מנגניקין. פירוש הסגנין ומנהיגין. ועיין סדר אחרי ברבה ובתנחומא:

והכישו ארי. לפי שהיו עשויין בחכמה שהיו מתגלגלים ופושטין ידיהם והמלך שלמה היה נשען עליהם כשהיה עולה על הכסא וזה לא ידע סדר העליה וכשנתגלגל הארי הכהו על ירכו ונצלע. ולזה נקרא פרעה נכה (יפה תואר):

שהיה מהול. רצה לומר שנולד מהול. אותו כי טוב בגימטריא שנולד מהול (פענח רזא), וכלומר שנולד בשלמותו וטובו:

לטמא אלו המרגלים. לפי שהוציאו דבה רעה איקרו טמא, שהגנות והדבה הרעה אקרי טומאה כמו שכתוב (יחזקאל כב, ה) טְמֵאַת הַשֵּׁם (יפה תואר):

וירם יאשיהו לבני העם. צאן כבשים וגו' כדכתיב בדברי הימים שנתן לעם כדי לעשוח פסחיהם:

זה בנה בית המקדש. רצה לומר שבשביל שנתן נפשו על בית המקדש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנה בית המקדש שנאמר (תהילים ל, א) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ועוד שדוד בנה היסודות של בית המקדש, וגם הכין הכל לבית המקדש:

וזה החריבו ומלך ארבעים שנה. עיין בשיר השירים רבה פ״ב סימן י״ח שם נתבאר. אף על גב דנבוכדנצר מלך ארבעים וחמש שנה כדיליף בפרק קמא דמגלה (יא, ב) מקראי. לא קאמר אלא ארבעים לומר שזכה למלכות כל כך כמו דוד ועוד יותר:

בברית השביעו. היינו בברית מילה, או בברית התורה שנקראת ספר הברית:

במזבח השביעו. והא דכתיב אשר השביעו באלהים, פירוש במי ששכן שמו במזבח ההוא השביעו. ובאיכה רבתי (ב, יד) פסוק ישבו לארץ איתא במזבח הפנימי השביעו. ובאסתר רבה פ״ג סימן א' איתא בקרנות מזבח הפנימי השביעו עיין שם:

השבעו לי. ואם לא היה שבועה חמור בעיניו היה חושד באחרים ולא יסתכן בידם (יפה תואר):

יבחר כתיב. וכן הוא בירושלמי פרק הרואה (ה"א). וברות רבה פ״ג (סימן ב) גרס יבוחר כתיב. והיפה ענף על מגלת רות כתב וזה לשונו גם בקהלת רבה גרסינן יבוחר כתיב:

אל כל החיים יש בטחון אפילו אותן כו'. דרש זה לא דריש מדכתיב יבוחר, אלא מאל כל החיים יש בטחון, וכדמשמע לישנא דהמאמר. והכי דריש קרא מי שיחובר כלומר שנתחבר ופשט ידו אל כל החיים דהיינו ה' שהוא חי העולמים על ידי שהחריב זבולו אפילו הכי יש לו בטחון שתקובל תשובתו (יפה ענף):

שפשטו ידיהם בזבול. היינו בית המקדש דאיקרי זבול דכתיב (מלכים א ח, יג) בנה בניתי בית זבול לך:

וישנו שנת עולם. ולא יקיצו, שאינן נדונים בגיהנם ואינן חיים בעולם הבא:

היה מרתיחה כו' שנאמר בעת יזרבו נצמתו כו'. ולא שמעו, שוב לא יקבלם. עיין בבראשית רבה פרשה כ״ח (סימן ט) שם נתבאר. ובויקרא רבה פרשה ז' (סימן ו). ובירושלמי פרק חלק (ה"ג):

אנדריאנוס כו'. ברות רבה פ״ג (סימן ב) שם נתבאר כל הענין:

שחיק טמיא. ישחקו עצמותיו:

אמר ליה לית יכול את. תיבת לית הוא מיותר. וכן ברות רבה ליתא. ורצה לומר שאמר לו בלשון שאלה יש בכחך שתגזור על בני עיירות שלא ידליק אדם אש שלשה ימים:

אמר ליה אין. פירוש כן אעשה:

לעידן רמשא. פירוש לעת ערב מהיום עלו שניהם על גג פלטין, ראו עשן עולה מרחוק. אמר לו מהו, הלא גזרת שלא ידליקו אש. אמר ליה אפרכיא ביש פירוש השר חולה ונכנס הרופא ובקר אותו ואמר לו הרופא עד שישתה חמין לא יתרפא ולפיכך הדליקו אש:

אמר ליה תיפח רוחיה כו'. כי זה היה לו להמתין עד למחר כיון שהוא חולה שאין בו סכנה:

אמרת את כן דאנא טב מיניה. עיין ברות רבה שם נתבאר:

קומי ערסא. לפני מטתו:

היה טליתו כו'. והיה הטלית עם הציצית של רבי יונתן הולך ונגרר על ארונו. אמר ליה רבי חייא טלי פירוש הגבה וקח טליתך שלא יאמרו המתים כו'. ועיין בברכות בבלי פ״ג (יח, א) ובכותב שם, ובירושלמי פ״ב (ה"ג) וביפה מראה שם:

לאברהם כו'. משמע שהם חיים וקיימים עדיין (מתנות כהונה). ובברכות פרק הנזכר לעיל יליף לה מדכתיב ובניהו בן יהוידע בן איש חי, עיין שם:

זו פרשת חלה כו'. דכתיב בבמדבר ט״ו כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ויין לנסך וגו' ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו'. וזה שאמר לך אכול ששמחה לחמך זו פרשת חלה. ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים. כי כבר רצה האלהים את מעשיך זו כו' רצה לומר שקודם נסכים וחלה כתיב כי תבאו וגו' וזהו כי כבר וגו'. ועיין בבמדבר רבה פרשה י״ז (סימן ב). ובתנחומא שלח (סימן יד):

רבי עזריה כו' פתר קרייה באבינו אברהם. עיין סדר שלח ברבה ובתנחומא ובויקרא רבה פרשה כ' (סימן ב):

מה ראה. עיין בבראשית רבה פרשה נ״ו סימן ב' שם נתבאר כל הענין:

מהר המוריה בא. דעל ידי העקדה שהיתה בהר המוריה בא אברהם לספוד לשרה ולבכותה:

ליפסין. פירוש מס. עיין בויקרא רבה סימן ז' פרשה ל' ובתנחומא סדר אמור (סימן כב):

מה דאזיל אזיל כו'. מה שהלך יעבר עבר אני לא אזכרנו. מהיום ואילך נתחיל לחשוב:

מר"ה סליחה מתוקנת לך. פירוש שהוא מתוקן אצלו יתברך מראש השנה שמתחיל לסלוח, ואין הסליחה נגמרת עד יום הכיפורים ועיין בויקרא רבה שם נתבאר:

מראש השנה סליחה מתוקנת לך. דייק מדהוה ליה למימר לך הסליחה וכתיב עמך, דריש שהיא ממתנת אצלו (יפה תואר):

מתיר. מחל והניח:

דמדומי חמה. קרוב לשקיעתה היא אדומה. וכן דרשו בבראשית רבה פרשה ע״ט (סימן ו):

זהו אבא כו'. בתמיה למה הוא ששהה כל כך לבא מן השדה בערב שבת:

שלא נתקבל שכרי. יש לומר שמא לא נתקבל מעשי לאכול עליו שכר, שנתקפח זכותי במה שהזריח הקדוש ברוך הוא החמה בשבילי. ובאות אמת הגיה שמא נתקבל ובסמוך גרס לא נתקבל שכרך:

טייס וחזר וטייס. כדתנא (ברכות ד, ב) מיכאל באחת גבריאל בשתים. דבמיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים ואילו בגבריאל כתיב מועף ביעף:

למלא שאלתך אמרתי בתחלת תחנוניך כו' שהיה מתאוה לתפלתו. הכוונה הוא על דרך דכתיב רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. ופירש האלשיך שמדת הקדוש ברוך הוא שמסכים לעשות רצונו של צדיק קודם שיתפלל, אלא שממתין עד ששומע תפלתו מחמת שתאב לשומעה, ואחר כך עושה בקשתו. וזהו רצון יראיו יעשה שמסכים לעשותו ויעשהו, אלא שאת שועתם ישמע ואחר כך יושיעם, שעם שחפץ לעשות בקשתו אינו עושהו עד שיתפלל כדי לשמוע מפיהם, עד כאן:

ותורתו מתחמדת. ובילקוט גרס במקומו חמיד על דורו:

הא אינו מדבר אלא במצות ומעשים טובים ובתורה. רצה לומר בגדיך כינוי למצות ומעשים טובים שהם נקראים מדות כמו (ויקרא ו, ג) מדו בד. כלומר יהיו בגדיך ומדותיך לבנים מבלי כתם וחטא. ושמן מרמז על התורה שמאיר כמו שמן כמה דאת אמר (משלי ו, כג) ותורה אור. ואהא מייתי משל ממש למלך כו' פקחין שבהם קשטו כו' דהיינו לפי הנמשל שקשטו עצמן במדות ומעשים טובים כו' (מהרש"א שבת קנג, א):

והיו הפקחים מטיילים על פתח כו'. רצה לומר שהפקחים קשטו את עצמן וישבו על פתחו כו' שאמרו כלום חסר בית המלך בתמיה, הכל מוכן, ושמא יבהילנו לבוא פתאום ואנו צריכין להכנס לסעודה מקושטין:

שאין בה הטרח. ועדיין יצטרכו לטרוח ולזמן צרכי סעודה. וחברה לחבר ולסדר המטות היאך ישבו הקרואים חבורות חבורות איש איש אל אחיו (מתנות כהונה). ועיין בשבת דף קנ״ג:

סייד. אומן עושה מלאכת סיד:

מהרום. עבדי המלך אצים ומבהילים אותם שיבאו מהר איש איש לסעודת המלך:

זוותאי. שם אדם:

בולדרים. פירוש מלאכים קלים (מעריך). וצריך לומר כאן לאשתו של בולדר. והמתנות כהונה פירש בולדרים מושל ושליט:

מלח. ספן מוליך הספינה כמה דאת אמר וייראו המלחים דיונה (א, ה):

כל שכן ישוב היום כו'. וזהו שרמז המשנה שוב יום אחד לפני מיתתך כלומר שוב בתשובה לפי שידוע תדע כי יום אחד יש לך לפני מיתתך ובכל יום תאמר כן על היום שאתה עומד שהוא היום שלפני מיתתך (רי"ף):

קנה לך אומנות עם התורה. ואמר אשר אהבת, מימי קדם, מיום שעמדת על הר סיני ונכנסת בברית את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. ובא להזהיר שלא יהנה מכל אדם בשביל תורתו רק מיגיע כפיו. ונתיישב שלא אמר אשר אתה אוהב כי היינו טועים לומר דמיירי באשה סתם (מכלול יופי):

אבל אסור כו'. עיין בפרק אלו מגלחין דף כ״ג, א:

משום מיעוט פריה ורביה. זה קאי על אין לו בנים ופרנסתן קאי על בנים קטנים. ועיין פרק הנזכר לעיל. רבי טרפון. בפרק הנזכר לעיל גורס יוסף הכהן:

תני מצות האב כו'. עיין בירושלמי קדושין פרק קמא (כט, א):

ובן שמונת ימים ימול. ומכיון שהוא קטן ולא מצי מהיל נפשיה אאביו רמיא מילתא. ועיין בבבלי שלמד מדכתיב באברהם כאשר צוה אותו אלהים ואין צו אלא זירוז מיד ולדורות:

שנאמר ובחרת בחיים זו אומנות. כן הוא בירושלמי (קדושין פ"א ה"ז):

וכל מי שאין לו אשה כו'. עיין בראשית רבה פרשה י״ז (סימן ב) שם נתבאר:

בלא עזר. כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג, א) במה אשה עוזרתו לאדם. אדם מביא חטים חטים כוסס, פשתן פשתן לובש, לא נמצאת שמאירה עיניו ומעמידתו על רגליו, עד כאן:

בלא שמחה. דשמחת לבב אשה כדאיתא פרק השואל (שבת קנב, א):

בלא ברכה. שבשבילה הבית מתברך, כי איש ואשה שכינה ביניהם:

בלא כפרה. כדגרסינן בפרק הבא על יבמתו (שם סג, ב). אמר רבי חמא בר חנינא כיון שנשא אשה עונותיו מתפקקים כו':

בלא טוב מנין לא טוב היות האדם לבדו. עיין בראשית רבה שם:

ושמחת אתה וביתך. ומשמע ליה דבית זו אשה שהיא עיקרו של בית:

להניח ברכה אל ביתך. דמדתלי לה בבית ולא קאמר סתם למען יברכך ה' כדכתיב בשאר דוכתי שמע מינה דהברכה תולה בבית. רצה לומר דאין ברכה בלא בית זו אשה (יפה תואר):

וכפר בעדו ובעד ביתו. ולא הוה מצי מכפר בכהן גדול ביום הכיפורים כשאין לו אשה. ומדתלה רחמנא כפרתו באשה סמך גדול לכל אדם שהעדר האשה מעכבת הכפרה (יפה תואר):

ראה חיים עם אשה אשר אהבת. שגם על ידה מאריך ימים יותר:

ואתה שלום וביתך שלום. דהיינו אשתו כדלעיל:

אף אינו אדם שלם. כדאיתא בזוהר ויקרא (ז, ב) ובשאר דוכתי דדכר בלא נוקבא פלג גופא איקרי ואינו נקרא אדם. ועיין נזר הקודש בבראשית רבה פרשה י״ז:

ויש אומרים אף ממעט בדמות. כי אין הדמות העליון מתרבה אלא בעוסק בפריה ורביה בפועל כדאיתא בזוהר (נזר הקודש):

אם יודע את כו'. כלומר שלא יקבלו ממך חשבון על מעשיך אז עשה מה שלבך חפץ:

מתחמד. היה חומד ומתאוה לראות בחלום את פניו. ורבי אלכסנדרי כבר מת והיה נראה לו בחלום והראהו שני דברים וכדמפרש:

הרוגי לוד. בסוף פרק שני דתענית (יח, ב) פירש״י שני אחים היו פפוס ולוליינוס שנהרגו על ידי בתו של מלך שנמצאת הרוגה ואמרו שהיהודים הרגוה, וגזרו גזירה על שונאיהם של ישראל. ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה, והרג לאלו בלבד. ועיין רש״י בפסחים פרק אלו עוברין (נ, א). ובפרק קמא דבבא בתרא (י, ב). והערוך ערך הרג כו' הרוגי לוד הם שמעיה ואחיו. ועיין לעיל פ״ג (פסוק יז):

ברוך שהעביר חרפתן כו'. שהקב"ה נקם נקמתן. וגרסינן הראהו שלשה מילין (מתנות כהונה):

אמרין ליה לית כו'. בירושלמי סוף מסכת כלאים (פ"ט ה"ג) יש שצם מאתים תעניות כדי לראותו ולא הועיל. והיה מצטער ואמרו לו חכמים לית את כדאי כו':

אמר לון למה ולא לעית כו'. פירוש אמר להם למה איני כדאי וכי לא למדתי תורה כל כך כמוהו. אמרו לו לא רבצת תורה בישראל כמוהו שהוא לימד לאחרים יותר ממך. ולא עוד אלא שהיה גולה ממקום למקום וגלות מכפרת עון אמר להם וכי אני לא הייתי גולה ג״כ. אמרו לו אתה היית גולה ללמוד והוא היה גולה ללמד לאחרים. וכמו שאמרו פרק הפועלים (בבא מציעא פה, ב) שהיה כותב חמשה חומשי תורה ושתא סדרי משנה והולך למקומות שאין שם מלמדי תינוקות ומלמדם ועושה לתורה שלא תשתכח מישראל:

מאן הוא דכלום כו'. פירוש מי שיש לו כלום שלמד תורה. ודיבר בגרמיה כלום פירוש שלמד בעצמו ולא לימד לאחרים נוח לו כו'. ורמז לו שזכותו גדול לפי שלימד לאחרים (משנת דרבי אליעזר):

צם תלתין. בירושלמי שם גרס תמנין:

אמריי ליה. אמרו לו מן השמים אין אתה כדאי ותענש אם תראנו. אמר להו הראוהו לי ויהיה מה שיהיה. לבסוף ראה דרגין שלו וכהו עיניו. דרגין פירוש מדרגו מכסאו אשר הוא יושב עליו. ועיין בבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים:

אין תאמר כו'. אם תאמר שרב אסי לאו אדם גדול היה. תדע מזה. חד גרדיי כו' פירוש אומן עושה בגדי פשתן בא לפני רבי יוחנן ואמר ראיתי בחלומי שהרקיע נופל ואחד מתלמידך סומכו ותמכו בידו אחת. ורמז לרוב זכותו וכחו גדול. אמר לו ומכיר אתה אותו. אמר לו אם יעבירו אותם לפני כלומר כל התלמידים זה אחר זה אכיר אותו. עברו כולם לפניו, וכשהגיע לרבי אסי אמר זה הוא. הרי שהיה אדם גדול, ועם כל זה לא היה כדאי להביט ברבי חייא לגודל מעלתו:

רב הונא כו' כד דמכינא כו'. אמר להם לחכמים שכשימות יכניסוהו אצל רבי חייא. וכשמת העלוהו לארץ ישראל. אמרו כדאי הוא רב הונא שיבא הכא אצל רבי חייא:

מאן עליל כו'. מי יכנס במערה ליתן לרב הונא שם אצל רבי חייא. אמר רבי חגי אני אכניסנו:

אמרין בר כו'. אמרו בשבחו של רבי חגי שכשהיה בר שמונה עשרה שנה שהוא שיעור שנים לישא אשה כדי שילמוד תורה בטהרה והוא לא נשא אשה ורגיל בתלמודו ולא ראה קרי מעולם (עיין רש״י פרק אלו מגלחין). והמעשה זו היתה לעת הזקנה:

עלותך את בעי כו'. פירוש אתה רוצה שתכניס עצמך במערה אצל רבי חייא שאתה איש זקן ואם תמות שם אין אתה משגיח בחייך רק שתשאר שם במערה:

אמר לון עבדין לי כו'. אמר להם עשו לי דבר זה, הביאו חבל וקשרו אותו ברגלי, ואם אני אצא טוב ואם לא תהיו מגררין אותי ברגלי ועשו לו כן:

שררין. פירוש גוררין:

עאל ואשכח כו'. פירוש יהודה וחזקיה היו בניו של רבי חייא. וכשנכנס רבי חגי מצא כתוב במערה של רבי חייא שאלו היו שוים דיניהם שלא הניחו אחריהם כמותם:

תלה עיינוי למסתכלא. רבי חגי זקף את עיניו להביט. אמרו לו השפל פניך:

נפש כו'. כלומר הנח לו מקום שישכב אצלך דיתוב ליה כאן:

ולא קביל עליה למיתב ליה אמרין כמו דלא קביל עלוי מתיב ליה כן זרעתיה לא פסקה לעולם. כך צריך לומר (אות אמת). וכן הוא בירושלמי. ופירושו שלא קיבל רב הונא לשבת שם מענותנותו שנראה לו שאינו כדאי לישב אצל רבי חייא ובניו. אמרו ברקיע כמו שלא קבל עליו לשבת שם בענותנותו כן זרעו לא יפסוק לעולם, וניתן במקום אחר מהמערה. ומדה כנגד מדה הוא שכשם שנזהר בכבודם של רבי חייא ובניו כן יתקיים זרעו המכבדיו על דרך (מלאכי א, ו) בן יכבד אב (יפה מראה):

יצא משם כו'. ויצא משם רבי חגי והיה בן שמונים שנה ונכפלו לו שניו בשכר שנתעסק ברב הונא (יפה מראה):

ואיתחמי ליה. בחלום (רש"י בבא מציעא דף פ"ה, ב):

תקוע. ויושב בישיבה של מעלה (רש"י):

ורבי חייא רבה אצל מי אצל רבי יוחנן. נראה דהני תיבות מיותר ועיין בבבא מציעא שם. ובלעדי זאת הגירסא נשתנה שם:

ורבי יוחנן אצל רבי חייא לא. רצה לומר שרבי זעירא שאל לרבי יוסי ברבי חנינא וכי אין רבי יוחנן ראוי לישב אצל רבי חייא. אמר ליה. רבי יוסי אתר דזיקוקין כו':

ובעורין. תרגום לפידים בעורין:

בר נפחא. רבי יוחנן נקרא כן בפרק חלק (סנהדרין צו, א), ועיין בבבא מציעא במהרש״א חידושי אגדות:

חפון אפוי איקנתא מחצלתא. פירוש כשמת רבי נחום חיפו הפנים והאיקונין במחצלאות. אמרו כמו שלא ראה אותן בחייו משום אל תפנו אל האלילים לא יראה אותן במותו כשמוליכים מטתו דרך אותן האיקונין. ופרכינן אפשר דרואה אותם והלא מת עכשיו. ומשני רבי שמעון בן לקיש אין בינינו ולצדיקים המתים אלא דבור פה כי הם רואים ושומעים כמונו אלא שאין להם רשות לדבר. ודברי רבי אשיאן מיותרים וכן בירושלמי פרק ג' דעבודה זרה (ה"א) ליתא זה. ואי גרסינן לה כך פירושו שהצדיקים בחייהם יש להם כח להוסיף עוד שלימות בתורה ומצות מה שאי אפשר לאחר מיתה, וגם דבור פה יש ביניהם מותר מן הבהמה, ולא כן הרשעים שכל עוד שמזקינים טפשות ניתוספת בהן ואין להם יתרון רק דבור פה. וא״כ נמצא שאין בין צדיק מת לרשע חי אלא דבור פה לבד ושאר הכחות נשארים על מעמדם כבראשונה:

שומע קילוסו. דוקא קילוסו דשייך לדידיה ולא דברים אחרים. וכדרך שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות יח, ב) בצערא דידהו ידעי בצערא דאחריני לא ידעו (יפה מראה):

כמן החלום. כמי שרואה דבר בחלום שאינה ראיה ברורה. אי נמי כמי שמשוקע בחלום ושומע קצת דברי המדברים לפניו (יפה מראה):

שלא הביט צורת מטבע. לפי שהיו מציירים בו צורת אדם או בעל חי. ועיין בירושלמי פרק קמא דמגילה (הי"א):

ודאי. כלומר משמעו:

ולמה קורין אותו רבינו הקדוש. איידי דמייתי דרבי נחום דאיקרי איש קודש קדשים מייתי נמי דרבינו הקדוש:

אנטלימוס. הוא אנטונינוס וכן הוא בירושלמי הנזכר לעיל:

הוה גזיר כו'. היה מל את עצמו ואמר לרבי ראה מילתי אם נמול כהוגן שמא נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה:

כד דמך. כשמת:

אמרין צפוראי כו' אנן קטלין ליה. מי שיבשרנו במיתת רבי אנו הורגין אותו. מרוב צערם במיתתו:

אזל בר קפרא כו'. הלך בר קפרא ונכנס בחלון והציץ לו עליהם וראשו מכוסה כאבל ובגדיו קרועים, ואמר אחינו בני ידעיה (הוא שם בית אב של ציפורי) שמעוני, מלאכי מעלה ומצוקי ארץ תפוסים היו בלוחות הברית וכלם מבקשים להביאם אצלם וגברה יד המלאכים וחטפו את הלוחות. וזה רמז שרבי נתבקש בישיבה של מעלה ונטלוהו העליונים אצלם אע״פ שהתחתונים היו מבקשים אותי:

אמרין ליה דמך רבי כו'. אמרו לו רצונך לומר שמת רבי. אמר להם אתם האומרים ולא יצא הדבר מפי שתזיקוני:

קרעון מניהון כו'. וקרעו בגדיהם בקול מר ונשמעה קול הקריעה לתוך מקום גופתתה שהוא מקום רחוק שלשה מילין. וקראו על בר קפרא פסוק ויתרון כו':

ואשרוניה כו'. פירוש הניחוהו שמונה עשרה קבוצים. כי דרכם היה לעשות מושבות למת מביתו עד בית הקברות ומתאספים שם העם להספידו כל אחד לפי כבודו. ולרבי עשו שמונה עשר מושבות. או פירושו בתי כנסיות. שהיו בדרך שמונה עשרה בתי כנסיות ובכל אחד הורידוהו להספידו שם:

ואובליניה כו'. והוליכוהו לבית שערים כי שם נקבר ונתארך להם היום:

הגבר. התרנגול:

שרון מצוקין. החחילו להצטער אמרו חי שמא חללנו שבת:

מזומן. פירוש בלי צער ויסורין:

וטלק. פירוש והשליך. ועיין זה בירושלמי פרק ט' דכלאים (ה"ג) ולעיל פרשה ז' סימן כ״ו (פסוק יא):

שמעביר את הפקק. הוא כסוי הצלוחית. שאע״פ שהאבן גדולה היה שהיו צריכים כל הרועים להתאסף לגלגלה, יעקב בגבורתו העבירה בנקלה כמעביר כסוי הצלוחית בלי שום טורח גלגול. ודייקי זה מדכתיב ויגל מלשון גלוי ולא קאמר ויגלגל מלשון גלגול כמו שכתב הרא״מ ז״ל (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה ע' (סימן יב):

בגלקטיקא. עגלה חשובה וקלה ביותר ובו נושאים את הזקנים בלי תנועה ונדנוד:

אח אחד הוה ליה כו'. עיין בבראשית רבה פרשה ע״ד (סימן יג):

שהיה לו דוגמא מעין דוגמא של עולם הבא. שכל לשון פרץ פריצות גדר כדלקמן. והכוונה שנעשה לו ליעקב מעין דוגמא של עולם הבא שיתברכו מאד שלא כמנהג העולם. ועיין בראשית רבה פרשה ע״ג סימן ח':

סאסי. ראשי השבלים נקראים סאסא:

וכן כל אשה ואשה. עיין פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פו, ב):

קודיה. קידה של חרס לשתות בו:

קניא. מקל לסמוך עליו שהשליכו האשמדאי מכסאו במסכת גטין (סח, ב) ובשוחר טוב (מזמור עח):

קשרתיה. חגור שקושרין על המתנים לילך בזריזות. ובסנהדרין פרק כהן גדול (כ, ב) פירש״י שהוא טלית לכסות בו ועיין לעיל פרשה ב' סימן י״ג (פסוק י):

פרץ גדרו של עולם. כי לא נמצא במקרא לשון פרץ המורה על הריבוי רק במקום שנאמר לגביה לשון ריבוי כמו (בראשית ל, ל) ויפרוץ לרוב ויברך וגו', (שמות א, יב) כן ירבה וכן יפרוץ, ועל כן דרשוהו כאן מלשון הנאמר בו בכל מקום פרצה והריסת גדר ממנהגו של עולם (מהרש"א). ועיין בבא בתרא דף טו, ב:

אדני משה כלאם. וזה היה דבור יהושע למשה מדכתיב וירץ הנער וגו' בה"א הידיעה משמע הנער המפורש במקום אחר והיינו יהושע כענין שנאמר (שמות ל"ג, יא) ומשרתו יהושע בן נון נער:

אמר לו יהושע. פירוש משה אמר לו ליהושע יהושע בך אני מתקנא כו'. ומפרש המקנא אתה לי וכי אתה עושה לי קנאה כלומר אם יש לי קנאה בך. ועיין בספרי סדר בהעלותך ובזרע אברהם ובתנחומא:

קול קילוס כו'. ופירוש ענות דברים המענין את נפש שומען כשנאמרין לו כדכתב רש״י בחומש. ועיין שמות רבה פרשה מ״א (סימן א):

אונקי. משקל קטן שקורין אונ״ץ. כלומר שבכל דור ודור נפרע מעט מאותו עון כדילפינן בפרק חלק (סנהדרין קב, א) מביום פקדי ופקדתי. ועיין בשמות רבה פרשה מ״ג:

חבל של חמשים. כלומר הירדן שלא היה רחב רק כמדה של חמשים אמה. ועיין ברבה סדר וילך (סימן ב):

ידורון בהליכתן. עיין בחזית פ״ג פסוק (ו) הנה מטתו (סימן ה):

מלכיהון דמלאכייא. משום דמלכי בלא אל״ף משמע מלכן של המלאכים וזהו מלכי צבאות מלכים של צבאות של מעלן (מתנות כהונה). ועיין בבמדבר רבה פרשה י״א (סימן ג):

גולירין. פירוש חלשין (ערוך):

קומיס קלטור. פירוש מיני ממשלה:

פסילתן. מה שנסתת ונפסל ונקצץ מהם. ועיין לקמן פרשה י' פסוק (כ) גם במדעך ובשמות רבה פרשה מ״ו (סימן ב) ובויקרא רבה פרשה ל״ב (סימן ב) ובמסכת נדרים דף ל״ח, א' ובירושלמי שקלים פרק ה' (ה"ב):

והיום כל הדין עותר. פירוש והיום ביום המיתה לא עמד לו כל העושר ההוא:

כי מצאת חן בעיני. וכשבקש על זה אמר לו ואדעך. ועל כן אמר ולא ליודעים חן (ידי משה):

עת היא שפוגעת האדם כו'. הכוונה שבא להורות על פחיתות העולם שאינה עומדת על הכונה אחת אבל היא מקבלת תמורות. ואפילו גדולי העולם אינם נמלטים מן הרשת הפרושה בה. אלא מה יעשה כו' (בחיי):

מפגיע. פירוש נפגע:

שאדם מפגיע. מתפלל כדמפרש והולך:

זה חכה שיורדת לתוך גרונו של דג וחונקתו. כך צריך לומר (אות אמת). ונקרא החכה מצודה רעה שהוא רע וחלש וקטן יאוחז בו דגים גדולים פתאום. ואינו דומה לנאחז ברשת על ידי מארב ותחבולות (רש"י בפרק הנשרפים) [סנהדרין פא, ב] :

טעמין דרבנן נאמר כאן רעה ונאמר להלן במצודה רעה. כך צריך לומר (אות אמת מתנות כהונה). ולפי שפלוגתת רבנן ורבי שמעון בן יוחאי הוא על ענין המרגלים, לכן אמרו על ענין המרגלים נאמר כאן:

ואינה צדה ביבשה כו'. וא"כ מהו זה שסתם הכתוב ואמר מצודה רעה שמשמע שצדה בכל מקום, אלא זהו חכה (מתנות כהונה):

עד שהוא כופר בעיקר. ששאר עבירות תיעשנה על ידי שיתקפנו יצרו של אדם, אבל בזאת ליכא יצר הרע כולי האי כי מה יתרון לבעל הלשון, לכן אילו זכר שיש אוזן שומעת לא היה חוטא בזה (יפה מראה). ועיין בירושלמי פרק קמא דפיאה (ה"א) ובבלי פרק יש בערכין (טו, ב) ובשוחר טוב מזמור י״ב:

שפתינו אתנו מי אדון לנו. פרש"י דלבסוף כופר בעיקר ואומר כן. ומה שכתב רש״י שם עוד לישנא אחרינא האומרים ללשוננו נגביר כאילו אומרים אין אדון לנו, זהו לפי גירסת הגמרא שם כאילו כופר:

זו מחשבתן כו'. שלמדין מזה הפסוק לעשות רמאות, שמפרשין הפסוק שהחכם מלט בלי השגחת המלך וחושבין שאין הקדוש ברוך הוא משגיח על מעשיהם. והרמאות נקרא בלשון חכמה (ידי משה). ועיין לעיל פרשה ו' סימן א' ומה שכתבתי שם. והגירסות נשתנות במקצת:

קנה מאזנים ומחק כו'. משנה הוא במסכת כלים פרק יז מט״ז:

אף על פי כן אמרו שנאמר כי. כן צריך לומר (אות אמת) ועיין בפרק הספינה (בבא בתרא פט, ב):

זה העולם. הוא העולם השפל שהוא קטן ופחות במדרגה נגד עולם העליון. ועיין בבראשית רבה פרשה ל"ג סימן ב':

זה דור אנוש ודור המבול. ופירוש מעט מעטי המעלה לא מעט המנין:

כמנון ועקמון. כמנון לשון מארב ועקמון לשון עקום, כלומר מיני מארב ובנינים עקומים שהם כמצודים גדולים לכבוש המדינה. וכן ה' הקיף את העולם במעינות תהום הוא ים אוקיינוס שהוא כמצודה ומארב על העולם לשוטפו אם לא יעשו רצונו יתברך, וכדאיתא בבראשית רבה פ״ה סימן ה':

ומצא בה איש מסכן וחכם. כן הוא בכל החלוקות שהביא, ובאמת כתיב מסכן חכם אלא המדרש כתב וחכם להורות שלא נפרש שהמסכן מצא חכם:

זה נח. ונקרא מסכן כלפי בני דורו שבזו אותו כחכמת המסכן הבזויה. וכן נקרא נח חכם שעסק בחכמת התורה כדאיתא בבראשית רבה פרשה כ״ו (סימן א) ובויקרא רבה פ״ב (סימן י):

ווי רקייא. אוי לכם אתם הרקים למחר יבא המבול, עשו תשובה. והיו אומרים לו אם יתחיל הפורענות מביתו של אותו האיש יתחיל:

וכיון שמת מתושלח כו'. ואע"פ שבן תשא מאות ושישים ותשע היה ואין קושי במיתתו, לפי שמת בזמן שיעד להם נח שיבא המבול כדאיתא בבראשית רבה פ״ל (סימן ז) אמרו שניבא ולא ידע מה ניבא שראה מבול והוא מה שהיה בביתו (יפה תואר):

ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. שבני דורו לא היו מזכירין ומחשיבים אותו לשמוע בקולו:

אמר להון הקדוש ברוך הוא אתון כו'. אף על גב דאתם לא מזכירים אותו לשבת אני אזכיר אותו לשבח ולטובה, שהקדוש ברוך הוא מפרסם בעולמו שבח מעשי הצדיקים לגדלם ולרוממם בעולם כדכתיב ויזכור אלהים את נח. ובזכרון זה כבדו ה' שפרסמו שמעשיו המה טובים וראוים שימהר הוצאתו מהתיבה:

שלש גזירות כו'. וכל כוונתו בגזירותיו היה כדי שיצטרכו אחיו לבא בעצמם וכדי שיכירם. ועיין בבראשית רבה פרשה צ״א סימן ד' שם נתבאר:

שלא יכנס עבד למצרים. דאם לא כן שמא שלחו אחיו שמה עבד ולא יבואו בעצמם :

ולא יכנס אדם בשני חמורים. דאם לא כן לא יבואו שם כל האחים אלא ישלחו קצתם. והוא היה חפץ שיבואו כולם לשם כדי לקיים בהם מאמר החלום ואחד עשר כוכבים משתחוים לי:

ולא יכנס אדם שלא יכתוב שמו כו'. כדי שיכיר לאחיו:

ושם זקנתו. זה ליכא ברבה שם:

ואת יהודה שלח לפניו. שעל ידי ויכוחו עם יוסף שראה איך יהודה מוסר נפשו על בניה של רחל כדאיתא בבראשית רבה פרשה צ״ג (סימן ט) חזרה השנאה שהיתה ביניהם לאהבה עזה. ולכן שלחו יעקב אצלו ראשונה להמתיק סוד עם יוסף כי הוא הנאהב אצלו יותר:

שגזר גזירות קשות כו'. הנה כאן לא מנה רק שלש ובשמות רבה (א, יב) חשב ארבע, ובשינוי. היינו א' וימררו את חייהם, ובכלל זה מה דלא יהיו ישנים בבתיהם ויהיו ישנים על הארץ כדי שלא יפרו וירבו כדאיתא בשמות רבה פרשה א'. ב' ואם בן הוא והמתן אותו. ג' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כדאיתא בשמות רבה פרשה כ״ו. ד' ויצו פרעה ביום ההוא לא תאסיפון לתת תבן וכדאיתא בשמות רבה פרשה ה' (סימן יח):

ואנשים בה מעט אלו ישראל. כי לא הורשו ללכת אל הר סיני, ונאמר ונגש משה לבדו. ואפילו אהרן והזקנים גבול היה להם לבדם כמו שפרש״י:

זה יצר הרע. שהטעה אותם השטן שהראה להם דמות מטתו של משה שהוא מת כמו שפירש״י:

זה משה. שלא התפלל בזכות עצמו כי היה רש בעיניו ועניו בדעתו ומלט כו'. ואדם לא זכר את המסכן ההוא בחושבם שהוא אינו כדאי שישא הקדוש ברוך הוא לפשעיהם עבורו. לכן אמר הקדוש ברוך הוא אתם לא זכרתם אותו אני אזכור אותו הדא הוא דכתיב לולי משה בחירו וגו' (אגודת אזוב):

זו בית הכנסת. וקראה קטנה לבית הכנסת משום דלגבי בית המקדש נקרא בית הכנסת קטנה. וכמו שאמרו ז״ל (מגילה כט, א) ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות (פרשת דרכים). ועיין בספר אגודת אזוב שמבאר דברי המדרש בנועם:

עיר קטנה זה הגוף כו'. הכוונה דקודם שבא האדם לאויר העולם מלמדין אותו כל התורה ומשביעין אותו ואומרים לו הוי צדיק ואל תהי רשע כדאיתא במסכת נדה (ל, ב). אלא כשאדם יוצא לאויר העולם מלאך בא וסוטרו ומשכחו הוא היצר הרע, ואז לוכד את העיר קטנה הזו לגמרי. והיצר טוב מבין ומביט כי נער ישראל ולא ישגיח עדיין על דבריו החרש יחריש עד שנת שלש עשרה, אז יתעורר בו כח איש ויהי כמזכיר את הראשונות וילוה אליו יצרו הטוב ויתחברו שניהם ויגרשו את האויב האמור. וזה שאמר המדרש עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו איבריו. הכוונה שכל אבר הוא מעט כי עדיין לא נשלמו על נכון ועדיין כל אחד בקטנות. ולכן ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע וסבב אותו מיד בהוולדו ובנה עליה וגו', כי עד שנת שלש עשרה הוא בונה מצור וסבבו עונות נעורים. ומצא בה איש ומסכן וחכם זה היצר טוב רצה לומר שכשבא לשלש עשרה שנה אז יתחזק היצר טוב על ידי הרהורים טובים שנתעורר אז באדם שנשארו באדם בכח מאז שהשביעו אותו. ומלט הוא את העיר בחכמתו ולא יועיל מבצר החומה אשר בנה יצר הרע. ואדם לא זכר את המסכן כי נשכח זכרו עד הנה על ידי סתירת יצר הרע. ועיין באגודת אזוב:

טוביה כו'. אשרי לו למי ששומע לו:

דל. הוא יצר טוב:

רבי עקיבא שהיה מסכן. מפורש בפרק הנודר מן המבושל (נדרים נ, א) עיין שם:

ומסכן בדבריו. פירוש שהוא עני בדבריו שאינו מקיימם. וברות רבה פרשה א' סימן ה' איתא אלא מהו מסכן מי שהוא בזוי בדבריו:

שמשון הלך כו' גדעון כו'. עיין בבלי סוטה פרק משוח מלחמה:

זה עמרם ובית דינו. שכולם קבלו דבריהם וגרשו נשותיהם. ואף אחר כך כששמעו לעצת מרים ג״כ כולם שמעו להם והחזירו נשותיהם כדאיתא בסוטה פרק קמא (יב, א) ובשמות רבה פרשה א' (סימן יג):

נמנו. כדאמרינן נמנו וגמרו:

אחר הגפה. לשון מגיפי דלתות, כלומר אחורי השער והחומה, וכהאי דתנינן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כה, ב) מצא אחורי הגפה:

עד כאן העולם מתקיים. אמרה לו בתו אבא גזרתך קשה משל פרעה כו' מזעקת. כך צריך לומר. ופירושו עד כאן הגיע קיום העולם ושוב יבטל. ושוב חזרו בהם בעצת מרים וכלם קבלו דבריהם, וזהו שנאמר דברי חכמים וגו' כדלעיל:

ולא הוית בדינא כו'. רצה לומר שלא היה בדין לקיים גזרתו. וכדאיתא בשמות רבה פרשה א' (סימן יח) שכשאמרו לו האיסטרולוגין גואל ישראל נתעברה ממנו אמו ואין אנו יודעים אם מישראל הוא או מצרי הוא. באותה שעה גזר אף על המצריים שנאמר כל הבן הילוד היאורה וגו', כל הבן של ישראל אין כתיב כאן אלא כל הבן בין יהודי בין מצרי. ולא רצו לקבל ממנו שאמרו בן מצרי לא יגאל אותם לעולם. או צריך לומר ולא הוית בחיליה. פירוש ולא היה בכחו שיקיימו גזירתו וכמו שנזכר לעיל. וגם בתו לא קיימה גזירתו והחייתה למשה:

זיינם. יעקב לבניו ומחנהו:

ולדורון. לסמות את עיניו ולקרב דעתו אצלו בהנאת הדורון. וזהו כענין השוחד הגורם להטות לב הדיין ולקרב אצלו בהנאת הדורון:

למלחמה מנין כו'. ובפירש"י סדר וישלח למד למלחמה מדכתיב והיה המחנה הנשאר לפלטה:

אמר מוטב שיפגע בי כו'. כי בהיותו מסדר לאה ורחל באחרונה מפני שאחרון חביב, כך הוא היה ראוי להיות נשאר באחרונה, אלא לכך הוא עבר לפניהם משום דאמר מוטב דיגע בי ולא בבני:

מפני שטר חוב. פירש"י בחומש מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק כו'. ודייק זה דאם לא כן מפני יעקב אחיו למה לי (הרא"מ). ועיין בבראשית רבה פרשה פ״ב (סימן יג)שם נתבאר:

מיכן דהוה רחיק. דייק מדכתיב קרב עד הנה ואדברה אלך:

ותאמר האשה וגו'. האתה יואב. ומפרש שהוא לשון תמיה. האתה שהיה לך להיות לישראל לאב ואתה קוצר ורוצח. ולפי זה מה שהשיב ואמר אני פירושו אני הוא אב ודאי ואין לבבי למרע. ועיין בבראשית רבה פרשה צ״ד (סימן ט) שם נתבאר כל הענין:

אני הוא שהשלמתי מנינן כו'. שהיו חסרים אחד למנין עיין, והיא נמנית שני פעמים והשלימה החשבון:

אני הוא שהשלמתי נאמן יוסף. כך צריך לומר:

ולי שאני אם בישראל. שאני חשובה ומזכה את ישראל, על דרך (שופטים ד, ז) שקמתי אם בישראל:

חלילה ליואב. זה דרשו על חלילה השני שכתיב חלילה לי, וחלילה לדוד דרשו על חלילה הראשון שלא נאמר אצלו לי. ובמה דסיים הפסוק פתח המדרש. ובבראשית רבה הנזכר לעיל באמת גרס להיפך חלילה לדוד חלילה ליואב:

מנן את ידעית. כלומר מניין אתה יודע שהוא חייב מיתה ואולי לא ייטיב בעיני ה' למוסרו לך (מתנות כהונה). ולי אפשר דצריך לומר אמר לה מנן את ידעה. ורצה לומר דכתיב שם תנו אותו לבדו וגו' ותאמר הנה ראשו מושלך אליך. על זה אמר לה מנין אתה יודע שיסכימו אנשי העיר בזה. או שלא יוכל שבע בן בכרי להלחם בהם. וכן הוא בבראשית רבה שם:

מתחייב הוא מלעיל. מן השמים, ולא יצלח במרדו:

אלף דגוברין. כי כן דרך החכם לבקש יותר ממה שבדעתו כדי שימעט בעין הנשאל אחר כך שאלתו:

כל בר נש יהיב כו'. כל בית ובית יתן מאנשי הבית לפי הערך עד שיהיו אלף איש:

ומחטא ליה. לשון פיוס כמה דאת אמר (תענית יט, א) בן המתחטא על אביו, שהוא לשון פיוס ונקי:

והדא אכסניא. ואפילו זה היחיד הוא אכסניא בינינו ואינו בן עיר. ואות אמת גרס הוא אכסניא. ועיין אגדת שמואל:

אמרין לה כו'. אמרו לה בני העיר אף אם היה הטוב שבעיר ניתן אותו לו:

ציפריא. קישורי העקלים סביב הכתלים:

שיגמיא. צירי דלתות:

ונעץ חרב. ללמוד תורה וגם היא מלחמה:

כל מי כו'. בפרק חלק (סנהדרין צד, ב) מאריך בזה:

ספקלי. ממונה לעשות משפט כתוב במחויבים:

סיקווי פטרין. ראש הסופרים:

סביא. זקן בית המזכיר ומזהיר כל אחד ואחד על משמרתו ועל עבודתו: