**הה"ד הן אל ישגיב בכחו כו'.**שמתחלה אמר הנני שולח את כל מגפותי משמע שרוצה לשפוך עליו חמה עזה. והדר אמר שלח העז וגו' שמיעצו באופן שינצל מהמכה. לזה אמר אחד אלהינו שמעצים כח הצדיקים ומורה דרך לרשעים ואינו חפץ בהשחתתם אע"פ כשבא לשפוך עליהם חמת אפו ופותח להם אוזן. ואמר לשון אחדות אחד אלהינו לומר שאף כשרוצה להנקם מרשעים דעה אחת יש לו יתב' להצדיקים כמו שמעצים כח הצדיקים:

**שהוא מורה דרך לעשות תשובה.**דלעיל ממקרא זה מישתעו קראי בתשובה דכתיב ויאמר כי ישובון מאון אם ישמעו ויעבודו וגו' ובמקום אחר הוא לשון האגדה כן. מי כמוהו מורה שמורה דרך לרשעים קודם אבודן. ואם אינן שבים מאבדן מן העולם שנאמר אם ישמעו וגו'. ואם לא ישמעו בשלח יעבורו כו':

**שהשגיב הקב"ה כחו ללכת בשליחותו.**כי טורח גדול היה לו לילך לפרעה כדאי' בד"ה דמשה וא"כ לא היה יכול לעמוד בשליחותו אילו לא השגיב כו בסייעתא דשמיא:

**שכן כתיב השכם.**כלו' שהוצרך להוסיף לו כח וגבורה לעמוד בזריזות בהשכמה ולילך בפלטין של פרעה כי פרעה היה נשמט ממנו כדלעיל פרשה י"א:

**ומ"ש ולהתיצב לפני פרעה.**היינו לעמוד כנגדו לדבר לו קשות בלי פחד:

**נמנע שלא לצאת.**פי' לצאת ליאור. אבל עכ"פ היה רוצה לילך מפלטין שלו למקום נסתר דהא מסיים לך אצלו בהשכמה עד שלא יצא מביתו:

**אי רשע כו'.**ר"ל לא שכבר שלחתי דא"כ מאי בעבור זאת העמדתיך [רא"מ]:

**למוד ממכת הדבר כו' אילו הייתי משלחו עליך כו'.**שזה דכתיב ואך אותך ואת עמך בדבר. פי' בדבר הידוע והוא אשר הרגתי בו המקנה שלכם כן הייתי הורג כולכם עמהם:

**הה"ד ואולם בעור זאת העמדתיך.**פי' העמתדיך אז:

**כמסילה שהכל דשין עליה.**כ"ה לשון מסתולל גם ע"פ דקדוק:

**שרט לו שריטה כו'..**להראות לו נביא ה' הוא. ולרגע שיאמר לא ישונה על רגע אחרת. מה שאין כל החכמים והחרטומים יכולין לעשות כן. ודייק מדכתיב כעת הכ"ף קמוצה פירושו כעת הזאת ממש מעת לעת:

**לומר לך שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים.**דמפרש שתיבת במצרים סמוך ודבוק למעלה לממטיר. וסרסהו ודרשהו. וה"ק כי כעת מחר אני ממטיר ברד במצרים אשר לא היה כמוהו בכל העולם. משום דליכא לפרש שיהיה דבוק לאשר כמוהו. ויהיה פירושו אשר לא היה כמוהו במצרים אבל בכלל העולם היה. א"כ מאי למען ספר שמי בכל הארץ. דהא בכל אפסי ארץ לא יהיה חידוש כל כך שכבר היה כן לעולמים ועיין ברבינו בחיי וביפ"ת:

**אימתי בימי גוג ומגוג.**אבל א"א לפרש אבל עתיד להיות באי זה זמן. כי ברד כזה לא ירד אלא בנס מאת ה' ואילו היה כן א"א דשתיק מיניה קרא בדברי נביאים כי לא יעשה ה' אלהים דבר וגו':

**אשר חשכתי לעת צר כו'.**פסוק זה מחובר לפסוק הקודם לזה שאמר הקב"ה לאיוב הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה. פי' אשר מנעתי אותם מלהורידם במצרים ושמרתים להורידם ביום קרב ומלחמה הוא מלחמות גוג כדלעיל פ"ט:

**וכה"א וגשם שוטף כו'.**ארישא דקרא סמיך ונשפטתי עמו בדבר ובדם וגשם שטף ואבני אלגביש:

**בא וראה.**כוונתם לתרץ מאחר שכוונתו היתה להכותו למה אמר שלח העז:

**ריחם על הרשעים.**והא דלא ריחם בשאר המכות. משום דמכה זו נשתלחה להכות ולשרוף את כל עשב השדה לבלתי ישאר להם שריד לאכלו לפי ששמו ישראל נוטעי כרמים כדלקמן. אבל להרוג אדם ובהמה לא נגזרה כדמסיים. אלא אגב מי שהי' בשדה נהרג. וא"כ אף שהיה הדין נותן לבלתי נתון להם עצה לאסוף את המקנה לבית. אלא שהקב"ה רחמן נהג עמם ברחמים ואמר שלח העז את מקנך כו' אבל שאר מכות היו משמשים למה שנשתלחו:

**זה היה איוב.**מדכתיב הירא בה"א הידיעה משמע הידוע וס"ל כמ"ד בב"ר פ' נ"ד שהיה איוב מעבדי פרעה. ואיוב לאו דוקא אלא איוב וכל הנמשכים אחר עצת איוב שהיה מורה להם דרכי יראת ה' קרי להו איוב:

**הה"ד כל אשר חפץ ה' עשה.**משום דקאמר נטה ידך על השמים לא קאמר לשמים משמע ליה על השמים ממש דהיינו שהשליטו על השמים שיורדו הברד במצותו וזה קשה על הדעת קצת שיהיה ילוד אשה שולט על השמים. להכי מייתי הכא האי דרשא והיינו דמסיים וכן במצרים במשה כו':

**אע"פ שגזר הקב"ה השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם כל אשר חפץ ה' עשה משל.**כצ"ל [יפ"ת]. ופי' שגזר הקב"ה ואמר השמים שמים לה'. שהשמים יהיו מיוחדים לה' להיות שכינתו בהם ולא ירד מהם. ולא אחד מהיושבים שם יפרד ממנו לרדת למטה לארץ. והארץ נתן לבני אדם שיהיו עליה ולא יעלו למלה. דאל"כ פירושו. מאי קאמר והלא גם הארץ לה' היא כדכתיב לה' הארץ ומלואה:

**ובני סוריא לא יעלו לרומי. לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא. עמד ובטל הגזירה ואמר מכאן ואילך ירדו בני סוריא לרומי ויעלו בני רומי לסוריא ואני אתחיל. כך כשברא הקב"ה כו'.**כן גיר' בעל העקידה בשער מ"ד. וכן באמת גירסתו ראוה לפי הנמשל. והמשל למלך שבקש לישא אשה פירש שם בעל העקדה כי כן קבלו ישראל עליהם ביום ההוא לאהבה את ה' וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו כמו שהכלה מקבלת עליה עבודת החתן ואהבתו ויחודו:

**בטל גזירה ראשונה.**אגדה זו פליג ארבי יוסי דפ"ק דסוכה דאמר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלה משה ואליהו למרום ע"ש ובהדיא אשכחן במכילתא דהא דרבי יוסי במחלוקת היא שנה ע"ש:

**כשבקש עשה ים יבשה כו'.**ובזה הדרוש מפרש כל המקרא דכל אשר חפץ וגו' דעשייתו חפצו בארץ הוא בהפוך ים ליבשה ויבשה לים. ועשיתו כל חפצו בשמים היינו מעלה נשיאים מקצה הארץ ר"ל שהעלה את משה רבינו לשמים. ופי' נשיאים הוא לשון שררות ואנשי מעלה:

**לשלוט במעשה שמים.**שהוא הברד שיורד מהם וכמ"ש בפ' אין דורשין ומכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד כו':

**הוא ובית דינו.**בחזית פ"א דייק לה מדכתיב וה' דבר עליך רעה. הלא ה' בכ"מ הוא מדת רחמים. אלא הוא ובית דינו. וע' ב"ר פ' נ"א סי' ג':

**הוא וסנקליטין שלו.**פי' ב"ד שלו [ערוך] הסכימו שתפקד שרה אע"פ שצחקה:

**קולות וברד הוא וסנקליטין שלו.**משום דממכת שחין ואילך החזיק ה' את לבו ויראה ח"ו שלא כדין הביא עליו המכות שאחר שחין. לכן אמר שעמד בדין והסכימו בית דינו של מעלה ולכן כתיב בברד ובארבה ובמכת בכורות וה' לומר שהוא ובית דינו הסכימו ואף שבחשך לא נכתב בתורה וה' הביא חשך. הא אי' לקמן ריש פ' י"ד נמלך במלאכים ג"כ:

**כמשפט הרשעים בגיהנם.**שנידונין באש ובשלג כדאי' בתנחומא סדר ראה ובמדרש משלי:

**היה יושב.**המצרי:

**נכוה בברד.**שהברד היה מלמטה. והאש למעלה ממנו כדרך האש שעולה למעלה. וכדאיתא בשאלתות ששלשה טפחים התחתונים היה ברד ושלשה טפחים העליונים היה אש ע"ש. ובברד גופיה היה ג"כ אש כדאמר בסמוך לר"י ור"נ. ולכן כשיושב ויגע בברד יכוה מהאש שעל הברד או מהאש שבתוך גרגיר הברד שימס בשבתו עליו. וכשעומד נכוה באש היינו בהאש של השלשה טפחים העליונים:

**נס בתוך נס.**א' שירדה האש למטה הפך תנועתה כדכתיב ותהלך אש ארצה. ועוד שנתערבה עם הברד שהוא מים כרבי יהודה וכר"נ לכל מר כדאית ליה:

**כפרטתא דרומנא.**ס"ל שהברד היה ככלי ונרתק לאש. ואש היה דולק בתוך הברד. וטעמו מדכתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד. ולכך מדמהו לגרעין הנראה בפנים בתוך הקליפה וכמו שכתב הערוך שבקליפה של רימון הפנימית הגרגרין נראין מתוכו. ונמצא שהאש מבפנים והברד מקיפו מבחוץ. ויש בזה נס נוסף על השני נסים הנ"ל שהאש בתוך הברד הפך הטבע שיסוד האש מקיף ליסוד האויר וליסוד המים. וכאן המים מקיפין האש:

**עשישתא.**שקורין לאמפ"ע:

**דמיא ומשחא מתערבין כחדא.**שהמים והשמן מעורבין יחד. כן היה האש והברד פתוכין זה בזה כלומר מעורבין כמערב גרעיני זרעונים זה בזה. או שהעירוב היה בגרם הברד שחלקי האש וחלקי הברד יתקבצו להיות לגוף אחד ומקצתו של זה ושל זה מביץ ומחוץ:

**צהובים זה לזה.**נראין בפנים רגזניות זה לזה:

**לאחר שמכהו הברד לקחו האש ושרפו.**כי אחר שפעל בו הברד והקור לא היה ראי בטבע להשרף באש כי זה הפך זה. מ"מ שניהם פועלים יחד פעולתם במצרים ולא ינגד זה פעולת זה:

**אנבטאות.**כמו אמבטי. דהיינו בריכת מים [יפ"ת]. וזה לשון מוסף הערוך המפרש פירש כתלים ואנטיכאות בלשון יוני כתלים וחומות:

**המאכלת.**פי' הסכין:

**ושחטה.**כדי להאכילה לבני ביתו כדאיתא בשוח"ט כיון שבא הברד נעשה ככותל זה בפני צאנו הוי ויסגר לברד בעירם (ור"ל שדריש ויסגר מלשון סגירה ונעילה שהיה הברד נועל בפניהם ככותל) ולא היו יכולים להלוך. והיה המצרי אומר אוי לו לאותו האיש. מה עושה נוטלה ושוחטה להאכיל בניו ממנה. כיון ששחטה היה נוטל בשרה על כתפו והיה העוף יורד וחוטפה מעל כתפו כו':

**במדרש תהלים כו'.**הביא זה כאן לפרש עץ השדה שבר דכתיב הכא דלאו שברון כפשוטו מחמת הכאת הברד כמרגמת אבן. אלא ע"י קציצה כי הברד היה חד וקוצץ כגרזן:

**בחנמל בא נח מל.**דריש בחנמל בשלשה מלות כאילו כתוב בא חנה מל. ופירושו שבא הברד ונח על האילנות וכרת אותן. ומל מגזירת כציץ יצא וימל:

**יורד כפילקין.**פי' כגרזן. ואיהרוג בברד גפנם קאי דמשום דלא אשכחן לשון הריגה בצומח. מפרש דמשום דהוה כגרזן הקוצץ וההורג אפקיה בלשון הריגה. ועיין בשוח"ט:

**לפי שפטרונה עומד עליה הה"ד אשר שם כו'.**האי אשר הוא כמו בשביל שבני ישראל שם וכדמפרש בשביל שפטרונה עומד עליה:

**מהו שאמר חטאתי הפעם כו'.**מפרש דה' הצדיק מילתא אחריתי הוא שמודה שה' עשה עמהם צדקה והוא ועמו חטאו בנפשותם שלא שמעו בדברו ולקו אנשיהם ומקניהם:

**לפי שהיא מטונפת בגלולים.**כדכתיב ובכל אלהי מצרים. והא דכתיב ויאמר ה' אל משה בארץ מצרים. כבר פירש במכילתא חוץ לכרך. והא דקאמר ליה עוד נגע אחד וגו' בעודו בבית פרעה. כבר תירצו חז"ל לקמן פ' י"ח שקפץ עליו הדבור שם מפני כבודו של משה שלא ימצא בדאי שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך. ומ"ש כצאתי את העיר כאן ולא אמר כן בצפרדעים ובערוב. תירץ הרמב"ן כי בעבור שהיה פרעה מבקש עתה שיסור הברד מיד. הוצרך משה לפרש לו כי יצטרך לצאת את העיר ואחר כן יפרוש כפיו אל ה' ויסור בתפלתו. ובאמרי נועם תירץ שאע"פ שהיו קולות וברד בשדה אמר משה שיצא שם להתפלל:

**אלא יודע אני שלא תתייראו כו' כמו שלא הייתם יראים כו'.**מפרש כי טרם תיראון עוד לא תיראון מעתה כמו שלא יראתם עד עתה:

**פלאים עשה הקב"ה בהן.**פירשו אפילות כמו פלאות. כמו כשב כבש. ופי' הנה כמו בהנה והוא חסר ב':

**לקישות היו.**מאוחרות היו ועדיין לא היו קשים ועומדים בפני הרך ובפני הקשה וכמו שפירש"י בסדר זה:

**והלא כתיב ואת כל עשב השדה הכה הברד.**שאע"פ שהוא רך הוכה:

**אלא פלאים עשה הקב"ה בהם.**משום שבוודאי אחר שהאש מתהלך ארצה היתה מלהטת כל מה שעל פני הארץ ומייבשת ומקשה את הכל. והברד גומר ומשבר ומכלה. וא"כ גם החטה והכוסמת היו ראויים שיוכו ויאבדו כמו שנלקה עשב השדה אלא פלאים עשה הקב"ה בהם [אלשי"ך]:

**שעדיין היה בתחום העיר.**מדכתיב מעם פרעה את העיר שמע דלא יצא רק מעם פרעה דהיינו מעיר מושבו ומיד בתחומו התפלל. והא דלא דרשו זה בקרא דכצאתי את העיר דמהתם אין ראייה דמצינו את במקום מן כמו והנני משחיתם את הארץ כמו מן הארץ ודומיהן:

**מיד לא שהה.**מרוב צדקתו ורחמנותו עליהם:

**וקבל הקב"ה תפלתו.**פי' שקבל תפלתו מיד אע"פ שהיה יכול לשהות קצת ולא ימצא משה בדאי בזה כי יחשוב פרעה שעדיין לא נתרחק כל הצריך לו להתרחק ולהתפלל. ודייק זה מדכתיב ויפרוש כפיו וגו' ויחדלו וגו' דמשמע זה אחר זה מיד:

**תלאן ברפיון.**באויר. ודייק מדכתיב לא נתך ארצה אלמא באויר נשארו. וה"פ דקרא ויחדלו הקולות והברד מלירד ואף מטר לא נתך ארצה כי לא נמוגו והותכו הברד לירד אפילו דרך מטר אלא נשאר כאשר הוא תלוי באויר:

**ואימתי ירדו בימי יהושע כו' והשאר עתידין כו'.**כי לא תלאן באויר רק לשמרם לעת מצוא ודייק כן מדכתיב (איוב ל״ח:כ״ג) אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה ועיין לעיל סי' ג':

**אבנים גדולות.**סיפיה דקרא אשר מתו באבני הברד:

**כ"ז שהם בצרה מכניעים עצמן.**כי לעולם אין תשובתן שלימה אפילו יודו וישבחו הרבה להקב"ה וכענין נבוכדנצר שאמר אנא נבוכדנצר משבח ומרומם וגו' אלא מתוך הצרה הוא שמכניעים עצמם ולכן משהצרה עוברת תיכף ומיד חוזרים לקלקולם. ולכן אף שפרעה אמר ה' הצדיק לפי שלא היה רק מתוך הצרה ולא מלב ומנפש. מיד כי חדל המטר חזר לקלקולו. ופי' ויוסף לחטוא אינו תוספת בחטא מאשר בתחלה אלא שהוסיף לחטוא כאשר בתחילה קודם הצרה:

**וכן נ"נ בזמן שהיה בצרה.**כשהודיע לו דניאל הרעה שתבא עליו. אמר כען אנא נבוכדנצר משבח ומרומם וגו'. ואף על גב שזה הפסוק כתיב בתר שעברו עליו שבע עדנין וחזר בדעתו. דעתם ז"ל שבאמת נבוכדנצר אמר זה בעת צרה הנ"ל. אלא שהכותב הספר כתבו שם להשלים בספור שמו ית' [עי' ביפ"ת]:

**וכיון שראה עצמו בגדולה.**היינו לפי דעתו שחשב שכבר נמלט ממנה אחר שעברו ירחין י"ב ולא באה: