ג' נתנבאו בלשון איכה וכו'. א"ר לוי משל למטרונה וכו'. נתינת טעם על היותו ג' בסגנון א' והשיב שאף בלשון הוא א'. מ"מ הכוונה מתחלפת. שבכל א' יתפרש כפי מצב ישראל באותו זמן. שמשה שראה אותם בשלותם יאמר איכה על המנעת סבל טרחם לפי ריבויים וכפי מעלתם. כמ"ש ז"ל הרבה אתכם על גבי דייניכם. וישעיה שראה אותם בפחזותם. יאמר איכה על תמיהתו איכה נשתנית לגריעותא מנאמנה לזונה. וירמיה שראה אותה בניוולה אמר איכה לשון קינה. כדר"נ דלקמן או לשון תוכחה כדר' יהודה דלקמן יפ"ע]:

למטרונא. אשה חשובה:

שושבינין. ולאמנון רע תרגום שושבינא:

בפחזותה. לשון פחז כמים:

ביחידו של עולם ובעשרת הדברות ובמילה כצ"ל [מת"כ]. ויחידו של עולם הוא העיקר הראשון. ועשרת הדברות וה' חומשי תורה. היינו שכפרו שאין תורה מן השמים. ובמילה שהא אות על השגחת ה' בישראל. כאומר והיתה לאות ברית. אך קשה והא בכלל כפירת יחוד ה' איתנהו לכולהו. כי אם אין מצוה לא תצוייר מצוה. וכן בכלל ה' חומשי תורה איתנהו לי' הדברות וי"ל דכתות כתות הוו. מהם הו כופרים ביחידו של עולם. ומהם במילה. ומהם אפי' בי' הדברות. ומהם מודים בי' הדברות וכופרים בה' חומשי תורה:

מנין איכה. א' רמז ליחידו של עולם. יו"ד לי' הדברות. כ"ף למילה שניתנה לעשרים דור. ה' לחמשה חומשי תורה:

מנין איכה. וה"ק משום עון איכה. ישבה בדד:

מנין איכה. ישבה בדד דאיכה עולה ל"ו. ובדד עולה י'. וה"ק משום איכה ומשום בדד ישבה בגלות:

בגדי מילתין. פי' בגדי משי ורקמה:

בגדי בדד. בגדים מלוכלכין של העושה שמן בבית הבד ואין אדם מתקרב אליהם כדי שלא יתטנף. והם יושבים לבדד [א"א]:

פורפירא. בל' יון ורומי בגד תכלת [מוסף]:

אפקרטורין פליקטא. בל' יוני רקמה מעשה חושב [מוסף]:

בגדי בדדין. פירוש בגדים מלוכלכים של העושה שמן בבית הבד וכאן בנמשל מדבר על כלל ישראל אמר בדדין [מדר"א]:

הה"ד איכה ישבה בדד וגו' העיר רבתי עם. ור"ל שמפרש יושבי העיר ע"ד עיר הומיה קריה עליזה. ורבתי עם. פי' גדולה ונשאה:

קדרות. פי' פחרות ושחרות:

אספו נגהם. הכניסו אורם:

עד די כרסון רמיו. מאומרו רמיו שפי' שנישאו יורה שהיו מקודם הפוכות. ושינה שלא אמר מכלל שהיו כפויות דכלפי מעלה לא יצדק. ובלשונו רמז עניינו. והוא כי ב' כסאות הן. כסא דין וכסא רחמים. ולגבוהות יחשבו לפניו יתברך בהיות של רחמים משמשת לישראל שהוא בעשותם רצון קונם. אך בהתהפך כאשר בחורבן נהפוך הוא. וזהו שהן הפוכות מסדרן. והוא כלפי שכינה צער מתחולל עד אין קץ [אלשי"ך]:

אבק רגליו. מכלל שרגליו יחיפים [מת"כ]:

מבזע פורפירא. מקרע לבוש שלו כדרך האבל:

מהו בצע אמרתו מבזע וכו'. פי' מל' אימרא שהוא מלבוש בל' ארמי. והענין כי אם היה יתב' לובש לבוש המיוחד אליו הוא לבוש הגאוה. כמאמר הכתוב גאות לבש לא היו המחריבים נוגעים בנחלתו. כי הלא שאתו יבעת אותם. אך אדרבה השיב אחור ימינו מפני אויב. כדי שיכנסו המחריבים וזהו מבזע פורפירא שקורע ומעביר הלבוש גאות [אלשי"ך] ובצע פי' חילוק וחיתוך:

יושב ודומם. דאבל אסור להרבות בדברים כמו שנא' האנק דום:

ויקרא י"י אלהים כו'. ובבכי ה' כביכול מיירי כדלעיל בפתיחתא כ"ה:

ולמספד ולקרחה וגו'. י"ג כאן מלך ב"ו אבל מהו עושה. א"ל יושב בדד אף אני עושה כן והה"ד איכה ישבה בדד. ובזה ניחא דמייתי הא מילתא הכא משום דשייך לישבה בדד דקאי עלה ואגביה מייתי שאר ענייני [יפ"ע]:

למיסב ולמיתב. פי' לישא וליתן:

חיינו אומרם כן. פי' היינו אומרים לה זה שאין בה ממש והיא היתה מודית לדברינו ומביישת את עובדיה. ועכשיו שאין לה פה אנו נאמר פחיתותה ומעלת הקב"ה [יפ"ע]:

היינו אומרים כן. פי' והיינו דרמיז במלת איכה דנדרש אי כה כלו' אם היה לה פה כן היינו אומרים:

נאמר דידה. פי' נאמר עניינה ומה שהעיד הקב"ה עליה:

ונאמר דיליה. עניינו של הקב"ה ומה שמעידין עליו:

אלא לשון תוכחה. שהתוכחה האך נהיה הדבר הרע הזה שגרמו בחטאתם להיות העיר בדד:

איכה תאמרו חכמים אנחנו. שפי' היאך נעשה כזה שתאמרו חכמים אנחנו:

ויאמר לו איכה. דהיינו קינה על מה שנדון בגירושין ובשלוחין כדלעיל בפתיחה ה':

אוי לכה. אותיות איכה נוטריקון אוי לכה:

בימי יהויקים. כדי להוכיחו כדרך כל הרעות העתידות בלשון עבר כאילו באו כדי להוכיחם כדרך יעודי הנבואות. אבל רבי נחמיה לשיטתו דאיכה לשון קינה לה"ק וכי בוכין על המת עד שלא ימות [יפ"ע]:

והרי פתרונו. איכה ישבה בדד. בלשון עבר. וכן בכל קראי דמגילה זו הרי מפורש דאחר החורבן שכבר היה הדבר נאמר:

כ"ד פלטיות. מה שהיו מסודרות כל הנך במספר כ"ד כ"ד אפשר כנגד כ"ד ספרים אשר עליהם יחיו:

פלטיות. בשוקים וברחובות ת"י ובפלטייתא ובפתואין. וכל הני דחשיב הכא כולם מיני רחובות ושווקים הם זה קטן מזה. ומכאן משמע דמשקק נכנסין לחצר ושקק הוא רחוב תרגום ברחובות ובשקקי. ובמסכת עירובין משמע שממבוי נכנסין לחצר:

היתה מוציאה עם כפלים ביו"מ. א"א שבכ"ד בתים יהיה כ"כ ואולי גרסי' בתי אבות דהיינו משפחות:

שיירא. סוחר אחד היה ועל שם שהיו עמו מאתים גמלים טעונים פלפלין קראו שיירא:

עבר להדי צור. עבר אותה העיר שנקראת צור ויצא חד חייט שיושב על שער המדינה. פילי שער. בשער סדום ת"י בפילי דסדום:

א"ל החייט מה אתה טוען. א"ל פלפלין. א"ל אין אתה יכול למוכרם לי מעט מעט. א"ל לא אלא אמכרם הכל ביחד אמר לו אין אתה יכול למוכרם כאן אלא בעיר אחרת. לוקטא. פי' מעט ויפ"ע פי' שהוא שם מדה:

כיון דמטא בירושלים כו'. כיון שהגיע ירושלים מצא חד חייט דיושב על שער העיר. אמר לו החייט מה אתה נושא. א"ל חתוך חתיכתך כלו' עשה מלאכתך. שלא השגיח עליו שסבור שלא יקנה ממנו. מצאו חייט אחר וא"ל מה אתה נושא. א"ל תפור תפירך. א"ל אמור לי מה אתה נושא ואם אוכל לקנותו הרי טוב. ואם לאו אביא אליך איש אחד שיקנה ממך הכל. ומדי דברו בו שאלו עוד הפעם מה אתה מביא הגד נא לי א"ל פלפלין. לקח החייט לאותו תגר ונתן אותו באוצר אחד והראה לו כורים מלא דינרים. וא"ל ראה מטבע זה אם הוא יוצא בארצך קח ממני בחליפי פלפלך:

דרא. פי' דירה כלו' חדר או שורה:

כורייתא. פי' כורים:

לצפרא כו'. למחרת הלך לו אותו הסוחר לטייל בשוק ומצאו אחד מן אוהביו ואמר לו מה אתה נושא. כלו' איזה סחורה הב.אתה למכור וא"ל פלפלין. וא"ל אין רצונך שתתן לי במאה דנרין שיש לי סעודה ביום זה:

אריסטוון. סעודא של יום בל"י אריסטון. וסעודה של ערב דיפנון [ערוך]:

אמר כבר כו'. אמר כבר מכרתים לפלוני אחד ר"ל לאותו החייט הנזכר. הלך אותו האיש אצל אותו פלוני שקנה אותן פלפלין ואמר לו דרך שאלה יש לך פלפלין שקנית תן לי מעט שיש לי סעודת בוקר. א"ל מאי אומר לך כבר מכרתיו לחייט אחר. ומ"מ אומר אנכי לו שימכור לך. הלך עמו אצל אותו חייט. ומצא שם בני אדם הרבה שנתקבצו שם לקנות פלפלין:

דיראתה. לאותו דירה או חצר שדר בו אותו האיש:

דאיטם קמייתא. שורה הראשונה שבאו ליקח. לקח כל ואחד ואחד אונקא והוא משקל קטן. ושורה שניה לקחו כל אחד ואחד חצי אונקא. ושורה שלישית לא מצאו ליקח רק לכל אחד כ"כ מעט עד שלא הרגישו בו כלל במשקל ע"י מיעוטו. או ר"ל לא הרגישו כלל שהיה שם פלפלין למכור כי כבר נמכר כולו באותן שתי שורות הראשונות הרי שהיה עם רב:

בסידקי שוק שמוכרין שם תבואה. ודוגמתו בריש מדרש רות והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה:

פר קרב. היה נקרב ע"י כ"ד כהנים וכדשנינו במסכת יומא פ' בראשונה:

הפרישו לי כוליא א' כו' הפרישו לו. מפרש בפ' תמיד נשחט תפיסה בעלמא. כלו' תופס כוליא ומראה לשליח והוא נותן פול או אבן תחתיה. דהא כתיב והקטיר שצריך להקטיר שתי הכליות [רש"י]:

מנויין יותר מעשרה. ואפשר שלזה כתיב רבתי ביו"ד יתירא לרמוז על גודל ועוצם הריבוי. כי מלבד היותה רבת עם על כל זה לפי האמת היו עשרה פעמים באותו הריבוי לפי שאין לך כל כבש וכבש שלא היו בו עשרה אנשים באופן שלזה כיון רבתי ביו"ד להורות שהיו עשר פעמים רבתי [לחם דמעה]:

מי שהיה טמא כו'. שעשו פסח שני בחודש אייר:

רמסוהו. מפני הדחק:

שלום על ישראל. שלא נצטרכו לזיקת יבום וחליצה ולא אתי לאינצויי בירושת קרובים דודו או בן דודו כדאיתא בכתובות:

הם לא פלשו. ישראל לא דקדקו אחר מדת הדין לגלות ולפרסם חטאתם בפרהסיא מל' מבוי מפולש פי' מגולה. וכן מדת הדין לא דקדקה אחריהם לענשם על חטאתם כפי תגמולם וכדמפרש [מ"כ]. כאשה שהלך בעלה כו' לפי שבכשדים כתיב ועתה שמעי זאת עשינה וגו' לא אשב אלמנה וגו' ותבאנה לך שתי וגו' שכול ואלמון וגו' דהיינו במפלתם סר כחם ומזלם מן השמים ויהו כאלמנה ממש ממושיעם ואלהותם שמת כחם אבל ישראל אינם כן כי גם בצרתם לא סר כחם וצילם מעליהם כי הוא חי וקיים לעולם ואינו אלא בדמיון אלמנה שאין בעלה אצלה דהיינו שהלך למדה"י ע"י שסרחה אשתו ודעתו לחזור כשהיא תשוב אליו [מהרש"א]. ולפי"ז הקינה הוא על שסרחה ועזבה הקב"ה עד שישובו:

שהיתה תובעת מזונותיה כו'. לפי ששלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה ואח"כ ניזונת משל יבם. ולהכי מצי תבעה מזונות אבל לא כתובתה עד שתחלוץ. ולהכי חשובה כאלמנה ולאו אלמנה ממש דאי בעיא תבעה מזונות ואי בעיא תבעה כתובה להנשא. וכן ישראל הם כאלמנה דאגידי בהקב"ה ותבעי מזונות ממנו. ואינם כאלמנה ממש להנשא לאחר דאינם יכולים להדבק בעכו"ם כדכתיב והעולה על רוחכם היו לא תהיה [יפ"ע]:

כך כל זמן שישראל מבקשים כו'. ובאמת אין זה טרוניא אלא משפט אמת. כי אחר אשר הקב"ה בראם וחננם בטובתם אין בידם לסור מאחריו. אמנם לענין הטיבו עמהם לעשות להם נסים כבתחילה יקרא גרושין שאין חייב לעשות להם הואיל והם אינם כדאים. ובכן לא סתרי אהדדי דאיזה ספר כריתות אמכם ושלחתיה ואתן ספר כריתותיה אליה. משום שאין כאן גט כריתות ממש אלא משל בעלמא הוא על דבקות ה' וישראל ופירוד ביניהם. וקאמר אי זה ספר כריתות אמכם שלעולם הם אגודים בעבודתו יתב'. ולענין לעשות להם נסים מפורסמים בזמן גלותם אמר שלחתיה ואתן ספר כריתותיה שנוהג עמם אז כאדם עם גרושתו [יפ"ת]:

ר' עקיבא ורבנן כו'. ר"ע ס"ל כרבי יהודה דמגילת קינות נאמרה בימי יהוקים. ולכן אמר כאלמנה מעשרת השבטים שגלו תחילה. ולא אלמנה משבט יהודה ובנימין שעדיין לא גלו אז. ורבנן ס"ל כרבי נחמיה שנאמרה מגילות קינות אחר החורבן. לכן אמרו אלמנה מאלו ומאלו כו' [מדר"א]:

והלא כבר נאמר רבתי עם. ר"ל שנראה כפול אם הכוונה על רבוי הגוים שבתוכה. ועוד ב' של בגוים היא מיותרת. על זה תירץ אלא רבתי בדעות ר"ל שאין פירושו של רבתי בגוים כפשוטו על ריבוי הגוים שבתוכה. אלא פירושו רבתי בדעות ולשון רבתי מלשון רבי המלך שר"ל גדולי המלך. וכן כוונת הכתוב רבתי בגוים בתוך הגוים יצא להם שם גדולה על רוב חכמתם וידיעתם והיו מביאים להם מתנות כדי לשמוע חכמתם. שרתי במדינות שע"י חכמתן היו מציעין להם קתדרא לישב עליה. וכהיום היתה היא למס. ור"ל וכהיום כל חכמתם לא עמדה להם. ומספר והולך גדולתן וחכמתן חד מירושלים כו' [אלון בכות]:

קתדרא. כסא מכובד מוכן לאדם חשוב:

אזיל למדניתא. פירוש לאחד מן העיירות:

ארע זמניה למימת. באה עתו למות:

אייתי מרי דביתא. קרא לבעל הבית והוא בחכמתו ראה כי נאמן הוא. ואפקיד בידו מדליה פיר' עשרו והונו. מרבה הונו מתרגמי' מדליה. ואמר ליה אם יבא בני מירושלים ויעשה לך ג' דברי חכמה תן לו מה שיש לי אצלך. ואם לא יאמר לך דברי חכמה אל תתן לו עשרי. ורצה שיעשה ג' דברי חכמה לא פחות כי פחות משלשה אפשר דאקראי בעלמא הוא. וכתב המת"כ וקודם צאתו מביתו אמר לבנו כן שאם יארע שימות חוץ מביתו שיצוה כן לבעל הבית ולכן עשה בנו שלשה דברי חכמה קודם שתבע ממנו ירושתו וכדמפרש ואזיל עכ"ל:

ועבדין ביניהון דלא ליהוי חד מנהון כו'. הא"א כתב שצ"ל והוה ידע מה שמיה דההוא בר נש. וכן הוא בנ"ח ומוכרח הוא שאם לא ידע שמו היאך מצא אותו שנראה שלא בקש רק בית האיש ההוא אבל שמו כבר יודע לו שאביו הגיד לו בלי ספק:

נח נפשיה. מת אותו האיש שמירושלים ונפטר לבית עולמו. לבתר יומין לאחר ימים בא בנו. כיון שהגיע לשער פתח של אותו העיר ראה לאחד שהיה טוען עליו משא עצים. ואמר ליה דרך שאלה תמכור משא העצים. ואמר ליה הן ואמר ליה קח ממני דמי ערך שוויהם והולך אותם אצל פלוני והוא היה אותו בעל הבית שמת אביו בביתו שכבר היה נודע לו שם בעל הבית. וידע זה הבן התקנה שעשו ביניהם ולכן לא רצה לשאול לאחד מהם איזה בית האיש:

נסב טימיתהון. לקח ממנו דמיהם והיה מוליכם אצל אותו פלוני בעל הבית והיה הולך הוא אותו בעל העצים והאכסניא הלך אחריו שעשה עצמו כמו שהלך אחריו להביא אלו העצים לביתו. עד שהגיעו לחצירו. א"ל בעל העצים לבעל הבית אי לשון צעקה ותחלת דיבור:

תא סב בא קח משא העצים. א"ל וכי משא העצים אמרתי לך להביא לי. א"ל אין באמת שלא אמרת לי אלא אותו האיש הבא אחרי שלו הם והוא אמר להביאם לך. מיד פתח לו ביתו. ועדיין לא ידע בעל הבית מי הוא זה ששלח לביתו העצים אמנם הרגיש היותו אכסנאי והבין כי חכמה היא הזו לדעת ביתו היכן הוא כיון שלא היה אדם מראה בשביל התקנה שעשו. ולכן בראותו כי איש חכם הוא תיכף פתח לו ביתו ונתן לו שלום:

הא מילא חדא. הרי דבר אחד של חכמה:

א"ל מאן את. בעל הבית אמר לו מי את. אמר ליה אנכי הוא בנו של אותו האיש שמת אצלך כלו' לא נופל אנכי בחכמה ממנו:

אעליה. הכניסו ועשה לו סעודה והכין עצמו לראות דברי חכמה שנשארו לו לעשות. והיה לאותו איש בעל הבית שני בנים זכרים ושתי בנות:

חד מטא. כשהגיע עת וזמן של הסעודה לאכלה הביאו לפניו בסעודה חמשה פריגין פי' תרנגולים או עופות קטנים מבושלים. אפשר שהיותם ה' היתה כוונת בעל הבית שיהיו שנים לאיש ואשתו ואחד לאכסנאי ואחד בין תרין בניו ואחד בין תרתין בנתן שבזה עולה יפה:

כמה דשריו למיכל. כשהתחילו לאכול אמר בעל הבית לאותו אורח קח וחלוק מנות לכל המסובים. וא"ל אין זה משלי שאתה בעל הבית ועליך לחלק כרצונך:

א"ל אנא צבי. אני רוצה שתקח ותחלוק:

נסב ופלג לקח. וחלק כמ"ש כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה:

ויהיב פריגא. ונתן עוף אחד בין האיש בעל הבית ואשתו לפניהם יחד נתן עוף אחד. ושוב לקח עוד עוף אחד ונתן בין שני אנשים יחד שהם שני בניו. ולקח העוף השלישי ונתן בין שתי בנותיו יחד. ולקח שני עופות הנשארים ונתנם לפניו. ולא אמרו דבר לגעור בו שהם הבינו שלא בשביל גרגרנות עשה כן ליקח שנים לעצמו אלא לכוונה טובה נתכוון. משום דבאמת האכסנאי הלזה כראותו ה' פריגין התחיל מחשב בינו לבין עצמו היאך אחלקם בין כולם. כי ליתן לבעל הבית אחת ולאשתו אחת ולפני השתי בנות אחת ולפני הב' בנים אחת והוא יקח אחת אינו דרך ארץ שהוא יקח שלם ויתן חצי לכל בן של בעל הבית ואם יתן גם להבנים לפני כל אחד עוף אחד. ב' רעות יעשה האחד שמטיל קנאה בין הבנים לבנות. ועוד שלא ישאר לו כלום. ולכן חלק כנ"ל שבזה לא יטיל קנאה בסעודה הרי זה דבר חכמה השניה:

לעידן רמשא. לעת ערב שהביאו תרנגולת מפוטמת לסעודה. א"ל קח ופלג. א"ל לא שלי היא. וגם בזה הראה חכמתו שמתנהג בדרך ארץ שהגם שאמר לו בבקר אנא צבי דתסב ותפלג חזר וסירב לערב עד שחזר בעל הבית וא"ל סב פלג ברעותי פי' ברצוני כדי לראות חכמתו. ואז לקח וחלק ונתן ראש התרנגולת לפני בעל הבית. ולקח בני מעיים של התרנגולת ונתן לאשת בעל הבית. ולקח שני אטמתא דהיינו הירכים ונתן לשני בניו. ולקח שתי גפו היינו הכנפים ונתן לשתי בנותיו. ולקח הגוף כולו של התרנגולת לעצמו. א"ל בעל הבית וכי כחלוקה זאת חולקים בעירכם. חלקת פעם ראשונה הגם שהיה דבר תימא להרבות חלקך על אחרים מ"מ לא אמרתי לך שום דבר וגם עכשיו אתה עושה כזאת ליקח כל הגוף לעצמך. א"ל האורח וכי לא אמרתי לך בתחילה שלא שלי הוא ואין מן הראוי שאני אחלק. ועכ"ז אע"ג שחלקתי אראה אותך שיפה חלקתי:

זימנא קמא כו'. פעם ראשונה ה' עופות אייתת בסעודה ואני לא יכולתי לחלק בענין אחר [כמבואר לעיל] לכן חלקתי כך. אתה ואשתך עם העוף שנתתי לפניכם הרי בין הכל שלש לפי שהאיש ואשה צריכין להיות אחדים בלב אחד כגוף אחד. ולכן פריגא אחת עולה לשתיהם. תרתין בנך ופריגא הא תלתא שגם בניך צריכין חיזוק שיהיה שלום ביניהם ויהיו חשובים כאחד שכן כתיב כי אחינו בשרנו הוא. לכן פריגא אחת עולה לשתיהם. תרתין בנתך ופריגא הא תלתא שגם הם תהיינה כגוף אחד למען רק שלום ואמת יהיו ביניהן. ובזה כל החלקים הם ג'. נשארו ב' פריגין ונטלתי לעצמי שגם אני והם יהיו ג':

נסבית כו'. וכי לקחתי מאומה מחלקכם הרי כל המנות היו משולשין בשוה:

האידנא כו'. עכשיו:

דאת רישא דבייתא. ורמז לו שיחיה לאורך ימים להיות לראש לבני ביתו. ועוד רמז לו למ"ש אוי לבית שכולם ראשים כי אינו מתקיים אלא כשיהיה להם ראש אחד ואליו ואתה להיות להם לראש:

דמינה יפקון בנייא מן מעיה. שממנה יוצאין הבנים מן בני מעיה:

דאינון עמודיא דביתא. כי הבנים הטובים הם הם הסומכים ביתו של אדם כעמודים המחזיקים את הבית גם הבנים נקראים עמודי הבית משום שהם נשארים בבית אע"פ שלוקחים נשים:

דלמחר יפקון. למחר יצאו ויפרחו מביתך וילכו להם לבעליהם. ורמז לו שיפרחו ממנו ולא יחזרו עוד לביתו במיתת בעליהם:

נסבית הדא אילפא כו'. לקחתי לי הגוף הדומה לספינה מכוסה. רמז כי בספינה באתי ובספינה אלך לי. וירמוז ג"כ באילפא אתינא מלשון ואאלפך חכמה שהוא בא בחכמה לעשות לו ג' דברי חכמה כאשר צוה לו אביו. ובחכמה ילך שחכמתו עמדה לו ליטול ממנו וילך לשלום:

וקום והב מדלי. ועמוד ותן לי הוני שהפקיד אבי אצלך ואלך. מיד נתן לו מה שהיה שלו והלך לו לשלום:

רבתי בדעות. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:

ארבעה. הולך ומוסיף חכמת אנשי ירושלים דאילו המעשה הראשון היתה חכמתו של אותו הירושלמי בתחבולות השכל. אמנם המעשה הזה הוא כענין רוח הקדש לגלות הסתום. ואין זה כ"א רוח ה' דבר בם:

אתו לאתינס בא למקום שנקרא אתונא. ובני אתונא היו חכמים מחכמי יון. וגם ישראלים שהיו שם לומדים מאותן החכמות. ונתקבלו שם אצל איש אחד. ובודאי אותו האיש היה ישראל שהרי אכלו בשר ושתו יין שהביא להם:

לרמשא כו'. לערב עשה להם סעודה. משאכלו ושתו הכין להם ארבע מטות ואחת מן המטות היתה שבורה וסמוכה על המטה האחרת. משעמדו להם לילך ולישן אמר בעל הבית שמעתי שבני ירושלים חכמים הם ביותר אלך לישן בחדר הפנימי מהחדר שלהם והם לא ידעו שאני שומע ויאמרו מה שבלבם ולא יכנסו דבריהם בפני ואשמע מהם מה שידברו:

קם בליליא כו'. עמד בלילה אותו אורח שהיה ישן על מטה השבורה ואמר להם לחביריו מה אתם סבורים שעל מטה אני שוכב אין אני שוכב אלא על הארץ שאנכי תלוי באויר על הארץ. כי הרגיש במטתו שלא היתה שלימה והוא היה תלוי באויר. ובזה נראה שלא איש שלם הוא הבעל הבית. כי האיש השלם כל מעשיו שלמים ומהפעולות יודעו הפועלים:

אמר להון חורין כו'. שמתחלה לא רצה להוציא שם רע על בעל הבית. אך בשמעו חבירו שאמר שהיה ישן על מטה פחותה שמזה נראה היות זה האיש חסר השלימות הנה זה מורה על פחיתותו וראוי להראות לכולם כדי שידעו להזהר עוד:

אף בשרא. אף הבשר שאכלנו אמש טעם כלב היה בו והא דלא הרגישו האחרים אלא הוא לבדו. אפשר שלא נתפשט הטעם בכל החתיכות אלא דווקא באותה שהגיע לחלקו:

אף חמרא דשתינן כו'. שגם זה אפשר שהגיע יותר לכוסו מלכיסות האחרים. וגם זה לא היה מדבר אם לא ששמע תרתי לגריעותא ואז עד השלשה לא בא:

אף גברא דהוא מריה כו'. אף האיש הוא הבעה"ב אינו בנו של אותו איש שסבור הוא שהוא אביו. אפשר שבפנים היה ניכר כמו שנודעים מהפנים ענייני האדם לבקיאים כמ"ש בזוהר ואתה תחזה או ברשמי ידים כמ"ש גבי ביד כל אדם יחתום:

אמר חד קושטא. כלו' אחד מדברים אלו אמת אותו של מיטה שבורה. אך השלשה הנשארים נראים שקר ולפיכך בבוקר השכם הלך לבקש ולראות האמת אתם או לא. והלך בבקר אצל הטבח ואמר ליה תן לי מאותו בשר שנתת לי ממנו אמש. אמר ליה אין לי ממנו כלום. א"ל אמור לי עסקיו וענינו של אותו בשר שהיה לו טעם טוב. אמר ליה כבש אחד היה לנו והיה אותו כבש יונק מאמו הכבשה ומתה אמה והיה לי כלבא נקבה והיה הכבש יונק ממנה. ובזה נשאר בבשר טעם כלבא כי החלב מוליד ביונק טבע החלב ממש:

ברמשא אצטמטמינן כו'. בערב היו לנו בשרא בצמצום ובתת אתה לקנות בשר ולא היה לנו בשר אחר ונתננו לך ממנו. ואמר לו זאת שהיו מצומצמים בבשר כדי שלא יכעוס עליו שנתן לו בשר כזה:

אמר תרין קושטא. אז אמר כבר הגעתי אל האמת שתרין אמת אך עדיין תרין שיקפא שלא נסיתי באלה:

קפילא. חנוני מוכר יין:

חד גופנא כו'. גפן אחד היה לנו והיה מוצב נטוע על קבר של אבינו ועצרתי אותו בגת ונתתיו בקופות:

אמר תלת קושטא. שכיון שראה שגם בזה דברו נכונה אמר ג' אמת וחד שיקרא שלא היה מאמין שאמו זנתה עם אחר ושהוא בן זנונים. ועכ"ז כיון שראה שנתאמתו השלשה אזיל לגביה דאמיה כו':

ואין לא כו' ואם לא תגידי לי האמת אחתוך את ראשך. כי כיון שזנית ועשית עמי שלא כהוגן אף אני אנקום נקמתי ממך:

ודחלית כו'. יראתי שלא יקחו קרוביו עשרי וגדולתי ויגיע כפי. רעה עשיתי בתמיה שהלכתי והייתי מזנה והבאתי אותך לכל העושר וגדולה הזאת. ואז שתק שלא לגלות חרפתו בקהל:

אמר לה מה כו'. אמר כן לאמו מה אנו רואין כאן יבואו בני ירושלים ויעשו אותנו כולנו ממזרים. אבל לא הודיע הדבר לשום אדם. רק עשה במרמה דלא ייתון בני ירושלים:

תו נעביד בינן כו'. כלו' נעשה תקנה בינינו שלא נקבל באכסנאי ואחד מהם. ובזה ראינו חכמתן של אנשי ירושלים שהיו רואין ברוח בינתם דברים נעלמים לא שזפתם עיין אדם רק בחכמה יתירה שהיתה בהם גלי להון עמיקתא ומסתרתא:

חד מירושלים אזל גבי תגרא כו'. הלך לו אצל סוחר אחד בעיר אתינס ונתקבל להתאכסן בחנות. לפי שהסכימו בימהם שלא ליתן אכסנאי לירושלמי כדלעיל. הוצרך ללכת בחנות שמוכרים ושותין שם יין כאילו אין כוונתו לעמוד שם רק לאכול ולשתות. וכשראו שרצה לשכוב שם הערימו להוציא משם ע"י שיקפוץ ג' קפיצות עד שיצא לחוץ ויסגרו הדלת בעדם:

שרון יתבין. שהיו שם שרויין יושבין ושותין יין. או שרון פירושו התחילו:

מדאכל. אחר שאכל ושתה אותו ירושלמי רצה לישן שם:

אלא עד דקפץ כו'. שהם לא רצו לגלות שהיה זה בשביל התקנה שלא לקבל אכסנאי מירושלים רק באו בעלילה כדי להוציאו החוצה ויסגרו הדלת בעדו והוא הבין ערמתם אמר להו ומי אנא ידע איך אתם קופצים. אלא קום אתה ועשה לפני והראני נא ואעשה כן אחריך כי ממך אלמוד לקפוץ ג' קפיצין:

קם חד מנהון וקפץ כו'. שבקפיצה אחת דלג כ"כ עד שנמצא באמצע החנות. כי כבר ניסו באלה למען דעת כל האכסנאין שבשלשה דילוגין יהיו חוץ לחנות ויקיימו תקנתם שלא לתת מקום לאכסנאי מירושלים:

קפץ אהרון כו'. שקפץ עוד קפיצה שנית ואשתכח לפתח החנות וקפץ קפיצה שלישית ואשתכח לברא פירוש לחוץ. ואין ספק שכן עשו כל האחרים. שכן אמר קם וטרד תרעא באפיהון פירוש שעמד הירושלמי מהרה וסגר הדלת בעדם. ואית דגרסי אשכח בר נש שרי יתיב ושתי כו' א"ל ומי אנא ידע כו' קם וקפץ כו' טרד דשא באפיה א"ל חייך מאי דבעית למעבד לי עבדית לך:

אמר חייכון. לשון שבועה מה שהייתם רוצים לעשות לי עשיתי לכם:

חד מאתינס בא לירושלים. ללמוד מהם חכמה ומוסר:

אשכח חד ינוקא כו'. מצא תינוק אחד ונתן לו פרוטות. ועתה בא להשמיענו כי אפי' התינוקות שבהם היו חכמים:

זיל ואייתא לן. לך והביא לנו כלו' לשננו. א"ל התינוק יישר חילך פי' יתחזק כחך שיפה אמרת שנשתתף באכילתם כי אתה נתת המעות ואני טורח לילך לקנותם ולהביאם ואקח שכר רגלי. משבא התינוק א"ל האורח קח וחלוק בינינו. כדי לראות חכמתו של אותו התינוק. ולקח התינוק ונתן לפני עצמו התאנים הרעים. והביא התאנים הטובים ונתן אותם לפני האיש האורח. אמר האורח יפה אומרים הבריות שבני ירושלים המה חכמים מאד כי בשביל שיודע התינוק שלא נתן פרוטות משלו לקח לו הרעים ונתן לפני הטובים. אבל מ"מ לא אחפוץ בזה אלא בא ונעשה גורל בין שנינו. אם אבוא אנכי אליך ואקח את אשר לפניך. ואם יבא לך מה שיש לפני קחנו. וענין הגורל היה שהיו כותבין כל אחד שמו על עץ קטן ונתנו בקלפי ואחד מהם שלח ידו ולקח עץ אחד ואם עלה בידו שם חבירו בא לו בגבולו ונטל את אשר לפניו. ונפל הגורן כאן שהתינוק לקח אותן שהיו לפניו:

חד מאתינס כו'. גם זה בא להגיד כי אפי' התינוקות היו יודעים בטיב החכמה:

מינוקא. למעלה אמר ינוקא ואפשר שלכך שינה לשונו לומר שהיה קטן מאד ועשה דבר חכמה כזאת שאותו מאתינס נתן ליה פריטין וא"ל זיל ואשכח דבר מאכל שאוכל ממנו ואותיר ואקח לי לדרך. לאסטרטא פי' הערוך כמו סרטיא ופלטיא דעירובין. ואזל הוא ואייתי ליה מלח. כי בפרוטות שנתן לו לא היה בהם כדי ליקח דבר שהיו בו כל אלו:

מדוכה תבירא מטלקא. פי' מדוכה שדוכין בה פלפלין היתה מושלכת בשוק שהיתה שבורה. וע"כ הושלכה. לקחה והוליכה אצל החייט ואמר לו תפור לי מדוכה זו הנשברת. הוציא הוא אליו מלא קומצו חול וא"ל שזור לי מהחול הזה חוטין ואני אתפור לך בהם את המדוכה. והכוונה בזה שזה השואל בא לקנתרו על גלות ישראל כי לא מצא להם תקנה כפי הטבע והמשילם כמדוכה השבורה והמושלכת כי כן ישראל מדוכאים ומנוגעים וכאילו אין תרופה לשברם והחייט רמז לו כי בהיות ישראל לאחדים בשלוה יהיו נגאלים כמ"ש בדברים רבה פ"ה שאין הקב"ה מבשר את ירושלים שיהיו נגאלים אלא בשלום. שנא' משמיע שלום. וע"כ הוציא מלא קומצו חול שיטוה לו חוטים ממנו לרמוז שבהיות ישראל המשולים לחול נאחדים כחוטי התפירה יחבוש ה' שברם [יפ"ע]:

מטלקא. מושלכת. ותשלך את הילד תרגומו וטלקית ית טליא:

מינוקא. כבר פירשתיו:

ביעין. ביצים:

וחובצין. גבינות:

מן דאתא כו'. משבא התינוק א"ל הראיני נא איזה גבינה היא מן עז לבנה ואיזהו מן עז שחורה. א"ל התינוק אתה איש זקן ובישישים חכמה הראיני אתה איזה ביצה היא מתרנגולת לבינה או איזהו היא מתרנגולת שחורה:

מובלא דקיסין. פי' משא של עצים כמה עשן היא עושה:

יבישה הוה כולה תנן. פי' כולה עשן. והרי הוא כאילו אין שם עץ כלל. שמפני יבשותו לא נשאר שם כלום וכאילו הוא כענן כלה וילך. ובספרים ישינים גרס רטיבתא כולה תנן ביבישתא שליש כו':

כד רטיבא היא תלתא תנן כו'. פי' שליש עשן ושליש קטם פי' עפר ושליש האש שורפו:

מן הן כו'. מהיכן היה לומד כן אותו כהן:

חד מאתינס. גם זו מן ההוכחות על חכמתן של אלו התינוקות שאפי' שרבן לא היה שם מ"מ היו יודעים להשיב:

על לבי ספרא. פי' נכנס לבית הספר ששם התינוקות יושבין לפני רבן. ורב שלהם לא היה שם עמהם. והיה שואל להם דבר חכמה והיו משיבין אותו:

תא נעביד כו'. בא ונעשה בינינו שכל מי ששואל דבר חכמה ומנצח בו את חבירו שאינו יודע להשיב. שיקחו לו את בגדיו. והוא אמר להון הן משום שהיה מחזיק את עצמו לחכם:

דאת גבר סב. שאתה איש זקן וכתיב והדרת פני זקן:

אתון דבני אתרא. מקדמין לי אתם בני העיר ואני איש נכרי לכן אתם תקדימו לשאול:

תשעה נפקין כו'. ט' יוצאין ושמונה נכנסין ושנים מוזגין המשקה ואחד שותה המשקה וכ"ד הם משמשין אותו ולא היה יודע להשיב להם. עמדו ולקחו בגדיו. ובא לו אצל ר' יוחנן רבם:

אהה. לשון צעקת חמס כד"א אהה ה' אלהים:

כל הדא כו'. כ"כ רעה גדולה יש ביניכם שכשבא איש אורח אליכם אתם באים ולוקחים את בגדיו. והנה זה האיש כסה חרפתו ולא ספר כל המעשה רק קנטר בדברים לר' יוחנן שעושים תחבולות כדי ליקח בגדי האורח על לא חמס בכפיו. אבל ר' יוחנן הבין זה וא"ל דילמא דבר שאלה אמרו לך ולא יכולת להשיבם וא"כ זה דינך כיון שהלכת לנצח אותם. וזה הודה בע"כ ולא בוש. ואמר לר' יוחנן אמת הדבר:

אמר ומה אמרון לך. כלומר אינו מן הראוי שאני אצוה שיחזרו לך בגדיך כיון שתנאי הותנה ביניכם. אמנם אני אגיד לך מה שתשיב להם ובזה יחזרו לך בגדיך:

ירחי דבטנתא. חדשי ההריון:

דילידתא. ירחי ההריון עד הלידה הם תשעה בסתם אשה. ושמונה הנכנסים הם שמונה ימי המילה. ושנים המוזגים אלו הם ב' דדי אשה שמניקין את הולד. ואחד השותה הוא התינוק הנולד. וכ"ד המשמשין אלו ירחי היניקה שכך הוא הזמן שהאשה מיניקת את בנה:

לאלתר כו'. מיד הלך לבית הספר והשיב להם כך:

ונסב מנוי. ולקח בגדיו מהם:

וקרין עליה כו'. שהם הבינו כי לא מלבו היו הדברים. וקראו עליו לולא חרשתם וגו' כלו' יודעים אנחנו כי לא מלבך הוצאת מילין והרב שלנו לימד אותך:

חד מאתינס כו'. הביא מעשה זה להורות כי אפי' עבדים הפחותים שבישראל היו חכמים מאוד. כי חד מאתינס עיר החכמה בא לירושלים ללמוד לשון חכמה. והוא מ"ש בפ' כיצד מעברין ר' אבהו כי הוה משתעי בל' חכמה כו' ע"ש. דהיינו לדבר בלשון צח וקצר שלא יהא נשמע לכל אדם:

עבד תלת שנין. עשה ונתעכב שם ג' שנים ומחצה ללמוד לשון חכמה. ולא היה יכול ללמוד. ואחר ג' שנים ומחצה קנה עבד שהיה עור באחד מעיניו. שלא ידע להזהר אפי' במום שבגלוי כזה. ולכן תמה על עצמו ואמר בתר ג' שנים ומחצה שטרחתי ללמוד עניני חכמה ולא הועיל לי כלום עד שקניתי עבד עור באחד מעיניו:

א"ל חייך כו'. אפשר שהיה רוצה לחזור כיון שהיה מקח טעות. וא"ל המוכר אל תתמה על החפץ. בחייך שהוא חכם הרבה מאד ומביט למרחוק אע"פ שהוא עור. ולכן תיכף דנפקון מן פילי הם יצאו מן העיר התחיל להראות חכמתו ואמר לאדונו גוד פירוש מהר והמשך עצמך לילך במהירות שנגיע לאנשי לוייה ההולכים לפנינו:

א"ל ואית לוייתא קומינן. וכי יש לוייה לפנינו כלומר מנין אתה יודע זה:

אנקא. פי' גמל נקבה:

בחד פרגא. צ"ל בחדא פדנא. ופירושו באחת משתי עיניה מלשון פדנת דתורא וכפירש"י על פדן ארם [משנת דר"א]. וא"א כתב שצ"ל בתדא עינא:

ובטנה תרין כו'. והיא מעוברת תאומים. וטוענת עליה שני נודות אחד של יין ואחד של חומץ. ורחוקה ממנו ד' מילין לכל היותר. והגמל המוליכה הוא נכרי ולא ישראל:

עמא דתביר קדל. צ"ל עמא דקשי קדל [א"א] פי' עם קשה עורף. ומזה נראה שהעבד היה ישראל ואפשר שמכר עצמו מפני דחקו. וזהו שאמר ליה אתה מעם קשה עורף ואתה עור באחד מעיניך מניין אתה יודע שהיא סומא באחת מעיניה. אמר ליה העבד אתה רואה בעיניך שצד אחד מהדרך שהיה בו עשבים הנה נאכל והצד השני אינו נאכל כי מצד שיש לאנקה עין היא רואה ואוכלת. והצד האחר שאינה רואה לא אכלה:

רבעית לה כו'. כי שכבה באמצע הדרך ונראית באבק דרכים מקום התאומים:

מן מטפיתא. פי' מן הטפות שנטפו בתוך האבק של היין הוא מסתפג כלו' נבלע כמו בתוך הספוג. ושל חומץ אינו נבלע אלא תוסס פי' מבעבע על הארץ. ואנו רואין בין רגלינו הטיפות שנפלו כשעבר הגמל במקום הזה מצד אחד הטיפין שוקעין בקרקע ומצד השני צפון ועומדין:

דאשתין. לשון שתן כלו' שהשתין והטיל מים באמצע הדרך:

בחד זוייא. בזווית אחד:

פרסתיה. מקום דריסתו של הגמל ניכר לבקיאין וחכמים עד ד' מילין:

מפלי. פי' מלעיג ומקנטר הרבה באנשי ירושלים אחרי שיצא מירושלים והלך למקומו. ואמרו אנשי ירושלים מי משלנו ילך ויביאנו אלינו כדי להלעיג עליו על שהיה מלעיג ממנו:

ורישיה גריע. וראשו יהיה מגולח. גילוח תרגומו גריע. ואולי היה דרכם להיות מגדלים שער לנוי והיה גנאי למי שהוא מגולח [א"א]:

איתקבל גבי ההוא גברא. נתאכסן אצל זה שהיה מלעיג בבני ירושלים כדי לראות מעשיו ולהיות מצוי אצלו להתעולל בו:

לצפרא כו'. למחרת היו הולכין שניהם לטייל בשוק והיה נפסק רצועה של סנדל לאותו הירושלמי ובכוונה עשה כן להיות נפסקת סנדלו כדי לילך אצל האומן. א"ל לאומן קח לך טרימיס הזה והוא מין מטבע חשובה ועשה לי הסנדל הזה ועשהו. למחרת יצאו עוד לטייל בשוק היה נפסק לאותו ירושלמי סנדל האחרת. וגם זה עשה בחכמה להראות לזה כי בא בסנדלין קרועים לפי שהם יקרים מאוד בירושלים:

א"ל סב לך כו'. היום הזה לא רצה לילך הוא בעצמו אצל האומן כיון שראה שאותו בעה"ב לא הרגיש ביום הקודם. לכן חשב הירושלמי לעשות באופן אחר והוא שנתן המטבע לאותו בעל הבית עצמו וא"ל סב לך הדין טרימיסא ואתה תלך אצל האומן לתקן סנדל שלי משום שמא לא יתרצה האומן בזה המטבע אם אלך אני אצלו. וכל זה להעליל עליו כדי שישאל וכן הוה ששאל ואמר ליה וכי כל כך יקרים הסנדלים בעירכם שאתה באת לכאן בסנדלים קרועים. ועוד שאתה מוצא כ"כ מעות לתקנם. א"ל הן א"ל מכמה דינרים כלומר כמה דינרים שוים כל זוג סרדלים בעירכם. אמר ליה מתשעה ומעשרה דינרים וכשהם בזול הם משבעה או משמונה דינרים. אמר ליה אם אבא אני אצלכם בסחורה הזאת תמכרנה אתה לי כלומר תהיה אתה סרסור למכור סחורתי זאת. א"ל הן רק שלא תבא אל העיר חוץ מדעתי שתודיעני תחילה. שרצה להיות הוא המוציא והמביא כדי שלא יודע הדבר ויצא מחשבתו לפועל ליפרע ממנו על שהיה לועג על אנשי ירושלים:

כמה דעביד כו'. כשעשה מלאכתו וקנה הוא סחורת הסנדלים. הלך לירושלים וישב לו על שער העיר ושלח אחר הירושלמי ובא. כיון שבא אמר ליה עשינו בינינו תקנה שלא יכנס שום בן אדם למכור ממכרו אלא א"כ ראשו מגולח ונשחרו פניו. ואמר כן כדי להלעיג בו מדה כנגד מדה:

ומה אנא מנזק כו'. פי' מה אהיה ניזוק ומה איכפת לי אם אגלח ראשי אם אמכור אני מלאכתי וסחורתי. והנה לא הזכיר עוד שהשחיר פניו כי אפשר שזה לא קבל עליו רק לגלח ראשו. והירושלמי לא הקפיד על זה כי די לו במה שגלח ראשו:

נסביה כו'. לקחו והשיבו באמצע השוק מקום שרוב בני אדם מצויים. וכשהיה בא בן אדם לקנות סנדלים אמר ליה אלו הסנדלים בכמה דינרים:

ברם כו'. אבל אין אני פוחת משמונה דינרים. וכששמע הלוקח כך ששואל דבר גוזמא היה חושב שהוא מלעיג בבני ירושלים כדרכו דהוה מלעיג בבני ירושלים. לכן היה מכה בסנדל על ראשו. והלך ולא קנה ממנו. אמר ליה הסנדלר לאותו הירושלמי וכי כל כך גמלתיך כשהיית בעירי. כלו' אני גמלתיך טובה שאספתיך אל תוך ביתי ואתה גמלתני הרעה. א"ל מכאן ואילך אל תלעג בבני ירושלים. שרציתי להראותך שעקב רגליהם של בני ירושלים טובים מראשם של בני אתינס ולכן הכוך בסנדלים על ראשך. ומכל המעשים הנ"ל מוכח שאמת אמרו חכמים רבתי בדעות:

חד כותאי עבד כו'. עשה את עצמו פותר חלומות:

לית אנא אזיל כו'. וכי לא אלך ואראה טפש הלב הזה המלעיג ומטעה הבריות. הלך וישב לו אצלו. בא איש אחד ואמר לאותו כותי ראיתי בחלום זית המשקה בשמן. א"ל הזית הביא אורה לעולם שנא' והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ. וכן השמן הרי כפל אור מורה על שתראה אור באור הרבה:

רוחיה דחהוא גברא. ר"ל אותו כותי:

אימיה הוא חכים. הוא בעל לאמו אשר יצא ממנה כמו השמן שיצא מהזית משקה לזית. והאדם ידע את חוה ת"י חכים ית חוה:

אתא חורן כו'. בא עוד איש אחד ואמר לו ראיתי בחלומי עיני האחת היתה בולעת חבירתה ר"ל העין השניה:

תרין בנין כו'. שני בנים יש לו והם בן ובת והבן פתה את הבת:

ובלעית. ובלעתי:

ואתה נהור. צ"ל ששמו היה נהוראי או כה"ג המורה על האור:

ומן הן. מהיכן למד לומר כן:

וספור הכוכבים. וסיפא דקרא כה יהיה זרעך. הרי שישראל נקראו כוכבים:

אפיי. אופה העושה מלאכת התנור. ושתי העינים רמז על שתי עיניו ממש. והשלישי רמז על עין התנור:

ד' אודנין. ד' אזנים:

וכל עמא כו'. וכל העם מקשיבים לדברי:

שמיע סגיא. כלומר שמעך ילך למרחוק:

מגבב כובין. מקושש עצים וכשהוא נושא אותם כל העם בורחים מלפניו:

מן הכא. כלומר מצד זה:

סליק לרבו. תעלה לגדולה ועושר ויהיה עסקיך רבים לכתוב ולמחוק:

מרדע. מרדעת יש לו ובה כ"ד קרעים יהיה תופרה מכאן ונקרעת מכאן:

מרקעין. ביפ"מ הביא הנוסחא דכאן מקרעין. והיא היא כמו כבש כשב. והמת"כ פי' מרקעין טלאים. נעלות בלות ומטולאות ת"י בלי ומרקען:

דאנא טעין כו'. שאני נושא קנה ובה תילה אגודה של עשב לטוג"א. מאלמים אלומים ת"א מאסרין אסרין:

ונפיק כוליה בסיס. ויצא כולה לחומץ וילך כל העולם ויביאו אותו יין בחביותם ויכבשו בו את החסין לקיום:

לפום קרא. י"ל ליתן אותו בכלים עשויין מדלועין. ואולי בו מתקיים יפה חסים הנכבשים. והא"א כתב שט"ס הני שני תיבות וצריכין למחוק אותם:

מחמיין כו'. מראין ומרמזין עלי באצבעותיהון:

מחמיין לך כו'. מראין עליך. כל אחד ירמוז לחבירו באצבע להראותך לו:

הב לי אגרי. תן לי שכרי:

זימנא חורן. פעם אחרת:

בלועיהון. בלחייהם:

ומקלסין לי באצבעותיהון. זה היה חלום שלישי. וכן הוא בירושלמי. וכן משמע כאן לקמן דקאמר וכדו מקלסין לך באצבעותיהון כו'. ור"ל שבפעם שני חלם לו דכל עמא נופחים עליו בלחייהם ופתר לו אותו הכותי דהוא יעלה לגדולה. ור' ישמעאל בקש ממנו שכר ויפתור לו ולא רצה וכדאיתא בירושלמי. ובפעם שלישי בא ואמר שחלם לו שמקלסין עליו באצבעותיהון ואמר ליה ר' ישמעאל תיפח רוחיה כו':

וכד מחמיין כו'. אשר ראית בפעם ראשון שהיו מראין עליך באצבעותיהון היה רמז שהדלף יורד עליהם. ואשר ראית בפעם שני שהיו מנפחין כו' רמז שהחטים יהיו נפוחים מפני המים שירדו עליהם. ואשר ראית בפעם שלישי שהיו מקלסין כו' רמז שצמחו כבר ולא יהיה לך מהם הנאה של כלום מפני שכבר נתקלקלו. ולכן שאל מתחלה שכר שאם היה נותן לו שכר היה ר' ישמעאל אומר שהמטר יורד עליהם והיה מפנה האוצר משם או שהיה מתקן שלא ירד המטר עליהם אבל עכשיו כבר נתקלקל וצמחו ואין לו תקנה. וכן בפעם השני היה עדיין תקנה לייבש אותם לכן ג"כ ביקש שכר:

סבא דיהודאי. זקן וחכם של היהודים. ועל ר' ישמעאל אמר כן:

חמית בחלמי כו'. לא ראה כלום אלא בא להונות ולקנטר את ר' ישמעאל וכדאי' בירושלמי. לכן קללו לבסוף:

שקמין. עצים של שקמה:

דור דתבן. משא של תבן. או פי' סידור של תבן:

ותורא. ושור רוכב עליהם:

תיפח רוחיה כו'. לפי שהרגיש ר' ישמעאל שאין זה חלום לפי שאין דבר כזה נמצא בעולם ואין מראין לו לאדם אלא מה שדרכו להרהר עליו ביום. וכל בעלי החלומות שפתר להם ר' ישמעאל לעיל היה בקי בהם ובמלאכתם והיה משער שכל אחד ואחד ראה איש איש ממלאכתו אשר הוא עושה ועליו רעיוניו ומחשבותיו כל היום וגם בלילה לא תזוז ממנו. אבל זה שהיה כוונתו רק לקנתר לו לכן קללו ואעפ"כ לא רצה להוציאו ריקם ולהודיע שהבין חידתו:

ד' ארזין ד' שולטתא כו'. בירושלמי פ"ד דמע"ש הכי איתא ארבעתי ארזי ארבעתי שוטתיה דערסא ד' שיקמי ארבעתו כורעתא דערסא. וכתב היפ"מ פירושו ארבעת הארזים הם ד' עצי שטים של מטה שדרכן היה לתת ד' עצים לד' רוחות ובהן מסרגין חבלום. ויש מפרשים שהם העמודים העולים מן המטה למעלה על הכרים והכסתות וכמו מטות התורגמים. ד' שיקמי ד' כרעי המטה. ולפי שהארזים גבוהים היו דוגמא לעצי שיטים שמלמעלה והשקמים אשר בשפלה היו לד' כרעי המטה עכ"ל:

חבלין. החבלין הסרוגים מצד זה לצד זה:

משכא כו'. עור של שור השטוח על החבלים ושוכבין עליו:

סליק עלה. ולא נחית. ר"ל שיעלה עלה ויחלה וישאר מושכב בה לא חי ולא מת אלא מדוכא ביסורין על ערש דוי. וכן הוא בירוש' והוא גברא רביעה בגוה לא חי ולא מת. ומת"כ פי' ולא נחית ולא ירד ממנה שימות שמה:

בשעת נצבא. בעת הנטיעה:

בשעת חבטה. בעת חבטת הזיתים:

תקן חרציה כו'. התקן מתניך למכות:

דין חמא כו'. הראשון ראה הזיתים בעת הנטיעה. וזה יורה גדולה ורוממות כנטיעה הגדולה. ודין פי' וזה האיש ראה אותם בשעת חבטת הזיתים וזה יורה מלקות העתידות לבוא עליו:

חד מתלמידוי דר' יוחנן. אחד מתלמידיו היה יושב לפניו ללמוד תורה והיה ר' יוחנן מסבר ליה תלמודו ולא הבין. וא"ל למה אין אתה מבין היום כמו בשאר הימים. א"ל שלשה דברים קשים ראיתי בחלומי בלילה הזאת ואין אני יודע מה הם:

אימא לי מה אינון אמור לי מה הם אותן ג' דברים. אמר ליה ראיתי בחלומי שאמרו לי באדר אתה מת וניסן אי אתה רואה ותזרע ולא תקצור:

בהידורה של כו'. באדר דרש כמו בהדר בחילוף אל"ף בה"א:

אתה מיית. אתה מת. וענין המיתה שיתמיד בו הכביד עד מותו. או המיתה רמז לתגבורת התורה. ע"ד זאת התורה אדם כי ימות באהל שארז"ל שממית עצמו עליה [יפ"מ]:

בנסיונין כו'. שהקב"ה לא יביאנו לידי נסיון:

מה דילידת כו'. בנים שתלד אל תקברם:

פטיש מין מלבוש שעל הרגלים [מ"כ]. או פירושו מנעלים שלובשין בחול. וביו"ט לובשין סנדלים חשובים מהם:

דמטי חגא כו'. שיגיע חג הסוכות ולא יהיה לו כלום. והיה מכיר בו שכליו רעים כי איש עני היה. והנה חלים טוב הוא שהוא מובטח שיהיה חי לשנה הבא כי בא מועד:

רגל ברגל. לשון נופל על לשון:

קום סוק. קום ולך:

נסיב פעלא דאבוך. ואתה תקח נכסי אביך שעמל בהם:

אמר ליה ומי סליק כו'. א"ל דרך שאלה הלך אבוך למקום קפודקיא מימיו:

מד. לשון מדה ומנין כלומר מנה עשרים קורות בקורות הבית שהרצפה היתה על גביהם אתה תמצא ממון אביך:

זיל מנינן כו'. לך ומנה מראש הקורות עד סופן ותחזור חלילה מסופן לראש עד אותו קורה שישלימו לך מנין עשרים שם תמצאנו:

ואיעתר. והעשיר:

קפא בלשון כו'. דרש קפודקיא נוטריקון קפא דוקיא:

קפא בלשון יון עשרים כו'. והערוך כתב להיפך. ובגמרא פ' הרואה גרסי' א"ל קפא כשורא דיקא עשרה זיל כו' ע"ש:

חמית דשריתא כו'. ראיתי בחלומי קורה שבבביתי נשברה. אמר לה את תלד בן זכר. והתלמידים פתרו על מות אישה. מפני ששבירת הקורה רמז על מות בעל הבית שהוא הקורה המעמיד את הבית. אלא שר"א מצא מקום לפתור לטובה על לידת זכר לפי שעניני האשה בלידה מתיחסים לעניני הבית בפתיחתה וכמו שאמר בבכורות פ"ז כשם שצירים לבית כך צירים לאשה כו'. והוסיף לומר שתלד זכר כי אז יהפכו ציריה טפי [יפ"ת בב"ר פ' כ"ט]. והמ"כ כתב שמצא בספרי רפואות שהנקבות יש להם גלגולת שלימה בעצם אחד סביב משא"כ זכר. והוא כדי שלא יבקע מחבלי לידה. וא"כ שבירת הקורה רמז לתקרת ראשה הנשבר מצער לידה ובפרט מלידת זכר עכ"ל:

אזלת זמן חורן. לפי שהחלום ישתנה לפי הזמנים [יפ"ע]:

דלמא דאתון כו'. שמא אתם תכמים ובקיאים לפתור חלום כמו שבקי רבכם. אמרו לה אמור לנו מה החלום ואנחנו נפתור לך:

כד נפקת מן כו'. כיון שיצאת מאצלם התחילה לקונן וליילל על לא טובה השמועה. שמע ר"א את קולה. דביני וביני בא:

איברון גברא. אבדתם בעלה בפתרון הלזה:

כאשר פתר כו'. הרי שתלה הכתוב הוראות החלום וקיומו בפתרון יוסף:

החלום הולך אחר פתרונו. שיש לאל יד הפותר לפרש כנראה לדעתו. חוץ מן היין שאינו הולך אחר שום פתרון. וכדגרסי' בפ' הרואה כל מיני משקים יפין לחלום חוץ מן היין יש שותה וטוב לו דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. ויש שותה ורע לו דכתיב ויין למרי נפש ע"ש:

דברי חלומות לא מעלין. פי' שלא יתעצב על חלומו אם יראה רע:

מעשה בר"י. בעירובין דף נ"ג משמע שהלך בדרך חדש בתוך שדה זרוע. ולכן אמרו לו לסטים שכמותך כבשוה שלא ברשות כבשוה:

זו קרובה ודחוקה כו'. כוונת התינוק היה זו קרובה שמקצר בדרך. אבל היא רחוקה וארוכה למצוא מבוא העיר מפני גנות ופרדסין המקיפין העיר. וזו רחוקה שמאריך בדרך וקרובה שמוצא מבוא העיר פנוי ליכנס. אבל ר' יהושע הבין בהיפך ותפס לשון ראשון דהיינו זו קרובה למצוא מבוא העיר ורחוקה באריכות הדרך. וזו רחוקה למצוא מבוא העיר מפני גנות ופרדסים וקרובה בהליכת הדרך. ולכך הלך בזו שאמר ליה שקרובה ורחוקה לפי הבנתו. ואמר לו בני וכי זו דרך קרובה לעיר [מהרש"א]. והתינוק השיב לו אתה חכם שבישראל וכו'. וכשהבין ר' יהושע כוונת התינוק שמח ואמר אשריכם ישראל כו':

אילו בעית כו'. אילו היתה אמי רוצה שתדע מה שבתוכה לא היתה אומרת לי שאכסנו:

מימיה כו'. כלומר מתוקים או מרים ומה טבעה:

והבצלים מרובים. ואף שמימיה רעים לא יזיקו כי השום והבצלים יהיו לרפואה ולהטעים את המאכל [יפ"ע]:

במעשה רבקה. שאמרה שתה אדוני וגם לגמליך אשאב:

כמעשה אליעזר. שנתן לה צמידים על ידיה ונזמים:

ואין מגיהין כו'. פרש"י כשהשמש מערה מן האלפס לקערה אין מנהג להניח כלום באלפס לצרכו. אבל כל אחד ואחד מניח פאה בקערה ומחזירה לשמש והוא מאכל שמש וצ"ל שהיא עשתה לו מעשה אלפס:

הקדיחתו. שרפתו כמו כי אש קדחה באפי כלומר נתנה בו מלח יותר מדאי [רש"י]:

לא מיעטת כו'. שהרי אכלת פת מרובה:

למה לא הנחת כו'. בשני פעמים הראשונים:

לפי שעברו ישראל כו'. שק"ל הלא מתחלה היו למס שנכנעו לנבוכדנצר ואח"כ שוב גלו וישבה בדד. וא"כ בתחלה הל"ל היתה למס ואח"כ שישבה בדד כו'. להכי אמר דהתם למס רמז בזה סבת הפורעניות שעל ידה ישבה בדד כו' [יפ"ת]:

אתוי דרין כו'. אותיות של תיבה זו הם אותיות של תיבה זו:

הוא למס הוא סמל. כי נדרש מסיפא לרישא סמל:

למסא דליבא. ופירושו שבמקום הייתה שרתי במדינות בגדולה וכבוד שחה לעפר נפשה עד שנמס בצרתה:

והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. פי' נתוכח עמו בכל צדדי זכות וחוב. וזהו ארוכות וקצרות ואמר לו מה לידידי בביתי ר"ל מה זכות והבטחה יש לך בבית שינצל הלא לא הבטחתי לך כלום על הבית וא"כ אין לך תרעומות על חורבנו. א"ל בני היכן הם שעיקר תלונתי על גלות בני שכיון ששפכת חמתך על ביהמ"ק למה הגליתם שאתה הבטחתני להנחיל ארץ ישראל לזרעי עד עולם והם כהיום חוץ ממנו. אמר ליה חטאו והגליתים ר"ל שחטאו כל כך עד שלא הספיק חורבן הבית לבד לכפר עליהם וגם לא גלות לבד. שאם לא הייתי מחריב הבית היה ח"ו כליה לגמרי לכן הוכרחתי להחריב הבית ולהגלותם. ועל גלות אי אפשר לך להתרעם שזהו שאתה בעצמך בחרת מגיהנם. א"ל לא היה בהם צדיקים לשמים והיה ראוי שינצלו השאר בזכותם אמר לו עשותה המזימתה שהם רעים וחטאים לה' מאד. א"ל היה לך להסתכל בטובים שלהם ר"ל בטובים אלו לאלו לקיים המין שזהו שהשכל מחייב ויספיק זה להצילם. א"ל סיגיהון בישין פי' כללותם רעים כלו' אין טוב בהם אין אחד בהם. א"ל היה לך להביט בברית מילה שבבשרם ויספיק זה להצילם. א"ל חייך כפרו בה כו' ולא עוד אלא שהיי שמחים כו' ובודאי שוב לא יחזרו בתשובה לכן טוב היה להגלותם מהרה כדי שלא יתקיים בהם ואבדתם מהרה וגו'. ובמס' מנחות אי' א"ל שמא אם המתנת להם היו חוזרים בתשובה א"ל הכי רעתיכי אז תעלוזי ע"כ [בינה לעתים]:

ומפני מה כו' אלפא ביתא. שלא מצינו כן אחד מספרי הקודש. משום שעברו על התורה שהיא כתובה מאל"ף ועד תי"ו:

עד תבא כל רעתם לפניך. לפי הענין יש לגרם כאן מאמר אזכרה כו' עד דכל מאן דכעיס סופיה מתרצה. ואח"כ לגרוס בכו תבכה. וכ"ה בספר ישן. וא"ש מאי דלא פי' כאן פלוגתא דרבנן [מ"כ]:

שהלחם תדיר. שא"א לאדם בלעדו:

אינו אוכל. וע"כ אמר דמעתי היתה לחמי:

וכך. בספרים ישנים ל"ג ליה:

נותן בה קמח וכן הוא הגיר' בערוך. והר"ש ז"ל בפרק ד' דמס' כלאים. אבל בילקוט גרם חמת נותן בה מים וניתנה כו' [מ"כ]:

שטיח. היא דף או עור ששוטחין אותן לשכב עליו:

קופה של ד' אזנים. זהו כלי גולה שא"ל הקב"ה:

וכל אילין כו'. כל אלו הצרות לא נתתים אל לבי לצער עליהם. ואימת נכנסה בלבי באמור כו' שחילול שם שמים קשה עלי יותר:

וכן את מוצא שכל נבואות קשה כו'. הני קראי שמביא הם ראיה לדברי ר' נחמיה דלעיל סימן כ"ב [יפ"ע]. וכונת המאמר הוא להיות השי"ת מנהגו תמיד להקדים רפואה למכה. ולכן נהגו המסדרים שסדרו ישעיה קודם לירמיה. וישעיהו וירמיהו סמוכים זה לזה משום שזה מוחץ וזה רופא [כלי פז]. ולפי' מ"ש לעיל בסימן כ"א צריכין למחוק כאן ר"י בר"ס ור' איבו:

ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו'. ואני שכולה וגלמודה וגו'. ופי' מי ילד כו' ר"ל מהיכן באו עם רב כזה. הלא זה ימים רבים הייתי שכולה מהם ויחידית:

קול קורא במדבר פנו דרך ה'. פי' כאילו קול מכריז ואומר פנו במדבר דרך ה' להשיב בו בני גולה:

והלכו אליך שחוח בני מעניך. פירוש בכפיפה ובהכנעה. בני מעניך אותם שהיו מענים ומצירים אותך:

ויצא מן בת ציון. כמ"ש לקמן שקאי על הקב"ה שנאמר ביה ה' מנת חלקי ע"ש. וכנגדו אמר ישעיה ובא לציון גואל:

זכרה ירושלים וגו' ימי עניה. וכנגדו אמר ישעיה כי הנני בורא שמים חדשים כו' ר"ל יהיה רוב טובה בעולם כאילו נברא עולם חדש אשר לא ימצא שם צרות:

ידו פרש צר כו'. וכדאי' לקמן על פסוק זה שקאי על עמון ומואב ע"ש. וכנגד זה אמר ישעיה יוסיף ה' שנית ידו וגו' ועפו בכתף פלשתים ימה יחדיו יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם:

כל עוברי דדך וגו'. אם יש מכאב כמכאובי. וכנגדו אמר ישעיה עד יערה עלינו רוח ממרום. ר"ל כן תהיה חרבה עד אשר ישפוך עלינו ממרום רוח הרצון והרחמים וגו' והיה מדבר לכרמל וגו':

נשקד עול פשעי וגו'. ישתרגו עלו על צוארי:

סלה כל אבירי. פירש"י רמס ורפס לשון סולו סולו המסילה:

על אלה אני בוכיה. וגו' היו בני שוממים כי גבר אויב. וכנגדו אמר ישעיה כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. פירוש כאשר שב ה' אל ציון להשרות שם שכינתו כמאז:

פרשה ציון בידיה. וס"ד אין מנחם לה:

צדיק הוא ה'. וס"ד כי פיהו מריתי:

קראתי למאהבי. וס"ד המה רמוני כהני וזקני בעיר גועו כי בקשי אכל למו וישיבו את נפשם. ופירש"י המה רמוני כגון בני ישמעאל שהיו יוצאים לקראת הגולים כשהיו השבאים מוליכים אותם דרך שם ומראים את עצמם כאילו מרחמים עליהם והיו מוציאין להם מיני מלוחים ונודות נפוחים כו':

וראיתם ושש לבכם. לעיל מיניה כי כה אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום וגו' על צד תנשאו ועל ברכים תשעשעו. ופירשו אטה אל ירושלים שלום הרבה כמי נהר. וכבוד ועושר אטה לה לבא במרוצה כנחל שוטף. על צד תנשאו ר"ל תהיו מכובדים מאד. הרי זה היפך ממש ורפואה לדברי ירמיה:

תבא כל רעתם לפניך וגו'. כי רבות אנחותי ולבי דוי. וכנגד זה אמר ישעיה והביאותים אל הר קדשי ושמחתים וגו":

שבר נגינתי. דרש לשון שברון כד"א מגינת לב וכד"א אשר מגן צריך בידיך שפירושו אשר שבר צריך בידיך:

שירין. דרש נגינתי לשון ניגון ושיר:

משתעי אנא כו'. מדבר אני בלבבי מפשפש אני במעשי. ודרש ויחפוש ענין חיפוש ופשפוש מעשים:

ח"ו כו'. הוא דברי הספר בשם הנביא שאמר הלעולמים יזנח בלשון תמיה משמע דודאי לא יזנח לעולם רק חלותי היא שנות ימין עליון וכדמפרש:

לא שבק כו'. לא עזב לשעבר וגם לא יעזוב לעתיד:

לא יוסיף לרצות עוד ולא לירצות. הא חוזר לפרש הפסוק ולא יוסיף לרצות עוד וקאמר שפירושו לרצות אחרים וגם פירושו לירצות להיות מרוצה ומתפייס מאחרים:

לשעבר היה מרצה לאחרים. משה כועס ואת אומר ושב אל המחנה קרי ושוב. ר"ל שבקרא כתיב ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. ופירש"י ושב אל המחנה לאחר שנדבר עמו היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. אבל המדרש דרש ושב כמו ושוב וכדאי' ברבה ובתנחומא סדר כי תשא אל תהי קורא ושב אלא ושוב אל המחנה כו'. אני ואתה עליהם בכעס לא יהו שני פנים עליהם בכעס חזור אצלן:

לך שוב לדרכו כו'. לפי שהיה אליהו מקטרג על ישראל א"ל הקב"ה עד שאתה מקטרג את ישראל לך וקטרג את דמשק שהיו בה שס"ה בתי עכו"ם כדאי' בחזית פסוק אל תראוני. אלמא שהיה רומז לו שיניח כעסו מישראל:

ועכשיו לא לרצות ולא לירצות. לא לרצות אחרים כמו שהיה רגיל לעשות כן ולא לירצות להיות מרוצה ומתפייס מאחרים כמו שנתפייס פעמים רבות ע"י משה רבינו ע"ה:

לשון יוני הוא. פי' שהוא לשון הנחה ועזובה. וכן בלשון יוני הוא אפס הניח:

ואמר אפס. ענין כליון כמו אפס כסף:

הא חסילה והא מסכמא. כלו' הרי מסויים ומקויים ומוסכם מה שנאמר ע"י ירמיה:

שנאמר על פי ה' יחנו. וזה היה מרוב אהבה שאהב לישראל שאע"פ שהיה אתם פסל מיכה מ"מ שכן אתם ע"ד השוכן אתם בתוך טומאתם. לכן יתמה איך לא יעשה כמו כן עכשיו ורחק ממנו בחטאינו [יפ"ע]. ודרש חנות מלשון חנייה ואח"כ דרשו מלשון חנין [מ"כ]:

אם קפץ באף כו'. דרש אם כמו כי שכי משמש בארבע לשונות אי דילמא כו' ואי היינו אם. וא"כ הרי הוא כאילו כתיב כי קפץ באף כי פירושו כמו אע"ג כמו כי מנשה הבכור [מ"כ]. ודריש קרא הכי אע"ג דקפץ ודלג באפו מעמנו מ"מ רחמיו סלה שמיד רחמיו קרבין:

וציון אמרה כו'. ר"ל וא"כ לא תאמר ציון עזבני ה' [מ"כ]:

חלינו. דרש חלוה לשון תפלה ותשובה מלשון ויחל משה. כלו' תפלתי גרמה לי ע"י שלא התפללתי אליו נשתנית ימין עליון [מ"כ]. שבמקום שהשפיע עלינו משפיע על ארץ גלותנו ומשלומם יהיה שלום לנו:

נתחללה אותה שבועה. דרש חלותי מלשון לא יחל דברו [מ"כ]. וקאמר נתחללה אותה שבועה שכרת עמנו בחורב ונשתנה הימין. ע"ד נשבע ה' בימינו [יפ"ת]:

לשמשו של הקב"ה. אין להם חולה:

ולפניו יש חוללין. בתמיה. אלא מפני חולה שלי שמרוב עונותי נשתינו ימינו כביכול:

א"ל ימיני חששה לי. וכן היה באמת לפיכך לא היה יכול להושיע. אבל הקב"ה הן לא קצרה ידו מהושע באמת. אלא מפני חולי שלי הוא שימנעני מלקבל הטוב. אבל לא מצדו יתב' כי הלא ימינו פשוטה תמיד להשפיע טוב וחסד וכדכתיב הן לא קצרה יד ה' מהושיע וסיפא דקרא כי אם עונותיכם היו מבדילים. וכמו שאז"ל לקמן סימן ל"ה בזמן שישראל אינם עושים רצונו של מקום מתישין כח וגבורה של מעלה דכתיב צור ילדך תשי. וכתוב אחד אומר הוגעתני בעונותיך:

דכל דחשש סופיה כו'. פי' אם מחמת חולי נשתנית כח הימין עוד יש תקוה שכל החולה באחד מאיבריו סופו יכול להתרפא. אבל אם נשתנה שוב אין לו תקנה. וכאן הוא ע"י חולה שנאמר כי אם עונותיכם וגו' אם נשוב לו יש תקוה וימין ה' פשוטה לקבל שבים:

אם מאיסה הוא כו'. כלו' אם רחקת אותנו בטענת מיאוס אין תקוה ח"ו. ואם היא מחמת קצף יש תקוה שכל מי שכועס סוף שיתרצה כמ"ש ורציתי אתכם נאם ה'. ודרש מאד לשון שיעור ומדה כמו שדרשו חז"ל בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד. כלו' ואם קצף הוא. עד מדה ושיעור הוא [מ"כ]:

תפלות בחנם. ועל לא דבור מלשון שוא ותפל:

קול ברמה נשמע. עיין ברש"י סדר ויחי פסוק ואני בבואי מפדן:

ביהוד מדינתא. בכו תבכה בלילה. ר"ל מדכתיב בכו בוא"ו שהוא לשון עבר ולא כתיב בכה בה"א שהוא מקור. ע"כ לרמז כיון שהם בכו לשעבר באותו הלילה ע"כ נגזר עליהם שתבכה לעתיד באותו הלילה וקבעה בכיה לדורות [לחם דמעה]:

ביהוד מדינתא. היא ירושלים כרך נחמד של יהודה:

עגל אחד. שעשו במדבר שאז נגזר עליהם גלות כדאי' במד' וגם אין לך פקידה שאין בה מפקידת עון העגל:

שני עגלים של ירבעם. ואי' לקמן איכה ב' סי' ב' עד היכן חטאו של עגל קיים כו' עד עגליו של ירבעם הה"ד כרפאי לישראל אמר הקב"ה באתי לרפאות לישראל מחטאו של עגל ונגלה עון אפרים וגו' וע"ש:

ומבכה אחרים עמה. וחשב ששה שבוכין עמה. כלו' שלהכי כתיב בכו בוי"ו לרמוז לששה הנ"ל:

א"ר זעירא חצה. כתיב חוצה היא כצ"ל. פי' כיון דהוא חסר קרינן ביה חצה כלו' ענין חיצוני הוא גביה דישחטוניה ויהיה פירוש צעקו חוצה צועקים ואומרים חוצה וזר הוא הענין הזה [יפ"ת בב"ר פ' נ"ו]:

דנכסיניה. לשון שחיטה:

כמד"א ויוצא אותו החוצה. פי' שיעד עליו כשהוציאו החוצה ואיך יחזור בו. ויהיה חוצה עולה לכאן ולכאן [יפ"ת שם]. ועיין במ"כ שכתב שאין מקום המאמר פה אלא אגב שנדרש כן בב"ר כתבו ג"כ כאן עכ"ל:

יצדה. יחרב:

כנסת ישראל. ידוע הוא למביני דעת. ודייק מדכתיב ותשא כל העדה כינוי לנקיבה יחידה [מ"כ]:

ותשא כתיב. בשי"ן לשון כי תשא כו' משאת מאומה לשון הלוואה:

חובי בישא. הלוואה רעה הלויתם לדורות הבאים שבעון אותה הבכיה הוקבעה בכיה לדורות בלילה ההוא:

למה בלילה. כלו' למה היתה בוכה בלילה יותר מביום. ומפרש לפי שאין קול הולך אלא בלילה כדאמרי' מפני מה אין הקול נשמע ביום כבלילה כו'. לכן היתה בוכה בלילה כדי שישמע קולה בוכה בתמידות גם השומעים קולה יבכו עמה וירחמו עליה. והביא שגם ר' איבו אמר שלכך נאמר בלילה שהוא נמשך עם בכו תבכה שהוא הכפלת ריבוי ותמידות הבכייה וזה אינו כי אם בלילה שמושך עמה קונה שהשומע גם הוא מקונן ומיילל עמו וכדמפרש:

בן תשחורת. נער ורך בשנים כד"א הילדות והשחרות [מדר"א]. או פירושו לשון שררה כדאמרי' הדבק לשחוור כלו' בן חשוב מאד [מ"כ]:

עד שנשרו ריסי עיניו. פרש"י שער שבבת עין היה נופל ונכפל על העין מרוב דמעות:

על כהניה. כלו' שעיקר בכיתה על כהניה וכדמפרש:

וימצא לחי כו'. ובה הראה גבורתו:

ונושרות. נראה שצ"ל ונושכות. וא"א הגיה ונקשרות [מ"כ]:

כ"מ שנא' אין לה הוה לה. מלת אין משמש רק על שם או לשון הווה. ע"כ דריש כי אין לה עכשיו אבל היה לה לאחר זמן. דמתחילה ברמז הרעה נרמז תקונה דבתר הכי. וקמ"ל שמקדים רפואה למכה [יפ"ע]:

זה מיכאל וגבריאל. והם נקראים ריעים שהם דרכם להליץ על ישראל ועתה נהפכו כי הם הציתו אש במקדש כמז"ל בפסיקתא. לכן תלונתם של ישראל עליהם כי נעשה מסניגוריהם אויביהם:

או"ה אינן גולין. בתמיה הלא מצינו שגם הם גולים ככתוב בס' ישעיה וירמיה ויחזקאל ולא מצינו כתוב אצלם לשון גלות [מ"כ]:

שאוכלים מפיתם. של אותן שגלו שם:

באסקפטיות. פי' בל"י כסות ולבוש [מוסף]:

כאן הוא אומר גלתה. לשון נקבה:

ולהלן. במלכים ב' סי' י"ז:

כיון שגלו כו'. והתם אמר הכתוב שהקב"ה הגלה אותם [מ"כ]:

מעוני על שאכלו חמץ. דקשה וכי מעוני גלו אדרבה מרוב עושר גלו. וכן מרוב שלוה גלו להכי קאמר שקאי על חמץ. ולפי שאכילת מצה הוא על שם שנגאלו נמצא אוכל חמץ ככופר בגאולה לכן גלו על זה. והא דלא קאמר משום שלא אכלו מצה. דלא מסתבר שמשום ביטול מצות עשה יתחייבו גלות [יפ"ע]:

טבל של מעשר עני. תבואה שלא הופרש מהם מעשר עני. חייב מיתה משום שנא' אל תגזל דל וגו' וקבע את קובעיהם נפש [מ"כ] ד"א מעוני על שעבדו מפרש מעוני בעון עגל דכתיב ביה קול ענות:

א"ר אחא קול קילוס כו'. אין זה כאן מקומו אלא אגב שמביא פסוק קול ענות מביאו כאן ובילקוט ל"ג ליה [מ"כ]:

שאינו נוטל מחטאו של עגל. ע"ש שהיה תחילת כל חטאים של ישראל. ועיין במהרש"א בחלק דף ק"ב:

מקץ שבע שנים וגו'. ותשובו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור איש לרעהו וגו'. ותשובו ותחללו את שמי ותשיבו איש אח עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם וגו' הנני קרא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב וגו':

אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. וה"פ היא ישבה בנפש חפצה בגוים ולא היו נותנים לב לשוב ולחזור. אלא שלא עלתה בידה לפי שלא מצאה מנוח. ולא מצאה היונה מנוח. מפרש דאתי לדיוקא הא אילו מצאה מנוח ר"ל דהא אילו מצאה רק מנוח לכף רגליה אע"פ שלא היה לה ישיבת הרווחה אלא על ידי הדחק לא היתה חוזרת:

בסימניו ובמצרניו. כלו' על גבול הארץ שרוע מזלם היה שהשיגוה בין המצרים שלא יכלו להמלט [יפ"ע]:

ביומין דעקא. צרות דרש המצרים לשון צער ומיצר:

דהוא גזיז סוגיא דיומא. פי' עוקר וחותך עיקר עיצומו של היום דהיינו מראש שעה ששית עד סוף שעה ט' שזהו עיצומו של יום. ופי' קטב ענין כריתה ישוד ל' שולל ושודד [מ"כ]:

דהוא גזיז סוגיא דטיהרא כו'. פי' שהוא עובר וחותך מהלך של צהרים דהיינו מסוף שעה רביעית עד ראש שעה תשיעית. ועיין כ"ז בסדר נשא:

חמתיה. ראה אותו קטב מרירי:

עכן בית. נחש בית הוא שאינו מזיק לפיכך לא היה מתיירא ממנו. אכן בסדר נשא פי"ב גרס ולא נפל אמרו אעפ"כ מת. וטעות הסופר נגלה לעין [מ"כ]:

בהדא כנישתא כו'. בבית הכנסת ממקום קסרין ראה איש אחד נושא בידו מקל עץ והלך להכות חבירו. ראה רבי אבהו מזיק אחד עומד מאחורי אותו האיש ובידו מקל של ברזל. עמד ר' אבהו ומנעו שלא יכנו [וצריה פי' ומנעו] ואמר ליה מה אתה רוצה להרוג את חבירך. וא"ל וכי בזה שהוא עץ קטן יכול אדם להרוג חבירו. א"ל מזיק אחד עומד מאחורי אותו איש ובידו מקל של ברזל אתה תכנו בזה שבידך והוא יכנו באותו שבידו וימות:

הוה מפקיד כו'. היה מצוה למלמדים עם התינוקות מקרא ומשנה שלא ירימו אפי' רצועה להכות בו התינוקות באלו הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב:

דיהוון מפטרין. שיפטרו התינוקות ולא ילמדו עמהם באותן ד' שעות שבהן קטב מרירי שולט פן יבאו להכותן:

טלאי. פי' ילדים:

תפקידן. פקידת עונתו בזוגו כמו שנאמר ופקדת נוך וכדמפרש:

כופרית. בערוך גרס קרטית וע"ש:

לכאן. לארץ ישראל:

היו שמחים כו'. על שבקשו תפקדון להיות מורכבים:

אפי' דרכים מבקשין תפקידן. דבר שהוכנו לכך:

מבלי בורגנין. ב"א הדרים בבתים קטנים על הדרכים לשמרם:

מבטלי בולטין. אילנות הנטועים עצ צדי הדרכים להיות לצל לעוברי אורח. והכוונה שדרכי ציון אינם דרכי חול שיקונן ששממו מאין בורגנין ובוליטין אבל תפקידם הוא דרך הקודש לעלות בה אל הר בית ה'. ובזה נקראו שוממין על כי חדלו באי מועד. ואף כי נשארו שם בורגנין ובוליטין בכ"ז הדרכים שוממים ואבלות כי נחסר להם תפקידם:

אלו ת"ח שהיו נאים כבתולות. פי' שהיי נאים במראה הפנים ע"ד חכמת אדם תאיר פניו. ונעשו אח"כ מחמת הצרות כדונג שפניהם נהפך לירקון כמראה הדונג היינו השעוה [משנת דר"א]. הבולייטין. פי' היועצים והשרים שהן נאים בכבוד ומעלה כבתולות המכובדות פנימה. ונעשו אח"כ בהיפך כנשים הנוגות בשפלותן [יפ"ע]:

עד שהגו. המסו והסירו. כד"א הגו סיגים מכסף [מ"כ]:

א"ר הלל כו'. זה לטובת ישראל שלא יהיו רק ביד אנשים גדולים ורמי המעלה אשר לרוב המה גם בעלי מדות טובות:

את מוצא עד שלא חרבה ירושלים כו'. משחרבה ירושלים נעשה קסרין שם עיר מטריפולין [פי' הערוך מטרי בל"י אם. ופולין עיר כלו' אמן של עיירות] ותנופילין תנו כמו תניין פי' שנים. ופילין פי' שררה כלו' כפולה ומכופלת:

דערביא כו'. מיני ארצות הם:

פנגה שמיה. משום דלקמן סיפר מה עלתה בו לפיכך אמר כאן מה שמו ומי הוא:

בליטין. חכמים ומנהיגי העיר ועשיריה:

בן בטיח. ריש בריוני הוה כדאי' בפ' הנזקין. אוקיד כו'. ושרף כל האוצרות כדי שיהיו מוכרחי' לצאת מן העיר לערוך עמהם מלחמה:

ווי. אוי לאותו מעשה הרעה הזאת:

חביבך. דודך דוד אהרן ת"י חביבא דאהרן:

שלח ואתייה שלח בן בטיח. והביאו לרבי יוחנן:

אלא וה. והוא לשון שמחה:

א"ל וה אמרת כו'. כלו' אם וה אמרת שהוא לשון שמחה אשאלך למה שמחת. א"ל על ששרפת האוצרות אמרתי שכל זמן שהאוצרות קיימין לא ימסרו עצמו למלחמה. נשמיהון גופיהון. כלו' את עצמן:

בין ווי לוה. כלו' מבין דקדוק משמעות לשון שבין ווי לוה יצל רבי יוחנן. וקרא עליו ר"י על עצמו:

ששולקין תבן. מפני הרעב:

כל סמא כו'. לו' כל עיקר ושורש הדבר וסופו. אין כאן הצלה רק שאצא מן העיר לפייס האויב:

אפקוני. הוציאני מחוץ לעיר אפשר דהוי הצלה פורתא. ואע"ג שלמעלה אמר שכעס על רבי יוחנן ובקש להמיתו. י"ל זהו מפני שאר הבריונים עשה. אבל הוא בעצמו נהג בו כבוד ומורא [מ"כ]:

עבדינן כו'. עשינו בינינו שלא יצא שום אדם לחוץ אלא מי שמת. א"ל הוציאני כדמות מת שנושאין במטה ויחשבו הבריונים שאני מת:

טען ר"א ברישא כו'. ולא מניחו אחרים לשאת המטה כדי שלא ירגישו שהוא חי דזה ידוע לכל דחייא קליל ממיתא. לכן נשאו מטתו תלמידיו ולא נודע הדבר [בפרק הנזקין]:

מהלך קומוי. הלך לפניו כאילו הולך לפני מטתו:

מן דמטון. כשהגיע לפתח שער העיר [כן הוא בפ' הנ"ל]:

בעי כו'. רצו לדקור בו ברמחים שמא מערים הוא:

שיהו אומרים יאמרו השונאים שבחוץ רבן דקרו ונהיה לשמצה בקמינו:

מן דנפקון. משיצאו חוץ לשער נתנוהו במערה אחת שהיתה למת. שכך היה מנהגם שלעולם היו מכינים מערות לקבור בהם מתים לכשימותו כדאי' במס' ב"ב:

אן הוא מלכא אנה. ואיה הוא המלך. הלכו ואמרו לאספסיאנוס יהודי אחד רוצה לשאול בשלומך. אמר להם יבא. משבא א"ל וביבא כו' כך היו שואלין בשלום המלך. ובערוך ערך דומינו גרס ביבי דומינ"י אמפטו"ר ופירושו אומר חיים אל האדון:

א"ל שאילא כו'. שלוכו של מלך שאלת בי ואני אין אני מלך ומעתה ישמע המלך זאת וימית אותי על שאני מחזיק את עצמי כמלך. א"ל אם אינך מלך עדיין. סופך אתה נעשה מלך שאין הבית נחרב אלא ע"י מלך. ואע"ג דאכתי לא נחרב מידו עד שבא טיטוס. מ"מ כיון דכבר צר עליה ג' שנים ומחצה והוה כפנא הוה כאילו כבר נמסרה בידו [תוס' בפ' הנזקין]:

שנא' והלבנון כו'. וכדאי' בגמרא שם ואין לבנון אלא בית המקדש כו' ואין אדיר אלא מלך כו' ע"ש:

נסבוהו כו'. לקחוהו לר' יוחנן ונתנוהו לפנים מן שבעה חדרים. שהיו שבעה חדרים זה לפנים מזה ונתנוהו בשביעי הפנימי שהיה שם חשך מאד והיו שואלים אותו כמה שעות בלילה הגיד להם וכן כמה שעות ביום ואמר להם:

מפשוטיה. מחזרת תלמודו היה יודע כמה שעות. שהיה ידוע לו שבשעה אחד יכול לחזור כך וכך דפין או הלכות:

לבתר תלתא כו'. ואחר ג' ימים אלו הלך אספסיאנוס ורחץ את עצמו בהדא גופנא פירושו בנהר ששמו גופנא. משרחץ ועלה היה נועל מנעלו אחד בא לו בשורה שמת נירון והמליכוהו בני רומי עליהם. ורצה לנעול המנעל האחר ולא נכנס רגלו במנעלו. שלח והביא את רבי יוחנן ואמר ליה האין אתם יכול לומר לי כל הימים העוברים לבשתי ב' המנעלים והיו רגלי נכנסים בהם. ועתה אחד נכנס והאחד אינו יכול ליכנס. א"ל בשורה טובה נתבשרות כו' [מ"כ]:

מה נעביד כו'. מה נעשה שיכנס גם רגל זה. א"ל היש פה בן אדם שאתה שונא לו או שפשע כנגדך יעבור לפניך ובשרך שחי פי' ישפל כד"א שחי ונעבורה:

ורוח נכאה תיבש גרם. וכאשר תירא רוחך מחמת השונא תיבש העצם שלך [רש"י]:

התחילו מושלים לפניו משלות. כלו' לתפוס לריב"ז. כלו' שהוא וסייעתו היה להם לשבור חומות העיר ולבא אל המלך להביאו אל העיר. והשיב להם שכך הוא יותר טוב להניח החומה אולי יתפייסו גם הבריונים [ועיין בפ' הנ"ל]:

חבית שקינן בו נחש. והדמיון הבריוני הם הנחשים וחומת העיר הוא החבית [מהרש"א]:

פנגר. הוא היה הדוכס של הערביים. הורגין כו'. ובעיני המלך היה נראה יותר טוב דברי ריב"ז ולפיכך הרשוהו לשאול שאלה כדלקמן:

כל מגירייא כו'. כל השכינים העושים רעה לשכינים הם עושים. והערביים שוכנים סביב לארץ ישראל:

עד דלית כו'. כלו' לא די לך שאין אתה מלמד עלינו סניגוריא פי' מליצה טובה. אלא שאתה מלמד עלינו דבר קטרוג. א"ל לטובתכם אני רוצה ומתכוין שכל זמן שבית זה ר"ל הבהמ"ק קיים המלכיות מתגרין בכם:

לעקל כו'. כך היה למשל בפיהם. פי' הלב יודע אם כוונתך לקשור ולתקן או לקלקל. וכן הוא בפ"ק דסנהדרין וע"ש:

שאל לי כו'. שאל ממני שאלה ואני עושה אותה. א"נ אני חפץ ממך שתנוח העיר הזאת ותלך לך ממנה. א"ל כו'. כלו' וכי בשביל זאת המליכוני שאניח אותה והלא לא המליכוני אלא כדי שאכבש אותה. אלא שאל ממני שאלה אחרת ואני אעשה לך. א"ל אני חפץ שתניח שער המערבי שהוא הולך ללוד וכל מי שיוצא ממנו עד ד' שעות על היום יהיה נשאר להצלה. משנכבשה א"ל אם יש לך מי שהוא אוהבך או בן אדם שהוא קרוב לך שלח לו והביא אותו טרם שיכנסו החיילים ושוב אין בידי לעכבם:

לאפוקי. להוציא:

אזלין כו'. הלכו ר"א ור"י ומצאוהו בפתח שער העיר. כיון שבא ר' צדוק קם רבי יוחנן מלפניו:

מן קדם כו'. וכי מלפני זקן זה המאוס אתה עומד:

צותרא. לפי הענין פי' מאוס:

אי הוה חד כו'. אם היה בעיר עוד אחד כמותו והיה עמך עם כפלים כמו שיש עתה עמך לא היית יכול לכבוש העיר. א"ל מה כחו וגבורת צדקתו:

גמזוז. הוא מין פרי דומה לתאנה. אכל פרי זה ולא יותר והיה חוזר ולומד על אותה אכילה מאה דרשות:

פרקין. זמן שיעור הלימוד שלומדין בבית המדרש נקרא פרקא והוא ידוע:

חשיך. כחוש:

מן חיליהון כו'. מכח הצומות והתעניות:

ואייתי אסוותא. רופא שירפא את ר' צדוק שלא היה יכול לבלוע אוכל לפי שנתכווצו מעיו בתעניותיו [רש"י]:

וחיו מוכלין כו'. היו מאכילין אותו מעט מעט והיו משקין אותו מעט מעט עד שחזר גופו עליו:

א"ל אלעזר בריה. פי' ר"א בנו של רבי צדוק אמר לאביו תן להם לרופאים שכרן בעולם הזה שלא יהיה להם זכות עמך בעה"ב [יוחסין]:

חושבנא כו'. חשבון ומשקל באצבע:

מן דכבשה כו'. משכבש אספסיאנוס את ירושלים היה מחלק ד' צדדי העיר לד' דוכסין שעמו. ועלה שער המערבי בגורלו של פנגר:

אינון כו'. שלשה דוכסין האחרים החריבו כל אחד חלק שלו ופנגר לא החריב את שלו. שלח אספסיאנוס והביאו לפנגר כו'. לשבחא דמלכותא כו'. בשביל שבח של המלכות עשיתי כו' שאילו החרבתיו לא היה אדם יודע מה החרבת ושמא יאמרו עיר קטנה היתה ועתה יראו הבריות החוזק הגדול ויאמרו ראה כחו של אספסיאנוס מה החריב כמה עיר חזקה החריב וזהו שבחך:

דייך כו'. די לך כי תשובה נכונה אמרת. ואפשר שצ"ל חייך והוא לשון שבועה. ר"ל אני נשבע כי תשובה נכונה אמרת:

אלא מן בגין כו'. בשביל שעברת על צווי שלי יעלה אותו איש לראש העליי' ויפיל עצמו אם יחיה יחיה ואם ימות ימות. עלה והפיל את עצמו ומת:

ופגע בו כו'. שא"ל הלב יודע אם לעקל כו' שאלולי זאת הקללה היה ראוי להנצל על שלא החריב שער המערבי שתשובה נכונה השיב:

קלוונין. פי' גזירה:

יכול על מגן. בחנם. דשם הויה בכל מקום הוא מדה"ר ויכול על מגן שהיה לו לרחם עליהם כפי הוראתו וכפי דרכו של שם זה. ת"ל על רוב פשעיה שגדולים הרשעים שמחמת רוב פשעיהם מהפכים מדת הרחמים למדת הדין כדאי' במפרשי' [מדר"א]:

משמרות. כהונה. ולויה:

מיד ויצא מבת ציון. פי' מיד אחר שכתוב עולליה כו' כתיב ויצא מבת וגו' וכדמפרש ר' אחא מן בת כתיב. ור"ל הקרי מבת והכתיב מן בת לשון מנה זה הקב"ה שכתוב בו ה' מנת חלקי. ובעל המאמר גילה לנו אהבת השי"ת את בת ציון כי הסתלקות השכינה ממנה לא רצה לפרסמנה ולפרשה בפירוש רק רמזה בל' סתום באומרו ויצא מן שהוא מלשון ה' מנת חלקי. ואפ"ה הוסיף עוד לסתום הדברים כי מלת מן כתיב ולא קרי אבל קרינן ויצא מבת ציון והכל להודיע אהבתו ית' אותנו כי לא רצה לכתוב בפירוש שסילק השי"ת שכינתו מציון אלא רצה ללמדנו עוד כי לא יוצאה לגמרי כי נקטינן שלא זזה שכינה מכותל מערבי. ולכן מזכיר יציאתו ברמז [לחם דמעה]:

כל הדרה זה הקב"ה. דרש כמה דרשות על תיבת כל הדרה. זה הקב"ה. זה סנהדרין. זה ת"ח. זה משמרות. זה תינוקות. משום שבכולם כתיב תיבת הדרה. ומ"מ בכל הדרשות האלו אין מוציא המקרא מידי פשוטו שיצא משם כל הדר הטובה והברכה שהיה שם. כי הטובה והברכה הוא במקום השכינה אשר היא מקור הברכה. וכן דריש זו סנהדרין כי הסנהדרין נעשו מרכבה לשכינה. וכן הת"ח שאין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה. וכן המשמרות של כהנים ולוים. וכן התינוקות כמו שמסיים המדרש שכיון שגלו התינוקות גלתה שכינה עמהם. וכדכתיב מפי עוללים ויונקים וגו' [נזה"ק]:

א"ר יהודה כמה כו'. הביא זה עוד הפעם. משום דכל הני דרשות דדריש על תיבות כל הדרה ניחא משום שנא' בהם תיבות הדר. אבל בתינוקות לא כתיב הדר וא"כ איך דרש כל הדרה על התינוקות. לזה מביא הא דאמר ר"י בא וראה כמה חביבין תינוקות כו'. וא"כ אין לך הדר יותר מהם שעל גלותם כתיב ויצא מבת ציון כל הדרה:

וכשהם קשים. משולים כאילים שנא' היו שריה כאילים. דרש ביה אילת וחוזק כד"א ואת אילי הארץ לקח [מ"כ]:

ואני עושה לכם כן. שילכו בשבי כאילים בשעת שרב [מ"כ]. או פירושו שילכו בגולה ואני אכבש עיני מהם כדי שיעשו בהם האויבים כרצונם:

רבי עזריה כו'. פלוגתתם הוא בזה שרבי עזריה סובר שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה שאפי' מדת הדין מתהפכת להם למדה"ר ומוסיפין בה כח לרחם עליהם. וז"ש באלהים ר"ל במדת אלהים עצמו מוסיפין כח וחיל. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כתיב צור ילדך תשי שפירושו אביך זה ילדך [והוא מדת תפארת ישראל. ורבי יהודה בר"ס סובר בזמן שישראל עושין רש"מ כו' כד"א ועתה יגדל נא כח אדוני שהוא שם של אדנות והיא המדה האחרונה ובזמן שאין עושים רש"מ כו' הולכין גם הם בלא כח לפני רודף. ולא הביא קרא כי סמך למה שדרשו ז"ל לעיל בזה הפסוק ויצא מבית ציון כל הדרה:

הקריני. למדיני מקרא:

השניני. למדני משנה:

ברודף מלא. דתיבת רודף כתיב מלא בוא"ו [מ"כ]. וגם נרדפו רדיפה מלא ושלימה כדפירש"י [יפ"ע]:

בגואל מלא. שתהיה גאולה שלימה שאין אחריה שעבוד שכן תיבת גואל מלא כתיב [יפ"ע]:

בימי עניותה. משום שזכירה היא על מה שעבר ואם עדיין בימי עניה. איך שייך לומר זכרה. לכך פי' כמו בימי עניה ע"ד כי ששת ימים עשה ה' וגו'. שפירושו בששת ימים. והוי"ו של ומרודיה נוספת ובתיבת כל מחמדיה חסר וי"ו [אלון בכות]:

נפל תורא. כשנופל השור רבים שוחטים קמים עליו. אף כאן משנפל ביד צר אין עוזר לה:

דהכא בבבל אמרין. כשנופל השור מיד משחיזין הסכין וזריזין לשוחטו:

כד תספון כלה. חוזר למעלה לראש הענין ופירש כשמכין הכלה לאחר חופתה היא זוכרת ימי החופה שהיו הכל מהללים ומשבחין אותה. וכן הבן כשהולך יחף בעירום ובחוסר כל הוא זוכר השלוה והטובה שהיה לו בבית אביו וקודם לזה לא הרגיש בטובתו. כן ירושלים בימי עניה היא זוכרת המחמדים והטובה שהיה לה מקודם [מ"כ]:

תספון. לפי הענין הוא לשון הכאה ויסורין [מ"כ]:

על שבתותיה. ר"ל שהם מפרשים שחקו מלשון שחוק והיתול כי רצו להעבירם על דת ושחקו על שבתותיה והיו מכריחים אותם שיחללו את השבת:

ד"א על שמיטותיה. רצה לפרש שחקו מלשון שמחה ולא מלשון היתול. ואמר ששמחו ושחקו על שהם ביטלו שמיטות הארץ כי העון הזה היה סבה שנמסרו בידם כדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה בהשמה מהם ועל כן שחקו ושמחו על משבתיה:

ד"א זה ריב"ז. רצה גם הוא לפרש שחקו מל' שמחה ששמחו על ריב"ז ששבת מתוכה ויצא מן העיר כדאי' לעיל. שאם היה ריב"ז בירושלים אולי זכותו היה מגין עליהם ואתם ששבת מתוכה שמחו ושחקו כי ידעו כי בצאתו מן העיר פנה זיוה והדרה של עיר. או אפשר ששמחו מפני שכשראו את ריב"ז בורח מירושלים ידעו ונתבשרו במפלתן של ישראל [לחם דמעה]:

עכו"ם אינן חוטאים. בתמיה. דדייק הא דכתיב ירושלים יתירא שהרי בכתוב של מעלה כבר הזכיר את ירושלים שאמר זכרה ירושלים ובה משתעי עדיין ש"מ דלדיוקא אתא שבהם נחשב החטא לחטא. ולכן החמיר הקב"ה בדינם. ור"ל כי חטא ישראל הוא נקראת חטא יותר באשר הקדים להם טובה ביציאת מצרים ובנסי מדבר ובמ"ת הקדושה ובירושת הארץ הקדושה ארץ טובה ורחבה והם שלמו רעה תחת טובה לחטוא במקום טובה ובמקום קדוש שבעבור זה גדול עונם מנשוא לכן החמיר בדינם. ועיין בפתיחתא סי' ד':

אחור מן הכהונה אחור מן המלכות. משום דבשני אלה מצינו קריבת הלום כמ"ש בש"ר גבי אל תקרב הלום שבקש כהונה ומלכות [יפ"ע]:

אותן הכהנים פירוש כהנים הדיוטים. דכהנים גדולים צדיקים היו כדאי' בפ"ק דיומא יראת ה' תוסיף ימים זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנה ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים [יפ"ת]:

ערלים היו. דרש טומאתה היא בשוליה היינו בכהניה דכתיב בהם על שולי המעיל [יפ"ת]:

בהביאכם בני נכר. ערלי לב וערלי בשר וגו' להיות במקדשי לחללו וגו':

ד"א טומאתה בשיליה בשיפוליה כו'. גם דרש זה הוא על הערלה אלא שלא קאי על הכהנים לבד לפי דרש זה אלא על כל אנשי ירושלים שהכינוי של טומאתה בשוליה שב אל ירושלים שהזכיר לעיל. ומביא ראיה שבשוליה פי' בשיפוליה כד"א על שולי המעיל שפירושו שהפעמונים יהיו על שיפולו של מעיל:

מקום היה למטה בירושלים כו'. ועליו אמר הכתוב טומאתה בשוליה כי שם היה טומאת המולך. ולפי שהיה במקום נמוך שבירושלים קאמר בשוליה. וקרוב דדריש לא זכרה אחריתה על מסירת הבנים למוליך ולא זכרו אהבתם ורחמם שהבן נקרא אחרית ע"ד ואחריתכם בסירות דוגה [יפ"ת]:

תפתה. פיתוי של עבודת מולך. או ר"ל מעשים המביאים האדם לגיהנם הנקרא תפתה ע"ש שכל המתפתה בה נופל לגיהנם [מ"כ]:

חליתא דבר הינום. תרגום של תופת בן הינום תופת די בחילות דבר הינום. וחילתא הוא תרגום של עמק. ועל שם שהיה בעמק למטה בירושלים תרגומו כן [מ"כ]:

קנקלים. חדרים:

וטס של נחשת בידו. ביד המולך:

וכירח היתה נתונה כו'. פי' שהטס היתה על גבי הכירה וכדלקמן בסמוך [מ"כ]:

פותחין לו אחד. חדר אחד:

ונותנים אותו. הבן היו נותנין לתוך אותו הטס:

וכל כך למה כו'. ר"ל וכל כך למה היו מקלסין כך לפניו. כדי שלא ישמעו האבות צעקת בניהם הצועקים ויחזרו בהם. ועיין בערוך ובילקוט ירמיה סימן רע"ז:

הוה כאומרו כו'. היה הכהן של עבודת המולך בא לבן אדם ואמר לו באתי אליך שאמר לי עכו"ם פלוני מכל בניך שיש לך אין אתה רוצה להקריב אחד מהם:

חד בדהב. האחד עושה מלאכה בזהב ואחד בכסף ואחד רועה הבקרים. ובתוך כדי דבור אמר ליה המתן שיש לי בן אחד קטן והוא בבית המדרש כשיבא אני אתן אותו לך:

רעיע. לשון רע כלו' רשע רע מכל בניך שיש לך כו':

לוטריא. הוא רומח או כסא [מ"כ] ור"ל ששברה אותו לורטיא ושרפו באש להחם לו חמין:

מכל עצים שיש ליך. צ"ל מכל כלים שיש לך [מ"כ]:

ותקחי את בניך. וגו' אשר ילדת לי [ר"ל לי לעבודתי ותזבחים להם:

נחתה לך לנסיונין. הורידה לנסיון נסה אותה אולי תחזור בה. ובאות אמת הגיה לפיכך ותרד [מ"כ]:

כד דמך. כשמת:

לגמילת חסדא. לגמול עמו חסד טוב בקבורתו:

וסליק. ועצה עמהם:

והוה תמן כו'. והיה שם זקן אחד ורצה לכנוס ולפתוח לדרוש עליו בדברי תורה ולא הניחוהו הבריות:

קדם כו'. לפני אלו אריות בתורה כלו' אבירים וגדולים בתורה אתה תפתח את פיך בתמיה:

שבקוני כו'. הניחו לאותו איש זקן שישתבח במקומו כלו' כיון שבמקומו הוא הוא קודם. נכנס ופתח כו':

קשה לפני הקב"ה כו'. מפני שבידו לבנות שיח המקדש ולסלק התוכחות. מה שאין כן הצדיקים. לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [יפ"ע]:

להפליא כו'. הרי שכתוב שלשה פלאות בזה לחוד. ובחורבן המקדש לחוד לא כתוב רק שנים. פלאים תרתי משמע. ובתוכחות לחוד לא כתב רק פלא אחד:

וכל כך למה ואבדה כו'. שלפעמים הוי"ו משמשת במקום מפני כמו לא ירבה לו סוסים וה' אמר לכם לא תוסיפון וגו'. וכן לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכן כאן ג"כ פירושו הנני יוסיף להפליא וגו' מפני שאבדה חכמת חכמיו. ומפרש ואבדה על מיתת הצדיקים כמו הצדיק אבד [יפ"ע]:

יהוי דין כו'. כלו' פיו של זה האיש יהא מבורך שיפה אמר:

אילו לא כו'. אילו לא הנחתם אותו לדרוש מניין היינו שומעין מרגלית זה:

ורוח הקודש צווחת כו'. וע"כ פעמים מדבר על ישראל בנסתר ופעמים מדבר בשמם כי כן דרך רוח הקודש [יפ"ע]:

וכאן אף אלהים וגו'. ויהרוג במשמניהם ובחורי ישראל הם הצדיקים שעוסקים בתורה ע"ד דאי' בב"ר פ' ס"ו ומשמני הארץ זו משנה וכתב היפ"ת שהאותיות קרובות זו לזו:

ציד חיה או עוף. וגו' ושפך את דמו וכסהו בעפר:

את מוצא כו'. ופשט הכתוב לפי דרש זה ידו פרש צר היינו עמון ומואב על כל מחמדיה היינו על התורה שנא' בה הנחמדים מזהב וגו' וזה היה באותו הזמן כי ראתה ר"ל כאשר ראתה גוים באו מקדשה לבוז כסף וזהב גם הם באו לעקור מן התורה החמודה אשר צוית לא יבואו בקהל לך:

אוניתו. שטר מכירתו:

וילך אברם וגו' וילך אתו לוט. זהו טובה אחת שהיה סמוך לאבנים ע"ד קרב לגבי דהינא ואידהן. אי נמי שהליכתו לא"י ולעבוד ה' היא הטובה [יפ"ת]:

וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ופירש"י מי גרם שהיה לו זאת הליכתו עם אברם:

ערי הככר. וגו' ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה:

אלא שעשה להם רעות. כלו' לא זו שלא עשו להם לבני אברהם טובות אלא שעשו להם רעות:

וישלח מלאכים אל בלעם. וגו' ועתה לכה וגו' וילכו זקני מואב וגו' זהו חדא. ואע"ג דבבלעם איכא תרתי שכירותו לקלל ועצת הזנות. כחדא חשיבא שעל שראה כי לא נעשתה עצתו הראשונה בקללה כרצונו חזר לעשות זנות. ואע"ג דבעמון ליכא ד' רעות שהרי בשכירתו של בלעם לא חטא בו אלא מואב מ"מ אשכחן ד' רעות בשאר בניו של לוט [יפ"ת]. אבל לפי מה דאי' בספרי באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם מקולים [נוסח אחר קלעים] מבית הישימות ועד הר השלג והושיבו שם נשים כו' אם כן עמון ג"כ היה בחטא זה:

ויאסוף אליו את בני עמון וגו'. ר"ל שעגלון מלך מואב אסף את בני עמון ועמלק ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים:

והדין ידו פרש צר. שרצו עמון ומואב לבוז את התורה כדי לעקור לא יבא עמוני ומואבי ובזיון התורה קשה לישראל מכל הדברים כדאי' בשמ"ר פ"ג [יפ"ת]:

ישעיה אמר משא מואב וגו'. ואע"ג דבזה ליכא אלא גזירות מואב לא קשה דבמואב הוא דבעינן ד' גזירות כנגד ד' פעמים שהרעו לישראל. אבל העמונים לא הרעו אלא בשלשתן ולכך ליתנהו אלא בג' גזירות [יפ"ת בב"ר פ' מ"א]:

ירמיה אמר הנה ימים באים וגו'. ואע"ג דהגזירה דמייתי הוא לעמון. מ"מ אית בה נמי למואב דכתיב הילילי חשבון וחשבון ממואב היא [יפ"ת]:

לבני יהודה. כלו' לבני שבט המלכות:

משלשים. הורידו מעל החומה לבני חיל האויב:

מי שלוקה כו'. כמו שעשו האויבים שלקחו קופה של זהב ולא נתנו כלום:

עאכ"ו. שעבירה היא בידן:

עובדא כו'. מעשה היה בשתי נשים זונות בעיר אשקלון שהיו מריבות זו עם זו ואמרה אחת לחברתה כשהיו מריבות זו עם זו עוד אינך הולכת מכאן שמראה פניך כמראה פני יהודית. לאחר ימים נתרצה זו עם זו. אמרה לה על הכל שדברת כנגדי יהא מחול ופטור לך. חוץ על מה שאמרת לי מראה פני דומין לפנים של יהודית זה לא יהא מחול לך ולא פטור:

לכך נאמר ראה כו'. דרש זוללה לשון מאוס ומזולזל:

לא ייתי כו'. לא יבא עליהם מה שבא עלי לא יגיע אליכם מה שהגיע עלי:

עוברי דרכה של תורה. דרשוהו לפי משמעו עובר על דרך ואינו הולך בה. וכינה הדת האמתי בלשון דרך כי הוא דרך הישר דרך ה' [מהרש"א]:

תמן תנינן. דקשה כפל הלשון הביטו וראו. לכן אמר שמלת הביטו רמז על המשפטים שעברו היינו משפט דור המבול ומשפט מצרים. ומלת וראו רמז על משפט גוג ומגוג ומשפט גיהנם שהוא לעתיד. כי על דבר העתיד יצדק מלת ראיה כי רואה העתיד לבא:

משפט דור המבול י"ב חדש. דכתיב בחדש השני בשבעה עשר יום וגו' נבקעו כל מעינות וגו' וכתיב ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. ואלו י"א יום היתרים הם שימי החמה יתירים על ימי הלבנה שמשפט דור המבול שנה תמימה היה [רש"י]:

משפט מצרים י"ב חדש. שנאמר ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש אימתי הקש מצוי באייר והם יצאו בניסן [הרא"ש]:

משפט איוב י"ב חדש. שנא' כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. ומה לילות למנוי שלהם אף ירחים למנוי שלהם [שם]:

משפט גוג ומגוג י"ב חדש. שנא' וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף [שם]:

רשעים בגיהנם י"ב חדש. שנא' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו מה שבת שבעה ימים קרוין שבת אף שנה י"ב חדש קרוי שנה. ובמשפט רשעים קמיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' והם אותם שכפרו בעיקר שדינם י"ב חדש [הראב"ד] ועיין במהרש"א שם בעדיות:

אם יש כו'. שכל אלו דין עונש שלהם י"ב חדש וכאן כל אחד שלש שנים ומחצה:

אשר עולל לי שדקדק כו' כד"א. ר"ל שמפרש עולל מלשון עוללות ואמר שהתורה אמרה כי תבצור כרמך לא תעולל והאויב עשה שלא כתורה שהוא קטף אפי' העוללות שלי [לחם דמעה]:

יום אחד היה חרון אפו כו'. דרש זה ממאי דכתיב מלת ביום מיותרת שהיה די שיאמר אשר הוגה ה' בחרון אפו מאי ביום דקאמר. על כן דרש כי גם שחטאו ישראל והרשיעו לשעבר. מ"מ לא הוגה ה' אלא ביום חרון אפו לבד. כלו' שבאותו היום לבד היה הכל תלוי לפי שאותו היום היה בחרון אף הוגה אותה. הא אם אותו היום פייסוהו ועשו תשובה פשרו פי' היו מצננים אפן מחמימתו לשון מים פושרים. ולא היו לוקין על שחטאו לשעבר [לחם דמעה]:

כך עליונים צריכים כו' וזש"ה וצדקתך אלהים. ר"ל מה שאתה צוית לעשות צדקה המצוה הזו נוהגת אף במרום:

והמלאך אמר לכרוב. ואע"ג דבוא אל בינות לגלגל וגו' ע"כ מאמר ה' למלאך. צ"ל דויאמר ב' אינו דבק עם בוא אל בינות לגלגל. אלא ה"פ ויאמר ה' אל האיש לבוש הבגדים והאיש אמר לכרוב. והדר מפרש שמאמר ה' למלאך היה בוא אל בינות לגלגל [יפ"ת]:

שלא אכוה. אע"פ שגבריאל שרו של אש. אש של מעלה שאני [יפ"ת]:

מהו וישא ויתן. ר"ל שתיבת וישא מיותרת [מ"כ]. או פי' מהו וישא ולא קאמר ויקח לכן דרש ליה ע"ד שאהו בחיקך לומר שתחילה נתנן בחיקו להפשירן שוב נתנן לו:

הפשירן. לשון פושרין שלא יהו חמין כל כך:

עמומות. הולכים וצוננים:

להונך להונך. פי' לאיטך לאיטך [יפ"ת] מלשון לאט לי לנער לאבשלום [ש"ב י"ח]:

שיש בהם בעלי צדקות. ולכן אין לזורקן בחימה אלא בנחת [יפ"ת]:

וירא לכרובים תבנית יד אדם. ויד אדם רמז לצדקה שנא' בו לא תקפוץ את ידך וגו' [מ"כ] שזכות ידי אדם בצדקה עומדת לעד:

הה"ד וצדקתך אלהים עד מרום. וה"פ הצדקה שביד מקיימת העולם עד העליונים אשר עשית בהם גדולתך. וכינוי צדקתך מפני שהיא במצותו [יפ"ת]:

ובאמירה השניה אמר כו'. וכ"ה בירוש' פ' י"א דסנהדרין וכתב הי"מ שצריך להיות ובאמירה השניה אמר לו הוי יודע כמה מצודות וחרמים עשיתי כמה רמיזות עשיתי כמה רפשים עשיתי עד שרפשתיו בידך ועכשיו אם יפקד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. לפיכך אמר לו יען ששלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. ור"ל לפיכך אחר זה כשעבר המלך על זה אמר הנביא למלך יען אשר שלחת את איש חרמי וגו' ודרש חרמי מנשון מצודות וחרמים. וענינו ששם בלבם שיתקבצו למלחמה ואח"כ הפיל החומה על כ"ז אלף איש. ועיין בויק"ר פ' כ"ז:

עד שלא הרגיש בה שהיא יהודית. היה מדבר עמה בפרהסיא. כתב היפ"ת ויפ"ע שהנכון כדגרסינן בגמ' ובויק"ר פ' כ"ו עד שהכיר בה שהיא יהודית היה מדבר עמה ע"י תורגמן. ומשהכיר בה התחיל מספר עמה. והיינו משהכיר בה שהיא מזרע המלוכה התחיל לספר עמה בלי מתורגמן:

שני המאורות. דכתיב בהם ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. וזהו דרך צדקה שתלה שני מאורות גדולים במרום להאיר על הארץ לבריותיו:

באותה שעה שכבש האויב את ירושלים. וכתב היפ"ע נראה שיש כאן דילוג סופר וצ"ל דבר אחר וצדקתך אלהים עד מרום שעשה דין במרום שכשנגזר להחריב ביהמ"ק באותה שעה קפצה כו' ומפרש וצדקתך לשון דין ומשפט כמו צדק ודריש שאפי' ע"י המרום עושה דין והטעם כדי שלא יתגאה הרשע ששלט בבהמ"ק:

הא כל עמא כו'. הרי כל העם טוחנין חטים:

אתה היית כו'. בתמיה:

אריא קטילא. קטלת ארי הרוג הרגת. זה כנגד הריגת גבורי ישראל. קימחא טחינא טחנת. פי' קמח נטחן טחנות וזה כנגד הריסת החומה. קרתא יקידתא אוקידתא. פי' עיר שרופה שרפת. וזה כנגד שריפת העיר והביהמ"ק [יפ"ע]:

מהו וירדנה. שאם קאי על העצמות היה לו לומר וירדם לשון רבים. לכן פי' וירדנה נסחה. וקאי על האש כייש אש בלשון נקבה כמו ואש יצאה. ופירושו הסירה והעתיקה לאש ממקום טבעה. ואע"פ שטבע האש לעלות למעלה ולא לירד. הנה נהפך עלי סדרי בראשית כי ממרום שלח אש מלמעלה למטה והעתיקה לאותה האש למטה הפך טבעה. וכן מ"ש וירדנה נצחה קאי ג"כ על האש שנצח לאש לירד למטה. ומ"ש וירדנה שלטה פירושו שהשליט לאש לירד למטה ולשרוף בעצמותי:

רדיא. חרשה. לא תחרושי תרגום לא תרדי. ומפרש ממרום שלח אש בעצמותי היינו בחזקי שהוא ביהמ"ק וירדנה לחזקי שחרש את בהמ"ק. וקאי וירדנה על העצמות שהעצם לשון נקבה כמו העצמות היבשות:

רופש. זה טורנוסרופוס. ורופש הוא שמו. טורנוס פי' אדון ומושל [מ"כ]:

ראה שמדת הדין כו'. דרש וירדנה נוטריקון וירא מדת הדין וזהו מחובר לדרש של מעלה ממרום שלח אש בעצמותי ר"ל שירד אש מלמעלה ושרף המקדש משום שראה הקב"ה שמדת הדין פוגעת בה וישרפו האויבים ויתגאו:

ספסלים. כסאות שיושבין עליהם:

מונחי. מונחים:

פרש. כמו פרס ובבליים היינו פרסיים:

לרגלי. כד"א מה נאוו על ההרים רגלי מבשר:

סוס פרסי. כלו' סוס ורוכבו המלך עם חילו:

בארץ ישראל. במדרש שיה"ש פסוק אם חומה גורס בקברי א"י:

אחור מן הכהונה ומן המלכות. משום דבב' אלה מצינו קריבת הלום כמ"ש בשמו"ר פ"ב גבי אל תקרב הלום שבקש משה כהונה ומלכות:

לצדו. לרקות ולחורבה תהו ובהו ת"א צדיא וריקניא:

לגרדום. לכריתא וקטעיא כד"א גרדימון דציצית. וכן הדוה בנדתה היא פרושה וקטועה מבעלה וכענין שאמרו גמולה דא מבעלה. או הוא לשון גרידא שבתלמוד כלו' יחיד ובודד כנדה היושבת יחידה מבעלה [מ"כ]:

שקודא. צ"ל סקודה בסמ"ך. ופירושו נואשת:

ואונולוגין. פירושו שט"ח בל"י ור"ל נואשת הייתי מעונותי שסבורה הייתי שימחול לי הקב"ה על כל עונותי בשעה ששמעתי ששט"ח שלי נקרע כלו' כשנתרצה הקב"ה על עון העגל. אבל באמת נשאר ממנו לדורות וכדלעיל סי' למ"ד [יפ"ע]:

שקד. לשון הקפדה וזירוז כדאמרי' בריש כתובות משום שקדו:

אין ענבים בגפן. פסוק הוא בירמיה ח' אסוף אסיפם נאם ה' אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל:

ואפי' אין העלה נבל. ר"ל לא זו שיש ענבים בגפן כו' אלא אף גם זאת שגם העלה אינה נכמשת עדיין בתקופת תמוז:

ד"א נשקט שקודה. צ"ל סקודה כנ"ל. שמה שהאריך אפו ולא עשה עמהם רעה חשבו שהעביר על עונם. אבל לא היה כן אלא ישתרגו שחיברן ועשאן סריגות. ואילו לא האריך אפו היה יותר טוב שהיה העונש מעט מעט [יפ"ע]:

סריגות סריגות. כמו מטה מסורגת כלו' מכופל ומושלך שתי וערב כמה פעמים:

עשאן אלי סריגות בבל קשה כו'. שכן היו זו כנגד זו קשה כנגד רפה סירוגין:

וכן מן קצת. כמו וכן הוא אומר:

אלא עלו על צוארי קרי ביה עולו. פי' עול מלכות שמים [מ"כ]:

ד' דברים מתישין. מייתי לה הכא דמיניה ניליף דהכשיל כחי דכתיב הכא היינו שעול הפשעים הכשיל כחי. מש"ה אמר הכשיל כחי בתר נשקד עול פשעי. פי' שעל ידי עול פשעי נכשל כחי שהעון מתיש כח:

עון. פירשו התוס' דאגת העון. א"נ ענוש העון:

עשאו עבד מכודן כו'. פי' עשאו לאדם עבד משועבד לעצמו שאם אינו טורח אינו אוכל. וזש"ה ויהי האדם לנפש חיה ר"ל ליגע ולהתעמל כב"ח [יפ"ת]:

דאמר ר"ח נתנני ה' בידי לא אוכל קום. בידי לא אוכל קום. כלו' קרי בידי הירד קמוצה והדל"ת בחירי"ק. ור"ל נתנני ה' בידי שאעמול במזונותי ועבור זה לא אוכל קום. דאי לא לעי ביממא על מזונותיו ואין לו מה לאכול בסעודת ערב אין לו כח לקום בלילה ללמוד תורה עבור עייפות הרעב:

עבדי סאתי קומיהון כו'. צווחיין לסאתי סרקי. שפירש סלה כל אבירי שסרקי לקומת האיברים שלי. או הכוונה על קומת הגבורים שלי. והיינו שנפץ ועשאן כפשתן המנופץ והסרוק ע"י כתישה ומסרק שאם היה קשה מתחילה כעץ מרככין אותו ומפרידין חלקיו. כן התיש ה' כח האיברים שלי או כח הגבורים שלי הקשים [מ"כ ויפ"ע]. ועיין באו"ח:

שסילוקן של בחורים כו' דכתיב גת כו'. כוונת המדרש לומר מדכתיב בחד קרא זה חורבן בהמ"ק וסילוק של צדיקים בחורים ובשניהם כתיב שם אדוני ש"מ שקשה לפני הקב"ה לעשות במידת רחמנותו. דהא דכתיב. גם דרך ה' לבתולת בת יהודה קאי על בית המקדש כדאי' בחלק הוה קטיל ואזיל [נבוכדנצר] עד דמטא היכלא. אדליק ביה נורא. גבר היכלא [ובקש לעלות לרקיע] דרכו ביה מן שמיא שנא' גת דרך ה' לבתולת בת יהודה ע"כ:

מגדולי ירושלים. כלו' מבניהם ובנותיהם שהיו יפים מאד:

להושיבן בקלון. קלון נאמר בדבר שאין דרכו בכך והיינו להושיבן בבית זונות למשכב זכר [מהרש"א]:

אמרו לנשים כו'. גדולי ירושלים אמרו לנשים מישראל שהיו עמהם בספינות מבקשות אתם ורצונכם לכך שיושיבו אתכם בקובה של זונות או שיקחו אתכם לפילגשים. ובפ' הניזקין תמצא הענין באופן אחר:

שדרכן לכך. כלו' מה אלו הנשים שדרכן לתשמיש ואין קלונם מרובה כקלון שלנו [רש"י]:

תאמרו אם משליכין. ר"ל שאמרו זה לזה מה אתם אומרים אם משליכין כו' אנו באים לחיי העוה"ב כלו' אי אית ביה גלגול מחילות לחיי עוה"ב לעתיד [מהרש"א]:

מבין שיני. מבשן דרש נוטריקון מבין שיני:

ממצולות ים. כמשמעו אלו שטובעין בים:

אם שכחנו שם אלהינו. משום דהכא לא היה כוונת אספסיאנוס להושיבן בקלון להנאתו ולהנאת חילו רק להעבירם על הדת ולחלל את שם ה' אלהינו. ובכה"ג לכ"ע יהרג ואל יעבור:

כי הוא יודע תעלומות לב. ר"ל שאם היו רוצים היו יכולין לומר שכוונת אספסיאנוס וחילו רק להנאתם ובכיוצא בזה הדין יעבור ואל יהרג אך באמת הרגישו שכוונתם רק להעבירם על דת ומחוייבים ליהרג ולא לעבור. וזהו שאמרו הגם שמפני בני אדם היינו יכולים להצטדק את עצמנו ולומר שכוונתם היה להנאתם. הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב ויודע שאנו מרגישים האמת שכוונתם להעביר אותנו על הדת:

שחיק עצמות. ימסו וישחקו עצמותיו:

בהמתא. שם מקום:

בכפר לקיטיא. שם מקום:

דיהוד. שבארץ יהודה:

דערוק כו'. דיברח מהכא יהא נצוד מהכא כו':

מפיק כו'. הוציא כרוזים שהכריזו אנה ואיה שיש יהידי טמון יבא שהמלך רוצה ליתן לו דבר מה שישאל ממנו. והיו אותן כרוזים משמיעים קולם ומרמין את היהודים. מילא פי' דבר מה. או פירושו לשון הבטחה כלו' יבטיחנו שיחיה אותו [מ"כ]:

שאיל מחזרה כו'. פי' שהכרוז היה חוזר ואומר להם בואו ובקשו מאת המלך שלא תלקחו מכאן רק תשבו בארן הזאת [מ"כ]. או פירושו עד שאתם שואלין להחזיר לכם אותן שגלו. התפללו ובקשו מאת המלך שלא תלקחו מכאן אותם שבכאן רק תשבו בארץ הזאת. ור"ל שמקודם התפללו ובקשו מאת המלך שלא כהוגן לכן כעס עליהם. אבל אתם בקשו כהוגן ויעשה בקשתכם:

אילין דבחיין. דבחנו והבינו הרמאות לא יצאו ממקום מחבואם. ואותן שלא הבינו נכנסו כו':

קרן דגלוסקאן. כלו' חתיכה מן הגלוסקות העשויה משנים ושלשה קרנות:

אבקש כו'. כלו' ראה שאף אם מבקש אחד מהם שלא אמצא שכולם תהרגם עד אחד:

אילין דהוו כו'. אותן שהיו חבושין וטמונים במחבואיהם מהם היו אוכלים בשר הנהרגים. כל יום היה יוצא אחד מהם ומביא והיו אוכלים. יום אחד אמרו ילך איש אחד ממנו ויראה אם ימצא מאומה יביא ונאכל. משיצא אותו איש לחפש אוכל היה מוציא את אביו שנהרג ולקחו וטמן אותו בעפר והניח סימן עליו וחזר אל המערה שהיו נחבאים שם ואמר להם לא מצאתי כלום. אמרו ילך איש אחר אי משכח. פי' אם ימצא מאומה ויביא ואנחנו אוכלים. משיצא אותו איש הלך אחר הריח שהריח שהיה שם מת טמון ויחפש ומצא לאותו הנהרג והביאוהו ואכלוהו. משאכלוהו א"ל אותו שהיה הבנו של מת לאותו שהביא המת מהיכן הבאת הנהרג הזה. א"ל מן זוית פלוני. אמר לו ומה סימן היה מונח עליו א"ל סימן פלוני. השיב אותו השואל שהוא בנו של הנהרג ואמר אוי לאותו איש שאכל מבשר אביו:

יאכלו בנים. וסיפיה דקרא ובנים יאכלו אבותם:

טרכינס. וכן הוא באסתר רבתי. ובירוש' פ' החליל גרס טרוגיינוס:

נשתתק הולד. מת הילד בחנוכה:

נדליק. נר חנוכה:

בוצינייא. נרות:

ברבריין. תוגרמה תרגום ירוש' ברבר. ומעם לועז ת"י מעם ברברי [ז"ר]:

השמיעו ללגיונותי. שתשמעו להם לתשמיש:

עביד בארעאי כו'. קרי לאנשים עלאי ולנשים שכבושות לבעליהן ארעאי [יפ"מ]:

מה דעבדת כו'. אע"ג דלא היו חייבות ליהרג ולא לעבור דקרקע עולם הן כדאמרי' בפ' בן סורר על אסתר. החמירו על עצמן או בחרו מות מחיים בגועל נפשם [יפ"מ]:

סרדיוט. פי' הערוך נוטריקון שר של ההדיוטים:

ונתן לה הזכר. באתננה:

לבתר יומין כו'. לאחר ימים הביאה אותה זונה אותו הנער לאותו החנוני וא"ל באתי אליך בשביל שיש לי נער אחד הדומה לאותה נערה שיש לך אין אתה חפץ שיקח זה את זו והולדות שיבאו מהם יהיו לאמצע כלו' נחלוק בין שנינו. אמר לה הן. מיד לקחו אותם ונתנו איתם בבית אחד והתחילה אותה נערה לבכות. ואמר לה הנער ומה אתה בוכה. אמרה ליה ולא אבכה שבת כהן גדול תלך ותנשא לעבד. אמר לה בת מי את. אמרה ליה בת של צדוק הכהן אני. אמר לה והיכן הייתם דרים. אמרה ליה בשוק העליון. אמר לה ומה סימן היה בחצר שלכם. אמרה ליה סימן פלוני. אמר לה וכי היה לך אח או אחות. אמרה ליה היה לי אח אחד והיה לו יבלת אחת על כתפו כשהיה בא מבית המדרש הייתי מגלה אותה יבלת והייתי מנשקת לו עליה. אמר לה אם תראה אותו תוכל להכירו. אמרה ליה הן. והיה הנער מגלה את עצמו והכירו זה את זה. והיו מחבקין ומנשקין זה לזה עד שיצאה נשמתן:

שקדשה. שתחלה קדשה ואח"כ נתמנה לכ"ג:

טפטיות. קרמים המצויירים:

יתיחפו. שלא תלך יחיפה על הארץ כלו' שלא תרגיש בלחלוחית האדמה ואעפ"כ הרגישה:

והא תניא אין פוסקין כו'. ור' חייא נתן טעם משום זנית והיאך פסקו לה יין. והשיב רבי יחזקיה לתבשיליה פסקו ולא לשתייה. ועוד תנן היתה מניקה כו'. שמוסיפין על מזונותיה ואמר ריב"ל שמוסיפין לה יין וחולי שהיא היתה מניקה:

אראה בנחמה. כתבו התוס' שהיא שבועה בלשון קצר. כלו' שלא יראה בנחמת ציון אם לא ראה וכו':

הרכה בך והענוגה וגו'. אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך וגו':

וקללה אותם. שהיה מועט בעיניה:

מלקטת שעורים. הנופלים בין טלפי הסוסים כדי להתפרנס מהן מחוסר כל מפני עניותה [יפ"מ]:

אם לא תדעי לך. פרש"י אם לא תתני לב כנ"י לשמור את התורה. סופך לצאת בעקבי הצאן ולרעות גדיותיך ר"ל גופך:

אל תקרי גדיותיך כו'. [עי' מהרש"א ריש פ' מציאת האשה]:

זבנין לה כו'. היו קונין לה חלוק אחד והלכה היא לכבסו במים בא גל ושטפה והיו קונין לה חלוק אחר והלכה לכבסו במים ובא גל ושטפה ולקחה. רצו עוד לקנות לה חלוק אחרת אמרה להם הניחו לו להקב"ה שיגבה חובת עונותי ממני ומאחר שרצונו כך הוא שלא יהיה לי חלוק גם אני לא אקשה כנגדו ואקבל דינו באהבה:

לגיו כו'. לפנים מן שבעה חדרים:

מיד הוציאו והרגו. נראה שהרגו הוא בעצמו מרוב כעסו עליו:

מיד גזר עליו והרגוהו. לא רצה להרגו בעצמו רק ע"י שליח רק הראשון הרג בעצמו בכעסו:

זובח לאלהים יחרם. כי אף לשמים אין לזבוח לשם אלהים רק לשם המיוחד דוקא וכל שכן המשתחוה לעכו"ם:

שמע ישראל ה'. כלו' אנחנו בני ישראל חייבים לשמוע בקולו ולדבקה בו ולא להשתחוות לזולתו. וכמו שכתוב בספרי ה' אלהינו עלינו הוחל שמו ביותר:

כי ה' אלהיך בקרבך. אל גדול ונורא ואם תאמר מה ענין פסוק זה לעכו"ם והלא לא מיירי מקרא זה אלא ברוממות ה' וי"ל שכך אמר כי אין לו לחוש למורא ב"ו כנגד כבוד מקום כמ"ש שם לא תערוץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא [יפ"ע]:

א"ל בני השתחוה. אמר בלשון חיבה בני השתחוה כו' ואני אעשה עמך כאב:

את ה' האמרת היום. לשון הבדלה והפרשה שהבדילוהו מבין אלהים אחרים ומעתה אי אפשר להמירו באחר שקבלה זו בשבועה היתה דבתר הכי כתיב לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו וגו' ודרך כורתי ברית שנשבעים זה לזה [יפ"ע]:

ושבעו חיים. ולפיכך לא הקפידו הם על נפשם:

ואתם בטלים כו'. פי' וא"כ מה בצע בטובתכם שתעשו לי כי באבדכם תתבטל ג"כ הטבתכם. משא"כ ה' קיים לעולם ובידו לקיים תמיד שהוא חי וקיים לעולם שכרו בעולם הנצחיי [יפ"ע]:

חבל. לשון קללה תחשב לו [מ"כ]:

מתיירא כו'. שחרפה היא לך שאין אתה יכול להכריחני:

אללי. לשון אוי ואבוי:

אם יש בו כל המדות כו'. פי' אם יש בו עדיין כל המדות הללו. כלו' כבר הזקין הוא ואינו יכול להשתמש בהמדות הללו דאל"כ למה אינו מציל אתכם כו':

הרגני תחלה. שמפני שהיה מר לה ממות הותר לה למסור עצמה למיתה ברצונה [יפ"ע]:

תזוח. לשון גאות וגאוה:

הרי אמנו בנתה. שבעה מזבחות אפשר שגם היא היתה יועצת אותם למסור נפשם. אי נמי היא היתה גם כן נוחה בדבר שאפי' היה הדבר תלוי בידיה היתה מוסרתם למיתה [יפ"ע]:

ועליהם כתיב כי עליך הורגנו כל היום. ר"ל הורגנו בלשון רבים שקאי על השבעה בנים. ונחשבנו כצאן טבחה בלשון יחיד נקבה קאי אאמם [מהרש"א]:

נשתטית נעשית שוטה חסרת דעת. בתלמודא דידן איתא שבדעת שלימה עשתה זאת [מ"כ]:

ונותנה כו'. ביומא דף ל"ח פרש"י שמה שנתוסף עליו היתה נותנת משקלו זהב. והתם אי' מעשה בדואג בן יוסף שהניחו אביו בן קטן לאמו כו' ודואג היה הנמדד והנשחט:

והיה ירמיה מקונן כו'. בתוכחות בתורה מפורש קללה זו ואכלת פרי בטנך בשר וגו' אבל ירמיה עליה ביותר היה מקונן שכל כך זהב הקדישה בשביל בנה ואח"כ באתה לידי כך שאכלתו. ורוח הקודש משיבו שחללו שם שמים והמקדש שהרגו שם כהן ונביא [מהרש"א]:

על סילוק דעת ועל סילוק שכינה. סילוק דעת כדכתיב יאבד לב המלך וכמו שמבאר לקמן. וסילוק שכינה כדכתיב שם דרכך ומעלליך עשו אלה לך זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך והיינו סילוק שכינה כדאי' בפתיחתא ט"ז ע"ש [יפ"ע]:

ולא היה לו דעת. הרי שהדעת נסתלקה. ואע"ג דאסור לאדם לחבל את עצמו כדי להנצל מנקירת עינים. י"ל ע"ד דאי' בשאול שכדי שלא יתעללו בו מותר למלך לחבל בעצמו ויחזקאל כבר ניבא עליו שינקרו עיניו [יפ"ע]:

אלא גרם לבניו כו'. כמ"ש חז"ל שנעצו לונביות של ברזל בעיניו ולא נסמה עד ששחטו בניו לעיניו [מ"כ] כדאי' בתנחומא סדר ואתחנן וע"ש:

יאבד לב המלך. וסיפא דעניינא רוח מלא מאלה יבא. וכאן כתיב אלה [מ"כ]:

אלו אהרן ודוד. וכדאי' במדרש רבה פ' י"ח אלה שני בני היצהר וגו' וכי יש לשמן בנים אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נטל כהונה ודוד מלכות:

אהרן תובע כו' ודוד תובע כו'. דאי' בויק"ר פ' כ"ד וז"ל נתת כהונה לאהרן לעולם ברית מלח הוא נתת מלכות לעולם כו' וע"ש ביפ"ת. לכן כל אחד תובע מתנתו שיתן לו כמו שפסק לו עד עולם:

ורשב"נ אמר על ע"א. כדלעיל סי' ל' מעוני על שעבדו אלילים:

משמרות. אנשי מעמד שהיו עומדים על משמרתם מדי יום יום כדאי' בתענית דף כ"ו:

ומה הנאה יש כו'. שיבכו על ביטולם:

בשני היו מתענין על פורשי ימים. לפי שביום ב' היתה חלוקת המים וע"כ יום השני לעולם קרוב לפעול יותר במים מבשאר ימים [הרשב"א]:

בשלישי כו' דרכים. דכתיב ביה ותראה היבשה כלו' שימצאו הדרכים נקיים [רש"י]:

ברביעי כו' אסכרה כו'. מפני שבו נבראו המאורות ונאמרה מארת בחסרון ווי"ן לרמוז שיש בו מארה לכן התפללו שלא תפול המארה על התינוקות. א"נ כיון דאסכרה באה על לה"ר ולה"ר אתעביד ביום ד' שנבראו מאורות ואמרה הלבנה לפני הקב"ה א"א לשני מלכים כו' ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך והיינו לה"ר והלכך איכא למיחש לאסכרה ומתפללים עליה שלא תבא [רש"י]:

בחמישי כו' המעוברות. משום דבחמישי כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה [רש"י]:

אין מתענין על שני דברים. דלאו אורח ארעא למבעי רחמי ברישא אלא במילתא פורתא. כדרך הכותי שאמרו בויק"ר פ"ה. א"נ משום דמשמע דאית להו זכותא טובא דבעי טובא ומיפקיד דינא עלייהו [יפ"מ]:

על זאת. וכדאי' בפ"ק דתענית על זאת מכלל דאיכא אחריתי ופירש"י על זאת על חדא משמע:

על רזא דנא ולא על תרי. וכתב היפ"מ נראה שנבוכדנצר שאל מהם כמה חלומות כדכתיב להגיד למלך חלומותיו ולהכי סד"א שיבקשו על כלם. לה"ק שאין לבקש אלא על חלום זה שהם מסתכנים בו:

על עצירת גשמים וגלות. משום שהוא כדבר אחד לפי שע"י הרעב שנעשה ע"י עצירת גשמים מוכרחים הם לילך גולה לבקש טרף ומזון. וכדכתיב ביואל א' יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק וגו"וכתיב שם ב' בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה' ויאמרו חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך חרפה למשל בם גוים וגו' ויען ה' וגו' הנני שולח לכם את הדגן וגו' ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים. וכתב הרד"ק שם כי כשהיה רעב בא"י היו יוצאים רבים ממנה לגור בארץ מצרים ובארץ פלשתים מפני הרעב. וזה היה להם לחרפה שמשלו בהם הגוים בהיותם גרים בארצם. וכן כאן שלא יפילו המעוברות ושלא ימותו בני המניקות דבר אחד הוא:

מפני כבוד השבת. זה הטעם הוא על ערב שבת. ועל מוצאי שבת יש טעמים אחרים בגמרא ע"ש [יפ"ע]:

משל לרופא. משום כפל עיני עיני. לזה אמר דעיני יורדת מים על עיני [יפ"ע]:

מה שמו של מלך המשיח. משום דכבר נאמר אין לה מנחם מכל אוהביה והא תו למה לי. להכי בעי למימר דמנחם דהכא היינו משיח דאיקרי מנחם. ואגב אורחיה מייתי כל הני שמות [יפ"ע]:

וזה שמו אשר יקראו כו'. ר"ל דכך כתיב התם הנה ימים באים נאום ה' והקמותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך וגו' בימיו תושע יהודה וישראל וגו' וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו:

טבא למדינתא דשמה כו'. כלו' טבא למדינת ירושלים ששמה כשם מלכה משיחה ושם מלכה משיחה כשם הקב"ה וכדמפרש:

מיום ה' שמה. ודרשו רז"ל בפ' הספינה אל תקרי ה' שמה אלא ה' שמה:

הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח וגו'. והוא יבנה את היכל ה' והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו וגו':

שנא' כי רחק ממני נחם. ירמיה אמר בשעת חורבן שאז נולד משיח ונתרחק מבני אדם לג"ע עד לעת קץ הימין כדאי' במדרשים [יפ"ת]:

כחושבנא דדין. וא"כ הוא נקרא בשני השמות [יפ"מ]:

עובדא הוה כו'. מעשה היה באיש אחד שהיה חורש. צעקה פרתו. עבר לפניו ערבי אחד א"ל מה אתה כלו' יהודה או נכרי. א"ל יהודי אני. א"ל התר שורך והתר פדנך פי' צמדך [צמד בקר מתרגמי' פדנא דתורי]. א"ל למה. א"ל דבית המקדש של היהודים חרב ויש לך להתבטל ממלאכתך להתאבל. וגם לברוח מפני האויבים. שאותו יהודי היה כל כך רחוק מירושלים שלא ידע בדבר:

א"ל מנא ידעת. מניין אתה יודע. א"ל מצעקת קול הפרה. בעוד שהיה מתעסק ומדבר עמו הפרה היתה צועקת פעם אחרת. א"ל אותו ערבי חזור וקשור שורך וקשור צמדך שבשעה זו נולד מושיעם וגואלם של ישאל:

ואבוי כו'. ואביו מה שמו:

והיכן שריין. היכן המה דרים באיזה מקום:

בבירת ערבא. שם מקום בבית לחם יהודה:

זבן כו'. מכר אותו איש שוריו ומכר צמדו וקנה לבדין שמלפפין בהם תינוקות כשהם קטנים כדי לבוא למקום אם התינוק ולידע טיבו ומהותו:

עלל לקרתא. נכנס לעיר ויצא לעיר אחרת כו'. כלו' הלך הלוך ונסוע מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע לשם למקום בירת ערבא. וכיון שבא לשם באו כל בנות העיר לקנות ממנו לבדין לתינוקותיהם. ואותה אשה אמו של אותו תינוק לא קנתה ממנו. אמר לה למה אין אתה קונה לבדין:

דחשא קשייה. פי' דקשה השגחתו כלומר סימניו והוראת מזלו הוא קשה. ואולי צריך להיות דחש ארחשיה לשון רחש לבי כלו' סיפוריו וענייניו קשים. ובספר הישן גרס נחשיה [מ"כ]:

דעל רגליו כו'. לרגליו אגב לידתו ע"ד ויברך ה' אותך לרגלי [יפ"מ]:

רהיצין כו'. בטוחין אנו באדון העולם כמו שעל ידו נחרב כך על ידו יבנה במהרה:

את הוי נסיבא כו'. פי' הערוך בא במהרה ולקח לך מאילין לבדין להתינוק ולאחר ימים אני אבא לביתך ואקח פרעון מחיר דמי שווין. לקחה ממנו והלכה. לאחר ימים אמר אותו איש אלך ואראה איתו התינוק מהו עושה. בא אצלה ואמר לה אותו תינוק מהו עושה. אמרה לו וכי לא אמרתי לך שמנהגו ומזלו של אותו תינוק הוא רע אפילו משעה שבא לעולם בא ניחושו עמו שהרי באותו שעה חרב בהמ"ק שמאותו שעה שהלכת ממני באו רוחות וסערה [רוח סערה תרגומו רוח עלעולא] נשאוהו והלכו להם:

ועל רגלוי מתבני. ולפיכך לקחו האלהים. ועיין בירושלמי פ"ב דברכות שהגירסא נשתנית שם קצת:

למה לי ללמוד. מן אותו ערבי שביום שנחרב הבית בו ביום נולד המשיח:

והלבנון באדיר יפול. וכדאמר בהניזקין שאין לבנון אלא בהמ"ק שנא' ההר הטוב הזה והלבנון. ור"ל דלא נאמר ההר הטוב בה' הידיעה רק על הר המוריה שכבר נבחר לטוב מאבותינו אברהם יצחק ויעקב. והלבנון קאי על בניינו של מקדש בהר הטוב הזה מעצי הלבנון. גם כי הוא מלשון בנין. או מלבון ע"ש שמלבין עונותיהם של ישראל [מהרש"א]. ואין אדיר אלא מלך דכתיב והיה אדירו ממנו. הרי דכתיב כשיחרב הבית המקדש יצא תיכף חטר מגזע ישי ר"ל יולד משיח מזרע ישי:

דבי רבי שילא אמרי כו'. דבי רבי חנינא אמרי כו':

דבי רבי ינאי אמרי כו'. כתב בספר ישועות משיחו שאין ספק שכל תלמידי חכמים האלה היו דורשים ומיחסים שם המשיח כשמם רבם. כי דבי רבי שילא קראוהו שילה בשם רבם. ודבי רבי חנינא ויראוהו חנינה בשם רבם. ודבי רבי ינאי קראוהו ינון שהוא מל' ינאי ע"כ:

שילה שמו. ע"ש יובל שי לו כדאמרי' במדרש [מהרש"א]:

שלה כתיב. צ"ל שילה כתיב. ור"ל בלא וא"ו קרי ביה שילה הלמ"ד קמוצה. שכל אחד דרש כשם רבו [ועי' במנחת שי]:

אשר לא אתן לכם חנינה. עדיין לא יבא משיח [רש"י]:

ינון שמו. כמו ינאי. שכל אחד היה דורש אחר שם רבו:

לפני שמש ינון שמו עד שלא נברא השמש היה שמו ינון. והוא אחד משבעה דברים שעלו במחשבה ליבראות [רש"י]. וכתב המהרש"א ששמו ינון על שם שררה ומלכות כמ"ש המפרשים. וגם שם בן ד' אותיות כי שני נוני"ן במקום שני ההי"ן בא"ת ב"ש. וכדאמרי' בפ' הספינה משיח נקרא על שם של הקב"ה [וכדאי' לעיל]:

נהירא כתיב. כצ"ל [מנחת שי] דה"ק קרא משום דידע מה בחשוכא דהיינו מעשה הרשעים שנא' בהם והיה במחשך מעשיהם. להכי נהירא היינו משיח עמיה שרא שמעכבו אצלו ואינו שולחו אצלנו [יפ"ת]:

אי מהייא. אם הוא מאותן שהם חיים עדנה:

אי ממיתיא. מאותן שכבר מתו:

אלא לדוד. ודרש הכי למשיחו לדוד:

כהדא אפתא דקרא. קליפין של דילועין שכל מה שהחיצון גדל הפנימי נתמעט:

כהדא חזירתא. כל כמה שבניה גדלים היא מקטנות. וצ"ל כשהיא מינקת וה"ג בספר ישן [מ"כ] והנמשל מבואר ממילא:

כתיב מי יתן ראשי וגו'. ואבכה יומם ולילה:

למלך שבנה פלטרין. עיקר מדרש זה הוא בב"ר פ"ה ופ' כ"ח ע"ש ביאורו. אמנם כאן הביאו לומר שיהיו המים מזומנים לבכייתו על חורבן הבית שנא' מי יתן ראשי מים. או מי יתן ויהיה כמו בראשית הבריאה שהיה העולם כולו מים במים. וכן מצאתי בילקוט וכדמסיק לבסוף [מ"כ]:

עמדו דור אנוש. כדכתיב אז הוחל לקרא בשם ה' והוא לשון מרד כדאי' בב"ר פ" כ"ג. וס"ל שבדוד אנוש ג"כ לקה העולם במים כדאי' בב"ר פ' הנ"ל [יפ"ת]:

יחזור העולם לכמות שהיה. והיינו מי יתן ראשי מים. פי' מה שהיה בראשונה שהיה העולם כולו מים:

שנא' ויהי הגשם. שמים אלו היו מוכנים מתחילה לזה כמש"ה יקיו לי המים מדקאמר הגשם בה"א הידיעה משמע המוכנת. וכן כתב רש"י ז"ל שנא' ויהי הגשם הוא הגשם שהיה מששת ימי בראשית [יפ"ת]:

וצנית. פירושו סל כמו צנא מלא קרא. ור"ל שהיה לו מקלו ותרמילו שממנו היתה לו פרנסתו בצמצום:

וסיגל. אסף ואצר:

אמר הקב"ה מי יתן ראשי מים. ששם היתה שכינתו בראשית בריאת העולם שנא' ורוח אלהים מרחפת על פני המים [מ"כ]:

כתיב אלה אזכרה. דרש פרשה ציון בידיה שהיתה מפרשת בקינתה מקומותיה שהיתה שמחה בהן בעליית הרגל. לשון מציב לו יד [יפ"ע]:

בשך. ענין גדר כמו הסר משוכתו:

ואילנות מסככות. במדרש תהלים יש שהיו עושין כמין סוכה והיו הולכין תחתיהם [מ"כ]:

תלויה לשמש. הראש תולה לשמש ואין צל עליו:

ועכשיו בצילן. של מלכיות. ע"י שהיו צריכין להקרא בשם אספסיאני טרכיני כדמסיק נמצא שהיו עולין בצילן של מלכות [יפ"ע]:

מפומעים. היינו פמייס:

אספסיאני כו'. שמות של הקסריים:

בדרכים היו אומרים עומדות. כן הוא בירושלמי פ' בתרא דבכורות. אמנם המיימוני והסמ"ג כתבו שבדרכים היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. וכשבאו בשערי ירושלים אומרים עומדות היו רגלינו כו' [מ"כ]:

דמומח כו'. בשתיקה אני עולה ובשתיקה אני יורד דריש אדדם כמו אדומם [מת"כ]. והלכו בדממה משום שגזרו שלא להעלות בכורים [מדר"א]:

בכיה סלקא. בבכיה אני עולה בבכיה אני יורדת:

געגעא. פי' הערוך אמת המים שהולך וגועה והומה. ודרש חוגג כמו הוגג לשון געגע ובשוח"ט גרס וז"ל חוגג לשון יוני הוא חוגים שלמים כשם כשאין לחוגים של מים שיעור כך לא היה שיעור לישראל כשעולים לרגל לכך המון חוגג (מ"כ):

טמשא. פי' טמון ומכוסה:

הוה מחי ליה כו'. היה מכה אותו ואמר הבן חטאתי והסכלתי עשו:

שנא' אין הוה לה. עיין מ"ש לעיל סימן כ"ז:

חלמיש לנוה כו'. בחלמיש היו יושבים צוררי ישראל ובנוה שהיה סמוך לה היו יושבים יהודים והיו מצירים אותם וכן כולם. כדאיתא בקדושין ע"ב ובויק"ר פ' כ"ח. ובחזית פ' כשושנה:

יאשיהו אמרו. כדמסיים דירמיהו שמע שאמר כן בשעת מותו. ונכתב זה במגילות קינות דקשה סילוקן של צדיקים מחורבן בהמ"ק כדלעיל פ' ותרד פלאים. ועוד שבמותו נפלו רבים מישראל. ועיין בתרגום:

אחרי כל זאת אשר הכין יאשיהו. הפסוק קובל ומקונן על יאשיהו שלא נעשה לו נס כמו לחזקיהו שכתוב בו אחרי הדברים והאמת בא סנחריב על חזקיהו ונעשה לו נס (רש"י שם):

עלה נכו פרעה. נכו נקרא כן על שם שהיה נכה רגלים:

בכרכמיש על פרת. על מלך אשור כדכתיב במ"ב כ"ג רצה לעבור דרך א"י. ופרעה נכו לא היה יכול לבא עליו דרך נהר פרת אם לא יעבור דרך א"י שהרי מצרים היא בדרומה של א"י ונהר פרת בצפונה של א"י:

בקרקסיין. פי' יד הנהר (יפ"ע):

מה לי ולך מה לי עליך ומה לך עלי. וכי אויבים אנחנו זה לזה. לא עליך אתה היום היום הזה אינני הולך עליך. ואמר אתה לתוספת ביאור. אל בית מלחמתי אל מקום מלחמתי והוא מלך אשור:

ואלהים אמר לבהלני. פי' למהרני ולזרזני ללכת בבהלה על אשור:

מפי הקב"ה אני עולה. אולי שמע מפי ירמיה בדבר ה' למהר ללכת על אשור. ולכן אמר ליה אל תעכב ע"י מללכת. או אפשר שהיה יודע נבואת ישעיה שאמר וסכסכתי מצרים במצרים. וכן משמע בפרש"י בד"ה:

זה לשון עכו"ם. ולא כאלהים קמא כי אלהים אשר עמי לא יאמר נכו עליו כי אין ה' עמו ודאי אלא רחוק מכליותיו. ועוד דהשתא ניחא דטעה יאשיה להלחם עמו בלי רשות. כדאי' בתענית דף כ"ב אמר הואיל וקא בטח באליל יכילנא ליה:

זה ירמיהו שאמר ליאשיהו. בתענית דף כ"ב איתא מפני מה נענש יאשיהו על שהיה לו למלוך בירמיהו ולא נמלך:

וסכסכתי מצרים במצרים ולא הבינותי מה ענין זה לכאן. כי מלחמה זו עם מלך אשור היתה. ושמעתי שגם עם הנלחמים עם פרעה נכו היו ג"כ מצרים. וזהו וסכסכתי וכו' שילחמו עם מצרים:

וחרב לא תעבור בארצכם. ומסיים בתענית מאי חרב. אי נימא חרב שאינה של שלום הכתיב ונתתי שלום בארץ וגו' (ופרש"י ולמאי הלכתא כתביה רחמנא לאידך קרא וחרב לא תעבור בארצם) אלא אפי' חרב של שלום ע"כ. וכיון דאמר הקב"ה שלא יעברו נמצחו הם עוברים על דיבורו של הקב"ה. לכן אלך ואלחם בם. ואע"ג דירמיהו א"ל שלא ילחם. י"ל שכיון שירמיהו לא אמר ליאשיהו מפי הקב"ה בנבואה שיחדל ממלחמה זו אלא אמר כך מקובלני מפי ישעיה כו' חשב יאשיהו כיון שבטח פרעה בעכו"ם שלו כמו שאמר לו חדל לך מאלהים אשר עמדי. לא יתקיים זה בימיו שהוא צדיק וגם דורו הם צדיקים לפי מחשבתו וכדכתיב וחרב לא תעבור בארצכם. שדברי מי יקום דברי הרב או דברי התלמיד:

והוא לא היה יודע. הקשו התוס' למה נענש והלא דרש את המקרא והסכים להלכה. ותירצו שהיה ירמיהו מתנבא רעות על ישראל בימיו ומוכיחן על עונותיהם. והו"ל לידע שהיו בישראל תועבות נסתרות. וכיון שלא חשש לכך ה"ל כאילו אינו מאמין בדברי הנביא:

שכל דורו עובדי עכו"ם היו. בנ"א גרס תו בסתר ליצני הדור מה היו עושים היו נותנים חצי צורה בדלת זו וחצי צורה בדלת זו הוה משלח זוג וכו' מן דהוון תרעין תרעייא הוה משתכחא קיימא מלגו ע"כ. ולא גרסינן הוו תמן וכו' עד לפיכך. ולפי גירסתנו יש לפרש שכשהיו הדלתות נפתחות לא היתה העכו"ם נראית שהיו הדלתות מכמה קרשים נגללות זו לפנים מזו כדלתות ההיכלות וע"י כן לא היתה העכו"ם נראית שהיתה חקוקה מקצתה בקרש זו ומקצתה בזו ונסתרת לפנים בגלילתם. ומשיצאו התלמידים אמרו סגרו הדלתות אחריכם ומשסגרו הדלתות היו הדלתות שהצורה בהן מתחברות והעכו"ם נראית לאותן שמבפנים. והיה בעל הבית אומר על אותן התלמידים משבאו ותקנו ר"ל הם באו לתקן שקלקלו הצורה. שהרי בסגירתן חזרה לקדמותן הצורה לשלימותה:

שלש מאות חצים. נראה דזה ע"ד הפלגה. וכן משמע בתנחומא ס' מסעי סי' י"ב. ור"ל שירו בו חצים הרבה מדכתיב ויורו היורים דמשמע יורות הרבה הורו המורים:

מצית אחריו. מקשיב דבריו. ובתענית איתא חזייה דהוה קא מרחשן שפוותיה אמר דילמא ח"ו אגב צעריה קאמר מילתא כלפי שמיא. גחין עליה שמעיה דהוה מצדיק דיניה על נפשיה וקאמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי:

פיהו ופום סרסוריה. ר"ל מדאמר פיהו ולא אמר פיו ריבה גם פי סרסורו. ור"ל פיהו כי את פי ה' לא שאל. ופום סרסורו ירמיה שאמר ליה כך מקובלני כדלעיל:

בנביאי השקר. משום דק"ל למה לא אמר לאוהבי. לכן פתרון קריין בנביאי השקר שהיו מאהבין אותי לעכו"ם. ומשום דפשטיה דקרא מיירי בבעל בריתם שרימו אותם כדתרגם המתרגם. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. לכן פי' המה רמוני גם המה רמוני. כלומר לאו דוקא בעלי בריתי רמוני כמשמעו. אלא גם בתרמית נביאי השקר מיירי (יפ"ע):

מדחים כתיב. כצ"ל ופי' גלותם מענין אם יהיה נדחך. כלו' שהגלות היה בסבתם (יפ"מ):

בנביאי האת. הכוונה שהנביאים היו מרמזים ומזרזים אותם קודם החורבן על מה שיעשו בבבל שיתנו בבבל תרומה ומעשרות כדי שלא תשתכח מהם תורת תרומה ומעשר וכמו שאמר ירמיה הציבי לך ציונים:

הצייני במצות. ר"ל לסימן ולזכרון בעלמא שעל ידי זה נאהבים להקב"ה ויקבלו שכר ע"ז כמו בא"י. וז"ש קראתי למאהבי והמה רמוני ולאו דרך תגר קאמר. אלא כלו' שקראתים שיעמוד לי בצרתי זכותם. והיו מרמין אותי לחזקני במצות. והכוונה שלא הועילו להצילני וקצר הכתוב מלפרש זה:

זה חורבן בהמ"ק. שיזכרו אותו תמיד. כענין שנא' אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ור"ל שתשימי סימנים ואותות שיזכר לפניך תמיד חורבן בהמ"ק. וכדרך שארז"ל סד אדם ביתו בסיד משייר בה אמה על אמה. ולפי שזה הענין דוגמת הציבי לך ציונים אסמכינהו אהדדי:

למענכם שלחתי בבלה. ר"ל שלחתי השכינה שם עמהם ע"ד ובפשעיכם שולחה אמכם שפירשו חכמי האמת על השכינה. ובירו' גרס למענכם שולחתי בבלה. וכתב בעל יפ"מ נראה דמסורת בידם דשולחתי כתיב אע"פ שאינו בספרינו:

גלו לעילם. היינו מדי. שמבבל יצאו למדי ואין עילם אלא מדי. כמד"א ואני הייתי בשושן הבירה אשר בעילם המדינה:

גלו ליון. לאו דוקא גלו דהא לא גלו ליון מא"י. אלא כלו' כשהיו בצרה ובשעבוד יון היה הקב"ה עמהם. ומשום ריהטא דלשון גלות דנקט בכולהו נקטיה נמי הכא (יפ"מ):

ראו באלו דרכים הלכתם. כלו' הסתכלו ברעה אשר מצאתם בגלות שגליתם בעונותיכם ותנו לב לשוב בתשובה ותזכו לשוב לעריכם (יפ"ע):

מורות מורות. יש מפרשים לשון מרירות. ולי נראה תולעים הנמצאים בבני מעיים דאיקרו מורנא בפ' אלו טרפות (יפ"ע):

גושין גושין. בערוך נראה דמפרש חתיכות מקובצים. וא"כ דרש חמרמרו מענין ויצברו אותם חמרים חמרים. או הוא ענין כווץ מענין נחמרו בני מעיה (יפ"ע):

למה כי מרו מריתי. צריך עיון מאי קמ"ל ושמא שלא תימא שפירושו נהפך לבי בקרבי כשמריתי ור"ל שמריו מחמת שטות ואביד הדעת (יפ"ע):

זה שאמר משה כו'. דאל"כ מאי כמות ולא מות ממש אלא דהיינו אימת מות כענין עלה מות בחלונינו. וזה"ש משה וכו' ומחדרים אימה:

הוברחו. פי' נתגלגלו ונתקפלו ונסתלקו. מפני שניתנו בזכותו נסתלקו במותו כדאיתא בפ"ק דתענית:

ונתקבצו כל ישראל להספידו. והיינו כי נאנחה אני. דמשמע שכל כנסת ישראל היו נאנחים:

מיד מה כתיב. תמן וישמע הכנעני והיינו שמעו דכתיב הכא. ומשום דבעי למימר כל אויבי שמעו רעתי ששו הבאת יום קראת וגו' קאמר כי זה דרכם לשמוח ברעותינו אפי' מאז במות אהרן. וכדאי' בפ' קמא דר"ה מה שמועה שמע. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כסבור נתנה רשות להלחם עם ישראל. וקשה כיון שבאו כל ישראל לגמול חסד למה נענשו זו תורה וזו שכרה. וי"ל שלא באו משום יקרא דשכבי רק משום יקרא דחיי משום יקרא דמשה ואלעזר. שכן הוא משמעות הענין משה אבל ואלעזר אבל מי לא יתאבל ולפיכך נענשו שבא הכנעני להלחם בם וישב מהם שבי. וכמסקנת הגמרא סנהדרין פ' נגמר הדין דהספדא הוא יקרא דשכבי (כמ"ש לספוד לשרה ר"ל ליקרא דשכבי) (ספר לב אריה):

לברוח כלפי צפון כו'. הנה מכאן משמע שעזה היתה מצפון א"י וצור ממזרח וערב ממערב. וכלפי דרום לא אמר משום שלדרום לא היו יכולים לברוח לפי ששם ארץ אדום בעצמה עיין רש"י סדר מסעי. ורש"י בעמוס א' פ' ו' כתב גלות שלימה גלות ישראל שתהא הגלות שלימה שלא ימלט איש שהיו עומדים על הדרכים ותופשין הנמלטין ומסגירים אותם. וכן עשו אנשי צור וכן לד' רוחות בחורבן בית שני כמ"ש באגדת האזינו עזה מן הדרום צור מן הצפון דמשק מן המזרח ערביים מן המערב:

אקשית אנפיך. שאת עז פנים שאינך נאהבת ומתקבלת לשום א' משכיניך:

אילילו. פי' אילו הייתי משאלת להם ושואלת מהם כלום. והיתה מלאכתי נמצאת בידם ומלאכתם בידי לא היו אוהבים אותי בתמיה:

אקשיתון כו'. שאתם עזי פנים שאינכם נאהבים ומתקבלים לשום אומה ולשון. וקא מהדרי ישראל כי ה' עשה זה שהבדילנו מלהתחתן בם מלאכול עמהם ולזה אין לנו עסק עמהם ולא הם עמנו כדי שנהיה מתקבלים ביניהם. והערוך גרס אגשרתון אפיכון. ומפרש החצפתם אפיכון:

ולא כמוני ברווחה. משום דק"ל דכיון דבהדיא קאמר ועולל למו כאשר עוללת לי מה צ"ל ויהיו כמוני. לה"ק דלאו לגופיה אתא אלא לדיוקא וה"ק במה שהבאת יום קראת כאומר קרא עלי מועד בזה בלבד יהיו כמוני. ולא ברווחה המקווה לי כמ"ש ה' בדד ינחנו כפי מדרש רז"ל וכמו שפרש"י שם:

אייתי עליהון כו'. דריש ועולל לשון פועל ומעללים. והיינו אייתי עליהון כו' פי' תביא עליהם מה שהבאת עלי. כלו' עשה להם מה שעשית לי:

דקדק עליהון. דרש ועולל מענין להתעולל עלילות. והיינו דקדק עליהון שידקדק לבקש להם עלילות רעה:

ועולל למו קטוף כו'. דריש ועולל לשון כריתת הזמורות והיינו קטוף עללתהון:

את מוצא כו'. מייתי הך אגדתא הכא. משום דכתיב כי רבות אנחותי דמשמע דנקתה בכמה מיני מלקות והכא קאמרינן דלקתה בכל איברים אלו ושלקתה בכפלים. עוד יתכן דכדי לסיים הפרשה במלתא דנחמתא מייתי ליה הכא:

בו לקו ובו מתנחמים. יש לדקדק מאי נפקא מינה שיהיה המלקות והנחמה כענין החטא. וי"ל שהכוונה היות העונשים מדה כנגד מדה ע"י זה יכירו וישובו אל ה'. וכשהאדם עושה תשובה מאהבה אז הזדונות נעשו זכיות. והאבר אשר חטא אחר שלקה ושב מאהבה. שב האבר למעלה וכבוד מאשר בתחילה וז"ש המדרש ובו מתנחמין [ספר הנותן אמרי שפר]:

ויעבור מלכם. בשובם מן הגולה יעבור מלכם הוא מלך המשיח לפניהם. וה' יעבור בראש כולם כי אז יחזיר גם הוא שכינתו לציון:

אשר כל שומעו תצילנה שתי אזניו. זה נאמר על לקיחת הארון שלקחו הפלשתים מישראל בימי עלי בחטא שלא שמעו בניו לקול ה' והוא לא הוכיחם:

ואזניך תשמענה כו'. פרש"י לא כמו שאתם עושים עתה שאתם מואסים בדבריו של נביא ואומרים לא תחזו לנו נכוחות. כי אם אזניך יהיו נטויות אף אחריך לשמוע דבר מאתי אולי יבא נביא ויורך הדרך ללכת בין ימין ובין שמאל:

ומשקרות עינים. לשון הבטה וקריצה ורמיזה [איוב כ'] כי עין שזפתו תרגומו עינא דסקרתא (רד"ק) אופי' שצובעות עיניהם בסיקרא ובכחול [רש"י]:

והנם שולחים. הם שולחים אל אפם ריח רע בזמר הרוח הוצא מפי הטבעת בעת יתריזו. והראוי לכתוב אל אפי' אלא שהוא תיקון סופרים. ופי' תיקון סופרים כתבתי בביאורי על התנחומא סדר בשלח משם תדרשנו:

בהיותם בארץ אויביהם וגו'. לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וגו':

ולבם שמו שמיר. משמוע פי' עשו לבם חזק כשמיר (והוא הברזל החזק כמ"ש המצודות. או היא אבן החזקה שלא יכול הברזל לפוסלה כמו שפי' הרד"ק. ורש"י פי' תולעת חזק מצור מראין אותו על האבן והיא מתבקעת) מלשמוע את התורה:

דברו על לב ירושלים. דברים המקובלים על הלב:

יוסיף ה' שנית ידו וגו'. לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו':

רגליהם לרע ירוצו. וכל הפרשה שם מיירי מחטאת שעשו ישראל:

זה קוינו לו וגו'. ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

הבנים מלקטים עצים כו'. ר"ל כל אחד מהם היה מסייע לעבירה זה היה מביא העצים וזה היה מביא האש וזה לש הבצק לעשות מיני מאכלים להגיש מנחה לכוכב גדול שבשמים והוא השמש:

חטאו בכפלים. ר"ל שהחטא היה כפול אחד מצד עצמותו של החטא. ונוסף שנית ע"ז מבחינת היותה היא החוטאת. וזהו חטא חטאה ירושלים. ואמר זולת מציאת החטא עצמו ואיכותו פשע בבחינתה שהיא חשובה יותר מכולם. גם המלקות הוכפלו נוסף על מהותו להיותו מאת ה' שמעולם הפליג הוא יתב' חסדו לעם סגולתו. ואיך נהפך כרגע והיה כאויב להם. גם הנחמה תהיה כפולה. להיותה על ידו יתב' עצמו ולא ע"י שליח. וזהו נחמו נחמו עמי בכפלים. וזה כי יאמר אלהיכם עצמו הנחמה ולא ע"י בשר ודם (בינה לעתים). או נראה מתנחמים בכפלים הכוונה משום דלפעמים הגם ששם הרחמים רוצה לעשות טובה לאדם. מקטרוג של מה"ד נתבטל הטוב וחוזר בו הקב"ה וגוזר עליו רעה. כדאי' לקמן בא"ב תניינא סימן ג' אבל כשגם מדה"ד מבטיח הטובה בוודאי היא טובה המתקיימת ונחמה כפולה. וזה"ש כאן ומתנחמים בכפלים שכתוב נחמו נחמו נחמה כפולה שבודאי לא תתבטל הטובה. משום שטובה זו יאמר אלהיכם הוא מדת הדין. ועיין בענף: