שפשר. פירוש שפירש, וכן הוא בחקת רבה (יט, ד):

אמר רבי שמעון גדול כח כו'. עיין בבראשית רבה פרשה כ״ז וברבה חקת ובשוחר טוב מזמור א' ולעיל פרשה ב' סימן כ״ד ושם פירשתי:

דנהיר. פירוש ראיה מחוורת ומבוררת, שאין דמיון להשואת קול ה' לקול האדם כהשואת המראה ודאי, שזה דמיון צורה ליוצרה ממש (יפה תואר):

ממדת הדין. ועוז פניו מדת העזה (מתנות כהונה):

אתה חותם תכנית. וגו' מלא חכמה וכליל יופי. בעדן גן אלהים וגו'. ועיין בבראשית רבה פרשה י״ח (סימן א) ובויקרא רבה פ״כ (סימן ב):

שפירש שמות לכל. כדאיתא לעיל פרשה ז' (פסוק כג, סימן א) ובבראשית רבה פרשה י״ז (סימן ד):

יופיו יאיר פניו. שחכמת אלהים נראה וניכר ביופיו המופלג (מתנות כהונה):

תפוח עקיבו. העגול שבעקב שדומה לתפוח היה כל כך יפה שהיה מכהה גלגל חמה. ועם היות דבר זה רחוק, בלי ספק יש לחז״ל בזה כוונה מסותרת. ועיין בויקרא רבה פרשה כ':

דסקרין. פירוש קערות:

שלמין. ברבה הנזכר לעיל ובילקוט ליתא תיבת שלמין:

לתשמישו של אדם הראשון. כדכתיב (בראשית א, יז) ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ:

של אדם הראשון. אפשר שתיבת הראשון מיותר:

דכתיב בעדן גן אלהים היית וגו'. כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ:

ולא פליגי. כלומר דלא פליגי אלא בדרשה דמקרא זה ולא מייתי ראיה משום מקרא אחר:

עבד כל אבן יקרה מסוכתך תלת. דמסוכתך לשון חופה וסוכה. ודרש כל תיבה לחופה בפני עצמה:

עבד להון חדא. פירוש עושה מאלו כל אבן יקרה מסוכתך חופה אחת:

לא עבד חד מנהון. אינו עושה אפילו אחת מהן וקאי על החופות הנזכרים לעיל:

המן העץ. שנשתנה פניו מפני הבושה. ועוד יש לפרש שהעיז פנים ואמר האשה אשר נתת עמדי שבזה הוה כופר הטובה, וכן משמע בילקוט (מתנות כהונה):

וכשחטאו נעשו שונאים. ועיין בשיר השירים רבה (ה) פסוק (ז) מצאוני השומרים:

זחלין אפוי. פירוש צהבו והאירו פניו של בן פדיה. ואמר רבי חייא זה יודע ומבין מה שאני יושב ושונה על שם חכמת אדם תאיר פניו:

גוי אחד. עיין זה בירושלמי פרק ערבי פסחים (ה"א) ופרק המוציא יין (שבת פ"ח ה"א) ופרק הנודר מן המבושל (נדרים מט, ב):

חמתיה כו'. ראה אותו פניו צהיבים ומאירים. ואמר הנכרי אחד מן שלשה דברים יש בו ברבי יהודה או שותה יין מרובה אתה או מלוה בריבית או מגדל חזירים הוא שמתוך שמרויח הרבה תמיד פניו צהובים. וכוונתו היה לקנתרו כי אין דרך האיש הנלבב להיות שש ועלז, כי בכל עצב יהיה מותר (משלי יד, כג):

לית בי. אין בי אחד מאלו שלשה וכדמפרש:

אזיק. כמו מזיק. רצה לומר לפי שלא היה דרכו לשתות יין היה מצטער מכאב הראש עד עצרת:

אורייתא היא דמנהרא אפי. שמי שזכה שתלמודו בידו וכן מי שמוצא חדושי תורה ירון ושמח בעוז ה':

חמוניה תלמידיא כו'. פירוש ראוהו התלמידים. ועלו ואמרו לרבי יוחנן רבי אבהו הזה מצא אוצר. אמר לון למה כלומר מהיכן אתם יודעים שמצא אוצר. אמרו לו מפני שפניו מאירים וצהובים. ואמר להם שמא תורה חדשה שמע. ועלו התלמידים אצלו ואמרו לו מה תורה חדשה שמע מר. ואמר להם תוספתא ישנה על המשנה שלא היתה נמצאת ושמח אני בה שיש בה חדושים הרבה. אמרו התלמידים עליו מקרא זה חכמת כו':

שפשר התורה לישראל. חכמת אדם תאיר כמו רבי מנא דשאב בשם רבי יהושע בן לוי אמר על כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה כו' באותה שעה נתכרכמו פניו של משה הדא הוא דכתיב ועוז פניו ישונה:

כיון שהגיעו לפרשת פרה. כך צריך לומר וכן הוא בילקוט:

נשתנו פניו. שהיה סובר שאינו כדאי לידע במה יטהרו (מתנות כהונה). ועיין בתנחומא חקת סימן ו' בענף:

ולקחו לטמא. הלמ"ד מתיבת לטמא נקודה בפת״ח המורה על הטמא הידוע שכבר שאל עליו להקדוש ברוך הוא:

אותו הפה שאמר אנכי י״י אלהיך ועל דברת. רצה לומר וזה דכתיב ועל דברת הכוונה על דבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ששתי דברות אלו היינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום:

שבועת. רצה לומר וזה דכתיב שבועת אלהים הכוונה על שם לא תשא וגו'. ורצה לומר שהזהיר בענין השבועה שאף שיתרחש שיהיה אנוס בשבועה מכל מקום יזהר כל שאפשר שלא תצא שבועתו לשוא. דהיינו מאי דקיימא לן דנודרין להרגין, מכל מקום צריך לחשב בענין שלא תהיה השבועה לשקר, שאם אומר יאסרו הפירות עלי יחשוב בלבו היום כדאיתא בנדרים (יפה מראה). ועיין בירושלמי סנהדרין פ״ג (ה"ה) ובויקרא רבה פרשה ל״ג (סימן ו) ובמדבר רבה פרשה י״ד (סימן ו):

אלא אחד קורא את כולן מוסר כו'. רצה לומר משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, וכמו שמסיים אל תעש תוכחתו של הקדוש ברוך הוא קוצים. וכן הוא בירושלמי פרק בני העיר (מגילה פ"ג ה"ז). וברבה סדר ראה (סימן א) אין מפסיקין בקללות, אמר רבי חייא בר גמדא משום שכתוב אל תקוץ בתוכחתו אל תעשה קוצים קוצים:

משום עמו כו'. רצה לומר וגם משום עמו אנכי בצרה:

קוצים קוצים. פירוש קציצות וחתיכות. דאי כפשוטו הלא כבר נאמר אל תמאס. ומכל מקום אינו יוצא מידי פשוטו ואשמעיין שהעושה אותן קוצין כקץ בהן שאינו חפץ בקרייתן (יפה מראה):

ארוריא. התוכחה:

וגמגם. לא היה מוציאם מפיו באר הטיב:

והוא מכיר פנים לא תלוה בריבית והוא מלוה בריבית. אמר לו התלמיד. כך צריך לומר. וכן הוא בבראשית רבה פרשה נ"ה (סימן ג):

כך אמרו ישראל כו'. כתב היפה תואר שהכוונה אולי יאמרו כן, לא שאמרו ממש:

לקיים מה שנאמר באשר דבר מלך שלטון. רצה לומר שפירוש הכתוב לפי דרש זה באשר דבר מלך שלטון, אפילו בדבר אשר יראה דבר מלך שלטון כגוזר על אחרים ולא לו, אל תטעה לחשוב כך חלילה, כי באמת כל דרכיו משפט ואין מי יאמר לו מה תעשה ויהרהר אחריו:

שהיתה עסוקה. שבאותה פרק נגזרה הגזירה כמו שאמרו חז״ל (מגילה טו, א) על פסוק ויעבור מרדכי. ולפי שהיתה עסוקה במצוה לכן לא נגע בה רעתו של המן וגם לא רעתו של אחשורוש אף שהיתה עוברת על דתו והלכה בלא קריאה:

זה מרדכי כו'. כי לו נגלו תעלומות שינצלו ישראל, וכדאיתא באסתר רבה על פסוק ומרדכי ידע. לכן צוה עליה שתסתכן שהיה בטוח שתנצל:

ולכל עת יש חפץ. דרש המקרא מרישיה לסיפה ומסיפיה לרישיה כדמפרש:

היך מה כו'. כמו שירצה בן אדם לעשות בעולם הזה. וזהו לכל עת וזמן שאדם חי בעולם הזה יש חפץ בידו לעשות כאשר יחפוץ. אבל גם יש עת ליפרע על חפצי לבו והוא בעולם הבא:

ברם כו'. אבל שם בעולם הבא יש דין וחשבון. וכן דרש לעיל פרשה ג' סימן כ״ג:

ברוח של מלאך המות. רצה לומר שמפרש ברוח הוא המלאך המות וכדמסיק שאין רוח אלא מלאך שנאמר עושה מלאכיו רוחות. ועיין ברבה וילך (סימן ג):

לכלותו ממנו. דרש לכלוא מלשון כליון:

ואין שלטון ביום המות אין אדם שליט לומר למלאך המות. כך צריך לומר(אות אמת):

אנקליטין. פירוש הערוך כשהוא רואה שיוצא חייב בדינו אומר אלך אל מושל גדול מכם והוא ישפוט את משפטי:

אנקלומא. פירוש סופר. כלומר אכתוב תחלה חשבונתי וכל צרכי (מתנות כהונה ברבה וילך):

ממלמלין. שורקים ומעקפים את פיהם דרך לעג וקינטור:

ומפריזין. ומרמזין באצבעותיהם דרך ליצנות:

ברוחן של כו'. אין רוח, כך צריך לומר, וארו ארבע רוחי שמיא וגו', וכן הוא ברבה וילך כו':

פשרו. הפשירו חמימות חמתם מעליהם. ועיין באיכה רבתי (ב, כא) פסוק עשה ה' אשר זמם:

ברוח עצמו. היינו נשמתו:

צר רוח כו'. עיין בבראשית רבה פרשה י״ד (סימן ד) מה שכתבתי וברבה וילך:

בגופו. כלומר בכל גופו ולא באבר אחד:

היה נוטלה ומשליכה מקרבו. עיין בראשית רבה שם מה שכתבתי:

כיון שנטה למות כו'. עיין בבראשית רבה סדר ויחי (צו, ג) ובתנחומא (סימן ב):

וחצוצרות היכן הם. רצה לומר למה לא צוה לתקוע בחצוצרות:

אמר הקדוש ברוך הוא למחר הוא מת. כך צריך לומר. וכן הועתק ביפה תואר בבראשית רבה סדר ויחי:

בסלפינגס לא. המתנות כהונה מחלקם לשתי תיבות, ומפרש בסלפינגס בחצוצרות, לא, כלומר לא כן יעשה. אבל ביפה תואר שם משמע שהיא תיבה אחת בסלפינגסלא:

משום ואין שלטון. והחצוצרות דרך מלכות ושולטנות הוא כדאיתא בבמדבר רבה פרשה ט״ו (סימן טז). והשררה הוא מדמיונות בני אדם בעולם הזה וכשנוטה למות כל עניני עולם הזה כלא חשיבין (יפה תואר):

רבי אלעזר בשם רבי סימון כו'. סבירא ליה דעיקר גניזתן משום דלא יתקע בהם יהושע, אבל מה שנגנזו קודם מיתת משה משום ואין שלטון ביום המות:

לרע לו לשולט כו' לנשלט. רצה לומר ששניהם נפרעים זה מזה. שמתחלה נפרע זה מזה, ושוב גם הוא נענש עליו כי הוא לא נתכוון לדין שמים אלא עשה כן מזדון לבו להתנקם מחבירו. ועל כזה נאמר מגלגלין חובה על ידי חייב, וכן (אבות פ"ב מ"ו) על דאטפת אטפוך וסוף מטפיך יטופון (נזר הקודש):

אלא אדם כיוצא בו כו'. ולא בעל חי שנאמר עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. ורבי יונתן מוסיף אפילו מקל כו' וכל שכן בעל חי (יפה תואר ונזר הקודש). ונראה שחסר כאן וצריך לומר קודם מאמר רבי יונתן רבי נתן אומר אפילו זאב וכלב. וכן הוא בבראשית רבה פרשה כ״ו (סימן ו) עיין שם:

ואפילו במקל כו'. כלומר אע״פ שאין בו דעת כלל, מכל מקום כל דבר שנעשה דין על ידו ראוי לבערו מן העולם. ומייתי לה מדכתיב את עול סבלו וגו' דמשמע שהשחית העול והמטה:

כיום הדין. רצה לומר כמו שליום הדין יפרע מן שבט הנוגש אף כן נפרע אז מסנחריב שהיה כשבט הנוגש, כמה דאת אמר (ישעיהו י, ה) הוי אשור שבט אפי וגו':

אפילו אילני סרק. כשנכשל והוזק האדם על ידן עתידין ליתן דין וחשבון:

במתי יחזקאל. שכבר מתו וחזרו ובאו אחר כך בחיים, וכן בנה של צרפית, וצדקיה חזר לחיים אבל לא בא כדמפרש:

לפרוש מאותו צדיק. שלא ישכבו יחדיו הטמא והטהור. כי לא יאות הגוף של נביא שהיה משכן לשכינה מצד קדושתו ופרישותו שיתחבר אליו גוף האיש הבליעל שהיה מעון לטומאה ולעונות, וכמו שנבדלת מחיצתו בעולם הנפשות כן ראוי שיובדל גופו מקבורת הרשע. ובפרט לדברי חז״ל שאומרים שאפילו אחרי הפרד הנפש מהגוף ישאר חלק מהנפש על גוף המת ואפילו על עצמותיו ושומר אותו (כלי יקר על נ"ך). ועיין בסנהדרין דף מ״ז, א:

שקעה שמשן. והכתוב מדבר בטמאים. ולפני זה היו קבורים כלומר טמונים ומכוסים בטומאתן:

אמר רבי לוי כו'. רבי לוי דרש קבורים כמשמעו על הרשעים שאפילו בחייהם קרוים מתים וכדמפרש:

ואתה חלל רשע. עיין בתנחומא ריש יתרו:

מדבר בגרים. עיין מה שכתבתי בתנחומא שם:

וישתכחו מעשים רעים. דרש וישתכחו לשון שכחה:

וישתכחו מעשים טובים. דרש וישתכחו לשון מציאה ובלשון תלמוד אשכחן. ובילקוט משמע דגרס וישתבחו במעשיהם:

איננו הבל. זה שעושים תשובה אינו הבל חס ושלום. אלא זהו הבל שאינן באים מאליהם וכדמפרש רבי בון:

אלא שאין כו'. פירוש אלא זהו ההבל שאין אחרים למדין מהם לבא ולהתקדש כו':

רומיא כו'. פירוש ברמה ובגאוה הם יוצאים וברמה ובגאוה הם באים, רצה לומר הרשעים, ואין יציאה וקץ לשלותם. או יש לומר מפוקים לשון מכשול ופוקה (מתנות כהונה):

וטוב לא יהיה לרשע וגו' ולא יאריך ימים. כך צריך לומר. עיין לעיל פרשה א' סימן ג' ופרשה ו' סימן י"ג (מתנות כהונה). ועיין עוד סוף סימן זה מה שכתבתי שם:

אשריהם הצדיקים. שאשר יש צדיקים לשון אשריהם לצדיקים (רש"י). ועיין בבבלי (י, ב) ובירושלמי (פ"ג ה"ב) מסכת הוריות פרק כהן משוח:

שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בעולם הזה. ואוי ואללי לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים בעולם הזה. כך צריך לומר. וכן הוא בירושלמי. ובבבלי הכי איתא דרש רב נחמן אשרי צדיקים שמגיע אליהם בעולם הזה כמעשה הרשעים של עולם הבא, אוי לרשעים שמגיע להם בעולם הזה כמעשה הצדיקים של עולם הבא. ואתקיף עלה רבא אטו צדיקים אי אכלי תרי עלמי מי סני להו. אלא אמר רבא אשרי צדיקים שמגיע אליהם בעולם הזה כמעשה הטוב שה' עושה לרשעים בעולם הזה. ואוי להם לרשעים שמגיע אליהם בעולם הזה כמעשה הרע המגיע לצדיקים בעולם הזה. ופירש״י מי סני להו, כלומר כלום רע להם לצדיקים שאוכלים שני עולמות שיש להם טובה בעולם הזה ובעולם הבא. אלא אמר רבא אשריהם הצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים שבעולם הזה בעולם הזה, כדמשמע שיש להם טובות בעולם הזה. אוי להם לרשעים שמגיע אליהם בעולם הזה כמעשה הצדיקים דמשמע שבאין עליהם צרות כמו שבאין על הצדיקים, דהקדוש ברוך הוא מביא יסורין על הצדיקים בעולם הזה כדי לגבות חובן בעולם הזה כדי שיהא שכרן טוב ושלם לעולם הבא, והרשעים שבאין עליהם יסורים בעולם הזה אוי להם שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, עד כאן לשונו. והמדרש דכאן שהוא כלשון הירושלמי אתיא כדרבא, ודלא כמתנות כהונה שפירש דאתיא כרב נחמן:

ואוי ואללי לרשעים. דרש ויש רשעים וי שרשעים כו'. ועיין ביפה מראה שמיישב בדברים נכונים לפי דרש זה היכי מתפרש רישא דקרא דכתיב יש הבל אשר נעשה על הארץ, וגם סיומא דפסוק שגם זה הבל:

בתורה ובמעשים טובים כו'. ופירוש הכתוב ושבחתי אני את השמחה שאין טוב בה תחת השמש רק בעולם הרוחני, ותחסר מלת בה אחר מלת טוב. וביאר איזה שמחה היא ואמר כי אם לאכול ולשתות ולשמוח וגו', רצה לומר רק לאכול אכילה ולשתות שתיה אשר תתערב בה השמחה הרוחנית. והיינו האכילה של מעשים טובים והשתיה של תורה (כי השתיה כנוי לתורה והאכילה למעשים טובים בכל ספר קהלת), כי זה הטוב אינו תחת השמש רק למעלה מהשמש בעולם הנשמות, וזה הטוב הוא אשר ילונו לאדם בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש (מהר"מ אלמושנינו). ועיין לעיל פרשה ב' סימן כ״ו, ושם נסמן:

אינו רואה תשובה. דרש שנה מלשון שינוי מעשה לשוב בתשובה. או יש לומר שלתשובה קורא שנה על שגורמת לו מנוחה לעולם הבא כדאמר (איוב ג, יג) ישנתי אז ינוח לי. ואחר כך דרשו לשון (בראשית ז, ט) שנים שנים באו:

טובים כו'. המיתה גם היא טובה כמו שדרשו טוב מאד זה המות. ועיין בבראשית רבה פ״ט (סימן ה):

תשובה קרובה לך. ונוח לשלוט בה שימין ה' פשוטה לקבל שבים. ורחוקה ממנו בעוד שאינו עוזב מעשיו הרעים ואע״פ שהוא מרחיקה יש בידו לשוב ולקרבה. וכן המיתה אע״פ שהיא קרובה לו מצד הגזירה בידו לרחקה. ואם היא רחוקה בידו לקרבה (מתנות כהונה). והידי משה מגיה שכן צריך לומר שני דברים טובים הם אחד קרוב ורחוק ואחד רחוק וקרוב, תשובה קרובה לך ורחוקה ממך מיתה רחוקה ממך וקרובה לך. ורצה לומר תשובה קרובה לך כי קרוב ה' לכל קוראיו ומי שרוצה לעשות תשובה יעשה ואתה מרחיק ממך. מיתה רחוקה ממך כי המיתה רחוקה ומכוסה מבני אדם וסבור שימי שניו הרבה יהיו וקרובה לך כי פתאם יבא כי שמא למחר מת:

להרבות נשים ולא להטות. את לבבו:

זה דינן של בנות צלפחד. בבמדבר רבה פרשה כ״א (סימן יב):

והשמעתיו. קרי ביה ושמעתיו השי״ן בחירק שהיא כמו והשמעתיו. או יש לומר קרי והשמעתיו שאין הברת הה״א ניכרת (מתנות כהונה). וסוף מאמר זה עיין ברבה הנזכר לעיל: