**כך פתח רבי תנחומא כו'**מפני שאומרו קראתי ענינו שכבר נקרא שמו כדלקמן סי' ג' ס"ל לרבי תנחומא שטעם קדימת הכנה זו מימי מרים כי בזכותה הכין ה' את בצלאל שיעמוד ממנה שיהיה בו חכמה ובינה. ומפני שרוצה לעשות זה אסמכתא על אומרו הן יראת ה' היא חכמה פתח בהאי קרא אז ראה ויספרה. ואגב אורחיה מפרש כוליה קרא:

**צפה הקב"ה וראה שישראל כו'.**דרש אז בבריאת העולם. שבשעת בריאת עולם ראה הקב"ה שישראל יקבלו את התורה. שאלולי כן לא ברא העולם (ת"נ):

ואין אדםהנזכר סתם בכ"מ אלא ישראל:

בסיניוה"ק מאז ראה העתיד. וכן היה מעשה אח"כ שויספרה בסיני והכינה באהל מועד וגם חקרה בערבות מואב. ור"ל שלפי שבסיני לא נתפרשה התורה שעשרת הדברות המה הכללים שבהם נכללו כל פרטי התורה והיתה סתומה עד אהל מועד שנשנית ונתפרשה כדלקמן ריש ויק"ר. לכן אמר על סיני ויספרה שלא היה רק כסיפור דברים בעלמא. על א"מ אמר הכינה שכבר נעשית כשולחן ערוך ומוכן. ועל ערבות מואב אמר תקרה שנשלם בה קצת מצות שלא נאמרו תחלה וכאילו נחקר עתה יותר מה שצריך. ועוד ששם היה תוספת ביאור (יפ"ת):

**צריך אדם להיות נוטל משל.**פי' נוטל משל מהקב"ה:

**לומר פרקו בינו לבין עצמו.**וע' בב"ר פ' כ"ד:

**אמרה ד"פ בינו לבין עצמו.**ח"ו לדמות ככה כפשוטו שהיה צריך לזה. אלא כדי ללמד דרך ארץ. ואולי הד"פ היינו הד' דרכים שהתורה נדרשת בהם והוא פרד"ס:

ואח"כ לומר לישראלדאל"כ מאי לאמר דבכ"מ שייך לאמר שהקב"ה דבר למשה לאמר לישראל. אבל כאן שה' היה המדבר עם כל ישראל מאי לאמר אלא שפירושו וידבר אלהים תחלה בינו לבין עצמו ואח"כ אמר לישראל. ואף שאין בזה ראיה על ד' פעמים. מ"מ יש מכאן ראיה שמחוייב האדם לסדר בינו לבין עצמו קודם שיאמר ברבים ק"ו משכינה:

ר' יוחנן בן בתוראנקרא כן משום מעשה שהיה שחסיד אחד מכר את שורו לנכרי. וביום השבת לא רצה השור לחרוש. ורצה הנכרי לחזור לו ולבטל המקח. ולחש אותו החסיד באזני השור ואמר לו כל זמן שאתה היית בבית ישראל מצווה היית על שביתת השבת. ובבית זה אי אתה מצווה על שביתתו. ועמד השור וחרש. ונשא הנכרי ק"ו בעצמו ונתגייר ויצא ממנו רבי יוחנן לכך נקרא בן תורתא:

ושכחוהו חכמיםשאף שהיה בקי ולא היה צריך לעבור על הפרשה מ"מ שם לב לומר שלא עברתי כדי שיקחו ממנו מוסר:

**כל מי שיודע.**פי' אף כל מי שהוא יודע:

ארגלים שלובלשון יוני כלי אומנות ופעולה (מוסיף הערוך):

שקפליותבלשון יוני כותרת (מוסף הערוך). או פי' מפתחות או מנעולים (יפ"ת). או פי' מלשון מקפלין את הכלים (שבת דף קי"ג ע"א) ור"ל שהתורה מקופלת ומונחת בתוך יראת חטא (הרש"ש):

**שנא' יראת ה' היא אוצרו.**דלעיל מיניה כתיב והיה אמונת עתך וגו' והיינו שתא סדרי משנה ועלה קאמר אי איכא יראת ה' אין ואי לא לא כדאי' במס' שבת:

**אלא נהפכה לו השליא על פניו.**לפי שאיתא בעירובין שנמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו:

**לכך נאמר ויאמר לאדם.**דייק מדכתיב התם כי הוא לקצות הארץ יביט לעשות לרוח משקל. שהכי פירושו כשברא העולגכם ושם משקל בכל דבר היה התכלית בעבור החכמה כאומרו ה' קנני ראשית דרכו ויאמר לאדם כי תכלית החכמה שעליה נברא העולם היא יראת ה'. א"כ נקטינן דאם אין יראה בריאת העולם לבטלה. וא"כ מוטב לו שלא יצא לעולם:

**מהו הן יראת ה'**פי' כי בפסוק משמע שיראת ה' וחכמה דבר אחד הוא. וזה אינו שיראת ה' לחוד וחכמה לחוד (ת"נ):

אם היה לו מע"טוקרי להו יראה שע"י מורא ה' מתעסק בהם:

ומה שכר תורהואע"ג דע"כ הוי ליה תורה מעיקרא דאין בור ירא חטא. ה' יוסיף מאד בחכמתו בעד זה שעשה מעשים טובים בפועל:

**ואם סרת מן הרע.**פי' אם קיים מצות ה' אז יזכה לחכמה. ואם סרת מן הרע שבא דבר עבירה ולא עשית אותה שהוא יותר גדול מקיום המצוה. תיזכה לבינה שהיא ג"כ גדולה מן החכמה. ור"ל שיזכה לבינה נוסף על החכמה כמו שמסיים המדרש העמיד ממנו הקב"ה בצלאל וזכה לחכמה ולבינה (ת"נ):

מהיכן אתה למדהיכן מצינו שנתקיים כן:

**כדכתיב ותיראן המילדות.**והיינו יוכבד ומרים דאיקרו שפרה ופועה כדלעיל פ"א:

**א"ר ברכיה כו'**חידש לנו רבי ברכיה שבשכר היראה זכתה לזה ולמדו מדכתיב ויהי כי יראו המילדות את האלהים וגו' ויעש להם בתים. ודרש הוא בתי תורה ובתי מביני בינה (ת"נ):

**וכתיב תורה צוה לנו משה.**והלא הקב"ה צוה. אלא שנקראת על שמו כאילו הוא צוה. ולפי שלא נכתב בהדיא כאן שנקרא על שמו. לכן הביא פסוק זכרו תורת משה שכתוב בו בפירוש תורת משה משמע שנקרא על שמו (ת"נ):

**שסרה מן הרע ומן החטא.**מן הרע היינו שלא שמעה לפרעה שבקש להזדווג להן כנ"ל פ"א. וזנות איקרי רע כדכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. ומן החטא היינו הריגת הילדים (יפ"ת):

**סבור שהוא עושה אותו.**ואע"ג דקאמר ליה ועשו לי מקדש. סבור שעל שהם מביאים תרומתם למעשה המשכן נחשב להם למעשה. ואע"ג דכתיב ועשו ארון הרי נאמר לו ג"כ ועשית לך ארון עץ. ומ"ש ועשו היינו ללמדך שת"ח כולם מצווין לעשת מלאכתו כדאי' ביומא. או לומר שיבואו הכל ויעסקו בארון כדלעיל פ' ל"ד:

אין לך רשותואפי' שירצה למחול על כבודו דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואע"ג דהלוחות משה גופיה פסלן. י"ל שהוצרך לעשות בעצמו שהוא שברן תקן את אשר עות:

**הביא לו ספרו של אדה"ר.**שגלה לו ה' כל הדורות העתידים. וע' בב"ר פ' כ"ד:

**כל א' התקנתיו מאותה שעה.**וטעם קדימת התקנה הזו להורות כי ה' מגיד מראשית אחרית:

וכן בצלאלכי דור דור ומנהיגיו היינו החכמים שהם מנהיגים לעם. ובצלאל מכלל החכמים הגדולים:

**הוי ראה קראתי כו'.**ר"ל שראה בספרו של אדה"ר שה' קראו לבצלאל מתחלה:

**הה"ד מה שהיה כבר נקרא שמו.**מפ' ראה על ראיית הלב שישים לבו כי כבר קרא ה' בשם בצלאל. לומר כי לא עכשיו נתחדש זה אלא מזמן קדמון קראו בשמו. ומביא סמך מאשר כבר נקרא שמו דמימי אדה"ר נקרא שם כל אחד:

**עד שאדה"ר מוטל גולם.**שלא נמתחו ידיו ורגליו ולא היה בו נשמה. הראה לו הקב"ה כל צדיק כו'. ופי' ונודע אשר הוא אדם שנודע כשהיה אדם והוא כשהיה גולם שעל אותה מדרגה נקרא אדם דהיינו עפר מן האדמה. וחסר כ"ף כאילו כתיב כאשר הוא אדם. ואפשר שכל הנשמות היו תלויין בו אף הרשעים רק שעיקר תכלית היה על הצדיקים שיצאו ממנו:

**יש שהוא תלוי בראשו כו'.**ע' ביפ"ת שמפרש מאמר זה באריכות במתיקות דבריו. כי עזבתים מפני אריכות ע"ש:

ויש במלתיןזה מקום הנזם ג' מלות זה מקום הנזם אינם מבעל המדרש. אבל היה כתוב בגליון המד' והכניסוהו אחר זמן בפנים. אבל כן הוא האמת שפירושה הרך שבאוזן ששם תולין נזמי הנשים. ובקידושין ד' כ"א כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילתא פירוש הרך שבאוזן אותו שלמטה. וכן פרש"י שם אליה. והיא היא:

**בשעה שהיה איוב מבקש להתוכח עם הקב"ה ואמר מי יתן כו'.**ור"ל כי כל ויכוחו היה בחשבו כי ה' נסתר מאין פנות בעולם השפל. וזה שאמר שם מי יתן ידעתיו ואמצאהו וגו' אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות. ולזה ענהו ה' מפרטי ידיעתו באדם שאפי' קודם מציאותו ידע מכל איש ואיש מהיכן מוצאו. ואיך א"כ יתווכח עמו לומר כי עבים סתר לן ולא יראה כי באמת לקצות הארץ יביט וצפה הכל מתחלה והכל במשפט:

האיפה שלךפי' העיקר שורש שלך (ערוך):

**הראה לו הקב"ה כו'**לאדה"ר:

**שאמר דבר א'**היינו במה אדע כי אירשנה וכדאי' לעיל סוף פ"ה:

מושח מלכיםשמשח לשאול ולדוד:

מושח נביאיםשמשח לאהרן ובניו ואהרן היה נביא כדכתיב (שמואל א ב׳:כ״ז) הנגלה נגלתי אל בית אביך וגו' (Uע' מ"ש בבמדב"ר סוף פ' י"ד) ובניו נקראו נביאים כדאי' בויק"ר ריש פ' י"ג שזכו ונתייחד הדיבור אליהם ועל אביהם ולא אחי אביהם בחייהם וע"ש מ"ש. ועוד שמשיחה ל' גדולה מגזרת למשחה בהם. וכענין ומשחת את חזאל. ועוד אפשר שגרסי' למשה מושח כהנים:

מנתקין את המסמרותכדכתיב בד"ה כי עתליהו המרשעת בניה (פי' עם בניה) פרצו את בית אלהים (יפ"ת):

יהוידע מתקןוא"ת הא גם יאשיהו היה מתקן בהמ"ק. וי"ל דמייתי יהוידע מפני שהוא היה קודם ליאשיהו (ת"נ):

יאשיה מבערהואע"ג שהרבה מלכים ביערו ג"כ כגון אסא ויהושפט וחזקיה כדכתיב גבי כאו"א. וי"ל שהכל עזבו כמה עכו"ם ולא ביערו אותם עד שבא יאשיהו וביער הכל כדאי' בפ"ק דחולין וכיתת את נחש הנחשת כו' אפשר בא אסא ולא ביערו כו' אלא מקום הניחו לו להתגדר בהם (ת"נ):

**זה אחד מז' כו'**שקראו ה' בשם חשוב נוסף על שם בצלאל שזה היה עיקר שמו והקב"ה הוסיף לו שמות של חבה כדלקמן:

מז' ב"אהיפ"ת גרס מתשעה דחשיב חמו"ע לשלשה ואפשר דחמו"ע כחדא חשיב להו לפי שבכ"מ נזכרים יחד כאיש אחד:

מז' ב"אצ"ע דמצינו עוד הרבה צדיקים שהיו להם כמה שמות כמו שלמה קהלת ידידיה כו' כדאי' בריש קהלת רבה. וז' שמות ליתרו. וכן כלב יש לו שמות רבים כדאי' לעיל פ"א:

שנקראו להם שמותפי' שלכל אחד מהם היו שמות רבים:

**יהושע ו'**א' יהושע. ב' הושע. ג' ישוע (נחמיה ח' י"ז) מימי ישוע בן נון וגו'. ד' שאול בב"ר פ' צ"ח סי' ט"ו ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגריאים א"ר יהושע ב"ר נחמיה בימי שאול זה יהושע ולמה קורא אותו שאול שהיתה המלכות שאולה בידו. פי' שהיה שופט לא מלך. ה' כדאי' סוף המוכר את הספינה כתיב (ד"ה א' כ"א) לבית אשבע ויוקים וגו' יוקים זה יהושע שהוקים שבועה לגבעונים. הששי אפשר שכוונת בעל המדרש לבית אשבע (הנזכר) הוא ג"כ שמו של יהושע על שם שנשבע לגבעונים. כי מצינו במדרש רות שדרש מקרא זה על רחב הזונה וז"ל לבית אשבע שנשבעו לה מרגלים. ויוקים שקיימו לה השבועה. א"כ בש"ס הנ"ל שדרש ויוקים זה יהושע על שם קיום השבועה בהכרח הוא שלבית אשבע הוא ג"כ על יהושע על שם שנשבע להם קודם קיומו (תו"נ):

**ומשה ז'**בויק"ר פ"א אי' שם חד מ"ד דחשיב למשה ז' שמות ואח"כ אמר שם חד מ"ד דהיה לו עשרה שמות:

**מרדכי ב'**בהרבה מדרשים הגירסא מרדכי ח' וכתב התו"נ היינו א' מרדכי. ב' בלשן. ג' מלאכי. ד' שמעי ששמע אל לתפלתו. ה' יאיר שמאיר עיני ישראל. ו' קיש שהקיש על דלתי התשובה. ז' ימיני ח' פתחיה כדפי' בירוש' דפסחים. ואם נוציא ימיני מצד שכל השבט נקרא כך. נכנס תמורתן שם מר דרור שאחז"ל מרדכי מן התורה מנין שנא' מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא:

**דניאל ה'**א' דניאל. ב' בלטשצר שקרא לו נ"נ. ג' התך למ"ד זהו דניאל. ד' איש מופת כמאמר חז"ל בחלק (דף צ"ג ע"ב) על הפסוק כי אנשי מופת המה (זכריה ג׳:ח׳) זה דניאל וחביריו חמו"ע. ה' נקרא שם בדניאל רב חרטומיא. או אפשר מה שקראו שם (ו' כ"א) עבד אלהא חיא (תו"נ):

**חמו"ע ד'**א' שמותן. ב' שות שקרא להן נ"נ שדרך מישך ועבד נגו. ג' אנשי מופת כדלעיל בפ' חלק. ד' עבדוהי די אלהא (תו"נ):

**ירושלמי היה כו'**לפי שרוצה להוכיח שד' שמותיו היה יערשיה ואליה כו' כדבסמוך. ולפ"ז הוא מבני בנימין כדכתיב שם (ד"ה א' ח') פסוק א' ובנימין הוליד וגו' ושם פסוק כ"ז ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם. ושם מסיים כל אליה מבני בנימין. ולפי זה הוא מבני בנימין. לזה אמר וירושלמי היה ככתוב שם פסוק כ"ח (אחר פסוק ויערשיה ואליה וגו') אלה ישבו בירושלים. נמצא יש ב' ראיות שאליהו הוא מבני בנימין. הא' שנמנה בין בני בנימין. והשנית שמקום מושבו היה בירושלים שהיה נחלת בנימין. ויקשה על זה ממקרא דויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד (מ"א י"ז א') שמזה נראה אחר שמושבו בגלעד היה מבני גד. ע"כ מפרש המד' דלעולם עיקר ישיבתו היה בירושלים. וירושלמי היה ומפני שהיה יושב שם בלשכת הגזית ע"כ קראו מתושבי גלעד וכמפורש לעיל בב"ר ס"פ ע"א מתושבי גלעד מיושבי לשכת הגזית. ודרשו לגעד לשון גיל עד שמשם גילה יוצאה לעולם ע"י התורה והמשפט היוצא משם והוא היה עד שהשכינה שורה בישראל. אך לא ידעתי מנ"ל דצלע האלף וגו' היה חלק אליהו. ואולי גמרא גמיר ליה (יפ"ת):

**שנא' וצלע האלף כו'**וחמש עיירות נזכרו בפסוק זה. וצלע האלף. והיבוסי היא ירושלים. גבעת. קרית. כן פרש"י והרד"ק:

שהיא צנהפי' שאליהו בעליה היה צנה וסוחרה להגין על ישראל בזכותו:

שהקב"ה מחדשולאליהו בעליה לע"ל כדכתיב הנה אנכעי שולח לכם את אליהו הנביא:

**שמשם הקב"ה מביא מי שיוצא ומגדיד.**כצ"ל ופי' שנקרא גד ע"ש אליהו שיוצא משם שכורת את הרשעים. ודורש גד ל' כריתה כדלעיל בב"ר סוף פ' ע"א:

**ונקראו לו לאליהו ד' שמות שכן כתיב ויערשיה ואילהוא כו' למה נקרא כו' אלא בשעה כו'.**ע' בב"ר סוף פ' ע"א ותראה שהמד' דכאן מערב דעת ר' אלעזר עם דעת ר' נהוראי. וצ"ע:

להרעיש עולמודרש ויערשיה לשתי תיבות כמו וירעש יה:

**ואת מיחסו בא משבטו של יהודה שנא' ובני יהודה כו'.**כדי להבין מאמר זה צריך להעתיק כל הפסוקים שמביא כאן המד' על הסדר כפי מה שהם כתובים במקרא ששם למקומותם. והנם לפניך (ד"ה א' ד' פסוק א') בני יהודה פרץ חצרון וכרמי וחור ושובל. (פסוק ב') וראיה בן שובל הוליד את יחת ויחת הוליד את אחומי ואת להד. (ושם ב' פסוק כ"ד) ואחר מות חצרון בכלב אפרתה. ושם פסוק י"ט ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור וחור הוליד את אורי ואורי הוליד את בצלאל:

**ואין חצרון אלא בן בנו של יהודה כו'.**לפי שרוצה לפרש ששובל וראיה וגו' הוליד את יחת וגו' המה שמות התוארים לבצלאל הבא מחור הנזכר כאן סי' ב' פסוק י"ט ך' (ובאופן שיבואר לקמן בסמוך ד"ה ואורי הוליד את בצלאל כו') ולכאוה היה נראה דאין זה חור אבי אביו של בצלאל. כי זה היה נראה שהוא בן יהודה ממש מדכתיב בני יהודה פרץ חצרון וכרמי וחור. ואילו אבי אביו של בצלאל היה בנו של כלב בן חצרון. לזה הקדים המד' ואמר דע"כ כאן לאו מבני יהודה ממש מיירי דחצרון בן בנו הוא (ככתוב בתורה)וקרי ליה בנו דבני בנים הרי הם כבנים. וה"נ חור אע"פ שהוא אינו בנו של יהודה ממש. מפני שהוא מזרעו היינו מחצרון בן בנו קרי ליה בנו:

**וכתיב ואחר מות חצרון כו'.**הביא דרש מקרא זה לכאן משום דמהאי קרא דכתיב ואחר מות חצרון בכלב אפרתה איכא למשמע דחצרון אחרינא איכא בר מחצרון בן בנו של יהודה. משום דבכלב אפרתה משמע שם מקום שנקרא כן ע"ש כלב ואשתו כמו שפירשו קצת מהמפרשים ואם הוא חצרון בר פרץ זהו רחוק שא"כ היה מבאי הארץ וחיה יותר מר"ן שנה שהרי נולד כמה שנים קודם שירד למצרים. ולכן היה נראה שהוא חצרון אחר שנולד ליהודה ואפשר שהיה לידתו שנים הרבה אחר בואו מצרימה. ולפ"ז לעולם בני יהודה פרץ וחצרון דכתיב בד"ה (א' ד' פסוק א') איכא למימר דבנים ממש היו לה"ק דאי מהא לא איריא דמאי דקשה לך מאי בכלב אפרתה הא משני ריש לקיש משמת חצרון בא כב אל אפרתה. ואע"פ שכתוב בכלב אפרתה יתפרש כשני מלות. כמו ותאמר לאה בגד. ומפרש אפרתה כמו לאפרת:

פרים ורבים על ידהוכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. כצ"ל וכ"ה בתנחומא. ופי' שהיו ישראל פרים ורבים על ידיה. שהיא היתה פועה המחיה את הילדים כדלעל פ"א:

**וראיה בן שובל הוליד כו'.**אע"ג דלא כתיב האי קרא בתר ואורי הוליד את בצלאל (שפסוק וחור הוליד את אורי ואורי הוליד את בצלאל כתיב בד"ה (א' ב' פסוק ך') ופסוק וראיה בן שובל כו' כתיב בד"ה (א' ד' פסוק ב') שכך כתיב שם בני יהודה פרץ חצרון וכרמי וחור ושובל וראיה בן שובל הוליד את יחת וגו' אך כיון דכתיב בתר בני יהודה פרץ חצרון וכרמי וחור חשוב כאילו כתיב התם וחור הוליד את אורי ואורי הוליד את בצלאל ושובל וראיה בן שובל הוליד וגו' ויחזרו כל התוארים ממלת ושובל עד מלת להד על בצלאל הנזכר בהוספה הנ"ל והיא כעין גז"ש במלות שוות) ואין לנו להרהר אחר חז"ל בדרשות כאלו אע"פ שיפרשו שמות רבים על אחד שלא כפשט הכתוב. שאין ספק שדבריהם דברי קבלה. וכל זה מכלל ספר יוחסין שנאבד ממנו שהיה ארוך מאד כדאי' בספר יוחסין בין אצל לאצל כמה גמלי טעוני (ע' רש"י ד"ה א' ח' כ"ט) ד"ה ובגבעון ישבו ובסוף דבריו שם ע"כ הכרח לומר שהדברים סתומים מאד ביחסם בדברי הימים ויש עליו פירוש זולת הפשט. וכן אמרו בפ"ק דמגילה גבי ואשתו היהודיה. דבריך סתומים ואנו יודעין לדרשן (יפ"ת בתוספות דברים):

**מה שקרא לו אומתו.**כלו' שיודעיו ומכיריו קראוהו כן על שם שעשה המשכן בצלאל בצל אל ומ"מ מלת שלו לא נתיישבה אבל יש גורסין מה שקרא לו אמו:

**שהראהו הקב"ה למשה כו'**כדלעיל סי' ב':

ושובל שהעמיד שובךוהלמ"ד מתחלף בכ"ף בא"ת ב"ש:

**שהיה עומד כשובך.**שהוא גבוה כשובך:

משכן כשובךשיכנסו ישראל לשם ברגלים כיונים אל ארובותיהם. וע' בפסיקתא דרש מקרא זה וכיונים וגו' על עליית ישראל לירושלים להתפלל (רד"ל). ועוד מדמהו לשובך שכמו שבשובך יש בו קנים הרבה כן היה בו במשכן מקום לכהנים ומקום מיוחד לשכינה (יפ"ת):

שנתן חתיתופחדו ואימתי של הקב"ה על ישראל וכ"ה בתנחומא בהדיא:

שאיחהשחיבר וחפר כד"א קורעין ולא מאחין. תרגום ועת לתפור ועדן בחיר לאחאה ור"ל שע"י המשכן ראו כבוד ה' ונתחברו לו להקב"ה לעבדו בלב שלם:

**אחומי שנתן אימתו של הקב"ה על ישראל.**ע"י המשכן שראו כבוד ה' רגזו וחלו מפניו. ודרש אחומי כמו אימה שאין הברת החי"ת ניכרת כל כך. וגם שם הארון שמשם יראה יוצאה לעולם כמ"ש בב"ר פ' נ"ה:

ובני דן חושיםואי' בב"ר פ' צ"ד סי' ח' בתורתו של ר"מ מצאו כתוב ובני דן חושים ר"ל שכתב כן לפרש הפסוק שלא נטעה לומר מדכתיב ובני דן ששני בנים היה לו. ולכן היה ירוד כי לא היה לו רק בן א'. אבל אי לאו הכי לא היה ירוד מכל השבטים שגם גד ואשר ונפתלי כמוהו:

**שלא יהיו מבזים אותו כו'**כלו' מה שהיו בצלאל ואהליאב נזכרים יחד שלא יבזו את שבט דן מאחר שאהליאב נחשב עם בצלאל וגם בצלאל לא יתגאה מאחר שגם אהליאב נמנה עמו:

**אל יהי אדם מניח בצרו.**פי' עוזרו וגבורתו. שאם יש לו עוזר לא יבזה אותו לקטנותו לומר שאינו צריך לו. וזה מענין אזהרת אל תהי בז לכל אדם. והביא ראיה מן המקדש שנעשה בגדול היינו שלמה המלך שנתן תנית כל הבית והכלים כמו שקבל מדוד אביו. וחירם ממטה נפתלי הרי מזה נראה שגם הגדול טוב לגו עזר הקטן:

שלמה מיהודה וחירםמדן שנא' (מ"א ז) בן אשה אלמנה מטה נפתלי ובד"ה כתיב בן אשה מבנות דן שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן. כצ"ל (א"א):

**אמר הקב"ה אני הוא בצרכם.**פי' אני הוא בעזרתכם ובמבצרכם אל תניחו בצרכן ר"ל עזרתכם ומבצרכם. ולא בצרן של אבותיכם פי' עוזר ומבצר של אבותיכם והיינו הקב"ה ע"ד רעך ורע אביך אל תעזוב שדרשו על הקב"ה שהוא רעך ורע אביך אל תעזוב אותו כדלעיל פ' כ"ז ולשון המדרש הוא מגומגם ונראה שכך צ"ל אני הוא בצרכן ובצרן של אבותיכם אף אתם אל תניחו אותי:

**דכתיב והיה שדי בצריך.**לא מייתי מהכא רק רמז למה שאמר שהקב"ה בצר כדכתיב התם והיה שדי בצרך שפי' ג"כ המקום יהיה מבצרך:

עשה אותו בצריךאע"ג דהוא לשון עזרה. מ"מ מדלא קאמר עזרה בהדיא דריש נמי שיהיה עמך בצרה. וענין זה כביכול ה' מצטער בצרתך כמו עמו אנכי בצרה:

**ד"א בצריך שאם באו שונאיך כו'.**מוסיף לומר דלא מיבעי כי יצילנו ה' אלא שיפגע באויביו:

ד"א שנעשה חומותיךבא להוסיף ולומר שלא יגע בו רע מכל צדדיו כמוקף חומה:

אמר הקב"הודריש והיה ל' עבר מדלא כתיב ויהי משום דהיה הוא לשון עבר ול' עתיד מדכתיב והיה שהוי"ו מהפכו להבא:

בעוה"ז אני חומהכשכתיב וה' סביב לעמו:

**וכן קראתי בשמך לי אתה.**דכתיב מקמיה כי גאלתיך דהיינו לשעבר. והדר כתיב קראתי בשמך לי אתה כי תעבור במים אתה אני לעתיד: