זה שאמר הכתוב כי רשעים יאבדו. משום שקשה להו כי הצלחת הרשע להשמידו אפשר לפי שלא הפליג ברשע כל כך ומצליחו למלאות סאתו ויתחייב בעצם. אמנם הרשע הזה כבר הפליג ברשע כל כך עד אשר הרע בקדש שבעצתו בטילת עבודת בית אלהים. ואם כך למה יאריכו לו עוד ומה צורך לגדולה זו. והשיבו שזה שגידל אותו היה למען הרבות חרפתו וקלונו ושברו [מנות הלוי]:

סייחה. חמורה קטנה:

קלנדס. יום טוב בלשון יון כדאיתא בפרק קמא דע"ז (ו, א):

התחילו נותנים שעורים כו'. [זה עוד משל אחר לומר כשם שהבטלה גורם לה שלא אכלה המאכל ולא לרוע המאכל כי טוב הוא. כך בטלו ומעלתו של המן גרם לו לבקש גדולות ונכלי דתות לרעתו (מתנות כהונה).] ועיין כוונת המשל באריכות ביפה ענף:

דבר אחר, אחר הדברים האלה כו'. השתא בא לתרץ קושיא הנ"ל שגדלו כדי לגדל שמו יתברך. כי אם היה הורגו עכשיו היו אומרים לגוליר הרג ולא היה מי יודעו. לכן גדלו להשפילו. ולהגדיל שמו יתברך [מנות הלוי]:

גולייר. אדם חלש ושפל:

טרוכונוס. פירושו בלשון רומי שר אלף [מוסף הערוך]:

הגמון. פירושו בלשון יוני פקיד וקצין [מוסף הערוך]:

לבטל בנין בית המקדש. שהוא בית תפלתם וכפרתם של בניו של הקדוש ברוך הוא [מנות הלוי]:

וכתיב משגיא. פירוש מגדל ומנשא את אומות העולם ומצליחם ולבם מתגאה בהצלחתם והוא אבדן שלהם:

דבר אחר כו' כתיב אם יעלה כו'. טעם אגדה זו לומר למה שגדל ה' לרשעים קודם לפורענותם דהיינו שיכירו וידעו יושבי תבל כי ה' משפיל גאים. ולהכי מייתי הא דקאמר אם יעלה כו' שבמקום הדר כבודו בגאונו יושפל בחייו עד היותו נבזה ונמאס עד שרואיו יתמהו עליו ויאמרו היכן שלותו וכבודו. וכן המן אחר שנתגדל מאד הושפל גאותו פתאום להיות בלן וספר וגליור וכורז כדלקמן בפסוק והמן נדחף אל ביתו (פרשה י אות ז). ולבסוף נתלה ונאבד זרעו וממונו:

לרומא. דקשה ליה כיון דכתיב לשמים מאי לעב דכתיב בתריה שפוחת הרבה ממה שאמר תחלה. ומשום דאפשר לפרש לעב על המלאכים כדמפרש במדרש שוחר טוב (מזמור יח פסוק עביו עברו) ובמכילתא (בשלח פרשה ב) להכי קאמר שפירוש לשמים לא לשמים ממש אלא לשון רום וגובה כמו שמי קורה. ומהשתא פירוש לעב כפשוטו לעננא. ומכל מקום הוסיף הכתוב על מה שאמר תחלה (יפה ענף):

כך הוא מזוהם. שנעשה מאוס אפילו אצל אוהבים שלא המליצו שום אחד זכות עליו. ועיין בענף:

חמיין ליה ולא חכמין ליה. פירוש רואין אותו ואין מכירים אותו. שנשתנה פניו כדכתיב ופני המן חפו. ובפרט לפירוש האלשיך שחפו פניו בל יראה פני מלך. כי באור פני מלך חיים. ודרש המדרש כך ולא מפרש כפשוטו שיגוע ויאמרו עליו איו. משום דאם כן יודעיו מבעי ליה דרואיו משמע בעודם רואין אותו יאמרו איו כי לא יכירוהו. וזה מפני השתנותו בפניו או מחמת שכסו פניו בל יראה את המלך [ועיין בויקרא רבה פרשה ט"ז ביפה תואר):

אן הוא המן. איה המן ואיה שלותו:

רב פנחס הוה משתעי. רב פנחס היה מספר:

אילין עובדיא. אלו המעשים. משום דקשיא ליה מה צריך לומר אחר הדברים האלה. אחרי כן מבעי ליה. בעי השתא לתרוצי כי כדברים הנזכרים דהיינו ויתלו שניהם כן יקרה להמן. ומעין זה מייתי מה שהיה מספר רב פנחס מעשה זה שהאריה עשה סעודת לחיה ולבהמה וסיכך על גבם סוכות של עורות אריות וזאבים וחיות רעות. ואחר שאכלו ושתו אמרו מי יתן שיאמר לפנינו זמר. נשאו עיניהם בשועל הזה שהוא פקח שבחיות. שהוא יאמר דברי שיר. אמר להם תענו אתם על השיר שאני אומר לכם. אמרו לו הן. אמר להם מי שהראנו בעליונים הוא יראנו בתחתונים. והכוונה שכמו שראו עורות החיות הסוככים עליהם מפני שנהרגו כן יראנו מהאריה שלמטה והדומים אליו. והוא דרך משל כי כן אמרו ישראל על בגתן ותרש כשנצלבו שמי שהראם בצליבתם יראם כמו כן בהמן וחבריו. לפי שבגתן ותרש היו צוררי ישראל שהרי קצפו על שררת מרדכי. ולרמוז לזה המשיל הענין לסעודת החיות הנזכר כי שמחתם על מיתת העליונים ובקשתם על התחתונים לפי שכולם צוררים המה להם. גם רמז בהיות המשורר השועל ביחוד ובהיות השירה סתומה כי לא היו מרגישים בזה רק החכמים שבישראל כי הם היודעים בשנאת המן עם ישראל וכן בשנאת אחשורוש והם המרגישים בחסדי ה' בהריגת בגתן ותרש הצוררים ולכן יבקשו כי כמו כן עשה בהמן ואחשורוש. אלא שמפני היראה לא יבקשו בפירוש רק ברמז. ויבקשו שהמון העם יענו אחריהם אמן [יפה ענף]:

[כך מי שהראנו מפלתן של בגתן ותרש וכו'. כי זה נמשך מזה דאי' בילקוט אסתר על הפסוק ויאמר חרבונא וז"ל אמר חרבונא וכי הרעה הזאת בלבד עשה לך הוא היה עם בגתן ותרש באותו עצה תדע לך שכן היה שמיד כשהודיעך מרדכי הדבר מיד שטמו והכין לו צלוב והנה הוא בביתו של במן. מיד ויאמר המלך תלוהו עליו (גבול בנימין): וצליבתן. תליתן:]

**ומי שפרע מן הראשונים.**היינו משבעה שרי פרס ומדי שנהרגו לפי שיעצוהו על ביטול בנין בית המקדש כדכתיב לעיל (פרשה ה, ב) [יפה ענף]:

הרהורי דברים היו שם. דפירושו אחר הדברים אחר הרהורי הדברים. דאם לא כן דברים למה לי. אחר כך מבעי לי כדכתבתי באות הקודם (אות ד):

המן הרהר. צריך עיון מה ענין גדל המלך אחשורוש לענין הרהור זה דהמן. ושמא משום דהרהר להעזר מאסתר אם היא יהודית מצד הקורבה ושוב כשנתגדל בקש להשמיד את כל היהודים ולא זכר ברית אחים (יפה ענף):

אם אסתר יהודית. לפי שושתי היתה מסטרתו בקונדיקון שלה על פניו להורות כי עקב סוליתה גדול וחשוב מכל פני המן כדלעיל (פרשה ד אות ו) לכן שמח ממוכן עתה באסתר דממה נפשך נוח לו באסתר שקרוב לו להתאהב לה (יפה ענף):

קרובים אלו. לאלו מצד הדת והמנהג. לכן המן שהוא מעשו שמח שממה נפשך יש לו קורבה עמה או מצד היחס או מצד הדת והמנהג:

שני עשירים עמדו בעולם. לפי שלא נתבאר כאן מה ראה אחשורוש לגדל את המן על כל השרים עם היותו הקטן שבשבעת שרי פרס ומדי שהוא ממוכן כדאיתא בפרק קמא דמגילה (יב, ב וברש"י ד"ה מכאן). ורצונו לומר שעל ידי שראה המלך עשרו ורב בניו. ולכן זכר כאן מה שהיה מיוחד בעושר מזולתו:

הדא הוא דכתיב אחר הדברים כו'. למה שאמר שהיה לרעתם מייתי מאחר הדברים האלה שעל ידי זה גדלו המלך. והיה סבה זה למפלתו:

פתח טמנו גאים כו'. כי היכי דלא תקשה איך נסתכן מרדכי לעבור את מצות המלך פתח בהאי קרא דדרשינן ביה מצודה פרשו לי כו' לומר דהכי נמי הוה ענין המן שרצה להכשיל את ישראל בצלם שחקק על בגדיו כדי שישתחוו לו כדלעיל. ולזה נסתכן מרדכי שלא להשתחוות לו:

מצודה פרשו לי כו'. רצונו לומר שאין אומרים לו עבוד עבודה זרה בהדיא. אלא במילתא דאתו למיטעי. וכענין המן שהמלך צוה להשתחוות לו. והוא חקק עבודה זרה על בגדיו שאינו נראה שמשתחוה אלא להמן ונמצאו משתחוים לעבודה זרה. וכענין זה מבקשים להטעות אותנו בענינים אחרים (יפה ענף):

בניה של רחל נסן שוה. הכוונה זה ששניהם זכו ליטול עטרה לצאת בלבוש מלכות בארץ לא להם זה היה בזכות רחל אמם:

נסן שוה. לפי הענין הוא לשון נס ודגל. כלומר עומדים על משמרתם והקמת דגלם כי כמו שיוסף לא נסוג אחור עם שהפצירה בו יום ויום כן מרדכי עמד טעמו בו. או הוא לשון נסיון, פירוש שהיו מנוסים שניהם בנסיון אחת. שפוטיפרע כל יום ויום היתה מדברת אל יוסף והיתה רוצה לפתות אותו והוא עמד בנסיון. וכן אצל מרדכי כתיב ויהי כאמרם אליו יום ויום שלחצו אותו יום ויום והוא עמד בנסיון ולא אבה לשמוע להשתחוות בשום אופן. וכן גדולתן שנתן להם השי"ת היה גם כן שוים. שלפי שהיו קרובים אל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ולא סרו מאתו לכן נתקרבו גם כן למלכי בשר ודם וניתן טבעות על ידיהם (אור חדש). ועיין עוד בענף :

ויקראו לפניו אברך וכאן כו' וקראו לפניו ככה כו'. ושתי הקריאות דומות. כי לפירוש התרגום (בראשית מא, מג בתרגום אנוקלוס) באברך אבא למלכא. הכוונה בזה שהוא חשוב בעיני המלך מאד והיינו אשר המלך חפץ ביקרו. ולפי פירושי המפרשים דהיינו שלפניו יכרעו ויפולו היינו נמי ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו שכל העולם ישתחוו לו וינשאהו. ואף לפי מה שכתב ב[מדרש] בראשית רבה (פרשה צ ג) אב בחכמה כו' לא קשה כי במה שאמר שהמלך חפץ ביקרו משמע נמי כי איש חכם הוא כי לא יקרב אל המלך אלא אם כן הוא חכם:

מה אמר ליה מרדכי כו'. דודאי הוה ליה לתת טעם לדבריו דלא חציף לומר שאינו חושש למצות המלך:

ארור האיש אשר יעשה. דריש יעשה כמו יַעֶשֶה שעשה עצמו עבודה זרה כהמן:

ורשע זה עושה עצמו עבודה זרה. כי דעת אחשורוש והמן היה שטוב המזל יאושר בארץ. ולכן יחשב העושר אצלם לאושר. ולכן צוה אחשורוש שישתחוו להמן אשר ניעור במזלו אל רבוי העושר. והמן עשה עצמו עבודה זרה כי ברוב עשרו חשב כי זה כחו למזלו והיא גופה של עבודה זרה. ולכן הביא מה שאמר ישעיה חדלו לכם מן האדם וגו'. כי [יבטח] ברוב עושרו יעוז (תהלים נב ט). וכדכתיב התם (ישעיהו ב, כ) ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו [יפה ענף]:

איסגנטירין. פירושו יליד בית ומיוחס. ובילקוט (אסתר, רמז תתרנד) מסיים וכי איסגנטירין משתחוה להדיוט:

וזקני נולד בארץ ישראל. פירושו על דרך שאמרו חז"ל (כתובות קי, ב) כל הדר בארץ ישראל יש לו אלוה. כי ארץ ישראל הוא תחת ידי השי"ת. ושארי ארצות שרים העליונים מושלים עליהם. ולפיכך נחשב הדר בחוץ לארץ כאילו אין לו אלוה. ואם כן אין לך בשבטים שהוא רחוק מעבודה זרה כמו בנימין זקנו של מרדכי [אור חדש]:

אמרין ליה זקנו כו'. נראה שצריך לגרוס זקנתו הלא כו' וכמו שמסיים ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו [ומה שלא הביא ראיה מן יעקב שהשתחוה שבע פעמים לעשו יש לומר שכן הוא דרך האחים בהיותם נפרדים זה מזה כמה שנים לרוב החיבה כשנפגשים זה בזה משתחוים זה לזה כדכתיב ויצא משה לקראת חותנו וישתחיו. אבל השתחוית הנשים היה שלא לצורך אלא להכנעה יתירה (יפה ענף). או צריך לומר זקנו הלא השתחוה לזקני הדא הוא דכתיב וישתחוו ארצה שבע פעמים. וכן הוא בילקוט (אסתר רמז תתרנד) ואם כן קאי על זקנו יעקב. ולתרץ הגירסא שלפנינו אפשר לפי שכל השבטים נקראו על שם יוסף כדאיתא ב[מדרש] בראשית רבה (פרשה עא) לכן סבר המן כיון דיוסף השתחוה גם בנימין בכלל. ועיין בענף:

התיב. פי' השיב [להם באותה שעה עדיין לא נולד בנימין זקני שהוא אבן נגף וצור מכשול לעשו כמו שאמר אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן. ומפני כך אין לעשו יד עליונה עלי וא"כ אין הדעת נותן שאשתחוה לו מצד חשיבותו רק מצד שעשה עצמו עבודה זרה וזה אסור לי (אור חדש)]:

אמרין ליה. הלכו ואמרו זאת להמן שהשיב להם תשובה נצחת:

ויגידו להמן וגו'. אשר הוא יהודי. דהיינו שלא השתחוה לעשו כאחיו:

אמר רב איבו כו'. הוקשה לו כי למה זה כי כאשר הגידו להמן דברי מרדכי לא היה המן מלא חמה. וכאשר ראה כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה אז נתמלא חימה. ועל זה אמר שרמז בזה מה שאמר הכתוב תחשכנה עיניהם מראת שקשה שמלת מראות הוא מיותר דפשיטא שחשכת העינים הוא הסרת הראש. להכי דריש דמראות סבת החשיכה שרצונו לומר שמראית עיניהם של רשעים מסמאות אותן בהשתמש בהן לדברי עבירה וזהו סיבה לסמוי עיניהם. וזהו מראות כלומר מחמת הראות. והראיה על זה כי על הצדיקים העידה התורה לומר וישא אברהם את עיניו וירא כלומר שלא ניתוסף לו מאומה כי אם עינים שהיו לו מעת הבריאה ראו מה שראו תיכף אחר שנשא אותן. ואין זאת כי אם השמירה מלטמאן. ולא כן הרשעים שמקלקלין את ראיתן ולכן תחשכנה עיניהם [קול יעקב]:

את בנות האדם. כי טובות הנה. דויראו כי טובות הנה מיותר הוא דלא הוה צריך לומר אלא ויקחו להם בני האלהים מכל אשר בחרו. דפשיטא דאשר ראו טובות בעיניהם לקחו. אלא שתלה קלקולם בראיה כי הוא סבם פועלת הרעה:

וירא חם אבי כנען. דלא הוה צריך לומר אלא ויגד חם דפשיטא שמפני שראה הגיד. אלא שתלה הכתוב קלקולו בראיה:

וירא עשו כי כו'. שלא יצדק בזה ראייה חושית אלא וידע מבעי ליה. אלא שתלה קלקולו בראיה:

וירא בלק בן צפור. שכדי לתלות קלקולו בראיה נקט ראיה במקום שמיעה. דודאי לא ראה בעיניו מה שעשו לאמורי אלא שמע מאחרים:

וירא בלעם כו'. כי לא יצדק בזה ראייה חושיית אלא וידע מבעי ליה. אלא שתלה קלקולו בראיה:

וירא והנה שלשה אנשים. דיתורא דוירא וירא מרמז לתלות תיקונם בראיה:

וירא והנה באר בשדה. דלא הוי צריך לומר אלא והנה באר בשדה שמאחר שהלך שם הוא רואה לכל. אלא כתב וירא לרמוז תיקונו בראיה:

וירא והנה הסנה. דמיותר. דכיון דכתיב וירא מלאך ה' אליו תו לא הוה צריך לומר אלא והנה הסנה. אלא לרמוז להנ"ל:

וירא פנחס. דקשה כמו שהקשו ב[מדרש במדבר] רבה (פרשה כ, כה) וכולם לא ראו. אלא לרמוז כהנ"ל (עיין יפה ענף):

בזי בן בזי. הוקשה להם דלא שייך לשון ויבז. רק היה לו לומר ולא שלח ידו במרדכי כי קטן הוא בעיניו. להכי קאמרי דלכך כתיב ויבז משום שהוא בזוי בן בזוי. רצונו לומר משום שהוא בזוי בעצמו לכן הוא מבזה הכל. וכמו זקנו על שהיה בזוי לכן בזה את הכל כדכתיב ויבז עשו את הבכורה [אור חדש]. עוד יש לפרש על דרך שאמרו במדרש בראשית רבה (פרשה סג, יג) הדא הוא דכתיב [יחזקאל לה ו] כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך. ועשו הוא שונא את הדם [בתמיה הרי כמה צדיקים הרג] רבי שמואל בר נחמן אמר זה בכורה וקרבנות כו' [כלומר שהיה מבזה את הבכורה שתלוי בה העבודה עבודת הקודש של הקרבנות]. רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו. [פי' הוא שונא דם האדם שהוא בגוף האדם וממהר לשופכו] וכן המן שבא מזרעו כתיב ביה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וגו' ובקש להשמיד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים:

נמשלו ישראל לצורים. דריש ויבקש שבקש ווי לעצמו. ולהכי מייתי הך דרשא דמסיק בה ווי לקדרא. וכן הא דאוי לו למוכר וכו' וכן משל דהמן רשיעא דמסיים ביה חייך רישך מתורם כו' [יפה ענף]:

ושברה כשבר נבל יוצרים. באמת האי קרא בישראל קמיירי. אלא שפירושא דהאי קרא ושברה כנסת ישראל. כשבר נבל יוצרים היינו אומות העולם. רצונו לומר שכמקרה האומות העולם יקרה לישראל שבוטחים בהם כאומר שם ומצרים הבל וריק יעזורו. וזה על דרך (ישעיהו לא, ג) וכשל עוזר ונפל עזור. על כל פנים נשמע מזה הפסוק שאומות העולם נמשלו כחרשים [יפה ענף]:

נפלה כיפה כו'. רצונו לומר בין שהסלע נופל על הקדירה ובין שנופלת הקדירה על הסלע נשברת הקדירה. כן הוא בין [כשאומות העולם] באים להרע לישראל כענין המן וסנחריב. ובין כשישראל יבואו לעתיד להלחם עם גוג ומגוג וחיילותיו הם נלקים על ידי ישראל. ועל העתיד מייתי מחלום נבוכדנצר דכתיב אתגזרת אבן כו':

פורפירא. לבוש מלכות. וכשהיא נמכרת בשוק ווי למי שמכרה ואוי למי שקנאה שבודאי גנובה היא מבית המלך:

והן נמכרים וכשהם נמכרים:

ביש גדא כו'. רע מזל וחשך ושקיע המזל [מתנות כהונה]:

סוף סוף כו'. מה אתה יכול לעשות כל יגיעך הלא לריק הוא:

רישך מתורם. ראשך יורם ויוסר תחת ראשם שהם יהיו להצלה ואתה לתליה. יורם על דרך (בראשית מ, יט) ישא פרעה וגו':

הריני מפיל גורלות. מפני שהיה הולך לקראת נחשים לכן היה מחזר בגורלות ודרכי מעוננים והוברי שמים אם ימצא מקום מצד המזל למפלתם ולזה רוח הקודש שוחקת בו ואומר ועל עמי ידו גורל שישראל להיותם נחלת ה' שלא ישלוט בם מזל. וכמו שנאמר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד) שחלק שבעים אומות לשבעים שרים. ונפל ישראל בחלקו של מקום. והיינו דמייתי כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ועיין בענף:

הפיל פור הוא הגורל. רצונו לומר שנאמר הפיל פור הוא הגורל וגו' לפני המן. ואומר הוא הגורל מיותר. לכן אמרו כי הוא הגורל חוזר אל המן ורצונו לומר הוא הגורל לפני המן ולא לפני ישראל. כי הגורל מוכן לפני המן להפילו:

שרו. השר הממונה על יום ראשון:

כי נבראו שמים וארץ. ובשביל ישראל נברא וכאומרו (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי כו':

ואמרת אם לא בריתי כו' יש ברית בבשרם כו'. הכוונה משום שיש במקרא זה אם לא בריתי שני פרושים לרז"ל או על המילה או על התורה. לכן הביא שניהם. ועל המילה אמר ואתה את בריתי תשמור. וביען שמירת הברית הנה הוא שישמור אות ברית קודש שלא יטמאנו בביאה אסורה. והם נכשלו בזה שהעמיד המן זונות כדאיתא בילקוט (אסתר רמז תתרנז, מדרש רבה אסתר ז, יג). לכן אמר וכתיב והיתה בריתי בבשרכם שלא נזכר שם שמירה וזה הוא על הפושעים. ופסוק ואתה את בריתי תשמור נאמר על הצדיקים כי רובו של אותו הדור צדיקים היו כדאיתא בחזית (שיר השירים רבה פרשה ז) פסוק אמרתי אעלה בתמר. ואמר עוד יש ברית בפיהם זו התורה כו' ואם קצת נתעצלו בתורה. יש ויש הרבה מחזיקים בה ואף המתעצלים יש עליהם זכות שקבלוה ומחזיקים בה קצת לא כן האומות שלא קבלוה כלל [מנות הלוי]:

ויש ברית בפיהם זו תורה. שנקראת ברית כדכתיב (דברים כח סט) אלה דברי הברית:

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ואיתא בספרי (במדבר פיסקא לד) וברבה (ויקרא פרשה ב, ב) כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים:

הפוך עליונים ותחתונים כו'. הטעם בהפוך העליונים ותחתונים באבוד ישראל. הוא לפי כמו שיש הבדל בין עליונים לתחתונים. שהתחתונים גשם עכור משתנה נפסד והעליונים גשם דק קיים בלתי נפרד. כן הבדל ישראל מאומות העולם בנפשותיהם שהם חלק אלוה ממעל. מה שאין כן אומות העולם (יפה ענף):

וישראל מקלסין. לרבותא נקט הא. דתרומות ומעשרות איכא נמי באילנות:

ובו נקוו המים לים. לים אוקיינוס ועיין בבראשית רבה (פרשה ה, ב). והתנה עמהם שיקרע לישראל:

ולישראל נגזר י"ב גזרים בים. פירושו שקרע הים לשנים עשר קרעים לשנים עשר שבטים כדי שלא יכנסו בערבוביא אלא כל שבט ושבט עבר בדרכו שנגזר לו [ועיין בענף] וזה היה לתוקף הנס. ואם כן היו ישראל סיבה לשתפרסם הנס ההוא על ידם:

[ועכשיו אם ישראל בטלים אנו היאך קיימין. פירושו כי לפי שצמיחת האדמה בזרעים ואילנות אינו אלא בזכות עבודת ה' הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לעם תבואה שבשדות. וא"כ לקיום המצוה תוסף תת כחה. וא"כ בהעדר ישראל מקיימי המצות באילנות וזרעים נמצא מציאותם לבטלה (יפה ענף):]

**יום רביעי כו' רבונו של עולם כו'.**קשה היכן מצינו שהמאורות נבראו שישתמשו לאורן של ישראל. והראיה שהביא מהלכו גוים לאורך קשה מהכל. ובילקוט (אסתר תתרנד) כתוב ברביעי שמש בגבעון דום. וזה דבר נאות כי נתקדש שם שמים שם. וטוב ממנו במדרש לקח טוב (הוצאת בובר פ"ג אות ז) אמר לפניו רבונו של עולם בי נבראו שמש וירח וכוכבים וישראל נמשלו בהם שנאמר והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי עד כאן. אבל גירסתינו קשה [מנות הלוי]. והיפה ענף גרס יום רביעי נבראו המאורות וישראל נמשלו למאורות שאומות העולם עתידים להשתמש לאורן של ישראל. וגירסא זו נכונה:

נמשלו לכוכבים. כדלעיל ממדרש לקח טוב. ועוד דכתיב והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. וכן ומצדיקי הרבים ככוכבים:

אם תאבדם כו'. רצונו לומר כיון דאומות העולם משתמשים לאורן של ישראל הנה המאורות צורך ישראל לבד נבראו. ומסתמא מהאי טעמא נמשלו ישראל לכוכבים כי הם המאירים לכל העולם ככוכבים. ואם כן בהעדרם מה צורך לכוכבים כיון שלא נבראו אלא לצרכם [יפה ענף]:

עקור כל האדם כו'. כי ישראל תכלית המין האנושי:

יום שבת בו נגמרו כל מעשיך. כדכתיב ויכל אלהים ביום השביעי. ופירושו בהכנסת יום השביעי ברגע שאין בשר ודם יכול לכוין אלא הקדוש ברוך הוא. או פירוש שעם המנוחה שנתחדשה בשבת נשלמה מלאכת העולם כדאיתא במדרש בראשית רבה (פרשה יא אות ב) (יפה ענף):

ונשתכלו. כדכתיב ויכולו ומתרגמינן (תרגום אונקלוס בראשית א, ב) ואישתכללו. ורצונו לומר שנשתכלל העולם ביופי על ידי תולדותיהם שנתחדשו בהם אחר יצירתם חמה ולבנה ברקיע ואילנות ודשאים בגן עדן בארץ. ואף על גב דשמים וארץ יפים מצד עצמן. מכל מקום אשמועינן קרא שעל ידי תולדותם נשתכללו שמים וארץ יותר ממה שהיו בתחלה. והכי פירושו דקרא ויכולו שמים וארץ עם כל צבאים רצונו לומר הצבאים הם המשכללים אותם [יפה תואר בבראשית רבה פרשה י]:

עקור את השבת. שלא יודע בעולם הפרש בין יום השבת המורה על שביתת ה' ממלאכה בימי בראשית לשאר הימים. שאחר שאין ישראל השומרים שבת בעולם בטל האות הזה ויחשבו העולם שאין הפרש בימים בענין הבריאה. אלא כדעת הפילוסופים שהעולם קדמון ולא ידעו שהיה על ידי חדוש מאין שנגמרה מלאכתו בשביעי [יפה ענף]:

ועלה בו זכות פסח. אשר אז הורו אמונתם הגדולה עד שקשרו ארבעה ימים קודם תועבת מצרים בכרעי מטותם תמוכים בטוחים בקונם שיעשה להם נס. וכן מלו עצמם עם רב כמוהו אשר היה בזה סכנה רבה למול ולצאת לדרך. ומכל מקום עשו כן כדי לאכול הפסח:

זכות פסח קטן. שמורה על חבתם במצות עד שמי שחדל לעשות הפסח להיות טמא לנפש כשני האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם תרע עינם לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו ושאלו על הדבר והוקבעו להם ולהולכים בדרך רחוקה תיקון לבל יהיה מעוות לא יוכל להמנות:

וזכות המן. שגם זה יורה על קיום המצות כי על ידו נתנו מצות רבות בדבר השבת:

בתמוז זכות הארץ. דאיתא בסדר עולם רבה (פרק יא) מלחמתה של יריחו ושל עי ושל גבעון היו בתוך שלשה חדשים בשלשה בתמוז ויאמר לעיני כל ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש עד כאן לשונו. וזה היה עיקר כבוש ארץ ישראל ששם נהרגו ממלכי ארץ ישראל רבים כדכתיב שם. וגם נתפרסם אז שם יהושע ונפל פחדו על הנשארים ונמס לבבם ולא יכלו עוד לעמוד נגדו והוה כאילו נכבש אז כל ארץ ישראל:

בתמוז חמשה. שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והבקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל:

ובאב חמשה. שנגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. כדתנן בתעניות פרק ד (תענית כט, א):

זכות השלמת החומה. שהם עתידים להשלים החומה באלול. שמגיד מראשית אחרית חשיב להו זכותייהו מהשתא:

שבו מתה. על ידי מעשה העקידה כנודע (בראשית כג ב ברש"י שם). וכיון שמתה בדרך מצוה הרי זה זכות [מנות הלוי ויפה ענף] ועיין בענף:

זכות חנוכה. אף על גב דבימי המן אכתי לא הוה חנוכה. מגיד מראשית אחרית חשיב להו זכותייהו מהשתא. וכן זכות עזרא דבסמוך:

זכות אנשי כנסיות הגדולה כו'. פירושו עלה שבט זכות הקבוץ הגדול שבעשרים ושלשה בו נתקבצו בו כל ישראל על פילגש בגבעה. וכן מצאתי בהדיא במגילת תענית וז"ל בעשרים ושלשה בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין ועל פילגש בגבעה ועל צלם מיכה עכ"ל. אך קשה מה שאמר כאן ובמגילת תענית שנתקבצו אז גם על פילגש בגבעה הא איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט) ובחלק (דף קג ב) שהיה עשן של המערכה ועשן פסלו של מיכה מעורבין זה בזה כו' ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה אמר ליה הקב"ה בכבודי לא מחיתם ובכבוד בשר ודם מחיתם עד כאן ואפשר אף שבתחלה לא השגיחו בענין פסל מיכה כיון שהתחילו בדבר פילגש בגבעה גמרו בדבר הפסל שמצוה גוררת מצוה ונעשה זה וזה:

ולא מצא לו שום זכות. ואף על גב דבאחד לחדש משמיעין על השקלים. מכיון דאז לא הוו נהיגי בהו לא חשיב להו זכות. ואדרבה סבר לקנתר בהכי כדאיתא במדרש שאכתוב בסמוך (אות טז) [יפה ענף]:

זה איוב. וסבירא ליה כמאן דאמר איוב משל ישראל היה ומעולי גולה היה כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (טו, א) [מתנות כהונה ויפה ענף]:

תאומים נמצא בו כו'. והנה תאומים בבטנה. חסר כאן ועוד צריך לגרוס סרטן נמצא בו זכות משה שהוא דומה כסרטן שהוא במים כך הוא היה במים. וכן הוא בקרובות לפורים (קרובץ לפורים בפיוט אספרה) המיוסדות בלי ספק על מדרשים וסרטן גדל במים העיר צדק משוי ממים [מצאתי]:

בא לו מזל דגים כו'. ולא עוד אלא שבאדר כו' כשם שהדגים כו'. ביאורו הוא כי חכמי תולדה וחכמי איצטגנין שפטו כי יש מזלות שגזרתם הוא החלטי אם לטובה אם לרעה. ויש מזלות שאין החלטי ומתהפך. ונחלקו איזה מזלות הם. ויש שאמרו שכל מזל שהוא כפול כמו תאומים דגים הוא החלטי כי לחזוק בו כפול. וזהו היה ענין המן כי בוודאי ידע כי ישראל ישובו רק היות מזל דגים רע אמר כשם שהדגים בולעים כך אני בולע אותם ובפרט שמת בו משה רבן בוודאי גזרתו החלטי ולא יתהפך. אבל לא ידע שבז' אדר מת משה ובז' אדר נולד משה אם כך אין כאן החלטי שהרי היה פעם לטובה ופעם לרעה ואם כך אף בזה יהופך ויהיה הוא נבלע מן הבולעים כשם שהדגים פעמים נבלעים ופעמים בולעין. וזהו שאמר רב חנן הדא הוא דכתיב ונהפוך היא רצונו לומר שסגולת המזל ומשטריו היו בלתי החלט וגזרה קיים רק נתהפך הוא פעם כה ופעם כה. וע' ביערות דבש ח"ב דף כ"ג דרוש לז' אדר:

והוא לא ידע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה. כצ"ל [יפה ענף]:

נבלעין. הקטנים על ידי הגדולים:

אותו שנאמר בו ה' אחד כו'. מדהוי ליה למימר יש עם אחד וכתיב ישנו דריש לשון שינה. ולקמן בסמוך דריש לשון שינים. כלומר שרמז הכתוב כי גם זה אמר. אף על גב דאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

ישן לו מעמו. דעת המן הוה כי כח ה' ככח אחד מצבא המרום שיקרה בו שינוי מצד התחלפות מצבו באריכות הזמן וכיוצא. וכמו שאמרו לקמן כבר הוא זקן. וטעה בזה ממה שראה שהסתיר ה' פניו מישראל וגלו. וכינה הענין לשינה שהוא חולשת הכח. היפך ממה שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ופרע הקב"ה ממנו מדה כנגד מדה ונתעורר עליו כטבע האדם המתעורר שינה בריא וחזק ואיבדו [יפה ענף]:

שניהון רברבין. פירוש שיניים שלהם הם גדולים. כלומר שאוכלים הרבה וכדמפרש ואזיל. ודרש ישנו לשון שיניים:

פחת בממונו של עולם. שהם קונים בדמים יקרים לכבוד שבת ויום טוב ומיקרים השער כמו שהובא בטור או"ח סימן תר"ד עיין שם. וזהו פחת בממונו של עולם:

חד לתלתין יומין ריש ירחא. שכתב הטור או"ח סי' תי"ט ומצוה להרבות בסעודת ראש חודש דאיתקש למועד דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם עיין שם:

וצומא רבה. לפי מה שכתוב כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי:

חגא דמטללתא. הוא תרגום (אונקלוס דברים טז יג) של חג הסוכות:

אילו היו משמרים את מועדיהם כו'. כדאיתא בגמ' (ע"ז יא, ב) קלינדא וסטרנלייא שהם ח' ימים קודם תקופת טבת וח' ימים אחריה שקבעם אדם הראשון. ואמר שם הוא קבעם לשמים והם קבעום לעבודה זרה. לכן אמר שאילו היו משמרים מועדיהם ומועדינו שאלה הם קלינדא וסטרנלייא שתחלה היו מועדיהם גם כן. ועתה שנקבעו לנו הם מבזים אותנו (גבול בנימין):

שהיה המן מקטרג כו'. שמפרש ולמלך אין שוה להניחם לשון קדש שהוא תשובת ה' על מה שהיה מיכאל מלמד סניגוריא עליהם שהם מתקטרגים על שמירת התורה ואמר ליה ה' כי למלכו של עולם אי אפשר להניחם ביד צריהם כי אי אפשר לעולם בלא ישראל [יפה ענף]:

לא שבקית. לא עזבתי ולא אעזוב בין חייבים בין זכאים דלהכי כתיב בעבור שמו הגדול דאפי' כשאין ישראל זכאין. וכדאיתא ברות רבתי בפסוק ותקם היא וכלותיה (פרשה ב, א). ולפי שמיכאל הליץ מצד זכותם אבל מדת הדין מקטרגת מצד חטאם שנתקלקלו בסעודת אחשורוש כדלקמן. השיב ה' בין חייבין בין זכאים [יפה ענף]:

שאי אפשר לעולם בלא ישראל. כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כדלעיל בפסוק בחדש הראשון (אות יג). והיינו בעבור שמו הגדול שהוא דבק בהם. על דרך ומה תעשה לשמך הגדול:

אם יתן איש את כו'. זה כעין פתיחה אקרא דאם על המלך טוב כו' ועשרת אלפים ככר כסף דדריש האי קרא על אהבת ה' את ישראל דכתיב כי עזה כמות אהבה דהיינו אהבתי אתכם כדאיתא בחזית (פרשה ח, ז). וקאמר שמאהבת ה' אותנו מי שירצה ליתן הון ביתו על ישראל להזיקן כהמן שנתן עשרת אלפים ככר כסף שוחד למלך להכחידם לא יועילנו. והכי קאמר באהבה בוז יבוזו לו מפני אהבת ה' אותנו יבוזו לו שיבטל ה' כוונתו ויהיה לבוז כמו שקרה להמן. וטעם הפתיחא לרמוז מה שאיתא בילקוט (אסתר רמז תתרנד) שאמר אחשורוש מתיירא אני שמא יעשה לי כשם שעשה לסיחון ועוג ול"א מלכים כו' אמר ליה המן כל אותן הדברים היו כשהיה בית המקדש קיים והיה הקדוש ברוך הוא רצוי להם והיו מביאין שקליהם. אבל עכשיו הוא כעוס עליהם ואני סוכם לך חשבון ששים רבוא בקע לגולגולת שהיא עשרת אלפים ככר כסף כו'. שלפי זה משקל כסף זה היה קנטוריא על ישראל שאין עומדת להם זכות שקליהם. ולהכי דריש הכא אם יתן איש את כל הון ביתו שאף שחשב לקנותם ולדחות זכות ישראל בשקליהם. ה' שמר אהבתו להם [יפה ענף]:

בשעה שאמר המן כו'. כל הדברים אלו גמרא גמירי להו דמקרא לא משמע אלא שמיד נשמע אחשורוש להמן באות נפשו להרע לישראל טפי מהמן כמו שאמרו לקמן (אות כ) שיותר היה אחשורוש שונא לישראל מהמן:

לא יכולת כו'. אין אתה יכול להרע להם בשביל שאלהיהם אינו עוזב אותם לגמרי. בא וראה מה עשה למלכים הראשונים שהיו לפנינו. כגון פרעה סיחון ועוג ושלשים ואחד מלכים ועגלון וסיסרא ויבין וסנחריב ונבוכדנצר ובלשצר. שהיו פושטין ומושיטין ידיהם עליהם. שהיו מלכים גדולים וחזקים יותר ממנו. דאחשורוש לא שלט אלא בחציין של מדינות העולם כדלעיל פרשה א':

וכל מאן כו'. וכל מי שבא עליהם לאבדם מן העולם ויעץ עליהם נתבטל מן העולם. והיה משל לכל דורות העולם. ואנחנו שאין אנו טובים כמו הם על אחד כמה וכמה שיגיע לנו כך. לכך עזוב לך מלדבר שוב בדבר הזה:

ורוצה להשליך גורל בדבר הזה. כצ"ל [אות אמת]. והמתנות כהונה כתב שלא צריך תקון אלא הוא לשון המקרא אשליך לכם גורל. וישלך להם יהושע גורל:

אם לא בריתי יומם ולילה. כדלעיל בפסוק בחדש הראשון (אות טו). ומודים היו חכמי אומות העולם אז בסגולת תורתינו ומעלת ישראל וקורבתם לפני ה'. אלא שלא היו רוצים להביא צוארם בעול המצות אשר לא נצטוו בהם. וזה היה ענין נבוכדנצר ודריוש ודומיהם אשר ראו את מעשה ה' והודו בגדולתו והשגחתו:

וישראל נקראו קרובים. הראשון הוא מיותר [אות אמת]:

והקדוש ברוך הוא נקרא קרוב. וזו מעלה יתירה שעושה לישראל עיקר והוא יתברך קרוב להם וכדרך שאמרו במדרש בראשית רבה (ב, טו) גבי אשר לו אלהים קרובים אליו:

קרוב ה' לכל קוראיו. דאף על גב דלא כתיב הכא ישראל. אין קוראו באמת אלא ישראל:

והיכן כחו. ואף על פי שנפרע מנבוכדנצר שנטרד ממלכותו ועם ערודייא מדוריא. אפשר שהמן לא הכיר שזה בכח ה' אלא שחשב איזה מקרה חולי אירע לו. ועל נס חנניה מישאל ועזריה ודניאל אולי בקש עילה לומר שדניאל בלהט וכשוף היה. וחנניה מישאל ועזריה סכו בדם סלמנדריא שאין האור שולט (עי' סנהדרין סג, ב ורש"י חולין קכז, א) ועל ענין בלשצר חשב כי קנא ה' לכבוד כלי ביתו המחולל ביניהם ואז על כרחך אזר כגבר חלציו והתאמץ בכל כחותיו. אבל בשביל ישראל לא יעשה זאת:

מיד קבלו דבריו. קשה אם כך איך בעוד שלשה ימים העיז פניו לומר מי הוא זה אשר מלאו לבו אחר שבפירוש דברו על ישראל לאבדם. ושמא על מה שנכללה המלכה בגזרתם מצא מקום לערער כי הוא לא ידע מזה ואדעתא דהכי מי מלאו לבו לעשות כך:

פלטרין היו לו לבנות. כוונתו בזה כי להכניעם לפי שהיו מתקוממים עליהם נתן להם עסק זה ובכל זאת לא יכול להם:

עד שנצלו את מצרים. ולא ראה המן מה שהיו המצריים חייבים להם מכמה שנים שנשתעבדו בהם. שחשב שמהראוי לעשות להם כן למען ענותם בסבלותם לפי שהיו מתקוממים עליהם כמו שכתבתי לעיל (ריש אות ז):

ובכשפיו נטל מקל. אף על פי שאמר לחכמים אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים ונפלאות ששמעתם כבר הוא זקן. אפשר דלדבריהם דאותם חכמים המפחדים ממנו קאמר. ואיהו לדידיה סבירא לן כי משה בכשפים היה משתמש. והחכמים לא דקדקו במה שכתבו בכתבים כן דמה איכפת להו שהקב"ה שוב הזקין או שמתחלה מעשה כשפים היו:

ומהיכן בא עמלק. פירוש שלא תאמר שעמלק נתן אצבעו בין שניהם שבא עליהם למלחמה והבא להרגך השכם להרגו. להכי קאמר ומהיכן בא וכו' שבעצת בלעם בא הילכך לא היה להם להתאכזר עליהם כל כך להפיל כולם בחרב. אמר ליה הוי לו לבוא בברית שלום או להרוג קצת עד שיכניענו ולהניח ממנו פליטה [יפה ענף]:

בעל מחשבות רעות. הספר אמר כי היה בעל מחשבות רעות. ואולי רעות הוא ט"ס [מתנות כהונה]. ולי אפשר שהכי קאמר לו וגם אתה יודע לחשוב איזה עת שתוכל לעשות רעות כלומר באיזה רגע הקב"ה כועס. וזהו כבוד לבלעם על דרך (במדבר כד טז) ויודע דעת עליון:

באו על סיחון ועוג. ואף על פי שהם פתחו במלחמה ויצאו לקראתם למלחמה. סבירא ליה כי לא היו ראוים ליהרג מפני זה. כי יפה עשו למנעם עבור בגבולם כי שומרי המעברות היו (יפה ענף):

וישסף שמואל את אגג ואיני יודע למה הרגו מיתה משונה כזאת. כצ"ל [אות אמת]:

ומרוב טובה שהיה להם מרדו באלהיהם. זה אמר המן להם לחכמים אפילו לפי דעתם כי יד אלהיהם העושה להם את כל אלה. הרי מרדו בו:

ועוד שהזקין כו'. פירוש ועוד שהכרח לומר שהזקין מאחר שנבוכדנצר שרף ביתו. הילכך ממה נפשך אין לפחד מהם:

אל תירא מפחד פתאום כו'. הכוונה משום ששני פחדים היו ביד ישראל. אחד פן לא יעצרו כח אויביהם להאריך עד י"ג לאדר ויקומו פתאום להשמיד. על זה אמר אל תירא מפחד פתאום. ועל הפחד שני שהיו ביד ישראל גם שימתינו אויביהם להאריך עד י"ג אדר. אולי לא יתוקן הדבר בנתיים ויתעתדו לגלים ביום מועד הוא י"ג לאדר. על זה אמר ומשואת רשעים כי תבא. רצונו לומר אל תירא משואת רשעים כי תבא בזמנו בי"ג אדר:

עוצו עצה ותופר כו'. רמז ליה בזה הפסוק אף שנמסרו בידי אדם בעל בחירה ועזה כמות ההצלה. מכל מקום תופר עצתם ודבורם לא יקום. [ועוד רמז ליה שאף על פי שעשה המן זה בעצה על ידי הפור. מכל מקום תופר עצתו (יפה ענף)]:

ועד זקנה אני הוא כו'. רמז לו בזה כי מה שיפיל את המן ויציל את ישראל אינו מחמת רוב זכות ישראל כי אם על שאמר לאחשורוש שאלהי ישראל שהפיל את פרעה וסיחון ועוג ושלשים ואחד מלכים כבר הוא זקן כי הלא שונאים רקדו בהיכלו והיה שותק. על כן בא הוא יתברך לומר ועד זקנה וגו' כלומר עתה שאפילהו יוודע כי עד זקנה אני הוא. כי בזמן החורבן שאמר שהייתי זקן אני הוא כאשר בתחלה כי אני ה' לא שניתי. וגם עתה עד שיבה בגלות זה של מדי אני אסבול בצרתכם כי בכל צרתם וגו' עד תתקנו בתשובה ותפלה ואחר כך ואמלט. וזהו אסבול ואמלט (אלשיך):

הדא הוא דכתיב ובמלאת. והמן הוה תמן דכתיב לעשות כרצון איש ואיש ואמרינן בגמ' ואיש זה המן:

ואין העם האמור כאן. בודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דעל כרחך לכל העמים עשה כדכתיב להביא את ושתי המלכה להראות העמים והשרים את יפיה. אלא דמיתורא דהעם דריש דגם ישראל היו שם. ובאלשיך פירש דדייק זה מדכתיב לכל העם ולא אמר לכל הנמצאים ויכלול כל מיני עמים. על כרחך שתיבת העם קאי על עם נושע בה'. ועיין מה שכתבתי לעיל (פרשה ב אות ה):

ונתקלקלו בזנות. ובאכילה נמי חטאו שאכלו תבשיל של נכרים כדאמרינן בחזית (מדרש שיר השירים רבה פרשה ז, ז) פסוק זאת קומתך. ובר מן דין מפני שעשה משתה על שמחת בטול בית המקדש היה אסור לישב שם:

כי אינם באים בתשובה שלימה לפניך. כן העתיק האלשיך. והקשה כי הלא עוד אכלם בפיהם. ומתי נעשתה התשובה לדבר. ולומר כי לא היתה שלימה. ותירץ וזה לשונו אך אין ספק שהוקשה לו קושית רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו שאם על הסעודה היתה רעתם. של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו. על כן אמר כי אין ספק שעדיין לא הטהרו מעון שהשתחוו לעבודה זרה בימי נבוכדנצר שהוא עון הכולל לכל ישראל. שאף שהחלו לשוב ממנו והיתה מדת הדין בלתי מקטרגת עד אשר נעשתה תועבת הסעודה ואז היה פתחון פה לשטן לקטרג ולומר כי ענין הסעודה מוכיח שלא שבו בתשובה מעון הצלם בשלמות. מצד שעל ידי עון הסעודה היה עון העבודה זרה חוזר וניער. וזהו שאמר אינם באים בתשובה שלימה לפניך. כי עון זה מוכיח על הקודם וממלא הסאה. נמצא לפי זה גם לרבי ישמעאל זה וזה גורם עכ"ל:

תסתפק בעליונים. היינו שבתורה יש פרד"ס פשט רמז דרוש סוד. שפשט, רמז, דרוש, אינו נוהג אלא בתחתונים. אבל סוד נוהג יותר בעליונים שהם יודעים הסוד על בוריו. וזהו שאמר השטן תסתפק בעליונים היינו בסודות התורה:

למחות את ישראל. עיין בענף מה שכתבתי בשם האלשיך:

שנאמר הן אראלם צעקו חוצה. בחרבן בית המקדש מיירי וכן אלביש שמים קדרות. והוא הדין בכל צרה שלא תבוא על כלל ישראל [יפה ענף]:

מה אנו יכולים לעשות. כי בזמן החרבן אמרו חז"ל שקרא ירמיהו לאבות ולמשה וכל אחד הליץ טוב ולא הועיל על חטאת ישראל על כן גם עתה לא השגיחו האבות ואמרו מה אנו יכולים לעשות אם הם חטאו. והוא מדאגה מדבר פן כמקרה שעת חרבן גם עתה יקרם שצעקו ולא נענו כמו שאמרו ז"ל באיכה רבתי [אלשיך ויפה ענף]:

חזר אליהו ואמר ליה למשה כו' מה תענה על הצרה הזאת. כלומר הנה ידעתי שתוכל להשיב כאבות. על כי גם אתה לא נענית בזמן החרבן כהם. אמנם להיות צרה זאת ביחוד לך ואין לך להשיב כך. והוא כי המן הפיל פור הוא הגורל מיום ליום ומחדש לחדש ולא מצא יום מוכן כי אם יום פטירתך באומר כי ביום סילוקך נסתלק זכותך מעל ישראל נמצא כי הצרה הזאת נוגעת אליך ועל כן מה תענה אתה על הצרה הזאת. שעל כרחך אל תענה כאבות כי אם שתראה להם שלא נסתלקה מהם לגמרי. כי אם גם עתה תעמוד להם [אלשיך]:

אמר ליה יש ושמו מרדכי. ואף על גב דדניאל נמי הוה דהתך זה דניאל כדלקמן (פרשה ח, ד) וכן הוא בפרק קמא דמגילה (טו, א). יש לתרץ דסבירא ליה להמדרש זה כמדרש שהביא (הילקוט) [הפרקי דרבי אליעזר] (פרק מט) וכן הוא בתרגום (תרגום שני אסתר ה ח) שהמן הרגו. ומשום דידע אליהו שעתיד המן להרגו לא הזכירו לתפלה זו [יפה ענף]. עוד אפשר שהזכירו למרדכי על שם שהוא מזרע רחל שהוא מסוגל לאבד את זרע עמלק כדכתיב (ירמיהו מט כ) אם לא יסחבום צעירי הצאן:

אם בטיט היא חתומה כו'. הכוונה שהטיט יכול להמחות ורושם הדם [או הדיו לפי נוסחא אחרת] ישאר ימים הרבה ויעמוד ולא ימחה. והמליצו אם בטיט היא חתומה כלומר אם היא חתומה באופן שאפשר שתתבטל אז יש תקנה כגון אם הוא גזר דין שאין עמו שבועה. ואם חתומה היא באופן שאי אפשר לבטלה והוא דומה לרושם הדם או הדיו והוא גזר דין שיש עמו שבועה אז אין תקנה בדבר [מגלת סתרים] ועיין בענף:

מה שהיה הוא. כלומר מה שהיה ונגזר כבר הוא ואין להשיב:

ומרדכי ידע את כל כו'. דייק כי הנה יפלא כי מה ידע מרדכי אשר לא ידעו כל ישראל. כי הדת ניתנה בשושן הבירה גלוי לכל העמים אשר בשושן. ואיך יאמר ומרדכי ידע. גם תיבת כל מיותר. אבל לפי המדרש כך פירושו. ומרדכי ידע וגו' כי ידע מפי אליהו. ואומר את כל וגו' הוא כי לו ידע אשר נעשה בשמים שנחתם גזר דין ולא ידע ענין משה רבינו עליו השלום היה מתייאש ומתרפה כמאמר אבות העולם אם הם עברו על דת כו' מה בידנו לעשות. וכן אילו ידע ששולח לו משה רבינו עליו השלום שיתפלל ויתקן רעת המן ולא ידע כל תוקף הגזירה שנחתמה למעלה. ג"כ לא יגדל הדבר בעיניו להגדיל לעשות. אך אחר שידע הכל. וזהו ידע את כל אשר נעשה. לכן ויקרע מרדכי וגו' [אלשיך]:

פרסה נדה. דרש ותתחלחל לשון חולי. שאין אשה רואה דם שלא תחלה [מתנות כהונה] ועיין לקמן בפסוק ותתחלחל (פרשה ח, ג) מה שכתבתי עוד שם:

פרסה נדה. בגמרא (סוטה כ, ב) פריך והתנן שחרדה מסלקת דמים. ומשני פחדא מצמת צמית ביעתותא מרפיא:

אמר ליה קולמוס אתה כותב ועשרת אלפים ככר כסף אתה נוטל. כצ"ל [יפה ענף] וכן איתא בילקוט (אסתר תתרנד). והכוונה שאין פירוש יכתב לאבדם שיכתב לכל הארצות לאבדם כדפרש"י. כי עדיין לא הודה המלך באבודם דבעי כתיבה לארצות. אלא פירושו שהמלך יכתוב ידו שמסכים לאבדם ויתן לו עשרת אלפים ככר כסף בעד העם משנגמר המקח בחתימתו ולא ימתין עד שיאבדם בפועל ליתן דמים [יפה ענף]:

הוי להו שית מאה אלפין גברא. דכתיב כשש מאות אלף רגלי:

יהיבנא לך מאה זוזי כו'. כצ"ל [יפה ענף] ופירוש מאה זוזי שהם ככר אחד דהיינו נ' שקלים. כלומר שאינם מהדינרין הנזכר בגמרא שהם ארבע בשקל. דאם כך היו המאה עשרים וחמש שקלים בלבד. אלא זוזים שכל אחד מחצית השקל והוא הנקרא בקע כדכתיב בקע לגלגלת מחצית השקל. ורצה לתת על כל אחד מישראל חמשים שקלים שהוא הערך היותר גדול שבפרשה ערכין ונמצא חשבונם עולה עשרת אלפים ככר כסף שלמים. שהרי שש מאות אלף חצאי השקלים שבאו משש מאות אלף איש דהוו שלשה מאות אלף שקלים עלו למאת ככר כדכתיב וכסף פקודי העדה מאת הככר והיינו משום דכל ככר ששים מנה והמנה של קדש חמשים שקלים נמצא כל ככר שלשת אלפים שקלים. ושלש מאות אלפי שקלים עולים מאה ככר. ומכיון דהמן נתן על כל אחד מישראל חמשים שקלים דהינו מאה חצאי שקלים יעלה חשבון השש מאות אלף לעשרת אלפים ככר דהוו מאה פעמים מאה [יפה ענף]. ועיין בבחיי פרשת פקודי (על הפסוק וכסף פקודי) ובאות אמת ובמתנות כהונה ובספר מנות הלוי. ובספר יערות דבש כתב (בחלק א דף קב) שהגירסא הישנה היא מאה שקלים רק עכשיו הגיהו מאה זוזי. ומתרץ שם הגירסא הישנה עיין שם. עוד יש נוסחאות מאה זוזי אחד דהיינו ה' שקלים. ועיין בספר כד הקמח (ערך חתן וערך פורים):

שונא את ישראל יותר מהמן. ולפי זה צורר היהודים קאי על אחשורוש:

דרכו של לוקח. לפי שבכל מקום מוכר עצב ולוקח שמח. לכן הלוקח נותן ערבון מיד לקיים המקח. ופירוש ערבון משכון לקנוס החוזר בו. ועיין בענף. ולא דמי לנתינת טבעת למרדכי דהתם היה לסימן שהשליטו על המלכות שחותמו של מלך בידו. אבל בהמן שכבר היה מושל בכל אשר לו אין טעם לזה [אלא על כרחך שנתנו ערבון] [יפה ענף]:

הכסף בגימטריא כו'. הוקשה להם אומרו נתון לך לא יצדק יפה. כי הכסף עודנו בכפו ואיך אמר נתון לך (יפה ענף ומגילת סתרים) אלא כך הוי ליה לומר הכסף יהיה לך. [או יהיה לך אשר לך] אלא רמז לו להעץ שיתלה עליו. ואשר שם ה' בפיו אותו דבר (מתנות כהונה). ועשה ה' כן כדי להיות פתח תקוה למרדכי כשידע דברי אחשורוש להמן יתן אל לבו דירמוז בהו בהעתקתן בלשון הקדש [יפה ענף ולחם סתרים]. או פירושו כפשוטו כלומר רבוי הכסף גרם לו להתגאות על מרדכי והכין לו העץ תנא לו הכין [איי הים]:

כתיב ויצו פרעה כו'. משום דקשיא ליה מאי ככל אשר צוה המן. דככל אשר צוה המלך מבעי ליה דודאי בשמו הוא שיכתבו לשרים כמו שאמרו בשם המלך ולא בשם מצות המן. ולא דמי לככל אשר צוה מרדכי דאתא למימר שכפי סדורו לסופרים כתבו. אבל בהמן לא היה צריך לזה דפשיטא דשליטא בי מלכא הוה. להכי בעי למימר דלדיוקא אתא דהמן צוה והקב"ה לא צוה. ואילו הוה כתיב צוה המלך לא הוה דייקינן דאתא למימר המלך צוה וה' לא צוה דאורחא דקרא למימר הכי. ולהכי מייתי דמעין זה מה שאמרו ויצו פרעה שרצונו לומר פרעה צוה וה' לא צוה ומה בצע בצווייו וזה אמר ואת מה בידך. ועל זה אמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה כי מה תועלת במאמר אומר ויצו פרעה כי ה' לא צוה אלא בהיפך:

פרעה צוה כו'. משום דקשיא ליה מאי שנא דכתיב הכא ויצו פרעה ולא הזכירו בשם מלך כדכתיב בגזרה ראשונה ויאמר מלך מצרים למילדות. לזה אמר דרמיז דאין במצותו הוד מלכות כי הוא צוה והקב"ה לא צוה. ולפי שכוונתו בזה היה כדי שלא יגאלו ישראל שאמרו ליה שנולד מושיען של ישראל ועתיד ללקות במים ולכן התחכם להשליך היהודים ביאור כדאיתא בשמות רבה (א כד). לכן אמר שצוה ה' כי ביד חזקה ישלחם וזה הפך כוונתו. וצוה לנער פרעה וחילו בים נגד מה שחשב לאבד מושיענו בים [יפה ענף]:

כתיב מגביהי פתחו. משום דקשיא ליה מאי ככל אשר צוה המן כדכתבתי בריש סימן זה. בעי השתא לתרוצי דאתא למימר שמפני שצוה להשמיד להרוג ולאבד נידון בדבריו שתלו אותו ואת בניו. ולהכי מייתי סמך ממגביה פתחו מבקש שבר דקשה אדרבה המשפיל פתחו מבקש שבר שהוכה ראשו במשקוף. אלא על כרחך שפירושו שהמגביה פתחי פיו רצונו לומר שמתגאה ואומר בפיו להרע לאחרים הקדוש ברוך הוא משברו על גאותו:

כי בדבר אשר זדו עליהם. ופרש"י בחומש (שמות יח, יא ד"ה אשר) בקדרה שבישלו בה נתבשלו. והוא מהגמרא פרק קמא דסוטה (יא, א):

יועץ לפי דרכי לפי הנאתו. ומסברא יליף זה מדראינו שכל אחד הוסיף על של חבירו:

שהרג את אחיו. כדי לירש העולם לבדו. ולא היה יודע שאביו פרה ורבה ולא הועיל. שעכשיו ישמרו עצמם מקין אחר שראו מה שעשה להבל. אבל אם לא היה הורג להבל בחיי אביו. היה יכול להרוג להבל ושאר אחיו בפתע פתאום. גם אולי אם לא היה הורג להבל לא היה אדם הראשון חוששו להוליד אחרים. אבל עכשיו שהרג להבל חשש להוליד אחר כדכתיב ותלד בן וגו' תחת הבל כי הרגו קין:

וכי לא היה יודע שאחיו פרה ורבה. והוי ליה לבקש תחבולה להמית בניו בקטנותם באופן שלא ירגישו בדבר:

דאינון דקיקין כו'. פירושו בעוד שהם קטנים תחת בטן אמם אני מחנק אותם:

אנא מחנק להון הדא הוא דכתיב. [שמות א, טז] **וראיתם על האבנים אם בן הוא והמתן אותו. וכתיב כל הבן הילוד.**כצ"ל [יפה ענף]:

שהבנות נשואות. גירסא זו דמשמע שכבר נשואות אינה נכונה. אלא כדגרסינן בויקרא רבה (כז, יא) שהבנות נשאות לאנשים ופרות ורבות. ופירושו נישאות לאנשים מעם אחר ופרות ורבות מהן ונמצא שארית זרע לישראל שנכרי הבא על בית ישראל ולדה כמותה:

הריני מזדווג עם פטרונם היינו להפסיק הדביקות אשר לו יתברך עם ישראל. על ידי שיבטלם מהמצות. ובזה הוא כאילו הוא מזדווג בהקדוש ברוך הוא שכל עיקר רצון הקב"ה לשמור מצותיו. וזה שנאמר שם ננתקה את מוסרותימו דהיינו תפילין כדאיתא באגדה (מדרש תהלים מזמור ב). ולזה יצא ה' בעצמו וילחם בו מאחר שעיקר המלחמה עמו. [דאי כפשוטו וכי שוטה הוא שיסבור שיוכל להזדווג בהקדוש ברוך הוא והא כתיב ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים. אלא על כרחך שכונתו לבטל ישראל ממצות ותורה]. [יפה ענף]:

[אלא גבורתי. אף על פי שיש לי כל אלה להלחם עמך אני יוצא ללחום בך:]

**ומה כתיב תמן כו'.**הזכיר זה לומר שתכלית המלחמה לעשות הפך כוונתם שרצו לסלק מלכות ה' מן הארץ והוא הפרד הדבוק האלהי ובטול מצותיו כנזכר:

אנטגריפין דאיגרתא. תרגום פתשגן הכתב אנטיגרפין. וכן בלשון יוני ורומי [כתב הנכתב בקולמוס הנקרא בלע"ז גריפיא] [מוסף הערוך]:

להיות עתידים ליום הזה ואינם יודעים כו'. כי כתיבה הזאת היתה על דרך נבואה ולא ידע מה ניבא. ורצונו לומר ששם הקב"ה בלבו שיכתוב סתום כמו שנבואתן סתומה. כלומר מה שמבינים ויודעים מענין מקריהם הוא דבר סתום וחתום [אור חדש]. אבל מרדכי ידע נבואה ברורה [שהגיד לו אליהו כדאיתא לעיל (אות יח)] לכן כתב להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם שלכאורה לא הוי ליה לכתוב כל [כי] שמא יברחו או יחבאו מפניהם. ולא הוי ליה לכתוב רק להיות עתידים לרדוף וגו' אלא על כרחך נצנצה בו רוח נבואה או רוח הקודש ונתבשר להנקם מאויביהם [יפה ענף]:

מן דוחקא כו' מדוחק הדרך נתייגע ונתקלקלו קרסולי רגליו:

אמר הלואי שהיה לי חמור. עבר עליו איש אחד מרומיים שעתה ילדתו לו חמרתו עיר אחד. ואמר לו קח והרכב עליך עיר זה. אמר הרי תפלתי נשמעת אבל אנכי לא שאלתי כהוגן כלומר לא פרשתי דברי אם ארכוב אני על החמור או להרכיבה עלי. והרי תפלתי נהפכה עליו למשחית:

אסתבע. פירוש נתייגע:

עולאי. פירוש עיר קטן:

אם למרכיבה. פירוש להרכיבה עלי:

מאן דאמר רחמנא ותרן. מדכתיב נושא עון ופשע וחטאה ונקה משמע שמוותר. וכן כתיב נושא עון ועובר על פשע. וליתא אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. ופירוש מאן דאמר כל שאומר שהקב"ה ותרן לשאינם שבים. יותרו חייו פרש"י יופקרו חייו וגופו ולפי גרסתינו [יתותרון מעוהי] פירושו קשרי בני מעיו ויצאו בתחלואים שמורה אל הבריות לחטוא. אלא מאריך אפיה אולי ישוב וכדכתיב ה' רחום וחנון ארך אפים. וארך אפים הוי לרשעים אולי ישובו. ואם אינו שב גבי הקב"ה ממנו דיליה. והא דכתיב נושא עון ועובר על פשע שמשמע שמוותר. הוא לשבים [יפה ענף ויפה תואר בב"ר פרשה סז]:

מתוך מאכל ומשתה. רצונו לומר לפי שמכרו אותו מתוך ישוב הדעת אחר שישבו לאכול לחם ולא תיכף מתוך הכעס. כנגד זה היתה עונשם שאף שנתישב אחשורוש וישב לשתות לא שב ממחשבתו הרעה [יפה ענף]:

כך אני אעשה לכם. ואף ששבט ראובן ויוסף ובנימין לא חטאו בזה. מכל מקום כל ישראל ערבים זה בזה. ועוד שהעולם נידון אחר רובו (יפה ענף):

הדא הוא דכתיב והמלך והמן ישבו לשתות. דאם לא כן מאי נפקא מינה דכתב לה:

היה אחד מישראל כו'. עד נבוכה גרסינן לה בתר מילתיה דר' יששכר. דמדאמר ר' יששכר דבק לר' חנין. והא שייכא אוהעיר שושן נבוכה [יפה ענף]:

הדא הוא דכתיב והעיר ששון נבוכה. דאם לא כן מאי מבוכה הוה מהשתא הרי ליום י"ג נאמר להיות עתידים. אלא שנראה שלא היו מניחין שיבזבזו איש מישראל ממונו בתקותם לירשו היתה ערבוביא וקטטה בעיר מעתה כשרואים שישראל רוצה לקנות שום דבר:

עד היכן מתוקנת. דאף על גב דאיהו מחיל. מכל מקום מה שחטאו לה' שעברו על כי יגנוב איש נפש מאחיו אין בידו למחול: