**הה"ד יודיע דרכיו למשה כו'.**ומשה היה רועה משמע שהוא דבוק אל הקודם. ולהכי בעי לפרושי על היותו בידיעת הקץ. וה"ק קרא ויודיע [ר"ל שתיבת וידע קרי ביה ויודיע] אלהים למשה. ומשה היה רועה ר"ל הודיע למשה כשמשה היה רועה. ומייתי סמך מהכא דכתיב הודעה על דרך הקץ כדמפרש ואזיל [יפ"ת]:

**אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן.**כלומר עלילות דכתיב גבי הקב"ה אין פרושן כמו פירוש עלילות דכתיבי גבי בו"ד:

**שנאמר רחום וחנון ה'.**הוא פסוק שני שלאחר פסוק יודיע וכו' ומסתמא אדלעיל קאי:

**ואותן מדות הודיע למשה.**לפרושי פסוק יודיע דרכיו למשה קאתי:

**יודיע דרכיו למשה. שהודיע דרך הקץ למשה.**הוא כמו ד"א. והוא שהודיע דרך הקץ למשה שנאמר ומשה היה רועה וכמו שפירשתי לעיל:

**כדי שיספרו ישראל כו'.**ולכן אמר לבני ישראל עלילותיו:

**תספר באזני בנך.**וסיפיה דקרא את אשר התעללתי במצרים וגו' [יפ"ת]:

**שריחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות.**שגם ישראל היו ראויים להמכות אלא שה' ריחם עליהם כדלקמן פ' י"א ושמתי פדות בין עמי מלמד שהיו ישראל ראוין ללקות בזו המכה ונתן הקב"ה פדיונם המצריים:

**ולא נגעו בהם.**אפילו בנגיעה בעלמא:

**שהאריך אף עמהם.**שאף שהיו ישראל עובדי אלילים ומגדלי בלורית במצרים:

**שהוא מטה כלפי חסד.**קאי על סייה דקרא ורב חסד ומפרש שהוא מטה כלפי חסד. ואפשר שכך צ"ל בפנים המדרש ארך אפים שהאריך אף עמהם. ורב חסד שהוא מטה כלפי חסד:

הה"ד ה'[בלא ו'] **בהיכל קדשו. א"ר שמואל בר נחמן עד שלא חרב בהמ"ק היתה שכינה שורה בתוכו שנאמר ה' בהיכל קדשו. ומשחרב בהמ"ק נסתלקה השכינה לשמים שנאמר ה' בשמים כסאו.**כצ"ל. וכן הוא בשוח"ט מזמור י"א שהפסוק הזה נכתב שם. וע' בילקוט מלכים א' ט' רמז קצ"ה:

**עד שלא חרב בהמ"ק כו'.**דאל"כ יהיה רישא וסיפא סותרין אהדדי דמתחלה אמר ה' בהיכל קדשו ולבסוף אמר ה' בשמים כסאו ולא בהיכל:

**היתה השכינה שורה בתוכו כו'.**אף שידוע שהשכינה בכל מקום. ומצדה אין לה מקום. עכ"ז ההבדל מצד המקבל. ועיין ביפ"ת:

**ומשחרב בהמ"ק כו'.**הכוונה כי בין שהיא למטה ובין כשהיא למעלה השגחתו כוללת בעולם ועיניו יחזו וגו':

**ר"א אומר לא זזה כו'.**ר"א מפרש ה' בשמים כסאו שנראה כמסלק שכינתו לשמים. וה"ק קרא אע"פ שנראה כמסלק שכינתו לשמים עכ"ז עיניו יחזו וגו' וע' בשוח"ט מזמור י"א:

**שנאמר והיו עיני ולבי.**פי' השגחתי ורצוני. כי העין מושאל על ההשגחה. והלב על הרצון:

**מהר קדשו סלה.**משמע אפילו שהוא הר הוא בקדושתו סלה. וז"ש אע"פ שהוא חרב כו':

**מכותל מערבי.**שלא נחרבה לעולם כדאיתא באיכה רבתי:

**וכתיב עיניו יחזו.**ה"ק אע"פ שנראה ששכינתו בשמים לעולם היא למטה ועיקרה בבני אדם. והיינו שהשכינה בהיכל כדר' אליעזר. **וז"ש ר' ינאי אע"פ ששכינתו בשמים.**שנראה שהיא בשמים וכדמסיים שהוא נראה כמסלק שכינתו [יפ"ת]:

**משל למלך כו'.**כשם שמשגיח המלך על פועלים המתכשרים במלאכה ועל המתעצלים. ואינו די שאינו נותן שכר למתעצלים אלא אף נותן אותם בדימוס. כך הקב"ה נותן ג"ע לצדיקים וגהינם לרשעים. ולכך אמר עיניו יחזו על רשעים. ועפעפיו יבחנו בני אדם על הצדיקים [ת"נ]:

**ובנה בו מגדל גבוה.**ובנמשל הוא בית המקדש גבוה מאה אמה:

**ינתן בדימוס.**פי' בבית האסורים:

**הרי ג"ע לפניו.**משום שהשכר מוחש וכאילו עומד לפניו. כי אפילו בעוה"ז יש לו חלק ממנו שאוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב משא"כ בעונש [יפ"ת]:

**ולמי בוחן.**כלומר על מי קאי עפעפיו יבחנו. אצדיקים או ארשעים. וקאמר דרישא קאי על הרשעים וסיפא על צדיקים שנא' ה' צדיק יבחן:

**ובמה בוחנו.**אם ראוי להיות מנהיג הדור. **בוחנו במרעה הצאן.**כי הוא הנהגת בעלי חיים והוא למטה מהנהגת המדינה. וזאת הבחינה לתועלת המנוסה שירגיל עצמו בנאמנות ההנהגה ההיא. ויעלה להנהגת בני אדם [יפ"ת]:

**כמו ויכלא הגשם.**אע"פ שפשוטו למגדרות צאן או עדרי צאן. וחבירו גזר ממכלא צאן. דרשו כן מטעם הכפל דמכלאות צאן ומאחר עלות:

**מי שהוא יודע כו'.**ר"ל כי ראוי למנהיג להצדיק את הדין לכל אחד להציל עשוק מיד עושקו כאומר לא תכיר פנים לא תגורו מפני איש:

**הה"ד מאחר עלות הביאו.**עלות הן המניקות וההרות שהרועה מנהיגן לאט לאט. כאומר הצאן והבקר עלות עלי. ור"ל שכמו שהיה מנהל הצאן ברחמים לכן היה הגון להנהיג את ישראל בחסד וברחמים:

**במדבר.**שאין מים נמצאים:

**לחסוח.**פירוש יער חורש קטן ויכול שם לתפשו. או אפשר שצ"ל להסנה. וכן צריך להיות אח"ז ג"כ:

**הרכיבו על כתפו.**כמ"ש [ישעיה מ'] ובחיקו ישא עלות ינהל:

**הה"ד כל אמרת אלוה צרופה.**דעת האגדה הקודמת הבחינה בצאן היתה לענין סדר ההנהגה ולדעת האגדה הזו היתה להרחקת הגזל [יפ"ת]:

**הה"ד כל אמרת כו'.**דריש אמרת לשון גדולה מגזרת את ה' האמרת וה' האמירך [דברים כ"ו] שאין ה' נותן גדולה עד שמצרף ובודק האדם. כי לא יתן מגנו וקרן ישעו דהיינו גדולה ומלכות אלא להחוסים בו [יפ"ת]:

**עד שבודקו בדבר קטן.**ונסיון זה לתועלת הרואים כי יראו כי לא יתן הגדולה אלא להגון לה:

**בדבר קטן.**פי' בחטא קטן כי הזהירות מהגדול אינו כ"כ ראיה כנזהר אפילו מהקטן:

**שנאמר נחית כצאן עמך.**פי' שכמו שנחיית הצאן ע"י משה כן היה נחייתם ע"י אהרן:

**ד"א ומשה היה רועה כל מי כו'.**דמה היה חסר אם היה כתוב ומשה רועה את צאן יתרו. וקאמר דאצטריך למימר שהיה מתוקן לכך מתחלת ברייתו:

**האדם היה מתוקנת כו'.**ר"ל לא שאילולא חטא אדה"ר היה חי. אלא מתחלת הבריאה היתה המיתה מתוקנת. ומה שנגזרה בחטא אדם עלילה היתה. ועיין בב"ר פ"ט:

**מתוקנת היתה המיתה לבא לעולם.**ר"ל שמתחלה רצה הקב"ה לגזור מיתה על כל באי עולם מפני שטובה לשלמות האדם בין מצד הרשעים המכעיסים תמיד שאילולא המות לא היה להם תקומה. ועתה ע"י המות ישבת גאון רשעתם ויוסרו בחטאתם. ואם מצד הצדיקים שיזכו להצלחת העוה"ב במיתה. אך מחמת שלכאורה המות הוא רע לכן המתין הקב"ה עד שחטא אדה"ר למען יכירו הכל שראוי המות לבא:

**והנחש היה ערום שהיה מתוקן לפורעניות.**ר"ל שמתחלה רצה ה' לברא אותו כמו שהיה בסופו כדי שלא יוכל לחטא. אלא שהמתין הקב"ה עד שחטא כדי שיכירו שראוי לכך:

**בנח כו' מתוקן לגאולה.**ובב"ר פ"ל אי' מתוקן לנס. ופי' שהיה הגון לעשות לו נס. וכן יוסף היה מתוקן לפרנסה ולא לצורך השעה שלא היה טוב ממנו. וכן משה מתוקן לגאול ולא לצורך השעה שלא נמצא טוב ממנו. וכן מרדכי ולא לצורך השעה הוא שנעשה ההצלה על ידו שלא היה בדורו טוב ממנו:

**למה היה רודף למדבר.**שאחר המדבר משמע שהיה להוט ורודף תמיד אחר המדבר אף בעת שלא היה עם הצאן דאל"כ מאי אחר:

**לפי שראה.**ברוח הקודש:

**שישראל נתעלו מן המדבר.**ולכך היה המדבר חביב עליו ורודף אחריו תמיד:

**מי זאת עולה מן המדבר.**שדרשו בשה"ש שם ובתנחומא כאן עילויה מן המדבר שמפרש עולה לשון מעלה:

**ומלכות.**שהיה משה מלך שנא' ויהי בישורון מלך וגו':

**אמר הקב"ה כו'.**דרש וינהג את הצאן שרמז לישראל הנקראים צאן [כדכתיב ואתנה צאני] אחר זכותו של המדבר זה אברהם שדבר עמו הקב"ה בין הבתרים. ובא להורות שכשם שעיקר השעבוד בא בשביל אברהם שאמר במה אדע וגו'. כן עיקר גאולתם היתה בזכותו:

**שנא' ומדברך נאוה.**הרי שלשון מדבר נופל על הדבור:

**ואמר ר' לוי.**אמר ר' לוי כצ"ל בלא וי"ו [ת"נ]:

**סימן זה לך כו'.**שהקב"ה רמז לו בהנהגת הצאן למדבר שינהג את ישראל למדבר ועד פה יבא ולא יותר וממדבר הוא עתיד להחזירן. כי בקבוץ גליות יתקבצו אל המדבר מקום קבורת משה כדכתיב הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים וגו'. וע' בדברים רבה פ"ב:

**שצפה שהוא עתיד להחריב.**ויהיה רמז וינהג את הצאן אחר המדבר שיכניס ישראל לארץ ישראל [כי משה הוא משיח כמ"ש בזוהר] לאחר שיחריב חיל גוג כמדבר:

**בישרו שישראל הקרויין צאן ימותו במדבר.**ר"ל שהבשורה היתה שרק הגדולים הנקראים צאן ימותו במדבר. אבל בניהם שהם הקטנים בערכם שנקראו גדיים יכנסו לארץ. והיינו דמייתי מצאי לך בעקבי הצאן שקרי לאבות צאן. ויהיה רמז אחר המדבר ולא יותר משום שימותו במדבר:

אמר לו הקב"ה הגידהכצ"ל. וכן הוא בדפוסים ישנים:

**כמה חיות כו'.**כדאי' בחזית בארוכה ע"ש:

**ריכוכין.**הם מיני לחמניות רכוכין בשמן. והמעריך כתב בס' כתיבת יד גרסי' ריקוחין. וכן עיקר. כי לפי שהמעוברות נפשן קצה בלחם ומואסות התבשילין הן צריכות מרקחות עכ"ל:

**השיבו הקב"ה אם לא תדעי כו'.**כלו' עיקר התשובה היא מה שאתה שואלני על המניקות והמעוברות שבהן ועיקר דאגתך על הבנים ולא על האבות. ואדרבה היפך הוא כי האבות ימותו. והגדיים אלו הבנים יכנסו לארץ ישראל. כמ"ש וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה הם ירשו את הארץ. וז"ש לו אם לא תדעי לך. אם לא שמת אל לבך אל הנרמז. סופך לידע. ודריש מלת תדעי כאילו היא כתובה ב' פעמים אם לא תדעי תדעי. ר"ל אם לא תדעי עכשיו תדעי לבסוף:

**צאי לך בעקבי הצאן כלו' הצאן והגדיים אתה רועה והאבות ימותו במדבר.**כצ"ל. ור"ל דמדכתיב צאן וגדיים שמעינן שירעו האבות שהם הצאן והבנים שהם כגדיים. ומדאמר בעקבי הצאן משמע שימותו במדבר כי הוא יראה סופם. ומדכתיב על משכנות הרועים משמע שלא ירעם אלא בארץ סיחון ועוג. וקורא לארצם משכנות הרועים כי ארצם היתה ארץ מרעה ומשכנות רועים [יד"מ]:

**שלא תכנס משם והלאה.**דייק על משכנות הרועים ותו לא. דאל"כ מאי אתא לאשמועינן:

**הרי אלהים הר בשן הר גבנונים.**פסוק הוא תהלים ס"ח. וכאן כתיב הר האלהים חורבה. וחורב הוא סיני כמ"ש [דברים ד'] יום אשר עמדת וגו' בחורב:

**ששם קבלו כו'.**ואע"פ שעדיין לא קבלו אין קושיא שבעת כתיבת התורה כבר היתה הקבלה. או שנקרא ע"ש העתיד. וע' במדב"ר פ"א דורש שמות אלו בטעמים אחרים. וע' שבת פרק ר"ע. ולקמן סוף פ' נ"א חושב רק שלשה. שאין חושב שם כי אם הכתובים בתורה ולא שבתהלים:

**בשיניו.**קרי ביה הר בשן הבי"ת לשימוש:

**נקי כגבינה.**הוא הטעם שאמר שם במדב"ר פ"א שפסל כל ההרים. והיינו שלא היה עליו עכו"ם. כמו הגבינה שנתמצה ממנה כל הפסולת שבחלב:

**ומ"ש נקיים מכל מום.**הוא טעם ב' לשם גבנונים. והיינו שנקרא כן ע"ש ישראל שקבלו התורה מעליו ונתרפאו כל הבעלי מומין שבאותו המעמד:

**רשות להרוג בחרב.**וה"ה סקילה ושארי מיתות. כי שם נאמרו העונשים מי חייב מיתה כגון מות יומת הרוצח. מות יומת הנואפת. ואע"פ שלא נענשו על התורה עד שנשנית באהל מועד כדלקמן בויק"ר פ"א. מכיון דתחלת מאמר העונשין היה בסיני נתיחסו אליו:

**איפופסין.**פי' גזר דין שלהם על שלא רצו לקבלה:

**מחורב יחרבו.**כפל לשון דריש:

**ירדה שנאה.**על שלא רצו לקבלה:

**הה"ד אני ישנה.**מייתי אסמכתא מהאי קרא דדרשינן תמתי מה התאומים הללו כו' כך עמו אנכי בצרה:

**מן המצות.**מחמת טרדת הפרנסה. מ"מ הלב שלם עם ה' וחפץ לעשותן:

**ולבי ער לעשותן. פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי תמתי בסיני.**כצ"ל:

**תמתי בסיני שנתממו עמי כו'.**שכן גדר התמים שאין בו רעיון מאומה. ועושה הדבר המצווה אף שלא ידע סבתה. ולכן אמרו נעשה. ונשמע אח"כ סבתה וטעמיה:

**מה התומים הללו.**דרש תמתי כמו תאומתי:

**חבירו מרגיש.**היינו כשהן עדיין בבטן. עוד י"ל שכוונתם על הנולדים תאומים יחד צמודים ודבוקים העור והבשר שלהם צלע לצלע. וכמו שהובא במעשה טוביה. והם שמרגישים כל אחד מה שמרגיש חברו. וכן דבוקנו בו יתב' דיבוק עצמי. כל רגע:

**אינם קוראים אלא להקב"ה.**והוא מענין רישי' דכתיב יקראני ואענהו:

**אינם קוראים אלא להקב"ה.**ולא קוראים למלאכים. אלא יקראו לה' ממש:

**ואומר בכל צרתם לו צער.**אפירושא קמא דעמו אנכי בצרה קאי:

**זה מיכאל.**מכיון דמיד נגלית השכינה כדכתיב ויקרא אליו אלהים וכ"מ שמיכאל נראה השכינה שם כדבסמוך. ור' חנינא מצי סבר שפעמים תגלה השכינה ע"י גבריאל. ומה שהזקיקו לומר זה גבריאל משום דהוא שר של אש. ומכיון דנגלה בלבת אש היינו גבריאל. ור"י ס"ל דלבת אש היינו אור השכינה ולא כמין אש ממש:

**שם רבינו.**שר"י הארוך לא היה פורש ממנו וכיון שרואין את ר' יוסי הארוך מסתמא שבא עם רבינו רק שהוא צנוע ואינו נראה. אף כאן משום שמיכאל תמיד עם השכינה וכיון שנראה וודאי שגם השכינה כאן והוא לא ראה אלא את המלאך כי לא הכין דעתו לנבואה. וכאשר כיוון לבו וסר לראות נתגלה עליו מראה השכינה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה:

**מהו אליו.**לו ה"ל למימר. **אלא מלמד כו'**וכדפרש"י וידבר ה' אליו למעוטי אהרן. מדלא כתיב לו:

**בלבת אש ללבבו.**מדלא קאמר בלהבת נדרש מלשון לבבתיני. ובדרך הפשט ג"כ פי' הראב"ע מלשון לב כי כן מצינו מה אמולה לבתך. ופי' ללבבו לחזק לבו:

**ויראה אותן אשות ולא יירא מהם.**כאשר היתה לישראל כאומר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק:

**משני חלקים של סנה.**וזה היה להגדיל הפלא כי מלבד מה שאיננו אוכל הפליא שלא היה בוער בכולו. וזו היא עיקר תמיהתו כאומר מדוע לא יבער הסנה:

**מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה.**דמסתמא בהר יש כמה אילנות **שאל כו' מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה כו'.**כתב בנחל קדומים (שמות ב' י"ג) וז"ל מפי הרב המובהק הישיש כמהר"ר ברוך דאני ז"ל שמעתי ביאור זה המדרש. דכל מקום שאומר שאל ההוא נכרי סימנא מילתא שאותו הנכרי שרוצה לשאול היה דעתו לומר שח"ו יש שתי רשויות. וידוע מאחז"ל דאמר נעשה אדם ללמד ענוה והרוצה לטעות יטעה. וזה כוונת הנכרי מ"ט נגלה בסנה להורות ענוה. כלומר ואמאי הוצרך לזה. הא כבר נודע ענוה מנעשה אדם. אלא ודאי מהכא נילף מינה ענוה. ונעשה אדם כפשוטו. **והשיבו אילו מתוך חרוב או מתוך שקמה היה נגלה למשה.**שהם גבוהים משאר אילנות. **כך היית שואלני.**ר"ל היית יכול לשאול מעין דוגמא לשאלתך שיש שתי רשויות. שהיית יכול לשואלני כיון דגלה על אילנות גבוהות ש"מ שאין ה' חפץ בענוה. וא"כ נעשה אדם אינו משום ענוה כי אין דרכו בענוה כיון שנגלה על אילן גבוה ולא על נמוך. ומסתמא נעשה אדם כפשוטו שיש ב' רשויות ח"ו. **אלא אעפ"כ להוציאך חלק אי אפשר כו'**וא"כ הוא לימוד אחר ולעולם נעשה אדם משום ענוה:

**כך היית שואלני.**וא"ת המדרש דלעיל נותן טעם למה מן הקוצים על שם עמו אנכי בצרה. והכוונה מה הגידה לנו התורה בזה באיזו אילן נתגלה לו ומאי נפקותא איכא בזה. אבל האי נכרי שאל על המעשה מה ראה הקב"ה כו'. ולפי ששאל על המעשה לכן אמר לו אילו מתוך חרוב או שקמה כו' [ת"נ]:

**כך היית שואלני.**ולכן אין צריך לתת טעם דהמעשה כך היה. מ"מ שלא להוציאך חלק בלי שום טעם א"א. מחמת שאתה תפסת לקושיא גדולה וחזקה. שיש לתת טעם לדבר להראות שאין מקום פנוי בלא שכינה כו' אלא שלא ניתן רשות לעין לראות:

**אפילו סנה.**שהוא מקום צר ושפל:

**בלבת אש בתחלה לא ירד כו'.**דבתחלה כתיב בלבת אש מתוך הסנה ולבסוף כתיב ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ולא הזכיר בלבת אש. לכן אמר בתחלה לא ירד אלא מלאך אחד שהיה ממוצע בין משה להקב"ה כמו הלב שהוא באמצע הגוף:

**היו ישראל שפלים וירודים במצרים.**ר"ל שהיו באים לתכלית השפלות עד שאין למטה מהם לכך הוצרך הקב"ה למהר ולקרב את הקץ. **לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם.**שנאמר וארד להצילו מיד מצרים. שתרגומו ואיתגליתי. ופירושו מה שנגלה על ההר באש:

**קשה מכל האילנות.**מזיק ומצער שהוא קוצים:

**כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום.**מצד ישראל שלא היו ראויין לגאולה ולצאת משם בשלום מצד מיעוט זכיותם ורוב עונות אלמלא שהקב"ה עזרם ביד חזקה ובזרוע נטויה:

**היו חוזרין וכובשין אותם בבנין.**פי' אחרי שהיו מתים בנהר מוציאים אותם וכובשים אותם בבנין. עוד יש לפרש שאם לא היו משלימין מנין הלבנים היו נוטלים בניהם הנולדים להם קודם הגזירה ומשקען וכובשין אותם בבנין:

**משל לא' שנטל מקל כו' וז"ש כי ידעתי את מכאוביו.**פי' שגם אני מרגיש בצערן. ועל כן השרה שכינתו בסנה משום עמו אנכי בצרה:

**עושין אותו גדר לגנה.**שלא יהיו בוקעים בו וישחיתוהו. כן ישראל גדר לעולם שאינו מתקיים אלא בזכותן כדאיתא בב"ר פ' ל"ג הצדיקים נכבשים על הפורעניות שלא יצא כו':

**מה הסנה הזה גדל על כל מים כו'.**ר"ל כשם שהמים מגדלים את הסנה כך ישראל נתגדלו ע"י מים התורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים:

**קוצין ועושה ורדין.**כי טובתו רבה שהוא מריח יותר מכל עץ. וכן רעתו רבה שיש בו קוצים. כך ישראל מטבעם אם הם טובים הם טובים מאד. וההיפך רע ומכאיב מאד. כי כח זריזותם כל אחד או לתכלית הטוב או להפכו ח"ו:

**כשאדם מכניס ידו לתוכו אינו מרגיש.**לפי שקוצים כולן כפופין למטה. אבל כשמבקש להוציא הקוצין תופסין ידו ואין מניחין להוציאה וידו מסתרטת:

**כך כשירדו ישראל כו'.**במדרש אבכיר פירש הנמשל שהמצרים קבלו בתחלה לישראל בסבר פנים יפות וכשבקשו לצאת לא הניחום. ולפ"ז הסנה משל למצרים והיד והעוף הוא ישראל ואברהם:

**כך כשירד אברהם כו'.**טעם רמז הענין של אברהם כאן לומר כמקרה הזה יקרה למצרים עם ישראל שאע"פ שכשציערו לישראל היה כישן ה' ולא פקד עליהם ולכן לא הרגישה בהם בריה. מ"מ בצאתן ידין בהם כדי רשעתם. כי מה שאירע לאברהם ככל זה אירע לבניו כדאי' בב"ר פ"מ:

**עלה אחת.**בחד קינא:

**הדס עושה שלש.**כלו' היותר מרובה בעלים ההדס שנקרא עץ עבות ואפ"ה אינו עושה אלא שלשה. אבל הסנה כולו ה' עלין:

**אלא בזכות כו'.**שלא היה בידם מעשים טובים להגאל בהם כדלעיל פ"א. ולא פליגא הא אמאי דקאמר התם למען שמו. דהא והא גרמי:

**שיחיה ק"כ שנה.**וכמו שהסנה בוער באש ואינו אוכל כך לא ייבש חומו הטבעי עד ק"כ שנה. ולא יתקרב מיתתו בעבור טורח צבור ולא יתיירא מלקבל עליו טורח הצבור:

**מעלה לולבין.**לבת אש דריש ליה לשון לולבין וכן נמצא בערוך ערך לולב האוכל כו' ולולבי גפנים כו' פי' לולבין הפרחים שעולין בשורש האילן וי"א לב האילן עכ"ל:

**ושורפת ואינה אוכלת.**פי' שדולקת בעצמה אע"פ שאינה נאחזת בדבר אחר כאומרו והנה הסנה בוער באש וגו' ר"ל אע"פ שהאש בערה בסנה לא נחסר מהסנה כלום כי האש לא היה נתפס בו כלל ומאליו היה בוער בו. משא"כ האש של מטה שאינו דולק ושורף כי אם אחר שנתפס ונאחז בעצים:

**והיא שחורה.**פי' שאינה אדומה ממש אלא נוטה לשחרות כלהב הפנימי שבלהבת אש של מטה:

**שמא יהיו המצרים מכלין את ישראל.**ואע"פ שעכשיו שולחו לגאלם מכיון דבתוך זמן שהוא הולך ובא תכבד העבודה עליהם עד שאמר למה הרעות לעם הזה כו'. היה אפשר שיחשוב משה שיכלום המצרים ולא יגאלו:

**ולא היה מבקש ליבטל.**כי חשב שהדבור מאיזה אדם ולא הבין מדעתו שהיה ענין אלהים ולכן לא רצה ליבטל ממלאכתו רעיית הצאן שנמצא עושה מלאכתו רמיה:

**הראה לו אותו דבר.**חדש ומשונה מן הטבע כדי שיהפוך פניו כו':

**שכן אתה מוצא בתחלה וירא כו'.**כצ"ל בתחלה וירא מלאך ה' אליו ולא הלך משה וכיון שראה אותה דבר נפלא מאד ביטל ממלאכתו וכו'. ור"ל דהכתוב מדבר משני עניינים. א' וירא מלאך ה' בלבת אש. ב' והנה הסנה בוער באש ואיננו אוכל. ומדאמר אחר זה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע כו'. דייק ממלת הזה שבא למעט ענין הראשון שהוא מראות המלאך שאותה לא סר לראות כלל מפני ביטול מלאכתו ורק לראות דבר חדוש ונפלא כזה אז סר לראות:

**ה' פסיעות.**דורש הה"א שבמלת אסורה שרומז לה' פסיעות של ההסרה. ובתנחומא גרס ג' פסיעות וע"ש מ"ש והיפ"ת גרס גם כאן שלש פסיעות:

**שנא' וירא ה' כי סר לראות.**דממלת לראות משמע דאין ההסרה רק הפיכת הפנים הנהוגה להבטה בעלמא:

**כיון שהביט בו הקב"ה.**נראה לי לגרוס כיון שהביט בו אמר הקב"ה כו'. והאי כיון שהביט קאי אמשה שסר לראות. וכן אי' בתנחומא רשב"ל אמר לא פסע אלא לצווארו עקם א"ל הקב"ה נצטערת לראות חייך כדאי אתה שאגלה עליך מיד ויקרא אליו ה' וכו'. ור"ל כיון שהביט בו רק בהבטה ולא הציץ בו ולא הלך אל המראה הזה מתוך נאמנות גדול שלא לבטל. לכך אמר נאה זה לראות את ישראל. וכן הוא הפירוש בתנחומא הנ"ל:

**אמר ר' יצחק מהו כו'.**מפרש מלת סר מלשון עצבון רוח. וחזר על משה שהיה סר וזעף לראות בצערן של ישראל:

**מיד ויקרא כו'.**ודבר אליו שיקבל עליו להיות רועה ישראל:

**יש בו פסיק.**בין תיבה לתיבה עומד מקל להפסיק:

**וקורא פלוני פלוני.**מבלי הבדלה והפסק בנתים מרוב צערו. וכן כביכול ה' מצטער בצער ישראל והיה ממהר לקרוא למשה שישא משאם ויגאלם:

**עם כל הנביאים הפסיק כו'.**כי רוח הקודש ששורה על הנביאים אינה שורה אלא במשקל. יש שמתנבא ספר אחד ויש שנים כדאיתא בויק"ר פ' ט"ו. ולכן הפסיק הדבור מהם. אבל משה רבינו היה ה' מדבר עמו עד יום מותו:

**לשון חבה לשון זירוז.**כפל השם הוא לשון חבה שע"י שחביב הוא לו מעלהו על שפתו פעמים. גם כן הוא לשון זירוז כי כשיקרא האדם במהירות למהר להזדרז בדבר יכפל שמו בקריאה התכופה. וע' בב"ר פ' נ"ו. ובמד"ר פ' י"ד. ואגד"ש פ"ט:

**אבל אברהם.**שלמד כל התורה כדאי' בב"ר פ' מ"ד ובתנחומא ריש סדר לך לך:

**שלמד יותר ממני.**לפי שאברהם למד מעצמו. ויצחק קבל מאברהם ועוד הוסיף מדיליה [ת"נ]. והיפ"ת פי' שלמד יותר ממני היינו פלפול וטעמי הדברים:

**ששימש יותר ממני.**כדאמר בב"ר פ' ס"ח כל י"ד שנה שהיה בבית עבר לא שכב וגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה. ודקדק בלשונו לומר יותר ממני דיצחק נמי שימש את שם ועבר כדאי' לעיל בב"ר וישב אברהם אל נעריו ויצחק היכן היה ר"ב בש"ר דתמן שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה לכך אמר ששימש יותר שהוא היה אצלם עד בן פ"ד שנה וכמו שכתבתי לעיל:

**שלמדה מפי הקב"ה.**ואינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד. אבל האבות קבלו תורה מקבלת שם ועבר:

**הוא בשני עולמות.**בעוה"ז ובעוה"ב. ועי' בב"ר פ"ל:

**הנני לכהונה כו'.**שלפי שהנני לשון זימון כדפרש"י. פירשו בזה שהתקין עצמו לעבודת שמים במאד מאד. ולפי שהעבודה המופלגת היא כהונה גדולה אשר בה טורח גדול. וכן המלכות להנהיג הצבור אשר בו טורח מרובה לכך אמר שבמאמר הנני רמז לשני עבודות גדולות אלו. או י"ל דנלמד מדאמר הקב"ה אל תקרב הלום לכהונה ומלכות ש"מ דהוא ביקש ואמר הנני לכהונה ולמלכות:

**בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים.**שמה שאמר הנני לכהונה ומלכות לאו על עצמו. כי מזה לא נדחה אלא על בניו הוא שהיה מבקש. וזהו שלא ניתן לו. **וזהו שאמר כלו' ולא יהיו בניך מקריבים.**הוא הוספת איזה מעיין שפירש כן על מלות אל תקרב מלשון הקרבת קרבנות ולא לשון הגשה כפשוטו אבל בב"ר פ' נ"ה גריס א"ל אל תקרב הלום ואין קרב אלא כהונה שנאמר והזר הקרב יומת. וזה מוכרח שהוא לשון הקרבת קרבן כי על ההגשה בלבד אין חיוב מיחה כלל:

**שכבר מתוקנת.**מששת ימי בראשית והא דאי' לקמן פ"ג ויחר אף ה' במשה. שניטלה כהונה מן משה וניתנה לאהרן כו' והכא אמר דכבר בסנה נטילה ממנו הכהונה. הכוונה דמתחילה היה משה ראוי לכהונה ואל תקרב הלום לכהונה היינו שבניו לא יקריבו אבל הוא יקריב כל ימי חייו. ובחרון אף ניטלה ממנו ג"כ. ולא שימש אלא ז' ימי מילואים:

**אעפ"כ.**ר"ל אף שלא זכה שימשך מלכותו וכהונתו לזרעו מ"מ זכה בעצמו לשתיהן:

**דכתיב ויהי בישורון מלך.**וס"ל דקאי על משה. ודלא כמ"ד שהוא הקב"ה:

**כ"מ שהשכינה נגלית כו'.**ולא מפני שהמקום מצד עצמו היה מקודש ולא קאמר אדמת קודש אלא מפני השכינה אשר בי עכשיו. והביא ראייה מיהושע שהר ביריחו היה ואינו מקום קדוש אלא לפי שעה מפני שהשכינה נגלית שם. **ומ"ש וכן הכהנים כו'.**כלו' והשתא טעמא דכהנים אינו מפני קדושת המקום בעממו אלא מפני ששם השכינה נגלית: