זמן היה לאברהם כו'. עיין בבראשית רבה פרשה מ״ו (סימן ב) איתא שם שהמתין הקדוש ברוך הוא לעת זקנתו של אברהם שאז נצרר דמו ובוטל יצרו ותאותו:

וזמן היה לבניו להמול כו'. רצה לומר מה שנמולו שני פעמים אחד במצרים ושניה בגלגל משום סכנה שלא נשבה רוח צפונית כדאיתא בפרק הערל (יבמות עב, א):

מה הוא. כלומר מה כוונתו באמרו עת ללדת ועת למות:

אינון צווחין לה חייתא. פירוש הבריות קורין אותה חייתא:

דהיא ממשכנה בידוי דמיתה. שהיא תשעים ותשע חלקים למות ואחת לחיים כדאיתא בשמות רבה פרשה מ״ו (סימן ב) ובויקרא רבה פרשה כ״ז (סימן ז):

אף שאול מוציאין ממנו בקולי קולות. בפ"ב דברכות (טו, ב) ובפרק חלק (סנהדרין צב, א) למדו מכאן שתחיית המתים מן התורה:

ואפילו מלאך המות. כלומר כל כך הסכנה עצומה עד שהמלאך המות כו' (מתנות כהונה):

קטיגור שלה. של היולדת:

על שלש עבירות כו'. עיין בבבלי (שבת לא, ב) ובירושלמי בפ״ב דשבת (ה"ו) ובבראשית רבה פרשה ט' (עיין סוף פרשה יז) ובתנחומא ריש נח:

אנשים מתים. כלומר נבדקים ואם לא ימצא להם זכות הם מתים:

בבית המרועע. ובפרק קמא דראש השנה (טז, ב) אמר שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו. ובירושלמי פרק הנזכר לעיל איתא עוד הישן בבית אפל לעצמו ובבבלי (שבת לב, א) אמר בשעה שעוברים על הגשר, ופריך גשר ותו לא, ומתרץ אימא כעין גשר:

לאסטרטיא. לדרך רשות הרבים:

מפקד בגו ביתיה. צוה לביתו כשכיב מרע:

אמר לאחוי צלי עלי. עיין בבראשית רבה פ״ו (סימן ה) ובירושלמי פרק הנזכר לעיל:

ומה נצלי עלך. כלומר מה בצע בתפלתי כי הראוי לך שמחג הסוכות שאתה קושר לולבך תקשור אלפך מלפרוש בים, כיון שמאז הצבור מזכירין משיב הרוח ומוריד הגשם דודאי תפלת הצבור נשמעת יותר (יפה תואר):

קטר אלפך. ובירושלמי פ״ב דשבת ובבראשית רבה שם גרסו קטר רגליך:

בעי דיפרוש בין חגא. פירוש רצה לפרוש בים בין כו':

אמר ברי בלא קבורה. שנאמר גם קבורה לא היתה לו. כן הוא בבראשית רבה שם:

ולא שמע כו'. דהוה סבירא ליה דדברי חלומות לא מורידין ולא מעלין כדאיתא בבראשית רבה פרשה פ״ט (סימן ח):

אם זכה הוא משלים כו'. עיין כל זה ביבמות דף מ״ט:

משלו הוסיפו לו. משיעורו הנגזר עליו שהיה ראוי לפתחו, ומששב שתשובה הוסיפו לו על אותו פחת שיחיה עד שיעור הקודם הנגזר עליו בעת הולדו:

תדע. שמתחלה כשנולד פסקו לו כל אותו תוספת, שהרי הנביא נתנבא בימי ירבעם שנים הרבה קודם הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ובשעת חליו של חזקיהו עדיין לא נולד מנשה שממנו יצא יאשיהו, הוי אומר בשעת חליו גזרו לפחות משניו וכשזכה השלימו לו:

ודא מסייע כו'. מעשה שמביא בסמוך הוא סיוע לדברי רבנן:

כד אתון כו'. כשבאו לשער העיר מצאו שם נערים משחקים לפני חצר אחד. ראו לרבי שמעון בן חלפתא מעולה ויפה ומצויין כתלמיד חכם. אמרו לו לא תזוע מכאן עד שאתה מרקד לנו מעט. אמר לה אין זה משלי שאני איש זקן. וגער בהם בנזיפה ולא נזדעזעו מפניו ולא נכנעו מפניו. נשא עיניו וראה חצר זה הפוך ונוטה ליפול. והוא היה נותן בו עין שיפול (ובאות אמת הביא הגירסא כך בשם נוסח אחר) ואותן תינקות היו מאותו חצר. אמר להם ענו אחרי מה שאני אומר ומזמר לפניכם (כי כן היה דרך שירות וזמר שלהם שאחד היה אומר ומזמר לפניהם וכלם עונים אחריו). לכו אמרו לבעל החצר הזה אם ישן הוא שינער משנתו, שראש ותחלת החטא הוא מתוק וסופו מר, כלומר מרה תהיה לו באחרונה שסרחון הנערים תלוי בו שלא לִמֵד אותן דעת וחכמה ומוסר. ומפני קול דבריהם ננער משנתו בעל החצר ויצא לו ונפל על רגליו של רבי שמעון וכרע לפניו ואמר לו רבי מבקש אני מלפניך שלא תסתכל ולא תשגיח לדבריהם שהמה נערים ושוטים. אמר ליה מה אעשה לך וכבר הגזרה נגזרה שיפול החצר, אבל זאת אעשה לך שאהא תולה וממתין עד זמן שתוציא כל מה שיש לך בחצר. כיון שהוציא כל מה שיש לו עלה החצר למעלה ונתקו קשרי בנינו וירד למטה ונפל ונעשה תל:

אזלין למקיימיה מצותא. רבי שמעון בן חלפתא עם אנשי עין תאנה הלכו לקיים מצות מילה. והיה אביו של אותו התינוק משקה אותם יין ישן ואמר שתו מן יין הטוב הזה שאני בטוח באדון השמים שממנו אני משקה אתכם ביום משתה נשואין שלו:

מן קל מיליהון כו'. מתוך אותן הדברים יצא לו רבי שמעון לילך לעירו. והיה יוצא יחידי ופגע בו שליח השלוח לבריות כלומר מלאך המות. ואמר לו בשביל שאתם בטוחים על מעשיכם הטובים אתם יוצאים בשעה שאינו שעה לצאת, כלומר בלילה דשכיחי מזיקין. ואמר לו רבי שמעון ואתה מי אתה שהרי גם אתה יצאת בלילה. ואמר לו אני הוא שליח השלוח אל הבריות. ואמר לו מדוע פניך רעים. אמר מקול דברים קשים שאני שומע מפי הבריות בכל יום. אמר לו ומה הם. אמר לו התינוק הזה שהכרתם ערלתו היום שטר פסק דינו עמדי הוא שאקח אותו מכאן לאחר שלושים יום, והנה שמעתי שאביו השקה אתכם ואמר לכם שתו יין הטוב שאני בטוח כו':

ושמעית כו'. ושמעתי זאת ולכן נעצבתי שמתירא אני שתפלה זו שהתפללתם תבטל הגזירה הזאת:

אמר ליה רבי שמעון בחייך. לשון שבועה הראיני נא שטרי וזמני מתי הוא. אמר לו אין אני שולט על זמן שלך או חביריך דכוותך. אמר לו למה כו' ועיין מעשה זו בדברים רבה פרשה ט' (סימן א):

אמר ליה יהא רעוא מקמיה קודשת בריך הוא היך מה כו'. פירוש כשם שאין אתה שולט על שטר זמן שלנו, כן לא יהיה לך רשות לעבור על דברינו אלה שאמרנו כשם שהכנסתו לברית כו', ובקשו רחמים וחי התינוק:

פתקי. בדברים רבה הנזכר לעיל גרס פרקי והיא היא:

אלא מקרא מלא. פירוש הרי מקרא מלא כתיב את מספר ימיך אמלא משמע זמן הקצוב לך אותו אמלא ולא שיוסיף על הנגזר, שהרי משה כו' ובסוף נאמר לו הן קרבו ימיך ולא הוסיפו לו כלום:

עת ללדת הוא לך. עת היא להוליד לך בנים:

מה דיקליה כו'. כינוי לאבר. ידבה לשון זב. כלומר מי שרואה טבעו חם ראוי שלא ישב בלא אשה ואפילו קודם עשרים (אות אמת):

בשעה שאשתך כו'. יריית הזרע מדמה בזריקת אבנים. או אבנים כמו בנים בתוספת האל״ף על דרך דכתיב (איכה ד, א) תשתפכנה אבני קודש:

פרגמטוטים. סוחר מלשון פרקמטיא:

דהוה אזיל. שהיה הולך ומפרש לים הוא ובנו, והיה מביא עמו קביים דינרים:

יהיב ליה מותביהן באפילה. פירוש הספן נתן להם מקום מושבותיהם בספינה במקום חשך ואפילה, והיה שומע קולם של הספנים שהיו אומרים כשאנו נכנסים באמצע הים אנו הורגים אותם ומשליכים אותם לתוך הים ולוקחין ממנו המשא הזאת של דינרים. מה עשה אותו האיש, עשה את עצמו כאילו הוא כועס ומריב עם בנו ולקח אותן דינרין והשליכם לתוך הים:

נווטין. פירוש אנשים ממקום נווט. או פירושו ספנים (רש"י). או פירושו חובלי הספינה (יפה תואר):

הדין מודליה. פירוש משא:

כיון דפלין כו'. כיון שנכנסו למדינה הלך אותו האיש וקבל עליהם אצל המושל של קסרין והביאו להספנין בבית האסורים לשלם לו המשא של דינרין:

אנטיפוטא. פירוש מושל ושופט:

אמרין ליה מנן כו'. מנין ומאיזה טעם יש עלינו דין לשלם לו והלא הוא בעצמו השליכם לתוך הים:

דכתיב ועת להשליך. פירוש מעת ההשלכה עת השמירה, כי אותם שהיו סבה להשליכה נתחייבו בשמירתה (יפה תואר בשמות רבה פרשה מ"ו):

דמכת. מתה:

סליק כו'. עלה רבי אבין אצלו להראות לו פנים:

אמר לו. בלשון שאלה אין אדוני משגיח לומר לנו דברי תורה. אמר לו הרי הגיע שעה שהתורה המחומשת נתכנסה למשתקה, כלומר לשתוק מלדבר בה מפני שאבל אסור בדברי תורה (מתנות כהונה). או פירושו הגיע עת של תורה ששתיקה מעולה ויפה, ומחשי כמו עת לחשות. ואמר והדר מפרש, שמתחלה אמר לשון הפסוק עת לחשות והדר פירש ואמר למישתקה (משנת דרבי אליעזר). או הכי גרסינן דארית דמחשי מתעליא למשרקה. ופירושו שהארי שותק בפני השועלים להשמיע קולו (מהר"מ):

וכשרא. אדם כשר:

לא מתרין. אין משרין ומושיבין אותו אלא עם כו':

ייטי. יבא ויגיע כמו ייתי:

מה דירבע. דבר מה שיושבין עליו, ובאות אמה הגיה במה דירבע:

טפוטין. הוא מין בגד חשוב. ובאיכה רבה (פתיחה כה) איתא הציעו טפיטיות מפתח בתיהן עד קברי בית דוד. וגם מכסה הסוס נקרא ג״כ טפתן במסכת כלים:

פסתיין כו' סתרומטין כו'. כולם מיני מצעות נאות:

כורסייאן. כסאות:

קיסין. עצים:

אדיל. ראה והשגיח, וישקף (בראשית יט, כח ועוד) תרגם יונתן ואדיק:

יקרכון. היקר והכבוד אינה עושה לכם אלא אתם לעצמיכם. הוה לעי כו'. היה עוסק בתורה כל צרכו במערה אחת של טבריה:

והוה פיילדה. גרסינן. פירוש אומן עושה כלי חרס. והיה נוהג שהיה מעמיד לו כלי מלא מים בתוך המערה לשתותו. והיה בא עיף ויגע ולקח הכוס ושתה אותו. זמן אחד נכנס וישב לו אצל רבי שמעון בן לקיש לנוח ולהשיב רוחו לשאוף האויר מעט. אמר לו רבי זוכר אתה שהיינו אני ואתה נכנסים יחד לבית הכנסת, והנה את זכית שנעשית בן תורה ואני לא זכיתי. התפלל עלי שיהיה חלקי עמך לעולם הבא:

דנהוי לך דאתת עם כו'. פירוש מה אתפלל שהרי תבא לעולם הבא עם בני אומנותך, שכל איש ואיש אין משרין אותו אלא עם בני אומנתו:

ראיתי את הענין אמר רבי איבו כו'. פירשתי לעיל פ״א סימן ל״ד עיין שם:

בעונתו נברא העולם. שראתה חכמתו יתברך שהעת הראוי לבריאה היתה בעת ההיא לא קודם ולא אחר כך לסבה מושכלת ממנו (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פ״ט (סימן ב):

שנאמר את הכל עשה יפה בעתו. כלומר שנעשה יפה לפי שנעשה בעונתה ההיא. דאילו עשאו קודם או אחר כך לא היה כך יפה:

אמר רבי אבהו מכאן כו'. והכי קאמר את הכל רצה לומר אפילו העולמות ההן שהחריבן היו יפים בעתן כשנבראו. ועיין בבראשית רבה פ״ג (סימן ז):

דין הניין לי כו'. פירוש אלו נאותים לי וטובים הם בעיני ויתהון אותן הראשונים לא היו נאותין לי:

זה הפתח כו'. פסוק זה של וירא אלהים וגו' וכן פסוק את הכל עשה יפה, שמע מינה שאין כל דבר נעלם ממנו יתברך מרום שמים מעל עד התהום מתחת לארץ, והכל הוא מעשה ה' טוב ויפה (מתנות כהונה):

אילו אחר אמר כו'. עיין ברבה סדר דברים (א, ה):

פירת. מבהיל ומשבש ומגנה:

ולא היו נגנבות. בתמיה, ומשני שהיו כו'. ועיין לעיל פרשה א' סימן ג' ופרשה ב' סימן י':

אומר אתה ידעתי. בתמיה מה הוא יודע ענייני האלהות:

דכתיב אוי לנו כו'. הרי שנתנו בהקדוש ברוך הוא ממש גבורות אלהות, אבל לא אמרו שהוא גדול מכל האלהים, ולכן לא אמרו רק האלהים האדירים ולא זכרו ה' המיוחד. ויתרו חזר בו ואמר כי גדול ה' וגו' בנקבו שם המיוחד ואמר שהוא גדול מכל האלהים. אבל באות אמת מוחק מן דכתיב אוי עד מכל האלהים (מתנות כהונה):

וקבעו לישראל כו'. לסימן שבו יכירו וידעו שמי שהוא שב בתשובה הקדוש ברוך הוא מקבלו (מתנות כהונה):

הצור תמים פעלו וגו' היו אומרים זה אינו יודע טיבה של מדת הדין והוא אומר הצור תמים פעלו אלא משה. כן צריך לומר:

בא והתוכח. פירוש בא והוכיח:

תרתי שיטין. שיטות וסוגיות:

היה ראוי אברהם כו'. משום שהיה ראוי שתחלת מעשה ה' ביצירה האנושית תהיה בְּשָלֵם הזה, ולו יאות להיות קודם בזמן, ולהיות יציר כפיו (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה י״ד סימן ז' [ו]:

יבא אברהם אחריו. ויתקן, שאע״פ שהדור היה חייב הוא בחכמתו וחסידותו שקרא בשם ה' הביא את הדור לכנפי השכינה (יפה תואר):

לאברהם אבינו באמצע. דשיתא אלפי שני הוי עלמא, שני אלפים תהו ושני אלפים תורה ושני אלפים ימות המשיח. ושני אלפים תהו היינו עשרים דורות עד אברהם שלא היה ביניהם תורה, ונמצא שהוא באמצע ארבעת אלפים, דלדורות משיח אין צורך שיסבלם אברהם:

מכניסין את המתוקנת כו'. כשיש לאיש אשה רעה נושא עליה אחרת טובה ונעשית גם היא טובה, אך כשלוקח רעה על הטובה מתהפך הכל לרעה:

ראוי היה אדם הראשון שתנתן התורה על ידו. לפי שהיה יציר כפיו. ויעיין בבראשית רבה פרשה כ״ד (סימן ה):

שנאמר זה ספר תולדות אדם. שהתורה שניתן עתה לתולדות אדם היה ראוי ליתן מיד ביום שברא אלהים אדם וגו' אל האדם בעצמו אלא שגרם החטא (נזר הקודש):

ויהא לעי בה. ויהיה יגע ועוסק בה:

חזר ואמר מה כו'. כל זה על דרך העברה. כלומר כך ראוי לולי זה:

שש מצות. עיין בבראשית רבה פרשה ט״ז (סימן ו) ובסדר ואתחנן (סימן כה). ובסנהדרין פרק ארבע מיתות (נו, א). ובתנחומא סדר יתרו (סימן ג) ועיין שם. ולא חשב שבע, דאתיא כמאן דאמר (סנהדרין נט, ב) אדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי. ועיין במתנות כהונה בבראשית רבה פרשה ט״ז:

לאדם לא אדם. דרש נוטריקון לא אדם:

הרי מנין זה תולדות אדם. והכי קאמר קרא זה ספר רצה לומר זה מספר, כלומר מנין שנים עשר שהיה ראוי להיות לו נתנו לתולדותיו דהיינו ליעקב (יפה תואר):

ולכך כתיב ויאמר לאדם לא אדם איני נותנן לאדם. טעות סופר, והכי גרסינן על אחת כמה וכמה. אמר לא לאדם אני נותנן ולמי אני נותנן כו' (נזר הקודש):

ראויין היו ישראל בשעה שיצאו כו'. עיין בתנחומא סדר יתרו (סימן י) ובשיר השירים רבה (ב, פסוק ג סימן ב) מה שכתבתי שם:

לאיסכולי. בית תלמוד:

רבי אומר אפילו. חזר למעלה לפסוק את הכל עשה יפה:

לדבר עבירה. פירוש עבירה לשמה. על דרך (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך (משנת דרבי אליעזר):

בין דוד ושבע בן בכרי היה ראוי להיות. משום שמחלוקת זה היה מפני חטא דוד כדאיתא בילקוט (עיין שבת נו, ב), אמר רב יהודה בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצאת בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. ואמר רב יהודה אמר רב אלמלא לא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו, עד כאן:

ואני מחזיק מחלוקת במלכות כו'. ומפני זה יתעכב בנין הבית:

מה דהוה כו'. מה שיהיה בסוף יהיה:

רבי אומר כו'. עד בעתו נראה שטעות סופר הוא כאן (מתנות כהונה):

של מלאך המות. דרש העולם מלשון העלמה שיתעלם מדעתם יום המיתה (מתנות כהונה). אבל לשון המדרש פחדתו של מלאך המות נתן בלבם משמע להיפך שאדרבה שיזכרו מיום המיתה ומפחדו של מלאך המות כדי שלא יחטאו. וכן משמע בבראשית רבה פרשה ט' (סימן י) עיין שם:

פחדתו של מלאך המות. אף שמיתת שאר בעלי חיים אינה אלא אפיסת החיות, מכל מקום באדם תהיה על יד מלאך יאסוף אליו הנשמה (יפה תואר). ואמר פחדתו כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (כ, ב) אמרו עליו על מלאך המות כו' כיון שרואה אותו החולה מזדעזע כו':

הנה טוב זה אדם. כך צריך לומר:

שכן שלמה אומר כי היא קנאת איש מרעהו. ורצה לומר שכל עמל עולם הזה וכשרון מעשיו אינו אלא מקנאת איש מרעהו. והקנאה בא מיצר הרע:

אהבת תינוקות נתן בלבם. דרש אהבת עולם אהבת עוללים. כן הוא בשוחר טוב מזמור ח':

מכובד. נאה ויפה דרך כבוד:

שבישתא דהדס. זמורות מעצי הדס:

אינתא פרסייא. אשה מארץ פרס שקללה בנה בדבר אחד משם המפורש. שמעה שמואל ואמר לה לך והתקן לו תכריכין. ועיין בירושלמי יומא פרק ג' (ה"ו):

כד אתי מידמך כו'. כשבא שעתו שימות אמר היש פה איש שראוי שאמסור לו שם המפורש. אמרו יש פה עניני כו'. שלח אחר עניני ובא. ונכנס בנו של ר' חנינא והטמין את עצמו תחת המטה כדי לשמוע כשימסור אביו השם לר' עניני בר נחשון. וכשבא למוסרו נתעטש בנו והרגיש בו אביו. אמר אביו של תינוק צא לך משם, את לא זכית לשמעו וזה ר' עניני לא זכה לקבלו (יפה מראה). ובירושלמי איתא שאמר לו אביו וכי ברמאות אתם נוהגים, לך מכאן כי לא אמסרנו לך ולא לר' עניני, כי נראה דלא אסתייעא מילתא שאלמד אותו:

אסייא. רופא:

ושאל יתיה כו'. שאל אותו ואמר לו לקחת כלום מימיך משום איש יהודי. ואמר לו לקחתי מעשר ולא קיבל עליו הרופא. הטעם שמא ישאל דבר מה אצל אחד ולא יתן לו ויקללנו בשם. וגירסא זו אינה מסכמת עם הירושלמי, שבירושלמי איתא שרבי פנחס בעצמו אמר שאינו ראוי לקבלו על שלקח מעשרות:

בראשונה היו מוסרים אותו לכל אדם כו'. בפרק עשרה יוחסין (קידושין עא, א) כך איתא בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרים אותו לכל אדם. משרבו הפריצים היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים. ופרש״י לצנועים שבכהונה, לברך בו העם במקדש לאחר עבודת צבור של תמיד של שחר. מבליעין אותו בנעימת אחיהם הכהנים, אותם שלא היו בקיאים בו ומברכין בשם בן ארבע אותיות כשהיו מושכין את קולם בנעימה היו אלו ממהרים להבליע את השם בן שתים עשרה, ולא היה נשמע לרבים מקול נעימות חבריהן. בנעימה ביסום קול, עד כאן לשונו:

אחי אמא. פרש"י שהיה לוי. לדוכן שאומרים לוים השיר אחר עבודה וכו' עיין שם. אבל בירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) איתא אמר רבי טרפון עומד הייתי בין אחי הכהנים כו' הרי דמשמע דרבי טרפון כהן הוה:

נופלים על פניהם. להשתחוות לכבוד ה'. וחסר כאן וצריך לומר כדאיתא בירושלמי והרחוקים לא נפלו אלא אמרו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. רצה לומר והרחוקים שלא שמעו לא נפלו:

שנתעלם מהם. שהיה השם מתעלם מהם קודם שיצאו משם, ונעשה כן על ידי נס שהיה נשכח מיד (יפה מראה). והקשה הכבוד חכמים למה לא חשיב נס זה בתוך שאר נסים שנעשו במקדש. עיין שם מה שמתרץ:

אשר לא ימצא. שבשם המפורש יחקרו העתידות וידעו את הכל מראש ועד עת קץ הנעלם:

כל אכילה ושתיה כו'. שהתורה כאכילה ושתיה להנשמה כדאיתא ברעיא מהימנא סדר צו דף כ״ט ע״ב דמזונא דאורייתא איהי מזונא דנפש רוח נשמה כו'. ושם בפרשה פנחס רכ״ז סוף ע״א דנשמתא אתפרנסת במלין דאורייתא דאינון נהמא לה כענין נהמא דגופא ממלין דעלמא. ושם רמ״ד סוף ע״ב דנפשא דאתעסקת באורייתא מלחם אביה תאכל כו'. ועיין לעיל פרשה ב' סימן כ״ו ולקמן (ה) פסוק (יז) הנה אשר ראיתי ופסוק ושבחתי אני (ח, טו):

ראוי היה אדם הראשון כו'. רצה לומר שמפרש קרא הכי, כל מה שעשה ה' במעשה בראשית עליו אין להוסיף ולגרוע והוא מתקיים כך תמיד, ושמא תאמר א״כ הרי מתחלת ברייתו של עולם היה דעת הקדוש ברוך הוא שיחיה אדם לעולם, ומפני מה נקנסה עליו אחר כך מיתה, על זה אמר והאלהים עשה שייראו מלפניו:

מתחלת ברייתו של עולם נאמר יקוו כו'. משום שהיה רצונו בהגלות היבשה וא״כ ולמה הקורא למי הים שתי פעמים כמפורש בעמוס, והיינו מה שהציף הים את העולם שתי פעמים, אחד בדור הפלגה ואחד בדור המבול. ועל זה אמר בשביל והאלהים עשה שייראו מלפניו. ועיין בבראשית רבה פ״ה (סימן ו) ופרשה כ״ג (סימן ז):

אחד בדור המבול. כדכתיב (בראשית ז, יא) נבקעו כל מעינות תהום רבה, והיינו מי התהום של ים:

ואחד בדור הפלגה. כדכתיב (בראשית יא, ח) ויפץ ה' אותם, ואיתא בבראשית רבה פרשה ל״ח (סימן י) אל תקרי ויפץ אלא ויצף. ובבראשית רבה פ״ה איתא אחד בדור אנוש ואחד בדור המבול. ועיין ביפה תואר שם:

דברויירא. הוא שם מקומו:

אמר ליה ובדברך כו'. פירוש אליהו אמר כן להקדוש ברוך הוא. ועיין בירושלמי פ״ב דתענית (ה"ח) ובתנחומא (נשא סימן כח):

אם ישמרו כו'. הרי שההבטחה שהובטח על ידי נתן הנביא היתה על תנאי זה והכל כדי שייראו מלפניו (מתנות כהונה):

המתגדר. שם מקום (אסיפת אמרים):

אגע ביה. צריך לומר פגע ביה (מתנות כהונה):

היך מרי כו'. האיך אמר מורי אלו הפסוקים ומסר לו טעמן. ואלו הן המקראות שמסר לו טעמן:

מקרתא הקרא אותו. ובאות אמת הגיה מסרתי:

ותחתונים עליונים כו'. ואע"פ שלא עלה משה לשמים אלא להר כדאיתא בפרק קמא דסוכה (ה, א), מכל מקום קאמר דעשה תחתונים עליונים כי בהר נדבק שכלו בעליונים (יפה תואר):

וכי אוכלים היו כו'. קושטא דמילתא קאמר, ואין הכי נמי שאם אכלו ושתו ממש יוכיח שפיר טפי. ובתנא דבי אליהו (רבה פרק יב) איתא שאכלו ממש. ועיין בבראשית רבה פרשה מ״ח (סימן יד):

שנאמר האזינו השמים. וכדאיתא בספרי סדר האזינו בשעה שאמר משה האזינו השמים היו השמים ושמי השמים דוממים:

מהלל כתיב. לשון צווי מוסב על השמש והירח. או בא להורות לנו הכתיב כמנהגו בהרבה מקומות (מתנות כהונה):

שמש בגבעון דום. פירוש דום מלומר שירה, וכל זמן שהוא דום עומד ואינו מהלך, שבכל עת הילוכו הוא אומר שירה (רש"י):

וירח בעמק אילון. אותו השעה היה הירח עומד כנגד עמק אילון והוא רחוק מגבעון שהרי גבעון בגבול בנימן ואילון בגבול דן (רש"י) ועיין בספרי שם. ובתנחומא סדר אחרי (סימן ט). ובבראשית רבה פ״ו (סימן ט) וסדר האזינו (א, ב):

על קיץ שיהיה קיץ כו'. כדכתיב (בראשית ח, כב) וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו:

הלא קציר חטים היום וגו'. אקרא אל ה' ויתן קולות ימטר:

ודאי כבה השמש. פירוש ודאי הא דכתיב כי בא פירושו כבה, כאילו יעקב כיבה השמש אחר שבעבורו שקע. ועיין בבראשית רבה פרשה י״ב:

ודבר עמו בצינעה. היינו בלילה ולא ביום. והטעם לפי שעדיין לא נתנבא יעקב לא היה כדאי להנבא בהקיץ עד שיתנבא תחלה בחלום הלילה. וזהו משל לאוהבו של מלך שבא לקיצים פירוש לפרקים דקאמר שלפי שאינו אדם שרגיל עמו אין כבוד המלך לדבר עמו בפרהסיא. וכן הנבואה לא תבא בהקיץ אלא למי שהורגל בהכנתה (יפה תואר):

הדא הוא דכתיב ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא. פירוש השירה היא ביום ההוא, רצה לומר על שנעשה מהלילה יום (כלי יקר על נ"ך):

רבי פנחס ורבי חילקיה כו' שנאמר ותשר כו'. והשירה היא ביום ההוא פירוש על שנעשו כל הששה דברים שהיו צריכים זמן רב ביום ההוא, זה ראוי לומר ולספר:

אפשר שהיה העולם כולו מים במים. קודם שאמר הקדוש ברוך הוא יקוו המים:

כבר הוא אוקינוס כו'. והאוקינוס הוא גדול כמה וכמה פעמים מן העולם, עד שהעולם נדמה באוקינוס ככדור, כדאיתא במסכת עבודה זרה (מא, א ובתוספות שם) גבי אלכסנדר מוקדון (מתנות כהונה):

שאילו לא חטא אדם הראשון. ואכל מעץ הדעת:

שהוא חי וקיים. בתמיה (יפה תואר). ועיין בויקרא רבה פרשה כ״ז סימן ד':

עתיד להחיות לנו המתים. להיות הדבר קשה אצל הסברא יכחישו בתחייה כפשוטה:

אני הוא שעתיד לפקוד עקרות. כדדרשינן בחלק (סנהדרין ק, א) ועלהו לתרופה להתיר פה עקרות:

על ידי אברהם. שהתפלל על שרה כדמשמע בבראשית רבה פרשה ע״א (סימן ז):

שנאמר וי״י פקד את שרה. מייתי זה לראיה שפקד עקרה אבל היות זה על ידי תפלת אברהם ידעינן מסברא:

לפקוח עורים לעתיד לבא. כדכתיב (ישעיה לה, ה) אז תפקחנה עיני עורים:

ויפקח ה' את עיני הנער. ויתכן שפוקח עורים דלעתיד נמי דקאמר היינו לראות מראות אלהים (יפה תואר):

לעולם האלהים יבקש את נרדף. מדסתם ולא פירש אם צדיק אם רשע. ועיין בויקרא רבה פרשה כ״ז (סימן ה):

רשע רודף רשע והאלהים יבקש את נרדף. ובויקרא רבה פרשה הנזכר לעיל ובתנחומא אמור (סימן ט) מסיים אפילו צדיק רודף רשע מכל מקום והאלהים יבקש את נרדף:

שנאמר וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. דמשמע שמלבד קבלת מנחתו הטובה משל אחיו, נתקבל הבל בעצמו ונבחר, מה שאין כן קין שנדחה מפני ה' בעונש רדיפתו את אחריו כדאיתא בבראשית רבה פרשה א' (עיין שם כב, ז-ח):

מקום שסנהדרין כו'. עיין כל זה בויקרא רבה פ״ד (סימן א) ובפרק חלק (סנהדרין קג, א):

ששם חותכין את ההלכה. והתוך במקום חתוך. והוא מקום שבית דין הגדול יושבים בירושלים שמשם הלכה יוצאה חתוכה ופסוקה, כמו שנאמר (דברים יז, ח) וקמת ועלית אל המקום וגו' ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין וגו' (מהרש"א):

הן דתלה מרי זייניה. במקום שהאדון תולה כליו. קולבא רעיא פירוש נבל רועה. תלא קולתא פירוש לשם תלה כדו. כמו כדה (בראשית כד) דמתרגמינן קולתה. לשון אחר קודתיה, מקדתו, כמו (סוטה ט, א) מקדה של חרס (רש"י בחלק). וכלומר במקום שהיו חותכין בו הלכות בו דנין שרי בבל דינין שלהם:

ואת אוריה. שנהרג בירושלים. ואף על גב שלא נתפרש זה באוריה, מכיון דכתיב (ירמיה כו, כג) דיהויקים הרגו והשליך נבלתו אל קברי בני העם מסתמא בירושלים הוה (יפה תואר):

ר' יונתן בעא כו'. עיין באיכה רבתי פסוק בלע ה' (ב, ד) ופסוק מחטאת נביאיה (ד, טז) ולקמן (י) פסוק (ד) אם רוח המושל:

את זכריה בן יהוידע הכהן. שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש המלך:

על צחיח סלע. בהניזקין (גיטין נז, ב) פירש״י על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ, כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע. צחיח שעיעות כתרגומו:

וכל כך למה. רצה לומר שמאת ה' היתה זאת שלא היו מכסים כדי שיבא נבוזראדן וינקום נקמתו, כי חטאתם כבדה מאד:

ועל כך כתיב וזכור כו'. עיין בפתיחתא דאיכה רבה סימן כ״ג:

שהיה תוסס כו'. מרתיח ועולה:

דייתיקי. שטר עלבון שלך:

וחמא. וראה:

דם פרים כו'. ובגמרא פרק הנזקין איתא אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך. ורצונם לומר שלא נעשה כמצותו ולכך הוא מרתיח:

בגרדון. בזמורות:

ויום השבת ויום הכיפורים היה. משמע שחשב שבת ויום הכיפורים לתרי מילי. אבל באיכה רבה חשב עוד וחללו את השם, ושבת ויום הכיפורים חשב לחדא. ועיין שם מה שכתבתי:

שמה הרשע שמה כתיב ויגוף ה' את העם. ופירוש הרשע העונש, על דרך (דברים כה, א) והרשיעו את הרשע (יפה תואר):

ביד. פירוש בשמאל. ועיין בויקרא רבה פרשה הנזכר לעיל ובסדר שופטים (סימן ד):

רק חזק לבלתי אכול הדם כו'. הכוונה אני אמרתי רק כדי שלא תקבל הנפש הפסד ופחיתות מנפש הבהמה כי הדם הוא הנפש, ועתה אתם גרועים יותר מבהמה, כמאמר (ישעיה א, ג) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגו' (קול בוכים):

שנאמר כו' נפש כי תחטא בשגגה. לומר שהוא כמתמיה על הנפש איך תחטא (יפה תואר):

לגרדון. פירוש למשפט, והמוסף פירש, בלשון רומי מעלות, וזה שם מקום מיוחד שהיה בעיר רומי שממנו היו דוחפים הנהרגין והם נעשים איברים איברים:

טרכינס. ובפרק שני דתענית (יח, ב) איתא טוריינוס:

בלודקייא. זו היא לוד. והיינו דאמרינן בעלמא (עיין בבא בתרא י, ב) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. ויש אומרים שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה ואמרו היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהם של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה והרג לאלו בלבד (רש"י בתענית שם):

אין אתם מעמם של חנניה מישאל ועזריה כו'. טרכינוס ידע שבעלילה בא עליהם ולא הודו אלא להציל הכלל. וזה שאמר (אם) אין אתם מעמם כו' בתמיה יציל אתכם מידי. ואמרו לו אנו גם שאנחנו צדיקים בדבר זה שבעלילה באת עלינו אבל אנו חייבין כליה למקום מצד אחר, גם אם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום. והקדוש ברוך הוא לא מסר אותנו בידך להרוג על דבר שקר אלא כדי ליפרע ממך דמנו שהרגת אותנו בעלילה (מהרש"א):

נבוכדנצר היה מלך הגון. באותו דבר. שלא בעלילה בא הוא עליהן כמו שכתוב (דניאל ג, ח-ט) קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא. עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר כו'. אבל טרכינוס הרשע הוא בעצמו ידע שלא הרגו הם את בת המלך (מהרש"א):

דיופלי שני שרים. ולשון יון הוא:

בגזירין. פירוש מקלות. כמו שני גזירי עצים (רש"י):

לכל חפץ יש עת כו'. דרש המקרא מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה כדמפרש:

בהדין עלמא כו'. פירוש בעולם הזה מה שירצה בן אדם הוא עושה והרשות נתונה. אבל שם בעולם הבא יש דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולשון חפץ ועת קדריש. ועיין לקמן פרשה ח' פסוק (ו) כי לכל חפץ:

מדברות. מנהגים שהם נוהגים בהם, לשון מנהיג ודבר:

אלא מה בהמה כו'. כלומר לא זו שנמשכין אחריו, אלא מה בהמה כו'. וזהו כי מקרה בני אדם כמקרה הבהמה:

אלא המסורת כו'. כלומר בלאו האי טעמא תפרש הפסוק כך, שזה מקרהו כאדם שלם, וזה כמקרה הבהמה (מתנות כהונה):

לא כשם כו'. בתמיה:

רב נחמן ברבי יצחק אמר כו'. עיין בבראשית רבה פרשה י״ז סימן י'. ואפשר דדריש אין בהפוך אתוון נוי:

עשה לו נוי לתחתיתו. שתהיה בית נקובתו בלתי נגלה כשל בהמה (יפה תואר):

עשה לו מנעול. לשון נקיה, כלומר שבית נקובתו סגור בבשר. ואפופרין כפוי עליו הוא בשר עגבות שסביב תחתיתו כמין שרפרף (יפה תואר):

עשה לו כסתות. כלומר בשר העגבות הוא מרובה ורך ויושב עליהם כעל כסתות:

עשה לו קבורה. שנתן בלב האנשים לעשות כן. וצוה התורה על הקבורה שיהיה נקבר ולא יהיה מוטל לבזיון כדומן על פני האדמה:

עשה לו ארון. שלא יתערב הגוף בעפר אלא יהיה שמור בתוכו (יפה תואר). אבל בבראשית רבה פרשה י״ז ליתא אלא חד אמר עשה לו קבורה וחד אמר עשה לו תכריכין, ותו לא, וזה הנכון כיון שלא פתח אלא ברבי לוי ורבי אמי:

ותכריכין. שזהו כבוד המת שהוא לבוש כדרך החיים (יפה תואר):

מה טעם הללו את ה' מן השמים. וכתיב בתריה כי הוא צוה ונבראו, משמע שכך היה גם סדר הבריאה. ועיין בבראשית רבה פרשה י״ב (סימן יא):

כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' כך כל מה שיש בשמים ובארץ אין ברייתו אלא מן השמים. כך צריך לומר, וכן הוא בבראשית רבה שם:

ומה טעם ואד יעלה מן הארץ. ומשום דסלקי כלפי מעלה ואחר כך יורדים כתיב כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים (יפה תואר):

הכל הולך אל מקום אחד. וגו' הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר:

דכתיב האומר לחרס. ומדקרי לחמה בלשון חרס הוא להודיענו כי נברא מחרסי אדמה (יפה תואר):

נתונות באוצר כו'. ובמסכת שבת פרק שואל (קנב, ב) איתא תניא רבי אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ושל רשעים זוממות (פרש״י חבושות בבית הסוהר. כמו בזממא דפרזלא) והולכות שנאמר ואת נפש וגו' עיין שם:

באוצר. באוצר החיים: