בחקל סומקתא לפי שלא מצינו מקום שנקרא פס דמים. לכן פירש רבי יוחנן שרצונו לומר שדה אדום כמו שמצינו קצת מקומות שעפרם אדום. ופירוש פס חלק כמו פס ידא ואמר דמים על שם שהוא אדום כדם:

שמשם פסקו דמים. שמאז לא היתה עוד מלחמה כי זו היתה המלחמה האחרונה שנלחם דוד עם הפלשתים (יפה מראה):

שהיתה ענבותם. הבי"ת במקום פ"א ופירושו ענף. ובערוך פירשו קמח. והרמב"ם פירש גרגרים ואות אמת גורס שבולתו:

אלא מלמד שהחזירוה לבעליה. פירוש דהצלה זו היינו החזרה לבעליה שלא אבדוה אפילו על מנת ליתן דמים כמו שחשב דוד היא חשובה הצלה שהיתה חביבה על בעליה כמלאה כרכום. ומשום דהוראת דין אינה ביחיד שאין הלכה מתבררת אלא בשלשה להכי כתיב ויצילוה לשון רבים. ומשום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שההצלה היה מיד פלשתים וזה היה על ידי שמה בן אגא שהכה בפלשתים כתב בסוף ספר שמואל (ב כג ב) ויצילה בלשון יחיד (יפה מראה):

שנה אחת. פירוש בשנה אחת היתה המעשה ושתי שדות היו אחת של שעורים ואחת של עדשים:

פשיטא ליה לאבד וליתן דמים. פירוש פשיטא ליה לדוד דמצי לאבד וליתן דמים:

הוא צריכה אין תאמר לאבד אבל לא ליתן דמים. פירוש ומה הוצרך לו לשאול. הוא זה אם נאמר שיוכל לאבד ולא ליתן דמים. ואפילו אם תמצי לומר שיתן דמים עד כדון היא צריכה כו' פירוש עדיין יש צורך לשאול איזה מהם יאבד. דהא השתא אנן קיימין דבשנה אחת היה ושתי שדות היו (יפה מראה):

של שעורים מפרישין חלה. והוא הדין שאר מעלות כאלה יש בשעורים שמביאים בכורים ממנו וכן מצות חדש ומנחת סוטה (כבוד חכמים):

ושתי שנים היו. בשנה האחת היתה מלאה שעורים ובשנה אחרת היתה מלאה עדשים. ובשתי השנים איבעיא ליה אם יוכל לאבדה:

והלא נלמד משל אשתקד. רצונו לומר ופריך אם כן הוי ליה ללמוד בשנה השניה ממה שפשטו לו אשתקד:

אלא שאין למדין ממעשה. כך צריך לומר (אות אמת) ואף שבכל מקום אמרינן מעשה רב. יש לומר דהכי פירושו דאי שנה ראשונה היתה עדשים יש לומר דשאני התם דקפדי עליה משום שהיה מאכל אדם. ואי היה שנה ראשונה של שעורים יש לומר בשביל שחייב בחלה (יפה ענף):

הלכה נצרכה לו. דלא מסתבר שהיה תאב למים ממש שהרבה מים היו לו. אלא מים זו תורה ואשר בשער שער הסנהדרין קאמר. ולפי זה מה שאמרו ויבקעו וישאבו כו' היינו שהלכה אצל סנהדרי בית לחם לשאול הלכה זו והביאו פסק הלכה זו (יפה מראה):

שאין הלכה מתבררת אלא בשלשה. היינו שאם יסתפק השומע או יקשה בעיניו מה שישמע מהסנהדרין ישא ויתן עם שני חביריו ויזכירוהו ויקימו מה ששמע מהסנהדרין:

ולא אבה שתקבע הלכה לשמן. פירוש לשם אותם השלשה. והטעם איתא בפרק הכונס (סא א) לפי שהמוסר נפשו למות על דברי תורה אין אומרים הלכה משמו (מתנות כהונה):

אלא עשתה מסכתא. כך צריך לומר (אות אמת):

ונסוך המים היה. שצריך בחג ולא היה יכול להביאם בטהרה ממקומות המימיות שהיו אצלו ונתאוה מי שיביאם מבור בית לחם שהיה טהור (יפה מראה):

והיתר במה היה. כך צריך לגרוס (אות אמת) כי עד שלא נבנה בית המקדש משחרב שילה היו הבמות מותרות והיה דוד מקריב בבמה והיה צריך לעשות נסוך המים בחג (יפה מראה):

אחד הורג בפלשתים. כדי שיוכלו לעבור ביניהם ללכת לבית לחם ואחד מפנה ההרוגים מן הדרך כדי שלא יגע בהם השלישי שמכניס הצלוחית במים בטהרה כדי שלא יטמא:

הלכות שבויה נצרכה ליה. פירוש מהא דתנן במתניתין (סנהדרין כ ב) וכל העם בוזזים ונותנים לו והוא נוטל חלק בראש ואמרו חז"ל מחצה למלך. ובענין זה היה השאלה ופשטו לו הסנהדרין שבבית לחם כדינא דמתניתין. ומכל מקום לא אבה דוד לעשות כן אלא קבעה לדורות (יפה מראה):

בנין בית המקדש תבע. פירוש נתאוה לדעת דין אחד בענין בית המקדש שהוא בנה היסודות ושאל לסנהדרין של בית לחם והם השיבוהו לקולא ולא רצה דוד אלא להחמיר. ויש רמז לזה שנאמר ויסך אותם לה' דריש שקבעה הלכה ומסכתא לבנין בית המקדש. או רמז דכתיב אשר בשער ודוד בנה השערים של בית המקדש (יפה מראה):

כדרך כל הארץ. בחופה וקדושין ונופל לשון הכרה עליו כדרך כל הארץ וידע אדם וידע קין. ואיש לא ידעה וכן רבים (מתנות כהונה):

הוגד לי בשדה. היינו מה שאמר לעיל כל הנשים שוחחות ומלקטות וזו יושבת ומלקטת (יפה ענף):

שאין תלמוד לומר בחיי אישך. רצונו לומר שאין צריך לומר בחיי אישך שמשום כבוד בעלה ואימתו ודאי עשתה עמו כל מקום שתוכל:

ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך אביך זה אביך ודאי אמך אומתך וארץ מולדתך זו איפרכי שלך דבר אחר ותעזבו אביך כו'. כך צריך לומר (אות אמת):

שאילו באת אצלנו מתמול ומשלשום לא היינו מקבלים אותך שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. כך צריך לומר (אות אמת):

ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אמר רבי חסא שלמה כתיב שלמה עתיד לצאת ממנה. כך צריך לומר וכן הוא גירסת הילקוט וכן גרסת המתנות כהונה (משנת דרבי אליעזר). ודייק רבי חסא זה משום שמה צריך לומר שלמה וכי הוא יתברך יתן שכר חסר לכך אמר ר' חסא שלמה. רמז לה שלמה יעמוד ממנה (אגרת שמואל). ולהיות שבזמן שלמה היתה סיהרא בשלימותה כי הוא דור ט"ו מאברהם כמו יום ט"ו שהוא מלוי הלבנה. מה שאין כן בימי דוד שעדיין לא היתה סיהרא בשלימותה כידוע מספרים (ובש"ר פ' ט"ו) על כן זכר דוקא את שלמה. ועדיין לא הודיע לה בועז אשר ממנו תוליד את שלמה רק אמר סתם כאילו תזכה כל זאת מאיש אחר ישראלי או מן טוב הגואל (תולדות יוסף):

אמר רבי אבין שמענו שיש כנפים לשחר שנאמר אשא כנפי שחר וכנפים לארץ כו'. כך צריך לומר (אות אמת) וכן הוא בילקוט. וזהו שסיים המדרש וכמה גדול כחן כו' שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כו':

וכנפים לכרובים שנאמר (יחזקאל ג'):

כי הכרובים פורשי כנפים. טעות סופר הוא המראה מקום כי לא נמצא שם זה הפסוק. וצריך להיות שנאמר (יחזקאל י ה) וקול כנפי הכרובים (נתיבות עולם):

כחן של צדיקים. צדיקים הם בסתם מעשים אף על פי שאינן מטפלין הרבה בצדקה וגמילות חסדים:

וכמה גדול כחה של צדקה. היינו המטפלין הרבה בה כענין מונבז המלך ובנימין הצדיק דפרק קמא דמסכת בבא בתרא (יא א):

ובמה גדול כחן של גומלי חסדים. היינו המטפלין הרבה בהכנסת כלה והכנסת אורחים וקבורת מתים וכיוצא. והפרש צדקה מגמילות חסדים מפורש בפרק לולב וערבה (מט ב) שזה בממונו וזה בגופו ובממונו. זה לחיים וזה לחיים ולמתים. זה לעניים וזה לעניים ולעשירים:

שנאמר מה יקר חסדך כו'. זה מביא לראיה על כמה גדול כחן של צדיקים דקרא ובני אדם בצל כנפיך יחסיון בצדיקים סתם מיירי שיש עליהו רוח חן וחסד כדאמרינן בפ' הנזכר. אבל כמה גדול כחן של בעלי צדקה וגמילות חסדים יליף מאשר באת לחסות תחת כנפיו. דרות היתה זוכה בצדקה וגמילות חסדים כדאמרינן לעיל כאשר עשיתם עם המתים ועמדי שעשתה עם המתים גמילות חסדים ועם נעמי צדקה. ולא הוצרך בעל המאמר הזכירה משום דעליה דקרא קאי. ועיקר כוונת רבי אבין לומר דלחסות תחת כנפיו אינו דבר עם אשר באת כמשמעו כי למה יכנה הגרות בחסות תחת כנפיו כי ענין זה יצדק בכל צדיק הבוטח בה' כאומר ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. אלא הוא דבק עם ותהי משכורתך שלמה והכי קאמר ותהי משכורתך מאת ה' ממש מאחר שבאת אצלו כי מעתה תזכה לחסות תחת כנפיו ולא תחסי בכנפים כל בעלי כנפים הנזכר. ולכן הביא כאן מה שהצדיקים וגמילות חסדים אינן חסין אלא בצל כנפי ה' (יפה ענף):

חס ושלום אין את מן האמהות כו'. דייק זה מדכתיב ויאמר לה בועז וגו'. וכתיב לה בלא מפיק קרי ביה לא. כלומר לא כן הדבר כאשר דברת שאין את מן האמהות כלומר מן השפחות אלא מן האימהות:

ואת בנותיה. וסיפא דקרא ויקרא לה נובח וכתיב לה בלא מפיק וכן לבנות לה:

שאין לשקר תשועה. ומקרא זה מדבר בחנופה וגסות רוח כדאיתא בפרק זה בורר (כד א). ועיין ברש"י ורמב"ן סוף פרשת מטות (במדבר לב מב) (מתנות כהונה):

שית שטין. ששה שיטות ודרשות היה דורש על גשי הלום:

זו לחמה של מלכות. דייק זה מדכתיב הלחם בה"א הידיעה ולא אמר ואכלת לחם. אלא רמז לה על הלחם האמור במקום אחר אצל מלכים כמו דאת אמר ויהי לחם שלמה. בלשאצר מלכא עבד לחם רב:

אלו היסורים. שהיה בעל יסורים כל ימיו:

שנוצדה. לשון הצד ציד או לשון צדדים:

לא עלו מן המנין. של שנות מלכותו:

שהיה מתכפר לו בשעירה כהדיוט. וקרבן מלך אינו בשעירה אלא בשעיר זכר ככתוב בספר ויקרא:

אוכל בעולם הזה ותשבע לימות המשיח ותותר לעתיד לבוא. כך צריך לומר. ובנוסחא אחרת ותותר לעולם הבא (אות אמת):

זה לכלוך מעשים. שנשא בת פרעה וכהנה:

אוכל בעולם הזה ותשבע לימות המשיח ותותר לעולם הבא. כך צריך לומר (אות אמת). וכן צריך לומר בחזקיה ובמנשה לקמן:

בירומניקאה. נחשת (ערוך):

מולה של נחשת. דוד של נחשת (רש"י). או פירושו חמור של נחשת והיו מושיבין אותו עליו (ערוך):

אליל פלן שזבני. כלו' היה קורא לכל עבודת כוכבים ומזלות שעבד אותם שיצילהו:

אנא צוח. פירוש אני אקרא ואתפלל לה'. אם יענני הרי טוב ואדע כי אל אמת הוא ואמר ליה הרי כלל אחת הוא וכל הפנים שוים חס ושלום:

חלונות. ששם נכנסים כל התפלות:

לחתרתא עתירא. וכן הוא במדרש בראשית רבה פרשה ס"ג ובויקרא רבה פרשה ל' ובירושלמי דסנהדרין פרק ט'. ועיין גם כן בזוהר פרשת תולדות בפסוק ויעתר לו (ד"ה ד"א ויעתר לו כו'):

משיב הרוח. וישיבהו קדרשי לשון משיב הרוח:

כגואל הראשון. זה משה כך גואל האחרון זה משיח:

שלשה חדשים. ובסדר שמות רבה איתא ששה חדשים:

שנאמר ויפגעו כו'. רצונו לומר ומדכתיב ויפגעו שמע מינה שהיה נכסה מהם:

אף גואל האחרון כו'. כדי להטעות את העובדי כוכבים ומזלות ולהקשות את לבם (בחיי):

ומעת הוסר התמיד. לתת השקוץ שומם ימים אלף ומאתים ותשעים וכתיב אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות ושלשים וחמשה:

לאיבו. כמו להיכן:

הוא מוליכן. קודם שנתכסה מהם:

מאן דאמר. כמו יש מי שאומר:

וכל שהוא מאמין לו חיה. כך צריך לומר (אות אמת):

לעובדי כוכבים כומזלות ובסוף הן ממיתין אותו. כך צריך לומר (אות אמת):

גשי הלום מדבר בבועז קרובי להכא. הני תיבות קרובי להכא הוא פירוש על גשי הלום. כמו בכל השיטות שפירשו על גשי הלום קרובי למלכות לפי ענינם שמדבר מן מלכות. ולפי שיטה זו שמדבר שבועז אמר לרות שתאכל מלחמן של קוצרים פירושו של גשי הלום קרובי להכא כלומר שבעת האוכל תקרב עצמה אל הקוצרים לאכול עמהם:

שמוציאין מיני חומצין לגרנות. מפני כי החומץ הוא משקיט הצמא ומחזיק האצטומכא ועומד כנגד העפושים (אגרת שמואל):

בצד הקוצרים ודאי. פירוש כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו. דבתוכן לא הושיבה משום שמא יכשלו בה שהיתה יפה מאד כדלעיל. וגם אצלו לא הושיבה כדי שלא יחשדוהו (זית רענן):

קליל זעיר. פירוש מעט מזעיר [עיין בעץ יוסף (לקוטים ממהדורא קמא)]:

ממה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר כו'. רצונו לומר מדקאמר ותותר ולא אמר ונותר. כי לפי האמת המותר הוא נותר מאליו אחרי שכבר שבע האדם מלאכול ואינו יכול לאכול עוד שאר המאכל נשאר ממילא מותר ולא שייך לומר שהאוכל הותיר אותו. אמנם להודיענו כי זה המותר לא נותר מאיליו כי לפי האמת לא היה באותו המאכל שעור כדי שתשבע כי לא נתן לה אלא קליל בשתי אצבעותיו. אמנם לפי שסבת זה שנותר היתה היא ששרתה ברכה במעיה. על כן אמר ותותר בתי"ו של כנוי הנקבה כאילו היא היתה סבת מה שנותר כי בזכותיה נותר ששרתה ברכה במעיה. וכן דייק לקמן דקאמר את אשר הותירה משבעה להודיענו האמור שהיא הותירה אותה על ידי ששרתה ברכה במעים שלה (אגרת שמואל):

יעשנה בלבב שלם. שעיקר העבודה תלויה בלב ורחמנא לבא בעי וכשעושה האדם המצוה בלב שלם מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה בשלימות ומכתיב עליו שעשאה. ולא יקשה לך למה לא עשה ראובן המצוה בשלימות שלא הביאהו אצל אביו. וכן אהרן שלא יצא נגד משה רבינו בתופים. וכן בועז שלא היה נותן לה רק קליל. זה לא יקשה לך שלכל א' יש טעם שאילו היה יודע ראובן כו' [כמו שכתבתי באורו בעץ יוסף (לקוטים ממהדורא קמא)]:

לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה. היינו במצוה דבעינן מינה דוגמא לדורות שילמדו מהם. ולהכי בעי עכשיו אם יעשה אדם מצוה שצריכה היות דוגמא לדורות מי כותבה להודיע לדורות. והשיב שאליהו ומלך המשיח שהם חיים וקיימים מזמן הגלות ולעולם הם כותבים אותה ומהם תתפרסם בעולם. ועוד שהקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם רצונו לומר שגם ה' יתברך מפרסם לעושי רצונו ומצותיו כדאיתא בתנחומא סדר וארא וברבה. כאילו היו נכתבים ונקראים בספר לפני הכל (יפה תואר):

הדא הוא דכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'. פירוש אליהו מדבר עם משיח כלומר שכותבין אותו והקדוש ברוך הוא חותם כמו שאומר הכתוב ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו (זרע אברהם):

מבדר. מפזר כדי שימצאם שמעון בר אבא ויזכה בהם:

מבקר. מפקיר:

רבי יוחנן אמר שלש סאין כו' ותשא ותבא העיר. קשה מאי בעי רבי יוחנן לאשמועינן בזה. גם מה זה שמסיים המדרש ותשא ותבא העיר שהוא לכאורה למותר שלא דרשו על זה שום דרש. אך נראה כונת רבי יוחנן שמשא אדם בינוני כשמסייעין אותו אחרים להרים המשא עליו הוא חמש סאין. וגמירי טונא דמדלי אינש על כתפיה בעצמו אינו אלא שליש משאו ממשא שמסייעין אותו אחרים להרים דהיינו סאה וחצי וששית של סאה. וזאת מרוב כחה וגבורתה עם היות מה שלקטה כאיפה שעורים היה דהיינו שלש סאין. היא בעצמה נשאתו על כתפה כי היא לבדה נשאתו. וזה שאמר רבי יוחנן שלש סאין דתנינן האיפה שלש סאין ומכל מקום ותשא בעצמה על כתפה ותבא העיר:

יותר ממה שבעל הבית כו'. [אין הכונה דעל מה שזוכה בעל הבית לעולם הבא מיירי הכא. דאם כן מה יותר ממה שבעל הבית עושה כו' דלא יצדק לומר יותר אלא בדברים שהן מסוג אחד והצלחת הנפש אינה מסוג הטבת העשיר לעני דהיינו בגוף אלא הכוונה כי יותר ממה שהעשיר מטיב לעני בממון העני עושה עם בעל הבית במה שמקבל המתנה מידו שכח וזכות הצדקה מצלת ממיתה משונה וממיתה טבעית כדאיתא במסכת שבת. ולזה הוכיח מדבר רות [ולא מדבר נעמי דקרא דלעיל שאמרה ואנה עשית ולא עשה] דקאמרה אשר עשיתי עמו היום דהיינו בעולם הזה דאיקרי היום על דרך היום לעשותם כו' (יפה תואר):

הוא יען הוא עני. רצונו לומר שאותיות יען הוא אותיות עני. ורצונו לומר דכתיב בפרשת שמטה יען והוא לשון מיותר להורות שבעון השמטה שלא שמרו כדין וגזלו את העניים מתרבה העניות (יפה מראה):

האביון הונך ביה. פירוש הון שלך תולה בו (מתנות כהונה) שאם לא תתן לו תהיה אתה עני:

האי עלמא דמי לגלגל אנטילייא. כך צריך לומר (אות אמת) פירוש העולם דמי לגלגל. פירוש הערוך הבנאים כשבונים בנין גבוה משימין גלגל על הבנין ומשליכין על הגלגל חבל ארוך ושני ראשיו למטה וקושרין בשני ראשיו שני כלים ושמם אנטילין ונותנין בו דבר הצריך להם ומושכין המלא והריק יורד וחוזר חלילה. וכן העולם הזה מי שעתה עשיר יעני. ומי שעתה עני יעשיר למחר (מתנות כהונה):

דלמא. פירוש איתמר בלשון ירושלמי:

נחתי מסחו. פירוש ירדו לרחוץ במרחצאות של טבריא:

זכון בי. תזכו בי בצדקה ואמרו לו כשנצא מן המרחץ נזכה בך. יצאו ומצאוהו מת. אמרו הואיל ולא זכינו לטפל עמו בחייו נטפל עמו במותו בקבורתו. ומה שלא נזקקו לו מיד אפשר שלא היה בידם ליתן לו מיד עד שילכו לביתם (יפה תואר):

כי קיימין מסחין כו'. בעוד שהיו רוחצין אותו מצאו כיס אחד ושש מאות דינרין בתוכו תלו בצוארו:

מיד נענש למיתה אבל השתא עלי ידי רמאים. דשכיחי איכא התנצלות כשהוא מחזיר ריקם שצריך לדקדק אחריהן. וקרא דוהיה בך חטא מתוקמא במאן דידע שאינו רמאי (יפה תואר):

ואת המתים כו'. שלא נשאר להן מאומה מנכסיהן כדלעיל. ועם כל זאת הספיק ה' יתברך ביד נשיהם להטפל בתכריכיהן כדלעיל:

אמר רבי שמואל בר נחמן בועז גדול הדור היה. והאשה עשתה אותו קרוב כו'. הנה רבי שמואל בר נחמן הרגיש למה לא אמרה אנו קרובים לאיש אלא אמרה קרוב לנו האיש. אלא בהיות דנקטינן מי נתלה במי קטן נתלה בגדול רצתה נעמי להודיע לרות. כי אם היות שבועז גדול הדור הוא עם כל זה יותר מעלה וגדולה היה לנו יותר ממנו עד שהוא היה מתיחס לקרובנו והיה קרוב לנו ונתלה בנו כי ערכו קטן מערכנו. [ואמר כפי הפשט מגואלנו הוא הכונה עד עתה הוא היה שפל לנו ואלינו. מעתה] עתה נהפך הדבר ומגואלנו הוא לגאול אותנו מעניותינו על דרך כי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו (אגרת שמואל):

בודאי מואביה היא זו כו'. דקדקו אמאי קרי לה עתה מואביה וכבר לא קראה אלא רות סתם וכמו שאמר הכתוב ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי. אלא קראה מואביה שעשתה כמעשה מואביות כי שארית ישראל לא ידברו כזב והיא בדתה מלבה מה שלא היה. כי בועז לא אמר אלא וכה תדבקין עם נערותי והיא אמרה לחמותה שאמר לה גם כן עם הנערים אשר לי תדבקין. (אגרת שמואל]. [עיין בעץ יוסף (לקוטים ממהדורא קמא)]:

ורחצת מטנופת עבודת כוכבים ומזלות שלך. פירוש מדכתיב וי"ו שאין לו חבור למעלה. אלא אתי להורות שחדא רחיצה כפשוטא וחדא מן עבודת כוכבים ומזלות. וכיון דוי"ו דורחצת לדרשה וי"ו דוסכת נמי לדרשה (יפה ענף). ועיין בעץ יוסף (לקוטים ממהדורא קמא) בשם אגרת שמואל:

שני עטופים. פירוש שני חליפות בגדים אחד לשבת ואחד לחול:

וכך דרשה כו'. שיהיה לכל אחד שני עטיפות ובכו תלמידי חכמים ואמרו דרך קובלנא אין בנו כח להיות לנו שני חליפות שמלות. וכעטיפתנו בחול כך עטיפתינו בשבת:

אפילו כן צריכין לשנות. כך צריך לומר (אות אמת) כדאיתא בשבת שישלשלה למטה את שדרכו לחגור אותם למעלה (מתנות כהונה):

וירדת הגורן זכותי תרד עמך. שלא יפגעו בה בחורים בלתי הגונים בעת לכתה בערב יום. ודייק זה מדכתיב וירדתי הגורן ביו"ד. ולפי זה גם במלת ושכבתי כוונה לומר זכותי ישכב עמך ואצלך שלא יארע לך תקלה שם היינו שלא יקללך בועז (אגרת שמואל):

קבל מרבי חייא חד חקל. פירוש קבל ממנו שדה אחת באריסות או רצה לומר שקנאה ממנה:

ואמר ליה כמה היא עבדה. פירוש כמה רגילה לעשות פירות. אמר ליה מאה כורין היא רגילה לעשות:

ועבדה פוריה. פירוש זרע את השדה אסף את פירותיה והיא עשתה מאה כורין חסר אחת. פוריה פירושו חסר (מתנות כהונה):

אמר ליה אין. השיבו על ראשון ראשון ואמר ליה הן אמת שהיא עושה מאה כורין. ושוב חזר רבי שמעון ואמר ליה והרי הוא עשתה חסר (מתנות כהונה). אבל האות אמת כתב שצריך למחוק הני ששה תיבות אין אמר ליה והיא עבדת פוריה:

אמר ליה הן אקימתא אדרא. פירוש אמר ליה ולהיכן העמדת הגורן:

ולא כן כתיב וירדת. משמע שהגורן עמדה במקום נמוך שבעיר. והטעם שהרוח אינו שולט כל כך ואינו מנשב רק המוץ לבדה:

אזיל נפיחה. הלך ונפה המוץ בנפה ומצאה שהיא עשתה השאר:

אלי קרי ולא כתיב אמה ליה שמא יבוא כו' ואף על פי כן עלי כו'. רצונו לומר שרות אמרה לנעמי את אמרת לי לרחוץ ולסוך תחלה ואחר כך לירד לגורן. זה לא נאה לי לעשות כן שאם יפגע בי בדרך אחד מהכלבים (על דרך הכלבים עזי נפש) [רצונו לומר בני בליעל] ואני מקושטת ומבוסמת יחשבני לאחת הנבלות ויבא אלי לשחוק בי. ואף על פי כן עלי ליישב הדברים ולמצוא פשר דבר לקיים ציווי שלך. וכך אני עושה ארד הגורן תחלה ושם אעשה ככל אשר צויתני. ארחוץ ואסוך וזה שנאמר ותרד הגורן תחלה ואחר כך ותעש כאשר צותה חמותה. ולכן לא נכתב מלת אלי להורות על זה כי לא עשתה ממש כדברי חמותה כי שנתה הסדר כאמור. וזה שנאמר כל אשר תאמרי אבל לא כסדר שאמרת אלי ולזה חסר מלת אלי. ובזה דייק גם כן דלא קאמר ותעש כל אשר צותה חמותה אלא ככל משום דלא עשתה ממש כל אשר צותה כי שנתה הסדר (אגרת שמואל ומתנות כהונה):

רבי חנינא בר פפא ורבי סימון ורבי לוי. רבי חנינא אמר תחילת עבורה של מואב לא היה לשם שמים אלא לשם זנות שנאמר וישב ישראל בשיטים וגו'. בדיו לא כן עשו לשם זנות אלא לשם שמים שנאמר ותרד הגורן ותעש. רבי סימון אמר מתחילת עיבורה של מואב לא היה לשם זנות אלא לשם שמים שנאמר אני ידעתי נאום ה' עברתו בדיו לא כן עשו לשום שמים אלא לשום זנות שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. רבי לוי אמר אם תחלתו של מואב לשום זנות גם סופו היה לשום זנות שנאמר בדיו לא כן עשו. וישב ישראל בשטים וגו' ואם תחלת עיבורו לשם שמים אף סופו לשם שמים שנאמר ותרד הגורן ותעש. כן הגיה האות אמת בשם החכם כה"ר יהודה גדליהו נר"ו ודברי רבנן מוחק וגם בילקוט ירמיהו אינו וכן הוא במדרש בראשית רבה (פרשה נא אות יג) [ופירושו שנאמר ותרד הגורן ותעש שירדה הגורן תחלה ואחר כך ותעש כנ"ל כדי שלא יפגעו בה אחד מן הפריצים כשהיא מקושטת. הרי שכונתה היה לשם שמים ולא לשם זנות. בדברי רבי לוי שנאמר בדיו לא כן עשו. פירושו בתמיה וכי בדיו לא כן עשו הרי כתיב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות]:

ויאכל בועז. שבירך על מזונו כמו דאת אמר ואכלת ושבעת וברכת וגו' על הארץ הטובה (מתנות כהונה):

לתורה. התורה נקראת טוב כמו שמפרש והולך (מתנות כהונה):

ואת אמרת בקצה הערמה. פירוש כיון שגדול הדור היה והיה לו עבדים הרבה למה לא שכב אחד מעבדיו בקצה הערמה לשמור גרנו. ותירץ שהיו הדור פרוצים בזמה כו' והיה ירא גם מעבדיו שלא יגנבו ממנו תבואה ויתנו לזונות ואסור ליתן פרצה אפילו לפני כשר. לכן שכב בעצמו לשמור גרנו מן הגנבים ובפרט לעשות עבירה בממונו:

אל גיל כעמים וגו'. אהבת אתנן על גרנות דגן: