רבי חמא בר חנינא פתח כו'. הך פתיחתא היינו למגילת קינות כדלעיל פתיחתא סימן כ"ח. ולא מייתי ליה הכא אלא לתרץ אמאי אני הגבר איכתוב בשלש פסוקים. ולא כתב להו בג' אלפ"א ביתו"ת כל אחד מקרא אחד כשאר האלפ"א ביתו"ת ובדברי ר' חמא מתורץ דמש"ה אי כתוב ג' ג' פסוקי לומר שזו נכתבה כנגד ג' האלפ"א ביתו"ת הראשונות שלפי ששרפו יהויקים הוסיף עוד אלפ"א בית"א זו כנגדן. ואילו לא נכתבה לן לא הוה ידעינן שכנגדן נכתבה זו:

**מה ת"ל כהמה. אלא זו אני הגבר שהוא שליש אלפ"א ביתו"ת שלש כנגד שלש. רב כהנא אמר כו'.**כצ"ל ור"ל כנגד שלש אלפ"א ביתו"ת ששרף יהויקים על האח אשר על האש והיינו איכה ישבה בדד. איכה יעיב. איכה יועם. שוב הוסיף עליהן אני הגבר שהוא משלש אלפ"א ביתות וזהו הדיעה שהביא רש"י איכה ובירמיה שם על פסוק ועוד נוסף עליהם וגו'. וראיה לדברי מלשון רב כהנא אמר דמשמע שהוא דעת אחרת שחולק על הראשון דאי כגירסת הספרים הול"ל אמר רב כהנא דכתיב כו'. גם יקשה לגירסת הספרים שלפנינו דלר' חמא לא קשה רק מה ת"ל כהמה והביא לרב כהנא שמתרץ כל תיבה ותיבה [ואף דר' חמא בר חנינא אמר בפתיחתא באופן אחר. י"ל שנשתבש השם במקום אחד] ובמדרשים קטנים דפוס זאלקווע ליתא שם הני י"ז תיבות שאין תלמוד לומר כהמה מה ת"ל כהמה רב כהנא אמר ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה. והמעין יבחר:

רב כהנא אמר כו' כדכתיב איכה כו'. וצריך לומר לדבריו שדברי הספר אשר שרף יהויקים. היינו ענינים אחרים שלא נכתבו במגילה זו [יפ"ע]:

הה"ד הלא כתבתי לך כו'. לתרוצי הא דק"ל למה נכתבה אלפ"א בית"א זו בג' ג' פסוקי כדכתבתי לעיל. מייתי האי קרא דדרשינן בי' שלשים אני הגבר דהוא מג' ג' פסוקים אלמא דמשתכח קרא דכתיב הכי משום דאיכא טעמא במילתא ליכתוב בג' ג' מפני המספר בעצמו ולא משום דהוי כנגד ג' אלפ"א ביתו"ת ראשונות כדלעיל. ואיידי דמייתי קרא דריש ליה ברישא בדרשי אחריני כדרך המדרש:

דברים משולשים. פי' תורה נביאים וכתובים:

שלישים גבורים. שדברי תורה נמשלו בזיין. מה זיין הזה מתקיים לבעלים אף ד"ת מתקיים נמי שהוא עמל בהן כל צרכן א"ר אחא גבורים הם דברי תורה לפרוע ממי שאינו עמל בהן כל צרכן [ילקוט]:

ד"א שלישים אני הגבר כו'. פי' דעל זה שנכתב ג' ג' פסוקים קאמר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת. כי בכוונה שכליית נכתב כן. דטעמא רבה איכא במילתא. וכן אמרו בריש חזית כל מעשה שלמה משולשין שסוד יש בדבר:

אני הגבר אנא הוא דילפנא יסורין. משום דק"ל מאי אני הגבר ראה עני כאילו היה ידוע שנמצא גבר מעונה ולא נודע מי הוא. וקאמר אני הוא אותו הגבר. לא הול"ל אלא אני ראיתי עני. להכי קאמר שר"ל אנא הוא דיליפנא יסורין. כלו' אני הוא שתמיד ראיתי עני ומלומד ביסורין ואינו חדוש הוא אצלי:

אהני עלי מה דאהני לך. הוא כמו ד"א שהשתא דריש אני הגבר אני הוא שראוי להיות לי כזאת. כלו' כי אני גרמתי לעצמי במה שקבלתי תורתך. שבמקום שהיה לך להיטיב לי הרעותה לי. ואילו לא הייתי מקבל התורה הייתי חפשי ככל האומות. ולא הייתי נענש על שלא קיימתי את התורה. ופי' אהני עלי יפה נהניתי כמו שאתה נהנית. בדרך צחות. כלו' כך ראוי לי מאחר שאני ההניתיך שקבלתי תורתך ועשיתי רצונך. וכדאמר בסמוך כך יפה לנו [יפ"ע]:

וצמצמה. הסתירה פניה [ערוך ואהבת יונתן]:

אקשית אפיך. הקשת והעזת פניך:

שלא קבלה אומה אחרת תורתך אלא אני. לכן אף שאין אנו יוצאין ידי חובותינו בשלימות מ"מ אין ראוי לך למאוס אותנו כיון שהם לא רצו לקבלה כלל:

אני שפסלתי כל העכו"ם בשבילכם. שלא רציתי באמת ליתנה להם בשבילכם שבחרתי בכם מהם. והא ראיה שלא כפה עליהם ההר כמו שעשה לישראל כדי שיקבלום בע"כ:

נעשה ונשמע. בילקוט גרס בתר הכי כמה טובות עשיתי לפניך קדשתי את שמך על הים. אמרתי לך שירה. קבלתי תורתך בשמחה מה שלא קבלו האומות. ואחר כל השבח הזה אני הגבר ראה עני:

אנא הוא איוב. דהשתא אתי שפיר אני הגבר דמשמע דהוה גבר נעלם וקאמר אני הוא אותו הגבר:

אנא הוא אויב. פי' שהרע לי כאיוב שקבל יסורים קשים וה"ל כאילו אני איוב. וז"ל הילקוט אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אני הוא איוב כד"א מי גבר כאיוב ישתה לעג כמים. כל מה דאתית על איוב את בעי מייתי עלי באיוב כתיב כשדים שמו שלשה ראשים. ובי כתיב והעיר נתנה ביד הכשדים. באיוב כתיב אש אלהים נפלה וגו'. ובי כתיב ממרום שלח אש בעצמותי. באיוב כתיב ויקח לו חרס וגו'. ובי כתיב איכה נחשבו לנבלי חרס. באיוב כתיב וישבו אתו לארץ. ובי כתיב ישבו לארץ ידמו. באיוב כתיב שק תפרתי וגו'. ובי כתיב חגרו שקים וכו':

כיון שראה אותו עניה כו'. דראה עני אהקב"ה הנזכר לעיל באומר ולא היה ביום אף ה' קאי. דאי אגבר ראיתי מבע"ל. ופי' אני הגבר לפ"ז הוא כך אף כי אני כגבר בגבורה וחכמה. כשראה ה' בי עוני המצות ומע"ט הכני בשבט עברתו. ולאו על הגלות מיירי שבזמן הגלות היה בהם ע"א ג"ע ש"ד בבית ראשון ושאר עבירות כדאי' לעיל ריש פ"א. ובבית שני היה בהם שנאת חנם. אלא מיירי כאן על עתים אחרים שלא היה בהם עבירות ומ"מ נענשו על ביעול מצות עשה. וכההיא דאמרו בפ' התכלת דבעידן ריתחא ענשינן אעשה. ולה"ק הכא בשבט עברתו [יפ"ע]:

עניה מן המצות. היינו המפורשות בתורה כגון שופר סוכה ולולב:

עניה מנמע"ט. היינו אלו שאינן מפורשות כל כך. כגון הכנסת אורחים ובקור חולים ודומיהם. ודרכי מוסר ודרך ארץ דאקרו דת יהודית:

גברתני לעמוד בכולן. והיינו אני הגבר לשון גבורה. ומשום תרעומות קאמר לה הכי כי זה צער לו וניחא לי' שלא היה בו כח לסבול וימות מיד. וכמ"ש איוב ויואל אלוה וידכאני יתר ידו ויבצעני:

אותי נהג בעוה"ז כו'. משום שקשה מאי ולא אור. פשיטא דבמקום חשך אין אור. להכי דרשו בעה"ז שאע"פ שיש בו הצלחות והנאות דהיינו אור. מ"מ הוה לי' כאילו אין בו אור כלל מאחר שאני בגלות:

מלמד שהקב"ה מתיאש מן הצדיקים בעה"ז חוזר ומרחם עליהם. כצ"ל ופי' שאע"פ שמרבה עליהם יסורים באורך זמן עד שיראה שעוזבם וכאילו מתיאש מלרחם עליהם. הוא חוזר ומרחם עליהם. ועיין בענף:

הה"ד אך בי ישוב. אע"ג דפשטיה היא תלונה ששב עליו תמיד להכותו. מ"מ מדכתיב ישוב ולא סגי ליה בהיפך ידו כל היום. רמז כי ישוב עליו לטובה:

חופין על ישראל. להיות להם למחסה ולמסתור מהרעות בזכותם:

עיצומי. דרש עצמותי עיצומי בני אדם העצומים שבבני והיינו החכמים והצדיקים:

וראש זה נ"נ. כתב רש"י בפירוש הכתוב ראש זה נ"נ לגלות יהויכין. ותלאה נבוזראדן שגמר המכה בימי צדקיהו:

זה אספסינוס. שהיה תחילה לגלות בית שני שהוא צר על ירושלים קודם טיטוס:

זה טרכינס. שהוא גמר את המכה והלאני שהרבה חללו ישראל במצרים כדלעיל איכה א' סי' מ"ח וזה היה זמן מרובה אחר חורבן הבית:

ד' חשובים כמתים. ונפקא מיניה למיבעי עלייהו רחמי [תוספות ישנים]:

סומא דכתיב במחשכים הושיבני כו'. שכשאדם נתון בחשך ואינו רואה חשוב כמת [רש"י] ואע"ג דלכאורה נראה שפי' בלא נר דהיינו במחשכים הושיבני אך מדמדמה ליה כמתי עולם משמע ליה דהיינו סומא דהוי נמי לעולם בחשך [מהרש"א]. אל נא תהי כמת אע"פ שרש"י בחומש פי' על פי הספרי מה מת טעמא בביאה אף מצורע כן. מ"מ ממילא ילפינן נמי שחשוב כמת לענין צער כיון דמטמא כמת ועוד דאין היקש למחצה [יפ"ע]:

ומי שאין לו בנים. כי אין לו שמחה. ולית ליה חוטרא לידא ומרא לקבורה. וגם לעוה"ב שאינו מניח חליפתו לזכותו לעוה"ב. דברא מזכי אבא. וגם בהשאיר מינו כי האדם ראוי להיות קיים במין כמו שהמלאך קיים במין:

דכתיב בה ברחל הבה לי בנים. לכאורה היה די שיאמר דכתיב הבה לי בנים כמו באינך ראיות. אמנם כוונתו להביא ראיה בקל וחומר שאם האשה שאינה מצווה על פריה ורביה כתיב בה שאמרה הבה לי בנים וגו' כ"ש לאיש שהוא מצווה שאם אין לו בנים שחשוב כמת [לחם דמעה]:

ואם אין מתה אנכי. דליכא לפרש שאמרה ואם אין אמות אנכי מתוך צער על שאין לי בנים. דא"כ לכתוב ואם אין אמות אנכי. אבל מתה הוא שם התואר. ואם אין אני נקראת מתה על שאין לי בנים [מהרש"א]:

ומי שירד מנכסיו. ר"ל דווקא מי שהיה עשיר מתחילה שמרגיש יותר בצער העניות. אבל בגמרא דנדרים ועכו"ם דמייתי לה להך תוספתא ובש"ר פרשה ה' גרסינן עני משמע כל מין עני [יפ"ת]:

וכי מתים חיו. והלא הם היו במחלוקת של קורח. אלא שירדו מנכסיהם. וכיון דכן לא היו יכולים להזיקו כי אין דבריהם נשמעין. ועיין בענף:

בסגר שם מקום שבערביא. וקסטרה שם מקום שבפרס. ומטלית שם מקום שבכותיים. וכתב היפ"ע שצ"ל ורבנן אמרי זה מפלה של כותים. והוא הר גריזים כי שם טעותם. וכדקרי ליה בדברים רבה פ"ג ניפולין של כותים. והכוונה שהגולים באחד מן אלו המקומות לא היו מניחים אותם לצאת משם. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי שכל אחד זכר המקום הנודע לו:

הכבוד עלי ארנוניות כו'. ולפי שע"י אדם נתפס ומוגש לנחושתיים קאמר עלייהו הכבוד נחשתי:

ארנוניות. עישור שהמלך נוטל מהתבואות והבהמות:

ודימוסיאות. מה שנוטל מהקרקעות והסחורת:

וגלגלאות. כסף גולגלתא:

ר' אהא אומר כל המתפלל כו'. כוונת ר' אחא לומר קרא כפשטיה דמיירי בלשון יחיד ללמד על המתפלל ביחיד שאין תפלתו מקובלת אף שהיתה התפלה ההיא כתקונה ואין בה פיסול מחמת עצמה כלל. מ"מ אין תפלתו מקובלת אלא א"כ יהיה כשר וצדיק וראוי מצד עצמו. מה שאין כן אם מתפלל עם הצבור אף שהוא רשע ואינו ראוי מצד עצמו. אם התפלה מצד עצמה כתיקונה אז לא די שאינו מזיק לתפלת שארית הצבור. אלא גם תפלתו מקובלת. וזה נלמד מהמשל שאותו העני שנתן חלקו אין פחיתותו בשביל החלק שנתן שהיה גרוע שהשאר נתנו זהב וכסף והוא נתן נחשת או כסף סיגים. כי בודאי יחשבו לפושעים המקבלים ממנו לערב בעטרה ולזייף אותה. וא"כ אין הפחיתות רק מצד היותו עני ובלתי חשוב. שאפ' שיהיה חלקו שוה לשאר בני. אין זה כבוד המלך ללבוש עטרה שאדם עני נתן בה חלקו. ומ"מ איני חושש לחלק אותו העני בשביל שאר האנשים החשובים שעשאוה. כן יהיה דמיון הרשע שהוא מתפלל עם הצבור. אינו חושש הקב"ה היותו רשע רק אם התפלה היא מצד עצמה כתיקונה היא מתקבלת ונעשית עטרה בראש חי העולמים ואינה נדחית. אמנם אם התפלה מצד עצמה אינה כתיקונה בודאי שהוא פגם גדול בעטרה שיהיה בה זיוף ואינה מתקבלת. זו היא סברת ר' אחא.אמנם סברת רבנן דלא מיבעיא רשע אלא אפי' שיהיה צדיק או בינוני צריך שיתפלל עם הצבור. ואם לא התפלל עמהם אפי' יהיה תיכף אחריהם שלא עבר זמן כלל אפשר שיבא לי היזק רב שמעשיו נפרטים. ולזה הביא המשל למלך שנכנסו אריסיו כו' להורות דבשוין משתעי. כי אין ריעותא לאותו שנסתם חביתו אלא שבא באחרונה וכן בנמשל אין ריעותא לאותו שמעשיו נפרטין אלא שהתפלל אחר הצבור. וז"ש גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי. ולמה לפי שתם תפלת הצבור. כי דרשינן שתם כפי המכתב שנכתב בשי"ן. ותרתי שמעינן מינה לשון סתימה ולשון השלמה מדכתיב בשי"ן ולא בסמ"ך. נמצא תורף הענין דר' אחא פי' קרא במעלת המתפלל עם הצבור. ורבנן מפרשי קרא בגריעות המתפלל ביחיד [לחם דמעה] ועיין בענף:

בשביל זה העני איני מקבלה. כצ"ל. וכן לקמן גרסינן בשביל רשע זה איני מקבל. ופי' וכי מפני שזה עני ומתנתו מועטת תדחה עטרת צבור בתמיה. אלא יקובל הכל [יפ"ע]:

נפרטין. נמנין בפרוטרוט אחד אחד. והקב"ה מדקדק בהם:

ולכבדו. במיני פירות ומגדים:

תסתם חביתו. שהביא דורון למלך חבית יין או שמן. שלא יראה לפני המלך מה שהביא כי לא לרצון לפניו. לפי שנתעצל ובא באחרונה. או לפי שכבר אכל ושבע ממה שהביאו הראשונים. וכן אחר שנעשה עטרה להקב"ה מתפלות הצבור אין תפלת יחיד זה חשובה לפניו. והמעריך גרס תשתם חביתו ומפרש תפתח ותראה מה שבתוכו אם טוב ואם רע:

בנות לוד כו'. ראיה למ"ש כאן נתיבותי עוה. דהיינו שמחילות היו שבהן היו עולים לירושלים ממקומות רחוקים במהרה ועכשיו לא נודעו. כדאמר בסמוך נתיבותי עוה אצדי מייתי מהנך עובדי דבנות לוד היו לשות עיסתן ועולות לירושלים ומתפללות שם ויורדות קודם שהחמיץ העיסה. אם היות לוד רחוקה מירושלים מהלך יום אחד כדאי' בגמרא. ואיך אפשר זה אם לא ע"י מחילות:

בנות צפורי כו'. וכן בנות צפורי היו עולות ושובתות בבהמ"ק ובמוצאי שבת היו ממהרות לבא למקומן. שלא היה אדם משכים לתאנה קודם להם להשכים ללקוט התאנים בבקר קודם זריחת השמש כדאי' בחזית פ' דודי ירד לגנו:

והויין סלקן ושבתן בבהמ"ק. כצ"ל [יפ"ע] וכן הוא בירושלמי:

והאי ספרא דמגדלא כו'. וכן סופר של מגדלא שהוא מקום רחוק מירושלים יותר מלוד. ובכל ע"ש היה מסדר נרותיו קרוב לבין השמשות לכבוד שבת. וקודם שהדליקם היה עולה לירושלים והתפלל וקיבל שבת וירד והדליקן קודם הכנסת שבת. ושבת דקאמר לאו דווקא דא"כ האיך היה מדליק הנרות אח"כ אלא פי' שהיה הולך שם מבעוד יום ונותן שם עירובו כדי לקנות שם שביתה בין השמשות כדי שיוכל ללכת שם בשבת שהיה מקימו רחוק יותר מתחום שבת. ומגדלא הוא מגדל צבעיא כדאי' בירושלמי [יפ"מ]:

ואית דאמרי ספרא הוי כו'. פי' מלמד תנוקות היה או חזן הקורא בשבת ועלה לירושלים בכל ערב שבת. ופשט סדריו ר"ל שחזר הסדר בבהמ"ק וחזר ובא ושבת בביתו:

דהוה קאי ורדי. שהיה עומד וחורש בא"י:

ערקת תורתי. נפסקה פרתו לפניו מן העול וברחה:

ערקת תורתי הוות פרי ופרי בתרה עד דאשתכח יהיב בבבל אמרו לו אימת נפקת אמר לון כדון. א"ל באידא אסטרטיא אתית ושרי מחוי. כצ"ל [יפ"ע] וכן הוא בירושלמי. ופי' והיתה רצה והוא רץ אחריה עד שנמצא נתון בבבל. אמרו לו מתי יצאת מארץ ישראל אמר להם עכשיו. אמרו לו באיזה דרך באת התחיל להראות להם ולא מצא הדרך שנתעלמה ממנו שהפרה באה בדרך הנעלם והוא היה רץ אחריה בלי ידיעה ושוב נעלם ממנו:

אצדי. חרב ומקולקל כי לא נודעו:

כמד"א עוה כו'. שפירושו את המלכות ההיא של צדקיהו אעשה מעוות ומעוקם. וכפל המלה ג' פעמים לומר שעד עולם לא ימלוך מי מזרעו הרי דעוה פי' עוות ומקולקל:

זה נבוכדנצר. פי' שע"י ששלח עלי הקב"ה את נבוכדנצר נעשה עלי הקב"ה כדוב אורב. וע"י נבוזראדן הוא לי כארי. ולפי שהארי קשה מהדוב שהדוב אין לו דריסה ואינו מזיק כולי האי. לכן מדמי נבוכדנצר שהוא תחילת הרעה בבית ראשון לדוב. ונבוזראדן שגמר המכה כדלעיל סימן ה' לארי. וכן בבית שני אספסיאנוס התחיל וטרכינוס גמר [יפ"ע]:

תילהי. פירש הערוך חתיכות ושסע אותו ת"י ותלהי יתיה. וע"ש במוסף הערוך:

שנפשה. פי' הערוך שנסדק ונבקע:

בורמא לאספריסא. בורמא בלשון רומי מין צינה ומגן. ואיספריסא בלשון רומי חנית קטן והוא חץ. וטעם המאמר כי הבורמא מגינה נגד החצים. אך משום שממכתם נקובה ונפסדת הצינה לכן אמר האידך כקורת חצים כו' שאע"פ שהחצים נתונים בתוכה אינה נפסדת [מוסף הערוך]:

וגברתני לעמוד בכולן. דויציבני הוא לשון קיום והעמדה כגון אתם נצבים דמייתי:

את מוצא כו'. איתא לעיל סימן ד':

בני אופיכיה. פי' בלשון יון מסגר ולכידה וטעם המלוה אנשים חשובים שבוים נעצרים בבית כלא [מוסף הערוך]:

בני אמורים. פי' בלשון יוני בני שרים הנתונים לערבון למלך שלא ימרדו בו. והם נקראים בני אמרנא ובני מרון העוברים מדי זמן וזמן לפני המלך [מוסף הערוך]. והכוונה שאותם בני אופיכים ובני אמורים שהיו נכנעים לו ונבזים כאשפה הגבירם עלי:

אוכלים הרבה. שהם גבורים שדרך הגבורים לאכול הרבה. כדאמר בפ' כיצד מעברין דוק בככי ותשכח בנגרי. ואולי על הפרסיים קאמר שאוכלים הרבה. כדאמר בפ"ק דברכות שאוכלים ושותים כדוב [יפ"ע]:

ומוציאין אשפות. מה שדרשו כן אע"פ שפשוטו חצי אשפתו מגזרת אשר מלא את אשפתו. משום דהא קאמר קרא ויציבני כמטרה לחץ והא תו למה לי [יפ"ע]:

כתיב ישיחו בי כו'. כדי לדרוש לכל עמי בעכו"ם ובישראל. מייתי הנך ב' דרשות דישיחו בי יושבי שער דחדא בעכו"ם וחדא בישראל [יפ"ע]:

תרטיאות ובתי קרקיסיאות. הוא בתי צחוק:

בגין דלא נצטרך כו'. פי' ראוי ליזהר בהוצאותינו שלא נצטרך לאכול חרובי' כיהודאי שהוא מוצי' ממונו בשבתות ויו"ט ובא לידי עניות וצריך לאכול חרובין:

והם אומרים וכו'. זהו עוד ליצנות אחרת שאומרים זה לזה כמה שנים אתה רוצה לחיות. והוא משיב כחלוק של שבת של היהודים שכיון שאינה לובשה אלא משבת לשבת ע"כ היא מתקיימת שנים רבות [מעריך]:

ומכניסין כו'. זהו עוד ליצנות אחרת שמכניסין את הגמל לבית השחוק והגמל מעוטף בחלוקין שלו. והמכסה של הגמל אינו אלא שקים. ודרך העולם הוא שהאבלים מלבשים שקים לכן הם שואלים על מה זה מתאבל [מעריך המערכות] והם משיבים בדרך לעג על שאכלו היהודים הקוצים של הגמל הזה:

ומכניסים את המומוס וכו'. פי' בלשון יוני ורומי לץ אשר עושה עצמו כאחר ללעוג עליו נקרא כן [מוסף הערוך] ועיין מ"ש עוד פירוש בפתיחתא י"ז:

וראשו גלוח. פי' קרח מן השער:

ומתעפרין בעפר. לפיכך שערן יוצא ובעל מומם זה הוא יהודי ולפיכך יצא שערו וראשו קרח:

וסכין בשמן כו'. זהו ליצנות אחרת לפי שישנים על הארץ צריכים לסוך בשמן להעביר הזוהמא ולפיכך השמן ביוקר:

ומשתכרין בסעודת ט"ב. עיין מ"ש בפתיחתא י"ז:

וקוראים קינות. וצריך לקרוא בטעמו ונגינו. וזהו ונגינות שותי שכר:

מה שהשביעני בלילה וכו'. עיין מ"ש בפתיחתא סימן י"ח בעץ ובענף:

הוי לילי יו"ט הראשון וכו'. שלעולם באותו יום שחל יו"ט ראשון של פסח בו ביום חל להיות ט"ב:

מעשה בבנו של ר"ח וכו'. הכוונה בהבאת מעשה זה לכאן לפרש ויגרס בחצץ שיני דומיא דאחר ימלא פיהו חצץ דקאמר עלה דבמיתה מיירי שמתו במיתה משונה ע"י אויבי' שמלאו פיהם חצץ לבזויינהו כמו שאירע לבנו של ר"ח ודלא כההיא דאמר לעיל בפסוק בכה תבכה דמיירי במה שהיו לשין עיסתן בגומא וצרורות נדבקות בה. כי אין בזה תרעומות על ה' שהרי הזהירם והם פשעו בעצמן [יפ"ע]:

בכליבא. פי' כד"א ככלוב מלא עוף והוא מלא נקבים ובקעים מכל צד והנתון מפנים נראה מבחוץ מכל הצדדים:

ולא הניחן. שכשם שנפרעין מן המתים כך נפרעים מן הספדנים כשאומרים עליהם מה שאין בהם כדאיתא בסוף ברכות:

פתח ואמר. כדי להצדיק את הדין. או לבזוייה כי היכי דתהוי ליה כפרה. כגון חזקיה שגירר עצמות אביו במטה של חבלים:

ולא שמעתי בקול כו' הכוונה. בזה שהגיעהו הרעה לג' סבות. האחד על שלא שת לבו לשמוע תורה ומוסר מאביו עם היותו עוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים כדאיתא בפ"ק דמסכת עכו"ם. וע"ז אמר אביו ולא שמעתי כו' שלבלתי שמעו אליו אירע לו מה שלא אירע לשום אחד מקהל ישראל. וזה אמר בתוך קהל ועדה. והשני לסכלותו בדרך ארץ כי לא שמר סוד חביריו שגלה את סודן. וה"ל לאסוקי אדעתיה שינקמו ממנו. וע"ז אמרה אמו כעס לאביו בן כסיל. והשלישי מפני חטאו להיות מלסטם את הבריות וע"ז אמרו אחותו ערב לאיש לחם שקר. דהיינו הגזלה ולזה נדון שמלא פיהו חצץ אשר ערב לו אכילת הגזל:

תנן כל שהו כו'. ברייתא בתענית דף למ"ד:

מסעודת ט"ב. דהיינו סעודה המפסקת בה:

וכל שאינו מסעודת ט"ב. היינו שאינו מפסיק בה. או כלומר כגון סעודה המפסיק בה בתענית צבור:

מותר לאכול בשר כו'. ולא קאמר נמי שמותר לרחוץ. משמע דלרחוץ אסור כת"ק דברייתא שם עי"ש:

רב מן דהוה כו'. פי' רב אכל כל המאכלים כרצונו. והדר טבל פתו באפר ואוכל ואומר שזו היא סעודת ט"ב. אבל מה שאכל תחילה לא היה מסעודת ט"ב. ולכן היה אוכל בה בשר ושני תבשילין:

פת פחות. פת גרוע כגון של סובין ומורסן. או חסר כדרכו של עני בפרוסה:

לקיים מ"ש ויגרס כו' הכפישני באפר. פי' שמאכלי היה מתאפר באפר והיה עושה ג"כ כן כמו שמתאבל על ירושלים:

אומנות. של נחתומות:

חמש מאות מיני פת. מקמח חטה:

בחטי מנית. פסוק הוא ביחזקאל סימן כ"ז יהודה וא"י המה רוכליך בחטי מנית פי' שם רש"י ורד"ק מנית שם מקום בא"י שחטיה יפים וגסים שנמכרות במה הביא כן רש"י בשם המדרש. ולכן צריך להיות כאן כגירסת הערוך. רבי אחא אמר חטי מינית חטין דמנין עכ"ל. וכן גרס היפ"ע ופי' כדאיתא בילמדנו פ' עקב מהו חטה מנית. שהיתה אשה מונה חטה חטה שהו גסות. ופלוגתא דר' אחא ורבנן לא אכמה מינים יש בחטה קיימי. אלא אחטי מנית איפלגו. והמדרש מייתי פלוגתייהו הכא דמדרבנן נשמע כמה מינים יש בחטה:

וקמו להון. עמדו ולא מנו עוד כי לא ידעו יותר:

פרכוטס. פירוש קפילא דהיינו המבשל מיני מטעמים ומאכלים:

לא ראינו שיש. טובה בעולם. אנחנו לא ראינו שום טובה שהיה לו בדבר חידוש שיהיה מאה מינים בביצה לבד. ור' שמעון אמר אפילו לא שמעו מאחרים. והכל דרך קובלנא ואבל שאבותינו אמרו נשיתי טובה ואנחנו לא ראינו ולא שמענו:

ופסק. הפסיק סעודתו מלאכול עוד:

שמע ריש גלותא. שמע שר"י בא לעיר והלך אליו ואמר ליה היה משגיח בי רבי ובא עמי וסעוד אצלי. א"ל כבר אכלה ופסקתי מלאכול. א"ל הה משגיח בי שלא יאמרו הבריות רבי יהודה לא היה מחשיב לריש גלותא ולא השגיח בבקשתו. והיה מטריח עליו ביותר עד שהלך עמו וכיון שהלך אמר ריש גלותא לנערו בני מתבשיל שאתה מביא לנו פעם אחד ראשון לא תביא לנו פעם אחרת כדי שבכל פעם יבא לו טעם חדש דרוחא לבסימי שכיחא. משהיו אוכלים הביאו לפניהם שמונים מיני מאכל:

א"ל רבי כו'. פי' ריש גלותא אמר כן לר' יהודה מאחר שאכלת והפסקת מלאכול אכלת מכל פטיליק פ' מכל מאכל חד פתית. פי' חד פת. והוא מענין פתות אותה פתים. כלומר אכל מכל מאכל חתיכה אחת. ומכל פטיס הוא מן המשק' שהובאו בחביות אתה שתית חד כוס. הרי בודאי מסתמא שבפעם ראשונה לא אכלת כל צרכך וא"כ כבדתיך במאכל ובמשקה. והערוך גרס תמנין עיגולין דפיתא פיתא מן פיתא:

א"ל ובמה קרן לה נפשא כו'. פי' א"ל וכי בחנם קורין לגוף נפש מפני שהיא כל מה שנותני' לה היא גדולה ורבה עליהם ומתרחבת לקבל כל מה שנותנים לה:

איתקבל כו'. נתארח אצל ר' יוסי רישא. הביאו לפניו שמונים מיני מוחין מעופות. ותקטן עוד זאת בעיניו ואמר לא יכעוס רבי על מיעוט המאכלים שלא היתה הצידה מספקת היום. כלומר לא עלו במצודה כדי הסיפוק ולכן היו קורין אותו יוסי רישא. על שלא היה מאכלו רק מוחות מעופות:

בשבתא כו' בשבת מה אתם עושים ומרבים לכבוד השבת. א"ל אנו כופלים כו' בשבת עושין מ"ח תבשילין:

ואתקבל גבי ריב"ל. נתאכסן אצלו. ולפי שלא היה בקי במטעמים לעשות לו כמנהגו נתן מעות לתלמידיו שהם יעשו לו המטעמים כמנהגו:

דרכמונים. הוא מין מטבע:

כד הוה לי' כו'. כשהיה לו הה מתקן מאכלים אלו. וכשלא הוה לי' כו':

נסב גרעינין כו'. לקח גרעינין והיה מונה אותם על כל מין תבשיל כפי רוב התבלין והתיקונים הצריכים לו כדי שלא ישכח סדרם. ומייתי הכא כל הני עובדי ממיני המטעמים לומר שע"ז נאמר נשיתי טובה ידענו בתענוגים אלו מרוב צרותינו. וכן הא דרשב"ג דלקמן. ולא מצד התענוגים הוא שקונן המקונן. כי אין ראוי לקונן על זה. אלא על צרותינו שרבו עד שהיו סבה להשכיח הרגלנו בתענוגים:

רחיצת ידים ורגלים אחר המרחץ. היינו בצונן כי טוב לבריאת הגוף. כדאמר בפ' כירה רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו בצונן. ופרש"י שהן מחזיקין את הברזל. ונקט הכא ידים ורגלים דברחיציתם מיהת סגי. ואפשר שחסר כאן וצ"ל כדאיתא בפ' במה מדליקין נשיתי טובה אמר ר' ירמיה זו בית המרחץ. ר' יוחנן אמר רחיצת ידים ורגלים בחמין ע"כ. ופרש"י שם שהנביא היה מתאונן על שנמנע מהן טובה:

משהקב"ה מתיאש מן הצדיקים כו'. זה איתא לעיל פסוק אך בי ישוב ושם פירשתי. ומייתי לה נמי הכא לפירושא דואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'. דה"ק אף שאמרתי שאבד נצחי שנראה שה' מתיאש מלרחם עלי. מ"מ תוחלתי מה' כי עוד חוזר ומרחם. אבל קשה מ"ט שיזכור הכתוב ענין זה לעיל והכא. וכן עוד לקמן. וי"ל דרשב"ל לא קאמר לה אלא חד דוכתא ובשאר קראי ידרוש עניינא אחרינא. והמדרש הביאו בכל הני המקומות לומר דכל חד מהני פסוקים אפשר לפרשו בענין זה. ומ"מ כי דרשינן בי' חד מינייהו מוקמינן שארא בדרשא אחריתי [יפ"ע]:

כנסת ישראל אומרת. משום דאני הגבר כתיב ברישא. ומשמע שהמקונן על עצמו מדבר הוזקק לפרש כאן כנסת ישראל היא אומרת. כי המקונן בשם ישראל מדבר:

ומרודי שמרדתי בך. ויהיה מרודי מלשון מרד:

ויסורין שהרויתני. קשה מה הוסיף בזה על מה שאמר ענויין שעוניתי. ועוד הפסיק מרודי בין הדבקים. וי"ל שאחר שהביא הענויין במקום שהה להם לשום לב לשוב. מרדו ונזורו אחור לפי שהרע להם. וע"ז אמר שעכ"ז ישוב אליהם אחר שהכם ביסורין קשין ויצאו אלו באלו פי' תנכה זה כנגד זה [יפ"ע]:

משל למלך כו'. כוונת המשל לומר שהסבה לחזרת ה' מאחריהם הוא לפי שהרעו לעשות במקום דהוה להם ליזהר טפי דהיינו במלחמה כאמרו כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת כו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. והיינו מפני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. כדאיתא בירושלמי בפ"ב דשבת. ועל כל זה שוב היה מתאוה להם. ולזה אמר שהא משל למלך שבצאתו למלחמה שהיה ראוי ליזהר שלא להקניטו דהוה עידן ריתחא. כמ"ש במכילתא גבי ה' איש מלחמה. מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה הוא בכעס על שהקניטוה. ועל כל זה אח"כ הה תאב להם ואפילו שיקניטהו [יפ"ע]:

ואפילו היו מקניטין אותי כך המלך כו'. כמו שנכתב בפנים המדרש לפנינו כן הוא הנוסחא האמתי וכן הוא במדרש שעם היפ"ת:

מי יתן עמי כמראש. הכוונה שהיה הקב"ה תאב להם אע"פ שיחטאו לו כמו שחטאו במדבר שהיו מלינים עליו וינסו אותו עשר פעמים. כי כיוצא בזה יש להעביר על פשעם אבל מפני שיש בידם חטאים גדולים מאלו כגון ג"ע וש"ד שא"א לסבול אינו מחזירם אליו ומ"מ הומה על פרידתם שלא יכול לתקן זה עד שישובו מפשעיהם. וה"ק מי יתנני במדבר מלון אורחים שהיה אז במשכן שוכן בתוך טומאתם כיושב במלון אורחים כי עתה אינו יכול לעשות כן כי בהכרח אעזבה את עמי שכלם מנאפים עצרת בוגדים ושכינה בורחת מכיוצא בזה:

כשהיה במדבר. בילקוט גרס תו אמר הקב"ה הלואי יהון בני עמי כמו שהיו במדבר מלינים עלי ודכוותיה בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה. אמר הקב"ה הלואי יהוון בני עמי בית ישראל בארץ אע"פ שמטמאין אותה:

בן אדם בית ישראל יושבים עלאדמתם וגו'. ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטומאת הנדה היתה דרכם לפני ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ וגו'. ולפי דרש זה ה"ק אף כי כטומאת הנדה היתה דרכם הלואי היתה לפני כי הייתי סובל זה. אבל ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ כי כל זה אי אפשר לסבול ולכן גרשתים:

והדין זכור תזכור ותשוח עלי נפשי. דרש נפשי על הקב"ה ע"ד נפשי אויתיך בלילה. ור"ל עלי שאיני עמו משתוחח:

שאתה זוכר לעובדי עכו"ם. פי' שאתה זוכר מה שעשו העכו"ם ליפרע מהם. ותזכור לנכח ה'. והתי"ו כתי"ו הכנוי לנקבה נסתרת. וי"ו דותשוח במקום אבל כוי"ו דוה' שמים עשה:

עד דשמינא עבד קטין כו'. פי' עד שהשמן ירזה. והוא הרשע העשיר שיורד וירד מכבודו כתקות העני הצדיק. נפשיה דקטינא נפקא פי' נפש העני הצדיק יוצאת ממנו. ואינו רואה ברעתו של הרשע כתאותו:

ארגוונות. מיני בגדים של ארגמן:

מתנחמות. על שהיא יושבת בתוחלת ממושכה ויהי בעיניה כימים אחדים:

אלמלא כתובתי וכו'. שבראותי אותה נחמתי על ההמתנה:

ומיחדים שמו כו'. דרש אוחיל לשון תפלה מל' ויחל משה [מת"כ]:

משהקב"ה מתייאש מן הצדיקים. עיין לעיל מה שכתבתי בסי' ד' וסי' ט"ז:

על שאתה מחדשנו כו'. פי' מפני שאתה מחדשנו בכל בקר שאנו מפקידים נשמותינו בלילות בידך כשהן עיפות מטורח היום. ואתה מחזירן לנו חזקות כאילו הם חדשות. וע"ז אנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים. כמ"ש חז"ל שבלילה כל העולם טועמים טעם מות. שהנשמות עולות לרקיע להלשין על מעשה האדם. מזה יודעים אנו שיהיה תחיית המתים כי זה מעין תחיית המתים הוא [יפ"ת]:

על שאתה מחדשנו בבקרן של מלכיות. כלו' בתחלת כל מלכות שדוחה המלכות שקדמתה כמדי לבבל ויון למדי וכהנה ועוקרת אותה ומבטלת שמה וישראל לעולם בעמדם יעמודו כי לא יכלם. וקרא התחלת המלכיות בוקר שהוא התחלת צמיחת אור היום:

אנו יודעים שאמונתך רבה לגאלנו. מזה אנו יודעים כו' כי לולי ה' שהיה עמנו ולא עזבנו. כבר היינו נאבדים בשנים קדמוניות. ואחר שהוא תמיד עמנו בודאי יגאלנו ויקיים דברו הטוב:

בבל יום ויום בורא הקב"ה כו'. ס"ל דחדשים לבקרים פירושו שבכל בקר הקב"ה בורא מלאכים חדשים והכי פירושא דקרא חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. אע"פ שהמלאכים חדשים בכל יום והולכים להם. ועכ"ז אנו קיימים. וחסדי ה' לא תמו ממנו. וע"כ רבה אמונתך כי גדולה אמיתת דבריך שאמרת לקיימנו ולגאלנו. וע"כ חלקי ה' אמרה נפשי ואוחיל לו שיקימנו:

ויאמר שלחני ומלאך זה שרו של עשו היה כדאי' בב"ר פ' ע"ח. ועדיין קיים הוא:

חנוקה סברת לחנוקני. פי' חנוקה איש חתום וחנוק. מבקש אתה לחנקני ולקפחני בתשובות הבל. או י"ל חנוקה החונק ומקפח הבריות בתשובות הבל כן אתה רוצה לעשות לי [מת"כ]:

גבריאל ומיכאל כו'. כלו' זה יצדק בגבריאל ומיכאל ודדמיין להו שהן שרי מעלה ואינן מתחלפין. וה"ה שרו של עשו שהוא מן השרים. ועוד י"ל דפליג אדלעיל וס"ל שלא שרו של עשו היה אלא או מיכאל או גבריאל ובא להראות לו שלא יתירא מעשו. והא דמספקא ליה או גבריאל או מיכאל. משום דבמדרש אבכיר איתא דמלאך זה היה מיכאל ובר"מ פ' בא דף י"ח איתא דמלאך זה גבריאל היה. ולפיכך כדי לצאת ידי שניהם נקט הכא גבריאל ומיכאל כלומר או זה או זה:

שחיק עצמות. ישחקו ויטחנו עצמותיו כלו' ימח שמו:

ולאן אינון וכו'. פי' ולהיכן הם הולכים. א"ל מהיכן שהם נבראים:

א"ל מנין מתכריין. א"ל מהיכן המה נבראים:

מן נהר דינור. אע"פ שאין מלאך בעל הפסד כי הוא נבדל ואין בו סיבות ההפסד ולכאורה אין שייך בו בריאה ממש ושובו לאש עיין ביפ"ת בארוכה:

כחדין ירדנא כו'. כירדן הזה שאינו פוסק מללכת יומם ולילה:

א"ל והינן ירדנא כו'. פי' והא הדין ירדנא מהלך כו':

נטר הוינא בבית פעור. פירוש פעם אחת הייתי שומר בבית פעור וראיתי שם שהירדן שעובר שם מהלך ביום ובלילה. והיפ"ת הביא נוסחא כאן נטר הוא בבית פעור והדין ירדנא כמה דמהלך ביממא מהלך בלילה. ומפרש שהירדן שמור ועצור הוא בבית פעור בלילה שסותמים דרכו ומעכבים אותו שם. ולכן נראה לנו כאן שאינו מהלך בלילה אבל לפי האמת כמו שמהלך ביום כן מהלך בלילה. ועוד כתב שיש גורסין אתר הוא בבית פעור ופי' מקום הוא שיש בבית פעור שמהלך בו ביום ובלילה. וא"כ מה שאינו מהלך בלילה במקום אחר הוא לפי שמעכבין אותו מדרכו בלילה בשום מקום:

מן זיעתון דחייתא. מזיעה של חיות הקודש מפני שהם נושאים כסא הכבוד. וכתב המהרש"א בחגיגה דף י"ד וזיעתן שאמרו אינו ממש אלא לשבר את האוזן כאילו מזיעות ממה שנושאות הכסא:

למלך שנכנס למדינה כו'. להבין זה נקדים מ"ש הרמב"ם וז"ל בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ואמרו הואיל והאל ברא כוכבים וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד. והם שמשים המשמשים לפניו ראוים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל כו'. כמו שהמלך רוצה שיכבדו את העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך כו'. עוד כתב בפרק אחר עיקר הציווי בעכו"ם שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב כו'. ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא אלקים כו' הרי זה עובד אלילים ובזה יובן המאמר שלפנינו. המלך זה הקב"ה שנכנס למדינה היינו להשגיח בתחתונים. ואע"פ שכבודו בשמים עכ"ז נכנס בזה העולם להנהיגו והיו עמו דוכסים כו' הם צבא שמים וכסיליהם והיו גדולי המדינה הם האומות ומנהיגיהם שיושבים בזה העולם חד אמר אנא נסיב כו' כמו שהוא במשל זה עובד לחמה וזה ללבנה ומהן לעץ כו' תמונת כוכבים שהם מכירים שיש סיבה ראשונה. אבל עובדים לצבא השמים למען יפגעו באלהים בעדם ולשמם. היה שם פקח אחד אלו ישראל שהם מתרחקים מעבודות אלו באמרם אני לוקח המלך שהוא הקב"ה דכולם מתחלפין. כאשר היה בשעת החורבן. כדאי' לעיל על פסוק חלל ממלכה ושריה שהממונה על המים נעשה על אש כו'. להורות כי מלכותו בכל משלה ולו לבדו המלוכה. וזהו חלקי ה' אמרה נפשי כי כן הוא צוה ויעמוד כי חלק ה' עמו על כן אוחיל לו ולא ע"י אמצעים [אלון בכות]:

דוכסים כו'. דוכס בלשון רומי שר צבא. ואיפרכוס בלשון יוני שר הפרשים. ואיסטרטליטוס בלשון יוני נגיד מלחמה על כולם ומשנהו שר הפרשים [מוסף הערוך]:

טוב ה' לקויו יכול לכל. ר"ל גם עכו"ם שגם הם מקיוים לו כנ"ל. ת"ל לנפש תדרשנו לו לבדו בלי אמצעים או יאמר יכול לכל כלומר גם לבוטחים בשארי דברים מצורפין לבטחון הבורא כגון בחכמתו או בעשרו תלמוד לומר לנפש תדרשנו לו לבדו בלי שיתוף זולתו עמו [אלון בכות] ועיין בענף:

אך טוב לישראל אלהים יכול לכל. משום דלפי פשוטו משמע שמסכים שה' מטיב תמיד לישראל. וקשה אדרבה דרך ה' לדכאן ביסורין כדי לכפר עונותיהם ביסורים בעולם הזה כדאיתא בפרק קמא דעכו"ם. וזה לא רצה לפרש דאך טוב לעה"ב כתיב להכי מפרש דלא קאמר אלא לברי לבב. דהיינו הצדיקים גמורים שלבם ברור עליהם שאין בידם עון שהיה כוונתם במצות לשם שמים כי שהכוונה אינה שלימה היא מצוה הבאה בעבירה אבל העושים לשם תקות שכר וכ"ש סתם ההמון שיש בהם חטאים שהם מדוכאים ביסורים לנקותם לעה"ב [יפ"ע]. אשרי אדם עוז לו בך יכול לכל. ר"ל יכול כל אדם מי ששם עוזו ובטחונו בהקב"ה אשרי לו ואפי' גנב. דאחז"ל גנב על פום מחתרתא רחמנא קרי. ת"ל מסילות בלבבם אלו דשבילי דאורייתא כבושין בלבהון. ר"ל אלו שבטחונם בהקב"ה ע"פ דת התורה ודרכיה. אבל לא לעבירה:

ודכוותיה הטיבה כו'. זה מיירי בענין ג"ח והנהגת המדינה כי כל מי שדרכו להיטיב לרבים ראוי שיהיה ה' מצליח בידו לתועלת הכלל. ואף שהוא לא יכוון לשם שמים רק לתועלתו שישמור סדר המדינה ויעזר גם הוא בעת צרכו ע"ד שלי שלך ושלך שלי ע"ה ועכ"ז הודיענו הכתוב שלא יהיה בטוח בעזר אלהי אלא כשכוונתו לשם שמים. וז"ש הטיבה ה' לטובים והיינו הטובים לענין המדינות כמ"ש שם כי לא יניח שבט הרשע וגו'. ועכ"ז הצריך שיהו ישרים בלבותם. שישרותו יהיה מכוונת הלב ולא לשמירת סדר המדינות לבד [יפ"ע]:

קרוב ה' לכל קוראיו יכול. לכל המאמר הזה הוא פלאי שהרי כל מי שיקרא אל ה' על צרה הבאה עליו או על טובה הנעדרת מאתו בלי ספק שיקרא באמת. אמנם הורה לנו שאין הקב"ה עושה המופת הזה דהיינו שישמע ה' תפלתו. רק למי שקודם לזה ג"כ ידע האמת דהיינו שהקב"ה הוא המשגיח בארץ וע"י זה הוא ירא את ה'. אולם כדי שלא יוסת ויודח מהרשעים לכן הקב"ה מונע לפעמים ממנו דבר הכרחי כדי שיתפלל וישיגהו ע"י תפלתו ויהיה לו למופת על ההשגחה. אבל למי שאינו מאמין מקודם לכן. אלא שע"י המופת הזה יבא אל האמת לאיש כזה אין מראין לו מופת הזה. וז"ש קרוב ה' לכל קוראיו. ר"ל שישמע מיד את תפלתו ואמר יכול לכל. ר"ל אף למי שלא היה מאמין קודם לכן. ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. ר"ל דוקא שיקראוהו עם האמת. היינו שידעו האמת מקודם לכן [ספר עשרה למאה דרוש ג']:

דכוותיה מי אל כמוך כו'. בר"ה פ"ק כך איתא ארר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנא' נושא עון ועובר על פשע. למי נושא עון למי שעובר על פשע. א"ר אחא כו' אליה וקוץ בה לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים ע"כ. ופרש"י כל המעביר על מדותיו שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה להמצערים אותו אלא מניח מדותיו והולך לו. מעבירים לו על כל פשעיו אין מדת הדין מדקדקת אחריו אלא מניחתו והולכת עכ"ל. אליה וקוץ בה כו' ס"ל שאין מעבירין לו על פשעיו אלא למי שמשים עצמו כשיריים פי' שאינו חשוב בעיניו לכלום ומפני כך מעביר על מדותיו להיות מחשיב עצמו לאין. אבל מי שמחשיב עצמו ומפני חשיבותו אינו נותן לבו לדברי חברו. ומעביר על מדותיו כי אומר בלבו מה יתן לי או מה יוסיף דברים של זה לאיש כמוני. א"כ אינו מעביר על מדותיו מצד שפלותו. לא יעבירו לו על פשעיו [הרי"ף]. ואפשר שזהו שנאמר תועבת ה' כל גבה לב שתיבת כל אתי לרבויי אף שבא תועלת מגובה לבו שמחמת זה מעביר על כל מדותיו. מ"מ תועבת ה' הוא. ולפ"ז מבואר המדרש שלפנינו מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע ודרשינן למי נושא עון למי שעובר על פשע. יכול לכל. ר"ל לכל מי שעובר על פשע. אפילו מחמת גאותו ורוממותו ת"ל לשארית נחלתו. למי שמשים עצמו כשיריים. ר"ל למי שמעביר על מדותיו מחמת שמחזיק עצמו לשפל ולא למי שמעביר על מדותיו מחמת רוממותו:

שהקב"ה מתיאש מן הצדיקים כו'. עיין מ"ש לעיל סי' ד' וסימן ט"ז:

עול תורה כו'. דמדכתיב עול סתם מפרשים שלשה אלו דהוו עול על האדם דהי מינייהו מפקת:

עול תורה שראוי שיהיה מנעוריו. כמ"ש בפרקי אבות הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש וכו'. ולתורה צריך עול אשה כדי שילמוד תורה בטהרה. ואשה ג"כ מנעוריו כמ"ש בפ"ק דקידושין האי דעדיפנא מחבראי משום דנסיבנא משיתסר כו'. ולצרכה בעי עול מלאכה. שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. ובסוטה אמרו הכן בחוץ מלאכתך ואח"כ ובנית ביתך זו אשה. וענין המלאכה מבואר מעצמו שהרגיל מנעוריו יצליח:

קרא הקב"ה למלאכי השרת כו'. זה איתא לעיל פרק א' סימן א' ושם פירשתי עיי"ש:

לובש שחורים כו'. לעיל פרק א' אמר במקום לובש שחורים כו' תולה שק על פתחו. ולפי נוסחא דשם אתי שפיר דמייתי קרא אלביש שמים קדרית ולפי הנוסחא דכאן צ"ל שהלבשת השמים קדרות ושק רמז על הלבשת עצמו בדרך משל. כי השמים כסאו ופניו לא יראו:

קדרות. פחרות ושחרות:

הפנסין. פי' בלשון יוני עששית ובה נר דלוק:

אספו נגהם. הכניסו אורם:

אבק רגליו. מכלל שרגליו יחיפים [מת"כ]:

יושב ודומם. דאבל אסור להרבות בדברים כמ"ש האנק דום:

הוה פשיט קרייה. היה דורש הכתובים:

וכד הוי מטי כו'. וכשהגיע לאלו הפסוקים היה בוכה:

למה הרגזתני. מפורש בויק"ר ובפ"ק דחגיגה ששמואל היה מתיירא מיום הדין. וזה היה ענין ההתרגשות. ולכן היה רבי בוכה ומה אם שמואל היה מתיירא אנו על אחת כמה וכמה:

שאין בהם ממש. וכדאיתא בפ"ק דחגיגה אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו היינו דברי שחוק שלפני תשמיש שאם שח שיחה יתירה בעלמא נכתבין לו לאדם על פנקסו. כלום תקנה יש לו:

נכתבין לו לאדם על פנקסו. אע"פ שאין כאן רמז לכתיבה רק להגדה. משום דכל מילי דנענש עלייהו נכתבין כדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים לכן הזכיר כתיבה. ולכן אמר ג"כ ומי כותבן במקום מי מגידך:

נכתבין לו לאדם על פנקסו. בויקרא רבה גרסינן תו וקוראין לפניו בשעת מיתתו וע"ש מה שכתבתי:

ומי כותבן עושה שחר עיפה. אסיפא דקרא סמיך דכתיב ה' צבאות שמו. והכוונה שלכן היה רבי בוכה שהכותב זה הוא ה' שלפניו אין שכחה ולא העלם:

בקשו את ה' כל עמי הארץ. סיפא דקרא בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום חרון אף ה'. ולהכי בכי כולי האי ואולי. כדאיתא בפ"ק דחגיגה. ור"ל שהענוה גדולה מכל מדות טובות כדאיתא בפ"ק דעכו"ם. ועם כל זה לא מהני בודאי אפילו להצילו מן הרע:

שנאו רע ואהבו טוב. וסיפא דקרא אולי יחנן ה' להכי בכי כולי האי מעשים טובים ומכל מקום כתיב אולי יחנן:

יביא במשפט. וסיפ' דקרא על כל נעלם ואיתא שם בחגיגה מאי על כל נעלם. אמר רב זה ההורג כנה בפני חבירו ונמאס בה שזה דבר מועט ונענש עליו. ושמואל אומר דהורג כינה היה אפשר להשליכה ולא להורגה בפני חבירו. ולכן אפשר שדין הוא שיענש על זה. אלא אף הרק בפני חבירו דאי אפשר לו בלי רקיקה מ"מ אם חבירו נמאס בה נענש ע"ז דאמרינן היה לו להבליעה בכסותו כמו לגבי תפלה. ולהכי בכי שעל דבר קל נענש [ע"ש במהרש"א]:

והדין יתן בעפר פיהו. וסיפא דקרא אולי יש תקוה. ועוד כתיב אחריו יתן למכהו לחי ישבע בחרפה. ובכי ע"ז ואומר כולי האי יסורים יקבל שיתן בעפר פיהו. ויתן למכהו לחי. וישבע בחרפה. ויהי' עודנו בספק אם תהיה לו תקוה [רש"י]:

לא שבק ולא שביק. פי' לא עזב לשעבר ולא ישבוק לעתיד:

משהקב"ה מתיאש. עיין מה שכתבתי לעיל סי' ד' וסי' ט"ז:

בשני מקומות פעלו ישראל. וזה כי בסיני אמרו בפיהם נעשה ונשמע ובלבם שמו ארבם לעשות עגל כמו שראו פני השור שבמרכבה בשעת מתן תורה וכדאי' בבמדב"ר פ"ז ר"מ אומר כו' אלא אפי' בשעה כו'. ובבבל עשו להיפך שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר רק לפנים אבל לבם היה לשמים. ובפיהם היו אומרים כשאר אומיא ולישניא. הה"ד כי לא ענה מלבו פי' שלא עינה הקב"ה את ישראל בימי המן מלבו ר"ל בלב שלם לעשות בהם כליה ח"ו אלא אמר הקב"ה יבא פה שבסיני ויכפר על מה שבבבל כדאמרו במגילה פ"ק הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה כו'. אך אע"פ שלא עשו אלא לפנים מ"מ צריכים כפרה ורפואה לנפשם על המעשה הרע. לכן הביא עליהם איש צר וגו'. והגה את מכתן ר"ל ורפא את מכתן ויהיה ויגה מלשון ולא יגהה מכם מזור שפי' הרד"ק ולא ירפא אף כאן היה להם צרת המן לרפואה שקרבם לתשובה עד אשר ישלטו המה בשונאיהם:

בסיני פעלו כפיהם ולא מלבם. קשה הא כתיב [דברים ה'] מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. וי"ל דה"ק הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה. פי' זה שאומרים בפיהם כל אשר ידבר ה' וגו' ושמענו ועשינו. מי יתן שיהיה ג"כ בלבבם באופן שהם ולבם יהיו שוים [הרי"ף]. ועיין דב"ר פ"ז א"ר מאיר מי גדול הגנב כו':

זה נ"נ. שדכה ה' תחת רגליו כל אשר בארץ כאומרו והשלטך בכלהון. והכתוב דבק עם הקודם דכתיב ויגה בני איש שהביא עליהם איש שהגה את מכת ישראל דהיינו נ"נ שהכל שת תחת רגליו. ועם מ"ש אחריו מי זה אמר ותהי ה' לא צוה וה"פ לדכא תחת רגלי נ"נ כל אסירי ארץ ולהטות משפט גבר ולעות אדם בריבו. כמו שעשה זה בחסידי ישראל. התחשוב כי ה' לא ראה אינו כן כי מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. אלא פיו הוא צוהו ליסר את ישראל על חטאתם:

המן צוה הקב"ה לא צוה. משום דק"ל מאי ויכתוב ככל אשר צוה המן אל אחשדרפני המלך [אסתר ג'] דככל אשר צוה המלך מבע"ל דודאי בשמו הוא שיכתבו לשרים כמ"ש בשם המלך ולא בשם מצות המן [ולא דמי לככל אשר צוה מרדכי [אסתר ח'] דאתא למימר שכפי סדורו לסופרים כתבו. אבל בהמן לא היה צריך לזה דפשיטא דשליטא דמלכא הוה] להכי אמרי דלדיוקא אתא דהמן צוה והקב"ה לא צוה. ואילו הוה כתיב צוה המלך לא הוה דייקנן דאתא למימר המלך צוה וה' לא צוה דאורחא דקרא למימר הכי וע"ז אמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. מה בצע בצויו של שונאי ישראל. והכוונה שאף כשצרה באה על ישראל בחטאתם. אין גזר דין רעתם יוצא מפי ה'. אלא שנותן רשות לאויב לעשות עד שישובו בתשובה ולכן לא תצלח הגזירה. כי אינה מפי ה' אלא מהאויב אבל כששבים בתשובה ומהפך הגזירה גוזר עליהם טובות בפירוש ממש וזהו שאמר הכתוב מי זה אמר ותהי כיון שה' לא צוה שמפי עליון לא תצא בפירוש הרעות אלא מפי האויב. והטוב בלבד הוא שיוצא מפי עליון וכדרך שפי' המתרגם [יפ"ע]:

לא יצאת טובה לעושה רעה כו'. ולפי דרש זה סמיכות הכתובים כך הוא. לעוות אדם בריבו ה' לא ראה כו' אי אפשר ליחס העוות להשי"ת כי ה' לא ראה כזאת. ומי זה אמר ותהי כו' ה' לא צוה כן כי מפי עליון לא תצא הרעות לטובים והטובה לרשעים. אלא לכל א' וא' כמעשיו. לכן מה יתאונן אדם חי כי בעונותיו הוזק. ולא תקשה לך הא יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו משום שאפשר שהנראת צדיק אינו צדיק והנראה רשע אינו רשע. או אפשר שמה שנראה לנו טובה אינה טובה והנראה לנו רעה אינה רעה. עוד יש לפרש כוונת המאמר ע"ד דאיתא בתנחומא סדר ראה זש"ה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב א"ר אבין בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני נתן להם הקב"ה את התורה באותה שעה כל מי שחטא הקב"ה פורע ממנו לשעבר כל מי שחטא היה הדור משלם חטאו. בדור המבול הרבה כשרים היו כגון נח ונמחו עם הדור. ובדור הפלגה היו חוטאים אפילו התינוקות משלמין וכו' עד אין הדור לוקה על אחד. ולפ"ז מפרש מפי עליון לא תצא רעות לצדיקים מפני עין הרשעים ולא טוב לרשעים בזכות הצדיקים אלא כל אחד כמעשיו. ואפשר שזהו ג"כ כוונת ר' אליעזר הכא [יפ"ע] ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא:

דיו שהוא חי. משום דקשה ליה מאי קאמר אדם חי וכי משמת מתאונן דאצטריך לומר חי. לכן אמר שפירושו דיו שהוא חי. וה"ק קרא מה יתאונן ויתרעם האדם דיו שהשי"ת נותן לו חיות עם היותו גבר על ענין חטאיו שכשהולך לעשות שום חטא ישיש כגבור לרוץ אורח מעוות ומקלקל א"כ מן הראוי היה שימות ומ"מ השי"ת נותן לו חיים. א"כ אע"פ שצרות רבות באות עליו מה יתאונן הא גם חייו היו ראוים להנטל. ודיו שהוא חי:

חיותך בידי. ע"ד דאיתא ברבה סדר תצוה וסדר אמור אמר הקב"ה לאדם נרך בידי שנא' נר ה' נשמת אדם. ונרי בידך זו תורה שנא' כי נר מצוה ותורה אור. אם הארת נרי הריני מאיר נרך ע"כ. וזה"ש חיותך בידי וחי אע"פ שאתה גבר על ענין חטאיך ואינך שומר התורה כראוי:

יעמוד כגבור. ויכבוש יצרו ויודה על חטאיו וע"י כן יוסיפו לו חיים. וכמ"ש בפ' יוה"כ גדולה תשובה שמביא רפואה לעולם:

מה יתאונן על חי העולמים. על צרותיו אם מבקש להתאונן יתאונן גבר על חטאיו שהן שגרמו לו. והיינו אולת אדם תסלף דרכו וגו':

בני תורעמין. ישראל הם בנים של מתרעמים כדמפרש ואזיל. וה"ק קרא מה זה שכל אדם מתאונן על חי העולמים:

האשה אשר נתת עמדי. כי מה צ"ל אשר נתת עמדי אלא תרעומות הוא דקאמר אתה גרמת לי שנתת אותה לי. והוה ליה למידע כי ה' לעזר נתנה לו. ואיהו דאפסיד אנפשיה ששמע לה:

להמליך את בניו במצרים. פי' שיהיו כל בניו יחדיו מלכים. כלו' שרים וסגנים. וכמ"ש ושמתם שרי מקנה על אשר לי. ואין ספק שהיו שם כולם בכבוד ושררה קרובים למלכות. שהרי אחז"ל שכל זמן שאחד מהשבטים היה קיים לא נשתעבדו בישראל. ובב"ר פ' צ"א גרס להמליך את בנו:

והוא מתרעם ואמר נסתרה דרכי. הכוונה כי במה שאמר למה הרעות נחשב כאילו אמר נסתרה דרכי מה' כי הבוטח בה' אין לו לגזור ענין רע במקריו. כי מי יודע שאפשר שהדבר לטובתו והוא לא ידע. כמו שהיה לבסוף ולא לייחס הענין לרעה לכן מקנתרו ה' על הדבר ואומר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה'. ואע"ג דפשטיה דקרא מיירי באומה ישראלית מפרש ליה ביעקב גופיה מדכפל קרא למימר יעקב וישראל משמע דיעקב היינו יעקב עצמו הוא אבינו יעקב. וישראל אלו בניו המכונים בכל מקום בשם ישראל. כי שניהם נתכוונו לדבר אחד לומר נסתרה דרכי מה' וכדאמר כאן שאמר הקב"ה כלפי כנסת ישראל אתם תרעומין בני תרעומין יעקב דאמר נסתרה דרכי כו'. אבל מ"מ לא ראי זה כראי זה דביעקב נקט אמירה שהוא לשון רכה כי אע"פ שהיה מחשבתו כך מ"מ לא התריס לדבר כך מפורש דרך תרעומות. אבל בישראל נקט לשון דיבור שהוא לשון קשה באשר שכך אמרו בלשון תרעומות וכדכתיב ונפשינו קצה וגו' ותאמר ציון עזבני וגו':

גוסה ודולריא. כן גירסת הערוך. ומפרש גוסה אכילה גסה ונפיחת בטן. דלוריא לשון לעז הוא דלורי' עכ"ל. והמוסף כתב שהגירסא הנכונה הא נווסא ודייריא. ופי' נווסא בלשון רומיי מין חולי אשר בו מתאפק האדם להקיא ואינו יכול. וכן לפורשים בים. ופי' דייריא בלשון יון ורומיי הוא חולי השלשול:

ואף ציון כו'. הקב"ה מחשבה לטובה שיצרפו ויתלבנו בבור הצרות ככתוב תם עונך בת ציון. ועיין בפסוק תם עונך בת ציון. ובילקוט גריס אף ציון כך היא עושה לי אני עוסק להעביר את המנכיות מן העולם כבר העברתי בבל מדי ויון ועומד אני להעביר מלכות ד' והיא מתרעמת לפני ואומרת עזבתני ושכחתני:

נפקין לתעניתא יצאו לתפלת התענית. כדאמר בפ"ב דתעניות שיוצאין לרחובה של עיר כגולין או להתבזות:

אפשר דליביה דכר נש כו'. וכי אפשר שלב האדם יוקח ממנו ויחזור אליו דקאמר נשא לבבנו אל כפים:

נשוי לבינו לגבי ידינו כו'. שפי' נשים לב לעיין במה שבכף ידינו דהיינו לשוב מן החמס אשר בכפינו. ואח"כ נתפלל אל אל שבשמים שיכפר לנו. שכל זמן שלא נשיב הגזילה לא תועיל התשובה שהוא כמו שהשרץ בידו וטובל שאין לי טהרה. ועיין רש"י בפי' איכה שלא פי' כן:

כי נתענו אין כתיב כאן. פי' מדלא קאמר כי נתענו אלמא לא הוה אז תענית. ועכ"ז נענו כי נכנעו ואע"ג שלא התענו. אלמא אין התענית גורם רק התשובה [יפ"מ]:

נקשט עצמן כו'. שפי' התקוששו וקושו. קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים כדאיתא בפ' כ"ג דסנהדרין שהחכמים שיוכיחו אחרים צריכים שישובו המה תחילה:

מבגין דאית הכא כו'. מפני שיש כאן איש שאמר עלי לשון הרע אצל ר' יוחנן. אלא כל העם יעמדו לדין לפני הקב"ה. כלומר ולכן ראוי להם לבקש מחילה על חטאתם. וע"ז אמר נקשט עצמן תחילה משום שהוכיחן לכן אמר שצריך הוא לשוב תחלה. ואמרו שהיה ר' חייא ור' אמי ור' יוסי וקמו והלכו משם משום שהקפידו עליו על שהיה מקנתרן בדברים אלו. כי הם הו אותם שדברו עליו [יפ"מ]:

כרובי. פי' בלשון יון כרוב [מוסף הערוך] אבל בערוך גרס אית דעולתייא מרירן בסימא חמיע. ופי' עולתייא עולשין והכוונה שיש עולשין מרין ויש חימוצין כחומץ והיינו בסימא. ויש כטעם חמץ לבד והיינו חמיע והכוונה שלא יקשה הכפל פשענו ומרינו כיון דתרווייהו מרדין. ע"ז אמר כי היכי דבכרוב או בעולשין יש מרים ויש שאינן אלא מחומצים כמו כן בפשעים יש קשים זה מזה שיש מכוון להכעיס מעט ויש הרבה. ולהכי כפל פשענו ומרינו. לומר שהיו בתכלית הרוע שהרבו להכעיס [יפ"ע]:

אית דעוכדין בישין ומריהון קשין. כצ"ל. ופי' יש שמעשיהם רעים וג"כ בעליהם קשים. והיינו מי שהוא רע לשמים ורע לבריות. דמריהון בישין היינו שהם קשים במדותיהם ועסקם עם הבריות היינו כפל פשענו ומרינו חד לשמים וחד לבריות:

לא סלחת כמדתך. והוא דרך תלונה. דאל"כ מאי נחנו ומאי אתה פשענו ומרינו ולא סלחת מבע"ל:

א"ר לוי נחנו פשענו ומרינו ואתה לא סלחת והחרבת קדשך. כצ"ל [יפ"ע] ודריש יתורא דאתה לומר אפילו לעצמך הפסדת מה שלא סלחת שהחרבת את בית מקדשך:

מהו דין דכתיב סכות כו'. כי למה כזאת מה' לנעול דלת בפני התפלה הפך מה דכתיב שומע תפלה וקרוב ה' לכל קוראיו ומשני דשערי תפלה בלי תשובה פעמים ננעלים. והכא בתפלה בלי תשובה איירי:

כך שערי תפלה פעמים נעולים כו' שערי תשובה לעולם פתוחים. והטעם בזה כי נעילת הפתחים בלי ספק הוא ע"י עונות המבדילים בינינו לבין אלהינו ית' ונועלים שערי התפלה. ולכך כתיב סכות בענן לך מעבור תפלה. שהענן הזה הוא משל על העונות ולכן שערי תפלה בלי תשובה פעמים פתוחין. והיינו בעשרת ימי תשובה. או בצבור אפי' בכל ימות השנה. ופעמים נעולים היינו תפלת יחיד ובשאר ימות השנה. אמנם שערי התשובה אשר אינם נעולים רק ע"י העונות לו הונח שהו נעולים בהרהר האדם בתשובה בלבו לבד עוקר אותו העון שהרהר בו תשובה ומיד מוצא פתח פתוח לפניו שנסתלק אותו העון שהוא חלק מהמסך המבדיל בינו לבין אלקיו ע"י הרהר התשובה:

הה"ד בה' אלהינו בכל קראינו אליו. ר' שמואל בר נחמן מתרץ לה דהיינו בצבור. דהכא מיירי ביחד כדמתרץ בשוח"ט ובפ' החולץ ובדברים רבה פ"ב:

אלא כדי שלא תשמע תפלתו של רבי. ר"ל דסימנא עבד הקב"ה להורות שאין תפלתו נשמעת כאילו ענן מפסיק בדרך משל:

הה"ד סכותה בענן לך. דהוה ליה כאילו כתיב סכותה בענן מעבור לך תפלה. ע"ד כל תשא עון שה' כל עון תשא:

מאסייא פסיליא. פי' מאסייא בלשון יוני תועבה. ופי' פסליא דבר בזוי קטן ושפל (מוסף הערוך):

הקדים פ' לעיי"ן. הקשו המפרשים מה נשתנה קינה הראשונה שלא הקדים בה פ' לעיי"ן. ותירץ המהרש"א ז"ל שהוא משום שלא נאמר שכן היה סדר של ירמיהו בסדר א"ב שלו. אבל השתא בראשון הראה לנו שכן היה סדרו. וכן סדרו דוד בתהלים אלא ששינה בא"ב אחרונים לדרשה זו. והאלשי"ך תירץ כי בא"ב ראשון על פסוק הסמוך שם צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי אמרו חז"ל שם שאמר יאשיהו כשהטה ירמיהו אזניו לשמוע מה היה אומר. כי ראה שפתותיו נעות טרם צאת נפשו כאשר ירו בו המורים בקשת ושמע שהה אומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. ע"כ אם הה מקדים פ"א לעיי"ן וסומך מיד מאמר יאשיהו הצדיק שאמר צדיק הא ה' כי פיהו מריתי היה נראה שעון הרמוז בסמוך היה בכלל מה שמרה את פי ה'. ובאמת לא כן היה לכן לבל יראה שהוא חטא בזה לא הקדים פ"א לעיי"ן מפני כבוד הצדיק. ועיין מ"ש בתיכה שני:

בשלשה מקומות כו'. משום דק"ל מאי עד ישקיף וירא ה' דקאמר. שהעיקר שהוא הנקמה או הגאולה הנמשך מהראיה חסר והי"ל למימר עד ישקיף וירא ה' ויגאלנו כמו ראה עניי וחלצני. להכי מייתי הא דרשב"נ דדריש ליה ברוח הקודש. דהיינו שיערה רוח ממרום. ונקט לה במקום גאולה משום דרוה"ק סמוך לגאולה. והו"ל כאילו קאמר עד שיגאלנו ה' שגבול הבכי עד הערת רוה"ק (יפ"ע):

מצינו רוה"ק סמוך לגאולה. פי' קודם הגאולה כשהיה הגאולה קרובה לבוא ישפיע ה' רוה"ק בעולם להיות סימן לה. או שלהיות הדברים כשקרובים לבוא מתפרסמים ונשמעין בעולם. כמו שיעלה עמוד השחר טרם הנץ החמה. ולפי שיקשה איך יתכן קדימת התפשטות רוה"ק לגאולה. כי הגלות מטריד אל ההכנות הצריכות לה. להכי קאמר בשלשה מקומות מצינו זה. ובשלשה מקומות הוה חזקה:

מאי טעמא. כלו' איזה הן השלשה מקומות [מת"כ]:

עד יערה עלינו כו'. הרי הרוח הקודש. והיה המדבר לכרמל הרי הגאולה [מת"כ]:

וכתיב בתריה עד ישקיף הרי הגאולה. וירא ה' הרי רוח הקודש:

חמש מאות בתי סופרים כו'. בפ' הניזקין איתא ארבע מאות:

זה יוסף זה ירמיה זה דניאל. שהושמו בבור. כי בזולתם לא מצינו נתינה בבור. ועיקר קרא לא מיירי בדידהו ממש אלא בסתם המון ישראל מיירי אלא דוגמא קאמר. ומפרש צוד צדוני ארבו לי מלשון ואשר לא צדה. וכדתרגם המתרגם כמנא כמנו לי. ור"ג שהעלילו עלינו עלילות אשר לא היו. וארבו להכשילם חנם כי לא חטאו כלל. והם באים בעלילות כדי להאביד חייהם בבורות וזה"ש זה יוסף וכו'. כלומר זה כענין יוסף שניתן בבור בעלילות אשת אדוניו אשר לא כן היה. וכן ירמיה שהושלך בבור בעלילה שהיה אומר מה שלא שמע מפי ה'. וכן דניאל שהושלך בבור בעלילת התפלה שהערימו לעשות כדי לצודו בה. וצמתו בבור חיי וידו אבן בי כמשמעו בהמון ישראל שהושלכו רבים מהם בבורות וידו עליהם באבנים להמיתן [יפ"ע]:

זה יוסף כו'. הכא מיירי בהו ממש מדכתיב קולי שמעת וגו' קרבת וגו' רבת וגו' כי כן היה בהם שנשמע קולם לפני ה' ונגאלו משם. וטעם זכרונם לכאן לומר שכמו ששמע להם כן תמיד מפינו ישמע ויושיענו ח"א אל תעלם אזנך וגו':

ואית יהודאי כו'. וכי יש יהודי חשוב שיעבור לפני אדריאנוס וישאל בשלומו ע"ד כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. ואמר לעבדיו לכו וקחו את ראשו ממנו. אחר זמן עבר יהודאי אחר וראה מה שנעשה בראשון ולפיכך לא שאל בשלומו:

ולא שאיל בשלמיה. בתמיה שנראה משום דבז בעיניו ליתן לו שלום למלך שאין המלך חשוב אצלו ליתן לו שלום:

א"ל אזילו כו'. כצ"ל ופירושו אמר להם לעבדיו לכו וקחו את ראשו ממנו. א"ל בעלי עצה שלו אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה מי ששואל בשלומך הומת ומי שאינו שואל בשלומך הומת ג"כ. אמר להם ואתם רוצים ליעצני היאך אני אהרוג לשונאי כי תואנה אני מבקש:

ורה"ק צווחת ואומרת ראית ה' עותתי. שאין לך עוות הדין גדול מזה שנהרגו בטעניות הפכיות. שאם מהראוי שלא ליתן שלום לו הו"ל להרוג את השני. ואם ראוי ליתן לו שלום לא היה לו להרוג את הראשון. אלא ראית כל נקמתן שכוונתן לנקמה בעלמא ומבקשים מחשבות אשר לא כן:

זמריהון. כתרגומו והוא מלשון מגון והיינו ששוחקין ושמחין לאידי לאפוקי ממ"ש בש"ר פ' י"ח שהוא לשון שבר:

ירמיה אמר תשיב להם גמולם. כמעשה ידיהם בלבד. ואסף אמר שבעתיים. ומ"ש דמר קאמר הכי ומר קאמר הכי. ומשני דנידוק מהו אל חיקם דהיינו בהמ"ק או מילה. ובהכי אתי שפיר. דעל מה שעשו לנו בקש ירמיהו שיוגמלו כמעשה בלבד. ועל מה שעשו בבהמ"ק או במילה שחטאו לה' בקש אסף שיוגמלו שבעתים:

בחיקו של עולם. באמצעיתו של עולם כחיק הזה שהוא אמצעו של אדם:

ומחיק הארץ. פי' מאמצעיתה ומטבורה:

במילה שניתנה בחיקו של אדם. דהיינו באמצעיתו. ולא יקשה ממה שנאמר אל חיקם שיחס החיק אליהם. כי לעולם פי' חיקם כפשוטו שיקבלו גמולם כנושא הדבר בחיקו. אך מדנקט לה בהאי לישנא רמז אל היות מדה זו כנגד מדה על מה שחטאו בבהמ"ק או המילה דאיקרי חיק:

שהיו נוטלים בני ביתי של עמלק. והיינו ויזנב בך שכתוב בעמלק:

ופרע בהם כו' וישסף שמואל. והיינו שסירסו כדרבי יצחק. ואיידי דבעי לאתויי דר' יצחק מייתי נמי דרבי אבא ודרבנן אוישסף שמואל:

מחתך בבשרו. שפי' וישסף חתוך לחתיכות רבות כדתרגם יונתן ויפשח. והוא מלשון ויפשחני. ואורחא דמלתא שזורקין חתיכות הבשר בכיוצא בזה לעופות לכן אמר ומאכיל לנעמיות:

הה"ד יאכל בדי עורו. לאו דהתם מיירי בעמלק. אלא מייתי מהתם דאכילת בדי עורו היינו נשל אבריו אבר אבר והיא מית' קשה דהיינו דכתיב בהו בכור מות. והוא מיתה היותר קשה. הכי נמי דכתיב מר ממות היינו מיתה מרה מסתמא היינו חתיכות בשרו לחתיכות חתיכות:

רבנן אמרי הביא ד' קונדסין. כצ"ל [יפ"ע] וכן הוא באגדת שמואל ובתנחומא. ור"ל דרבנן אמרין דמיתתו הקשה היינו שמתחו על ד' קונדסין שהיה נאחז מד' רבעיו בחוזק לכאן ולכאן עד שנקרע לד' רבעים. ונשתייר רובע בכל אחד מהן. ולהכי מייתי הכא שפיר סר מר המות כך ממיתין השרים מיתות מרות. פי' וכי כן דרך להמית השרים. ודרש אכן כמו כן וסר כמו שר:

הה"ד ויאמר שמואל. כאשר שכלה נשים חרבך. דהיינו שהיה חותך מילות ישראל וזורק כלפי מעלה כדרבי יוחנן. ועי"כ הו נשותיהם שכולות שלא הו להם בנים. כן תשכל מנשים אמך. פי' כמו כן אשתך תהי' שכולה ע"י סרסורך וקרי לה אמך שהיא לאדם במקום אם כאומר ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. עוד יש לומר שדרש כאשר שכלה נשים חרבך ענין סירוס שעל כן נפרדו נשים מבעליהן. וכן תשכל מנשים אמך היינו סירוס אמתו שע"י יפרד מנשים. והיינו דגרסינן בתנחומא אמך אמו של אותו האיש. פי' אמתו:

שחתכו ד' חתיכות. אחר שסרסו כדי להמיתו. ודייק זה מדכתיב וישסף ואיני יודע אם לארכו ואם לרחבו ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. ש"מ שחתכו לארכו ולרחבו [מת"כ]:

עזיזות ליבא. אומץ כח לסבול המכות שלא ימות מיד כדי שיהו מצטערים תמיד ע"ד כי תולעתם לא תמות וגו' והיינו תלי אותם ביסורים דקאמר:

שנאמר אשר מגן צריך. שהוא לשון שבר כדלעיל בפסוק בכה תבכה:

תאלתך להם תלי אותן ביסורין והביא עליהן כל אלות שבתורה כד"א. כצ"ל וכן הוא בכל הדפוסים הישנים ופי' תלוי לשון עייפות ולאות:

ירמיה אמר תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' ומשה כו'. פירוש מ"ש דמר אמר השמים ומר אמר שמי ה'. ולתרץ זה הביא תוספתא דשנינו במכילתא בפי' דתחת השמים משום מלתא דר"א דתני בסיפא ודייק לה מתחת שמי ה'. כדאפרש. ואגב אורחא מייתי נמי פלוגתייהו בכי מחה אמחה את זכר עמלק. כמו ששנויה שם ולשונה מעורב כאן עיין הנוסחא הברורה במכילתא עצמה:

עמלק כמשמעו זכר זה המן. אין להקשות היכי הקדים קרא רמז להמן קודם עמלק. הא המן ה' מאוחר בזמן. שיש לומר כיון דאינו מפורש אלא מריבוייא קאתי דלא היה צ"ל זכר להכי אין חשש שפעמים יקדים הכתוב מאי דאתי מרבוייא אע"פ שהוא מאוחר לפי הזמן:

מחה בעוה"ז אמחה לעוה"ב. מרבוי דמחה אמחה דרשינן מחה בעוה"ז ואמחה לעוה"ב שלא יה' לו חלק לעוה"ב. והיינו שאע"פ שימותו בחרב בעה"ז ואחר מותם ישפוטו בגיהנם מ"מ לא יהיה להם חנינה לזכות לתחיית המתים להיות לעבודת ישראל כשאר הזרים דכתיב בהו ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. אי נמי אשמועינן שלא יתקבל א' מהם אם ירצה לבא במסורת הברית כדאיתא במכילתא על פסוק כי יד על כס יה שמביתו של עמלק לא יקבלו גרים לעתיד:

ולכל הדור ההוא. שכל צוררי ישראל אשר הו בדור ההוא אע"פ שאינן מעמלק ימחו כשימחה עמלק:

מתחת כנפיך ס"ת שנתת להם כו'. דהא דכתיב מתחת השמים. מפרש ליה מתחת רמז מתחת כנפיך. והשמים רמז לס"ת הנתון מן השמים ואע"ג דמאמר מתחת השמים דבר ה' הוא שאמר כי מחה אמחה וגו' מתחת השמים דה"ק קב"ה מחה אמחה מפני טענתך שאמרת מתחת השמים (יפ"ע):

ספר תורתך שנתת להם. אע"ג דאכתי לא נתנה להם התורה ואפי' עשרת הדברות אכתי לא נאמר להם עד סיני ומלחמת עמלק ברפידים היה. יש לומר דס"ת היינו מספור מעשה בראשית ושבעה מצות בני נח ומצות שנצטוו במרה כי נכתבו בספר קודם מ"ת כמ"ש רש"י גבי ויקח ספר הברית עי"ש:

שהן עתידין להתפזר כו'. קשה מאי טיבותא איכא בהא מילתא שיטעון מצד זה. וי"ל דמשום דע"י פזור ישראל בין עכו"ם שמו ית' נודע בגוים. כמ"ש בפסחים בפ' האשה גבי וזרעתיה לי בארץ ע"ש. ה"ק שאם זה יאבד את ישראל שעתידים להתפזר בין האומות לא יתקיים ענין זה ולפי דרש זה מפרש לקרא מתחת השמים מתחת כנפיך והשמים רמז לד' רוחות השמים:

אימתי יאבד כו'. והכוונה שפי' מתחת השמים כאשר תאבד עכו"ם ועובדיה מתחת השמים ודייק מדכתיב הכא מתחת שמי ה'. שפי' שאז יקראו שמו ה' כי יהיה ה' למלך בעולם לבדו שאין עכו"ם בעולם (יפ"ע):

אלא לעשות זכר לישראל. פירוש לא הביא ה' ענין זה אלא כדי שעל ידי הנס יזכר לדורות ענין עמלק על ידי שימי הפורים לא יעברו ונקרא במגילה מחיית עמלק שבאותו הדור ויתקיים זכור את אשר עשה לך עמלק אפילו בגלות שלא נוכל למחות. ואכתוב זאת זכרון קאי ר"נ עי"ש במכילתא: