אשרי שומרי משפט. פתח בקרא זה. על שדרש ליה במרדכי שגידל יתומה כדלקמן. אלא שדרש ליה ברישא כפשטיה כדרך המדרשים:

נמנו בעליית רבי טרפון. פירוש עמדו למנין כדכתיב (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות:

סופרים. אלו מלמדים תינוקות מקרא:

ומשנים. הם אלו מלמדי התינוקות משנה. שהם יגעים בכל עת עם התינוקות ללמדם תורה:

אינן לא אוכלין כו'. בתמיה. ואם כן אינו בכל עת:

כותבי תפילין ומזוזות. ומשאילן לאחרים. כדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור קו). וכיון שאפשר דבשעה שהכותב התפילין אוכל ושותה, מניח השואל התפילין שכבר כתב הוי ליה עושה צדקה בכל עת, כי בשעה שהשואל מקיים המצוה חשיב זה עושה צדקה. ודחי דבהא נמי לא יצדק עושה צדקה בכל עת, דעושה משמע עשיה ממש בידים והיינו בשעת כתיבה. אבל מה שזה מקיים המצוה אף על גב דזכות הוא לו, לא קרינן ביה עושה צדקה בכל עת:

זה המגדל יתום. דכיון דבכל עת הוא לבוש בכסותו הוי ליה עושה צדקה בכל עת, ששם בעליו עליו לעולם, והרי הוא עושה בממונו תמיד. [ובפרק אלו נערות איתא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשאין וכתב מהרש"א דמקטני קטנים עד בואן לפרקן שמשאין הרי זה עושה צדקה בכל עת]. ולא דמי לשואל תפילין ומזוזות שאף על פי שהם שלו וזה עושה מצוה בממונו של זה. לא מיקרי עושה צדקה כיון דאינו נהנה מהתפילין והמזוזות עצמן שמצות לא ליהנות ניתנו. ופריך וכי תוכל לומר שאינו מתגלגל ערום בלילה, והרי באותה שעה אינו נהנה בממונו של זה ולא הוה עושה צדקה בממונו:

אלא מתוך פרוסה. שזה מתקיים על ידי הפרוסה שאכל מזה אפילו כשהוא ערום, הרי זה עושה צדקה בכל עת, כי בממונו הוא מתפרנס והפרוסה ההוא כל זמן שהיא קיימת שמא דמרה עלה, והרי הוא עושה בה צדקה:

זה מרדכי. דהוי שומר משפט שלמד לישראל חוקים ומשפטים כדלקמן (אות ב):

אמר דוד כו' זכרני ה' כו'. קשה מה ענין דוד לישועת מרדכי [ויש לומר שיזכר שקלי כסף ששקל דוד והכין לבנין ביהמ"ק ולדחות שקלי המן][יפה ענף] וי"ל משום שאילו הרג דוד לשמעי על שקללו לא היה בא מרדכי לעולם. על כן האריך לו עד בא אותה הולדה אל הפועל ואחר כך צוה לשלמה שיהרגנו [אלשיך]:

מה כתיב שם איש יהודי. הרי שהוזכר שם שבטו של דוד הוא יהודה קודם מרדכי. וכן הוא בילקוט תהלים (רמז תתרנא) בהדיא:

איש מלמד. משום דלא הוה ליה למימר לא איש ולא ושמו. אלא ומרדכי היהודי בן כו' אשר הגלה וכו' היה בשושן הבירה ויהי בהשמע דבר המלך וגו'. להכי מצריך איש לגזרה שוה שהיה שקול בדורו כמשה רבינו שנקרא איש. כי שם איש נאמר על מי שהוא זריז מאד וכאשר בא פרצה אחת והוא עומד כנגד זה בכח שלו זה נקרא איש. וכמו שעשה מרדכי שעמד בפרץ לכך נקרא איש יהודי (אור חדש):

שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה. עם שהיה מרדכי בעצמו כותב של אותה מגילה לא תתמה על עצמך איך כתב מרדכי על עצמו בהפלגת שבחו. משום שרז"ל אמרו (מגילה ז, א) שמגילה זאת ברוח הקודש נאמרה. ורוח הקודש אומרת והוא כותב קשט אמרי אמת. ורוח הקודש הודיע לנו שבעבור קדושתו ושלימותו של מרדכי ניצל הדור כולו בעבורו. וזהו שאמר איש יהודי וגו'. ועיין בענף [יוסף אות א]:

[דכתיב ביה והאיש משה עניו מאד. ביפה ענף הקשה מדוע לא הביא הפסוק איש האלהים. ונראה שהפסוק והאיש משה הוא בפרשת בהעלותך. ואיש האלהים הוא בפרשת האזינו. ואם כן יותר טוב להביא קרא המוקדם. אך הא קשיא דלמה לא מביא המדרש לגזירה שוה דאיש. הפסוק גם האיש משה גדול כו' שבפרשה בא שהוא עוד מוקדם מפרשת בהעלותך. ואולי שכונת המדרש גם כן אגב גררא להביא מקרא שמבואר בו בפירוש צדקת משה וישרו. אבל בפסוק גם האיש גו' לא הזכיר צדקתו. (זאת מהרב מו' צמח סגל לנדא)]:

אבל הצדיקים שמם קודם להם. לפי שידוע טוב מעשיהם קודם בואם לעולם והעליונים שמחים בהם כמו שנאמר בתנחומא סדר קדושים (אות ב) עד שלא בראתי עולמי היו מלאכי השרת מקלסים להקב"ה בישראל ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל (יפה ענף רות). ובאגדת שמואל (פרק ג) איתא בכל יום ויום היתה בת קול יוצאת ומנצנצת בכל העולם כולו ואומר עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל וכו'. אבל הרשעים לא נודע טיבם עד שיבאו לעולם. עיין מה שכתבתי עוד ברות רבה (פרק ד):

למה נקרא שמו יהודי. דמשמע דאתי מיהודה והלא ימיני הוא דכתיב איש ימיני. ואף על גב דאורחא למקרי כל ישראל על שם יהודי. שמא מכיון דמזכיר שם אבותיו יאיר שמעי וקיש מה צריך לומר שהוא יהודי. אם לא שבא לייחסו ליהודה:

יהודי יחידי. דרש יהודי כמו יחידי בחלוף חי"ת בה"א וכדלקמן:

דכתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים. כי נפל פחד היהודים עליהם. פי' שהפחד שהיה להם ליהודים מפני הקב"ה נפל גם כן עליהם שגם הם יראו מפני הקב"ה כפי שלמדם מרדכי גדולת ה' יתברך:

וקדשו. במה שנסתכן שלא להשתחוות להמן. ואין בין דרש זה לדרש הראשון. אלא דהשתא קאמר דאקרי יהודי יחידי לפי שנדמה לאברהם שהיה יחידי בעולם שהוא הביא לכולם לכלל דעת את ה':

היה אמר רבי יוחנן. לא גרסינן רבי יוחנן אלא אמורא אחר הוא. דהיכי מצי ר' יוחנן לתרוצי לא תברא כיון דרבי יוחנן בר זוגיה דרבי חנינא דאמר בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו (ב"ר ל, ח):

הוא תחלתו והוא סופו. פי' כל מי שנאמר בו היה תחילתו וסופו היו שוין. שאם נאמר בצדיק היה הוא צדיק מתחלתו ועד סופו. וכשכתוב אצל רשע כנחש וקין הוא מרמז שהיה רשע מתחלתו ועד סופו:

מעתה הוא תחלתו והוא סופו. שקס"ד כיון שאביו של אברהם אבינו ובני עירו עובדי עבודה זרה היו מסתמא לא הכיר בוראו עד שבא לכלל דעת (רש"י). ומשני דהא איכא דדייק מקרא דבן שלש שנים הכיר את בוראו:

אף היא לא תברא דהא רבי לוי בשם ריש לקיש אמר בן שלש כו'. כצ"ל [יפה ענף] וכן הוא בבראשית רבה (שם). ופירוש לא תברא אינו קושיא ושבירה:

בן ג' שנים כו'. והיינו מתחלתו ועד סופו משעה שהתחיל לדבר:

והיו שנותיו קע"ה רבי חנינא ורבי יוחנן תרויהון אמרין בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו ומה אני מקיים בו היה שהיה מתוקן כו'. כצ"ל [יפה ענף] וכן הוא בבראשית רבה (שם). ופירשו שהיה מתוקן מתחלת ברייתו שנברא להדריך. שלא היתה תולדותו בדורו מקרית. אלא מתחלה כוונה החכמה האלהית להדריך העולם ושמרו לאותו הדור. דאם לא כן היה בוראו קודם לאדם הראשון אלא שתיקן הדורות שלפניו ושלאחריו כדאיתא בבראשית רבה פרשה י"ד:

מתוקן למיתה. ולא דאלמלא שחטא היה חי, אלא מתחלת הבריאה היתה המיתה מתוקנת, כדאמר בשיר השירים פרק ב'. ומה שנגזרה בחטא אדם עלילה היתה. ופירוש הכתוב כך הוא הן האדם שהיה מתוקן למיתה הרי הוא כאחד ממנו:

והנחש היה. רצונו לומר דכתיב והנחש היה ערום, ולא קאמר ויהי הנחש ערום, אלא להורות שהיה מתוקן לפורענות, שהקב"ה ידע מתחלה שהנחש עתיד לקלקל וליענש ועל דעת כן בראו, ולא שמתחלה היה חושב הקב"ה שיתמיד בשלותו וכשנתחדש החטא נתחדש פורענותו בדעת עליון:

קין היה. רצונו לומר מדכתיב וקין היה עובד, ולא היה צריך לומר היה, דויהי דכתיב בהבל סגי אתרווייהו:

מתוקן לגלות. שידע ה' שישפוך דם, ועם כל זה בראו לפי שהקב"ה לא יבטל היכולת מהבחיריי עד שיחטא ויענש, שלא יראה שהקב"ה רצה בהזיקן מתחלה [יפה תואר]:

איש היה בארץ עוץ. והיה לו לכתוב ויהי איש בארץ עוץ [או] ויהי האיש:

מתוקן ליסורין. כי ה' חפץ דכאו להראות לכל העולם כי ה' צדיק יבחן, או כדי שיפתח פיו בחכמה בדרושיו עם חביריו, והמתין עד בא השטן כאילו מפני ערעורו עשה:

מתוקן להכיר בוראו. צריך לומר מתוקן לנס [יפה ענף] וכן הוא בבראשית רבה (פרשה ל, ד). ורצונו לומר שמתחלת ברייתו היה עומד לכך. ולא שהצלתו בחירת הרע במיעוטו להשאיר לעולם שארית. אלא שהיה הגון לעשות לו נס:

משה היה. ורצונו לומר ולא כתיב ויהי משה רועה:

מתוקן לגאולה. ובבראשית רבה (פרשה ל, ח) גרס מתוקן לגואל. ופירוש היפה תואר שהיה מתוקן לגואל לישראל ולא לעצמו שלא היה בגלות. אבל במרדכי נקט מתוקן לגאולה שישראל נגאלו על ידו וגאולה היתה לו גם כן:

מרדכי היה. דכתיב איש יהודי היה ולא קאמר ויהי איש יהודי:

ראה עולם חדש. והיה מורה שנהיה הויה מחודשת (יפה ענף) וראה עולם חדש שנהפך ממה שראה בתחלה:

אבנים שחקו מים. פירושו המים שחקו והמחו את אבנים:

איצטרובולין. מושב הרחים הקבוע בקרקע (ערוך):

ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה. וזהו דבר תימא שיהיו בני נח שלשה היוצאים מהתיבה ושוב נפצה מהם כל הארץ ונח ראה שבעים דור יוצאים מחלציו כדאיתא בתנחומא (פרשת נח סימן ה) עם היות אתמול העולם תהו ובהו. וזה ודאי עולם חדש (יפה ענף):

ועכשיו ויוסף הוא השליט. ואף על גב דלא היה שנוי בכלל העולם אלא בנח. מכל מקום קרי ליה ביוסף גם כן עולם חדש וכן בכל הני דקחשיב הכא משום כי כשהאדם בהצלחה יראה לו שכל העולם בהצלחה על דרך ויזרח לו השמש. ובהפך עולם חשך בעדו באה שמשה (יפה ענף):

ועכשיו ויוסף ה' כל אשר לאיוב למשנה. אף על גב דהאי לתוספת בניו ונכסיו מיירי ילפינן מיניה לענין בריאותו וכחו דמכל שכן שחדש כנשר נעוריו:

מלפני המלך בלבוש מלכות אלא שראה עולם חדש. כצ"ל [אות אמת]:

מה מור ראש כו'. מדרכם ז"ל לדרוש השמות תמיד מעין ענין בעליו לטוב ולמוטב משום אשר שם שמות בארץ דדרשינן בפרק קמא דברכות (ז, א) אל תקרי שמות אלא שמות:

ראש לכל הצדיקים. ולכן נקרא ראש לבשמים כדיליף בפרק קמא דמגילה (י, ב) מדכתיב בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא:

שחיק עצמות. ימחו וישחקו עצמותיו. שכל שמזכיר הרשע ואינו מקללו עובר בעשה דשם רשעים ירקב כדאיתא בפרשה מ"ט (אות א) דבראשית רבה :

חי הוא. ואף על גב דהשתא מת הוא. כיון דבסדר הכתובים חי הוא לא יכון לומר שחיק טמיא. ולקללו כדרך חיים גם כן לא יכון. כיון דלפי האמת מת הוא [יפה ענף]:

מה הדסה. משום דקשה ליה קרי לה אסתר וקרי לה הדסה כדמקשה בפרק קמא דמגילה (יג.). לכן מתרץ דאסתר שמה ולמה נקראת הדסה על שדמתה להדס שריחה מתוק וטעמו מר:

וכי שתוקית היתה. משום דכי אין לה אב ואם יתירא דכיון דכתיב ובמות אביה ואמה לא הוי ליה למימר זה להכי הקשה וכי שתוקית היתה דלהכי איצטריך כי אין לה אב ואם:

אלא עיברתה. פרש"י (שם ד"ה ובמות) אלא ללמדנו בא שאפילו יום אחד לא הוה לה אב ואם. שכיון שהורתה אמה מת אביה נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה לקרותו אב. וכשילדתה אמה מתה ולא נראית לקרות אם:

כתיב ושים באזני יהושע כו'. הך אגדתא גרסינן לה בתר דרבי ברכיה דבסמוך (סימן יא) דקאי אכי אין לה אב ואם והך קיימא אבכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים [יפה ענף]:

[**ושים באוזני יהושע.**ואם תאמר הרי מפורש נאמר למטה יען לא האמנתם בי ואם בפני זה לא נמנע מדפיקת שערי רחמים ותפילה למה יחוש יותר למאמר ושים באזני יהושע. ויש לומר כי לולא שניתן גדולה ליהושע היה מועיל תפילה למשה. אמנם הואיל והוא חוב לאחר וכל דיבור שיוצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזה (יפה ענף):]

**ספון.**פי' חשוב:

שמא דבר עתיד ליארע כו'. הכוונה שאילו היה הענין להצלת דוד היה די במה שיבריחם מעליו אבל לעשות לו נס שהוא יכה אותם מה שאינו בחק כחו מה צורך אם לא להיות סימן לו:

והן עתידין להנצל על ידיה. דייק כן מכפל לשון לדעת את שלום אסתר. ומה יעשה בה. להכי מפרש דהכי קאמר קרא ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר היינו שלא יעשו לה כשפים כדלקמן בסמוך. ומה יעשה בה כלומר ומהו הדבר הנס שיעשה בה לישראל. אם היא מרגשת דבר שתצטרך להציל את ישראל:

אתם בכיתם ואמרתם יתומים היינו ואין אב. שנראה שאין אתם סומכין על ה' כי הוא אבינו. על זה השגיח ה' שהגואל במדי היה מי שלא היה לו אב ואם. ועל כל זה ה' עמד לו לגדלו ולרוממו עד שנגאלו ישראל על ידו להודיע כי אין חסרון האב מונע הטובה כשהקב"ה משגיח על הבן ושאין ישראל יתומים לעולם מאביהם שבשמים שהרי עשה להם נס על ידי מי שלא היה ראוי לעמוד אפילו על עצמו כי לא הוי ליה אב ואם. וטעם מאמר רב ברכיה לתרוצי יתורא דכי אין לו אב ואם דהוה קשה לן כדלעיל סימן ט'. לכן קאמר דלהכי רמיז קרא למימר דמה' היה שתלקח אסתר למלכות לגאול את ישראל על ידה לפי שאין לה אב ואם להודיע כחו שאפילו על ידי מי שאין לו עזר וסומך לעצמו יעשה ה' נס לאחרים [יפה ענף]:

לשאול על כתמה כו'. דייק זה ממה שאמר מתהלך לפני חצר בית הנשים. שהיה די שיאמר ובכל יום ויום מרדכי דורש את שלום אסתר. ואחר שאמר בית הנשים נראה שעל אורח כנשים דבר. וזה שאמר לפני חצר בית הנשים לשון נקיה קאמר על עסקי הנדות וכתם. שכל מה שהיתה יכולה לתקן היתה מתקנת. כי דבר המשגל לא היה בידה לחשוך עצמה ממנו. אבל היתה משתדלת שלא תבעול בעוד טומאתה עליה [מנות הלוי]. ויפה ענף כתב הטעם שהיתה שואלת על כתמה ועל נדותה הוא מפני שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש לחיקו של מרדכי:

שלא יעשו לה כשפים. [שאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה וכאשר יראו הנשים כי אסתר יותר חביבה על בגי שומר הנשים יעשו לה כשפים. ואמר דוקא כשפים כי אומנות זה לנשים (אור חדש)] ובמדרש שוחר טוב מזמור כ"ב איתא. כארי ידי ורגלי רבי יהודה אומר שעשו לה כשפים עיין שם. וזה שהלך מרדכי לבטל אותן כשפים:

אתה דרשת שלום כו'. הודיעונו כי שכר מצוה מצוה. ובשכר דרישת שלום אסתר שהעמיד עצמו במקום סכנה לבטל מעשה הכשפים שעשו לה שאר הנשים שראו שהיא יותר חביבה על הגי שומר הנשים מאשר הם. והיה קרוב שיזיקוהו הנשים בעלי הכשפות על שבא לבטל מעשיהם והוא מכל מקום לא חש כדי להציל נפש אחת. לכן זכה לדרישת גוי אחד בארץ. וזה טעמו של אותו פסוק דורש טוב לעמו וגו' כי לא בא להזכיר שבחו של מרדכי כי ידענו רב טובו מזה. אלא להגיד שבחו של מקום אשר גמלהו כצדקו כאמור [מנות הלוי]:

באיקונין צורת דמות אדם. והעומד במזרח ומביט בו נראה לו כאילו הצורה מבטת עליו. וכן העומד באחד משארי הרוחות או כנגדה [ונראה שזהו מה שאמר רבי אליעזר בגמרא מלמד שכל אחד נדמה לו כאומתו. ורצונו לומר שאמר הכתוב כי ראויה היתה אסתר להיות מלכה על כל המדינות משום שכל אחד נדמה לו כאומתה והיתה ערבה על כולם ומעתה מלכותה בשלימות הגמור שכל אומה מבקש מלכה מן אומתה. ולכן אמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה כאן כאשר נלקחה לבית המלך להיות מולכת על כל המדינות וכדבר האמור]:

העמידו מדיות מכאן כו'. ופירוש בעיני כל רואיה לגבי כל אותן הנראות לפניה:

בעיני עליונים. ולפי זה לא מיירי ביופי חן הפנים אלא ביופי המדות [ומעלות שהיו בה] (יפה ענף):

מתעלה בלקוחין. משום דקשה למה כתוב ותלקח אסתר. אם בא לומר שלקוחה בעל כרחה הרי דבר זה כתוב למעלה ותלקח אסתר. רק הוי ליה לכתוב ותובא אסתר או ותובל אסתר. לכן דרשו שהוא לשון עלוי כדאת אמר ולקחום עמים רבים (ישעיהו יד ב-ג). וכן דרשו בבראשית רבה (פרשה טז, ד. פרשה מ, ה) ויקח את האדם העלה אותו כמו דאת אמר ולקחום עמים. ור"ל שלהכניסה לבית אחשורוש היו מעלים אותה בדמים. זה אומר אני אתן כו' וזה לרום מעלתה שהיו מתכבדין בדבר. ולכן כתיב ותלקח לשון נפעל שכל לשון נפעל מאחר [יפה תואר בב"ר פרשה מ. וספר אור חדש]. אבל המתנות כהונה פירש שם (בב"ר שם) וכאן ועליל עמה ואכנס עמה לעשות צרכי לבעילה. או יש לומר אתעולל בה עד כאן לשונו:

תרתין מאווה. שני מאות:

מלמד שאף הנשואות הביאו לפניו. משום שקשה ליה כי זה ראינו הן בעצת הנערים שלא אמרו אלא בתולות. וכן בהגיע התור לא אמר אלא נערה ונערה. וכאן כתיב ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים. לכן אמר רב חלבו שהבתולות הביא על ידי הגי אבל הבעולות הביאו לפניו אם הם טובים בעיניו לקח אותם. ולא הביאם אל יד הגי [אור חדש]:

עד שהמליכו את אסתר כו'. משום דקשה להו כפל הכתוב וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי. שכיון ששם כתר מלכות בראשה אם כך היא מלכה ולמה צריך עוד וימליכה תחת ושתי. לכן אמרו שלדרשה קא אתי. ודרשו תיבת תחת לשון ירידה לשון ארמי תחות ושתי פירש תרד ושתי. וכן כתב המתרגם (תרגום יונתן אסתר ב, יז) וטרד מן בית קיטון בית דמכיה ית איקונין דושתי ואוקים תמן ית איקונין דאסתר עד כאן לשונו. שדרכם היה להניח בחדרי המלכים איקונין המלכה. ועד עכשיו היתה איקונין של ושתי:

בת טובים כו'. זה דברי בעל המאמר. כי הם לא ידעו עדיין עמה ומולדתה. או שעל פי מדותיה דנו כי היא בת גדולים וטובים [מנות הלוי]:

גנוסים. יחוס:

תיחות כו'. תרד ושתי תעלה אסתר:

שתפסה שתיקה בעצמה כרחל. הכוונה משום דלא צוה מרדכי עליה אשר לא תגיד אלא מתחלה כדי שלא ישאנה אחשורוש כשידע שהיא בת מלכים. אבל אחר שנשאה מה בצע בהעלם יחוסה ועל כל זה שמרה עדיין מצותו שהיה נראה לה גסות הרוח לגלות כבוד יחסה. וזה שאמר שתפשתה שתיקה בעצמה כרחל כי לא מהכרח מצות מרדכי היה אלא שתפסה שתיקה לעצמה דרך צניעות כרחל. ומה שכתב כאשר צוה עליה מרדכי. קושטא דמילתא קאמר שאף עתה עשתה כמצותו אף שלא צוה על הזמן ההוא [יפה ענף]:

פלך שתיקה. נקט הלצת תפיסת פלך. לפי שמנהג אשה לתמוך בפלך. כלומר שכן מנהגה תמיד. שאף שהכירה באביה ימים רבים שכוונתו להחליפה באותה היתה שותקת:

ראתה סבלונותיה ביד אחותה. כשרצה לתת את לאה במקומה הלבישה סבלונותיה כדי שיטעה בה יעקב. ואפשר שבעודה ארוסה נתנה סבלונותיה ללאה כפי כוונתו לתת לו את לאה:

יודע היה במכירתו של יוסף. דיצחק ידע בדבר כדאיתא בבראשית רבה פרשה פ"ד והוא גלה לבנימין. וכתב היפה ענף ולא מצאתי מהיכן דקדקו ז"ל זה. אלא מדרשה דיש פה:

[יש פה ושותק. ואם תאמר ומאי רבותא והלא השבטים החרימו ושיתפו להקדוש ברוך הוא עמהם שלא יגידו ליעקב. ויש לומר דיצחק ובנימין לא נודע להם החרם. והא דלא גלו משום שראו שהסכים הקב"ה עם מכירתם שהרי הוא יתברך לא גלה ליעקב (יפה ענף):]

**ואת דבר המלוכה לא הגיד לו.**וזה בכלל צניעות הוא שלא יודע לאדם מעלתו כנאמר (משלי כז, ב) יהללך זר ולא פיך [מהרש"א]:

אסתר אין אסתר מגדת. והיא מבנימין. שהרי מרדכי מבנימין הוא דכתיב איש ימיני והיא בת דודו. והא דכתיב איש יהודי כבר נאמרו כמה תירוצים בפרק קמא דמגילה (יב, ב) וברבה לעיל (אות א):

מה קצפון היה שם. שלא פירש הכתוב סבתו. ומשני מעביר שנים וכו'. ולפי זה הרי קאמר מפני שמרדכי יושב בשער המלך במקומם קצף בגתן ותרש. והיינו שהעביר את בגתן ותרש והושיב את מרדכי במקומם, וכדאיתא בילקוט (רמז תתרנג) אמר רבי לוי למה קצף בגתן ותרש אלא כשנכנסה אסתר למלכות אמרה לאחשורוש למה אין אתה עושה כשם שהיו המלכים הראשונים עושים שהיו מושיבים אדם צדיק בשער המלך. נבוכדנצר הושיב דניאל על פתחו שאם יגיע לו דבר היה אומר ליה שנאמר ודניאל בתרע מלכא. אמר לה מכרת את יהודי כשר. אמרה ליה יש כאן אדם כשר וצדיק ושמו מרדכי. בגתן ותרש היו עומדים בשער. כיון שהעבירם המלך והעמיד מרדכי תחתיהם קצפו ואמרו הואיל והעבירנו המלך נלך ונהרגהו בצנעא ויהיו הכל אומרים בגתן ותרש כששמרו את המלך היו משמרים יפה ועכשיו שהעמיד שם יהודי נהרג. ועל כן אמרו כאן שקצפו איך העביר שנים מפני אחד מעביר קליסריקון פירושו בלשון רומי נכבדי ארץ. והושיב הברבי הזה כלומר הדיוט. ובתרגום אסתר כתוב לסלקא תרין קלוסנתרין. פירושו קלו בלשון יון טובים. סנתרין פירושו בלשון רומי אנשי עצה נכבדים:

כתיב לכו חזו מפעלות כו'. ענינו שמפעלות אלהים הוא שמסבב סבות הפכיות לצדיקים פעם להקציף האדון על העבדים ופעם לעבד על אדוניו [מהרש"א]. ורבי ברכיה בשם רבי לוי לא סבירא ליה שעל שהושיב מרדכי במקומן היה הקצף כדלעיל. אלא מה' היה להם שהפך לבם לשנוא מלכם. ועל מילתא כל דהוא קצף בגתן ותרש כדי ליתן גדולה לצדיק מרדכי. וכן קצף פרעה בעבדיו. מכיון דלא פירש הכתוב חטאתם. וטעות סופר יש כאן וצריך לומר לכו וראו מפעלות אלהים. והוא הכתוב במזמור ס"ו. וסיפיה דקרא נורא עלילה על בני אדם. ופירושו לרז"ל לשון עלילה ותואנה. שהקב"ה עושה רצונו ותולה עלילה בבני אדם כדאיתא בתנחומא סדר וישב (אות ד) גבי מכירת יוסף וחטא אדם הראשון. והכא נמי מפרש שלעשות רצונו מביא עלילה על עבדים לגבי אדוניהם. ובהפך:

הדא הוא דכתיב פרעה קצף על עבדיו. ולא הביא קרא ויקצוף פרעה על שני סריסיו דכתיב מקמיה. משום דהכא כתיב איך עלה יוסף לגדולה על ידי הקצף הזה. שהגיד ושם אתנו נער וגו' ומיד שלח פרעה ויקרא אל יוסף [יפה תואר]:

ויבוקש הדבר וימצא וגו' ויכתב בספר דברי הימים. וקשיא ליה מה שאיתא להזכיר כאן שכתבוה בספר דברי הימים. דהוה סגי במה שכתוב להלן וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש. להכי קאמר דלא אתא קרא אלא להעיר דנילף קל וחומר ומה אם ספרו של בשר ודם הביא תשועה לישראל כל שכן כשיבא ספרו של הקב"ה לשלם שכר טוב לצדיקים שיגדל שכר כל הנמצא זכותו כתוב שם ואין ה' מקפח שכר כל צדיק. וצורך קל וחומר זה מפני מה שנתייאש איש ישראל מפני רוב צרותינו באריכות גלותינו וכן פרטי הצדיקים כי לא יש בידם מעולם הזה. ולכן יבטיחם כי על כל פנים שכרינו שמור מאחר שהכל כתוב בספרו יתברך. ולכן לא יגרע חוקו מספרו של בשר ודם. על דרך האנוש מאלוה יצדק (איוב ד יז):