**זש"ה לב יודע מרת נפשו.**מייתי ליה לתת טעם למצות ה' כל בן נכר לא יאכל בו. וזה כל עיקר הדרוש. ומסיים בו בסוף הענין ודרך אגב דרש מקרא זה בכמה אנפי:

**מהו כך.**שהיה לו לכתוב ובשמחתה שנפש לשון נקבה. והשמחה חוזר לפי פשוטו על הנפש. כמו מרת נפש. כן בשמחת נפש. לכן מפרש ששמחתו חוזר על הלב שבשמחתו לא יתערב אלא הלב תחילה. כלו' שכשם שבמרירות נפש אינו מרגיש תחילה אלא הלב ואח"כ שאר כל האיברים. כך בשמחת נפש הלב שמח תחילה ואח"כ שאר כל האיברים:

**היא לעצמה.**דהיא משמע מיעוט היא ולא אחר שעלי הכהן לא ידע ולכן חשבה עלי לשכורה:

**אלא לעצמה.**לאפוקי פנינה שלא היה לה שמחה בלידת חנה כמו שאחז"ל כיון שילדה חנה מתו בני פנינה [ת"נ]:

**זו השונמית.**שהיא לבדה ידעה מצערה שמת בנה ושום אדם לא ידע מזה וגם בעלה לא ידע כי חשבה מוטב שיעשה הנס בצנעה:

**חי ה' וחי נפשך.**שאמרה לו שהוא עצמו ילך עמה. וזהו סיומא דפסוק ובשמחתו לא יתערב זר פי' בשמחת השונמית כשהחיה את בנה לא יתערב זר שלא רצתה לקבל תחייתו ע"י גחזי אלא ע"י אלישע בעצמו:

**עמדת במסטורין של אלהים כו'.**שידעה השונמית סבת מות הילד הוא לפי שניתן בחלקה כי כל ילד שניתן לאשה מותא אתעתד ביה כדאי' בזוהר ר"פ בשלח. ואין ספק שאלישע ידע סוד זה. ולכן אמרה אתה עמדת במסתורין של אלהים פי' במסתריו ובסודו לכן לא יאות לבא להתפלל להחיותו ושניתן לסטר' דדכורא אלא ע"י עצמך. ולא ע"י גחזי. שאף שיוכל להחיותו בסגולת המטה של אלישע. מ"מ אחר שאינו בא בסוד זה לסוף ימות [יפ"ת]:

**ד"א לב יודע וגו' זה דוד כו' ובאו לא"י כו'.**אין הכוונה שמיד העלו את הארון בבואם לצקלג. אלא ה"ק כשם שהיה לו צער בצקלג כן היתה לו שמחה אחר זמן בעליית הארון [תו"נ]:

**זה דוד בשעה כו'.**שאף דכתיב שם כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. מ"מ עיקר המרירות היה לדוד שאמר העם לסקלו על שהוא סבב הדבר ברדתו עם אכיש:

**מה כתיב שם וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה.**צ"ל ודוד מכרכר בכל עוז (שמואל ב ז׳:י״ח). וכן ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' [יפ"ת]:

**באו המצרים לאכול עמהם.**מפני שהיה ריחו של קרבן פסח נודף בכל ארץ מצרים כמבואר בפרשה זו שהיה ריח של פסח נודף מהלך ארבעים יום. וריחא דבשרא קשה הוא:

**ח"ו כל בן נכר לא יאכל בו.**והא דאמר בסוף פ' שלפני זו שבאו הכשרים במצרים ואכלו פסח עמהם היינו אותם שנתגיירו ונימולו:

**זשה"כ יהי לבי תמים בחקיך כו'.**מפני שלשון חקה מורה על המצוה שאין בה טעם שאף שכלל מצות קרבן פסח טעמם מפורש. מ"מ הפרטים היינו שבבית אחד יאכל ושלא יוציא חוצה ועצם לא תשברו בו קשים לתת טעם בהם:

**לא יהא רשות כו'.**ר"ל שהיה ירא לענין החקים שאין בהם טעם פן יסיתנו לומר מה המצוה הזו ומה טעם יש בה:

**הורני ה' דרכך אהלך באמתך.**פי' שלא אצטרך טעמים רק אהלך באמונתך כי נאמן עלי דברך אף שלא אשיג טעמו:

**שלא יטעה אותי יצה"ר.**פי' שפחד פן ישיאנו לבו לבקש טעמים מזוייפים לשכך אוזן יצרו ויתבייש לפני הצדיקים פי' מפני הת"ח שהם גדולים בתורה כמוני שיאמרו שלא צדקת.

**ועוד שמתוך שהוא מטעה אותי.**שהוא אומר לי מה לך אצל נגעים ואהלות ואצל שפיר ושליא שאתה לומד בהם ואתה משכים ללמוד בחצי הלילה שכל אלו אינם מדרך המלכות. וע"י דבריו אני מונע עצמי מדברי תורה. ואהיה מתבייש אפילו בפני קטנים ממנו ג"כ:

**אלא עשה לבי אחד.**היינו מה שנאמר שם (פ"ו) יחד לבבי ליראה את שמך שפי' שלא יהיה לי שני לבבות יצ"ט ויצה"ר רק כלו אחד ליראתך שלא אעשה הדבר רק ליראתך:

**הה"ד יהי לבי תמים בחקיך כו'.**דמשמע שיהיה תם בתמימות שלא יבוייש לא מפני אלו ולא מפני אלו:

**זה חקת הפסח כו'.**פי' שהתפלל שלבו יהיה שלם בכל החקים בין אותם שיש להם טעם קצת כמו דוגמת חקת הפסח שלכלל המצוה נמצא טעם אבל פרטותיה חקים הן. ובין אותם שאין להם טעם כלל כדוגמת פרה שטעמה נעלם מעיני כל חי:

**ואי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו.**משום דפרשת החדש נקראת קודם לפסח מפני שבה פרשת פסח. ופרשת פרה אדומה נקראת קודם לפסח להזהיר לישראל לטהר עצמם שיעשו פסחם בטהרה כדתנן בפ"ק דמגילה. ע"ז קאמר הכא אי אתה יודע אי זו חקה גדולה מזו להקדים קריאתה מפני מעלה. שלכאורה היה ראוי להקדים פרשת החדש לפרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני בניסן נשרפה הפרה. וקאמר מדחזינא שאוכלי פסח צריכין לפרה מקדימין לה [יפ"ת]:

**הוי כל בן לא יאכל בו.**כתב היד"מ שמלת הוי הוא טעות ויתור. וכל בן נכר דבוק לדלמטה ממנו. כל בן נכר וגו' אמרו רבותינו כו'. והיפ"ת גורס כן הוי זאת חקת הפסח. כל בן נכר וגו' אמרו רבותינו. וגם זה אינו רחוק:

**כל בן נכר לא יאכל בו אמרו רבותינו כו'.**לאשמועינן דהאי בן נכר לאו דוקא עכו"ם דההוא מתושב ושכיר לא יאכל בו נפקא. אלא פי' ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ולמדו פירוש זה מק"ו של משה:

**שאינן מועדים.**שאינן מעותדים ומזומנים בכל עת לדבורו של מקום. כד"א ונועדתי:

**ואתה פה עמוד עמדי.**רישא דקרא אמור להם שבו לאהליכם. דהיינו להתירם בתשמיש שאסר להם. וקאמר עלה ואתה פה עמוד עמדי. משמע דלא שרי ליה לשוב לתשמיש. הרי שמתחלה מסתמא עשה כן מדעתו והסכים הקב"ה עמו וע' בתוס' פרק ר"ע:

**שנא' ויקרא אליו ה' מן ההר.**דאע"ג דכתיב תחלה ומשה עלה אל האלהים פירושו וכבר קרא אליו ה' כי בלא רשות לא עלה:

**כל בן נכר.**דהיינו ישראל עובד כו"ם כדלעיל:

**את התורה.**שהיא קדושת עולם. ועיין לקמן פ' מ"ו ובמס' שבת:

**מיד וישבר אותם.**ובמס' שבת מפרש ומנין שהסכים הקב"ה על ידו שנאמר אשר שברת ואמר ריש לקיש ישר כחך ששברת ואפשר שחסר זה פה:

**הה"ד ואל יאמר בן הנכר כו'.**משום דלכאורה משמע דפי' כל בן נכר לא יאכל בו היינו עכו"ם המתגייר שלא לש"ש (דאי לש"ש הא כתיב וכי יגור אתכם גר וגו') שלא יאכל בו. דאי באינו מתגייר מתושב ושכיר לא יאכל בו נפקא. לזה אמר דאינו כן אלא פי' בן נכר שלא מל אבל גר המל אף שאינו לש"ש אין ה' מבדילם מישראל:

**אמר איוב בחוץ לא כו'.**משום דמייתי קרא ואל יאמר בן הנכר מייתי לקרא שאמר איוב ודרשוהו בהכנסת גרים מעבודת כוכבים תחת כנפי השכינה ואף שאינם מתגיירים לש"ש כדאכתוב לקמן. וא"כ ג"כ נוכל לפרש ואל יאמר בן הנכר וגו' שזהו שאינו לש"ש. אף דסיפיה דקרא מיירי בגר שלשם שמים:

**אלא לכל הוא מקבל.**אפילו זה זה שמגייר לשם אשה או לשם ממון. ודייק מדאמר סתם גר:

**לכך הוא אומר בחוץ לא ילין גר.**שכן למד מהקב"ה שהוא ג"כ מקבל גרים. וזהו שמביא ראיה לדבריו נגד וגרך אשר בשעריך שמשמע שגם הקב"ה מקבל גרים:

**דלתי לאורח אפתח.**כדי לזונו. ולמדתי ג"כ מהקב"ה שהוא סובל כל בריותיו וזן ומפרנס לרעים ולטובים:

**אלא עתידים גרים כו'.**ופי' בחוץ לא ילין גר שלא יהיה חוץ לבית המקדש:

**להיות כהנים משרתים כו'.**שיצאו מהם בנים שיהיו כהנים ע"י שבנותיהם נישאות לכהונה כדלקמן והרי הוא כאילו הגרים הם כהנים משרתי מזבח דברא כרעא דאבוה:

**ואין ונספחו אלא כהונה כו'.**דאל"כ מכיון דכתיב ונלוה הגר. ונספחו ל"ל. אלא לג"ש:

**אוכלין מלחם הפנים.**וה"ה בכל מילי דשייכי לכהנים. אלא משום דסיפיה דספחני נא אל אחת הכהונות לאכול לחם. נקט לחם הפנים. וכן משום ואוהב גר לתת לו לחם דמפרש בסמוך לחם הפנים:

**שאל עקילוס כו'.**עי' בב"ר פ"ע מ"ש שם:

**ששמו ישראל.**שמורה על גודל מעלתו כד"א כי שרית וגו'. ומ"מ כיון שלא בקש מאת הקב"ה רק זאת מסתמא לאו מילתא זוטרתי היא. א"כ ראוי שאצלך ג"כ לא ימעט בעיניך זאת:

**וסוף דבר כו'.**דברי המדרש הן דאשמועינן לא תעלה על דעתך כו' אבל רבותינו לא השיבו לאקילס כן כי שמא לא יאמין רק בפשט הכתוב. ולכן צריך לענותו בשיטתו:

**לא תעלה ע"ד שיעקב לחם ושמלה שאל.**שהרי כבר נאמר לו כי לא אעזבך ואין עזיבה אלא חוסר פרנסה כמ"ש בב"ר פ' ס"ט. וא"כ איך יתכן שיהיה מחוסר לחם:

**לבעלי תשובה.**היינו גרים ששבו מעבודת כו"ם:

**אתם קוראים תגר.**קמפרש דמ"ש הבדל יבדילני ה' מעל עמו היינו שהיו קוראים תגר ואמרו שהבדילם ה' מעל עמו דהיינו ליוחסין ולמלכות ולענין משפט ולירושת הארץ לכן אמר שאחר כל הכבוד הזה שעושה להם שמעמיד מזרעם כהנים גדולים אין להם לקרוא עוד תגר:

**הה"ד רני ושמחי בת ציון.**דק"ל מה ענין ואל יאמר בן הנכר לגבי פרשת תשובה דכתיב התם יעזוב רשע דרכו כו'. ומתרץ שהוא ללמד ק"ו. ומביא ראיה מרני כו' ששם ג"כ סמכן יחד לציון וישראל לכוונה זו:

**ומה לגרים אני אומר כן.**ומשוה אותם לישראל כאומר תורה אחת לאזרח ולגר ואינו מביט בראשונות. כ"ש ציון וישראל שהם בני האבות הקדושים ונשמתן טהורה שיתקדשו בתשובה טפי. דישכון ה' בתוכם:

**אמר להם הקב"ה לגרים כו'.**בעי לפרש דכוונת הבני נכר שאומרים הבדל יבדילני ה' מעל עמו היינו משום שנראה לכאורה שה' פסלם מקרבן פסח. וקאמר להו הקב"ה אתם מתיראים לפי שפסלתי אתכם לפי הנראה ואמרתי כל בן נכר לא יאכל בו למדו ממה שעשיתי לגבעונים וראו שאין אני פוסל ומרחיק גרים ממצותי. אלא הכא במי שאינו מהול קמיירי. והא דלא יליף מדכתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח. משום דאפשר לומר דזה מיירי בגר לש"ש אבל נתגייר מיראה וכיוצא לא. להכי יליף מגבעונים שאע"פ שנתגיירו מיראל לא נתרחקו:

**ועשו מיראה.**כלו' שנתגיירו מיראה ולא מאהבת ה':

**ונשבעו להם.**בטעות אעפ"כ לא הרחיקום מעליהם ועלו להושיעם כשעלו המלכים עליהם להשמידם:

**על שבקש להרגן.**לא שהרגם ממש. כי מ"ש על אשר המית את הגבעונים היינו שמתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקים להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן כדאיתא בבמדב"ר פ"ח:

**שהיו אמוריים.**כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמורי. ור"ל שכתיב בהם לא תחיה כל נשמה:

**דייקי.**הוא מענין דקיון דב"ר פ"ה. וענינו עלבון שתבע ה' עלבונם משאול. ויש ספרים דגרס דקיון הכא נמי ג"כ:

**איני מקבלן ומגדלן.**ולכן א"א לפסתן מקרבן פסח:

**לפיכך ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לשרתו.**תיבת לשרתו מיותר [יפ"ת]:

**אבל אותם כו'.**פי' אותם שכתוב בהם כל בן נכר לא יאכל בו מיירי בערלים:

**בן אדם נהה על המון מצרים.**מייתי ראיה משם. כי כל הענין דשם מיירי מירידתם לשאול:

**שאין כו' יורדין לגיהנם.**כמו שאחז"ל שאברהם אינו מניח למי שנימול לירד לגיהנם:

**המינין.**אלו הצדוקים שהם מצדוק ובייתוס:

**ורשעי ישראל.**שאינם בני תורה. דהא אמרינן בחגיגה שאין האור שולט בת"ח ק"ו ממזבח הזהב וכו':

**משלח מלאך ומושך כו'.**בב"ר פ' וירא אי' שזה נעשה ע"י אברהם:

**זאת חקת הפסח כו'.**ק"ל אמאי קרי לפסח חקה הא מצות פסח טעמו מבואר. ואף שבמצות פסח יש קצת פרטים בלי טעם לא ס"ל דמש"ה קרי לכלל המצוה חקה. ולהכי דריש שהכוונה שע"י מצות הפסח נמולו ישראל והיתה להם חקה. דהיינו מילה שנקראת חק ע"ד ויעמידה ליעקב לחק כדלעיל. אמנם באיזה אופן היה הפסח סבת המילה קמיפלגי:

**שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל.**זה ט"ס דהאי קרא בפרשה קמייתא כתיב והכא צ"ל ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' וגו' (יפ"ת):

**משל למלך כו'.**פי' כמו המלך שעושה משתה ואינו רוצה שיהנו מסעודתו אלא בעלי בריתו כן הקב"ה לא רצה שיהנו מסעודתו אלא בעלי ברית אברהם אוהבו כי הם החתומים באהבתו:

**סימנטרי.**סימנים שלי (מעריך):

**מיד כל הנולד במצרים כו'.**ואע"ג דרבי שמעון בעל המאמר זו ס"ל שכלל המון ישראל מהולים היו במצרים. וא"כ איך קאמר מיד כל הנולד במצרים נמולו. פירושו המעט מהרבה שנולד במצרים ולא היו נימולים מפני שמתו אחיהם מחמת מילה או לדוחק השעה. ואמר כל. לומר שמאז לא נשאר אחד שלא נימול אלא נימולו כולם:

**עליהם נאמר אספו לי חסידי כו'.**פי' שיזכו לעה"ב. ומפרש כורתי בריתי עלי זבח על מה שנמולו ע"י זבח הפסח:

**כולם בטלו המילה במצרים.**כמו שאמר לעיל פ"א כיון שמת יוסף הפרו ברית מילה כו':

**כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו במצרים.**בבמדב"ר פ"ג סי' ד' אי' שאע"פ שהיו ישראל עובדים כו"ם במצרים שבטו של לוי היו עובדים להקב"ה ומלין עצמן. לפיכך משה מקלסן בסוף מיתתו שנא' כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו עכ"ל פי' כי שמרו אמרתך היינו מה שצוה ה' שלא לעבוד כו"ם שמאדם הראשון הוזהרו על זה כמו שדרשו חז"ל על פסוק ויצו י"י אלהים לאדם. ובריתך ינצורו זו המילה שנקראת ברית שנא' בה ואתה את בריתי תשמור. ועיין בספרי ספר דברים פיסקא ש"ן ובילקוט פסוק זה:

**ובריתך ינצורו במצרים.**ודייק במצרים שהרי במדבר לא מלו משום דלא נשב להו רוח צפונית כדאיתא ביבמות:

**ולא היה להם זכות.**אף שבזכות ד' דברים נגאלו כו'. רצה הקב"ה שיעשו מצוה בשעת הגאולה (ת"נ):

**ושוב מול את בני ישראל שנית.**ומדכתיב שנית מוכח שמל גם בראשונה וממילא מוכח מדשם נימולו כל העם הילודים במדבר ה"ה במצרים והיתה המילה לכל העם היוצאין כרבנן:

**עורי צפון.**וקאי אמילה. דלכן פתח בצפון אף שדרום הוא ימין והיה לו להתחיל בימין אלא דרוח צפונית טוב למילה כמו שאחז"ל ביבמות (ת"נ). וכתיב בסוף פסוק הפיחי גני יזלו בשמיו:

**מהלך מ' יום.**עיין בתנחומא בפ' ויסעו מרעמסס סכותה ארץ מצרים מהלך מ' יום:

**האכילנו מפסחך כו' מיד נתנו עצמן ומלו.**יתכן שהיה זה קודם חשיכה. דאין זמן מילה בלילה. וע"כ צ"ל דהוראת שעה היתה זה שהאכיל משה מפסחו. דאל"כ הא לא נמנו עליו קודם שחיטה (יפ"ת). עוד י"ל האכילני מפסחך לאו דוקא אלא מפסח אחר כיוצא בו. ואף שנצטוו לקחתו מבעשור. לא היה זה מעכב (הרד"ל):

**עייפים כו'.**עי' בחזית פ"א:

**ונתערב דם פסח בדם מילה.**כלו' שהיו שמחים אח"כ שוב בדם מילה כמו בדם פסח שהוא על הגאולה. ולדוגמא זה נתערב זכותן לפניו ית' כי סופן ברצון היתה. ולזה חבבן ה' ונשק לכל אחד וברכו:

**שנאמר ואעבור עליך כו'.**פירשתיו לעיל פרשה י"ז סי' ג':

**מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן וגו'.**ועיין ביפ"ת:

**ואל ידע מסתוריו.**כי וודאי בשעת אכילת הפסח היה משה מגיד להם פנימיות הפסח וסודותיו ועל זה הקפיד הקב"ה שלא לגלות להם (ת"נ):

**בעה"ז כשאכלו ישראל כו'.**אף שדרש זה אינו שייך הכא. הביאו כאן לסיום דרשות של פסח לסיים בגאולה העתידה (ת"נ):

**משל למה הדבר דומה כו'.**כוונתו לפרש מאי נ"מ אם יוצאים בחפזון אם לא לכן אמר משל כו' ובכך מתורץ שלא ילכו בחפזון כדי להוציא מן החשד:

**נטל את כל אשר לו.**פי' כל אשר לפונדק. דאל"כ לא יהיה המשל דומה לנמשל כי ישראל נטלו את כל אשר למצרים וינצלו את מצרים. וה"פ כי הסוחר הזה נטל הכל בגזילה ועוצם ידו. ואם גזל ביום לא היה לב לפונדק לרדוף אחריו מאחר שרואה שגזל בחזקה. ובשביל שיצא בלילה לכן היה לו לב לרדוף אחריו כן ישראל אילו יצאו ביום לא היה לב למצרים לרדוף אחריהם. אבל בשביל שיצאו בלילה חשבו שיצאו כגנבים והיה להם לב לרדוף אחריהם (ת"נ):

**כך התקינו ישראל עצמם כו'.**שהגאולה התחילה בחצי הלילה ונשלמה בעלות השחר והיציאה היתה ביום כמ"ש בברכות ד' ט'. ולעיל ס"פ י"ח:

**מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאו.**והא דלעיל סוף פרשה שלפני זו כת' בהדיא שגאולה אחרונה תהיה ג"כ בלילה י"ל דה"ק אבל לעתיד אף שיתחילו ג"כ להכין עצמם בלילה ימשוך להם הכנתם עד עצם היום ואח"כ יצאו. כי לא יכינו עצמם בחפזון ולא יספיק להם הלילה עד הבקר:

**לשעבר אני ובית דיני כו'.**אגב שמזכיר מעלת גאולה העתידה ביום ולילה מזכיר ג"כ עוד מעלה שתהיה בגאולה העתידה (ת"נ):

**אני ובית דיני כו'.**פי' שהיתה ההנהגה בדין ורחמים. אבל לעתיד תהיה ההנהגה ע"י הקב"ה לבדו ברחמים גמורים (ת"נ):

**וה' הולך לפניהם יומם כו'.**וכ"מ שנא' וה' הוא ובית דינו כדאי' בב"ר פ' נ"א. והיינו דין ורחמים כמש"ל:

**שנאמר בני בכורי ישראל.**והיינו יעקב כדלעיל פ"ה שקראו הקב"ה בכור לשון גדולה וחשיבות:

**אף אני בכור אתנהו.**לענין חשיבות וגדולה. ואע"ג דבדוד מיירי. ס"ל דכנגד המשיח שהוא מזרעו נא':

**כך קדש לי כל בכור.**מפני שדומים ליעקב בשם בכורה. ואע"ג דקדושת בכורות מפני שהצילם ממצרים הוא כדכתיב בהדיא. יש לומר דס"ל דמשום הא ליכא לאקדושי אלא הנמצאים אז. אבל הנולדים בכל הדורות אין טעם רק משום דדמי ליעקב:

**כך היו זוכרים הנסים כו'.**פי' שיזכרו יום היציאה לקדשו בכל שנה ולא ישתכח. והוא יהיה סבה לזכירת הנסים על ידו כענין זכור את יום השבת לקדשו. שהמצוה לזכירת יום השבת לקדשו ועל ידי השבת יהיה נזכר הבריאה שעליו בא השבת:

**למה כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה.**כצ"ל והוא סוף פסוק של זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים:

**ולא יראה לך שאור וגו'.**הביא קרא דדברים ט"ז ששם כתיב ולא יראה לך שאור ז' ימים שמפורש בקרא:

**וכשם שהשבת כו'.**לפי שהמשיל יציאת מצרים לשבת לכן ג"כ מסיים ומדמה שוב שבת ליציאת מצרים:

**משל למלך כו'.**הוא דבר אחר דטעם זכור את היום לפי המשל הזה לומר שאין לשום לב לצרות שעברו עליהם אבל יזכרו יום התשועה ויתנחמו על הכל:

**גלים.**משל על הצרות:

**שנאמר שמחו כו'.**לעיל מיניה כתיב תכבד עלי ידך. רני פלט. משמע דה"ק אף שעברו עלי כמה צרות איני זוכר אלא הפליטה:

**ת"ל והעברת כל פטר רחם כו'.**ט"ס הוא וצריך להיות ת"ל קדש לי כל בכור. ופירושו כיון דבמקרא זה לא נזכר כלל ביאת הארץ. אע"ג דשם נזכר ביאת הארץ מ"מ נתקיים זה מיד להקדישם. ומה מאד מסכימים לזה דברי הרמב"ן בפירוש החומש שהבכורות שהיו אז בשעת יציאת מצרים נתקדשו מיד מפני שניצולו ממכת בכורות אבל הנולדים לדורות לא נהגה המצוה עד כי יביאך אל הארץ. והכי אמרינן פ"ק דבכורות דף ד' ע"ב ע"ש (יפ"ת):

**הודיעהו נסים.**מפרש שאין השאלה טעם קדוש בכורות דאין התירוץ מספיק שהרי הריגת בכורי מצרים לא היתה אלא בשביל ישראל ולא בשביל בכורי ישראל. לזה אמר שהשאלה הוא על פסח כמ"ש במכילתא כנגד ד' בנים דיברה תורה. והתשובה כי בחוזק יד וגו' על כן אני זובח. ושוב הודיעו כלל הנסים ושלזכרון מכת בכורות קידש הבכורות לסימן והיינו לאות וגו' ונתייחד הסימן על נס הבכורות יותר משאר נסים מפני שהוא בידו הרגם משא"כ אינך ע"י אמצעי היה:

**שנאמר וה' הכה כל בכור.**ע' מ"ש בפ' י"ז סימן ה':