינו מדברי המדרש אלא שהיה כתוב על הגליון והכניסוהו המדפיסים בפנים. ובמס' ע"ז דף י' ע"ב אי' וי לאילפא דאזלא בלא מיכסא. ויבואר כי רמ"ח איברים יש באדם. ורנ"ב איברים באשה. וכתיב והיו לבשר אחד. פרש"י שהולד נוצר משתיהם ונעשה בשרם אחד. א"כ הולד נוצר מת"ק איברים. לכן צוה הקב"ה להימול לקדש אבר אחד שהוא חלק מת"ק איברים. וזהו דוגמת המכס שנתנו ישראל ממלחמות מדין נפש אחד מת"ק. לכן נקרא המילה מכס [ספר ברית שלום]. וקאמר חבל לספינה כו' משום דכי היכי דספינה דאזלא בלא מכסא כל הסחורה שבה נתפסת בשביל העברת המכס. כך הוא בדינה של גיהנם כל גופו של אדם נתפס בה בשביל ערלה שלו. דכל מי שהוא נמול אברהם מציל אותו מן הגיהנם. וגם בג"ע אין מניחין מי שהוא ערל. לכך המשילו דבר זה להעברת המכס [תורת חיים]:

הקיטוןויבא החדרה תרגום ירושלמי ועל לקיטונה [ערוך] פי' בלשון יוני חדר ובפרט אשר שוכבים בו [מוסף הערוך]:

קופסאפי' בלשון יוני ורומי ארגז ותיבה קטנה [מוסף הערוך]. והערוך כתב כלי שמשימין שם תכשיטין:

**לאברהם נעשיתי מגן אחד מנין.**כצ"ל:

**וזה לא הבטחתי אותו.**ולפיכך ראוי שאני נעשה לו מגינים הרבה:

פרגריטאאפשר שהוא שם מקום:

פדגוגוכאשר ישא האומן את היונק תרגום ירושלמי פדגוגא. והוא בלשון יוני ורומי אומן המגדל התינוק.

באלו הפניםפי' בזה הפנים אני חוזר בתמיה איך יכול אני להרים פני נגדו:

**כך הקב"ה משלח כו'.**בא לפרש בזה ושבת עד ה' כו' הוא צווי ועצה. שעת יצר לך תשוב לה' ולא תיבוש לילך אצלו כי אל רחום ה' ולא ירפך כי בודאי יקבל תשובתך:

**חייכם איני כופר בכם.**כצ"ל [אסיפת אמרים בשם מהר"מ]:

**על ששה דברים.**וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים בריש פ' ט'. וע' ביד יוסף שציינתי כל המקומות שישנו שם מאמר זה. ותמצא שביש מקומות אי' על שבעה דברים:

**כי הואיל הלך אחרי צו.**פי' מפני שרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל [רש"י]. או פירושו אחרי מצות ירבעם:

אלו הדייניםפי' שנצטווה על העתיד להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ובגמ' גרס על הדינים:

**מצוה אותו על הגזל.**מדאצריך למשרי עצי הגן שהם הפקר. ש"מ דמה שאינו הפקר אסור [רש"י]:

יש סליחהבלא מיתה:

**כשיבאו כל בני אדם לע"ל.**שהוא יום הדין הגדול שיחיו כל האדם שמתו. והיינו באדם דמו ישפך כלו' כשיבאו בני אדם דמו ישפך. וכן אי' בתרגום יונתן שם על פסוק שופך דם האדם באדם וגו' וז"ל דישוד דמא דאינשא בסהדין דייניא מחייבין ליה קטול. ודישוד בלא סהדין מרי עלמא עתיד לאתפרעא מניה ליום דינא רבא. ואע"ג שגם עכשיו דין ד' מיתות לא בטלו. מ"מ לפעמים זכות תולה כמ"ש התוספת בפ' אד"מ. על זה אמר כאן דאפ"ה לעתיד נקם ינקם [נזה"ק]. וכן הוא כוונת המדרש בב"ר סוף פ' ל"ד אף דאי' שם לכשיבא אדם. והרד"ל שם פי' לכשיבא אדם היינו כשיבא משיח דכתיב בי' וארו עם ענני שמיא כבר אינש. וכן בפ' ואתחנן ככה. ולפנינו שם נדפס לכשיבוא בני אדם וט"ס הוא עכ"ל. ונעלם ממנו מה דאי' בתרגום יונתן מפורש כנ"ל:

תוססרותח ומנענע:

ומצאו ששתקוזה אות כי נפש המת לא ינוח ולא ישקוט מזעפו עדי יקבל ההורג דינו. וכל הדרוש שהביא פה הוא רק דרך אגב על הכתוב המדבר פה מענין רציחה:

מהו בכסףמהו שאמר בכסף לא ישבע הלא כל מאוויי עוה"ז כן שכל מה שאוהבן ומחמדן לא ישבע מהם וחפץ עוד יותר ויותר:

**ואינו מעמיד תלמידים.**מפרש מי שאוהב בהמון שלומד תורה הרבה. לא תבואה לא העמיד תלמידים שחשובים זרע ותבואה נשאר אחריו כדדרשינן לעיל בב"ר פ' ס"א בבקר זרע זרעך בתלמידים:

גם זה הבלשלא יהיה מי שיאמר דבר הלכה בשמו ולא יהיו שפתותיו דובבות בקבר. שכל מי שאומרים דבר הלכה בשמו שפתותיו דובבות בקר והרי הוא כאילו חי בשני עולמים ביחד. וכמו שבקש דוד המלך ע"ה אגורה באהלך עולמים היינו שבקש שיאמרו הלכה בשמו ויהיו שפתותיו נעות בקבר. ויהיה כמו שחי בשני עולמים. ועוד שכיון שאינו חפץ ללמדה להזולת זה אות שאינו חפץ להשלים רק נפשו לא זולת. ובאמת גם נפשו לא משלים. שיצירת האדם הוא על תנאי זה שישלים גם נפשות אחרים כמו שאמר התנא אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך [ולא תרצה ללמד לאחרים. אל תעשה כן] כי לכך נוצרת שתשפיע מטובתך גם לאחרים, וכמו שפי' המדרש שמואל:

ואינו מלמדקשה הא היינו זה דקאמר לעיל בסמוך ואינו מעמיד תלמידים. ואפשר דהעמדת תלמידים פירושו שיקבלו מתורת רבם כמו יהושע שהיה תלמיד קבוע ומשה מסר תורתו ליהושע כמערה מכלי אל כלי. וכשאמר יהושע תורה ברבים היה כאלו משה חי ואומר תורה. שידעו הכל שזו תורתו של משה. ובא רב אחא ואמר שדי כשמלמד לאחרים אפי' אינם תלמידים קבועים. אא"כ כשאינו מלמד כלל לאחרים אז הוא הבל:

אני יושבבטל מלעסוק בצרכי הבית:

**אעפ"י שאמר לו הקב"ה כי לא תעבור את הירדן הזה אמר משה כו'.**הנה לקמן סוף סי' י"ט אי' אמר הקב"ה למשה חייך יפה הן מדברין לך ותפרוש להן ערי מקלט. וע' עוד סוף סי' כ' מה שכתבתי בשם הילקוט שה' צוה לו שיפריש ערי מקלט. וא"כ מה רבותיה דמשה שאמר מצוה באה לידי אקיימנה כיון שא"ל הקב"ה כך. וי"ל דמ"מ כיון שהיה יודע משה ששלש שבעבר הירדן אינן קולטות עד שנבחרו שלש שבארץ כנען. לא היה צריך להפריש להם ערי המקלט מיד כשא"ל הקב"ה. אבל אמר משה מצוה הבאה לידי אקיימנה אותה מיד. וז"ש המדרש מיד אז יבדיל משה:

**שלא כנגד מעשיך.**שעדיין לא נפרעתי ממך כנגד שיעור מעשיך. ויהיה כי ה' הוא האלהים פ' רחום בדין ונכנס עמך לפנים משורת הדין:

מכל אלהיםמשמע שיש עוד אלהים אלא שה' הוא הגדול שבכולם. אבל נעמן אמר שאין עוד אלהים כלל בכל הארץ. אך לא העיד רק שעל הארץ אין אחר. אבל לא העיד על השמים. אבל רחב המליכו אף על השמים:

**משה שמו כו'**פי' אבל רחב לא אמרה ואין עוד:

שמושם אותו. כלו' העיד על ממשלתו ואחדותו:

**תנו לה כו'**לישנא דקרא נקט משלי ל"א:

**ואף אני מעיד עליך.**אחר שהיתה הכרתו בה' יותר גדול מכולם. אם כן אין עוד כמוהו. כי כל גדולת האדם לפי הכרתו את ה':

**מה כתיב למען ייטב לך.**ר"ל מה כתיב למעלה מן הענין. וצ"ל מה כתיב אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים וגו' אמרו ישראל כו' כי זה הפסוק כתיב קודם אז יבדיל משה. ודרש המדרש סמוכים. ושייך דרשה זו כאן בסדר זו. וכן מצאתי בילקוט:

שלא בעונתםבלי עתם הקבוע להם מיום הולדם:

**כשהרג משה כו'.**כלו' הוא הרגיש כמה צער סבל שמאד בקש פרעה להרגו בשביל זה. ולכן התבונן במכ"ש כמה ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח:

זה דתןר"ל זה דכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך. הרשע זה היה דתן. וע' ש"ר פ"א סי' ל"ג בענף:

שמעתישהגידו לי על משה:

**ואיך ברח מלפני פרעה.**ר"ל מדכתיב ויברח משה מפני פרעה דמשמע מפניו ממש. ע"ז מתמה ואיך היה יכול לברוח מפניו אחר שכבר נתפס ועומד לפני פרעה:

הקוסטנרפי' בלשון רומי דיין החוקר ושוטר החוקר ביסורים את המחוייבים [מוסף הערוך]:

וקהת החרבנעשית קהה בלא חידוד עד שנשמטה ונחלקה מעל צוארו. ועל כל זה הוצרך לברוח דלאו כל שעה ושעה מתרחיש ניסא:

צוארך כמגדל השןאע"ג דקרא בכלל כנסת ישראל קמיירי. עניינו שנמצא בהם מי שצוארו כמגדל השן. וס"ל לר' ינאי שע"י שקהת החרב נבהלו נחפזו כל הרואים וברח משה מפניהם:

**והיא נהפכה על הקוסטנר.**והרואים שנקטע ראשו חשבו של משה. ומשה ברח מפניהם כי לא שתו לבם עליו:

ויצילני מחרב פרעהיתורא דקרא דריש דאלהי אבי בעזרי מחרב פרעה הוה סגי. ויצילני למה לי. אע"כ לדיוקא:

מלאך ירדדאם היה הנס שלא היו יכולים להורגו בידים א"כ לא היה לו לברוח. אלא ודאי שלפי שעה נדמה להם שהרגו למשה והוא ברח בשעת מעשה:

והבריחור"ל בזה שנדמה להם בדמות משה בזה הבריחו. שהיו סבורים על המלאך שהוא משה ותפסו את המלאך. ומשה ברח. כן הוא בירושלמי.

אסכילימלומדים יודעי דת ודין וממונים על המשפטים. וכן נקרא בית תלמוד אסכולי בלשון יון:

**מחן נעשו אלמים מהן כו'.**ועשה ה' כדי להראות למרע"ה מי ישום אלם או חרש או עור כדקאמר ליה בתר הכי. דאי לענין הצלתו. בהיותו כולם אלמים או כולם חרשים או סומין הוה סגי:

**שנאמר ויאמר ה' אליו מי שם פה כו'.**וכדמפרש בש"ר פ"א מי שם פה לפרעה שאמר מפיו הביאו את משה לבימה להורגו. או מי ישום אלם מי שם הסגנים אלמין חרשין וסומין שלא הביאך ומי עשאך פקח שתברח:

**ועכשיו איני עומד לך.**בתמיה. ודייק שאמר הקב"ה כן מדכתיב הלא אנכי ה' סתם ולא קאמר אנכי ה' עשיתי. ע"כ משמע דה"ק הלא אנכי עשיתי ואעשה כי כחי שוה לעולם. וא"כ למה אתה חושש ודואג שאין לך פה לדבר. הלא בידי לתקן פיך. מכ"ש להצלת כל ישראל:

פטרוןפי' בלשון רומי מגין בעד אדם. הן בדבריו דין. הן בענין אחר [מוסף הערוך]:

באנקליטיןפי' בלשון יון חטא ועון [מוסף הערוך]:

אני מתקיים עליואני עומד לו להצילו מיד התופסו. ובירוש' גרס עוד אמרו ליה הרי הוא יוצא לדון. א"ל אני מתקיים עליו. א"ל הרי הוא יוצא ליהרג כו'.

**היכן הוא כו'**לא הוא עצמו מועיל לו וגם לא פטרונו מועילו כאשר דבר מלך שלטון וגבוה עליהם. והכוונה שהפטרון כל זמן שיכול לדמות שיש בכחו לפדותו ממות יתפאר בלבו שיפדנו. אבל לא כשיוצא ליהרג שאז אין בכחו עוד. אבל לא כן אצלו יתברך שעושה דוקא ומסבב שיצילנו בשעת ההריגה כדי שיתראה גדולתו וגבורתו יתברך:

איפומניטאוהמוסף הערוך גרס איפומנימא ופי' בלשון יוני ספר זכרון וגזר דבר:

**דניאל הושלך לגוב אריות.**ובדניאל היה הנס יותר גדול. שבמשה היה הנס שניצל אבל עכ"פ ברח. ובדניאל עוד יותר שהיה בין המזיקין בגוב האריות ולא הזיקו. ומביא אח"כ ענין אברהם שהיה נס יותר גדול אפי' מדניאל. שהיה ממש בתוך האש השורף בהכרח. ועכ"ז ניצול מזה. וכן יונה הוא נס בתוך נס שהים לא חנקו. ועוד הדג בלעו שם ולא מת שם והקיאו החוצה:

**ד"א אז יבדיל משה.**ר"ל שקשה לו הא דכתיב אז יבדיל ולא כתיב ויבדל משה. ורוצה לתרץ במה שא"ר לוי שאמר שירה כשא"ל הקב"ה שיפרוש ערי מקלט כדלקמן. ומביא מתחילה דברי ר' איבו שאמר שירה כשישב על הבאר על שהזמין לו הקב"ה מקום הצלה מפרעה. ואח"כ הביא דברי ר' לוי:

**שנא' וישב בארץ מדין וישב על הבאר.**דקשה דלמאי אצטריך התורה לאשמועינן דישב על הבאר. אלא שבא לרמוז שאמר שירה על הבאר. כי בודאי לא ישב שם בטל כי אם מחשב ומתבונן על גדולתו ונסיו הגדולים ובודאי אמר שירה על זה כמו ששרו ישראל על הבאר בשעה שראו ניסי ה' ובודאי משה עשה כמו כן:

**א"ר לוי לפי כו'.**אפשר שצ"ל ר' לוי אמר לפי כו' על ידו לפיכך אמר שירה בערי מקלט. שר' לוי דייק מתיבת אז שאמר שירה כשא"ל הקב"ה שיפריש ערי מקלט לפי שאירע הדבר הזה על ידו שהרג את המצרי. ודייק מדכתיב אז יבדיל והתם כתיב אז ישיר. וכן הוא בילקוט ויבדל משה אינו אומר אלא אז יבדיל. ואין אז אלא שירה שנא' אז ישיר משה. כיון שא"ל הקב"ה הפרש ערי מקלט א"ל משה למה. א"ל אם יהא אדם הורג בשגגה יהא בורח לשם. אמר משה שירה אני חייב לומר שאף בי אירע הדבר הזה שהרגתי את המצרי עכ"ל:

**מהו מזרחה שמש.**קשה להו לפי שבסדר מסעי בציווי כתיב את שלש ערים תתנו מעבר לירדן וגו' ולא כתיב מזרחה שמש. ולמה כאן בעשייה הוסיף מזרחה שמש. ומתרץ שא"ל הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצח שאף שעד שלא נבחרו אותן שבא"י גם אלו השלשה שבעבר הירדן אינן קולטות. מ"מ הבדל אתה אותן לרוצחים שלא ידאגו ויצטערו על העתיד. והזרח השמש להם שיראו וישמחו בהבדלתן על העתיד שיהיו ניצולו על ידן [רש"א]. ובודאי שיש ט"ס בהנוסחא שלפנינו. או שצ"ל הזרח שמש לרוצח ותתן לו מקלט כו'. או שצ"ל הזרח שמש כו' ולפי נוסחא זו משה מעצמו הבדילן. והסכים הקב"ה על ידו וא"ל הזרחת השמש לרוצח לשמחו על העתיד שיהיה ניצול ע"י ערי מקלט. ובגמ' אי' ב' הלשונות:

**ד"א לנוס שמה רוצח.**אפשר דהני תיבות דבר אחר מיותרים:

לחרשאומן חרש עצים ואבנים:

איקוניןדיוקנין כמו צורה ודמות. המסולאים בפז תרגומו דמתילין איקוניהון לדהבא [ערוך] ובערכי הכנוים כתב איקונין הוא צורה שאינה בולטת. אנדרטא צורת איש בולטת עכ"ל. אבל לפי התרגום הנ"ל אינו כאן:

בטובתוכלו' בכוונתו:

יטרד למטלוןפי' בלשון יוני ורומי מקום מחצב המתכות אשר לשם היו גולים האנשים הפושעים ועונשים אותם לחפור ולחפוש המטמונים [מוסף הערוך] אבל לפי הענין דכאן משמע שפירושו טילטול וגלות כמו שפי' המת"כ. והטעם שנטרד למטלון שעכ"פ חוטא הוא כי איך לא שמר דבר יקר כזה. והיה לו להשגיח היטיב לבלי יבוא דבר זה לידו. ואף שאינו מחוייב עונש בפועל אבל מ"מ מחוייב לבלי יתענג בחייו לכן ישב במקלט ויצער תמיד על שבא לידו דבר זה:

**אני עוקר יצה"ר מהם.**וכולם ישבו יחד באהבה וישמרו מאד שיא יצא מתחת ידם דבר הזיק לחבירו. וגם המיתה טבעית ע"י המלאך המות הוא השטן הוא היצה"ר יבוטל. וזהו שאמר ואין מיתה בעולם:

**הלכה אדם מישראל שקרא ק"ש.**היינו פסוק ראשון. ולא דקדק באותיותיה מהו שיצא ידי חובתו. והכוונה לפי דאי' ברמ"א בש"ע א"ח סי' ס"א סעיף ד' ויש להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה' [דאל"כ הוי משמע ח"ו שישראל הוא ה'] ובין אלהינו לה' השני כדי שיהא נשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד. ויש להפסיק בין אחד לברוך כי עיקר קבלת מלכות שמים הוא פסוק ראשון ע"כ. וכתוב בש"ע שם ידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע ושלא תראה אלף. ידגיש בדל"ת של אחד שלא תהיה כרי"ש. לא יחטוף בחי"ת ולא יאריך באל"ף. וזהו ששואל שאם לא דקדק באותיותיה מהו שיצא ידי חובתו. והשיב על זה כך שנו חכמים קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי כו' ומהו דקדוק אותיות כו' בין למ"ד ללמ"ד [פי' שיתן ריוח והבדל קצת בלשון שידמה כי ב' למדי"ן קרא] ואבדתם מהרה כו. ור"ל ועד כאן לא פליגי ר' יוסי ור' יהודה שזה אמר יצא וזה אומר לא יצא היינו דוקא שלא דקדק באותיות שאר הפרשה של ק"ש. אבל אם לא דקדק בפסוק ראשון אפילו ר' יוסי מודה שלא יצא ידי חובתו משום דעיקר קבול מלכות שמים הוא בו. ומביא ראי' לזה מדאמר רב יהודה בשם רב שאם היה קורא את שמע ומהלך צריך הוא לקבל מלכות שמים מעומד ואי זהו מ"ש ה' אלהינו ה' אחד. ולא שאר פרשיותיו. משום דעיקר קבול מלכות שמים אינו אלא בפסוק ראשון לבדו ולא בשאר הפרשיות של ק"ש. וכשהוא מהלך אינו יכול לכוין. לכן מסתברא נמי לומר שאם קרא פסוק ראשון ולא דקדק באותיותיו לא יצא ידי חובתו אף לר' יוסי. כי אם לא יזכיר האותיות והתיבות שבו בשלימות כמו שראוי לאמר כל אחד ואחד בכוונת הלב לא יהיה קבול מלכות שמים שלימה כראוי. ונמצא יצא לנו דין חדש מהמדרש זו מה שלא נזכר בכל הפוסקים [ספר עולת יצחק]:

**ומהיכן זכו ישראל לק"ש כו'.**קשה הא ק"ש היא ממצות עשה ומה זכות צריך לזה יותר מלשאר מ"ע. וי"ל דעל לשון שמע ישראל קאמר שהוא כבוד לישראל שנזכר שמם בקבלת עול מלכות שמים. וכן אומר ה' אלהינו שהוא לומר שעל ישראל נתייחד שמו יותר כדאי' בספרי. וקאמר שממ"ת זכו שעל שבלשון זה אמרו במ"ת נשאר הלשון הזה תמיד:

**ואי זהו מ"ש ה' אלהינו כו'.**וכן פסק בש"ע א"ח סי' ס"ג סעי' ג' וכן אי' בתנחומא ריש סדר לך לך. אבל הראב"ד והרא"ש והב"ח ס"ל דעד על לבבך צריך לעמוד:

ערפלהאות אמת והמת"כ גורסים ערבות במקום ערפל:

**וכולהו פתח כו'**להודיען כו'. ר"ל שפתח להם לגלותם שידעו ענינם וטבעם אשר מזה ידעו ויבינו שאין אלוה אחר מבלעדו. וכמו שהאריך הרמב"ם ז"ל ממציאת הגלגלים ניכר אחדותו יתברך. ובהודעת הנבואה העליונה שהיא למעלה מן כל. אבל אין הכוונה פתיחה ממש:

**כך לא חפצתי אחר בארץ.**לא כדעת האומרים עזב ה' את הארץ ומסרה למערכת השמים. כי המדובק בה' ויודע אחדותו ופשיטותו באמת ויודע כי הכל נובע מרצון ה' אז לא יחפוץ ולא ישען על דבר אחר מאומה. וזהו ועמך לא חפצתי בארץ. כי אין עוזר זולתך:

לא המלכתיוטעם הדבר כי אין מורא כמו מורא מלכות. ואשר הוא ירא השם. נותן השי"ת מיראתו עליו עד שהוא נעשה מלך ויהיה לו מורא מלכות מדה כנגד מדה [ספר נתיבות עולם]:

הוא עמק המלךודרשו בב"ר פ' מ"ב שהשוו כלם בעצה אחת והמליכו לאברהם עליהם ע"ש:

**ומלך ומלוך על יצרך.**כי הנכנע תחת יצרו הוא עבד לתאוותו ומוכרח לעשות כל אשר יפתנו. והמתגבר על תאוותו הוא בן חורין וחפשי מכל רעיוני הבל ואז הוא מושל באמת נקרא. וז"ש ומלך. תהיה מלך על עצמך כי ע"י היראה יכנע יצרך:

לסופרפי' לחכם שבעיר. וע' ברכות דף מ"ה. וחולין דף ק"ח. או פי' שמש הכנסת:

**אמר אית אנת לנפשך מותר תן לי ואני לוקח לך אמר ואנת אם מרא דנפשך כו'.**ופי' המת"כ אית אנת לנפשך כו' אם יש לך יין מיותר למוכרו מכור אותו לי. כי לא היה חש לדבריו עכ"ל. והרד"ל כתב וז"ל אמר [רשב"א א"ל להסופר] אין אית לנפשך מותר הב לי כו' ואני כצ"ל פי' אם יש לך מעות תן לי ואקח לך שהוא אין בו איסור עכ"ל. ושניהם טעו בזה במחילת כבודם. שחלילה לומר כן על ר"ש שלא חש לדברי הסופר שאמר ליה שהעיר הזאת של כותים ואין עושין את היין בטהרה. לכן נראה שזהו מדברי הסופר. וכך א"ל לר"ש אם אתה מוותר לנפשך שנפשך שולטת עליך תן לי מעות ואני לוקח לך חמר [כצ"ל חמר] הוא יין. אבל אם אתה מרא דנפשך כלו' שאתה השולט על נפשך לכבוש תאוותך ושולט על יצרך. אל תטעום את היין של מקום זה שהוא אסור שכבר נתקלקלו הכותים. וכן הוא בירושלמי סוף מסכת ע"ז שא"ל לר' שמעון אם אתה מריה דנפשך שתי מים ולא יין. ואם נפשך מרתך ושולטת עליך תקח מהיין ע"ש.

מרא דנפשךהוא ע"ד שאמרו בחולין שאמר לו ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה כלו' מושל ובעל על נפשך המתאווה:

ואל למולךוה"ק ירא את ה' שתשמור מן המולך שלא לעבדו [מת"כ] ואין הכוונה שהמדרש מפרש ומלך שהוא שם מולך. כי אין זה פשוטו. רק הכוונה מפני שהיה הע"ז נקראת מולך מפני שעובדיה אוחזים אותה למלך על כל הע"ז לזה אמר ירא את ה' והאמינו בו שהוא המלך על כל הארץ לא המולך:

המליכו עליךדהוקשה להם אחר שהוא ירא ה' בודאי יחזיקנו למלך. לכן מפרשים שאופן היראה יהיה על אופן נעלה מאד שלא יאמין בשום דבר זולתו ויהיה אימתו וכבודו מוטל עליו כאימת מלך ממש. וליחדו בכל יום לומר שמע ישראל וגו':

יש אלוה שניכי המינים אומרים איך יתכן פועל רע וטוב יצא ממקור אחד. לכן הם מאמינים בשניות. אבל הם אין מבינים כי הרע למען הטוב. ואין רע מוחלט בבריאה. ולכן קאמר ירא את ה' הטוב ומלוך אותו עליך ואל תאמין בשניות ח"ו מאומה:

**הפיות שאומרים שתי רשויות כו'.**דרש פי שנים פה האומר ומאמין בשניות יכרתו ויאבדו האמונה הזאת מקרב הארץ:

שהם מג' אבותהקדושים המאמינים רק באחדותו:

בשלש קדושותשהשלשה קדושות מורה שה' יתעלה שולט ומושל בג' עולמות עולם השפל עולם הגלגלים עולם המלאכים כמו שפי' התרגום והרד"ק:

דבר של קידושדבר גדול וקדוש כזה וכי היה לך לאומרו רק בלשון נוטריקון ועם שונים שצריכין לפרש עם אותם שאומרים שני רשויות כו' כדלעיל. ואינו מובן בפירוש לכל מת"כ]. והרד"ל הגיה של קידוש שמי היית אומרו:

**דוכסין ואפרכין כו'**דוכוס בלשון רומי שר צבא. ואיפרכוס בלשון יוני שר הפרשים. ואיסטרטיליטים בלשון יוני נגיד מלחמה [מוסיף הערוך]:

שיהא מתקיים עליהםשיתן השגחתו עליהם להיות להם למגן ולמחסה ולמסתר ביום זעם:

שכולם מתחלפיםכי יש עליהם מושל ומנהיג כרצונו ומחליפם ומשביתם בכל עת שירצה. כן כל הכוכבים פעולותיהם משתנות כפי רצון ה' ואין להם שלטון מאומה. וכן גם המלאכים העליונים ג"כ הכל תלוים ברצון ה'. ולפעמים מחליף מי שהוא ממונה על מים. על אש. ושל אש על מים כמו שהיה בשעת חורבן כדאי' באיכה רבתי. וזהו ה' אלהינו הוא הבעל הכחות כולם. לכן אין אנו רוצים רק ה' אחד שהוא על כולם. וביאור הכתוב מפני שחלקי שבררתי לי רק ה' האחד על כן אוחיל לו שהוא בודאי יעזרני כי יש בידו לעזרני אבל השאר אינם ברשותם:

מהיכן זכו ישראל לק"שקשה הא ק"ש היא ממצות עשה ומה זכות צריך לזכות בזה הלא ה' נתנה לנו לזכותינו במצותיו כמו שזיכנו בכל המצות. וי"ל דעל לשון שמע ישראל קאמר שהוא כבוד לישראל שנזכר שמם בקבלת עול מלכות שמים וכן אומר י"י אלהינו שהוא לומר שעל ישראל נתייחד שמו כדאי' בספרי. וקאמר שעל שבלשון זה אמרו ליעקב נשאר הלשון הזה לתמיד לומר שמע ישראל ממערת המכפלה כדאמר בסמוך. ומ"מ פשוטו שמע אומת ישראל [יפ"ת] וע' מ"ש בענף:

**שמא משאני נפטר כו'.**שפחד יעקב פן יגמגמו באחדותו של מקום מצד ראותם השעבוד הבא להם:

**אל ישראל אביכם הוא.**כי ה' שהוא לאל לי ששמי ישראל. הוא אביכם ואלהיכם לבד [מת"כ]:

**אמרו לו שמע ישראל כו'.**פי' שאמרו לו שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת. אלא ה' אלהינו ה' אחד. או כך פירושו שכך אמרו לו שמע ישראל אבינו כשם שאתה קבלת עליך י"י שהוא שם האחדות. גם אלהינו ה' אחד:

**והוא אמר בלחישה ברוך כו'.**וכמ"ש ביומא כשהזכיר כהן גדול השם ביום הכפורים היו עונים אחריו בשכמל"ו. וע' פסחים דף נ"ו ומ"ש שם:

שמע אבינו ישראלממערת המכפלה:

**שמע למה"ש כו' והוריד אותה לישראל.**הענין הוא כי באמת המלאכים שהם נקיי חומר והם דבוקים תמיד בה' להם נאה לומר כן שברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כי תמיד הם דבקים ומברכים שמו. אבל אנחנו בני אדם השפלים המרוחקים מאור פניו יתברך מאד ואחוזים ודבוקים רק בענינים עולמים. רק לפעמים יתנוצץ בנו רוח הדביקות להרגיש כבוד ה'. לא היה מן הראוי שאנחנו נאמר ככה. אך משה בשמעו ממלאכים ככה כן תיקן לישראל ג"כ שיאמרו ככה. אף שאינם גדולים במעלה כ"כ. אך ביוה"כ שהם נקיים כמלאכי השרת אומרים אותו בפרהסיא:

קוזמיןפי' הערוך תכשיט:

**בכל נפש ונפש שברא בך.**כמו שאמר להלן שחמשה שמות נקראו לנפש והם באמת כחות מחולקות אף שהם נמשכים מכח אחד:

**על כל נשימה ונשימה כו' שנא' כל הנשמה כו'.**יבואר ע"פ מה שכתב האלשיך בס' בחקותי בפסוק ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם כי הנשמה מתאוה תמיד לילך אל שורשה כי היא נשלחה להאי עלמא כדי לקנות לה עוה"ב בשכר מצות ולא תאכל נהמא דכסופא כידוע. והיא בקשה לצאת מהגוף. אמר לה הקב"ה גם אני שוכן בתוכם ודי לעבד להיות כרבו. וזהו ונתתי משכני בתוככם ואז לא תגעל נפשי אתכם ע"כ. ממילא יבואר דברי המדרש הנ"ל:

**בא וראה כו'**שכבר ידוע בספרי המחקר כי האדם נקרא עולם קטן בכל עניניו והיינו גופו של אדם. וקאמר בהא דהנשמה שבגוף והיא רוחנית כנגד הקב"ה בדמיון אחד. דמה הקב"ה מלא כל העולם כמו שנא' מלא כל הארץ כבודו. אף הנשמה מלאה כל הגוף שהוא כנגד העולם. וכן בכל הנך דחשיב ואזיל [רש"א]:

**והנפש הזו טהורה בגוף.**דהיינו בתחילת נתינתה בגוף. וכן אח"כ אם אינו חוטא [רש"א]:

**הקב"ה רואה ואינו נראה.**שאפי' חיות הקודש שהם טוענות כסא הכבוד אינם יודעים איזהו מקומו ובאיזה מקום הוא נתון. מה הם אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. כדאי' בשוח"ט מזמור ק"ג. וע"ש:

**עד מתי היא נתונה בעפר.**שהצרות מונעות אותה מהשלימות הנפש. ע' בענף:

**בעשרה מקומות קרא הקב"ה לישראל כלה.**ולא חשיב כאן אלא תשעה מקומות. וחסר כאן גן נעול אחותי כלה. וע' שה"ש רבה פסוק מה יפו דודיך אחותי כלה:

כלהלהורות שהמה נאהבים ומדובקים אליו עד שכביכול הקב"ה חפץ להזדקק להם מאד. והכוונה על דיבוק הנבואה. והעשרה לשונות בפרטם מורים על ענינים נבדלים:

עשרה לבושיןבשה"ש רבה פסוק הנ"ל מונה אותם במנין אחר:

**לאשה שהלך בעלה כו'.**ע' בשה"ש רבה פ"א סי' ל"א ששם אי' זה:

בפיסקתא דשוש אשישכצ"ל: