אנסכה ואנסכה. דרש אנסכה נוטריקון אנסה כה, דמשמע אנסה בכה ואבחן דרך זה היינו דברי תורה, ואנסה ג״כ בדברי מינות, כי מלת נסיון אינו נופל כי אם בשני דרכים. ועוד דרש אנסכה אנוס מכה, מלשון (בראשית לט, יד) וינוס, כלומר אנוס ואברח מדברי מינות לדברי תורה וכדמפרש והולך וראה בטוב כו' (מתנות כהונה):

שמחה. שדברי תורה הם שמחה כדאמרינן (תהילים יט, ט) משמחי לב ואינם הבל חס ושלום:

בעולם הבא. פירוש לעתיד לבא בימות המשיח:

ינתך. יהא ניתך ונמס ונתוך לפניו, כמה דאת אמר (שמות ט, לג) לא נתך ארצה. ודרש ואנסכה בחילוף סמ״ך בתי״ו ואנתך, כמו נסך נתך:

קרקסיאות כו'. בתים ששותים ושוחקים בהם:

של תלמיד חכם להכנס שם. דרש ולשמחה, להתלמיד חכם העוסק בתורה המשמחת את הלב, מה זה עושה שם, שֶלָמָה ליה מיני שחוק הללו (מתנות כהונה):

מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על דור המבול. פירוש שהוא על דרך שכתוב (תהלים ב, ד) יושב בשמים ישחק ה' גו', כן כאן מדת הדין שחקה להם כי ידעה שלא יתקיים טובם לנצח שלסוף יבוא פורענותם:

ששחקה מדת הדין על אלישבע כו'. פירוש שמדת הדין ידע ג״כ ששמחתה לא שמחה אמתית היא שתתערבב לבסוף:

על אלישבע. עיין בויקרא רבה פרשה כ' (סימן ב):

ארבע שמחות. ובויקרא רבה שם איתא חמשה שמחות, וחשב שם פנחס בן בנה משוח מלחמה. ובתנחומא אחרי (סימן א) הנוסחא כמו כאן:

נחשון אחיה נשיא. כדכתיב (במדבר ז, יב) ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב. ואף על גב דלא הוה אלא נשיא שבט, מכל מקום היה גם ראש לכולם. מיהו בזבחים שם (קב, א) לא קאמר אלא אחיה נשיא שבט. ובתנחומא איתא סתם אחיה נשיא:

שני בניה סגני כהונה. וכן הוא בתנחומא ובויקרא רבה הנזכרים לעיל. אבל בזבחים לא גרסינן אלא בנה סגן. ופירש״י אלעזר (יפה תואר):

מה מעורבב השחוק כו' שלשה דברים כו'. עיין בירושלמי פ״ב דסנהדרין (ה"ו). ורצה לומר שאמר שלמה לאותן דברים ששחקה עליהן מדת הדין, כלומר שהזהירה התורה עליהן בענין המלך, לבסוף הוללתם וערבבתם. ודרש מהולל לשון ערבוב מענין (ישעיה א, כב) מהול במים. ולפי שלא נתכוין שלמה לעבור את פי ה' אלא חשב שהיה מותר לפי שתלה הכתוב הטעם בלא יסור לבבו והוא בטח שירבה ולא יסור, לכן אמר לשון ערבוב בעלמא, שערבב הענין במה שסמך על זה. וא״ת והיכן נכתב עונש על זה. י״ל דכתיב התם למען יאריך ימים על ממלכתו ומכלל הן אתה שומע לאו (יפה מראה): ולא היו ננגבות. עיין בשיר השירים רבה פסוק א' (סימן י) ולקמן (ב) פסוק (ח) כנסתי (סימן א):

עשר אמות כו' שלא היה אפשר להקימן אלא ברב עם ומפרסמא מילתא אילו היו מתקבצים וגנבים לגונבן:

אפילו משקלות כו'. שדרכן לעשות מאבנים או מיני מתכות הגרועים לפי שצריכים מתכות מרובה כי כמה מיני משקלות צריכין לאדם כאומר אבן ואבן, אפילו הכי הכל היה של זהב (יפה מראה):

שנאמר איך כסף נחשב כו'. ואילו היו עושין ממנו משקלות הרי היה נחשב קצת:

מה עטרה זו. וקרי לעטרה שמחה על דרך (שיר השירים ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (יפה מראה):

רד מכסאי. שמאחר שחטא במה שהוזהר המלך יטרד ממלכותו, כי זה עונשו כדכתיב התם למען יאריך ימים על ממלכתו ומכלל הן אתה שומע לאו:

ירד מלאך. בפרק מי שאחזו (גיטין סח, ב) ובשוחר טוב (מזמור עח) איתא דאשמדאי דחפו ארבע מאות פרסה וישב בעצמו על מקומו של שלמה:

גריסין. מאכל של פולין:

אמר רבי פנחס דדהובא. בויקרא רבה פרשה כ' (סימן ג) גרס אם הדין דחוכא מעורב מה חדותא מהנייא, רצה לומר דריש מהולל לשון ערבוביא:

מה חדותא עבדא. זהו פירוש ולשמחה מה זו עושה. כלומר מה תועלת עושה כיון דאחריתה לתוגה:

עלה להביא כו' הכישו נחש ומת. י"ל דקביע היזקא הוה שמקום החביות שכיחי ביה נחשים, והיכי דקביע היזקא שאני. ועוד דחתן צריך שימור דשטן מקטרגו ולהכי חשיב כקביע היזקא (יפה תואר):

עכשיו אמרו עליו ברכת אבלים. לאו דוקא קאמר דהא לא חיילא אבילות קודם הקבורה אלא למרר בבכי קאמר (יפה תואר):

ואפטר עליה לשחוק אמרתי מהולל. לפי שנתערבה שמחתו:

בסכלתנותא. תרגום של תבונה:

ברוחות. בשדים:

להנדיקי. שם מדינה: ועושה פירות. כפירות אותה מדינה. כן הוא בילקוט:

מיגעו. כלומר אתה מעמס עליו יגיעה רבה:

משתיתא. פירוש שרשה, ומפורש בתנחומא (קדושים סימן י) שארץ ישראל משתיתו של עולם והיה שלמה בחכמתו מכיר את גידי הארץ איזה גיד הולך אל כוש ונטע בו פלפלין ואיזהו הולך לארץ פלוני ונטע בו חרובין, שכל גידי הארצות באין לשם:

פיסקינוס. מעין הנובע, והוא לשון יון ממש:

לא וורד. בילקוט גרס מרור. ובפרשת דברים (א, ה) גרס תרדין:

מיניא ברברייה. בערוך גרס ברברין. ובילקוט גרס מן ברברין:

ויושב על שולחנו. בילקוט מלכים גרס ונתון על שולחנו:

ברברייא. שם מדינה רחוקה בקצה היישוב:

אפשר כאבנים בדרכים ובחצרות. אפשר שיהיה מונח כסף בדרכים ובחצרות כאבנים המונחים בדרכים ובחצרות ולא יהיו נגנבות. עיין לעיל פסוק (ב) לשחוק סימן ג':

קנטרין. משקל גדול, צענטינרא בלע״ז:

זמרין וזמרתא. ולכאורה קשה הא קול באשה ערוה. ואפשר שפירש שׁרים היינו זמרין לו, ושׁרות היינו זמרתא לנשיו. או פירושו זמרין היינו כלי זמר המיוחדים לזכרים, וזמרתא הוא כלי זמר המיוחדים לנקבות. ועיין במהרש״א בפרק מי שאחזו (גיטין סח, א):

דימוסיאיות. גם הוא מין מרחץ:

שידה ושידתה. פרש"י בפרק מי שאחזו שד זכר ושידה נקבה. ומבואר שם בגמרא לענין מה היה משמש בהם:

דהוין אזיין בהון. פירוש שדים היו מחממים אותן (מהר"מ ומתנות כהונה בפרשת נשא) ועיין במדרש חזית (שיר השירים רבה ג) בפסוק (ז) הנה מטתו (סימן ה):

משנתו. עיין בחזית (שיר השירים רבה ב) פסוק (ב) אנהגך:

שכלול בהם. בתוך המשניות:

זה רוח הקודש. כמה דאת אמר (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא:

משוררים זכרים ומשוררות נקבות. יתיר פה:

דיינים. דרש שדה מלשון שודא דדיינא:

ודיינות נקבות. על דרך דכתיב בדבורה שהיתה שופטת. ואפשר שהדיינים זכרים היו לשפוט זכרים והדיינות לנקבות:

נטעתי לי כרמים שנאמר כרמים וזיתים אשר לא נטעת. כך צריך לומר וכן הוא בויקרא רבה פרשה כ״ה (סימן ד):

שחיק טמיא. ישחקו וימחקו עצמותיו כלומר ימח שמו:

יכול אתה כו'. דרך שאלה. יכול אתה להביא אלו שלשה דברים שאני שואל מעמך. אמר לו ומה הם אותן שלשה דברים:

פוסיאנין. מין שליו:

ומטקסא. מין משי מובחר:

אייתא כו'. הביא לו פלפלין ממקום נצחנה, ופסיואנין ממקום ציידן, ויש אומרים ממקום עכברים, ומטקסא ממקום גוש חלב:

קנים של חצים. הם עצים דקים כקנים שעושין מהם חצים ואינן גדלין אלא באיים הרחוקים. ומיער צומח עצים דריש שכל מיני עצים גדלים בה, דאי סתם עצים מאי רבותא (יפה תואר):

תפנוקין. דרש שדה מלשון (במדבר יא, ח) לשד השמן (מתנות כהונה):

מנה בן פרס. גדול בן הדיוט. פרס הוא חצי מנה והוא לשון פרוסה (רש"י בתענית דף כ"א, ב):

און בן פלת. און היה גדול בישראל רק ניסת לשעה, ואף אחר כך ישב כל ימיו באנינות ותשובה על זאת כדאיתא בפרק חלק דף ק״ט, ב, ואביו לא נזכר מי הוא. ובפרט לפי שדרשו חז״ל (שם) פלת שנעשו בו באון פלאים, ולפי זה שם אביו לא נודע כלל:

בנו צפור כו'. דרשו חז״ל אביו היה בנו וטפל אליו:

בן עקש. הוא עירא בן עקש הנזכר בדברי הימים א' סימן כ״ז (פסוק ט) במחלוקת השנים עשר, ואע״פ שלא מצינו מה טיבו של עקש מכל מקום חשיבותו ביחוד פרטי נגלה ממה שמייחס בנו אחריו שנאמר עירא בן עקש מה שלא נעשה לאחד מהם (עיין במתנות כהונה):

פסטירין. כלומר חכמה שאינה ברורה רק מסותרת וכהה. או הוא שתי תיבות פסי טירין, פירוש אפס ונמס משא ומתן של ההלכה ואי אפשר להתקיים, והוא מלשון שקיל וטרי:

באף נתקיימה בי. אבל מה שלמדתי בימי חורפי בעוד שכח הרגזני היה בי נתקיימה בי. ובספר מכלול יופי פירש מה שלמדתי בפלפול וחדוד התלמידים שהוא באף עמדה לי, כי לא תשכח מה שלומדים בפלפול ובחדוד התלמידים. וכבר כתבו חכמי האמת כי היגיעה שיגע אדם בפלפול עד שמזיע גופו הוא נחת רוח לשכינה:

קודיא. פירוש קערה והוא כלי גולה, ועיין סנהדרין דף כ, ב' ובירוש' פ״ב דסנהדרין (ה"ו):

קשרתיה. פירוש הוא חגור שחוגרים וקושרים בו עוברי דרכים כדי שיהיו קל להלוך. ועיין עוד לקמן פ״ט פסוק (יא) שבתי וראה תחת השמש:

הפרשת חלה, היא מצוה המוטלת על הנשים, והוא העמל האחרון שבתבואה וכן נסכים עמל האחרון ביין:

ופניתי ופניתי. פירוש זה דכתיב ופניתי פירושו ופיניתי. רצה לומר שפניתי הוא פועל יוצא על החכמה, שהריקה והפנה אותה:

בשעתו. כלומר לשעה קלה:

ושכחה בשעתו. כשנטרד ממלכותו שאז נסתם ממנו מעינות החכמה. ועיין לעיל פרשה א' סימן ב':

אם יאמר לך אדם יכול אני לעמוד על משתיתו. פירוש על שרשו ועיקרו וסידורו של עולם. עיין בראשית רבה פרשה י״ב סימן א' שם נתבאר בארוכה כל הענין:

לחרישת הקנים. פירוש חורשה יער של קנים:

כסה. כורת הקנים במגל ובמגירה:

חורי. משל אחר:

פקעת. כרך ואגודה מן גמי:

וקשרה נגד הפתח. וקצה האחרון אחוז בידו (מתנות כהונה בבראשית רבה). ולכאורה אין צורך לזה שממילא לא יטעה עוד כיון שתולה נגד פתח זו פקעת גמי:

אלא עשוהו. כינוי לפועלים רבים, רבים עשו אותו (מתנות כהונה):

הקב"ה ובית דינו. והיינו דכתיב (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו ומפרש בבראשית רבה פ״ח (סימן ד) שנמלך במלאכי השרת:

הוא עשך ויכוננך. עיין בפרק אלו טרפות (חולין נו, ב):

ביבא. צינור המקלח לחוץ ובו שופכין כל השופכין המזוהמין:

זו בית חוטמו. שנתנה למעלה מפתחי פיו:

והוא נואו והוא שבחו. שהוא הדרת פני האדם, שעיקר הצורה הוא פרצוף פנים עם החוטם:

מה תלמוד לומר. אשר יצר, דכבר נאמר וייצר ה' אלהים את האדם:

לדברי הבלים. בילקוט גרס לדברי מינות:

ברגליו. בתמיה:

רישיה. מפני שסוף המעשה הוא ראש המחשבה:

אני נקראתי מלך. כדכתיב נשיא אלהים אתה בתוכנו וכדאיתא בבראשית רבה פ' מ״ב ומ״ג ע״ש:

למה מסרתי נפשי על קדושת שמו. בכבשן האש וברדיפת המלכים:

והזהרתי לכל באי עולם. שיעבדו להקדוש ברוך הוא:

ועוד חזרתי. ושוב חזרתי ואמרתי כי אין זכרון שוה לשניהם כו':

זה בנה בית המקדש. שבנה היסודות וגם הכין הכל לצורך בנין בית המקדש:

וזה החריבו ומלך ארבעים שנה. אף על גב דנבוכדנצר מלך ארבעים וחמש שנה כדיליף בפרק קמא דמגילה (יא, ב) מקראי. לא קאמר אלא ארבעים משום דדוד לא מלך אלא ארבעים, לומר שזכה למלכות כל כך כדוד, ומכל שכן כיון שזכה יותר מדוד שקשה (יפה תואר). ועיין ברבה ובתנחומא ריש אחרי ובתנחומא ריש ואתחנן:

זכרה לחסדי דוד. עיין ברבה (שמות ח, א) ובתנחומא וארא (סימן ז) ובמדבר רבה פרשיות י״ד (סימן ג) וט״ו וברכות כ״ט, א' ושבת ל, א' מועד קטן ט, א' סנהדרין ק״ז, ב' סוטה ט, א'. ובשוחר טוב כ"ד:

זה שלקח חיטים לשלש שנים. עיין בריש מדרש אסתר ובפרק המנחות והנסכים (מנחות קג, ב) ובירושלמי שבת פ״ח (ה"א):

למה משכנית כו'. משכנתי כלי מן החדר בשביל להמציא לידי מעות לקנות בעדם תבואה:

רגיל במשנתו. חוזר ושונה משנתו תמיד:

לומר שמועה משמו. עיין בשוחר טוב מזמור א' ומזמור למ״ד ובבלי פרק האשה רבה (יבמות צז, א) ובירושלמי פרק היה קורא (ברכות פ"ב ה"א):

אימיקנטרון. שם איש יהודי ולא היה נודע למלך:

אלו הישמעאלים. כלומר הרי גם הישמעאלים הם נמולים:

דכל מי כו'. שכל מי שעשה זאת יפרסם עצמו למלך שהמלך רוצה ליתן לו דבר מתנה בעד זה:

מלה. דבר מה, או פירושו הבטחה ואמונה. ועיין באיכה רבתי (א) פסוק על אלה אני בוכיה:

אזל חד הלך יהודי אחד ואמר כי הוא כתב כן. אמר המלך הרימו ראשו ממנו. ושוב אמר המלך לאותו יהודי למה אמרת כן. אמר לו שאתה פונה ומעביר אותו איש משלש מיני יגון. עצב תרגם יונתן נסיס. זועפים (בראשית מ, ו) תרגם אונקלוס נסיסין:

אמר ליה נפשיה כו'. אמר לו נפש של אותי איש חפצה לאכול אצלו בבקר ובערב ואין לו מה ליתן לו, וכן אשתו, וכן בניו. מיגס פירושו אכילה בלשון ירושלמי:

בכלי קורייס. בגדים חשובים מעשה אורג:

אתון אמרין כו'. הבריות באו ואמרו לו אותן דיינים שמנית שותים יין בשוק ברבים, ולא האמין להם. זמן אחד יצא רבי הושעיא לשוק ומצא דיינים אלו שותים יין בשוק:

ודמך כו'. ומת בשלום:

עשאו עבד מכודן בפני עצמו. כך צריך לומר, וכן הוא באיכה רבתי. ורצה לומר שעשה הקדוש ברוך הוא את האדם עבד משועבד לעצמו, שאם אינו טורח אינו אוכל, ועל זה צריך ליגע כל ימיו. ועיין בראשית רבה פרשה י״ד (סימן י):

על דעתיה דרב הונא. ר"ל הוא דעתיה דרב הונא דאמר כו':

נתנני ה' בידי לא אוכל קום כו'. כלומר בידי עצמי וקרינן בידי היו"ד קמוצה והדלי״ת בחיר״ק, כלומר שהוא משועבד לעצמו בעמל המזונות. ועיין בבראשית רבה פרשה י״ד:

כתבן טב. פירוש סופר טוב ומובחר כדאיתא במסכת שבת (עירובין יג, א) שאמר לרבי עקיבא לבלר אני:

והוה לעי כו'. היה יגע ומשתכר בכל שבוע שלשה סלעים והיה אוכל ושותה בעד אחד, וקונה כסות בעד אחד, והשלישית היה מפרנס בהן רבנין:

אמרין ליה תלמידוי רבי בניך. מה אתה עושה להם ומה תהא עליהם:

אמר לון אין כו'. אם יהיו צדיקים יגיע להם מה שאמר דוד וכו':

וסבותי כו' מליגע וחזרתי כו'. כי כבר יאשתי מליגע, ועכשיו סבותי את לבי מליאש עוד, לפי שכמו שאחרים יגעים לי כך אני יגע לאחרים:

וחמא. וראה איש זקן אחד עומד והיה חוצב חצובות בקרקע לנטוע נטיעות. חצד פירוש כורת וחופר בארץ. ובויקרא רבה פרשה כ״ה (סימן ה) גרס חצב, ועיין בתנחומא קדושים (סימן ח):

אמר ליה אין זכיתי. שאאריך ימים כל כך אאכול מהם ויפה עשיתי. ואם לאו כו':

אמר ליה בחייך כו'. משביעך אני אם תזכה לאכול מהם תהא מודיע לי:

הא ענתה. הרי העת:

קרטיל. פירוש סל:

תרע. שער ופתח:

קלוונין אנא כו'. גוזר ומצוה אני שתפנו זה הסל מן אותן תאנים ותמלאון דנרי זהב:

א"ל עבדוהו כו'. אמרו לו עבדיו כל זה היקר תייקר ותכבד לזה זקן יהודי. אמר להם בוראו מכבדו ואני לא אייקר אותו ואכבדנו:

אינתתיה דמגרא כו'. אשת שכנו של אותו הזקן היתה בת פחותה וגרוע כלומר אשה רעה. ואמרה לבעלה בר קיבליי פירוש בן אונן וסכל, ראה שזה המלך אוהב תאנים ומחליף אותם בדינרים:

מרעילי תאנין. ברבה שם גרס מדעליה תינין. ופירש המתנות כהונה שק גדול שמשימין על החמורים:

קלוונין אנא כו'. פירוש גוזר ומצוה אני שתעמידו אותו על פתחה של פלטין וכל מי שיצא או יכנום יהא משליך התאנים על פניו וכן עשו לו:

באפתי רמשא כו'. לפני הערב פינו אותו פטרוהו והלך לביתו. ואמר לאשתו כל היקר הזה אני שלמתי לך שגרמת לי בעצמך. אמרה ליה לך והשתבח וספר לאמך דרך שבח שהיו תאנים ולא אתרוגים, שאילו היו אתרוגים שקשים הם היו ממיתין אותך בהם. ושהיו התאנים מבושלים שהם רכים ולא פגין שאינן מבושלים כל צרכן וקשים הם, שאילו כן היו הורגים אותך בהם. והיא אמרה כן דרך קינטור ולעג:

כי יש אדם כו' אמר ר' יודן כו'. עיין בבראשית רבה פרשה כ״ז (סימן א):

גדול כהן של נביאים כו'. פירוש אשריהם וגדול כחן אחר שהורשו לומר כן. ועיין בשוחר טוב מזמור א'. ובמדבר רבה פרשה י״ט (סימן ד), ולקמן (ח) פסוק (א) מי כהחכם (סימן א):

שמדמין את הצורה ליוצרה. היינו שדמו את השי״ת לצורת האדם כדי לשכך את האוזן. ועיין ביפה תואר בבראשית רבה:

אית קריית חורן כו'. רצה לומר יש קרא אחר שהוא מחוור ומבורר בו יותר שהשי״ת נקרא אדם:

ובכשרון כו' דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. ובבראשית רבה פרשה כ״ז מסיים וכבר שמים נעשו. ופירש רש״י שמעשיו היו מתכשרים בעצמו בלי טורח:

זה דור אנוש ודור המבול. שהיה להם כל טוב בעולם בלי יסורים וטורח:

זה דור המבול. ובבראשית רבה פרשה כ״ז (סימן ב) איתא זה דור אנוש ודור המבול. עיין שם כל הענין בביאורו:

שהם מכאיבין כו'. הוא על דרך ההעברה ובהקל לשון, שכביכול השכינה מצטערת מהרשעים המכעיסים ומן העונש המעותד עליהם. וכמו ששנינו (סנהדרין מו, א) בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי:

שמכעיסין להקדוש ברוך הוא. כפל הכעס על המכאוב לומר שהיו חוטאים להכעיס (יפה תואר):

שלא שכב לבו מן העברות. כי און יחשוב על משכבו אע״פ שלא יעשום בפועל אלא ביום. ואמר זה להודיענו הפלגת השחתת דרכם כי יום ולילה לבבם למרע:

ומנין אף ביום. שאפילו ביום היה לבבם חושב מחשבות און:

שחשב בלבו להביא כו'. ומפרש לא שכב לבו כלו' שלא נח רוגזו מהם:

פורענות ביום ובלילה. כלומר לנצח, שמחה אותם כדכתיב וימח את כל היקום:

וה' המטיר כו'. שנידונו בשעה שהחמה והלבנה עומדים ברקיע כדאיתא בבראשית רבה (סוף) פרשה נ:

מאחר שהיה אחד מישראל כו'. שלא שבע לבם ונח מאשר היו משתעבדים בישראל ביום אלא כי גם בלילה לא נחו מלשעבדם:

שחשב בלבו להביא עליהם פורעניות כו'. רצה לומר שהביא ה' עליהם פורענות שיתמיד בם ביום ובלילה. והיינו במה שהביא עליהם מכת מות כדכתיב וה' הכה כל בכור:

ויהי בחצי הלילה וגו'. ובבראשית רבה פרשה כ״ז מסיים גם זה הבל הוא, והוא סיפיה דקרא דכל ימיו מכאובים הוא. ופירושו שכל הרשעים אשר מלאו תאותם לסוף נאבדו והיו כשאר הבלים הנזכרים בספר קהלת:

בתורה ובמעשים טובים. כי היא אכילה ודאית למלאות נפשו בנועם ה'. ועיין לקמן פ״ג סימן ט״ז:

בעמלו קרי ביה בעולמו. ולקמן פ״ח פסוק (טו) ושבחתי אני את השמחה גרס כמו כאן. ועיין פ״ג פסוק (יב) ידעתי כי אין טוב, ופ״ה פסוק (יז) הנה אשר ראיתי, ששם הגירסא יותר נכונה:

מאן אכל. כלומר מי אכל כמו שאכלתי אני, ומי שתה כמו ששתיתי, ומי עשה כמו שעשיתי. ויהיה היו״ד מן יאכל ויחוש עתיד במקום עבר:

נשר גדול כו'. המדרש מפרש יחוש לשון מהירות מדקאמר ובא בו ביום. והזוהר פרשת פנחס כתב ארבע מאות פרסי בשעתא חדא:

ולמי נאמר לתת. הון יקר וכל טוב:

לטוב כו'. וכדאיתא בבראשית רבה פרשה מ״ב (סימן ד) שאמרפל הוא נמרוד, והרגו אברהם במלחמה ונטל כל הונו ורכושו:

זקן בא בימים וגו'. וה' ברך את אברהם בכל:

זה יצחק שנאמר ויזרע וגו' ויברכהו ה'. וכדאיתא ברבה (בראשית סד, ז) ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו, אמר לו כל אותן עצמות שעצמת לא מעמנו היה לך, בתמיה:

את כו' אשר לבן עושה לך. וכדאיתא בבראשית רבה פרשה ע״ד (סימן ג) אשר עשה לך אין כתיב כאן אלא עושה לך, שצפה הקדוש ברוך הוא מה לבן עתיד לעשות עם אבינו יעקב והיה צר צורה כיוצא בה. הרי שנתן הקדוש ברוך הוא צאנו של לבן ליעקב:

דבר אחר כי לאדם שטוב לפניו אלו ישראל שהיו במצרים נתן חכמה ודעת. ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס אלו המצרים שהיו מאספים כל הממון בשנת רעבון. ולמי נאמר לתת לטוב לפני אלהים אלו ישראל, שנאמר ויסע משה שהסיען בעל כרחן שהיו מקושטין באבנים טובות ומרגליות והיו צפין על שפת הים והיו ישראל יורדין בכל יום והיו נוטלין מהן ולא היו מבקשים לזוז משם (כדאיתא בתנחומא). דבר אחר כי לאדם שטוב לפניו אלו ישראל שהיו במדבר. ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס אלו הכנענים. אמר רבי לוי אפילו טיפת כו'. כך צריך לומר. שאותן ארבעים שנה היו מאספים הכנענים ממון יותר (מכלול יופי):

זה חזקיה. כדאיתא בישעיה מ״ה ברש״י פסוק (יד) יגיע מצרים בשם סדר עולם כאשר שב סנחריב מעל תִּרְהָקָה מלך כוש ובא לירושלים הביא עמו חמדת כל האוצרות כוש ומצרים שהלכו לעזור את כוש ונפל בירושלים וחזקיה ועמו בזזו הכל:

את בית המן וגו'. ותשם אסתר את מרדכי על בית המן ועיין במגילה (י, ב):