ההפך עלי בלהות. משום דבעי לפרש איכה יעיב שהעביר הצדיקים מבינינו כעבים ע"ד כעב עברה ישועתי מייתי לה הכא. ואגב אורחיה דריש כוליה קרא הכא. ומייתי נמי כגוים אשר ה' מאביד. לומר דאיכה יעיב אתא למימר מה עכו"ם בעבים אף ישראל כן. ואגב אורחיה מייתי כל מילי דאידמי בהו אבוד ישראל לשל עכו"ם [יפ"ע]:

לשעבר הייתי אני כו'. דההפך עלי משמע שנהפך הדבר עלי מאשר היה תחילה דאל"כ באו עלי או באתוני מבע"ל. ומה שדרש זה בישראל אסמכתא בעלמא היא. דקרא באיוב מיירי. עוד אפשר שס"ל שאיוב ישראל היה ואמר זה ברוח הקודש על כלל ישראל:

אני מבהלת. מפרש בלהות בהיפך אותיות בהלות [מת"כ]:

בלהות אתנך. בנבואת יחזקאל (סי' כ"ו) על צור:

לחליו של עמוד. לרבי אחא טעם ההפך עלי מפני שהיה הרעה כחוליית העמוד. והיא כותרת העמוד העגולה המתהפכת ומתגלגלת בפלטיא ופגעה בצרור ועמדה שם. וה"ל כאילו כתיב ההפך וסמכה עלי בלהות והכוונה בזה שמתחלה היו הצרות והגנות מתגלגלות על הזרים שסנחריב בלבל את כל העולם זולת ירושלים. ונבוכדנצר נמי בשנה הראשונה כבש נינוה. כדאי' בפ' קמא דמגילה. ועכשיו עמד הגלות בישראל לבד שכל הזרים היו בשלוה בזמן חורבן בהמ"ק:

תרדוף כרוח כו'. סיומא של מקרא ההפך עלי:

את מרדפן כדי שלא יגינו עלי. ע"ד כי מפני הרעה נאסף הצדיק. וכן פגעת את שש וגו' בהם עולה ונושע:

מסיטן מטיסן. גרסינן לשון טס באויר [מהר"ם]:

שנא' איכה יעיב באפו לשון עב הענן. ופי' בת ציון לפ"ז בת הצדיקים המצויינים בתורה ובמצות:

תאמר בניחותא. ובספר ישן לא גרסינן ליה [מת"כ]:

מה אלו בכהן. דאל"כ מה בא ללמד מאבוד הגוים במ"ש תאבדון הוי סגי:

בכהן ונביא. ששקיעת חומת יריחו ע"י היקף הכהנים בתקיעת שופרות וע"י יהושע שהיה נביא. אף חורבן ירושלים ע"י כהן ונביא. דהיינו ירמיהו שנבא עליהם שהיה כהן ונביא. ובשופר ובתרועה. כדכתיב תקעו שופר בארץ. וכתיב להרים קול בתרועה:

ומה אלו. בארבעה עשר די"ד אומות נשארו מאותן שגלו לבד. וכדחשיב המדרש ואזיל. דיניא. ואפרסתכיא. טרפליא. אפרסיא. ארכויא. בבליא. שושנכיא. דהוא. עלמיא. הרי תשעה אומות. וכתיב בתריה ושאר אומיא די הגלי אסנפר (הוא סנחריב. רש"י) רבא ויקירא. והכוונה על אותן ה' אומות שחשב במ"ב י"ז שנא' שם ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים וישב בערי שומרון. ואע"ג דמה שחשב בעזרא בבליא ובמלכים מבבל נראה שהכל אחד. וא"כ הרי הם רק י"ג מלכים. י"ל דמה דכתיב ויבא מלך אשור מבבל לאו היינו בבליא שחשב בעזרא רק אומה אחרת שהיתה בבבל. ועיין בתנחומא סדר וישב ובביאורי שם ותראה שכך הוא. או אפשר שזה דכתיב בעזרא בסוף פ' ושאר אומיא כו' וכענת. הוא שם אומה כמו שפי' האבן עזרא. הרי י"ד אומות:

אף אלו בארבעה עשר. כדכתיב (ישעיהו י״ז:ו׳) ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים בראש הענף. ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה. ופשוטו של מקרא קאי על ישראל שלא יהיה נשאר להם רק אנשים מעט כעוללות בכרם וכנוקף זית ללוקטה מן האילן הנשאר שנים שלשה גרגרים בראש אמיר והוא בראש הענף. ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה. ור"ל שלא יהיה נשאר רק חזקיה וסייעתו שהם אנשים מעט. הרי שחשב כאן י"ד שנים שלשה ארבעה חמשה שהם בין כולם י"ד:

כדאמרי. כצ"ל ופי' כמו שאמרתי. והיינו מ"ש לעיל מיניה שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה הרי י"ד וכמו שכתבתי לעיל [יפ"ע]:

דכתיב כגוים. דהיינו שנאבדו ולא נשאר מהם רק י"ד כנזכר [יפ"ע]:

אף אלו בנפילת חומה תחתיה. שע"י שהיה נבוזראדן ממדד בחומה והיתה שוקעת טפחיים ומחצה בכל יום כדלעיל בפסוק לא האמינו. ואית נוסחאות דגרסי אף אלו שנפילת חומה תחתיה הבקעה העיר. מה אלו ויעלו העם העירה איש נגדו. אף אלו ופרצים תצאנה אשה נגדה [יפ"ע]:

דכתיב באו בעבים. צ"ע דהאי קרא נמי בפורענות ישראל מיירי ומאי אלו דקאמר. ונראה דמה אלו בעבים דכתיב הנה ה' רוכב על עב קל. אף אלו בעבים דכתיב באו בעבים ובכפים גרסינן [יפ"ע]:

איך חייב. לא ס"ל לפרש יעיב לשון עב הענן. דא"כ יחשיך או יאפיל מבעי ליה המורה על חשך הרב ע"ד חשך משחור תארם. לכן דרש לשון חיוב וענין החיוב לרוגז. דמאן דסני ליה לא חזי ליה זכותא. כדאמר בשלהי כתובות:

איך כייב. עמן ההכאבה לרוגז שע"י הכעס שחת רחמיו כאומר על רדפו בחרב אחיו ויטרוף לעד אפו ושחת רחמיו ויבקש לצער ולהכאיב בכל יכלתו:

ורבנן אמרו איך שיים. רבנן מפרשי יעיב כמשמעו אלא שהוא תואר לסמוי העינים ולכן אמרי איך שיים והוא כמו סיים ופי' עור כדמתרגם בירושלמי איש עור גבר סמי. ואורחא דאינשי למימר בעין העור שכסהו הענן. או פי' לשון סיום וכליון ע"ד כלה ענן וילך [יפ"ע]:

לא הית מהותיתיה כו'. לא היתה ירידתו כמו עליתו. שעליתו היתה מעט מעט בראשונה על ברכיה כו' על כתיפיו. וירידתו כולו בפעם אחת:

כך ואנכי תרגלתי. לשון רגלים. והיינו מה שנתנו על ארכבותיו בדרך משל:

ואח"כ ארכיב אפרים. דהיינו שרוממם וגדלם ע"ד והרכבתיך על במתי ארץ. ונראה שמפרש רישא דקרא דכתיב ואני עברתי על טוב צוארה ארכיב אפרים כדת"י ואנא פרקית יתהון משעבוד מצרים אעידת ניר תקוף מצואריהון אשריתי בית ישראל על תקוף ארעא דאמוראה כבישין קדמיהון דבית יהודה כו'. אי נמי על רוממות מלכות אפרים בימי ירבעם בזמן שהיו כל ישראל בשלוה כדפי' הרד"ק. ועיין בענף:

כלום אתם מקניטין אותי. אלא בשביל בטחון העטרה שעטרתם לי וע"ז אתם מתגאים וחוטאים. הא לכון טרון כו'. פי' הרי הוא לכם מושלך ונתונה לפניכם:

אלא בשביל איקונין של יעקב. הכוונה דאיקונין של יעקב החקוקה טפי משאר האבות. הוא משום זכות זרעו שהיתה מטתו שלימה. וכל ישראל אוחזים מעשיו. והאי עניינא דמיא לעטרה כי כבוד ה' הוא שהיה כל זרעו זרע אמת. ואחר שיצאו מן השורה אין ה' מתכבד בהם. ע"ז השליך האיקונים לפניהם כי אין כדאי בזה להגין עליהם. [ועיין בענף]:

הוי השליך כו' תפארת ישראל. ותפארת ישראל הוא איקונין של יעקב כידוע לחכמי האמת:

אין ה' זוכר אותו הדם. לא ידעתי מנלן למדרש הדום כמו הדם ושמא חסר וי"ו היה בספריהם [יפ"ע]:

של זקן תימא היכא רמיז אאברהם דקאמר רגליו עליו. ואפשר רמיז בישראל כדאיתא בב"ר פ' ס"ג דאברהם נקרא נמי שמו ישראל. ולכך באומר תפארת ישראל רמיז איעקב ואברהם:

שהיינו מפרכסים בדם. שאע"פ שנגואלו בדם סבלו מפני אהבת מלך. כן ישראל ע"י הדם שעל המזוזות היו רגליהם מתגאלים בדם וסובלין לכבוד ה' שגזר לעשות כן לפסחים שהיו תועבת מצרים. ופי' הדום רגליו דם שברגלי ישראל הנזכר באומר תפארת ישראל:

אין הדום זה אלא בהמ"ק. ואחז במשנ כאילו מהשמים יורדים רגליו לנוח בבהמ"ק:

יום אחד היה חרון אפו של הקב"ה. דרש זה ממאי דכתיב מלת ביום מיותרת. שהיה די שיאמר ולא זכר הדום רגליו באפו. מאי ביום דקאמר. על כן דרש כי גם שחטאו ישראל והרשיעו לשעבר. מ"מ היה הכל תלוי באותו יום לבד. שאותו היום היה בחרון אף והחריב את בהמ"ק. הא אם אותו היום פייסוהו ועשו תשובה פשרו. פי' היה מצנן אפו מחמימותו. לשון מים פושרין. ולא היו לוקין על שחטאו לשעבר [לחם דמעה]:

ויקרא באזני. משום דבעי לפרש בלע ה' ולא חמל על הצדיקים. מייתי הני קראי דמיירי בפורענות הצדיקי' כדדריש ממקדשי תחלו. ממקודשי וכדדריש שארית ישראל אלו הצדיקים. ואגב אורחיה דריש ואזיל כלהו דהכא [יפ"ע]:

עד היכן חטאו של עגל קיים כו'. צ"ל דר"נ ור"י פליגי אההיא דאמר לעיל בפסוק גלתה יהודה מעוני שאין לך דור ודור שאינו נוטל אונקיא אחת מענשו של עגל. אלא מוקי ביום פקדי על יום מיוחד למר עד עגלו של ירבעם. ולמר עד חורבן. ולא ס"ל שבכל דור יהיו נפקדים מזה:

באתי לרפאות ישראל מחטאו של עגל. כי תם עונשו. ונגלה ונתחדש עון אפרים. דהיינו עגליו של ירבעם שהיה משבט אפרים. ורעת שומרון היינו עשרת השבטים שעבדו לעגלו של ירבעם. ודייק דהאי קרא כרפאי לישראל. פי' מעון העגל. משום דדבר הלמד מענינו הוא דכי היכי דעון אפרים עגלים. ה"נ רפואות עון ישראל מעון העגל:

קרבו פקודות העיר. פי' קרבו אותו מעשה שנאמר וביום פקדי [רש"י בסנהדרין]:

והלא חמש גזירות הן. כדלקמן זקן בחור כו' וא"כ הוי סגי בחמשה וכל חד מינייהו לגזירה אחת. דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. אבל ששה למה לי. וקס"ד דאיש אחד בתוכם לבוש בדים הוא זולת הששה אנשים. כי זה אינו מהמשחיתים רק סופר להתות תו על מצחות האנשים. ומשני ר"י דגבריאל היה יותר קשה שביניהם כי הוא משמש לסופר ולספקלטור. וא"כ הוא בכלל הששה כי גם הוא עמהם בכלי מפצו. לפי שהוא האספקלטור שממונה על כולם. והם אינם עושים אלא במצותו [יפ"ע]. ומחמת חשיבותו חשיב ליה בפני עצמו:

זה גבריאל שנאמר כו' לבוש בדים. וכן ראהו דניאל לבוש בדים:

קסטנור. בערך גרס קייסטור ופי' סופר. והמוסף הערוך כתב שהוא בלשון רומי חוקר ושופט של אנשים פושעים. והוא נקרא ג"כ קסדור וקסטנר:

ספקלטור. רב טבחים ההורג המחוייבים מיתה. שר הטבחים תרגום ירושלמי רב ספקלטוריא. ופי' בלשון רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה למלכות:

וכה"ג להקריב נשמותיהן של צדיקים. כדאמר בפ"ב דחגיגה דבזבול בו מקדש ומזבח להקריב נשמותיהן של צדיקים אלא דהתם אמר דמיכאל הוא שמקריב נראה שהוא כה"ג ועיין ביד יוסף:

קסת הסופר. הוא כלי הדיו [רד"ק]:

שנאמר החרימם נתנם לטבח. לפי מ"ש בפ' במה בהמה דששה אנשים אלו הם קצף אף וחימה משחית ומשבר ומכלה אתי שפיר הך ילפותא. דמסתמא גבריאל הוא הנקרא קצף שהוא הקשה וראשון שביניהם ומכיון דהתם כתיב וקצף לה' על כה"ג החרימם נתנם לטבח. שמעינן דע"י גבריאל דאיקרי קצף הוא שנתנם לטבח [יפ"ע]:

ואיש כלי מפצו בידו מאני זייני כו'. ור"ל שמפרש כלי מפצו בג' אנפי אחד כלי זיין ומייתי מגופי' דקרא כלומר דפשטיה הכי הוא. וכדאמר ואיש כלי משחתו בידו והיינו כלי הזיין. והשני כלי הריסה והיינו מאני סיתורייא לשון סתירה. ומייתי דוגמא מאבני גיר מנופצות דהיינו הרוסות וכתושות. והשלישי כלי גולה ומייתי דוגמא ממפץ אתה לי שנאמר על נ"נ לפי שע"י נפוצו וגלו האומות כדכתיב התם ונפצתי בך וגו':

בשומו כל אבני מזבח של עכו"ם מנופצות. [ענין רציצה וכתישה] כדרך שמנפצים אבני גור [הוא הסיד] הדק היטב:

עד מקום מחיצתן. שמזבח זה היה לפני אולם העזרה שהוא מזבח העולה שעשה שלמה תחת מזבח הנחושת שעשה משה. ומשם ולפנים לא היה רשות למלאכים לכנס. דכתיב וכל אדם לא יהי' באהל מועד ואמר בירושלמי בפ' הוציאו לו אפילו אותם דכתיב בהו ודמות פניהם פני אדם [יפ"ע] ועיין בענף:

ומזכיר חטאים של אחז. משום שקשה ע"ז דכתיב אצל מזבח הנחשת מזבח הנחשת מי הוה כדפריך בשבת דף נ"ב. ופי' רש"י שם מי הוה מזבח הנחשת בימי יחזקאל והלא שלמה גנזו ועשאו מזבח אבנים של ל"ב אמה. ע"ז מתרצים רבנן הא דכתיב מזבח הנחשת ולא כתיב מזבח אבנים הוא לרמז על חטאו של אחז דכתיב ביה ומזבח הנחשת יהיה לי לבקר:

פסלו ועשאו בעלי מומין כד"א לא יבקר הכהן. מפרש לא יבקר לשון הבדלה כדפי' ראב"ע שם וכן גבי לא יבקר בין טוב לרע. ויהיה לי לבקר פירושו להבדילו לצד אחד שלא להשתמש בו. וזהו הפיסול דקאמר פסלו ועשאו ב"מ שר"ל שעשאו למזבח שבנה שלמה כבעל מום שלא להקריב עליו עולות ומנחות רק להקריב על מזבח דמשק אשר לעכו"ם שהזניח המזבח הקדוש שבנה שלמה ועשה לו דוגמת מזבח דמשק אשר לעכו"ם. ובדפוסים אחרים גרסי' כד"א ויקרא כ"ז לא יבקר בין טוב לרע. וכן הוא בילקוט יחזקאל. והיא היא:

אלו כתיב בלא יו"ד. שהוא לשון חוזק כד"א ואת אלי הארץ לקח ופי' ויאמר ה' אליו ויאמר ה' להקשה שלו. וזהו גבריאל כדלעיל:

מאל"ף ועד תי"ו. פרש"י התי"ו סימן להם שקיימו התורה מאל"ף ועד תי"ו:

התוכין ופספס. פי' חתוך ופריכה ר"ל שבירה [ערוך] ור"ל שהתי"ו רמז להשמיד לפי שהיא נתוית גם על מצחות הרשעים שישלטו בהם מלאכי חבלה. כדאיתא בשבת בפרק במה בהמה והיא תי"ו תמות:

ורב אמר על שנתונה בכל צד. פי' תי"ו יש בה סימן תחיה לצדיקים וסימן תמות לרשעים כדאיתא בפ' במה בהמה [מת"כ]:

תי"ו תיהי כו'. תיהי ענין חרדה ותמהון. ור"ל שהתי"ו רמז לתיהי והכוונה שיש תמהון ותמהון על הרעות שעשו והכי גרסי' בילקוט א"ר תיהא על כל התועבות שנעשו בתוכה [יפ"ע]:

תמה זכות אבות. התי"ו רמז שתמה זכות אבות באותו זמן. ועיין בענף:

של קצין ריש גלותא. והכי איתא בהדיא בשבת בפרק הנ"ל:

מפני מה אין אתה מוכיחן. שהיו מקילין באיסורין:

הלואי כו'. מי יתן ונהיה בכלל הצדיקים הנאנחים ומצטערים על כל התועבות שנעשו בתוכה ולא היו מוכיחין ונרשמו לחיים. והמה למות כי ראוים המה לכך:

דכתיב ולאלה אמר באזני. ראייתו מדסיים ביה וממקדשי תחלו. דהיינו ממקודשי כדבסמוך. אלא דאיידי דמייתי קרא הפסיק הענין במאמר ר"א דיליף מהאי קרא:

לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה. וא"ת והא כתיב וישקוד ה' על הרעה. ויש לומר שהיה לטובה. כמו שאז"ל צדקה עשה הקב"ה שהקדים הגלות ב' שנים כו' כדאיתא בגיטין:

אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה. הענין מבואר בעצמו שלמה שהוא ית' הטוב והמטיב אינו שמח ברעת שום נברא ואפילו רשע שאינו חפץ אלא לזכות את הבריות. ואם תהי' רעה לאיש אינו אלא מצד המקבלים לא הכרח הדין כי הקב"ה אינו חפץ אלא בקיום הנמצאים ולא בהפסדם:

והאיך זה שסותר דבריו. דברישא קאמר ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו. והדר כתוב וממקדשי תחלו. דהיינו הצדיקים. כדאמר בסמוך אל תקרי וממקדשי אלא ממקודשי. וזה מסורת היתה בידם דקרינן הכי דלפי הפשט לא קשה מידי דממקדשי משמע מאותם שהיו עובדי עכו"ם בתוך בית המקדש והזקנים אשר לפני הבית משמע שבעים מזקני ישראל שהיו עובדי עכו"ם בלשכת העזרה כדפי' המפרשים:

איזה מהם נהרג על שמך. לא שחייבים למסור נפשם על התוכחה. אלא משום דאי הוו מוכיחים יארע שיהיה איזה מהם נהרג קאמר הכי. כלומר איזה מהם מהצדיקים שמסר נפשו להוכיחן. וא"כ למה אמרת שלא יגשו בצדיקים:

אמר אין בהם כדי שטר. ר"ל אין בהם בהצדיקים כדי שטר. ופליגי הני מ"ד איך היה כוונת הקב"ה. וס"ל לר' איבו שכך אמר הקב"ה להם שיחריבו בהמ"ק ואל תגעו בצדיקים משום. שס"ל דמעלת בהמ"ק עדיפא ממעלת הצדיקים. באופן שיש בבהמ"ק לחוד כדי פריעת השט"ח. אבל אין כח בצדיקים לחודא לכפר על עון זה של ישראל. ולר' איבו כך פי' הכתוב ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו. ר"ל שאל תגעו בצדיקים רק במקדשי תחלו שיחרבו את בית המקדש. ולא שמיע ליה הא דקרינן ממקודשי. ור"י בר"ס אומר שכך היה כוונת הקב"ה. וממקדשי תחלו. וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ור"ל שהסכים הקב"ה להקטיגוריא וחזר ממה שאמר מתחילה ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו. וצוה להרוג אותם. והוסיף ג"כ שיחריבו את המקדש משום דאחד מהם אינו מספיק לכפר אלא הוא והם יש בהם כדי שטר. וז"ש הקב"ה וממקדשי תחלו וי"ו מוסיף. אמנם ר' תנחומא ור"א ס"ל דאי וממקדשי תחלו פי' מבהמ"ק יקשה א"כ איך עברו על דברי הקב"ה אשר צוה להתחיל מבהמ"ק. והם התחילו מהאנשים הזקנים אלא ע"כ וממקדשי תחלו פי' מהמקודשים שבישראל. וחזר בו ממה שאמר מתחלה אל תגשו. וז"ש ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. שהם זקני הסנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית אשר לפני בית המקדש. ומדוקדק בזה מ"ש מיד מה כתיב ויחלו כו' שלכאורה הוא מיותר. אבל לפי הנ"ל ניחא שמכח מאי דכתיב ויחלו באנשים הזקנים וגו' מוכח שזה דכתיב וממקדשי ע"כ פי' מהמקודשים שבישראל וכנ"ל:

לא אמר הקב"ה דבר טוב וחזר בו ואע"פ שחטאו. וזה ממדת טובו וחסדו ית' שמדה טובה מרובה על מדת פורעניות שיספיק המעשה המחודש מתשובה ומע"ט לבטל היעוד הרע כי חנון ורחום הוא ונחם על הרעה. ולא יספיק החטא לבטל היעוד הטוב:

ואין שארית אלא צדיקים. יש גורסין תו המד"א והיה שארית יעקב וכתיב והשארתי בישראל עם עני ודל:

לכך בא ואמר כו'. כלומר השתא אתי שפיר דכתיב הכי. דאל"כ בתר בלע מאי לא חמל. כיון דבלע פשיטא דלא חמל. אלא דבלע קאי ארשעים. ולא חמל אפילו אצדיקים דבעי לחמול עליהם תחילה. ופי' נאות יעקב הצדיקים כדאמר לקמן נאותיו של יעקב כגון ר"י ור"ג:

ת"פ בתי כנסיות היו בירושלים. זה איתא לעיל בפתיחתא י"ב ומייתי לה הכא לומר דהיינו כל נאות יעקב. דהשתא ניחא דכתיב ולא חמל בתר בלע דהוה קשה לן כדכתבתי סוף סימן דלעיל דבלע בסתם משכנות ולא חמל בהנך דהוה ראוי לחמול:

מלתי כתיב. אפשר שכך היה כתוב בספריהם. ועיין בתוס' שבת פ' ע"ב גבי מעבירם כתיב. אך בכל המקומות שציינתי ליתא זה:

נאותיו של יעקב. הנאים שבו כגון ר"י ור"ג שהם י' הרוגי מלכות שקדשו את השם:

ר"י הוה דדיש כו' ורבי הוה דריש. צ"ל מקודם רבי הוה דריש כ"ד אפין. ואח"כ ר"י הוי דריש שיתין אפין. כיון שרבי היה קודם ר"י בזמן והיה גדול ממנו [אסיפת אמרים]:

שיתין אפין. פי' מזכיר ששים מאורעות קשות שאירעו בחרבן בהמ"ק מסכים למש"ה בלע ה' ולא חמל:

ולא דר"י יתיר. פי' לא דר' יוחנן בקי יותר מרבי בצרות שעברו. דרבי היה יותר קרוב לחורבן וידע טפי במאורעותיהם:

היה נזכר. בירושלמי קאמר שהיו שם זקנים שהיו זוכרים והוא דורש והן בוכין והולכים להם כי לא היו יכולים לסבול. ומ"ש כאן ומתנחם. פי' הי' מקצר בזכר הצרות ומדבר להם דברי תנחומות:

ר' עקיבא היה דורש דרך כוכב. כצ"ל דר"ע הוא שטעה בו שהוא משיח [יפ"ע]:

אל תקרי כוכב כו'. כתב בספר מאור עינים בחלק אמרי בינה פ' י"ב שמצא בדברי הימים שלהם שזה בן כוזיבא מתחלה היה שמו בר כוכבא. אך מאשר בפולמוס של אדריאנוס היה כמו אכזב כנהו בן כוזיבא:

ר"ע כד הוה חמי לי' להדין בר כוזיבא. פי' כשהיה רואה הצלחתו שכובש עמים רבים. לכן חשב דעליו נאמר דרך כוכב מיעקב. והוא מלכא משיחא:

ועדיין אינו בא. ועדיין משיח אינו בא:

קול אדריאנוס כו'. ר"ל קול של יעקב ממה שאדריאנוס קיסר הורג בביתר. וכן איתא בירושלמי בהדיא. וז"ל קול של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתר. שנצנצה רוח הקודש ביצחק לרמוז על העתיד. להודיע שהכל נגזר מאת ה' בעונם ולא היו הדברים על צד המקרה וההזדמן [יפ"מ]:

ושמונים אלף זוג תוקעי קרנות. כן הוא בירושלמי. ופי' ראשי גייסות שמתקבצים חיילותיהם ע"י תקיעתם [יפ"מ]:

מקוטעי אצבע. שהיו נבדקים אם הם אבירי לב ע"י שהיו חותכים אצבע אחד מידים בשניהם:

באסטרטיא. פי' בצבא [ערוך]:

והיו לו מאתים אלף מכאן ומאתים אלף מכאן. כצ"ל [יפ"ע] כלומר מאלו ומאלו:

היו אומרים רבוני' דעלמא. כן גרסינן בירושלמי:

לא תסעוד כו'. פי' לא תעזרנו ולא תשחיתנו כי יניחם אל הטבע שהיה בטוח בכחו:

הלא אתה אלהים זנתתנו. כלומר אף שתזניחנו ולא תצא בצבאותינו לא נחוש. ולישנא דקרא נקט בהשאלה בעלמא. אבל פירושא דקרא לשון תימה ותרעומות כדאיתא בהניזקין [יפ"מ]:

ועל זה. על פלאי גבורותיו של בן כוזיבא היה אומר ר"ע שהוא המשיח:

ולבסוף נתן. אנדריאנוס דעתו לחזור לארצו:

דהדא תרנגולתא כו'. שתרנגולת זו מתפלשת באפר והיינו רבי אליעזר המודעי שהיה לובש שק ואפר בתפלתו:

דאנא כו'. שאני עושה לך שתכבוש אותה יום זה. מיד נכנס דרך ביב שבמדינה. פי' דרך צינור שיורדים שם כל השופכים שהוא למטה מן החומה. שלא היה יכול ליכנס דרך השער של עיר מפני שומרי העיר [יפ"ע]. ולי נראה שביביא פירושו שער ע"ד ולדייני די בבא שפי' ולדיינים שיושבים בשער ע"ד שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ועלתה יבמתו השערה. ובועז עלה השער. שמנהגם היה שישבו הדיינים והגדולים בשער העיר [ועיין בביאור הגר"א על משלי קפיטל א'] והיה ר"א המודעי תמיד בשער העיר. וזה לא תקשה איך הניחוהו ליכנס. שזהו מנימוסי המלכות להניח שליח המלך [שקורין פאסליין] ליכנס. וזה השליח לא הלך אל בן כוזיבא רק הלך ולחש לר' אלעזר שהיה בשער:

עביד גרמי'. עשה עצמו כאילו לוחש באזניו של ר' אלעזר והלכו הרואים ואמרו לבן כוזיבא. דודך ר"א רוצה למסור ולהשלים המדינה לאדריאנוס. שלח בן כוזיבא והביא לאותו כותי:

מוטכ כו'. מוטב שימות אותו איש את עצמו ולא יגלה סודות המלך כיון שבין כך ובין כך ימות:

דבעי לאשלמא. למסור ולהשלים אותה ביד האויב:

כיון דחסל. כיון שסיים ר"א תפלתו שלח בן כוזיבא אחריו:

דאנא בצלותי. שאני בתפלתי עמדתי:

בעיטא. דריסת הרגל:

אתה יבשת זרוען של ישראל. כצ"ל. ופי' זרוען של ישראל שהיה מעמידן בכח תפלתו. ועין ימינם כי באור תורתו היו רואים אור:

לפיכך זרועו כו'. שנגד מה שהיה זרוע לבני ישראל עד שנחשב להם למשיח כדלעיל. וכן היו מתנהגים בפרנסתו והנהגתו שהיה להם לעינים. על זה אמר שיאבד זה מישראל ע"י הריגתו:

ואייתיאו. והביאו ראשו:

גונתא. פירוש כותי (יפ"ע ומעריך המערכות):

זיל ואייתי לי. בירושלמי גרסינן ואייתי לי פטומיא פי' גידו. ויש מפרשים גרונו:

אזיל ואייתי כו'. הלך והביא ומצאו נחש כרוך על צוארו כנראה שהנחש הרגו. ולזה אמר אדריאנוס כי מה' היתה הריגתו ולא ע"י אדם שהנחש שלוח מה':

והלא רחוקה מן הים ד' מילין. ובירושלמי גרס ארבעים מילין. ובבבלי פי' הניזקין גרס מיל:

והקיפו גדר מהרוגי ביתר. לבצור הכרם מדמן וזבלן. אי נמי שכשתכלה הבשר וייבשו העצמות ישארו לגדר כמין קוצים הנתונים לגדר (יפ"מ):

אמר ר' הונא יום שניתנו. כן צריך להיות (יפ"ע):

נקבעה הטוב והמטיב. היא ברכה רביעית דברכת המזון. וטעם קביעותה בברכת המזון. לפי שבברכת המזון קבעו בה ענינים של הודאה על התרץ הטובה ועל מלכות בית דוד והיה זה נס חשוב מאד להם. לכן קבעוהו עמהם לברך עליו בנפש שבעה ובלב שמח (ריטב"א):

חמשים ושתים שנה עשתה כו'. שלא היה בה חטא שנאת חנם שע"י חרב בהמ"ק כדאיתא בפרק דיומא. ולהכי בעי למה חרבה:

עשתה. עכבה שלא נחרבה:

שהדליקו נרות. ששמחה על חורבן בהמ"ק ועשתה משתאות ושמחות:

הבוליוטים. העשירים וחכמי העצה היו יושבים באמצע ירושלים. וכשהיה עולה א' מהם מאנשי ביתר להתפלל בירושלים ואמרו לו אנשי ירושלים האתה רוצה לעשות בוליוטין נעשה כרצונך. והיו אומרים כן כדי שיתפתה להם ויתן להם שדהו כדי להשיג אותה שררה. והיה אומר איני רוצה. וחוזרים ואומרים לו התרצה ליעשות ארכונטס שהיא שררה יותר גדולה. והיה אומר לאו. ושוב אומרים לו מפני ששמענו שיש לך שדה אחד למכור אתה רוצה למוכרה לי. והיה אומר אין רצוני בכך:

והוה כותב ומשלח. והיה הירושלמי כותב שטר מכירה בשמו של אותו האיש מביתר. ובירושלמי איתא והוה חבריה א"ל מה את בעי מן דין כתוב ואנא חתם והוה כתב וחבריה חתם והוון משלחין כו' ופירושו והיה חברו אומר לו מה אתה רוצה מזה שיודה בדבר כתוב שטר ואני חותם. והיו עושין כן והיו משלחין כו':

ומשלח אוניתא כו'. פי' משלח שטר מכירה זו לעיר ביתר לבן ביתו הפקיד על נכסיו והיה אומר לו אם יבא אדוניך פלוני ליכנס בשדהו לא תניחהו שהיא מכורה לי:

והוה אמר וכו'. והיה אומר מי יתן ונשבר רגלי ולא עליה לאותו זוית. ולירושלים קרא כן דרך בזיון מרוב צערו ושוב קלל גם הבית כדמפרש ואזיל:

צדיאה אורחא כו'. הלואי תהיה שממה וחרבה הדרך מלילך בשווקים אלו ויקרב קץ בהמ"ק שלא נצטרך לעלות שם:

אף אינון כו'. גם הם לא נשאר להם טובה שאע"פ שהו הירושלמיים מצערין אותם לא הו"ל לשמות לאידם דשמח לאיד לא ינקה:

של קצוצי תפילין נמצאו בראש הרוגי ביתר. כן הביא הנוסחא בעל מעריך המערכות. ומפרש תפלה של ראש יש לה ארבע בתים וכל בית נקרא קציצה לפי שהא קצוצה מחברתה ויש לה מחיצות לעצמה עכ"ל:

אתה מוצא תשעה מאות סאין. כצ"ל וכן הוא בתד"א:

מכתבים בקולמסי ברזל. שהוא מצד אחד חרט לכתוב בה ומצד אחד כסכין לגרור הכתיבה מה שיצטרך לגרור אצל הכתיבה. והוא דרך גוזמא שע"י ריבוי המונם היו בטוחים שבמכתביהם בלבד ינצחו האויבים. ועיין בענף:

עיני עוללה לנפשי. ה"פ עיני נולה ועוללה בדמעה מפני שנפשי לבדה נשארה מכל בנות עירי ועוללה מלשון ועוללה בעפר קרני:

ולא הוון שביקין כו'. לא היו מניחין הרומיים לעבור שם שהיו הרגים אותם:

כל סמא דמלתא. עיקר הדבר ותכליתו להמלט מהם שנביא כתרו של אדריאנוס ונתן בראשו של שמעון שהא היה הראש שלהם. ובירושלמי ובילקוט סדר האזינו הגירסא נשתנה:

דהא רומאי אתון. שהרי הרומיים באים ונצא לקראתם:

מן דנפקין כו'. משיצאו פגע בהם זקן אחד ואמר להון הבורא ית' יהא בעזרתכם מן צרה וצוקה וקינה. אליון ענין צרה וקינה:

לא נסעוד כו'. לא יסייע ולא ישחית אלא יניחנו על הטבע. ועל זה גרמו העונות ונהרגו:

גונתאי. כותי:

פיטומייהו. גופיהם ונקרא כן על שם גדלו שנתפטם גדול ורחב (מת"כ). או פי' גיד שלהם (יפ"מ) כד"א פיטומון דאתרוג שפי' העוקץ:

ד' חנויות. שהיה כ"כ גדול שתחתיו ד' חנויות אלו שהיו גדולות מאד לפי שטהרות אלו היו צריכות לאנשי' הרבה. ויותר נראה שצ"ל ארבעי' חנויות (יפ"מ):

ומן האחד היו מוציאין כו'. שהו מקננות בענפיו תורים ובני יונה מרובים הבאים לטהרות יולדות ושאר טמאים. וזוגי תורים ובני יונה איקרי קנים:

טור שמעון. שם מקום:

תלת מאה גרבין מרקן. כצ"ל ופי' גרבי יין חשוב. כמו חמרא מרקא דאיתא בגמרא (יפ"ע) אבל בערוך כתב וז"ל ובמגילת איכה יעיב רבי שמעון הוה מפיק ס' גרבי דמרקיע בכל ערובא לאילין קוטיא. פי' כפיפות של פתותי לחם בכל ערב שבת לעניים עכ"ל. ולפי גירסתנו גרבי פי' נבלי תרגום כל נבל ימלא יין כל גרב יתמלא חמר:

ולמה חרבו. צ"ל וכולם חרבו ולמה חרבו (יפ"ע):

אי תימא מן הזנות. משום דיש אומרים מפני הזנות כדאיתא בירושלמי קאמר הכא דזה אי אפשר שלא נמצאת שהפקירה בזה רק ריבא פי' נערה אחת והוציאוה משם:

שהיו משחקים ככדור בשבת. ואם הות בלי ספק כי עוד לאלוה מילין על רוב עונם זולת אלה. הלא זו חכמה מפוארה לרבותנו להניא את לב בני ישראל מעבור גם מעבירות שאדם דש בעקביו. באמרם כי האחת מהנה תספיק כמו שהיא להפוך עיר גדולה עד היסוד בה (ספר מאור עינים בחלק אמרי בינה ה' י"ב):

לר"א בן חרסום היה האלף אחד מהם. פי' אלף מהם היו לר"א בן חרסום:

היה טומסן עולה לירושלים בעגלה. כצ"ל (יפ"ע) וכן הוא בירושלמי. ופי' שפנקס חשבונות הכנסותיהם הכנסות למלכיות מהן היה כ"כ גדול שהיה צריך עגלה לישא:

והיו מוציאות כפליים כו'. כ"כ אנשים היו בהם:

אכסניא. לא היו מקבלים אורחים:

כאילין תחלוסייא. פי' שהיו מגדלים בניהם כשחליים הללו ומין ירק הוא נזכר בפ' ד' דמעשרות. וכן בירושלמי גרס כאילין. ובפרק הניזקין שאמר שהיתה פרנסתם מן שחליים:

הוה אתית תמן. היתה באה לשם והיתה יולדת זכר:

וכדו כד את נצעהן כו'. ועתה כשאתה נועץ על מקומן ששים רבוא קנים לא יכולה לשאת ולהחזיק אותם ואמר ר' יוחנן שסיבת זה לפי שקפצה ארץ ישראל כעור הצבי שמתקצר ואינו מחזיק בשרו כדאיתא בהנזקין:

שמונים זוגים אחים. כצ"ל (יפ"ע) וכן הוא בירושלמי:

כללינהו בהדא גופנא. כצ"ל (יפ"ע ומעריך המערכות) ופי' זווגום באותה העיר ששמה גופנא. ועיין בברכות בבלי פ' כיצד מברכין:

פרחי כהונה. פי' בני כהנים הראוים לעבודה (ערוך):

על דמו שלזכריה בן יהוידע הכהן. שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש המלך כשהשתחוו ליואש ועשאוהו אלוה:

על צחיח סלע. בהניזקין פרש"י על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ. כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע. צחיח שעיעות כתרגומו:

וכל כך למה. ר"ל למה עשו כן איך לא חששו לכסות דמו. ומתרץ להעלות חימה כו' ר"ל שמאת ה' היתה זאת שלא היו מכסין כדי שיבא נבוזראדן וינקום נקמתו כי חטאתם כבדה מאד לפי ששבע עבירות היו שם:

ובשבת ויה"כ שהיה אז יוה"כ בשבת. וזה נחשב לחדא כי שבת שבתון הוא (מת"כ) ועיין מ"ש בפתיחתא כ"ב:

רתח. תוסס ומנענע כדבר הרותח:

דם פרים וכבשים. בהניזקין איתא שאמרו לי' דם זבחים דאשתפוך וכתב המהרש"א דאשתפוך ולא נעשה מצותו ולכך הוא מרתח:

ולא אידום. לא נדמה לו:

ולא אמרו ליה כו'. ה"נ ג"כ לקמן ובקהלת רבה. ופי' אפי' בהגזמה ובהפחדה זאת לא אמרו לו כי חשבו כי יאמין להם מאחר שעמדו בדבריהם על כל הגזמה והפחדה הזאת. ועכשיו שעל כל זאת א"ל אינו כן כמו שאמרתם ולא האמין להם אמרו לו מה נעלים ממך נביא כהן היה לנו והיה מוכיח אותנו לשם שמים ואמר לנו קבלו דברי ולא קבלנו ממנו אלא עמדנו עליו והמתנוהו. ובהניזקין ובחלק ובפתיחתא איתא שמיד שהגזים עליהם היו אומרים לו האמת:

אמר לו נבוזראדן. כלפי אותו הדם של זכריה:

מיד נתמלא כו'. בירושלמי גרס ליה קודם והרהר ולקמן גרס כמו כאן:

בקעו בחיילותיו. שבגבורתם עברו בתוך חיילותיו ונמלטו מידם כי לא יכלו להם לתפשם עם היות בידם מגני זהב ומסתמא השתדלו לתפשם בכל עוז וכח ליקח מגיניהם:

אצל ישמעאלים שחשבו שירחמו עליהם מפני שקרובים לנו מפני אחוות ישמעאל ויצחק:

נשתה קדמיי. נשתה קודם שנאכל. אמרו להם אכלו מקודם. ואח"כ תשתו. משאכלו לקחו כל אחד ואחד נוד ונתנו לתוך פיו והיה הרוח נכנס בכריסו וכריסו נבקעת. ובתנחומא סדר יתרו גרס רוח חמה עליל בכריסו וכו':

מי נתון ביער הלבנון כו'. ר"ל ניבא ואמר ישראל שהם נתונים ביער הלבנון דהיינו בהמ"ק דעו כי בארץ ערב תלינו:

אלא ארחות דדנים. ר"ל הן אמת שישראל מחמת עונותיהם יתגלגלו שמה. אלא מ"מ אתם ישמעאלים לא היה לכם לעשות להם כן. וכי כן דרך בני דודים שאתם בני ישמעאל דודן של ישראל. כדבר הרע הזה ראוי לכם לעשות להם:

וכי כן עבד אבוהון. זהו קנתור אחר וכי ישמעאל כשהיה צמא לא הזמין לו ה' שהוא אביהם מים. ואתם לא היה ראוי לעשות כן לבניו:

ואתם לא קיימתם. לקראת צמא התיו מים. דריש ליה כנגד בני ישמעאל שמתרה בהם שיביאו מים לקראת הצמאים:

וכי מן טבותכון אתיין לגביכון. כצ"ל (יפ"ע) ופירושו וכי מפני טובתכם באו אצלכם ליהנות מטובכם שתדחו אותם אלא בורחים מפני חרב האויב. ולכן היה לכם לרחם עליהם עד יעבור זעם. וגם גירסתנו יש ליישב וכי מטבתהון. וכי כשהיו בטוב וברב כל באו אליכם ליהנות מטובכם שתדחו אותם:

מפני שלא היו שומרים כו'. אין זה מענין הקנתור שקנתר לבני ערב. אלא איידי דניבא הנביא מה שהיו עתידים לברוח אצלו בערב. רמז להם חטאתם שעליו גלו:

שלא היו שומרים שמיטותיהם כו'. דרש חרב נטושה חורבן השמיטה שהיה ראוי שיהיה השדה חרב ונטוש מהזריעה. ובעון שמיטה גלות בא לעולם כדיליף בפ'"ב דשבת מכל ימי השמה תשבות:

ע"י שלא היו שומרי שבת כראוי. דרש קשת דרוכה קושי דריכת הגיתות. ובעון שבת חרבה ירושלים כדיליף בפרק כל כתבי ואם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת:

מפני שלא היו נושאים כו'. דרש כובד מלחמה מה שהיו מתנהגים בכבידות בענין מלחמות התורה ולא נזדרזו. ובעון ביטול תורה אבדה הארץ כדיליף בפרק אלו נדרים מעל מה אבדה הארץ. ועיין לעיל פתיחתא ב':

מגבתון. מעיר גבת:

ויך באנשי בית שמש. וסיפיה דקרא שבעים איש חמשים אלף איש ואיתא בפרק אלו נאמרין ר' אבהו ור' אלעזר. חד אמר חמשים אלף וכל אחד שקול כשבעים איש מהסנהדרין. וכן פי' הרד"ק. ואלו שמתו מבית שמש היו הקוצרים מרוח אחת מהעיר אשר בא הארון דרך שם. ראה כמה היו העומדים מד' רוחות העיר:

וכדון אפילו כו'. ועכשיו אם אתה נותן בה מאה קנים אינן יכולים לעמוד שם כי קטן הוא מהכיל. והטעם נכתב למעלה שקפצה לה ארץ ישראל (מת"כ ויפ"ע). אבל לי נראה שט"ס יש כאן וצ"ל כדאיתא בירושלמי וכדון אפילו אין את מבצע קני לית בה. ופי' ועכשיו אם את ממלאה בקנים כמספר אנשי בית שמש המוכים לא תכילם הארץ:

משמרת של בית שמש. וענין המשמרות עיין בפ' בג' פרקים במסכת תענית:

שמונים אלף פרחים. אפשר שפירושו אנשים ילדים לבד הזקנים ע"ד פרחי כהונה. ובירושלמי פרק ד' דתעניות איתא אימר היתה קטנה שבמשמרות והיא היתה מוציאה פ"ה אלף פרחי כהונה. ופי' היפ"מ קטנה שבמשמרות. דארבע משמרות עלו מן הגולה כדלעיל בפרקין וקים ליה דשל אימר קטנה שבכולה:

כמה פולמסאות. כמה מחנות ערך למלחמה. ואמר זה להודיע רבויין של ישראל שהוצרך לערוך מלחמה לכבוש כמה פעמים:

פולמסאות. תרגום ואל מצינים יקחהו ופולמוסין במאני זיינא ידברוניה. פי' בלשון יון חיל ומחנה [מוסף הערוך]:

אשרי מי שראה במפלתה כו'. ע"ד ישמח צדיק כי חזה נקם [יפ"מ]:

הם כראשון. פירוש בחורבן אחרון העמידה כמו שהעמידה בראשון. ואתיא כרבי יוחנן דאמר בירושלמי שבשניהם העמידה שמונים אלף [מת"כ]:

ר' יודן אמר כו' ר' פינחס כו'. ר"ל שניהם מקרא אחד דרשו דכתיב מבצרי היינו בציר מ' ר"ל לפחות מ' יום. וחד אמר למה לי מבצרי הול"ל בצר ואייתרי מ"ם ויו"ד והיינו חמשים [אלון בכות]:

בירה. פלטין [ערוך]:

לא היתה ראויה כו'. פי' היתה צריכה יותר מארבעים יום לכבוש מרוב חזקה וכיון שגרמו העונות הרסן ה' בשעה קלה שלא הוצרכו האויבים לטרוח בכיבושן:

חד אמר אני מקיף כו'. שהיו בקיאים בשמות הקדושים ולהשביע ע"י שרי מעלה לענותם כל אחד במה שהוא ממונה עליו או ע"י כשפים היו עושים. כי יש בידם להשתמש בעליונים. כמ"ש בחולין למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה:

אנא מקיף לה חומת מיא. אני מקיף סביב לירושלים חומת מים. והאחד אומר כו':

כדידי כו'. במלאכים שלי:

ושינה את שמותם. אפשר הכוונה בזה שהוא שסכל ה' חכמתם ונתערבו להם הדברים כי השם שהיה ראוי להשתמש בו למים חשב שהיה לאש ובכן לא היו יכולים לעשות דבר ע"י השמות או ע"י הכשפים. וכאילו המלאך כשהיה נדרש ממנו לעשות אותו הדבר המבוקש היה עונה שכבר הוסר כחו מאותו הדבר:

התחילו מזכירין כו'. פי' היו משביעין אותן ואמר אתה שר פלוני בא ועשה לי דבר פלוני. והוא אומר לו איני בכחי ורשותי שמורם ומופרש אנכי ממנה:

הה"ד ואחלל שרי קודש. דהיינו שרי מעלה כדאי' בחזית פ' ישקני ע"ש:

חלל ממלכה זו צדקיהו מלך יהודה ושריה אלו שריו. כצ"ל וכן נראה ממ"ש בענף בשם היפ"ע:

עשר קרנות הם. בכל אחד מאלו כתיב קרן כדמפרש ואזיל:

כרם היה לידידי. וכמו שכתב התרגום אמר נביא אשבחיה כען ישראל דמתיל לכרמא זרעיה דאברהם רחמי כו' וכמו שדרשו לעיל על מה לידידי בביתי שאברהם נקרא להקב"ה ידידי:

קרנים מידו לו וגו'. ושם חביון עוזו ופרושו קרנים הם הלוחות שנתן למשה שהיו שנים והיו מזהירות בנראה ובנסתר שקרנים לשון מאור [רש"י שם]. ושם חביון עוזו ושם במחנה ישראל הלך חביון עוזו היא התורה שהיא נקראת עוז כדכתיב ה' עוז לעמו יתן. שהיתה חבויה וגנוזה מאז במרום. או פי' על שהיא היתה במדבר חבויה. וגנוזה בארון. ועיין ברד"ק שם:

קרנים מידו לו. ובשוח"ט מזמור ע"ה. ובאגדת שמואל פ"ד ובילקוט גרסו וקרנים. ועיין במנחת שי:

קרנו תרום בככוד. זה נאמר על אברהם שניטלה הכהונה ממלכי צדק וניתנה לו:

בנים להימן כו'. והימן לוי היה וקרא שם מיירי ביחוס הלוים:

רמה קרני בה'. ובפ"ק דמגילה ילפינן ליה מזה הפסוק דחנה נביאה היתה:

ומקרני רמים עניתני. לפי שמדד דוד קרני הראם ונדר לבנות היכל לה' בגבהו אם יצילהו ה' מן הראם כדאי' בשוח"ט מזמור ק"ב ע"ש:

וניתנו לעכו"ם. קשה איך שייך לומר שניתן להם קרנות נבואה כהונה לויה כו' וי"ל שהכוונה תיקון הקרנות ע"י עכו"ם שהם מחזירים את ישראל לתשובה על ידי הצרות [על דרך מעמיד עליהם כו'] שיתעוררו ע"י העכו"ם לתשובה ויוחזרו להם כל אותן קרנות [של"ה במס' שבועות]:

כיון שגרמו עונות. דק"ל דמפני אויב משמע שהאויב הכריחו ח"ו להשיב אחור ימינו. להכי מתרץ שכך פי' שמפני שהאויב כפת ידי הגבורים לאחוריהם. גם הוא השיב אחור ימינו להצטער עמהם. ועיין פתיחתא כ"ד שמתרץ שם ר' יוחנן שפי' שכדי שיכנס האויב בבהמ"ק השיב אחור ימינו:

עמו אנכי בצרה. דהיינו כביכול נושא בצרה כמוהו:

ואני בריוח. פי' ואני שורה בריוח בני צער:

כביכול השיב אחור ימינו. והוא מה שסובל הכעסת עכו"ם ואינו מתנקם בהם כגבור שידיו אסורות ולא יוכל לנקום נקמתו:

גילה אותה. שימינו היא עמם בצרה כביכול [מת"כ]. וקשה א"כ מאי בעי באחרית הימים או באחרית הימין כיון דאכתי לא ידע ענין זה מהיכא ס"ד למימר ימין. לכן נראה דודאי ידע דניאל ענין זה. דאטו דניאל בחכמתו לא הבין משה"כ השיב אחור ימינו. אלא שלא ידע אם ניתן קץ לענין זה. וגם לא ידע שזה תלוי בגאולה. וגילה לו הקב"ה ע"י המלאך שניתן קץ לענין זה. וגם תלוי בגאולה וכמו שאכתוב לקמן:

ליתן דין. פי' דניאל אמר למלאך דרך שאלה שמא זה שאמרת לי לך לקץ היינו ליתן דין וחשבון. שאפי' הצדיקים מתיראים מיום הדין כדאי' בויק"ר פ' כ"ו:

א"ל המלאך ותנוח. כצ"ל פי' כי למניחה אתה הולך:

א"ל והנחה לעולם. פי' שעדיין היה נסתפק אם ניחא זו לעוה"ב או לעוה"ז ובקבר הוא דקאמר ליה שינוח ומ"מ יתן דין וחשבון לעולם הבא:

א"ל ותעמוד. שיעמוד בתחית המתים:

א"ל עם מי וכו'. שעדיין נסתפק אם העמיד היא עם הצדיקים או עם הרשעים. משום שיש צדיקים שאף שאינן נדונים לעתיד מ"מ אם יש עליהם קצת דין עומדים הם קצת בצד הרשעים הנידונים. ובזה הצער שרואים זה נתכפר להם [והוא מ"ש בדבר"ר פ' י"א שמא ראית אותן בוכים ובכית עמהם] ולזה אף שהובטח דניאל בחיי עוה"ב כאומר ותעמוד. שהכוונה שתהיה לו עמידה. מ"מ נסתפק לו אם יעמוד בצד צדיקים או בצד רשעים:

א"ל באחרית הימים או כו'. לא על מה שאמר לעיל קפיטל י' ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים בעי. חדא כיון דכתיב ימים מהי תיתי למימר ימין. ועוד מ"ט למבעי הא הכא. אלא על הא דאמר ליה ואתה לך לקץ. וקץ פי' אחרית. ע"ז שאיל ליה לאחרית הימים או לאחרית הימין. וכ"ה בזהר נח דף ס"ג ובזהר בא דף ל"ד וז"ל והא אוקימנא ואתה לך לקץ ואמר דניאל לאן קץ לקץ הימין או לקץ הימים. עד דא"ל לקץ הימין עכ"ל. ור"ל שאף שידע דניאל שהקב"ה השיב אחור ימינו. אבל לא ידע אם ניתן קץ לענין זה. לכן שאל אם לקץ הימין. כלו' אם יש קץ לימין ע"ז אמר ואתה לך לקץ. א"ל לקץ הימין אותה ימין שהיא משועבדת כו' ואע"פ שבאמרו לקץ הימין ידע שניתן קץ לימין ואז יעמוד דניאל לגורלו. מ"מ הוצרך ליה להמלאך לפרש עוד אותה ימין שהיא משועבדת כו' משום שלא ידע עדיין דניאל שזה תלוי בגאולה. לכן פי' לו שזה תלוי בגאולה:

הושיעה ימינך. דמשמע שהימין עצמה צריכה תשועה מדלא כתיב בימינך. או תושיעני ימינך:

כשהפורענות באה על ישראל. אע"פ שהצדיקים המתים יודעים בעניני העילם והמה ראו שהאבות יצטערו בצערנו. מ"מ אין מרגיש בה לגמרי אלא יעקב שהוא ראש שלשלת עיקר יחוסנו שהיתה מטתו שלימה ואין לו חלק בזולתנו כשאר האבות וכן בטובה. אי נמי משום שנצטער בגידול בנים. ונתן נפשו עליהם טפי משאר האבות הוא מרגיש במקרינו יותר משאר האבות:

מ"ט ויבער ביעקב. ר"ל ילפותא מדשני למימר ביעקב בתר דכתיב ישראל. וכן יגל יעקב ישמח ישראל. יעקב וישראל ל"ל אלא ע"כ דיעקב היינו יעקב אבינו ממש. ועיין בענף:

הם לא פלשו אחר מדת הדין. כלו' שלא היה חטאם גמור להיותם חייבים דין גמור. וכן ענשם לא היה גמור. ולשון פילוש ענין גמר והשלמה. כמו נקב מפולש שניקב לגמרי מעבר אל עבר. ס"א גרסינן הם לא חיפשו [מוסף הערוך] ועיין מ"ש איכה א' סי' ג':

דרך קשתו אויב אכ"כ. קשה אילו הוה כתיב הכי הוה משמע דבאויב ממש מיירי. וי"ל דהוי מצי למימר דרך קשתו כי הוא אויב [יפ"ע]:

כאויב זה פרעה. והשתא ניחא דלא קאמר אויב דלא אתא למימר שה' אויב לישראל אלא שעשה כמו פרעה באבוד הבנים. והיינו ויהרוג כל מחמדי עין כדבסמוך שכן גזר פרעה על הזכרים. וכמו המן שבקש להרוג טף ונשים. וה"ק קרא תחילה דרך קשתו כפרעה כאילו אינו רוצה להרוג רק הזכרים. ושוב היה כצר שביקש להשחית הכל:

כאויב זה עשו. ולפי דרש זה מרמז הקרא אעשו והמן. וה"ק שבתחילה היה נראה שרצה להאריך להם כעסו כעשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי. כדכתיב ונושנתם בארץ. ושוב מיהר לעשות כהמן שביקש בכל כחו למהר אבודם שהקדים ב' שנים למנין ונושנתם כדאי' בפ' המגרש:

אלו סנהדרין. שנהרגו ע"י נבוכדנצר כדלקמן בפ' יבשו לארץ. אי נמי כשנלכדה ירושלים כדכתיב ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש וגו' וששים איש מעם הארץ הנמצאים וכו' והם שבעים סנהדרין כדאי' בפ"ק דסנהדרין ובבמד"ר פ' י"א ובשיר השירים רבה:

שפך כאש חמתו ד' שפיכות כו'. דק"ל שבמשל השפיכה היה ראוי לומר כמים ע"ד אשפוך כמים עברתי שלשון שפיכה לא יצדק אלא בדבר הניגר ויורד למטה כמים. והאש אינו כן אלא עולה למעלה ומתפשט לצדדים. להכי מתרץ שמשל השפיכה בכאן על הריבוי והפלגה. כמו שסתם שופך מערה כל מה שבכלי וע"ז אמר ד' שפיכות לטובה כו'. והכוונה שהשפעת הטובה והפלגתה מצינו בד' מקומות בלשון שפיכה. וכן ההיפך והוא הפלגת הכעס והנקמה בד' מקומות בלשון שפיכה. כי מבואר שבכל מקומות אלו לשון שפיכה נאמר על ההפלגה. ובכן לא יקשה מאמר שפך כאש. כי המשל של האש אינו לענין השפיכה כדבר הניגר ויורד מלמעלה למטה. אלא הוא משל לענין ההפלגה שהיא מתפשטת ואוכלת למרחוק לחים ויבשים. וזהו שאמר שפך חמתו בהפלגה וריבוי כאש שהיא מתפשטת למרחוק ואוכלת לחים ויבישים [יפ"ע]:

לשלשה מקומות גלו ישראל. עשרת השבטים ע"י תגלת פלנסר ושלמנאסר מלכי אשור:

אחד לפנים כו'. הא משבשתא היא דפתר בג' וסיים והביא ראיה על ב' לכן גירסת הירושלמי עיקרית. וז"ל לשלש גליות גלו ישראל. אחת לפנים מנהר סמבטיון. ואחד לדפנו של אנטוכיא. ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם כו' מ"ט לאמר לאסורים צאו. אלו שגלו לפנים מנהר סמבטיון. לאשר בחשך הגלו. אלו שירד עליהם הענן וכסה אותם. על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם אלו שגלו לדפנא של אנטוכיא ע"כ. ופי' שעל שגלו לפנים מסמבטיון אמר לאסורים צאו שהם אסורים ע"י הנהר שלא יכלו עבור בו שהוא מושך בו אבנים וחול כל ימות השבוע זולת שבת כדפירש רש"י בפ' ד"מ ולא יכלו לבא בו בימי החול. וביום השבת לא יכלו לעבור דאיכא טפי מתחום שבת. ושירד עליהם הענן וכסה אותם היינו שעמוד הענן לפניהם כהר והפסיק ביניהם שלא יחזרו למקומן והם הנתונים אחרי הרי חשך ואינם יכולים לעבור משם. ועליהם אמר לאשר בחשך הגלו. ועל הנתונים בדפנא של אנטוכיא שהם קרובים לנו אלא שאבדו דרך לבא. אמר על דרכים ירעו שימצאו דרך לבא [יפ"מ]:

לדפני. רבלה תרגום דפני [ערוך]. והמוסף כתב שדפני הוא שם מגרש עיר אנטוכיא:

סכופים וסכופים. סכופי ענין השחתה כמו לא תסכוף דלעיל פ' בלע [ערוך]. ונראה דדריש תאניה ואניה ענין השחתה ואמר שהם נשתתים מהקב"ה על עונותיהם:

כגנה שנחמס מעינה. פי' שנכרת ונשחת מעיניה. וע"י כן יבש והלבין ירקה. כן ע"י שהסיר ה' מסתורו מעל ישראל נשחתו ויבש פרים:

כאדה"ר. מפרש ויחמוס שהוסר כמ"ש המפרשים על ויחמוס שענין החמס בלשון ערבי הסרת דבר ממקומו. וזה"ש כאדה"ר שהוסר מג"ע. כד"א ויגרש את האדם. כן הסיר סוכו. ופי' כגן כאותו שהיה בג"ע. וא"ת מה ענין זה לזה. וי"ל שפי' סוכו ישראל יושבי ירושלים שהיא סוכו. כאומר ויהי בשלם סוכו. ומדמה להו לאדה"ר כדרך שאמרו לעיל בפתיחתא דרבי אבהו סי' ד' גבי והמה כאדם עברו ברית המה כאדה"ר. וחד מהנהו מילי שידונו בגירושין ושלוחין כאדה"ר [יפ"ע]:

שכו כתיב. בשי"ן במקום סמ"ך ודרשינן כאילו השי"ן בימין והוא לשון שכיכת חימה הוא. וטעם מאמר זה כי כשגלו סר אף ה' ולהכי כל מקום שגלו שכינה עמהם ולא הסתיר פניו כמו בתחילה:

אפשר שהקב"ה משכח כו'. שאף שאפשר שמרוב הצרה שכחו מועד ושבת מ"מ אין ראוי ליחס זה לה' דקאמר שכח ה' בציון כאילו כוונתו לבטלן מקיום שבתות ומועדות ולא הו"ל למימר אלא נשכח בציון מועד ושבת:

אלא מועדותיו ושבתותיו של ירבעם. קשה מה טעמא לקונן ע"ז. וכי רע בעיניו ביטול מועדים אלו. ועוד קשה וכי טעו אנשי יהודה בעגלי ירבעם וי"ל שפירושו דוגמת מועדי ירבעם שלא היו חציה לה' רק כולו להנאתם לעונג הגוף ונחשבו בעיני הקב"ה כמועדי ירבעם [יפ"ע]:

מלכד כתיב. שהכתיב אשר בדא מלבד. והקרי אשר בדא מלבו. ולפי שלא מצינו בירבעם רק בדיאת מועד לא בדיאת שבת לכן אמר דהא רמיזא במ"ש מלבד במקום מלבו ויש אם למקרא ולמסורת:

מלך זה צדקיה כו'. לא סתם מלכים וכהנים שהיו רשעים. אלא מלך זה צדקיהו שהיה צדיק כדאי' בחלק. ומסתמא שריה שהיה מרעהו כמש"ה ושריה שר מנוחה היה צדיק כמותו. דכל אדם מבקש כדומה לו [יפ"ע]:

זה שריה. שהיה כהן גדול בזמן חורבן הבית כדכתיב ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש וגו' ויך אותם מלך בבל וימיתם ברבלה וגו':

לבני מדינה. משום דאי בעי למימר שהרס מזבחו ומקדשו ולא חמל עליהם הו"ל למימר לשון הריסה ונתיצה לא זניחא וניאור שהם ענין הרחקה והשלכה. לכן אמר כי לא על חרבנם מדבר. אלא על הרחקתה מאתו כמרחיק דבר ממנו ומשליכו. וכן השליך המזבח והמקדש מלפניו לפני ישראל. והיינו כמ"ש להם כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי לא תוסיפו הביא מנחת שוא. וכן במה שאמר עולותיכם ספו על זבחיכם. עולותיכם לא לרצון זבחי הבהבי יזבחו בשר ויאכלו ה' לא רצם:

לבני מדינה כו'. טעם המשל לומר שכמו שהמלך נהנה ומתפרנס משולחן הערוך לפניו שעל ידו תתקיים הנפש בגוף עם היותה נקיה מענין גשמי אשר ע"כ יתקרבו לפניו עורכי השלחן. כמו כן ענין הקרבנות יתייחס לפרנסת השכינה למה שע"י תדבק השכינה לישראל. וע"כ היו סומכין ישראל בזה כי לא יחרב בהמ"ק. והודיעם ה' כי כשיחטאו לא חפץ בקרבנותיהם. וכמשה"כ אל תבטחו לכם לאמר היכל ה' היכל ה':

הקניטוהו וסבלן. הלשון קצר כאן והיה ראוי לומר הקניטוהו וסבלן. הקניטוהו וסבלן אח"כ אמר להם המלך כו' כדלעיל גבי השליך משמי' ארץ:

טרון. מושלך:

אלא בשביל קרבנות. שמקריבין כל אחד בדורו על המזבח:

תחת ערפיהם. לסמוך על ידיהם כדי שיוכלו להפוך פניהם כלפי מעלה כל מה שאפשר:

וחרפו. ונדפו והיינו קול נתנו בבית ה':

ועשו מסגר של גליאסין. בערוך גרס ועושים רושם במסמרות הגולגסים בקרקע ביהמ"ק. וכתב המוסף הערוך פי' גלוגיס בל"י להב רומח חנית וחרב עכ"ל. ולפ"ז הכוונה שבלהב הרמחים שהוא כמו מסמר היו עושים נקבים ורשמים בקרקע בהמ"ק לומר כי ידם רמה לקעקע מקדש ה'. וזה ג"כ מענין חרופיהם וגדופיהם. ולהכי הקדים למנקט מה שהפכו פניהם וחרפו וגדפו דקאי אקול נתנו בבית ה' להא דקאמר אהסגיר ביד אויב ודרש הסגיר לשון מסגר:

מכח אותו חקול. פי' מעון אותו הקול. ומייתי ליה הכא משום דלפ"ז מפרשינן קול נתנו בבית ה' כיום מועד כיום שימעדו רגליהם. דהיינו יום מפלתם לומר שזה כעין זה. ולזה היו דומין זה לזה:

נפלה נפלה בבל כו'. בדבריהם אלו נבין בפסוק נפלה נפלה בבל בא' משני פנים. האחד להודיע שמזמן שנתנו אותו הקול נפלה בבל בכח. ואח"כ נפלה בבל בפועל. האופן השני הוא שאמר נפלה נפלה. שנפלה הראשון על ישראל לומר בשעה שנפלה בתולת ישראל. אז נפלה בבל מכח אותה הצעקה וקול שנתנו בבית ה'. ודקדקו ג"כ אמרו כאן שיבר לארץ לרמוז שהסיבה ג"כ לפורענות בבל הוא הנזכר לעיל שעשו מסגר של גלאסין שלהם וראשם בארץ כו'. וזהו שבר לארץ כנגד וראשן בארץ מדה כנגד מדה (כלי פז):

כן עשתה. מחרפת ומגדפת:

הה"ד קול נתנו. בבית ה' כיום מועד. דה"ק קול נתנו בבית ה' בחורבן כיום המועד לעתיד דהיינו חורבן שני. אי נמי קול נתנו בבית ה' בחורבן שני כיום מועד דהיינו חורבן ראשון שנא' בו קרא עלי מועד. דאל"כ מאי כיום מועד:

אינה צריכה. אינה ראויה ורבים במדרש זה ובירושלמי צריך במקום ראוי [יפ"ע]:

אינה צריכה. ליפול אלא מכח אותו הקול. הה"ד מקול מפלתם רעשה הארץ. כצ"ל ועיין מת"כ וילקוט:

ר' יהושע. קאי על פסוק קול שאון מעיר כמו שמסיים הה"ד קול שאון. שמשום דלשון תשואות משמש ג' לשונות אלו כדלעיל בפתיחתא סי' כ"ד קאמר הכא נמי אקול שאון. דשאון נמי מלשון תשואות:

שקולו של כו' מקטרג. לפני ה' על הקול שנתנו בבית ה':

הה"ד קול שאון מעיר. פי' קול שאון תעלה מעיר המיוחדת והיינו כרך גדול של רומי בשביל קול מהיכל. ר"ל בשביל הקול שנתנו בהיכל. כדכתיב קול נתנו בבית ה' וגו'. ולכן קול ה' משלם גמול לאויביו. וכן משמע בתנחומא סדר וארא. ועי' בשמ"ר סוף פ"ט ובמת"כ שם:

לא מן הכרוז צ"ל לא מן דכדון אלא מן עלמא. הה"ד כצ"ל [א"א ויפ"ע] ופי' לא מעכשיו אלא מימי קדם [כדרך שאמרו בב"ר ריש פ' כ"ד]. משום דק"ל מאי חשב ה' להשחית דמשמע מחשבה בעלמא. והלא בלע ה' ממש כל ארמנותיה. להכי קאמר שפירושו כי לא נתחדש ענין זה מעכשיו. כי משנים קדמוניות עלה במחשבה לעשות זה. והיינו מיום שנשא שלמה את בת פרעה שע"ז נאמר כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגו' כדאי' בויק"ר פ' י"ב:

כאדם שהוא עובר. דריש אפי מלשון נזמי האף. שהיה כעוקם חוטמו מפני הסרחון. דאי אפשר לפרש לשון חרון אף. דהא השרה שכינתו ביניהם כמה שנים והצליחו. אלא שענינו כעובר במקום מטונף שקץ בו קצת ועוקם את חוטמו. ומ"מ אינו נמנע מעבור שם לצורכו:

כההיא דאמר רב הונא. גבי ישועה ישית חומות וחל:

שורה וב"ש. פרש"י חומה נמוכה שכנגד חומה גבוהה:

חלקו כבוד לארון. שלא היה יכול ליכנס בשערי המקדש כדאי' בשמ"ר פ"ח. ועיין בשבת פ"ב. ובסוטה ד"ט. ובשוח"ט כ"ד. ובמד"ר פ' י"ד. ובברכות דף כ"ט. מוע"ק ד"ט. סנהדרין דף קי"ז. ומדרשות חלוקות הן. וכשאמר להם שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד. חלקו לו כבוד ונשאו עצמן ונכנס הארון:

לא שלט בהם אויב. להגלותן כמו שגלו שאר כלי בהמ"ק. אי נמי לשברן דשל כסף או זהב או נחשת היו כדפרש"י בפ"ק דסוטה:

הה"ד והאבדתי חכמים מאדום. וכן הוא בויק"ר פ"ה. ור"ל מדכתיב והאבדתי חכמים מאדום וגו' ש"מ שיש להם חכמים:

לפי כשגלה צדקיהו. צ"ל לפי כשגלה יכניה [יפ"ע] וזה מפני שהוקשה לו שכשגלה צדקיהו ודאי שלא מינהו על המלכים. שהרי ואת עיני צדקיהו עור. ועוד אם הגלה אותו איך שייך לומר והוה עליל בלא רשות וגם אם היה עור איך ראה אותו דתליש בשר ארנבת ואכול. לכן על כל אלה משבש הגירשא. ועיין בענף:

והיה עליל והיה נכנס ויוצא בהיכל מלך נ"נ בני רשות. יום אחד נכנס אצלו ומצאו שתלש בשר מארנבת בעודנו חי שזה נאסר גם לב"נ. אך עשה זה כדי לקנות בנפשו מדת אכזריות יותר ויותר. לכן לא רצה שיתגלה הדבר:

במזבח הפנימי. לומר כשם שהמזבח הזה הוא לפנים בהיכל. וכתיב בו לא תעלו עליו קטורת זרה. כן לבו שהיא בפנימיות גופו יהיה שוה לפיו שלא יגלה מסתורין שלו. ויהיה השבועה באמת ולא יהיה אחד בפה וא' בלב. והא דכתיב אשר השביעו באלהים פי' במי ששכן שמו במזבח ההוא השביעו. דאל"כ לא הוה השבועה מידי. דהוי כנשבע בשמים ובארץ שאע"פ שכוונתו למי שבראן. נראה מדברי הרמב"ם דלא הוה שבועה כלל:

ומפרתין ליה לנ"נ. כצ"ל [יפ"ע] ופי' מפרתין מבזין. ובערוך גרס מפרטין. ופי' משחקין. וכוונתם היה כדי שגם הוא ירבה לספר עמהם וילשינו למלך. שהיה בזיון בעיניהם להיות כפופים לצדקיהו:

ואמרו ליה לא יאיא וכו'. ואמרו לו לא נאה המלוכה לנ"נ יען כי עושה מעשים זרים ואף שהוא מזרע שלמה שבא על מלכת שבא. מ"מ אינו מזרעו של דוד שהרי בנך הבא כו' אינו קרוי בנך כו'. אלא לך נאה המלוכה דאת מזרעו דדוד ממש זרע כשר. ועוד דאתה מזרע דוד המנהיגים את מלכותם בחסד וברחמים ולא כנ"נ שהוא אכזרי:

אף הוא מפרתיה לנ"נ כו'. אף הוא היה מגנה אותה ואמר אני ראיתי שהיה תולש בשר מארנבת בעודנו חי ואכל אותו. מיד שלחו ואמרו לנבוכדנצר אותו יהודי שהיה יוצא ונכנס אצלך בלי רשות אמר לנו אני ראיתיו כו':

הה"ד וימרוד צדקיהו כו'. ר"ל דהשתא ניחא דכתיב וימרוד כו' שזהו מרדותיה דעבר השבועה. דאי כפשטיה שהשביעו שלא ימרד בו מלהשתעבד לו כרוב מרד דקרא. הא ודאי צדיק כצדקיה כמפורש בפרש חלק ובהוריות שהיה צדיק גמור לא היה עובר על שבועה זו. אבל שבועה זו דלא מגלית עלי שהיה מצער צדקיהו בגופי' כדאי' בנדרים פ"ט ולא היה יכול מכח זה ללמוד תורה וחשוב לדבר מצוה שמתירין שלא מדעת המשביע. לכן שאל על שבועתו וגלי לי'. ומ"מ נענש משום חילול השם. ועיין בר"ן ובמהרש"א שם:

בדפנו של אנטוכיא. היא שפם הרבלה:

ויצאו סנהדרי גדולה לקראתו. ששלח להביאם ולצדקיהו. כדאי' בנדרים פ"ט. ומלתא דהכא לאו בכיבוש ירושלים הוה אלא מקמי הכי קודם שמרד בו ממש היה מעשה זה ואז הוכיחו לפני הסנהדרין שבזמן ההוא והרג את הסנהדרין ההם והעביר אפו מצדקיהו שהתנצל שהסנהדרין גרמו שהתירו לו ולא הודיעוהו חומר חטאו. והחזירו למלכותו ושוב כשכבש את ירושלים נהרגו הסנהדרין שנמצאו אז ע"י נבוזראדן על דמו של זכריה. כדאי' לעיל בפתיחתא סי' כ"ג. ולפי דעת הירוש' פ"ק דסנהדרין נהרגו ע"י נבוזראדן ברבלה:

קתדראות. כסאות חשובות והושיבום עליהם:

דרשו לי את התורה. כוונתו היה לבוא לפרשת נדרים. ולא שאל מתחילה על פרשת נדרים. כדי שלא יתנו על לבם שעל היתר נדרו הוא רוצה לשאול מהם וישנו לו את הדין. אבל השתא לא אסיקו דעתייהו כי לא ידעו שנגלה הדבר לנבוכדנצר:

דומה שאתם התרתם. דמסתמא לא אזיל צדקיהו אלא גבי ב"ד הגדול ועוד שאין לאחר להתיר במקום שיש גדול ממנו כמ"ש הפוסקים. ואפשר דהודיעו לנבוכדנצר דין זה:

מיד גזרו והורידן לארץ. לפי שצריך לפרט הנדר נמצא שהם מורדים במלך. לפי שידעו שההתרה היתה לגלות סוד המלך שהשביעו עליו:

הה"ד ישבו לארץ ידמו כו'. ר"ל דקשה לפי פשטיה דקרא ה"ל למימר ישבו בקמ"ץ תחת היו"ד שהיא לשון עבר ואמאי נקט בציר"י לשון עתיד. וכן ה"ל למימר דמו בלא ירד כמו בסיפא דהאי קרא העלו עפר וגו' חגרו שקים וגו'. אבל ישבו בציר"י תחת היו"ד הוא לשון צווי וכן ידמו. אבל לפי דרש זה ניחא שהכתוב כתב לנו בכאן הצווי שצוה נבוכדנצר ואמר שישבו לארץ וידמו וגו' כלו' שירדו מהקתדראות וישבו לארץ זקני בת ציון. וכן צוה ואמר ידמו זקני בת ציון. כלו' ידמו ויחרישו וישתוקו. כי עד שלא הגיעו לפרשת נדרים היו מסדרים לו התורה פרשה פרשה ומתרגמים אותה לו וכשהגיעו לפרשת נדרים השתיק אותם. וצוה שידמו זקני בת ציון [מהרש"א ולחם דמעה]:

העלו העפר התחילו מזכירים כו'. משום דמסתמא כשהורידן לארץ מיד קשרו שערן כו' ולא הו"ל פנאי להעלות עפר על ראשיהם ולחגור שקים. לכן הזקקו לומר שפי' שהזכירו זכות אברהם ויעקב. וזה כי אברהם היה זהיר בנדרים ונדר לזרוזי נפשו שנא' הרימותי ידי אל ה' אל עליון. ופי' חז"ל שעשאן שבועה כדי שלא יפתנו יצרו ליהנות מממונם של סדום שמן הדין היתה מותרת לו. ובודאי אין לך יאוש גדול מזה. ויעקב נדר בעת צרה שנא' וידר יעקב נדר וגו'. והם שני דברים שמותר לידור. לכן הם הזכירו זכות ב' צדיקים אלו שיעמוד להם בעת צרתן (אלון בכות):

הה"ד הורידו לארץ ראשן בקשירת שעריהם בזנבי סוסיהון. וקרי להו בתולות שהיו נאים כבתולות כדלעיל גבי בתולותיה נוגות. ויש ספרים דגרסי מירושלים עד לוד עד שנישול מהן שערן הה"ד גזי נזרך בתולות ירושלים. אפי' לבתולות היו עושים להם כך. היו קושרין שערן אחר זנבי הסוסים. והיו מריצים אותם עד שנישול מהן שערן ע"כ. ולפירוש זה בתולות כמשמעו. והורידו לארץ ראשן לאו אזקנים קאי אלא אבתולות שאירע להן כמותן (יפ"ע):

סיקוסים ניתן לעין. פי' גבול ותכלית עד היכן יוכל לבכות. ואם יוסיף תתקנקל הראיה והיינו כלו בדמעות עיני בריבוי הבכיה. וי"ג בהדיא סיקוסים ניתן לעין כמה להוריד ממנה דמעות. ואם מוריד יותר מכאן היא נסמית:

דמעת הסם. יש סם חזק כשמריחו עיניו זולגות דמעות:

ודמעת החרדל. כשאוכל ממנו הרבה:

ודמעת קלורית. הוא כחול אדום דומה לאחד ממיני דם ומפסיק הדמע. ובשעה שכוחלין בו העין דומעת:

שלש דמעות רעות כו'. ופי' דמעת בית הכסא. הבא מריח בית הכסא. וכן מחמת דוחק הנפנה. שהאדם לפעמים יש לו עיצור רב ומתקשה בהוצאת הריעי עד שבשעת עשיית צרכיו זולגות עיניו דמעות וזו קשה. ואמר המקונן על ישראל כי השלשה דמעות איתנהו בו. וזהו שאמר בדמעות בפת"ח תחת הבי"ת ולא אמר בחיר"ק. לרמוז על שלשה דמעות הידועות כי כל פת"ח מובלע בו ה"א הידיעה. והשלשה דמעות הן אחת דמעת הבכי. גם דמעת בית הכסא לפי שחמרמרו מעיו ויש לו חולי מעיים. וגם דמעת העשן רמז לדמעת עשן אש השריפה אשר שרף ה' (לחם דמעה). ומה שאמר המקונן נשפך לארץ כבדי הוא רמז על בן תשחורת שהוא קשה מכולם כדלקמן בסמוך:

תשחורת. בחור שהוא שחור הראש (יפ"ע):

ריסי עיניה. שער שבבת עין היה נופל ונכפל על העין מרוב דמעות (רש"י):

אסייא. רופא:

כחול כו'. כחול העינים מן כחול שלי ואתה מתרפא. ובספר ישן יש שאמר לה שתקח עצם מעצמיו ותטחן אותו עד אשר דק ותכחול בו את העין ועשתה כן ולא הואל לה הלום. לקיים מה שנאמר כלו בדמעות עיני (מת"כ):

מנשמה. תתרפא:

דנחת כבדיה. שהוריד הכבד ונתקע ממקומו מן הבכי שבכה עליו בצערו. ואמר כבר נשפך כבדו מרוב בכיתו עליו ולא הועלתי כלום. והכוונה בכאן לומר שמאמר הכתוב כלו בדמעות עיני ונשפך לארץ כבדי לומר שאע"פ שבכיתי עד שאירעני כן לא הועלתי כלום. כי לא שמע ה' קול בכיי:

גלוסקין וטונטיטין כו'. גלוסקין וחמר עתיק. הכוונה כי כיון שהיו אמוני' עד עתה ביין ישן וגלוסקאות היו שואלים לאמותם איה דגן (היינו גלוסקאות שדגן לאו בר אכילה הוא). ויין (היינו קונטיטין. יין מבושם בדבש ובשמים. ולאידך מ"ד הוא חמר עתיק פי' יין ישן) שהיינו אוכלים ושותים עד הנה. ודרשו זה חז"ל כי על מה שהיו אוכלים ושותים לשעבר קאמר קרא שהיו דואגים עתה בהתעטפם כחלל ברחובות קריה. על זמן העבר. ואומרים איה דגן ויין שהיינו אוכלים ושותים לשעבר משום דליכא למימר דעל ההוה קאמר שעתה היו מבקשים דגן ויין ישן ולא היו מוצאים. דמה יש בזה אם לא ימצאו חמר עתיק וגלוסקאות. די להם אם ימצאו שאר אוכלים וישיבו את נפשם. אע"כ על לשעבר קאמר [לחם דמעה]:

חד שירא. אצעדה מתרגמין שירין חד קדש עגול מתרגמין קדשין. והיינו נזמי התף:

וסק לשוקא כו'. ועלה לשוק אולי תמצא מאומה לקנות לנו לאכול. והיה עולה לשוק וראה ולא מצא כלום. והיה מפרפר ומת:

והיא אמרה לבנה הגדול. כצ"ל [יפ"ע]:

המי מה וכו'. ראה מה אביך עושה ועלה לשוק וראה את אביו שמת והי' הוא מפרפר ומת עליו:

מפרפר. בהתחננו עלינו תרגום ירושלמי מפרפת קדמינו פי' מתעגל בעפר (ערוך):

היינו בעלה כו'. בהתעטפם לשון רבים לזכרים שנתעטפו ומתו זה על זה. ודרשו זה על בעלה ובנה הגדול שדרכם לילך בשווקים וברחובות:

הדא ברא זעירא כו'. זהו בנה הקטן. ובפסיקתא מפורש יותר. וז"ל ובניהם יונקים חלבם היו מהלכים על ידם ועל רגלם כל אחד ואחד מכיר את אמו והוא עולה ונוטל את דדה ונותנה בפיו שמא ימשוך לו חלב והוא אינו מושך. ונפשו מטרפת והוא מת על חיק אמו. לקיים מה שנאמר בהשתפך נפשם אל חיק אמותם:

כמה נביאים כו' כמה ביזות כו' כמה קישוטין כו'. לאיזה אומה דמיתי אתכם כו'. כוונתם בכתוב הוא כי אמרה רוח הקודש מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו. עכ"ז ולא שוה לי [לחם דמעה]:

כמה נביאים העדתי. שפי' מה אעידך מה יש בידי להעיד בך ומה אדמה לך. מה אוכל להגדיל אותך עוד כדלקמן. כי כבר עשיתי כל האפשר ולא הועלתי:

נביא אחד בבקר כו'. ולא יקשה מה שלא נכתבה נבואתן. כי לא היה חידוש כי מה שהיה מתנבא זה היה מתנבא זה:

נביא כל חוזה נביאו כתיב. כצ"ל (יפ"ע) וכ"ה בילקוט מלכים. וכן גריס הערוך. והרי כאן שנים נביא וחוזה. ומשמע ליה דהיינו בכל יום מדכתיב באידך קרא השכם ושלוח. ולר"נ משמע לי' מדכתיב שם עבדי הנביאים וגו' משמע ב' בבקר וב' בערב:

כמה ביזות נתתי לכם. ר"ל ולא השיבותם לי כגמול כמ"ש בראש הסי':

צווחין לכיזתא כו'. קורין לביזא עדיתא. וכן תרגם אונקלוס. אך קשה מה צורך ללשון ערביא הלא קרא כתיב בבקר יאכל עד. וכן אז חולק עד:

ויעודין. על שם ונועדתי לך שמה קרי למשכני ה' ויעודין:

ובית עולמים שנים. שני בתי מקדשים:

קישוטין. דריש אעידך מלשון הורד עדיך:

אחד מקשטו. וא' מלבישו עטרה. והקישוט הוא פורפריא. פי' בגד מלכות. או הקישוט הות שנתן להם כלי זיין שהשם הגדול חקוק עליו:

זוני. ובחזית מסיים מהו זוני רבי הונא דציפורי אמר זונם. המד"א מוסר מלכים פתח כו' ופי' בערוך זונם בלשון יון ורומי חגורות:

לאיזה אומה דמיתי אתכם. פי' לאיזה אומה עשיתי נסים כמו שעשיתי לכם עד שתהיו דומים זה לזה (מת"כ):

וקרבתי כו' ונתתי כו'. חשיב להו תרתי. וכן באגדת פסחים בהא דתניא כמה מעלות טובות חשיב להו בתרתי. משום דהוה אפשר בקריבה לפני הר סיני מבלי נתינת התורה כמ"ש המפרשים:

ונתתי להם את התורה. ואע"פ שרצה ליתנה להם רק שהם לא רצו לקבלה מכיון דלא כפה עליהם ההר כגיגית כמו שעשה לישראל. הוה כאילו לא רצה הוא ליתנה להם. ומה שהחזירה עליהם. כדי שלא יהיה להם פתחון פה:

שיראה ומשלמת לי. דרש מלת ירושלים כאילו היא מלה מורכבת משתי תיבות. וכוונת המדרש הוא שהיתה רוח הקודש מתרעמת על ירושלים כי לא היתה משלמת עמו יתברך אלא בבא עליה צרה וצוקה אז היא משלמת לו וחוזרת בתשובה להיות בשלום עמו יתברך ותשובה זו אינו שוה לו יתברך כלים כי היערוך שוע לא בצר. וזהו שאמר שיראה כלומר אחרי שיראה מהאויב ושונא אז משלמת לי ולא קודם (לחם דמעה):

לכשאשוה לך. הכוונה שזה ידוע שכל הקטטות מהם עלינו הם מסבת חלוף האמונה והדת. ולפיכך אמר לכשאשוה לך (האל"ף בפת"ח) כלומר לכשאשוה לך כל העולם שכולם יהיו באמונה אחת עמך. אנחמך כי אז יהיה הנחמה שלימה שאין אחריה דאגת מלחמה ושנאתם עלינו. והוא שסיים המדרש לכשיגיע היום ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וזהו בזמן משיחנו (הר"ן בי"ב דרשות). עוד יש לפרש לכשאשוה האל"ף בסגו"ל ומפרש לכשאשוה לשון שויון וחשיבות הערך. שיהיה ה' יקר וחשוב בעיניך כראוי דהיינו ונשגב ה' לבדו. משא"כ עכשיו שיש שאינו מכיר בו וטועה אחרי ההבל של עבודת אלילים (הרשב"א בספר הטענות):

המצויינים. מסומנים וניכרים:

וכתגלחת. שנאסרו בהקפת הראש ובהשחתת הזקן:

מי שהוא עתיד לרפאות שברו של ים. היינו לרפאות את מימיו המלוחים ולמתקן הוא ירפא לך מכתך. והיינו הבהמ"ק. כדכתיב (יחזקאל מ״ז:א׳) והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית וגו' ובאו הימה וגו' ונרפאו המים וממילא יהיה אז רפואה לך בבנין בהמ"ק [פסיקתא רבתי פ' ל"ג] ועיין בענף:

הוא ירפא לך. ופי' מי ירפא לך. ים ירפא לך [שמי בהיפך ים] וכדרך שאמרו בש"ר פ"ה שמי שירפא את הים הוא ירפא לך:

מי שאמרתם לו שירה על הים. זה מכוון למה דאיתא בש"ר פ"א ראה שהן עתידין להמרות על ים סוף דכתיב וימרו על ים בים סוף. וידע אלהים. ידע שהן עתידין לומר זה אלי וכו'. וזהו שאמר כאן הכתוב לפי דרש המדרש. כי גדול כים שברך. שבים כתיב וימרו כו' וכאן כתיב צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וכן כתיב נחנו פשענו ומרינו. מי ירפא לך. מי שאמרתם לו כו' ירפא לך שלא תתיאש מן הרפואה והגאולה כי יש תקוה לך כמו אז שאע"פ שהמרתם כנגדו מ"מ ריפא לכם בזכות זה אלי:

ירפא לך נביאיך. כוונת ריב"ל ז"ל לקשר הפסוק הזה עם פסוק חזו לך וגו'. והכוונה כי מהראוי שמישרי הדור לעבודתו יתברך יהיו הנביאים לא שיהיו הם המדיחים. וזהו שאמר מי ירפא לך נביאיך כלו' מי היה ראוי שירפא לך נביאיך. ואדרבה הם חזו לך שוא ותפל וגו' ולא גלו על עונך לרפא אותך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים ובסבתם הלכת מדחי אל דחי גולה ממקום למקום (לחם דמעה). ובאות אמת הגיה מי ירפא לך אם נביאיך חזו לך שוא ותפל. ורבנן אמרי מי ירפא לך נביאיך הרי ישעיה בא וינחמך נחמו נחמו עמי וגו' עכ"ל. וכתב היפ"ע ובאיזה נוסחא מצאו:

נאמר בנביאי שומרון כו'. כלומר וילפינן זה מזה מה התם תפלה דעכו"ם דכתיב הנבאו בבעל וכו' הכי נמי תפל דהכא שהטעו את ישראל בעכו"ם. ולא כמשמעו דהיינו דברים בטלים שאין להם טעם בעלמא. והוא מה שהיו מבטיחים על שקר שלא יגלו (יפ"ע):

רשב"נ אמר בגביאי כו'. איידי דאמר ר"א להא דילפינן תפלה בירושלי' משומרון. קאמר נמי רשב"נ דילפינן מנביאי ירושלים לנביאי ישראל לענין ניאוף שאע"פ שלא מצינו בנביאי ישראל זה מפורש. ילפינן זה מנביאי ירושלים דכתיב בה ראיתי שערוריה. ניאוף. והלך בשקר היו לי כולם כסדום. דה"ה שערוריה דכתיב בנביאי ישראל היינו ניאוף וזנות. ובתולת ישראל משמע לי' דהיינו הנביאים שהם החשובים שבהם:

ונאמר בבית ישראל. נראה דגרסינן ונאמר בנביאי ישראל (יפ"ע):

דחוו מאסיין מחתין לך על אפוי. ערוך גרס דהוון מסיין על חפוי תרגום מכסה חופאה. ולפ"ז יראה שפי' שהיו מרפאין מכתנו על כסוי. והוא משל לרופא שאינו מעמיק לרפאות את המכה מעיקרה אלא מבחוץ על עור שעליה שאין ברפואתו ממש שהמכה מחלחלת והולכת מבפנים. כן לא היו מעמיקים לבדוק אחר עיקר העון לתקנו. והינו ולא גלו על עונך:

ומדוחם כתיב. פי' גלותן [מענין אם יהיה נדחך] היה בסבתם. וע' איכה א' סימן ס"ב:

ומחשב שם שלא יחשוב בירושלים ויצטער. כצ"ל וכן איתא בהדיא ברבה סוף סדר פקודי. ור"ל שיצטער אם לא יעלה לו החשבון כפי רצונו:

פרקמטוטא. סוחר עוסק בפרקמטיא:

עמריה. תרגום בבגד צמר בלבוש עמר:

דמך ולא זבן. ישן שם ולא מכר צמרו. אמר זו היא העיר שאתם אומרים עליה שהיא משוש כל הארץ. דמשמע לכל העולם שבאים ומשתכרים שם בפרקמטיא בתמיה:

קרן. האיר המזרח בבקר והוא מלשון קרן עור פניו. מכר את משאו אמר טוב ואמת אמרתם שהיא משוש לכל הארץ. או צ"ל קרץ ופי' הקדים ועמד בבקר. ועיין לקמן פסוק גדר דרכי:

הקדים פ"א לעי"ן. כן הוא בכל הא"ב שבספר קינות חוץ מא"ב ראשון. והא דלא הקדים הפ' לע' גם בא"ב ראשון. הוא משום דבד"ת מיהת אפי' בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה בעלי אמנה. כדאיתא בפרק כל כתבי. להכי באלפ"א ביתא חדא מיהת לא הקדים פ' לע' והיה זה בראשונה. שתחילה ראוי לכתוב מה שהוא כסדר כל התורה:

מה שלא ראו בעיניהם. וא"ת א"כ לא היה לו לכתוב עי"ן כלל. ויש לומר כי לא היו מכוונים להעיד שקר. אלא שהיו סומכין על אומדן דעתא. או קול המון העם. ואומרים בפיהם שהיו בטוחים שגם בעיניהם יראו הדבר כמאמרם. ומ"מ נענשו שאין להקדים המאמר עד ראות הדבר בעין ממש [יפ"ע]:

משעה שאמר וכו'. ר"ל משום דכאן כתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו שפירושו שעשה ה' מה שחשב עליה והוציאו מפיו מזמן קדמון. כדכתיב אשר צוה מימי קדם ולה"ק דהיינו בתוכחות הראשונות שכתוב שם ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. וכן כתיב שם והלכתי אף אני עמכם בקרי והכתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם. ואם ח"ו היה עושה כך לא היתה תקומה. לכן אמר שמא כך עשה ח"ו. וקרא בתמיה קאמר וכי עשה השם אשר זמם. לא. אלא בצע אמרתו דהיינו לשון פשרה כלשון בצוע דריש סנהדרין ורצה לומר שאמירתו בצע והפשיר. וכדאיתא בתנחומא סדר ראה סימן ד' וכשחטאו ישראל בימי ירמיהו אמר הקב"ה התניתי עמהם להביא עליהם קללות. אני יודע שאין בהם כח לעמוד בהם. אלא פשרה אני עושה עמהם וכו' עי"ש:

בזע פרפורין שלו. פי' קרע לבוש מלכותו. ועיין בענף. ולעיל פ"א סימן א' בעץ וענף:

בטובה הוא שמה עמהם. כי היכי דלא תקשי אמאי כתיב וישמח עליך אויב לא כתיב שמחה בדידיה שקיים דברו ונקם נקמתו וכדכתיב כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם. להכי קאמר דלא מצו למימר הכי כי אין הקב"ה שמח אלא בטובה. והא דכתיב כן ישיש ה' עליכם נמי היינו דמשיש אחרים. אבל הוא אינו שמח. כדדייק בריש מסכת מגילה. מדכתיב ישיש ולא כתיב ישוש. וטעמא דמלתא משום דה' הוא הטוב ולא יחפוץ רק בטובה:

ועל זה נאמר צעק לבם. דהיינו על מה שהרים קרן צרינו כי זה קשה מכל הצרות. כאומר ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב. ועיין בזוהר סדר נח דף ס"א ע"ב:

ארבעה אשמרות בלילה כו'. פי' במשמרות עבודת המלאכים ושיר שלהן נחלק לד' חלקים לרבי. ולשלשה חלקים לר' נתן:

העונה אחד מכ"ד לשעה והעת אחד מכ"ד לעונה. כצ"ל וכן הוא בירושלמי ברכות פ"ק:

כדי לאומרו. פי' שיעור שיאמר אדם מלת רגע. ופליג אמ"ד הרגע אחד מכ"ד לעת. דלפ"ז הוה אחד מי"ג אלפים תתכ"ד בשעה. וזהו הרבה טפי מכדי לאומרו. ואפילו כדתני שמואל נראה דלא אתיא. דכדי לאומרו הוא זמן מועט [יפ"מ]:

וששת אלפים ושמונה מאות. כצ"ל וכן הוא בירושלמי. ובברכות בבלי גרסינן שמונת אלפים וח' מאות ושמונים ושמונה. או אפשר שצריך להגיה כאן במקום וששת אלפים ושלשת אלפים שכן הוא בבבלי במסכת עכו"ם דף ד' ע"ב:

רבי זריקא ור' אמי בשם ר"ש בן לקיש טעמיה דר' כתוב. כצ"ל וכן הוא בירושלמי. ופי' מדכתיב חצות לילה וגו' וכתיב קדמו עיני אשמרות. אלמא שד' משמרות הוה הלילה. ומחצות לילה עד אור היום יש שני משמרות:

מ"ד טעמא דר' ניחא. פי' ניחא הכתובים ולא סתרי אהדדי. אבל לר' נתן סתרי אהדדי:

מ"ד טעמא דר' נתן ראש כו'. ר"ל טעמא דר' נתן מדכתיב ראש האשמורת התיכונה. ואין תיכונה אלא כשיש אחד לפניה ואחד לאחריה. וזהו כרבי נתן שס"ל ששלש משמרות הוה הלילה אבל לרבי יקשה היאך קרא לה תיכונה. והדר קאמר ור' נתן מה מקיים חצות לילה. ר"ל מה מקיים ר' נתן טעמא דרבי. ע"ז מתרץ פעמים חצות לילה כו':

וישן עד ראש האשמרות התיכונה. זהו קדמו עיני אשמורות:

סעודת מלכים. פירוש שמלכים אחרים סועדים עמו ואז היה מאריך בסעודתו:

בין כך ובין כך וכו'. רצה בזה שלא תקשה לך לכ"ע אעירה שחר דמשמע דבשחר הוה קם. דההוא פירושו דלעולם לא מצאו השחר ישן. אלא הוא היה מעורר השחר. שהיה נעור מחצות או מקודם:

איתער יקרי כו'. ר"ל שדוד אמר ליצרו עורה ולא תישן כמחשבותיך לחוש לכבודי כי אין לחוש לכבודי לגבי כבוד ה'. שכבודי אינו כלום לפני כבוד בוראי ברוך הוא לפיכך אני מעורר השחר. והשחר אל יעירני. שיאור היום ויעירני משינתי:

אנא מעורר שחרא. דייק זה מדכתיב אעירה ולא כתיב אעורה:

והיה עומד ומנגן בו בלילה. ומסיים בירושלמי כדי שישמעו חבירי תורה. ומה היו חבירי תורה אומרים ומה דוד המלך עוסק בתורה אנו על אחת כמה וכמה:

והיה כנגן במנגן אכ"כ אלא כנגן המנגן. ומשמע הידוע למנגן מאליו [פני משה]:

ומה מקיים רבי קרייה דר' נתן. ר"ל ואיך מפרש רבי הפסוק ראש אשמורת התיכונה שהביא ר' נתן ראיה לדבריו ששלש משמרות הוה הלילה כדלעיל ומתרץ רב הונא סופו של שניה כו' שמתוכת הלילה פי' שממציעות ומחלקין הלילה באמצע [מת"כ]:

אילו נאמר תיכונות יאות הות. פי' תיכונות לשון רבים מורה על שני אשמורות. אבל תיכונה כינוי ליחידה. לכן מתרץ רבי מני אליבא דרבי שהאשמורה הראשונה אינה מן המנין שעדיין הבריות נעורים לכן אמר האשמורת התיכונה כי לא ישימו משמרות במחנה רק בשלש משמרות הלילה שהעם ישינים. כי באשמורת הראשונה שהכל נעורים אין צורך למשמרות. והאשמורת התיכונה היא האשמורת השלישית מהלילה שהיא תיכונה למשמרות המחנה:

דעד כדון לא אתא עידן. פירוש שעד השתא לא בא הזמן שיעמדו משמרות:

והיתה ממדדת אותו כו'. ביומא דף ל"ח פרש"י שמה שניתוסף עליו היתה נותנת משקלו זהב. ועיין לעיל פר' א' סימן נ"ד:

כתיב ואת חמת ה' כו'. פי' שהנביא מקונן שגדול מעשה הפורעניות מיעודו. כי ביעוד לא נזכר חוץ רק בעולל. ובמעשה החמיר דאפילו זקן שכבו בחוצות [יפ"ע] ולפ"ז נראה שצריך להיות וכאן שכבו בארץ חוצות וגו'. והאות אמת מצא נוסחא אחרת שכבו לארץ חוצות וגו' לפי עבירה שעברו כך היתה מפלתם לפי שכתוב בהם ואת חמת ה' וכו' לפיכך שכבו לארץ:

מהו מגורי. שאם פי' שאשר יגור מפניהם קרא עליו ע"ד כי פחד פחדתי ויאתיני ומגורותם אביא להם מאי מסביב. שהפחדים אינם מסביב:

מגו ביתאי. דרש מגורי מלשון גירות ודירה. ופי' אותו הדר בתוך ביתו קראת עלי למלחמות כדמפרש ר' מורינוס ואזיל:

קוסי פרפראן. קוסי לשון אכילה. פורפריאן הוא לשון מאכל לשון פרפרות. ור"ל אוכלי מאכלי זה דאתי עלי הרי זה בא עלי למלחמה [מת"כ]. והערוך והמעריך גרסו בני אדם שהם קיסי טרפיזין הבאתם עלי. ומפרשים אוכלי שולחני. אבל המוסף הערוך כתב קוסי טרפיזין. פי' בלשון יוני לצים אשר מידי יום ויום הולכים לאכול על שולחן אחרים:

כנגד בנים ובנות שיהיו לך יהיה חטא מאבדן. פי' שהשוים בחטא אחד לא יהיו שוים באבוד הבנים. שאם החטא ההוא גורם למיתת בן אחד והחוטאים יש מהם שיש לו כמה בנים ויש מהם שאין לו אלא בן אחד. לא יענש כל אחד במיתת בן אחד. דא"כ לקתה מדה"ד כי זה שהיו לו בנים רבים ומת אחד אינו מצטער כ"כ כזה שלא היה לו אלא בן אחד ומת ונשאר ערירי. אלא לפי ריבוי הבנים יהיה עונש החטא. כי מי שה"ל ב' בנים ומת לו בן אחד בעון ההוא. כשאחר חטא כזה ויהיו לו ד' בנים ימותו ב' בניו שהם חצי בניו. ודייק לה מדכתיב ורביתי ביו"ד שהוא לשון ריבוי כמו והרביתי שהוא ביו"ד. שאולי היה לשון גידול הו"ל לכתוב רבתי חסר יו"ד. ולפי דעת המדרש ה"ק קרא כפי מה שטפחתי והרביתי הבנים. כלה בהם האויב שמי שהיה לו בנים רבים כלה מהם במספר יותר ממי שבניו מעטים. שלפי הערך אבד מהם החטא. ובעל אות אמת הגיה במקום שיהיו לך שהיית עמל בהן ומגדלן. ועיין ביפ"ע מה שהקשה עליו: