רב פתח הוי משקה רעהו. משום דקשה לו מה ראה הכתוב לפרסם סעודת ושתי כדלקמן. מתרץ רב דאתא לאשמועינן מה שנגזר עליה שתכנס ערומה, שזה משפט בית נבוכדנצר לידון ערומים. ולהכי דרש האי קרא בבית נבוכדנצר שנידונו כולם ערומים, שתה גם אתה כו' עד זו ושתי. (יפה ענף):

זה נבוכדנצר. שהשקה את צדקיהו יין מגתו כדלקמן:

רעהו זה צדקיהו. וקראו רעהו על שהיה מלך כמוהו:

מה אתה מספח בו דברים בחמתך כו'. פירוש שקנתר לנבוכדנצר במה שבחמתו וכעסו על צדקיהו בשביל שמרד עליו סיפח וחיבר בו שני דברים, כאילו כועס עליו גם בעבור שמרד גם באלהיו, והראה את עצמו כאילו מקנא גם להקב"ה. אכן שקר רעיוניו בקרבו, שאילו באמת היה דעתו לקנא בשביל הקב"ה לא היה לו להזכיר בכעסו עליו רק מה שמרד באלהיו, ולא לקנא כלל לכבוד עצמו ולערב חול בקודש, כי מה לתבן את הבר לספח ולחבר קנאת הקב"ה עם קנאת האדם. ולכן במה שסיפח בו דברים בחמתו וכעסו כאילו הוא בעצמו ג"כ יכול להתקיים עליו בלתי הקב"ה חלילה, נראה לכל שקנאתו להקב"ה הוא שקר מוחלט ואין פיו ולבו שוים בקנאתו להקב"ה:

מספח בו דברים. פירוש מחבר ומקבץ בו דברים כמו תַּחַת חָרוּל יְסוּפָּחוּ (איוב ל, ז):

להתקיים עליך. להשגיח בך לעזרך:

וגם במלך נבוכדנצר מרד. ואעפ"כ מקנתר קרא לנבוכדנצר, דלא היה ראוי להוכיח חרפתו עליו, ובפרט דצדקיהו לא עבר על השבועה חס ושלום אלא שנשאל עליה והתירו לו סנהדרין, כמו שלמדו הפוסקים ממנו דבדיעבד מהני התרה אפילו שלא מדעת המשביעו:

במה השביעו. מייתי ליה הכא, יתכן שלהליץ בעד צדקיהו קאמר הכי, כי לא עבר על השבועה, כי לא השביעו באלהים ממש רק בקרנות מזבח הפנימי, וזו אינה שבועה כל שלא הזכיר השם או מי ששוכן שם וכיוצא, כדאמרינן בגמרא (עיין תשבץ סימן תיא) דנשבע בשולחן המקדש או באחד מכלי בית המקדש אינה שבועה. ומה שכתוב אשר השביעו באלהים, היינו לפי מחשבת נבוכדנצר דהוה הכא דין שבועת אלהים, (יפה ענף). וע' מה שכתבתי באיכה רבתי ב, יד:

בקרנות מזבח הפנימי. שהכניסו שם, ואע"פ שאסור לזר ליכנס שם אנוס הוה. והא דהשביעו בקרנות מזבח הפנימי, עיין מה שכתבתי באיכה רבתי שם ובקהלת רבה ט, א. והא דאמרו שהשביעו בקרנות מזבח הפנימי, כתב היפה ענף דהכי גמירי ליה:

שיתחללו מעיו. ע"י שלשול. מלשון דחלליה בי טבחא דפרק כל הבשר (קיג, א), או הוא לשון ריעוע מלשון צרורות מתחלחלין לתוכו דפ"ד דמקואות מ"ג. (יפה ענף). ובאות אמת כתב שצריך לומר שיתחלחלו מלשון ותתחלחל המלכה. או פירושו שיתחללו ויתרחבו מעיו כאילו נעשה בהם חללים, וכן דרשו (מגילה טו, א) ותתחלחל המלכה מאד שהוצרכה לנקביה, והיינו שמעיה נעשו חלולים חלולים ועל ידי זה שלשלה והוצרכה לנקבים. והשתא מפרש המדרש מספח חמתך, שסיפח לו והאכילו פת חמה, ואף שכר, שהשקה אותו יין שכר מן הגת חדש, למען הביט על מעוריהם, לשון עירוי ושפיכת דבר משקה בפעם אחת כמו ותער כדה (בראשית כד, כ), עירה דם הפר לתוך דם השעיר (יומא נג, ב), כלומר שלכן סיפח לו והאכילו פת חמה והשקה אותו יין חדש מן הגת, למען הבט ולראות על העירוי והשלשול של התרזת מעיו שיתחללו על ידי זה ויערו לחוץ מה שבתוכם, למען יתבזה צדקיהו. או פירושו למען הביט על מעוריהם, למען לראות בקלונם ובניוולם ובערותם. והא דכתיב לשון רבים, משום שהיה עושה כן לכל המלכים, ועיין ברד"ק:

אמר רבי חנינה בר יצחק יקר עצמך כו'. נראה דדריש למען הביט על מעוריהם, במקום שהוה ליה להביט על מעוריהם, דהיינו מלכות אבותיו שנתפשט ונראה בכל העולם, על דרך מי העיר ממזרח (ישעיה מא, ב), שהיה בסבת מה שכיבד זקנו לזקנו, הוא בא לבזותו. (יפה ענף):

יקר עצמך ויקר אבותיך. אפשר נבוכדנצר לא היה בן מרודך ממש אלא בן בנו, ואתי שפיר מה שאמר לקמן כבודך וכבוד זקנך שמרודך היה זקנך. וקאמר שיקר עצמך ויקר אבותיך לא נכנסתם למלכות, פירוש למלכות גדולה להיות התחלה לבניהם להיות קוזמוקרטורין אלא ע"י שכיבד זקנך לזקנו. ואע"פ שאין ראיה שגדלה מלכות מרודך מאז כיבד את חזקיהו, אך מכיון דנבוכדנצר ובניו קוזמוקרטורין, מסתברא דמימי מרודך התחילה מלכותו לגדל:

ע"י שכיבד זקנך לזקנו. דאע"ג דמפני מה שפסע ג' פסיעות לכבוד ה' הוא מה שניתנה לו הממשלה הגדולה, מכל מקום על ידי שכיבד לחזקיהו נתגלגל הענין הזה. כי מתחלה דעתו בשליחות הכתבים לכבד לחזקיהו, ושוב נתן אל לבו דמכל שכן שיש לו לכבד לה' טפי, כדקאמר הכבוד הזה שחלקתי לחזקיהו לא חלקתי לו אלא בשביל אלהיו:

והיה רגיל לאכול בו' שעות. ובזוהר תרומה (קעד, ב) איתא בארבע שעות וע"ש היטב:

ועמד בארבע שעות של היום. ובשיר השירים רבה (ג, ג) פסוק כמעט שעברתי, גרס ישן לו ועמד שחרית. וכתב אות אמת שהכל עולה לענין אחד, שעד ד' שעות נקרא בוקר כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות כז, א) עכ"ל. ועל כל פנים מדרש זה על כרחך חולק על מה שאמרו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צו, א) שחזרה החמה אחורנית עשר שעות. ודו"ק. ועיין בכלי יקר נ"ר:

והבולדרין. פירוש רצים. (אות אמת):

קוזמקרטורין. פירוש מושלים בכל העולם:

כבודך וכבוד זקנך. ולא הזכיר לו אויל ובלשצר. שלא היו מולכים עדיין בעולם:

שבעת קלון מכבוד. כלומר מלאת רצון נפשך להקל נכבדי ארץ, ואהבת הקלון יותר מן הכבוד:

וקיקלון על כבודך מקיא כו'. קיקלון מלה מורכבת, קיא וקלון, [רד"ק]. ורצה לומר כשהיה רובע את צדקיהו הוא שופך זרע וצדקיהו מטיל רעי. [מעריך]:

פורפירא. פירוש לבוש מלכות:

והעמידו בערייתו. פירוש העמידו אותו בערום ועריה. ומפרש וִיקָרֵה הֶעדִיו מיניה היינו בגדיו הסירו מיניה, שר' יוחנן קרא למאניה מכבדותא (שבת קיג, א):

ערית בזוי. בבזיון עמדת ערום:

אלא ערומים. דרך בזוי כנגד מה שעשה בצדקיהו. וכך צריך לומר אלא ערומים שנאמר שתה. (אות אמת):

זה נבוכדנצר. שנידון ערום כדקאמר שהעביר פורפירא שלו, והיינו והערל דמתרגמינן ותתערטל ותרגום ערום ערטילא. ומרבוייא דגם מרבינן בלשצר, ומוי"ו דוהערל מרבינן ושתי. (יפה ענף):

פתח עמי נוגשיו מעולל. משום דקשה ליה מאי גם ושתי, ושתי המלכה מבעי ליה. בעי הכא לתרוצי דמשום דאחד מהרעות, היות הנשים הרעות שולטות בישראל, להכי קאמר גם ושתי, כלומר דלא די צרתינו באחשורוש כדלעיל, אלא כי גם ושתי אויבתינו היתה מלכה ועושה משתה ושמחה בחרבן בית המקדש כדלקמן. ולהכי מייתי האי קרא, דמכלל התוכחות היות נשים שולטות בנו. ואיידי דמייתי קרא דריש רישיה נמי הכא (יפה ענף):

מדקדקין בהון. ליפרע מהם על כל דבר מבלי שום ויתור:

היך מה דאת אמר ועולל למו. וכמו שאמר במדרש איכה (א, נז) על זה, דקדק עליהן מה דדקדקתה עלי:

מקטפין עוללותיהן. הורגים קטניהם, על דרך ועולליהם ירוטשו לעיניהם (ישעיה יג, טז). והמשל זה קטיפת העוללות, (יפה ענף), או הכוונה על דרך דאיתא בתרגום, עמי דסרכוהו בזזוה כמעללי לכרמא:

דבר אחר באין עליהן בעלילות. כצ"ל. (אות אמת):

קדשים בהון. ומפרש תיבת קדשים שהוא לשון זנות כדרך אומרו לא תהיה קדשה, ואח"כ מביא ראיה שתיבת מעולל הוא לשון זנות כדרך אומרו ויתעללו בה כל הלילה שהוא לשון זנות. והכוונה למאי דכתיב (איכה ה, יא, יג) נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה, בחורים טחון נשאו, שהוא לשון נקיה כדאיתא באיכה רבתי (על פסוק זה):

קופצים עליהן כבעל חוב. דעבד לוה לאיש מלוה. ודריש נשים כמו נושים, וכן תירגם יונתן וכמרי חובא שליטו ביה:

שמירמית. אשת נבוכדנצר. הכי איתא בהדיא בויקרא רבה סוף סדר מצורע ע"ש (מתנות כהונה):

פתח בחומם. משום דקשה ליה מאי גם ושתי המלכה כדלעיל, בעי לתרוצי שהוא דרך תלונה, כי לא די אחשורוש שעשה משתה על חורבן בית המקדש אלא גם ושתי היתה שמחה בזה לפי שאביה החריבו. ולהכי מייתי האי קרא דמקנתר נביא להו על שמחתם בחורבן בית המקדש, ועל זה איבדם מן העולם. ועיקר קרא בבלשצר וסיעתו מיירי, והכא דריש ליה באחשורוש נמי, כי לפי כששלמו ג' שנים לבטול בית המקדש וחשב שהממלכה נכונה בידו ועל זה עשה משתה, כדלעיל פ"א סי' ט"ו, נתבלבל שמחתו ונהרגה ושתי, והיינו כשהן באים להתחמם במלכות אנא מגדיר ית משתותיהון, פירוש אני כורת יסודותיהם, מלשון גודר בתמרים, ומשתותיהון לשון השתות יהרסון. ומפרש אשית לשון שמיר ושית, ומשתיהם מפרש לשון משתותיהון, כלומר יחרמו, שמיר ושית יהיו:

והשכרתים בצרותיהם. מפרש והשכרתים בשכרות צרות, כמו שכורת ולא מיין:

על ידי שהיו שמחים הם בחרבן הבית. שעל זה היה המשתה, ומפרש יעלוזו עתיד במקום עבר:

מרזיחין. פירוש משתאות. (אות אמת):

וגם ושתי הרשעה עושה מרזיחין. רצה לומר לא די שעשה אחשורוש, אלא אפילו ושתי שהיא בת בלשצר שמפלתו היה על ידי המשתה, מכל מקום לא לקחה מוסר ועשתה משתה ושמחה על חורבן בית המקדש וגם שמחה בכלי בית המקדש:

פתח ולא אותי קראת יעקב. משום דקשה ליה מאי גם ושתי, ובעי לתרוצי נמי כדלעיל שהוא דרך תלונה דאפילו בסעודת ושתי נצטערנו, מייתי האי קרא דיגעת בי עד הוגעתני בעונותיך דמסיים ביה לא די לך שהיית מונה לסעודת אנשים וכו'. ואגב אורחיה דריש ואזיל כוליה קרא הכא, ולפרש ולא אותי קראת מייתי דר' יוחנן במשא דמשק:

שמע לה מן הדא. פירוש, פירושו של פסוק זה היה לומד ושמע מזה דלקמן. (מתנות כהונה):

אלא בתחום מואב. וישראל לקחוהו מסיחון, והוא נלחם במלך מואב ולקחו מידו כמו שאמרו חז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון. [עיין ברד"ק על פסוק זה]:

הומנואה. פירוש הסכמת של רבים וקיבוץ אחד, ורצה לומר שעשו אגודה ואסיפה אחת לעבדן כאחת בכל יום. לכך הזכיר מפלת ערוער שהיה בישראל אצל מפלת דמשק. [רש"י ורד"ק שם]:

ואפילו בשותפות. דאם לא כן בתר ויעזבו את ה' מה צריך לומר ולא עבדוהו. אלא דהכי קאמר לא די שעזבו את ה' ללכת אחרי אלהים אחרים, אלא דלא עבדו את ה' כלל, דהוה אפשר שאף שעבדו עבודה זרה יעבדו את ה', על דרך (מלכים ב' יז, לג) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים:

לא תהא כהנת כפונדקית. משנה היא בסוף יבמות (קכב, א) על פונדקית נכרית שהעידה על מנת להשיא את אשתו, ובעי למילף מינה דעדות אשה מהניא, להכי רמי לא תהא כהנת כפונדקית, כלומר לא תהא מיוחסת כשרה להעיד כפונדקית הנכרית. והכא נקיט ליה דרך הלצה, כלומר לא תהא כבוד שמים לפחות כאותם אלוהות, שעבדו את כולם ולא את ה' אפילו בשותפות:

ככרזימון. הוא תורמסין (יפה ענף). ועיין מה שכתבתי בפתיחתא דאיכה סימן י':

לעבדו של מלך. הכוונה בזה מה נואלו עובדי כוכבי השמים וכסיליהם ושכחו אל מושיעם, כי זה כמזמין לגיון המלך שכל חשיבותם אינם אלא מצד מלכם, ולכן מכל שכן שיש לו לכבד המלך ולזמנו כמותם לפחות, וכשכיבד את לגיונו ולא את מלכם סכלות גמורה. כן מאחר שאין כח בכל שרי מעלה רק מאת ה', היאך יעבדום ויניחו כבוד ה' לגמרי:

אלא ולא אותי קראת יעקב. דהיינו בפנותם לאלילים, כדפרש"י ולא אותי קראת גם כן לפחות:

אצל הבעל כו'. כלומר יגעת בי מלקרוא לי אפילו קריאה כל דהו, אבל אצל הבעל לא יגעת, שהיו קוראים לו מהבקר עד הצהרים ובקול גדול:

יתיב ומשתעי. יושב ומספר דברים כל היום ואינו יגע, וכשעומד להתפלל הוא יגע, וכן כשיושב לשנות. והיינו ולא אותי קראת בתפלה ותלמוד תורה כי יגעת בזה מה שאין כן בשאר דברים:

מפני כי יגעת בי ישראל. פירוש כי בעבודתי אתה עיף ויגע:

אלו שני תמידים. דהוו עולות דכתיב עולת תמיד. ולא הובאו בימי אחז שבטל עבודת בית המקדש, כמו שכתוב עליו (דברי הימים ב' כח, כד) ויסגור את דלתות בית ה' וגו':

וזבחיך לא כבדתני אלו קדשי קדשים. כצ"ל, (יפה ענף). ומשום דקדישי טפי כתיב בהו לשון כבוד:

זה קומץ המנחה. שלא היה עולה לגבוה אלא הקומץ. ולהכי קאמר לא העבדתיך עבודה רבה במנחה, כי לא צויתי להקטיר רק הקומץ שהוא דבר מועט, וכן לא הוגעתיך בלבונה, כי לא צויתי להרבות בלבונה דליתיה אלא קומץ:

לא קנית לי בכסף קנה. פירוש לקטורת לא הוצרכתיך לקנותם בכסף, לפי שהיתה מצויה באוצרכם הרבה עד שעזים וצביים אכלו מהם:

אלו אמורי קדשים קלים. ולהכי לא קאמר אלא חלב זבחיך דהיינו אמוריהם בלבד, ובקדשי קדשים שהיו מקריבים הכל קאמר וזבחיך. ומשום דקדשים קלים שכיחי טפי ויש בהם כדי לשבעה, אמר בדרך משל על בטולם כשבטלו עבודת בית המקדש לא הרויתני:

ראה מה גרמו לי חובותיך. והיא יגיעה רבה לפני המקום ברוך הוא כביכול, ולכן אמר הוגעתני, על דרך (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל:

לא די לי שהייתי מונה. כצ"ל, (יפה ענף). והיינו השכינה כביכול מצטערת במנין ימי המשתאות האלו שהיו על חורבן בית המקדש כדלעיל, ולכן אמר שעונות ישראל היו סבה להם:

כתיב ראיתה כו'. משום דבעי לפרש גם ושתי, ענין תלונה, שגם ושתי עשתה משתה לצרותינו, כדכתיב באגדות דלעיל, מייתי קרא דין דדריש ליה בנבוכדנצר, וקמתרעם כי לא די ענין נבוכדנצר אלא גם ושתי המלכה כדמסיק, ואגב אורחיה דריש ליה ברישא בעשו ומלכיו. (יפה ענף):

ראית שעשו הרשע כו'. דריש בסירוס כמו ראית אתה כי עמל וכעס, והכי קאמר ראית אתה כי עמל וכעס עתיד עשו לעשות, דהיינו חורבן בית המקדש וגלות ישראל, והיאך תביט לתת בידך, כלומר שהשגחת להשרות שכינתך ביצחק לתת על ידו כח בעשו לעשות כן במה שנתברך ועל חרבך תחיה. ואין זה כקורא תגר אלא זה דרך מצטער ומתאונן. (יפה ענף):

ומשלשלן בקולרים. פירוש וסוגרם בכבלים:

הוא בא ונוטל יתומים כו'. במדרש שוחר טוב (תהילים י) איתא הכי, אומר לישראל אייתי דמוסך, והוא אומר יתמא אנא זיין, והוא אומר להם שמעת עלי דאנא זיין יתמי, זיל לגבי אלהי יעקב דכתיב ביה אבי יתומים ודיין אלמנות דהוא זיין יתמין יבא ויזון ויעמוד לכם. ומכל מקום הוא דרך לעג לומר כי קצרה יד ה' מהושיע. וכן מה שאמר נבוכדנצר מאן הוא אלה די ישזבינכון מן ידי:

אלא יתום וכו'. כלומר ולא עוד אלא יתום כו' כדלקמן בושתי:

זה רומוס ורומילוס. שצוה המלך להשליכם במקום חיות השדה שיאכלום, ונזדמנה להם זאבה שחסה עליהם והניקתם וגדלו ומלכו ברומי כמו שסיפר בספר הרומיים. ובנו שני צריפין גדולים ברומי. ופירוש צריפין כאן כתב המעריך מגדלים גדולים. ועייין שיר השירים רבה פסוק אל תראוני (א, מב):

ראית נבוכדנצר. ולפי זה התלונה טפי, שנבוכדנצר בעצמו שעומד להרע לישראל ומטיח דברים בפיו לומר ומאן הוא אלה וגו', ישגיח ה' לתת לו כח וממשלה:

ואומר ועבדו אותו. כן הוא במדרש שוחר טוב (תהילים י):

אגוסטא. הקיסר נקרא אגוסטא ואשת הקיסר קראו אוגווסטא:

במלכות שאינה שלה. והיינו דכתיב הכא בית המלכות אשר למלך אחשורוש, שמגודל התלונה שעם היותה במלכות שאינה שלה ניתן לה הוד מלכות:

כתיב ממתים ידך ה'. גם טעם דרשא זו לומר דגם ושתי ענין תלונה כטעם הדרשות דלעיל. ולהכי מייתי דרשת האי קרא, דמסיים ביה עולה אחת שנשתיירה כו' זו ושתי. ומכיון דאייתי קרא, דריש ליה ברישא באנפי אחריני כדרך המדרש:

ראש הסדר. שהתחילו לישא וליתן בפסוק זה. (יפה ענף):

ופתח ואמר עלה ממתים. כצ"ל (אות אמת). וכתב היפה (תואר) [ענף] משום שקשה ליה לרבי חנינא מה צריך לומר בקרא לאהרן ולבניו, לימא לכהנים ויכלול כולם יחד. להכי קאמר ר' חנינא דאתא קרא למימר דאהרן זוכה לבניו, פירוש שמאכיל לבניו הקטנים מחלקו מהמנחה, אע"פ שקטן אינו חולק אפילו בקדשים קלים כדתניא בפרק אלו מנחות (מנחות עג, א), ולהכי דריש האי קרא ממתים ידך וגו' בקרבנות, למדרש והניחו יתרם לעולליהם:

מה גבורים הם. במדרש שוחר טוב (תהילים יז) יליף דממתים פירושו גבורים מדכתיב (דברים ג, ו) החרם כל עיר מתים, והטעם משום דכתיב באנשי סיחון ועוג שהיו גבורים:

מה גבורים. דרש ממתים בשתי תיבות מי מתים, על דרך (ישעיה ג, טו) מַלָכֶם תדכאו עמי, מזה בידך, וזולתם שהם כשתי תיבות. ודריש מי כמו מה, כדאשכחן במנוח (שופטים יג, יז) מי שְׁמֶך במקום מה שמך. וקרא לשבט לוי גבורים על דרך (אבות ד, א) איזה גבור הכובש את יצרו, שעל ידי שהיו צדיקים זכו להיות ניזונים משולחן גבוה:

שלא נטלו חלק בארץ. ופירוש מחלד המסולקים מירושת חלד שהיא הארץ, כדילפינן בגמרא (חולין קכז, א) מהאזינו כל יושבי חלד:

אלו קדשי המקדש. קרבנות ולחם הפנים. וכתב בקדשי המקדש חלקם, מפני שקדשי המקדש היו מתחלקים בין הכהנים כפי משמרותיהם, כאומרו (דברים יח, ח) חלק כחלק יאכלו הן מעט הן הרבה. וקרא קדשי המקדש חיים, מפני שהמקדש עיקר ארץ ישראל שנקראת ארץ החיים:

אלו קדשי הגבול. תרומות ומעשרות. וכתב בקדשי הגבול תמלא בטנם, על שלא היו מתחלקים אלא כל איש ישראל נותן מעשרותיו ללוי שירצה, והיה ממלא בטנו, שהיה נוטל הרבה ביחד פעמים רבות. וקראם צפונך, על שהיו נצפנות ושמורות ביד הבעלים עד שיתנם ללוי:

ישבעו בנים כל זכר כו'. רצה לומר ישבעו בנים אפילו בנים בעלי מומין כדכתיב כל זכר וגו', ואיתא בתורת כהנים (פרשת צו) דכל זכר אתא לאשמועינן שאפילו בעלי מומין חולקין בקדשים:

והנותרת כו' לאהרן ולבניו. וכדמסיים בויקרא רבה (ג, ו) אהרן זוכה לבנים. ורצה לומר הא דקאמר לעיל ישבעו בנים שאפילו בעלי מומין חולקים בקדשים כדפירשתי, מפרש השתא דזה היה בזכות אהרן שזיכה אפילו לבניו הפסולים. ועיין שם בויקרא רבה שמפרש שם באיזה זכות זכה אהרן לזה:

שנטלו את שלהן מתחת ידך. כלומר שמתו על ידך, רצה לומר על קדוש השם, שהם גבורי כח ואמיצי הלב שנתנו נפשם על קדוש ה'. ועוד שהיו מתיסרין ביסורים קשים מאד, ואיזה זה דורו של שמד, כגון רבי עקיבא וחבריו שבקשו להעבירם על דת ומתו על קדוש ה', וזה גבורה רבה לסבול כזה. ורמז גבורים בממתים וכאילו כתיב מה מתים כדכתבתי בסימן הקודם. ובמדרש שוחר טוב (שם) גרס מה גבורים הם שנתנו נפשם על קדושת שמך ומתו:

ממתים ידך ממתים מידך. ובמדרש שוחר טוב גרס ממתים ידך, מומתים מידך:

שהעלה בשרן חלודות. דרש מחלד לשון חלודה:

עבדין. עשו, כלומר עכבו והיו טמונים:

ותמרין. יתר [אות אמת ויפה ענף]:

פילי. פירוש פתח ושער:

שמע ברת קלא. פירוש שמע בת קול, ומהקב"ה היה הדבר כדי שיבין לאשורו לצאת משם:

דימוס ואתפס. כגירסת הספר כך הוא בקהלת רבה (י, יא) פסוק (ח) חופר גומץ. אבל בבראשית רבה (עט, ו) ובירושלמי פ"ט דשביעית ה"א הגירסא נהפכת, וכתב האות אמת שכאן גם כן צריך לומר כמו שם. ופרש"י בשם הערוך דימוס הוא רחמים והצלה, וספיקלא הוא עונש מיתה:

אפילו צפור מבלעדי כו'. ויש להבין מתחלה מה קא סבר. אלא שמתחלה חשב כדעת הרמב"ם במורה כי על צפרים פרטים אינו משגיח, אבל אח"כ ראה כרמב"ן שאפילו על צפרים פרטים השגחתו מיוחד, וראה כי צפור מבלעדי שמים לא נצוד, וכל שכן נפש דבר אינש. [יערות דבש חלק ב דרוש ו]:

מבלעדי שמים לא יבידא. כצ"ל, וכדגרסינן בירושלמי, והוא לשון אבידה, כלומר לא מתצדא כדאמר בבראשית רבה (שם) ובמדרש שוחר טוב (יפה ענף):

כל שכן נפשתנא. לפיכך אלך לי אל מקומי ואם אינו נגזר מן שמים לא אמות, ואם נגזר חס ושלום לא יועיל בריחתי. (מתנות כהונה):

ניחות ונתסאי בהדין מוי כו'. מקמי הכי גרסינן נפק ואשכח מילייא משדכן ונתבטלה הגזירה, פירוש יצא ומצא שנשתתק הדבר ובטלה הגזירה. אמר נרד ונתרפא בחמי טבריא, מחמת חבורות שנעשו בגופו, ובמרחץ זה קל להרפא:

וניהני להלין בני אתרא. נהנה לבני המקום, שאדם צריך להטיב למקום שנהנה ממנו כדרך שעשה יעקב אבינו, והיינו ויחן את פני העיר וגו', כדאמר בבראשית רבה (שם) דויחן שחנן את פני העיר. והא פליג אדשבת פ"ב (לג, ב) שאמר שעל ידי שנעשה נס לרבי שמעון בן יוחאי הוא שרצה להטיב להם כמו שעשה יעקב אבינו כשניצול מעשו:

איטליס. חנויות. (מתנות כהונה):

עשו איטליס ומכרו בזול. פירוש עשו רבי שמעון בן יוחאי ובנו חנויות ומכרו בזול. והאות אמת ויפה ענף מוחקים הני תיבות עשו איטליס ומכרו בזול, אלא גורסים אמר צריכין אנו לדכויי טבריה כו' כדאיתא בבראשית רבה, והיינו שטיהר את טבריה מהמתים שהיו קבורים בתוכה ולא היו נודעים והיו הכהנים עוברים עליהם. ושם ובפ"ב דשבת מפרש איך טיהרה מן המתים תראנו משם:

תאמר שיש לי חלק עמהם. שמחיצתם גדולה כמו שאיתא בסוף פרק אלו עוברין (פסחים נ, א) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. ולא יקשה מאיזה צד יבקש לזכות כמותם, משום שהרי הוא ג"כ מסר נפשו על קדוש ה' בענין גלית, ובראשי הבכאים, שאמרו ז"ל (מדרש שוחר טוב כז) שנצטווה שלא ירים ידו עד שיראה השבלים מתנועעים, ואף שבאו הפלשתים עליו עכב עצמו ונמסר למיתה שלא להרים יד עד יראה בהתנועעות שאמר ה', ולכן אמר לו ה' שחלקו יפה משלהם כדדייק הכא מוצפונך תמלא בטנם:

לא צפונך תמלא בטנם. בתמיה, כלומר הטרם תדע כי מצפונך תמלא בטנם, שאתה עיקר החיים ההם ומהצפון לך יזכו גם הם עמך:

כל עמא כו'. אוהניחו יתרם לעולליהם קאי, דדריש שממותר עשרם וזכותם של דורו של שמד יזכו כל העולם אחריהם. (יפה ענף):

איתבשר דוד שיש לו חלק לעולם הבא. קשה מאי קא משמע לן, הא עדיפא מינה נתבשר דחלקו יפה אפילו משלהם. וי"ל דהמדרש סבירא ליה דעדיין לא נודע לדוד שנמחל עונו בבירור וכוונתו היה לבקש מאת ה' על זאת כמו שמתפחד מזה, ולזה נתחכם לבקש מילתא דאית בה תרתי, דאי קאמר ליה שיזכה כאלה הרי יתבשר טפי מספקו, ואם ישיבהו ה' שלא יזכה כאלה, מכל מקום ידע דאית ליה חלק לעולם הבא מיהת, דאם לא כן מרתח קרתח, וכדרך שאמרו בפרק אלו טריפות (חולין נב, א). וזה שאמרו אתבשר דוד שיש לו חלק לעולם הבא, כלומר דמכאן נתבשר, אבל אי לאו דהכא אפילו שיש לו חלק לעולם הבא לא היה מבושר עדיין. (יפה ענף):

אבל אני בצדק. אבל אני איני בא לפניך אלא כעני המבקש צדקה, כן הוא במדרש שוחר טוב (יז), שאע"ג שמסר עצמו על קדוש ה' כנ"ל, מכל מקום סבר דוד שצריך ג"כ צדקה, כי שמא לפי חטאתיו לא יספיק בלעדי צדקה וחסד עליון:

מה גבורים. דממתים דרש כאילו כתיב מי מתים ופירושו מה גבורים כדכתיבנא לעיל. והכוונה בכאן מה היא גבורתן של אלו, כי כל מה שנטלו אינו אלא מידך ומה יתהללו בגבורתם. או פירושו כמה רבה גדולתן ומלכותם שנתת להם ממשל רב יותר מדאי שמלכו בכיפה. והוא דרך תלונה איך השפיע ה' להם גדולה עד ג' דורות ואפילו לושתי. (יפה ענף):

מתחת ידך. במדרש שוחר טוב (יז) גרסינן תו והשלטת אותן בעולמך לשעבד בבניך:

שנטלו חלקם בארץ. רצה לומר שהשלטת אותם על הארץ, ואין חלד אלא העולם שנאמר האזינו כל יושבי חלד, כן הוא במדרש שוחר טוב:

כשהן חיים. רצה לומר אבל מעולם הבא נטרדו:

מן הטמון בלשכה. שנאמר (דברי הימים ב' לו, יז-יח) ויעל עליהם את מלך כשדים וגו' ואוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך ושריו הכל הביא בבל:

עול[ל]ה אחת. מלשון מפי עוללים:

במלכות שאינה שלה. שהיא כשדית ואחשורוש היה מלך פרס:

מה ראה הכתוב לפרסם כו'. דבשלמה סעודת אחשורוש פרסם למאן דאמר שבימי המן נתחייבו ישראל כליה על שנהנו מסעודתו, ואפילו למאן דאמר שבעון עבודה זרה נתחייבו, מכל מקום מודה שגם עון הסעודה היה עמו, אלא שנחתם גזר דין על עבודה זרה, על דרך דור המבול שהיה שם זמה ועבודה זרה וגזל ושפיכות דמים, ולא נחתם גזר דין אלא על הגזל עם היות עוד עונות גדולים ורעים ממנו וכמו שאכתוב לקמן, אבל סעודת ושתי למאי פרסם:

לאיזו שלוה. מדכתיב גם ושתי ובית המלכות משמע דגם משתה ושתי גדול כיד המלך, נראה שגם המלכה שלטת כמוהו:

אם כך למכעיסיו כו'. כלומר דמדאשמועינן דאפילו ושתי הצליחה כל כך בשכר ג' פסיעות שפסע בלאדן לכבוד המקום כדלעיל עם היותה מאומות העולם, שמעינן כח שכר המצות כמה הוא:

ניסין. פירוש אוצרות. שכמו שאחשורוש הראה כל אלה כדלעיל בפסוק בהראותו, כן הראתה שהיה לה אוצרות ויציאות והכנסות כמותו, וכן מבגדי כהונה היו בידה כמו שיהיו בידו, דאפשר בגדי כהונה חציין היו בידה וחציין בידו:

במיני יציאות. והוא חשבון יציאותיו בביתו ושכר עבדיו כי בזה יודע עשרו:

בסעודת ארץ ישראל. שזהו עושר כבוד המלכות כאשר יש לו שולחן מלכים, כמו שהכתוב מספר כבוד מלכותו של שלמה ומספר ענין שולחנו. ולכן אמר סעודת ארץ ישראל הראה להם, כי דוקא בארץ ישראל כתיב לא תחסר כל בה, והיה אפשר להיות לו שולחן מלכים כאשר היה לו הדברים שהם בסעודת ארץ ישראל כי שם נמצא הכל. [אור חדש]. ובספר מנות הלוי כתב שצריך לומר מה זה בסעודת בני ישראל אף זו בסעודת בני ישראל, כי כן נאמר למעלה שבני ישראל הם הנמצאים בסעודה עכ"ל. ולי אין נראה הגהתו, ודו"ק:

צרצרא. פירוש נאד כמו צרצור יין, ורצה לומר שהנאד כשהוא ריקן ונפוח מתגלגל בנקלה ממקומו לחוץ למקומו. (יפה ענף). ובעל אות אמת פירש צרצור הוא מין ארבה ששמו צרצור כדאיתא בפרק אלו טרפות (חולין סה, ב). ופירוש מתגלגלה, שחוזרת לכאן ולכאן ומתגלגלת בשלה ובמה שאינה שלה. אבל המוסף הערוך (ערך צרצרא) כתב צרצור הוא מין חגב כדאמרו בחולין פרק אלו טרפות, ובחגבים והלא הצרצור הזה יש לו ד' כנפים וד' רגלים. אבל צרצרא פירושו מין עוף הנקרא בת קברייא. ולעיל פ"ב סי' א' איתא בין מן דידיה ובין לא מדידיה מתגלגלת בת קברייא, והוא עוף המתפאר באברה ונוצה של עופות אחרים. [מוסף הערוך]:

גם וגם הגיע כו'. רצה לומר דהוקשה להם מאי גם, וושתי המלכה מבעי ליה. לפיכך דרשו שכתב הך לישנא של גם שהוא לשון נטילה ועקירה מלשון גומם, ושם ושתי שהוא מלשון יסוד בכל מקום כמו כי השתות יהרסון, ומפני כי לא נשתייר מן מלכות בבל רק ושתי ועתה נאבדה. וזה שאמרו גם וגם הגיע משתותא כו', רצה לומר שמלת גם ושתי בא להורות שגם הגיע היסוד של ושתי שתעקר, הגיע זמנה של ושתי ליגמם פירוש לכרות כמו גוממו עם השופי דמסכת חולין (צב, ב). (אות אמת). כלומר הגיע הזמן לכרות היסוד שלה שלא ישאר דבר מן מלכות בבל כאשר תהרג ושתי. ומה שאמרו כי הגיע זמנה ליבצר ולידרך, רצה לומר כמו שבעל הכרם ממתין עד שמגיע זמן הבצירה ואז הוא בוצר ודורך, כך השי"ת היה ממתין למלכות בבל עד הגיע הזמן לעקור אותם, לכך אמר כי הגיע זמנה לדרוך ולבצור, כי מלכות מדי מיוחד לבטל מלכות נבוכדנצר לגמרי שהוא מלכות בבל, כמו שהיה דריוש הורג בלשצר. לכך בזאת הסעודה היה גודל תוקף מלכות אחשורוש ביותר, ולכך הגיע הזמן להיות עוקר מלכות בבל הרשעה לגמרי עד שלא ישאר שריד ופליט מהם. [אור חדש]:

לידרך. דרש גם לשון גומא וחפירה שבו דורכין הענבים:

ליממת. פירוש למות. ודריש ליה בגזרה שוה, מה גם דותתן גם לאישה מיירי גבי מיתה, הכי נמי גם דהכא נדרש למיתה. ורמז לך בזה שכמו שבחוה אשת אדם הראשון התחיל לשלוט עליה המיתה כאשר אכלה מעץ הדעת, וממנה נמשך המיתה אל אישה ג"כ ולכך כתיב גם לאישה, כן רמז לך הכתוב בזה הלשון ג"כ כאן, שבזה שנגזר מיתה על אביה היה נמשך אחר זה גם עליה הגמול. [אור חדש]:

מיני גמאין. מדכתיב משתה נשים ולא קאמר משתה לנשים, משמע משתה הראוי לנשים, ולכן אמר מיני גמאין והוא מלשון הגמיאיני, והיינו תבשילין רכים שהן נגמעין ולא מאכלים קשים שצריכין לעיסה רבה, כי אין הנשים נהנות בזה שאין כח בשיניהם כאנשים:

מיני מתוקים. שהנשים נהנות ממיני מתיקה כגון מגדנות טפי מתבשילי בשר דגים וגבינה:

בבתי מרזיחין. היפה ענף וספר אור חדש גורסין בבתי מרווחים, שלכך כתיב בית המלכות שהוא מרווח. אלא שהיפה ענף והאור חדש מחולקים בפירוש מפני שדרכה של אשה מצויה לקלקל, שהאור חדש מפרש לקלקל בנדות ולא יהיו ביחד כי דבר זה גנאי ובזיון, והיפה ענף מפרש לקלקל בזנות, ועל ידי שהבתים מרווחים יהיו רבות בבית אחד ובושות זו מזו. ואע"פ שהמשתה לנשים בלבד היה, היו נכנסים ג"כ קצת אנשים לשמש בסעודה ואפשר יקלקלו בהם עד כאן לשונו:

בבתים מצויירים. רצה לומר שהנאה להם דברי ציור ביותר, ולכך לא שבח הכתוב סעודת ושתי ברבוי אכילה ושתיה רק באשר הן יושבין בית המלכות שהוא מקום נאה ומצוייר ביותר. ודבר זה הנאה להם ביותר כי האשה גוברת בה כח המדמה, והדברים המצויירים הם לכח המדמה, לכך האשה נהנית מהם ביותר. [אור חדש]:

בבית איספלידא שלו. כצ"ל (יפה ענף). והיינו היכל המלך הפנימי. ורצה לומר שלכך עשתה בית המלכות כי בית המלכות בפנים, שאם ימרוד אחד מן השרים תהיה אשתו בידו:

משמש קדש. רצה לומר פעמים משמש קדש:

זה יום השבת. וכדאיתא בפרק קמא דמגילה (יב, ב) ביום השביעי כטוב וכו', אטו עד יום השביעי לא טוב לב המלך. אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה ובדברי שירות ותשבחות, אבל כו' וכן בסעודתו של אחשורוש הללו אומרים מדיות נאות כו', אמר להם אחשורוש כלי שאני משמש בו כו' רצונכם לראותה, אמרו לו הן ובלבד שתהא ערומה, שבמדה שאדם מודד בה מודדים לו, מלמד שהיתה ושתי מפשטת בנות ישראל ערומות והיתה עושה בהן מלאכה בשבת, לפיכך נגזר עליה שתשחט בשבת ערומה:

אין להם טובה. הטעם שבכל הטובות שהם מקבלים נראה להם טובה ואינה טובה כאילו הם חסרים עדיין, אבל על בני ישראל כתיב על כל הטובה, כי לעולם נראה להם שיש להם כל ושמחים בחלקם [כלי יקר]:

אלא כטוב. משמע דמיון לטובה:

למלאך שממונה על החימה. שיזרוק בו חימה כדלקמן להבעיר חמתו לערבב שמחתו, לפי שהיה שמח על חרבן בית המקדש כדלעיל:

שממונה על החימה. והיינו פירוש מהומן. ודרש השמות בכאן מבואר, דאם לא כן מאי נפקא לן מיניה דאכפל קרא לאשמועינן שמות הסריסים. ומהאי טעמא דריש לקמן כרשנא שתר וכו':

בזתא. נוטריקון בוז ביתא, וכן חרבונה אחריב ביתא:

בוז ובזבז. דריש בגתא ואבגתא כמו בזתא ואבזתא בחלוף הגימ"ל בזיי"ן כדאשכחן ביחזקאל (כה, ז) לבג במקום לבז. ופירוש בוז ובזבז הכפל הבזה והאבוד, כדרך שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צד, א) גבי בגד בוגדים בגדו, בזוזי ובזוזי דבזוזי:

אביא גתיות מאחורי הקוריים. גתיות פירושו מאנטירס בלע"ז, נשים שאורגות מכסאות, מכסה בערבי גתא. וזה שאמרו מאחורי הקוריים, בלע"ז טילאר, שהוא שתי קורות, באחד כורכין הארוג ובאחת כורכין השתי. ורצה לומר שאשים אותו בפי כל לשחוק, שאפילו אותן נשים ידברו בו בעת מלאכתן. ובעל יפה תואר פירש נשים שדורכות אחורי הגת, או פירושו שאורגות אחרי קוריהן, ושבוש הוא [מעריך (ערך גת)]:

זנות ראה של אותו רשע. דרש זתר זנות ראה. והכוונה ראה זנות של אותו רשע, כך אמר הקב"ה למלאך המשחית. ויפה ענף כתב שצריך לומר זו נותראה של אותו רשע. ופירוש הא דאמר בוז ביתיה ואחריב ביתיה היינו זו הנותרת מאותו רשע, דהיינו ושתי שהיא לבדה היתה אז שארית זרע נבוכדנצר הרשע כדלעיל. וזו היתה ביתו של אחשורוש שאמר עתה ה' להחריב דאין בית אלא אשה, ודריש זתר זו הנותרת:

כרכסא. הוא לשון אבוד ומחיקה בלשון יוני, וכן תרגם המתרגם וכרכס לשפאותהון. ושפשוף הוא לשון מחיקה ואבוד. ומזה הלשון ייסד הפייט בקרוב"ץ של פורים קרבו לרכס זכרו לכרכס. עוד שמעתי כי בלשון יוני כרכס אבר האיש [ראש הגויה] בעל גיד, כלומר נואף. ועל שדרש שמותיהם לגנאי ולזנות כמו שדרש זתר זנות ראה, דרש נמי כרכס על ענין זנות שהיתה בו, ששמו כרכס, כמו שאומרים בלשון יוני כרכסין על איש נואף:

שאין המלכות מעמדת כו'. משום דקשה ליה מניינא למה לי, קאמר דאגב אורחיה אתא לאשמועינן שאין פחות מז' משרתים לפני המלך:

כישראל אוכלים כו'. בא לתרץ מהיכן עלתה על דעתו השבוש הזה להביאה להראות יופיה, שהוא על ידי שהיו מתעסקים בדברי תפלות מתוך משתיהם. ואגב אורחיה קאמר ר' איבו שבחן של ישראל בזה:

ובלבד שתהא ערומה. שאפשר שמפני שהיא מלובשת בבגדי מלכות ומקושטת לכן היא נאה:

הן וערומה. דייק מדכתיב להביא את ושתי המלכה וגו' שלא יהיה עליה כלום אלא הכתר המורה על הוד מלכות, כן הוא בילקוט. ועיין בענף:

אפילו בצלצול. מין אזור מאזורי הנשים לכסות בשר הערוה:

אמר לון וערומה. היפה ענף מוחק הני שלשה תיבות. ולי אפשר לקיים, שרצה לומר שהשלוחים לא הניחו אותה משום ששמעו שאמר המלך להשרים הן וערומה:

אמרה אכנס בלא כתר. פירוש שאמרה מכיון שמכניסין אותי ערומה כדי שיראו יופיי מצד עצמי ולא מחמת תכשיטין ומלבושים נאים המיפים את האדם, א"כ יותר טוב ליכנס גם בלא כתר. וכוונתה היתה בזה שלא תהיה לבוז כי אולי יחשבו ההמון שאינה המלכה, או שהיא יכולה לשקר אח"כ ולומר לא הייתי אני. והשיבו השלוחים לה, הן אומרים כו', פירוש השרים וההמון אומרים שפחה היא זו, ויחזיקו המלך לשקרן שיאמרו שאמר על השפחה שהיא אשתו להתפאר בה שאשתו יפה, וכל כוונת המלך באמת הוא שידעו שאשתו זאת, לכן אי אפשר להניח לך ליכנס בלא כתר:

תלבש בגדי מלכות כו'. ופריך המדרש תלבש שפחה בגדי המלכות ותכנס, ורצה לומר א"כ דחששו שלא יאמרו שפחה היא זאת א"כ גם השתא שתכנס בכתר מלכות יאמרו ששפחה היא, וקראו להכתר בגדי מלכות משום שהכתר אינו מיוחד רק למלכות. ותירץ רב הונא אין הדיוט כו' אלא מלכה דוקא, וידעו הכל מכח כתר המלכות שהיא המלכה. ובאות אמת הביא נוסחא בפירוש תלבש אחרת בבגדי מלכות כו':

שלחה ואמרה לו כו'. משום דקשה ליה כדאמרו בפרק קמא דמגילה (יב, ב) מאי שלחה ליה דדלקה ביה חמתיה כולי האי. לכן אמרו ששלחה לו דברים קשים שהן נוגעים בלבו:

אם רואין אותי נאה כו'. דייק זה משום דהני תיבות בדבר המלך מיותר, לכן דרשו שרמזה לו כי על דבר טובת המלך מכוונה שלא יהרג או יתגנה בה. ומשום שאלו הדברים בדרך רמז לבד היתה שולחת לו ולא בפירוש, לכן אמרו רומזתו ולא נרמז:

קומוס אסטבלאטי. פירושו בלשון רומי נגיד על ארוות הסוסים. קומיס פירושו ממונה ונגיד, ואסטבלאות פירושו ארוות סוסים. ודייקו שאמרה כן מדכתיב כאן ותמאן המלכה ושתי, וקודם לזה כתיב כמה פעמים ושתי המלכה שמה קדים, שהמלכות באמת טפלה לה מצד בעלה שהוא מלך, אלא על כן כתיב כאן מלכה ושתי לרמוז שבזתה אותו שהמלכות שלה היא, שהיא בת בלשצר, ולא הוא שלא היה אלא ממונה על ארוות הסוסים ונעשה מלך, ועם כל זה הוא בפחיתותו. ולפי שאלו הדברים בדרך רמז לבד היתה שולחת לו ולא בפירוש לכן אמרו רמזתו ולא נרמז כו':

אנדיתיקוס. פירש הערוך (ערך אנטידיקוס) בעלי דין. וזהו ותמאן המלכה ושתי לבוא בטענה דבר המלך אביה. ומהו אותו דבר, אשר ביד הסריסים, הם חנניה מישאל ועזריה שנאמר עליהם והיו סריסים למלך בבל:

בגוליהון. מין בגד:

במוקסיהון. בלשון יוני כובע ומצנפת של ראש, [מוסף הערוך (ערך מקס)]. ועיין מה שכתבתי בשיר השירים רבה פ"ז סימן י"ד:

בעיר צלמם תבזה. דריש בעיר בעירום בזיון הגוף:

הן דליסטאות כו'. בעיר ובמקום שהלסטים גוזל ומקפח הבריות שם הוא נתלה כדי שישמעו ויראו הנשארים. ור' שמואל קאי על פשוטו של מקרא בעיר צלמם תבזה (מתנות כהונה). וכן משמע בילקוט תהלים (תתח). ואפשר דמייתי לה הכא לומר שלעתיד ביום הדין בתחיית המתים ידונו לרשעים לפני אנשי עירו שיכירוהו אז יושבי עירו כדי להגדיל בזיונו:

נערמו מים. דריש ליה לשון עירום, ופירושו נתערטלו במים. והיינו שעל ידי רוח אף ה' שהיה חם נתערטלו להתקרר במים ואז נטבעו בים:

קיניגן דידיה. פירוש מצודתו, כלומר הפורעניות שבו נידון לעתיד. ולפי שהרשעים נידונין ערומין בגיהנם כדלעיל, להכי נערמו המצרים בעולם הזה להראותם דוגמת פורענותם העתיד לפני מותם. (יפה ענף):

אמר הקב"ה למלאך. משום דקשה ליה מאי וחמתו בערה בו, וימלא חימה מבעי ליה, כמו וימלא המן חמה (להלן ג, ה), נבוכדנצר הִתְמְלִי חֱמָא (דניאל ג, יט). לכן אמר שזה היה על ידי המלאך החמה שהבעיר אפו בו על פי ה' כדי לערבב שמחתו:

חות פחם בכרסיה. כצ"ל (יפה ענף). ופירושו רד וזרוק פחם בכירתו, ונפח באפר הכירה, וזרוק גפרית בתנורו. והכל משל להבערת החמה (יפה ענף). ורצה לומר משום דבאמת לא היה עליה כל כך האשמה גדולה, משום שהקשה לשאול כעיר פרא שתתבזה אשתו לעיני העמים והשרים וכל הנמצאים בשושן למגדול ועד קטן, והוא גרם לו בזיונו הזה הנמרץ, רק שהקב"ה שלח מלאך החמה לעשות לו חמה עליה. וא"כ כך פירוש הכתוב ויקצוף המלך מאד, וכי תימא הלא היה לו לשום על לבו כי אין עליה אשמה כל כך, על זה אמר וחמתו בערה בו, שהחמה שנזרקה בו על ידי מלאך החמה גברה עליו שלא בטבע ולא יכול להתאפק. [אלשיך]:

לא שככה חמתו. פירוש מה שכעס על ושתי שלא עשתה מאמרו, ומייתי לה הכא משום דקאמר שהמלאך הבעיר חמתו כולי האי. והאי דנקט משעה שנהרגה לומר שאע"פ שנהרגה לא נח רוגזיה. (יפה ענף):

והכתיב כשוך חמת המלך. דהיינו מה ששככה חמתו שהוה ליה על ושתי והיה מתחרט על הריגתה כדלקמן:

אלא כשוך. כ"ף הדמיון מורה דמיון של שכיכה:

כשנצלב המן. שנתן העצה להרוג את ושתי:

חמתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. כמו שאמר למעלה (ג, י) כל מקום שנאמר מלך סתם במגילה זאת משמע קדש וחול, וכאן כתיב שככה ולא כתיב וחמת המלך שך רמז לשני שכיכות, של מלך העליון יתברך שמו, ושל מלך התחתון, וכדאיתא בפרק קמא דמגילה (טז, א):