כתיב כל רוחו יוציא כסיל כו'. כדי לתת טעם באריכות דכתיב בספור משתה אחשורוש והראותו כבוד עשרו דריש האי קרא באחשורוש. שלפי זה אשמועינן שהניחו ה' להוציא עצתו לחוץ ושוב בטלה כרגע:

זה אחשורוש. שהוציא כל רוחו ועושר כבודו להראות העמים והשרים, ועצתו היה בהזמנת ישראל למשתה כדי להכשילם כדאמר לקמן, כדי שעל ידי זה לא יוסיף ה' להביטם. והקב"ה שהוא חכם הרזים באחור, פירוש בסוף, שיבר והשפיל גאותו ושמחה שלו. רצה לומר שבסבת הריגת ושתי נתבלבל שמחתו ונתבטלה עצתו שיעץ להחטיא את ישראל, כי לא נתלכלכו בחטא זה כל כך ולא הסתיר פניו ה' מהם אלא לפנים:

(ששה ניסין. צ"ל ששה גיסין. ופירושו אוצר [יפה ענף ומעריך המערכות]. ומשום שהוקשה להם איך קאמר בהראותו כו' ימים רבים שמונים וגו' וכי רבים הם, שאם לענין הסעודה היו רבים, לענין הראות כבוד עשרו הגדול מועטים הם. להכי מתרצים שששה אוצרות היה מראה להם בכל יום. ודייק בילקוט (תתרמו) מדכתיב את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו הרי ששה:

מיני יציאות הראה להם. לפי שקשה לפי תירוצם וכי אפשר להראות כל עושר המלך לעין כל כי ממשלתו במקומות רבים, וגם אוצרותיו גנוזים במקומות רבים, ואיך אפשר להראות במקום אחד. לזה אמר מיני יציאות, והוא חשבון יציאותיו בביתו ושכר עבדיו, כי בזה יודע עשרו שמזה ניכר כבוד מלכותו:

סעודת ארץ ישראל. ההכנסה שהיתה לו מארץ ישראל כי רבה היא, וזה הספיק להראות כבוד עשרו כי זה רבה מאד, ולא היה צריך להראות מה שהוי ליה משאר ארצות. וארץ ישראל נקרא כבוד על דרך (תהלים פה, י) לשכון כבוד בארצנו. וכדאיתא בבראשית רבה (פה, יד) ובשיר השירים רבה (ח, יב) פסוק כרם היה לשלמה, שכל מלך ושלטון שלא היה לו שלטון בארץ ישראל הוא אומר איני שוה כלום. וזה שכתוב בהראותו את עושר כבוד מלכותו עושר ארץ ישראל שהוא כבוד מלכותו, כי דוקא בארץ ישראל כתיב לא תחסר כל בה ששם נמצא הכל. והראה להם שיש לו שלחן מלכים כשלמה שהיה סעודתו שלמה שהיה מושבו בארץ ישראל. [אור חדש]:

בגדי כהונה גדולה. שהיו בידו, שהביאן נבוכדנצר מירושלים [רש"י] הראה להם, שלבשם ונתעטף ועמד כדאיתא בפרק קמא דמגילה (יב, א). ולפי שחשב שעוד לא יבנה המקדש מכיון שעברו ג' שנים לבטול מלאכת בית המקדש וג' שנים הוי חזקה. או לפי שמנה וטעה כדאיתא בפרק קמא דמגלה (יא, ב) לכן הקל בכבוד בגדי כהונה ונתגאה בהם:

בין מן דידיה ובין לא מדידיה מתגלגלת כו'. ולקמן סוף פסוק גם ושתי המלכה הגירסא כהדא צרצרא דמתגלגלה בדילה ודלא דילה:

בת קברייא. פירוש נהר הוא ששמו קברייא כדאיתא בבראשית רבה (יג, ט). ואמת המים של נהר זו מתגלגלת בין במקום שלה ובין שלא במקומה, כי יוצאת ומתפשטת לחוץ למקומה כאילו הוא ג"כ מקומה. והוא משל למתגאה במה שאינו שלו כאחשורוש שנתגאה בבגדי כהונה שלא ניתן לו רשות להשתמש בהם:

מהיכן העשיר כו'. מילתא באפי נפשיה:

שחיק מחיק. ישחק וימך:

סיגל. אצר ואסף:

עינו צרה. בממונו שלא יתכבד אחר בו:

לאויל. פירוש לבנו אויל מרודך:

והפך פרת עליהון. באומרו והפך עליהון פרת נראה שחפר חוץ לפרת והפך עליהם פרת, נמצא שעשה באופן שילך פרת חוזר ומהדר שלא במקומו. ומה שאמר והטמינם בפרת, היינו על שם סופו שנעשה דרך שם למי פרת. [כלי פז]:

ונתתי לך אוצרות חשך ומשם ירש כל אותו הממון כשמלך במקום כורש:

ימים רבים של צער. דעת האגדה זו שלא היה המשתה שמונים ומאת יום שזה היה מביא לתיעוב המאכל, , אבל הראות עשרו זה נמשך שמונים ומאת יום, כי כל יום היה מוציא כלי יקר ודברים חדשים, ובכל יום היו עושים שחוק כדרך המלכים. והכי הוא פירושו בשנת שלש למלכו עשה משתה וגו', ומפרש באיזה זמן עשה המשתה, וקאמר בהראותו את עושר וגו' שמונים ומאת יום, ואחר זה ובמלואת הימים האלה של שמונים ומאת יום הראות עשרו, עשה משתה לכל הנמצאים בשושן. והעם הנמצאים כולל גם השרים הנ"ל שלכולם לא עשה משתה רק ז' ימים. ועל זה קאמר המדרש וכי ז' ימים ימים רבים הם אלא שהיו ימים של צער. (יפה ענף):

ימים של צער. והמצטער מרגיש מאד בזמן על דרך (איוב ז, ג) ולילות עמל מנו לי, ולכן מעט מהזמן היה בערכם רב. כמה שאמרו הטבעים שכל מי שירגיש יותר בתנועה ירגיש מאד בזמן. והצער היו על שראו שם בגדי כהונה גדולה וכלי בית המקדש. וכל שכן לפי מה שאמרו במדרש אבא גוריון שהאכילם בשולו בעל כרחן:

וימת מלך מצרים וכי ימים רבים היו. קשה הא באמת ימים רבים היו לישראל. וי"ל שהוקשה להם שכיון שכבר נגזרה גזירה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ולא עבדו כי אם שני מאות שנה או יותר מעט למה קורא אותן רבים. לכן קאמר על ידי שהיו ימים של צער, שגם בלילה לא שכב לבם מעוני ומרוב עבודה, והיו מעמידים אותם בקרות הגבר למלאכתן כנודע לכן קראם ימים רבים, שהקב"ה חשב לילות וימים. [גבול בנימין]:

ודבר ה' היה אל אליהו וגו' וכי ימים רבים היו. פירוש דויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישי, שכשעברו ימים רבים להעדר הגשמים היה דבר ה' לאליהו, ודבר זה היה בשנה השלישי, ומכיון שכל הימים עד דבר ה' לאליהו לא היו רק י"ד חדש כדלקמן קשה אמאי מיקרו ימים רבים. אלא על ידי שהיו ימים של צער רעבון קראם רבים:

הרי ארבעה עשר חדשים. ומכל מקום שפיר כתיב ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישי, משום דחדש אחד בשנה חשוב שנה לרבי אליעזר כדאיתא בפרק קמא דר"ה (י, ב). וכל שכן לרבי מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה:

הרי ארבעה עשר חדשים. ובויקרא רבה (יט, ה) ובילקוט (מצורע תקעא) גרסו שלשה חדשים משנה ראשונה ושלשה חדשים משנה אחרונה כו' הרי שמונה עשר חדשים:

ימים שנים רבים שלשה. ומסיים בתורת כהנים (מצורע זבים ה) יכול שנים ושלשה והרי חמשה, וכי נאמר ימים ורבים, והלא לא אלא ימים רבים, הא כיצד ימים האלו יהיו מרובים על השנים, וכמה הן הוי אומר שלשה:

ימים של צער. שפירשה מבעלה:

יום אחרון כיום ראשון. רצה לומר שקשה לבעל המאמר למה לא אמר ששה חדשים כדאמר בנשים ששה חדשים בשמן המור ולא אמר שמונים ומאת יום, לכן אמר שבא להורות שיום אחרון כיום ראשון. ובזה מתורץ ג"כ מה שנאמר יום ולא אמר ימים. או דקדקו כן מכפל יום, ימים רבים שמונים ומאת יום, אלא להורות שהיה יום אחרון כיום ראשון. וענין רבים כלומר כולם גדולים כמו (ירמיהו מא, א) ורבי המלך. ורצה לומר שלא כדרך העולם שפוחתין אחר כך סעודתן לקרואיהם כעובדי דלקמן:

עובדא הוה. בגברא חד הביא מעשה זה לכאן משום דדרך עשירים לצמצם במזונותיהם כאנשים האלה, קאמר שמנדיבות אחשורוש להרבות כל כך בסעודה:

על עסק מגבת חכמים. שהיו גובין נדבה לצורך מצוה לפרנסת התלמידים:

שמעון לבריה. שמעו לבנו שהיה אומר לאביו במה יהא סעודתינו היום, כלומר מה נאכל היום. אמר ליה בטרקסמין, הוא פרי או עשב דרמסקי. ובירושלמי פרק מקום שנהגו (פסחים פ"ד ה"ט) גרס טרוכסימין ופירש היפה ענף שהוא עולשין:

מן חד במנה כו'. פירוש אם מן הנלקטים היום שהם ביוקר שנמכרים רק חד במנה, או מן של אתמול שהוא כמוש ובזול קונין אותה. אמר ליה משל ב' במנה שהם כמושים וגרועים. אמרו איך נלך אצל זה לגבות כי הוא כילי וקמצן, נלך ונעשה מעשינו בעיר ושוב נבוא אצלו. הלכו ועשו מעשיהם בעיר. אחר שגבו מבני העיר הלכו ובאו אצלו. אמרו לו תן לנו מעות למצוה. אמר להם לכו אצל זו שבבית והיא תתן לכם מדה אחת מלאה דינרין. הלכו אצלה ואמרו לה בעלך אומר לך שתתן לנו למצוה מדה אחת דינרין. אמרה להם איך אמר לכם שתהיה המדה גדושה או מחוקה. אמרו לה סתם אמר לנו. אמרה אני נותנת לכם גדוש, ואם יאמר בעלי למה עשית כן, אומר לו שנתתיו משלי דהיינו מנכסי דהיינו מנכסי מלוג שלי או שינכהו מכתובתי. באו אצלו אמרו לו בוראך ימלא חסרונך. אמר להם היאך נתנתו לכם גדוש או מחוק. אמרו לו סתם אמרנו לה ואמרה אני ניתנת לכם גדוש, ואם יאמר בעלי למה, אני נותנת גדושו משלי. אמר להם חייכם כך היה בדעתי ליתנו לכם, ולמה לא באתם אצלי מתחלה. אמרו לו שמענו לעבדך שאמר לך מה נאכל כו', ואמרנו בן אדם שיש לו כל ממון זה והוא כילי שאוכל עולשין מן ב' במנה מה יתן לנו. אמר להם בנפשי אני רשאי לצמצם אבל במצות בוראי איני יכול ולא רשאי למעט:

בר ליפיני. שם אדם:

מן צפורי לעכו. הוא היה דר בציפורי ונתן בתו לאיש מעכו:

עד שהאכילן עדשים. כי לא יכול להספיק להם מזונות כבתחלה, ואפילו עדשים אלו לא נתנם לפניהם אלא בקדרות מפוחמות, כי כל הכלים שהוציא לפניהם מתחלה הוצרך למכרם לצורך הסעודה (יפה ענף):

מפוחמות. שחורות כמו פחם:

ברם הכא. אבל הכא בסעודת אחשורוש:

רבי חיא הוה ליה חד רחים כו'. לא מצאתי טעם להזכרת המעשה זה לכאן. וכמדומה שהיה כתוב כאן הא דמייתי לקמן שבסעודת אחשורוש היה אומר לישראל יכול הוא אלהיכם לעשות לכם סעודה כזו לעתיד לבוא, אמרו לו עין לא ראתה כו', ומעין זה מייתי הכא נמי הא דרבי חיא שנאמר לו כן והשיב לו כן. (יפה ענף):

חד רחים כו'. אוהב אחד ממקום אשנא וגוי היה, ועשה סעודה לרבי חייא:

כל מה שנברא בששת ימי בראשית. לשון הפלגה הוא דודאי לא אכל דברים טמאים, אלא הכוונה אכל מה שדרכו ליאכל ונמצא בעולם. (יפה ענף):

מה אלהיכון כו'. אלהיכם מה יעשה לכם לעולם הבא יותר ממה שהאכלתיך:

סעודת אלהינו. היינו סעודת לויתן שהיא סעודה גשמית לצדיקים בגוף ונפש בתחית המתים, דאע"ג דהוי גשמית אין לה קצבה כשאר סעודות דעולם הזה, כי תענוגיו רבו מספר כי עין לא ראתה. דאילו בשכר הנפשי העתיד פשיטא שאין לה יחס עם תענוגי תבל לא בכמות ולא באיכות:

בטלופחין. בעדשים:

דטמאשא או דגראפא. פירוש דטמאשא ממעט בעדשים ומרבה במים כדי לטבול פתו [וטבלת פתך (רות ב, יד) תרגום וטמישי סעדך]. דגראפא ממעט במים ומרבה בעדשים וגורף בכף ואוכל כדאמרינן ריש כריתות (ז, ב) כאדם שגורף הקערה [מעריך]:

התחיל ממיל בו. פירוש התחיל ר"ש לדבר עם עבדו על גודל הכילות שבביתו. כי היה מפורסם לעשיר וע"י דבורו של ר"ש הרגיש בו. והיפה ענף כתב שצ"ל מזלזל:

והרגיש בו. בעל הבית:

שלח בעל הבית. לבני ביתו:

ארגוטדייא. פירוש בערוך מיני כלים חשובים מאד, ונכלל בזה המלה כסף וכלי כסף וכלי זהב:

משגח רבי שתי גבן חד כסא יומא דין. כצ"ל. (יפה ענף) פירוש שהבעל הבית אמר לר"ש תשגיח עלינו רבי לשתות עמנו כוס אחד היום:

אמר ליה אין כו'. פירוש שאמר לו הן, כשעלה ונכנס לביתו ראה כל אותן כלים כו':

אי רבי. אי בלשונם התחלת הדבור של תימא:

אתון אורייתכון כו'. אתם תורתכם מכבדת אתכם, אבל אנו אם אין לנו ממון אין מכבד אותנו, ולכן אנו חסים על ממונינו:

בעית למקרא כו'. אם תרצה לקרוא ולזמן עשרים, עשה והכן לעשרים וחמש. ואין בעית. ואם תרצה:

אזל הוא ועבד לעשרים וארבע. פירוש אזל ועבד לעשרים וארבע היינו שהכין לעשרים ותשע אנשים, היינו לעשרים וארבע כמו שרוצה לקרוא עשרים וארבע על הסעודה, שאז צריך להכין על חמש יותר וכמו שיעץ לו רבי אליעזר. ובאמת הוא קרא לעשרים וחמש אנשים על הסעודה, והיה לו להכין על שלשים, ולכך היה חסר לאחד, דלעולם צריך להכין על יותר. וזהו שתמה חדרי סעודה מי גילה, דזה דבר תימא שאף שהכנתי על ארבעה יותר ממה שקריתי אעפ"כ היה חסר לאחד. ולכן אמר ודא מנלן וכו'. אי נמי הכי פירושו וקרא לעשרין, וחמשה קאי למטה, היינו שמהחמשה שצריך להוסיף אשתכח דחסר חד שהרי קרא עשרים והכין רק לעשרים וארבע [משנת דרבי אליעזר]:

חד מקמה. קערה אחת:

מאן דאמר קנדס כו'. פירוש אותה קערה שהיתה חסירה יש אומרים שהיתה מין קונדס והוא מין ירק, כדמתרגמינן וקוץ ודרדר (בראשית ג, יח) קונדס. ויש אומרים שהיתה מין כפנאי, והיינו תמרים שאינם מבושלים. וקא משמע לן שאעפ"י שלא היה החסרון אלא מדברים אלו דלא חשיבי בא לידי בזיון:

אייתי דהב כו'. הבעל הבית הביא זהב ונתן לפניו לומר כי לא מכילות או קוצר יד היה החסרון שהרי הוא נותן זהב תמורתו, אלא דמבלי משים לב להכין לקרואים כל הצריך היה החסרון:

נסביה כו'. לקח אותו האיש את הזהב והשליכו לפני בעל הבית, ואמר ליה וכי לזהב אני צריך וזהבך אני אוכל:

ותני. וסיפר לו המעשה:

לא הוה לי כו'. פירוש לא הוה לי להגיד לך מה שקראני, לפי שאלו הדברים שאמרת לי לא עשיתים. ומכל מקום בשביל זה אני מגיד לך כדי לשאול אם חדרי תורה גילה לכם וכו'. או פירושו מן בגין כן אמרת לך כו', רצה לומר שזה שאמרת לי לעשות לא עשיתי מן בגין כו' פרוש בשביל זה שאמרתי עלך אם חדרי תורה כו'. או שמא פירושו בתמיה, וכי גם זו גלה לכם:

ודא מנא לך. פירוש וזה שצריך להכין על חמשה יותר מנא לך, שזהו דבר חידוש בלי טעם שצריך דוקא ה' יותר. ואמר ליה מדוד נלמד, דכתיב ויעש דוד לאבנר ולאנשים אשר אתו משתה, ויעש משתה מבעי ליה, א"כ חמשה תיבות מיותרות להורות שהכין על חמשה יותר [משנת דרבי אליעזר]:

ברם הכא. אדלעיל קאי כלומר בכל מעשים אלו היו חסרון, ברם, פירוש אבל הכא בסעודת אחשורוש יום אחרון כו':

ובמלואת כתיב. דהמדרש רוצה להביא פלוגתת רב ושמואל על סוף פסוק זה, ופלוגתתם תליא בקרי וכתיב של תיבת ובמלאת, להכי הקדים המדרש להודיענו הקרי והכתיב:

רב אמר כו'. כתב בספר מנות הלוי דמאן דאמר שבעה חוץ משמונים ומאת דרש הקרי ובמלאת, אחר שנשלמה השמונים ומאת ימים עשה עוד שבעה ימים. ואידך דרש הכתיב ובמלואת, כלומר כשהגיע לתשלום השמונים ומאת ימים בשבעה האחרונים מהם עשה משתה. [מנחת שי] וביאורו כי הקרי הוא מקור, ופירושו כשנשלם אז התחילו השבעה ימים, מה שאין כן לפי הכתיב נוכל לקרות מְלּוּאַת, המ"ם בחיר"ק והלמ"ד בדגש ובשור"ק והאל"ף בפת"ח, והוא שם דבר כמו מלואת אבן (שמות כח, יז), כלומר הסוף והתשלום של הימים רבים נקראו מלואים, שבהם נשלם המספר ומלאו הימים שהיה בדעתו להרבות. וזה שכתוב במלואת כלומר בסוף הימים היה בהם שבעה ימים שעשה המלך משתה לכל העם הנמצאים וגו':

כבית קומטיטון. פירוש בלשון רומי בית גדול אשר בו המלך ועבדיו יושבים. תרגום ירושלמי בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז) בכל קומיטטון דידי מהימן הוא. [מוסף הערוך]:

מאכל ומשתה מצוי בה. הנמצאים בשושן דריש, דאשר בשושן מבעי ליה מאי הנמצאים, ולכן אמר רבי סימון דמאכל ומשתה מצוי בה לרוב ולכן יכול לעשות משתה לכל עמו. ומפרש קרא עשה משתה לכל העם מהדברים הנמצאים בשושן הבירה, ששם נמצאים תמיד מאכל ומשתה:

גדולי הדור היו שם וברחו. שלא ליסב באותה סעודה, משום כמה מילי דכתיבנא לעיל פרשה זו סי' ב' גבי ימים של צער. ולכן אמר הנמצאים לאפוקי אותם שברחו:

יהודים היו שם כו'. דייק מדכתיב לכל העם הוא שהם עיקר כל העמים כדכתיב (דברי הימים א יז, כא) ומי כעמך ישראל וגו'. או דייק מתיבת הנמצאים דיהודים איקרו נמצאים על דרך (דניאל יב, א) ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר. או דייק מדכתיב למגדול ועד קטן שאי אפשר לומר שקרא אחשורוש אל הסעודה הקטנים דהיינו התינוקות, גם אי אפשר לומר שהכוונה לומר החשוב והפחות, מכיון שנאמר לכל העם הנמצאים זה מבואר שלא יאמר אלא על ההמוניים כולם בשוה, אלא אמר מגדול ועד קטן לרמוז שגם ישראל נהנו מאותה סעודה, שגדול וקטן הם יעקב ועשו שנקראו גדול וקטן כדכתיב (בראשית כז, מב) ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן, וכמו שנאמר (בעמוס ז, ה) מי יקום יעקב כי קטן הוא:

יכול אלהיכון כו'. תיבת הנמצאים רמז למה שאמרו לו דסעודה זו מדברים הנמצאים, דאילו סעודת ה' לעתיד עין לא ראתה וכו':

אנו אומרים לו כו'. וא"כ מאי עין לא ראתה דכתב לן, הילכך צריך לומר שסעודת אלהינו גדולה מזו:

גנה מבחוץ כו'. דביתן לכולי עלמא לשון פנימית הוא כמו מבית ומחוץ, אלא שפלוגתתם הוא דלרבי נחמיה ביתן הוא תואר לגינה שהיא הפנימית, כדמתרגם התרגום גנתא גואה, משום דגינת דבק לביתן, להכי קאמר גנה מבפנים וחצר מקיפה סביב. ורבי יהודה סבר דביתן דבק לחצר, משום דהוא לשון זכר וחצר מצינו לשון זכר, דבכמה דוכתי כתיב ביחזקאל חצר הפנימי (בפרק מ ופרק מא) גם כתיב חצר התיכון (מז, טז), ואילו גנה לשון נקבה בכל מקום. ולהכי קאמר גנה מבחוץ וחצר מבפנים שהיה החצר מוקף גינו סביבו (יפה ענף):

פורש את הוילון. בין חצר לגינה ואז יקרא החצר חצר לבד. אבל כשהיה מקפיל ונוטל את הוילונות והיו נראים הצמחים והירקות היה נקרא גנה:

בדמים הרבה. דריש ביתן לשון מתן מעות מרובים. (יפה ענף):

איירינון. היינו בגדים לבנים כמו כלים האוליירין דסוף פרק אלו קשרים (שבת קיד, א). ומפרש חור לשון לבן כמו חיור (יפה ענף). וקרפסינון בלשון יון קרבסינון, והוא בגד דק עשוי מפשתן נקי. [מוסף הערוך]:

יטינון. ובלשון יון יקינטינון. והוא דבר אשר לו גוון תכלת. [מוסף הערוך]:

שבני חורין. פירוש שרים. ודרש חור כמו חור בחולם והוא מענין חורי יהודה (ירמיה כז, כ ועוד), שלבושי השרים חשובים מאד:

אמר רבי שמואל בר נחמן בא וראה שלותו של. כצ"ל (אות אמת), וכן הוא במדרש שעם היפה ענף:

מפקיעין. פירוש אוגדין וקושרין. (אות אמת):

נגללין היו כוילון. דגלילי כסף היינו כמין פרוכות המסך הפרוסים על הפתח מרוקמים בחוטי כסף. ומיקרו גלילי מפני שנגללין על הפתח מלמטה למעלה מצד חוץ לצד פנים או מצד פנים לצד חוץ ככריכת מגלת ספר:

נקפלין היו כקלע זו של ספינה. לדידיה היו כמין קלעים הפרוסים מקצה לקצה, וכשרוצים מקפלין ומחברין קצותיהם עד קצותיהם כקלע של הספינה הפרוס שבהורדתו מקפלין ומקמטין אותו. (יפה ענף):

המחצב הזה. של שיש:

שלמה היה כו'. תירוצא הוא:

מפרק אונסין. שם מקום שהיו מצויין שם אבני שיש:

זמרין. נראה דגרסינן גמדין, פירוש קצרים. גמד הוא אמה קצרה (מתנות כהונה). ובדפוס קוסטאנטינא גרס זעירן (אות אמת), וכן גרס בספר מנות הלוי ובספר יפה ענף. והגירסא שלפנינו יש ליישב שפירושו מחותכין וקצרים מלשון זמיר עריצים:

פרחו של אחד. היינו כמין קפלורסיס שבראש העמוד הנזכר. (יפה ענף). ורצה לומר אני ישנתי על הרוחב של מעלה מהעמודים:

הראוי לכסף כו'. פירוש שר הראוי לכסף ישב על מטה של כסף, ושר היותר חשוב שראוי לזהב ישב על מטה של זהב:

מכניס שנאה. רצה לומר קנאה:

מכופתין. מקושרים בחבלים של כסף:

הגשיש. כרעי המטה קרי גישוש. (מתנות כהונה):

החיצון. לצד הבית:

למרגלית שהיא אהובה. אבהט קאי דדרשינן ליה (מגילה יב, א) אבנים שמתחוטטות על בעליהן, והיינו לשון עינוג, והיינו שהיא אהובה דקאמר הכא. (יפה ענף). ובמשנת דרבי אליעזר קאמר דאשש קאי, דקשה למה מכניס שש שהוא אבן שיש בין אבנים טובות. לכן תירץ שהוא כמשל למרגליות שהיא אהובה על בעלה, שאף שאינה אהובה כל כך לאיש אחר מכל מקום לו היא רבת הערך, כן השש היה לאחשורוש בערך אבנים טובות, וכדאיתא לעיל שנוח היה לו לאחשורוש לעשות לו עמודים של זהב מלהביא עמודים של שיש מפרק אונסין:

שמוציאה את בעלה לחירות. אדַר קאי. ומפרש שהיא חשובה ויקרה בדמים שמוציאה בעלה לחירות, על ידי שפורע מעות חובותיו על ידו והוא בן חורין ממעיקיו:

פרקמטיא נפקת. שיוצאת בכל סחורה, שעל ידי שהיא יקרה כל בעלי סחורה מתרצים לקבלה בסחורותם:

השקיותיו של אותו רשע כו'. לשון תימה, בוא וראה כמה רוב עשרו מה שלא מצינו כן בשום אדם:

חותה. מאוס וצער ומחיתה, וא"כ איך היה אחשורוש משתמש בו באותה סעודה והכתיב לעשות כרצון איש ואיש. וגבי שלמה אין להקשות זה לפי שלא בא לעשות כרצון איש ואיש, ולא בא הכתוב אלא להודיע רוב עשרו. (מתנות כהונה):

אלא אלו. כלי זהב דכתיב באחשורוש והשקות בכלי זהב, לא זהב ממש היו אלא כוסות דיוטיריטא, פירש בערוך כלי זכוכית חשובין שהיו יקרים כשל זהב:

הביא כליו וכלי עילם כו'. מדהוי ליה למימר והכלים שונים, וכתיב וכלים מכלים שונים, משמע שכלים משתנים מפני כלים אחרים, דהיינו כלי עילם. שע"י שכלי אחשורוש חשובים מהם נמצאו הם מגונים בפניהם, וכן כלי אחשורוש לפני כלי בית המקדש:

היו פניה. של השפחה משתנות:

היו משתנים כליו. ופירושו של קרא וכלים של אחשורוש מכלים של בית המקדש שונים בכל עת שרואין אותם, ונעשים כעופרת:

שצורתן נשתנית. רצה לומר שר' תחליפא מפרש שהם משתנים יותר מכלים אחרים, כי בימים מועטים צורתן משתנית והן כלי זכוכית וכיוצא שנשברים מיד:

כלים מכלים למשתמשין כו'. לפי זה הדרש הכפול וכלים מכלים השני מתפרש מלשון כליון. רצה לומר וכלים של בית המקדש מכלים לכל מי שמשתמש בהם. שונים רצה לומר ומכל מקום הם שונים להשתמש בהם. ורצה לומר שהכתוב מתמיה שזה ידוע מכבר היינו מבלשצר שכלי בית המקדש מכלים לכל מי שמשתמש בהם, והם שונים בקלקלה ומשתמשין בכלי בית המקדש.(מהרש"א):

ביצתו. שרשו. היינו שנהרג ונאבד מן העולם:

ביה בליליא קטיל בלשצר. וכן אחשורוש ע"י שהשתמש בכלי בית המקדש נהרג ושתי. כדאיתא בפרק קמא דמגילה (יא, ב) ואייתי מאני דבי מקדשא ואשתמש בהון בא שטן ורקד ביניהם והרג את ושתי:

ככוסות ביד המלך. שהיו בידו כוסות כנגד כל הקרואים ששתה כנגד כולם, וזה דרך גוזמא, וגם לקבל אלפא חמרא שתי גוזמא, כי מי יוכל לשתות כנגד אלף, אלא דאחשורוש היה גבור לשתות יין טפי מבלשצר, ולהכי נקט גוזמא דבלשצר לקבל אלפא, וגוזמא דאחשורוש ככוסות ביד המלך, שמליצת גוזמתו יותר גדולה. (יפה ענף). וקשה לפירושו הא אמרו חז"ל ששלחה לו ושתי אבא לקבל אלפא שתי כו' דמשמע היה גבור יותר לשתות יין מאחשורוש. לכן נראה כפירוש משנת דרבי אליעזר, ככוסות ביד המלך פירוש ככוסות שיש ברשות המלך שהם הרבה, כך צוה ליתן יין הרבה שיוכל כל אחד מהמסובים לשתות כסך הכוסות הנ"ל. וזהו תמיהת המדרש להלן שתה הוא לקבל אלפא וכאן הוא להיפך שהמלך צוה שישתו הם ככוסות שביד המלך, אבל הוא לא היה יכול לשתות הרבה:

כדת כל מקום ומקום. דכיון דלא פירש כדת איזה מקום או איזו אומה, צריך לומר כדת כל מקום ומקום וכדת כל אומה ואומה. ורצה לומר דחילוף מקומות יש וחילוף אומות יש כדמפרש ואזיל:

אית אתר כו'. יש מקום שרוצים לאכול ואח"כ לשתות כדרך התוגרמים:

ואית אתר. ויש מקומות שרוצים לשתות ואח"כ לאכול כדרך הערביים:

כאלין כותאי כו'. רצה לומר וחילוף האומות כאלו הכותים שאינן שותות יין המונח ומשתמר בזיקים פי' בנודות של עור, הביא להם יין המונח ומשתמר בקוליה פי' כדים של חרס:

באנפקאי. פירוש חמרא חייא. ולפי שדרך המשתאות לאנוס בו וע"י כן הם ניזוקין בו, אמר שלא היו אונסין בשתייתו אלא שותה מזוג כל הרוצה. והמעריך כתב אנפקאי לשון לעז הוא ענין מלוי, כלומר כוס גדולה, מלא בלשון טורקי דולי:

אין אונס ביין נסך. וזה שאמר הכתוב והשתיה כדת הוא, שלא היו אונסים שום אחד שיעבור על מה שתגזרהו דתו, וכוונתו היה למען יגדל עון ישראל וידל כבודו בזה. [מנות הלוי]:

אין אונס בפקתא. פירוש שהיה להם כלי גדול ושמו פקתא [והוא כוס שמכיל רביעית ההין [מנות הלוי], והיו משקים אותו לכל אחד הן המסובים בעל כרחו, אבל בסעודה של אחשורוש לא היו אונסין בכלי זה. (מתנות כהונה):

בא וראה שלותו כו' עד ומרגליות. לא גרסינן ליה, וצריכין למחוק מכאן, דמקומו הוא לעיל בפסוק על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת וכבר הוא שם. (אות אמת). אבל היפה ענף מקיים הגירסא שלפנינו, דהכי קאמר, שלא יפלא הפלגת העושר במה שהשקות בכלי זהב וכל הנ"ל, כי כן יסד המלך הבית באבנים באבנים טובות, כי זה עושר יותר מופלג, ושפיר קאמר המדרש בא וראה שלותו כו':

לעשות לגדולי המלכות כו'. דייק זה דאי כפשוטו שצוה המלך לרב ביתו שיעשו כרצון איש ואיש, הוה ליה למימר יסד המלך על רב כל ביתו מאי על כל רב. ואם הכוונה היא שגזר כך על כל השרים, הוה ליה למימר על כל רבי ביתו, לכך דרשו כי כן יסד וגזר המלך על כל רב ושר מהשרים, שיתנו לו ביתו עמו, הוא ובניו ואשתו שיהא מצחק עמהם. וזה עשה כדי לעשות כרצון איש ואיש, לפי שיש כמה אנשים שרוצים לשמוח ולצחק עם בניהם יותר מכל אכילות. [כסף נבחר ומגלת סתרים]:

א"ל הקב"ה אני כו'. משום דקשה ליה לעשות כרצון כולם מבעי ליה, מאי איש ואיש. להכי בעי לתרוצי שהכוונה לעשות רצון איש ואיש המתחלפים ברצונם זה נגד זה, כדאמר לעיל אית דבעי מיגס ובתר כן שתי כו, ' ולכן קנטרו הכתוב כי לא יוכל לצאת ידי מרדכי והמן המתנגדים. ורמז ליה ג"כ באומר איש ואיש דהיינו איש יהודי ואיש צר ואויב. (יפה ענף):

אני איני יוצא מידי בריותי. לצאת ידי רצון כל אחד ואחד:

עולות בלימין. כמו נמל, ופירושו חוף הים:

אין רוח צפונית מנשבת. והא דאמרו בפרק לא יחפור (בבא בתרה כה, א) ארבע רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כולם, היינו מעט מזעיר כדי למתקן, והכא נשיבתם קמיירי [יפה תואר בויקרא רבה]:

ארגסטים. וכתב הערוך שבספרים אחרים גרס אגרסטוס, וכן מסתברא. ופירושו דהיינו ענין זר חוץ מהמנהג, והיינו רוח המשמש לשתי רוחות כאחת:

אומר לצפון תני. דמדכתיב הכא תני והכא אל תכלאי שמע מינה דדרכו להמנע. והיינו בעת שרוח שכנגדו מנשבת שזו שותקת, וקאמר שלעתיד לא יהיה כן. וענין זה להבאת הבנים מרחוק, שאם יביאום דרך ים באניות אלה מזה ואלה מזה יהיה הרוח מביא כולם ביחד:

מי הוא זה שעושה רצון יראיו. פירוש שאף שיהיו שנים זה לעומת זה, יעשה ה' רצון שניהם. והיינו רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע, שאף ששאלת זה מנגדת לזה ישמע ה' לשניהם. מה שאין כן אחשורוש שלא יכול לעשות רצון שני אוהביו המתנגדים. ואע"ג דאמר שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת כו', היינו במנהג הטבעי כסתם בני אדם כדקאמר בנוהג שבעולם, אבל ביראי ה' יפיק רצון שניהם בהשגחה, שאם שנים מבקשים אשה אחת, ה' יזמין לאחד אשה אחרת יפה כזו או יפה ממנה שיתפייס בה ולא יבקש זו. ובשתי ספינות יביא ה' רוח אחד להעלות האחת ותיכף יביא אחר לשניה, או הקב"ה שיודע העתים לא יביאם במצב כזה. (יפה ענף):