**הה"ד כובד אבן כו'.**כוונתו לתרץ למה נאמר לשון הכבדתי ולא נאמר החזקתי כו' ומביא קרא כובד אבן וגו' כמו שיתבאר לקמן בסימן ב'. ואגב דריש ליה לקרא באנפי אחריני:

**שאל אבנימוס הגרדי כו'.**הזכיר מלאכת השואל והנשאל שעם היותם מלאכות פחותות נחשבו דבריהם:

**הארץ איך נבראת תחלה.**פי' בתחלת מעשה בראשית. ואין השאלה מאיזה דבר ברא. כי הלא אנו מאמינים שהקב"ה ברא יש מאין והוא אמר ויהי. אלא השאלה היה על הארץ לפי שכל מלאכה שאינה בשוה אלא יש בו גבוה ונמוך. אינו נוי ויפי המלאכה. ולכך הקשה למה נתהוה כן בארץ שנבראת בלי שיווי בכל מקום כי יש הרים וגבעות במקום זה. ובמקום זה בקעה. ובמקום זה יושר ושוה. וזהו דנקט המדרש בסמוך מי שהוא רואה הרים וגבעות כו'. עד שבא יוסף הבנאי והשיבו שמצרורות קטנות שהיו בעפר שתחת כסא הכבוד כו' וכמו שאבאר לקמן בסמוך [ת"נ]:

**נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד כו'.**זהו החומר היולי שברא הקב"ה שבריאת העולם היה מתחלה על דרך הכלל. ואח"כ על דרך הפרט. כי בתחלה נברא יסוד אחד דק המוכן לקבל כל הצורות הנקרא בפי החוקרים היולי. ובו נכללו כל הברואים ע"ד הכלל. ואח"כ הוציא ממנו מכח אל הפועל כל חלקי הבריאה ע"ד הפרט כל דבר ודבר בפני עצמו דבר יום ביומו. והדברים עמוקים ולאו כל מוחא סביל דא וזה מסתרי בראשית:

**וברור הוא הדבר באזני בני אדם.**צ"ל וכבד הוא הדבר. ולזה כיון בעל מת"כ במה שכתב ה"ג כובד הוא הדבר וע"ל עכ"ל. ור"ל מ"ש בסמוך ויקרה הוא בעיני בני אדם ורואין כאילו יגיעה הוא לפני הוא לראיה על גירסא הנ"ל:

**אינו אומר היאך ברא הקב"ה את אלו.**לשון תמיה הוא וכי אינו מתמה ואומר היאך כו'. וכן בנטל החול שאמר אלא החול שהמים כו' הוא ג"כ תמיה. וזה שמסיים אמר הקב"ה יקרה היא בעיני בני אדם. ועל שניהם הוא חוזר שמחמת תמיהתם איך ברא הקב"ה כו' מחליטים בדעתם שעכ"פ יגיעה וטורח גדול היה לו כביכול. אבל באמת אינו כן וכמו שמבאר והולך לא ייעף ולא ייגע. והכל הוא תשובת אבא יוסף לאבנימוס הגרדי:

**שהמים עומדים עליו למעלה כו'.**שהחול גבול לים לבל יעברונהו עם היות המים גבוהים (וכמ"ש לעיל בב"ר אוקינוס גבוה מכל העולם) והיה ראוי שיהיו המים נגרים ונשפכים על הארץ [יפ"ת]:

**במה אני ייגע כו'.**מפני שהרשעים מאבדין את העולם וצריך ה' לקיימו במדת החסד והחמלה. וקשה בחק היושר להיטיב למי שאינו ראוי מפני מדת הדין כנודע [יפ"ת]:

**כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן כו'.**כי העולם נברא בשבילם כדאיתא בב"ר פ"א והם כאבן היסוד ע"ד אבן פינתה. ובמה שנקראו חול בעבורם העולם מתקיים כמ"ש ז"ל מה חול גבול לים כך ישראל הם גבול לעולם. ולכן ה' מכבד ומנשא את ישראל. וקאמר שענין פרעה הכריע יותר משניהם כי לולי פרעה היה ה' מכלה את ישראל ולא יחוש להם:

**שנמשלו לחול.**ולא קאמר שנקראו חול כמ"ש שנקראו אבן. משום דישראל שמם אבן בהדיא. אבל חול לא נקראו. אלא נמשלו בו לענין ברכה שירבו כחול:

**תיקון סופרים.**פי' שהכתוב תיקן הדבר מענין הכבוד כסופר זה שמתקן דבר מה וכבר הארכתי בזה בתנחומא סדר בשלח משם תדרשנו:

**עיני כתיב.**בכל הספרים הכתיב ג"כ עינו ופירושו כמו מי שנוגע בבת עינו הכאב שלו גדול מאד. כן יענשו הנוגעים בכם במכאובות קשים ומרים. ובמכילתא בשלח פ' וברוב גאונך בבבת עינו כביכול כלפי מעלה דבר אלא שכינה הכתוב. משמע מלשון זה דהכתיב הוא ג"כ עינו. ובבמדב"ר פ"ך העתיק בפשיטות בבבת עינו. ועיין במנחת שי זכריה ב' י"ב:

**ולהשליכן.**וא"ו של ולהשליכן הוא במקום או כלומר או להשליכן דהיינו להגלותם ע"ד וישליכם אל ארץ אחרת:

**ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר כו'.**כדכתיב למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וגו' והודה לו הקב"ה למשה כמו שאחז"ל סלחתי כדבריך עתידין לומר:

**הוי וכעס אויל.**פי' מה שיכעיס אותי ואמר מבלתי יכולת ה'. ע"ד לולי כעס אויב אגור:

**הוי כי אני הכבדתי את לבו.**פי' שקלתי ומצאתי כובד לבו. והיינו מה שיחשוב לומר מבלתי יכולת כלומר מכריע לגאולת ישראל מכל הסבות וכדרך שאמר וכעס אויל כבד משניהם. וזה אמר למען שיתי אותותי אלה בקרבו כלומר הכרעתי טענה זו למען לשום אותותי אלה בקרבו לגאול את ישראל:

**ד"א כי אני הכבדתי כו'.**גם לפי ד"א זה הפי' כמו בראשונה אלא שבראשונה עשה הקדמה מפסוק כובד אבן. וכאן מפסוק אמרתי אפאיהם דהכח ברירא מילתא טפי (שהקב"ה מציל את ישראל מפני העכו"ם שלא יאמרו שאין יכולת ביד ה' להציל):

**אמרתי באפי איה הם.**כלומר אתנם באפי כאילו אינם שיאמרו הרואים איה הם כדפרש"י בחומש (והוא מהספרי שם) והוא מ"ש בסמוך לא יהיו אלא אשביתה כו' כלומר לא יהיו בעולם. ואין שום חילוק בין אמרתי באפי כו' ובין מ"ש בסמוך ד"א באף שהכעיסו כו' רק במלת אף על מי הוא חוזר. דלפירוש קמא הוא אף של הקב"ה ור"ל ע"ד כי רגע באפו הוא הרגע שכועס בכל יום ובקש בלעם לקללם אלא שהשם ריחם עליהם אף שלא היו כדאין לכל זה כדאיתא בברכות. ולהדבר אחר האף הזה הוא האף שהעלו ישראל אף ה' בחטאם. וזה היה במצרים ובעגל ובמרגלים שהכעיסוהו. ואילו לא כעס אויב פן יאמר מבלתי יכולת ה' לא היו ניצולים מהאף שהעלו בהשם ב"ה:

**לולי כעס אויב.**זה פרעה שנאמר אמר אויב ארדוף שלא יאמר לא היה יכול להצילם:

**א"ר יוחנן מכאן פ"פ כו'.**שהגם שלא יאמרו המינים שמונע ה' מהתשובה ממש. מ"מ זה יאמרו שאין ממנו רצון וסיוע לשיעשו תשובה אחר שמסיר הסבות המביאות אליה מדכתיב כי אני הכבדתי את לבו וגו'. אבל לפי האמת אילו הוה שב בתשובה שלימה לא היה נדחה לשום סיבה. אמנם ריש לקיש דעתו הוא שהקב"ה מנעו ממש מתשובה ועכ"ז אין פ"פ למינים מאחר שבחמש מכות הראשונות לא חזר לכן יסתם פיהם וידעו כי חטאתו בראשונה סבבה לנעול ממנו דרכי התשובה:

**הוא יליץ.**ר"ל מדלא כתיב הוא לץ. משמע דהוא יליץ קאי אהקב"ה שמסבב ללץ שילוצץ. דיליץ לאחריני משמע:

**פעם ראשונה שניה ושלישית.**כדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. וכדכתיב על שלשה פשעי ישראל דדייק מיניה בפרק בתרא דיומא דעד ג' פעמים מוחלין לאדם:

**כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים.**כלומר ששלח שלוחו להתרות בו לא השגיח. שבחמש מכות הראשונות חזק לבו מעצמו:

**מהו הכבדתי.**הא אינו נופל לשון כבדות בלב על הקושי והחוזק:

**שהיא מתבשלת שניה כו'.**פי' באתר שהיא מתבשלת הקושי נכנס בה כן המצריים כל מה שהיה הקב"ה מתרה בהם היו יותר מתחזקים ומכבידים לבם לבלתי שלח את העם [ת"נ]. וזה לשון המעריך פי' שנעשה לבו ככבד שביריאה אחר שנתבשל פעם שניה שהוא מבושל הרבה שנכנס לתוכו ארטסיס. וענינו שנתקשה ולא נתרכך:

**גלה הקב"ה למשה כו'.**ומפני שכתוב בא אל פרעה דהיינו להתרות בו במכת הארבה וכדכתיב בדברי משה הנני מביא מחר ארבה. ולא נזכר זה בדברי ה' למשה כנזכר בכל המכות. קאמר שגלה לו הקב"ה למשה וכתב משה זה ברמז בתורה ולמען תספר באזני בנך דהיינו הארבה כדמפרש:

**בגבולך ולא בגבול בני חם.**דבגבולך למעוטי מאי דמהיכא תיתי להביא מכות על שאר ארצות. אלא בא להורות שבזה היה ניכר גבולם. ועיין לעיל פ"י סי' ב':

**בני חם.**לעיל פ' י"א אי' בני כוש. אבל על נוסחא דכאן בני חם קשה כי גם מצרים בני חם. ויש ליישב הנוסחא דכאן כי עם היות כולם בני חם אולי כוש היה נודע בבני חם טפי מהשאר על היותו בנו בכורו:

**עד היכן גבול מצרים.**שמתחלה היה מחלוקת בין מצרים ושאר אחיו בני חם על גבולי הארץ ובמכת הארבה למדו צדק עד היכן היה גבול מצרים שהארבה לא הלכו מן גבול מצרים והלאה [מת"כ]:

**מהו כן.**כלומר למה לא נאמר כן בשאר מכות ויפן ויצא אלא ויצא לחוד. לכך דרשו שראה אותם פונים. וזהו פי' של ויפן שפנה לראות ולשמוע מהם מה יאמרו זה לזה ושמע מהם שהיו מאמינים לדבריו. לכך מיד יצא כדי שיטלו עצה לעשות תשובה [ת"נ]:

**מהו רעה כו'.**פי' מאיזה רעה קא מיירי וקאמר שהוא הבריחה. **ונגד פניהם.**הכוונה שלא יתן להם רשות לצאת. ולא כן דבק למלת רעה ור"ל שאל"כ שרעה בלבבכם די שיהיו הולכים הגברים לבד:

**מיד צוה וגירש אותם.**שלפי שלא חפץ בשילוחם כלל צוה מיד לגרש אותם. אבל אילו היה חפץ לשלוח הגברים מיהת. היה לו להמתין עד שישיב משה לדבריו שמא יודה בדבר להניח הטף:

**למה הביא עליהם ארבה.**דמדה כנגד מדה בעינן כדלעיל:

**מפני ששמו ישראל זורעי חטים ושעורים.**ולזה היתה המכה זו בזרעים בחטה וכוסמת שלא נכו בברד:

**ויט משה את מטהו למה היה הקב"ה נותן זמן למכות מחר.**מסיפא דקרא דייק דכתיב וה' נהג רוח קדים בארץ כל היום וכל הלילה (ההיא) הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה וגו' משמע שיום ולילה אחר הטיית ידו בא הארבה ולא בא מיד בהטיית מטהו משא"כ בשאר מכות שתכף ומיד היתה באה. **ומשני כדי שיחזרו בהם ויעשו תשובה.**פי' כי הקב"ה בקש להראות לכל העמים את רשעת פרעה שראה את המכה ממשמשת ובאה בהטיית ידי משה ואפ"ה לא חזר בתשובה:

**למה נתן זמן כו'.**והא דלא הרגיש בקושיא זו בפסוק הנני מביא מחר ארבה משום דהתם י"ל דעדיין לא הגיע זמן המכה כי היה מתרה בו לחד מ"ד ז' ימים ולחד מ"ד כ"ד ימים והיה עומד ביום האחרון של ההתראה והתרה בו שלאחר יום זה תבא המכה עליו. אבל מהטיית משה את מטהו עד ביאת הארבה נמשך כל היום וכל הלילה קשה למה לא בא מיד:

**מהו חטאתי לה' אלהיכם ולכם.**ולא אמר חטאתי הפעם:

**ומפני שהייתי חושב לקלל אתכם.**כצ"ל. וקאמר שהייתי חושב ולא שקלל ממש. כי לא היתה הקללה אלא לפי מחשבתו שלא ישלח אותם ואת טפם. אבל לפי שמעתה מודה לשלחם נמצא שאין כאן קללה. ומכל מקום צריך וידוי שלקללה נתכוין:

**מהו לא נשאר ארבה אחד.**דבשלמא בערוב לא קשה. דהתם איצטריך. דסד"א דפירוש ויסר הערוב שמתו במקומן כמו בצפרעים דכתיב וסרו מתו שם. לה"ק לא נשאר אחד. אבל הכא דכבר נאמר וישא את הארבה ויתקעהו פשיטא שכל החיים פרחו. ומה צ"ל עוד לא נשאר ארבה אחד. אלא לרבות אפילו שבחביות:

**שמחו המצריים.**לפי שלא היה להם מה לאכול שהבהות כולם נפלו בדבר ובברד. וירק ועשב השדה אכל הארבה. והאילנות נשברו בברד:

**נקבוץ ונמלא מהם חביות.**יש מגיהים נקבץ ונמלח מהם חביות וכמו שמסיים ובחביות מלוחות פרחו:

**מהו לא נשאר ארבה אחד.**נראה או דכאן מיותר תיבת מהו או לעיל מיותר תיבת מהו וכך צ"ל לעיל ויהפוך ה' רוח ים וגו' לא נשאר כו' ודו"ק:

**ויחזק ה' את לב פרעה.**לפי הנראה הוא מיותר ואפשר שכוונת המדרש לומר שע"י שפרחו גם המלוחים נתחזק לבו כי חשב כי אולי הארבה אחיזת עינים היה כי לא היה ראוי שהמתים יפרחו: