זבוב אחד שמת כו'. מדכתיב יבאיש יביע לשון יחיד שמע מינה שאינו מדבר אלא בזבוב אחד (ופירוש זבובי כל אחת מזבובי, וכאלה רבים במקרא) וא״כ אינו אלא משל אל החטא וכדמפרש (מתנות כהונה). אבל בירושלמי פרק קמא דקדושין (ה"ט) איתא דרש בן עזאי זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח אילו זבוב אחד שמת שמא אינו מבאיש שמן רוקח, וזה על ידי חטא אחד שחטא איבד כל זכיות שבידו. וכתב היפה מראה פירושו, דכי היכי דזבוב אחד מבאיש ומבעבע שמן רוקח כשנופל לתוכו כי כשמסריח מעלה אבעבועות, כך חטא אחד מפסיד זכיות הרבה שהיו בידו אם הוכרעו על ידו לחובה, עד כאן לשונו:

מי שאין לו מצוה שתכריע. כך צריך לומר. וכן איתא בירושלמי למי שאין בידו מצוה אחת שיסייע לו לכף זכות:

דורשי רשומות אומרין. עיין פרק קמא דקדושין (מ, ב):

ימוד אדם עצמו. פירוש יראה אדם עצמו:

והעולם נידון אחר רובו. משום דלתנא קמא דאיירי ביחיד דריש ליה חוטא אחד מלשון חטא אחד, אבל רבי שמעון בן אלעזר קאמר דחוטא ממש קאמר יחיד שחטא, דברבים איירי וחוטא אחד מכריע אותן לחובה דהעולם נידון אחר רובו. ודקאמר נמי והיחיד נידון אחר רובו, משום דאילו היה לאותו יחיד עצמו רוב עונות גם אם היה העולם מחצה על מחצה לא היה יכול הוא להכריע במצוה אחת שעשה את כל העולם לזכות, כיון דהוא גופיה יש לו רוב עונות והוא אינו זוכה במצוה זו איך יזכו הרבים על ידו (מהרש"א). וחסר כאן, וצריך לומר והעולם נידון אחר רובו, במצוה אחת שעשה זה זכה לעצמו ולכל העולם טובה הרבה, ובחטא יחידי כו'. וכן הוא בקדושין פרק קמא:

מביעין. פירוש מדברים, כמו (תהילים יט, ג) יום ליום יביע אומר. או פירושו מוצא כמה דאת אמר (כתובות צא, א) דלא מבע דמא (מתנות כהונה):

סבלות מעט זו גזירתו כו'. מפני שאצלם היה עונש מיתה קורא אותו סכלות וכדלקמן בסמוך גבי אליהו הנביא (מתנות כהונה):

ואומרים פסול משפחה הוא. והגם שלא נעלם מהם כי מואבי ולא מואבית, עם כל זה היו עולבים אותו שממשפחה פסולה בא, כי לא יבצר שאביה וכל זכר שממשפחתה פסולים לבוא בקהל. ועיין רות רבה ריש פ״ח ובשוחר טוב (ד) פסוק רגזו ואל תחטאו:

כל עיקר. כלומר מכל מקום. ועיין בבראשית רבה פרשה מא סימן ח' [ו] שם נתבאר:

מחציף. מעיז פניך:

אין הוה שמע כו'. ואם היה שומע לדין הרי טוב, ואי לא הוה אומר לבן ביתו אשמאיל לו, כלומר הכריחו שלא בטובתו, שכל דבר מה שכנגד רצונו של אדם נקרא לו שמאל כמו מה שהוא ברצונו הוא מיומן ומכוון לו:

מחמי ליה כו'. יש לפרש הראה לו כלי שמקטפין בו את העוללות, לומר שאם לא ישמע שילקה. ובאות אמת מצאתי בשם נוסח אחר ומחי ליה חטוף מן הדין גיסא (מתנות כהונה):

ויקם יעקב כו'. הקדים הזכרים לנקבות ועשו שהיה להוט אחר הנקבות הקדים הנקבות שנאמר ויקח עשו את נשיו וגו'. ופירוש הכתוב לב חכם לימינו שעושה את העיקר עיקר, כי הימין מורה על העיקר. ולב כסיל לשמאלו שעושה את הטפל עיקר, כי השמאל מורה על הטפל. ועיין בבראשית רבה פרשה ע״ד (סימן ה):

טפשא כו'. השוטה חושב שכל העם שוטים כמוהו. וזהו ואמר לכל סכל הוא, על כל אדם הוא אומר זהו סכל. והוא אינו יודע שהוא לבד סכל וכל העם חכמים:

שכל המניח ענותנותו. ונוהג בגאוה:

לעולמו. נראה דצריך לומר לעצמו:

וכי מעל ראשי העם היה הולך. משום דלא כתיב הכא שעשה מגדל לדבר כדכתיב בעזרא, או שהיה מעלה שקם עליה, משמע דמעצמו היה עומד למעלה מהעם. וזה שאמר המדרש וכי מעל ראשי העם היה הולך, כלומר שמהכתוב נראה שדרך הלוכו תמיד היה על זה הענין (יפה ענף):

אלא שראה עצמו גדול מכל העם. ופירוש ויעמוד מעל לעם שסמך ועמד על עצמו שהיה מעולה בחשיבות וגדולה מכל העם ומלאו לבו לדבר גדולות [יפה ענף]. ועיין כל זה בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) ובפתיחתא דאיכה רבה סימן כ״ג:

וכהן. ובפתיחתא שם איתא וכהן גדול:

למה אתם עוברים. תימה מה גדולות יש בזה אחר שהאמת כן. ושמא משום דאמר ויעזוב אתכם כאילו אין להם תקנה עוד חס ושלום כי עזבם ה' לגמרי [יפה ענף]:

וכל כך למה. עיין איכה רבה שם:

והדם תוסס. פירוש מרתיח ועולה:

דייתיקי. שטר:

דם פרים כו'. ובגמרא פרק הנזקין (גיטין נז, ב) איתא אמרו לו דם זבחים דאישתפוך. ורצונם לומר ולא נעשה מצותו ולכך הוא מרתח (מהרש"א):

ולא עמד. ובפתיחתא איתא ולא אידמו ליה. פירוש ולא היה דומה לו:

והשתא דאמר להו לית הכי. כלומר כיון שאחר כל דברי תשובתם אמר אינו כן כדבריכם:

קאימנן עליה. קמנו עליו:

פרחי כהונה. כהנים קטנים ונערים:

אותו האיש. כלפי עצמו אמר כן אני שהרגתי כל אלה על אחת כמה וכמה שיהא עונשי גדול:

הרגו כו' ויום שבת ויום כפור היה. וכן הוא לעיל פרשה ג' סימן כ' (פסוק טז) וחשב לשבת ויום הכיפורים לתרי מילי. אבל באיכה רבתי חשב עוד וחללו את השם. ושבת ויום הכיפורים חשיב לחדא:

שהשוה עצמו כו'. השוה את עצמו כאחד מהם ולא היה מתנשא עליהם:

מדבר בנח. עיין בבראשית רבה פרשה ל״ד סימן ג' שם נתבאר:

וכן הוות כשגגה שיוצא מלפני השליט. שמתקיימת שלא מדעתו. ועיין בבראשית רבה פרשה ע״ד סימן ו' [ד] שם נתבאר:

חד בלעא כו'. דבר שחנקו בגרונו, והלך והביא לו איש אחד אמגושי שיוציא בלעו על ידי לחש, ואחר כך שאל רבי יהושע בן לוי לאותו איש מה אמרת עליו. אמר לו פסוק פלוני אחר פסוק פלוני. אמר לו נוח היה שקבר לבנו כדי שלא תאמר פסוק זה. ורבי יהושע בן לוי אמר כן על עצמו וכן היה לו שמת אותו הבן. ובערוך ערך בלעם גרס בר בריה דרבי יהושע בן לוי:

דשבשתא. משמע שהוא מקום, ובירושלמי איתא רב ירמיה שיבשב ולבש עטרה של זית. ופירש היפה מראה ביבשב חתך זמורות. ועיין באיכה רבה פרשה ה' סימן י״ד:

נייח היה כו'. טוב היה לו שראשו יהא מורם ממנו ולא יעשה כזאת. שבפולמוס של אספסיאנוס גזרו על עטרות חתנים:

וכן הות ליה. שמת רבי ירמיה או הורם ראשו על ידי המלכות:

מאן מאית קדמאי. מי ימות בראשונה:

כל עטא מצלין כו'. כל העולם מתפללין על חייך לטוב, ואת אמרת כן. אמר אם יבא העת מה בכך בדברי אלה. ואם יבא מלאך המות שיקחנו מי יאמר לו לא תבא אצלי כי לא אבא אליך שרבי ימות קודם. ואף אם יהיה כן יהיו הם אומרים ברוך כו':

וכן הות ליה. שהוא מת קודם. וכל זה להשמיענו שאל יפתח אדם פיו לשטן:

אף בניך כו'. שנאמר כה יעשה לך אלהים כו'. ודרשו חז״ל בפרק אלו הן הגולין (מכות יא, א) מכאן שקללת חכם אפילו על תנאי באה:

מהו בשער התוך. עיין לעיל פרשה ג' סימן כ' ובויקרא רבה פרשה ד' ובפרק חלק (סנהדרין קג, א):

עבדא זבין. העבד קונה דהיינו פוטיפר שהוא עבד מאחר שהוא מצרי מבני חם שהוא עבד לשם וליפת. ובר אמתא דהיינו ישמעאלים שהם בני הגר שפחת שרה, מוכר. ובר חורין זה יוסף נמכר לשניהם. ועיין בבראשית רבה פרשה פ״ו (סימן ג):

סריס. כמשמעו. ועיין במסכת שבת דף קנב, א' ושם איתא שראה אותו שלא היו מנעלים ברגליו. והתם גריס רבי יהושע בן קרחה:

שמע לי חילופיהון. תשמע ממני תחתיהון:

שקדמו הכתוב כו'. הכתוב הקדים אותך ששקר אמרת שעל סוס בן חורין שהרי כתיב ראיתי עבדים על סוסים:

טרף כו'. הכה ראשו על הכותל והחומה:

ומת. שם רשעים ירקב לדראון עולם:

שנקרא נחש. תרגום של נחש חויא:

בדרך ארץ. היינו כדרכה:

ויענה במשכב זכור. היינו שלא כדרכה. ועיין בבראשית רבה פרשה פ' סימן ד' שם נתבאר:

הוון טמירין. היו מתחבאין:

דפקע. ובירושלמי פרק ט' (ה"א) דשביעית גרס דחרובין:

על פילי. על פתח. ועיין בירושלמי הנזכר לעיל ובבראשית רבה פרשה ע״ט (סימן ו) ובאסתר רבה (ג, ז) ובשוחר טוב (יז):

שמע ברת קלא. פירוש שמע בת קול. ומהקדוש ברוך הוא היה הדבר כדי שיבין לאשורו לצאת משם [יפה תואר]:

דימוס ואתפשת. כגירסת הספר כן הוא באסתר רבה, אבל בבראשית רבה ובירושלמי הגירסא נהפכת:

אפילו ציפור מבלעדי שמיא לא יברח. שאפילו לצפרים פרטים השגחתו מיוחדת:

כל שכן נפש דבר נש. כל שכן נפש בן אדם. ולפיכך אלך לי אל מקומי ואם לא נגזר עלי מן שמים לא אמות, ואם נגזר חס ושלום לא יועיל בריחתי [מתנות כהונה]:

ניחות וניתסאי בהדין מוי דמוקד דטבריא. פירוש נלך ונתרפא (שהיה החול אוכל את בשרם בקעים בקעים כדאיתא בפרק במה מדליקין [שבת לג, ב]) באלו מים חמים של טבריא:

אמר צריכין אנו לעשות טובה כו'. שצריך אדם להחזיק טובה והנאה למקום שקבל משם הנאה (יפה מראה):

איתליס. ובאסתר רבה ובבראשית רבה גרס איטליס. ופירש המתנות כהונה חנויות:

עשה אתליס מכר בזול. פירוש גם רבי שמעון עשה אתליס (מתנות כהונה). ולפי זה מה שאמר אחר כך צריכין אנו מדכייא כו' היא טובה אחרת שעשה רבי שמעון בר יוחאי להם. אבל בבראשית רבה ובירושלמי ובפ״ב דשבת הנזכר לעיל איתא שאמרו שכשם שעשה יעקב הנאה להם שהיו עושין להם איטליס ומכרו בזול כך צריכין אנחנו לטהר טבריא. והני תיבות עשה אתליס מכר בזול ליתא שם אבל בבאסתר רבה איתא:

צריכין אנו מדכייא טבריא. שהיו מקומות שהיה בהם ספק טומאה שנאבד שם קבר והיה צער לכהנים לסבב את הדרך כדמפרש בפ״ב דשבת:

נסיב תורמסין ומקליק בשוקא. פירוש לקח תורמסין והשליך בשוקא:

טייף וסליק ליה. פירוש צף ועלה שהיה לוחש על התורמסין (רש"י). ובפ״ב דשבת פירש שהיה דרך נס והכי מפורש בפסיקתא (יפה מראה):

חמא יתיה חד כותאי כו'. פירוש ראה אותו חד כותאי אמר וכי לא אלך לשחוק וללעוג בזה הזקן מהיהודים:

נסיב חד מית כו'. לקח מת אחד וטמן בהשוק שטיהר רבי שמעון בר יוחאי:

בגריבה קרדימה. מיני שוקים הם ובבראשית רבה הגירסא נשתנית:

אזל ואמר ליה דכיתיה כו'. פירוש אזל אל רבי שמעון בר יוחאי ואמר לו טהרת שוק פלוני. אמר לו הן. ואמר לו אם אוציא לך משם מת אחד מה תאמר. אמר לו הוצא משם והראה לי. וגוד פירש המתנות כהונה בבראשית רבה פירוש הנזכר לעיל שגוד הוא לשון משיכה והוצאה. כלומר הוצא המת כאשר אמרת:

על דין דרביע. רצה לומר על מת המונח שיקום ועל הכותי שעומד על רגליו שימות:

על עילאי יחות. פירוש אותו כותי שהוא למעלה יחות וירד לארץ. תתאי פירוש אותו המת שמונח תחתון:

מינפק ליה. פירוש כשיצא לו רבי שמעון בר יוחאי:

דינקאי ספרא כו'. כך היה שמו. ואמר בדרך לעג בן יוחאי מטהר טבריה והרי מצאו אחריו מת. והכי גרסינן בבראשית רבה בהדיא:

אמר אם לא יבא עלי. אם לא אמת כמו שאני אומר יבא עלי כך וכך וגזם ולא אמר. והוא אם אין בידי כו'. או אפשר דהני תיבות אם לא מיותר. ורצה לומר שקפץ בשבועה ואמר יבא עלי כך וכך אם אין בידי כו':

עתידה להיות לאוכלי תרומה חוץ מזו ומזו. לא הימנוה יתיה. אמר ליה כו'. ובירושלמי גרס אם לא שמעתי שטבריה עתידה להיטהר. אפילו כן לא הימנין הוית, מיד נעשה גל של עצמות. ופירש בעל קרבן העדה אפילו כן לא היית מאמין ולגלגת, ונתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. ובבראשית רבה פרשה ע״ט גרס יבא עלי אם אין בידי הלכות כשערות ראשי על טבריה שהיא טהורה חוץ מזו ומזו. ואתה לא היית במנין עמנו שנטהרה:

פרצת גדרן כו'. ופירש האות אמת והמתנות כהונה חוץ מזו ומזו חוץ ממקום זה וזה, שמאלו אין לי תשובה ומסורת. וכן פירש המתנות כהונה גם כאן לא הימנו יתיה פירוש לא הייתי במנין. ולי אפשר שצריך לומר חוץ מזו ומזו לא נימנוה יתיה. פירוש חוץ ממקום זו וזו שלא היינו נמנין עליהם לטהרם:

לא כן תנינן רבי שמעון אומר כל הספיחין מותרין. כך צריך לומר, וכן הוא בירושלמי פרק קמא דברכות (ה"א). וכן הוא הגירסא במתניתין דשביעית. ולפי זה הספיחים שהיה מלקט זה שראה רבי שמעון בר יוחאי לא היו של כרוב. אבל בברייתא בפרק מקום שנהגו בבבלי ובבראשית רבה פרשה ע״ט גרסו כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב. ולפי זה הספיחים שלקט האיש ההוא של כרוב היה. ולהבין המשנה והברייתא עיין בפירוש הרמב״ם ורבינו שמשון ובתוספות ריש פרק קמא דקדושין (יפה תואר):

מי שמסיע עצמו מתלמודו. דרש אבנים אבני הלוחות:

ובקע עצים יסכן בם כל מאן דלעי. דרש עצים (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה [מכלול יופי]:

בשכר שתי בקיעות כו'. מדה כנגד מדה. ודייק לה מיתורא, משום דאי לאו הכי למה לי ויבקע עצי עולה דודאי אין עצי עולה למערכה בלא ביקוע ומאי נפקא מינה בהא, אלא שבא לרמוז ג״כ לבקיעת הים לומר שבזכות זה נבקע הים [נזר הקודש]. ודייק שהיה שתי בקיעות דכתיב עצי לשון רבים ומיעוט רבים שנים (מתנות כהונה):

זכה ליקרע הים לבניו כו'. בבראשית רבה (סוף) פרשה נ"ה מסיים שנאמר ויבקע עצי עולה ונאמר להלן [שמות י"ד] ויבקעו המים:

נתקהה. כמו (מכילתא בא פרשה יח) הקהה את שיניו (ירמיה לא, כח) ושיני בנים תקהינה. ועיין בתענית פרק קמא (ח, א):

שהוא מותר הכשר חכמה. רצה לומר אם יפייס את הרב הוא מייתר הכשר חכמה, שהרב יהיה מותר לו ולומד חכמה הרבה עמו:

נתקהה התלמיד על הרב. שאין הרב מרוצה לו להסביר תלמודו:

שנאמר ברזל כו'. מביא ראיה שהתלמיד נקרא ברזל שנאמר ברזל בברזל יחד ודרשוהו חז״ל בפרק קמא דתענית (ז, א) על התלמיד שמחדד את רבו כברזל המחדד ברזל חבירו:

מותר לו. מוותר אצלו:

אם נקהה תלמודך כו'. שקשה הוא לו מרוב קושיות, בשביל משנתו שאינה סדורה לו ואינו זוכר מה כתוב בה:

והוא לא פנים קלקל אינו בא כו'. מפרש והוא לא פנים אינו בא לידך להסבירו בפניך. רצה לומר שרבו מת ואינו יכול לבא להסבירו בפניו. קלקל עליו כלומר הקלקול הוא עליו ועצמו שלא חזר תלמודו. ולכן וחילים יגבר רצה לומר יתגבר בכל כחו ויחזור לימודו וכמעשה דבסמוך. וזה שאמר המדרש בחילך פירוש בכחך תחזור על לימודך. והוא פירוש על וחילים יגבר:

אינשי אולפניה. נשכח ממנו תלמודו והיה הולך ובוכה:

לבי עולמין. היה הולך לבית הקברות ובוכה:

מדהוה כו'. מתוך שהיה בוכה נראה לו בחלום שהיה אומר לו זרוק בי שלשה צרורות ואני אבוא. קלי פירושו צרורות:

אזיל כו'. הלך אותו תלמיד אצל פותר חלומות וספר לו המעשה. ואמר לו אמור כל פרק ופרק שאתה שונה שלשה פעמים ויבא ויתקיים לך תלמודך שלא תשכחו. ועשה כן, וכן הוה לו ונזכר תלמודו:

אם נקהת אומה כו'. אם שיניהם של ישראל קהות מן הרעב:

נלחש לו מלעיל. פירוש אלא אם כן נגזר עליו מן השמים ממעל:

אומרין לנחש. דרך משל קאמר כאילו הנחש נשאל והשיב כך [יפה מראה]. ועיין בויקרא רבה פרשה כ״ו (סימן ב) ובמדבר רבה פרשה י״ט (סימן ב) ודברים רבה פרשה ה' (סימן י) וירושלמי פרק קמא דפיאה (ה"א) ובבבלי פרק יש בערכין (טו, ב) ובשוחר טוב מזמור י״ב. ונראה שמתיבת אומרים לנחש עד אמרו לבעל הלשון ועד בכלל הוא מיותר, שזהו מה שאמר לקמן מפני מה אתה נושך כו':

וכולן מרגישין. שארס של נחש מחלחל בכל האיברים:

שותת. פירוש גורר חוץ לפה:

מטורף. יש לפרש מנומר, שהכל מכירין אותו מרחוק. או יש לפרש מושלך וגורר על הארץ בלי רגלים:

והורג ברומי. שאומר כאן לשון הרע על מי שעומד ברומי:

גדרו של עולם. שאלמלא שהחטיא את אדם הראשון לא היו מתים (מתנות כהונה):

ספקלאטיר. ההורג המחויבים מיתה למלך:

ירדו מלאכי השרת כו'. דאי לא נקצצו על ידי מלאכי השרת אלא מאליהן בגזירת הקדוש ברוך הוא לבדו ליכא כאב כולי האי שיצעק עד שיהיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. ועיין עוד מה שאכתוב לקמן לדייק דמלאכים ירדו וקצצו. והיה הענין כן, דלא ניחא שיגיע רע מסויים כזה במאמר ה' לבד, שאין רע יורד מלמעלה [יפה תואר]. ועיין בבראשית רבה פרשה כ' סימן ח':

בא נחש ולמד על מפלתה של מצרים ונמצא למד ממנה שנאמר קולה כנחש ילך. כך צריך לומר, וכן הוא בבראשית רבה שם. וכדמפרש בתנחומא קולה כנחש ילך וכי קול יש לנחש. כלומר שאין לו כך קול גדול ולמה המשיל אליו קול חיל מצרים. אלא ודאי נחש זו נחש הקדמוני שהלך קולו מסוף העולם ועד סופו בקציצת רגליו כו'. עיין שם בבראשית רבה שם מה שכתבתי:

מדמיין כו'. הארבע מלכיות מרומזים בפסוק זה. ועיין בבראשית רבה פרשה ט״ז סימן ד':

מפני מה קולך נשמע. וכדאיתא ברבה שם למה נקרא חדקל שהוא חד בקולו:

ובמה דקלין משתמע. רצה לומר כמו דשאר נהרות משמיעין קולן:

זה כורש מלך פרס כו'. עיין אסתר רבה פ״א סימן ג' ובשיר השירים רבה (ה) פסוק (ה) קמתי אני שיש שם שינוי:

הוא האלהים אשר בירושלים. שיחד אלהותו בירושלים לבד וזהו סכלות שמלא כל הארץ כבודו:

הוללות רעה. שעמום וערבוב:

זה תלמוד שעומד. ואינו חריף להבין דבר מתוך דבר. כדאמר (ביצה כח, ב) סכין שעמדה (מתנות כהונה). ובאות אמת כתב נוסח אחר שאינו עומד:

אני ראש וקצין כו'. ומלך קודם לכהן גדול ונביא וכדתנן בפרק כהן משיח (הוריות יג, א) (יפה תואר). ועיין בויקרא רבה פרשה ל״ז (סימן ד) ובבראשית רבה פרשה ס' (סימן ד) ובתנחומא סוף בחקותי:

תרייה. כמו תרוייהו:

ספת. מלשון (משלי יג, כג) יש נספה:

ונקבר במקומו. כל אבר ואבר במקום שנפל שמה:

לפנים וה' עמו. משמע אבל לא היום:

רוחות היו. זו לילית ונעמה. ועיין בשיר השירים רבה פרשה א' סימן ז' שם נתבאר:

יבמות היו. שכן דרך היבמות ליקח בן אחר ליפטר מן היבום:

זונות ממש היו. עיין בשוחר טוב מזמור ע״ב ובשיר השירים רבה שם:

דאיתמרטת. נשמטת ונתרטשת, נתגלגלה ומיעכה אותו [מתנות כהונה]. ובאות אמת פירש מלשון מרמיטה הנזכר בבראשית רבה (יז, ה) בפסוק ויפל אלהים תרדמה. ורצה לומר שינה כבידה:

והסרסור כו'. דמפרש התובע תובע והנתבע כו':

לשנות טענותיהן. כדי שישמעו בעלי הריב שהבין טענותיהם ועליהם ישפוט:

פוקרין. פירוש גיזי צמר כלומר הייתי חונקו ומצערו:

אנפילוגיס. מפליג ומתענג ונובע בחכמה. וגירסת השוחר טוב (תהילים עב) יותר נכונה שזה לשונו שם, צריך הדיין לשקול טענותיהם בפניהם. כיון ששמע המלך כן התחיל פיו נובע בחכמה אמר צפה הקדוש ברוך הוא שהדין הזה עתיד לבא לפני לפיכך ברא לאדם זוגות, שתי עינים ושתי אזנים ושתי נקבי חוטם שתי רגלים ושתי ידים, גזרו את הילד החי לשנים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי אילו היית שם פוקרין הייתי נותן על צוארו כו'. הרי שהתנא קמא סבירא ליה שלא עלה על דעת שלמה מעולם לגוזרו ממש אלא שעשה זה בחכמה לגנוב דעת הנשים שיחשבו שבלב שלם היה אומר כן. ורבי יהודה ברבי אלעאי סבירא ליה שלא עשה כהוגן:

לא עשה. כלומר לא עכב לא נשאר בדבריו אלה אלא אמר תנו כו':

בעתו של עולם הבא בגבורה ולא בשתי בגבורתו ולא בתשישו. כך צריך לומר. ורצה לומר שיתחזק האדם בעבודת הבורא בימי בחרותו ולא בימי הזקנה:

בשלשה מקומות כו'. עיין בבראשית רבה פרשה פ״ה סימן י״ג ובשוחר טוב מזמור ע״ב:

בבית דינו של שם. בית דינו שלאחריו, חבריו ותלמידיו. וקרי להו בית דינו של שם כמו בית שמאי בית הלל [רש"י (מכות כג, ב)]:

רוח הקדש צווחת כו'. משום דאין לפרש דמלת צדקה דבק לממני שהיא צדקה יותר ממני, דהא היא ידעה שחמיה היה והפקירה עצמה לו, אבל הוא יותר צדיק שלא ידע כי כלתו היא. על כרחך שמלת צדקה ממני אין דבוקים, ופירושו צדקה בדבריה שאלו המטלטלין שלי הם, וממני הוא דברי בת קול [מהרש"א]:

ממני היו כל הדברים. שראה הקדוש ברוך הוא שעתידין לצאת מיהודה מלכים שנאמר (בראשית מט, ט) גור אריה יהודה וכן מתמר כדאמרינן (בכתובות) [סוטה י, ב] כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה כו', לכן זימן הקדוש ברוך הוא תמר ליהודה כדי שמבין שניהם יצאו הבנים הללו [רש"י]:

אתם מעידים על הגלוי. ר"ל שאין אתם יכולים להעיד אלא שבפרהסיא לא לקח. אבל אפשר שבגנבה שלא בדעת בעלים לקח. אבל אני מעיד שגם בסתר בגנבה לא לקח:

ורוח הקדש אומרת היא אמו ודאי. וזה שאמר הכתוב שם כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט, פירוש שראו שהסכימה דעתו לחכמת ודעת אלהים [מהרש"א]:

על ידי שנתעצלו ישראל כו'. כלומר שחנו שלא במחלוקת. ועיין בויקרא רבה פרשה י״ט סימן ד' שם נתבאר ובחזית פרשה ד' (פסוק ד):

ימך המקרה כתיב ויט כו'. המקרה היינו הקדוש ברוך הוא כביכול המקרה במים עליותיו (תהלים קד, ג). ופירוש ימך שירד למקום נמוך:

ידלוף הבית גם עבים נטפו מים. במתן תורה מיירי כדאיתא בבמדבר רבה פ״א (סימן ז):

גלי דכסיא. פירוש הערוך (ערך דכוס) גלו השרים והעשירים שהיו מסך ומגן לעם. ורש״י ורד״ק פירשו גלי דכסיא האויב גלה את מסך יהודה, כי היו סבורים שיהיו מסוככים מרעת האויב לפי שבית המקדש היה בנחלתן, ובא האויב וגלה את המסך, רצה לומר שהחריב את בית המקדש ולא הועיל להם. ועיין בפתיחתא דאיכה רבתי סימן כ״א וסימן כ״ד:

רסיסים. דבר המרוסס ורצוץ:

מה הדין בקיעה. מלת מה מיותר [אות אמת]:

לית מיניה אילסים. עצים דקים מאד. כי העץ הבקוע יש ממנו עצים גדולים וחתיכות ראויות, אבל אילסים הוא נשבר ונרצץ עד אשר דק כדבר הנלעס בשינים [מתנות כהונה]. והכוונה שהבית הגדול היינו עשרת השבטים נחרבו מאד ולא יקומו עד משיח. אבל הבית הקטן יהודה ובנימין לא נתרוצצו כל כך וחזרו ונבנו בבית שני, ככלי המתבקע רק על שנים ושלשה חתיכות שנקל לחזור ולהקימה:

בעונתה. בעת שראוי לה לבדוק:

נעשית דוה. והמקרה מלשון מקורה הערה:

שמשתפלת. והיינו ענין עצלה:

נעשית זבה. שפעמים שאינה רואה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהם ימי הזיבה אלא יום אחד או שתים. ואילו בדקה עצמה לא היה לה דין זבה אלא שומרת יום כנגד יום, והשתא דלא בדקה עצמה חיישינן שמא ראתה שלשה ימים ומוקמינן לה בחזקת זבה להצריכה שבעה נקיים [יפה תואר בויקרא רבה שם]:

של יראות. פירוש של עבודת כוכבים. ואפשר רומז לעגל דכתיב ביה (שמות לב, ו) וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק. אבל יראת שמים של תורה היא עצמה משמחת לב [רד"ל]:

פעמים נענה. עיין לעיל פרשה א' סימן ל״ד (פסוק יג):

קרא יתיה חד מגר כו'. קרא אותו שכן אחד. ראה אנשים עומדים ומרקדים ומטפחין והיו נותנין להם מאכל ומשתה. אמר ריש לקיש זהו טוב. אף אני אקום וארקד ואזמר. וקם ורקד וזמר ונתנו לו חבית אחת יין ישן, ובלי ספק היה זה קודם שנעשה תלמיד חכם. ועיין בבבלי קדושין דף ה' (סג, א):

גם במדעך כו'. עיין בויקרא רבה פרשה ל״ב (סימן ב):

בשביל שנתתי לד מדע כו'. שהאדם על ידי הדעת שניתנה בו יש בידו לעשות כרצונו ופעמים חוטא, מה שאין כן הבעלי חיים שאין בהם דעת לחטוא. לכך אמר שאינו ראוי שמפני הדעת שחננו ה' לטובתו יהיה חוטא כנגדו מה שאין הבעלי חיים עושים:

שיתקתים מפניך. שעם היותו דומה אליה במתכונת האיברים ידים ורגלים כו' עם כל זה הם חסרי הדבור:

אדם ביקר ולא יבין. פירוש האדם בכבוד שעשה לו ה' ולא יבין הדבר:

דבר אחר גם במדעך מלך אשר בדורך כו'. ופירוש גם במדעך אפילו במחשבתך שלא תפרש הקללה רק ברמז, לא תעשה כן, כי עוף השמים יוליך את הקול, כלומר שיִוָדַע לפניו:

אשר בדורך. עיין באסתר רבה פ״ו סימן ב':

העורב חכמת טייארין. היינו חכמת צפצוף העופות שמשיגים מהם דברים שיודעים בחכמה זו היא נקראת חכמת טאייר כמו שכתב הרמב״ן (דברים יח, ט). וכן קרקור העורב. וכן פירש בערוך בלשון ישמעאל קורין לעורב טייר והוא יוליך את הקול כמעשה דרב עליש (גיטין מה, א):

משום אזנים לכותל. רצה לומר שיש ליזהר מלדבר רע אפילו במקום שאין שם אנשים שפעמים ימצא איש שומע והוא אינו מכיר בו והוא יגלה הדבר. ולזה יש לפחד כאילו הכותל יש לו אזנים שומעות וכן בעל כנפים משל שיש לפחד שהעוף בעל כנפים יגיד הדבר:

מלבו של עולם. המחבר המדרשים הביא דברי רבי יהודה ברבי סימון ודברי בעל אגדה זו ג״כ, משום דאיכא בינייהו בפירוש במדעך. דלרבי יהודה ברבי סימון במדע שנתתי לך יותר מן הבעעלי חיים כו'. ובעל אגדה זו לא פירש כן ומשמע דמפרש ליה במחשבתך כפשוטו [יפה תואר]:

קרסיות. פירוש לשון שמועה. ויש לפרש מלשון קרסין שפירושו עת וזמן [מתנות כהונה]:

הטבה כהטבת קטורת כו'. עיין בשיר השירים רבה פ״ב סימן ל״א שם נתבאר:

רבי אבהו כו'. בא לחלוק על רבי יהושע דסכנין ואמר מה שנמצא קצף בענין הזה לטובה נאמר, כי השבועה יש לה היתר בנשבע מתוך כעס:

אשר נשבעתי באפי אמר הקדוש ברוך הוא כו'. בדור המדבר מיירי, דלעיל מיניה כתיב ארבעים שנה אקוט בדור:

וחוזרני בי. כביכול ככל הנשבע בכעסו ושוב חתר בו בשכך כעסו ונשאל על שבועתו:

למנוחה זו אינם באים. צריך לומר דבר אחר אם יבואון אל מנוחתי. והיא שיטה אחרת באשכח לה התרה ממקום אחר [יפה תואר]:

למנוחה זו אינם באים. דמנוחה היינו ירושלים בבנינה כדמפרש בפרק פרת חטאת (עיין זבחים קיט, א) אל המנוחה זו ירושלים. וכן הוא בויקרא רבה פרשה ל״ב ושם נתבאר:

כך אמר הקדוש ברוך הוא באפי נשבעתי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת. כך צריך לומר וכן הוא בויקרא רבה פרשה ל״ב (סימן ב):

מי הוא זה השרף. כדכתיב (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד:

מלך שלפניך. פירוש שאתה עתיד למלוך תחתיו, שנמצא עומד במלכות קודם לך, שאין לך לבקש על מיתתו כדי למלוך אחריו, כי אין מלכות נוגעת בחבירתה כמלוא נימא, ואפילו שיהיה מצער אותך. או שהמלוכה היתה שלך ומלך במקומך, כענין שאול ודוד, אין לך לקללו כי משיח ה' הוא, ויש לך להמתין עד בא עתו. ופירוש גם במדעך אפילו במחשבתך שלא תפרש הקללה רק ברמז, לא תעשה כן. שהכל צפוי לפני ה' והוא יפרסם אותך, והיינו כי עוף השמים יוליך את הקול. וענין כזה היה בדוד שקלל את שאול שמלך במקומו כי המלוכה ליהודה. וגם היה מצערו וקללו ברמז באומר יבושו כל אויבי. וה' גלה עונו והוכיחו על פניו [יפה תואר]:

מכף כל אויביו ומיד שאול. ומדאקיש שאול לאויביו משמע דמאויביו חשיב ליה. והא דפרטיה לחודיה משום דשקול ככל אויביו. אבל ממה שאמר בהדיא (שמואל א' כו, י) ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה לא קאמר. כי לא היה דרך תפלה אלא מגלה העתיד כי לא ימלט מאחד מהנה ועיין בפרק בתרא דמועד קטן (טז, ב) [יפה תואר]:

זדונות אתה מעלה עלי כו'. רצה לומר שמדינא אין ראוי לחשוב לי זה זדונות, כי לא הייתי רק כשוגג בדבר:

על דברי כוש וכוש היינו שאול. ונקרא כוש מה כוש זה משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו כדאמר בפרק בתרא דמועד קטן:

מנין העשיר משה. הא לא לקח כלום ממצרים שהכל עסקו ושאלו כסף וזהב והוא עסק בעצמות יוסף:

מפסילתן של לוחות. שלהיות עיקר שרשו בתורה שבלוחות נמשך לו ממנה גם כן עושר ממון, כי בשמאלה עושר וכבוד [יפה תואר]:

של סנפרינון. עיין לעיל פרשה ט' סימן י״ב:

פסילתן תהא לך. כי עוף השמים וגו' שטם כעוף ועלה לשמים ובעל כנפים וכו' שהוגד למשה בסיני הוצא את המקלל. כן צריך לומר [אות אמת]. ועיין בויקרא רבה שם וביפה תואר שם: