כך פתח רבי תנחומא לך ה' הצדקהדרש ויתן ל' מתנה וחסד וצדקה. ולזה מביא פסוק לך ה' הצדקה. ואגב אורחיה מפרש ליה בכמה אנפי:

מהו כןכיון שהצדקה אצלו ולמה הבושת הזה ודריש אפי' בשעה כו' ופי' הכתוב כך הוא אף כי לך ה' הצדקה שאתה מביט את צדקותינו שאנו עושים צדקה אין לנו מצח לשאול מלפניך דבר בזכותינו כי אנו מתביישים ממעשינו הרעים שהם מכריעים לחובה לבד במעשר ראינו שהתורה התירה לנו בעבור זה לעורר צדקתינו ולומר שישגיח עלינו בעבור זה כמ"ש עשר בשביל שתתעשר:

**כ"מ שכתוב בתורה השקיפה.**בתורה לבדה ולא בנביאים וכתובים. ובתורה באמת אין גם א' מל' השקפה שאין בו צער חוץ מזו ובזה גלתה התורה לנו גודל כח של מוציאי מעשרות שהופכין את הקללה לברכה:

**חוץ מזו אמר רבי אלכסנדרי כו'.**נראה שטעות נפל בכל הספרים בכפל מאמרו של רבי אלכסנדרי וכצ"ל חוץ מזו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך. אמר רבי נחמיה אפי' כו'. פי' דרבי נחמיה מפרש שני פירושים על פסוק לך ה' הצדקה. שפי' ראשון קאי אנתינת צדקה שיש לנו בושת פנים לבא בזרוע לאמר להשי"ת תן לנו דבר מה בשכר הצדקה שאנו עושים. אבל בשכר המעשיות יש לנו לבא בזרוע וחדמסיים. ולפי פי' שני ביאר הכתוב לך ה' הצדקה לך נאה לעשושת צדקה עם הבריות שאתה נותן להם ברבוי והשפעה די מחסורו אשר יחסר לו. אבל לנו בושת הפנים למה כשאנו נותנין צדקה ומעשרות אינו אלא דגר מועט אחד מעשרה וא' מחמשים כו' ואפילו בדבר מועט כזאת אינם נותנים בשלימות ובעין יפה (ת"נ):

אפי' בשעה שאנו מביטים במעשינו הטובים יש לנו בושת פניםשאין אנו עושים כראוי וכדמפרש. והשתא הוי לך ה' הצדקה כולל אפי' מעשר שגם הוא ממיני הצדקה ללוי לגר ליתום ולאלמנה:

והוא נותן זרעהאריס נותן הזרע משלו וג"כ הפעולה היינו הטורח בזריעה וקצירה:

אחד מג' תרומה מדאורייתא חטה אחת פוטרת כל הכרי. אך מדרבנן עין בינונית נותן א' מחמשים:

**רי"א לנו בושת הפנים שלך הצדקה.**הפך ל' הכתוב. מפני שבענין זה הבושת פנים שהוא המעשה רע קדם אצלם (והיינו צלם מיכה) ואח"כ הצדקה שאעפ"כ העבירם בים:

ושלך הצדקהפי' אע"פ שלנו ואתנו הבושת הפנים. עשית אתה עמנו צדקה:

**וכספו של צלם מיכה עובר בים.**דקדק בלשונו וכתב כספו של צ"מ ר"ל לא שפסל מיכה עצמו עובר עמו. כי עדיין לא נעשה אלא בימי השופטים נעשה אלא כספו עבר בים. עי"ל שכוונתו על הטס של כסף שהיה חקוק בו השם שבו עשה מיכה העגל ואי' במדרשות שהיה כתוב עליו עלה שור עלה שור והוא השליכו אז לאור ויצא העגל. וכמו שפרש"י בחלק כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף בא מיכה ונטלו בהחבא והיינו כתיב ועבר בים צרה כשהעביר הקב"ה לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם לעבוד העגל ע"כ. אבל לקמן בבמדב"ר פ' ט"ז אי' כשעברו ישראל בים צלמו של מיכה עברה עמהם. וזהו ע"כ כלשון שני שכתב רש"י בחלק וז"ל ל"א מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל הים ע"כ:

**נאה היה לאבותינו כו'**כוונתו להגדיל החטא שלהן שחטאו היפך טבעם שלפי קדושת טבעם היה נאה להם לומר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ולא לאמר לעגל אלה אלהיך וגו'. ולכך הביא ג"כ מאמר יהושע למשה קול מלחמה במחנה לפי שהיה ידוע ליהושע מקדושת טבעם להטיב ולא להרע לכך לא חשדן לכף חובה אלא לכף זכות ואמר קול מלחמה במחנה כו':

**א"ל משה אין קול ענות גבורה והיה כאשר ירים משה כו'.**לפי שרצה משה לומר ליהושע כי אינה קול מלחמה אלא קול חרופין הקדים משה לומר לו כי אין בהם זכר נפלאות ה' אלא שכחו אל מושיעם ולא זכרו מה שגבר ישראל בזמן שהיו מסתכלים כלפי מעלה דהיינו כאשר ירים משה ידו כמ"ש ז"ל ולא מה שנצחם יהושע הפך המערכה והיינו ויחלוש יהושע כדאי' בתנחומא סוף בשלח:

**קול חרופין.**ופי' ענות דברים המענין את נפש השומען כשנאמרין לו כדכתב רש"י בחומ"ש:

חסר כלוםר"ל מה היה מקרא חסר אם לא היה כתיב ויעשו נאצות גדולות:

צריך לירדפי' ראוי:

דייך ע"כדי היה ברעה שעשו. אלא שעוד הוסיפו ברעה והקריבו המן לפני העגל:

**ולחמי אשר נתתי לך סלת שמן ודבש.**והיינו המן שהיו החולים טועמים אותו כסולת מעורב בדבש כדלעיל פ"ה:

**וחוזר ויורד ביום האחר.**בתנחומא ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה'. מהו ויהי וירד למחר כד"א (ישעיהו נ״ו:י״ב) והיה כזה יום מחר:

וחוקק להם לוחותס"ל שאחר שעשו העגל נתן ה' למשה הלוחות כדלקמן. ומכיון דכן בעוד שהיו עושים העגל חקקם ה'. דאי מקמי הכי למה עכב את משה שם ולא נתנן לו מיד:

וחוקק להם לוחותוהא דתנן באבות שהלוחות נבראו ע"ש ביה"ש היינו לוחות בלי חקיקה:

**שנא' ויתן אל משה.**לא יליף מהכא אלא שאחר מעשה העגל נתן לו הלוחות כדלקמן:

**הה"ד מתן אדם ירחיב לו כו'.**שמה שזכה משה אל כל הכבוד הזה היה בנדיבות ולזה הביא המדרש דמתן אדם ירחיב לו. וענין הנדיבות הוא מה שארז"ל בתחלה לא ניתנה תורה אלא למשה והוא נהה בעין טובה ונתנה לישראל. והקב"ה שהכל צפוי לפניו נתן לו בשכר זה סתרי תורה ודבר עמו:

שאדם נותן משלוולא מן הגזל דשונא גזל בעולה. ודרשו כן מדכתיב מתן אדם לומר שיהיה של אדם. ולא גזל:

**באבין רמאה כו'.**שאבין נתעשר מאד שמצא סימא ע"י טוב לבו ונדבתו שעשה בעת עניו. וזהו מתן אדם ירחיב לו אח"כ בנכסים רבים עד שנטלו אותו והושיבוהו אצלו לקיים מתן אדם ירחיב לו ולפי גדולים ינחנו:

**כמו שכתוב במגילת אסתר.**לא נמצא שם אלא בהמקומות שנרשם ביד יוסף ואפשר שהיה כתוב כמ"ש במ"א. והוא ר"ת מקום אחר וחשבו שהוא ר"ת של מגלת אסתר:

**אתה אומר אם כו'.**כלו' דבזכותו זכו בניו וה"ל כאילו אמר לו ה' כן:

**בו בל' אני מקלס כו'**דע"י שהקילוס הוא בלשון שאמר אברהם יזכר למו זכותו. וזה הוא פי' סיפא דקרא ומדברך נאוה ר"ל שבא להזכיר זכות של אברהם שאמר אם מחוט גו'. וז"ש כחוט השני וגו'. וכן הפסוק השני מה יפו פעמיך בנעלים עי"כ יזכור למו שהם בת נדיב זה אברהם וכו':

לשני בקריםמפני שהיום הראשון לא נתפרש אי היה בהשכמה או לא. לא חש להזכירו כאן שידענו דשני בקרים היינו זולת היום שלא נזכר בו בקר:

גבול של כאו"אשלעתיד אפי' גבול כל יחיד יהיה גדול וכדשנו בפ' יש נוחלין. ועושי המשכן עצמם שמתו אז יזכו שהם חיים לימות המשיח כמ"ש בפ"ק דיומא מי לא אתו משה ואהרן בהדייהו:

גבול של כאו"אדייק מדכתיב גבולך לשון יחיד דה"ל לומר גבולכם:

**ג' דברים נתנו מתנה לעולם.**שהעולם בלתי כדאי לעכבם אילולא שחננם ה' לעולם כנותן מתנה בלי תשלומין:

**ג' דברים כו'**פי' למעוטי שאר דברים דקחשיב בב"ר פ"ו סי' ז' ע"ש:

הגשמים והמאורותהקדים גשמים למאורות אף שהמאורות היו קודמין לבריאת העולם כדי להסמיך מאורות לתורה על שם כי נר מצוה ותורה אור:

ויתן אותם אלהיםדה"ל למימר וישם א9ותה:

שנא' ויתן אל משהדהול"ל וישם לפני משה. וכתיב ויתן למימר דהוה מתנה. והנה חשב כאן ג' ענינים כוללים. הגשמים הם עיקר חיות העולם שבלעדם אין קיום העולם וניתנה במתנה להם להוריד בזכותם ובמעשיהם. וכן המארות הם ג"כ עיקר הקיום. כי אלולי האור אין תועלת בעולם ואין הנאה ותענוג מכל מאויו בעולם. והם ניתנו במתנה שיאירו תמיד ולא כענינים הפרטים שיעזרו לפעמים בהמציאות כי אפשר מבלעדם. וכ"ז בענינים הגופניים. והעיקר הג' הוא התורה שהיא שלימות הנפשיי ואור האמיתי שניתנה במתנה בלי זכות. ואחר שניתנה היא ביד האדם ובכחו להשיגה מה שלא היה בכח השכל להשיגה מעצמה. ולכן כתיב בשלשתן לשון מתנה:

**הה"ד כי ה' יתן חכמה.**כדמסיק שנדרש מקרא זה על ישראל שלמדם ה' מפה לפה דהיינו מפיו דעת ותבונה והיינו סתרי תורה. ואיידי דמייתי לה דריש ליה בהא דר' יצחק ור' לוי:

**גדולה החכמה וגדולה ממנה כו'.**מדחלקו לשני בבות ש"מ שזה גדול מזה. והנה רש"י פי' שחכמה הוא מה שאדם שומע מאחרים ולמד. תבונה מבין דבר מתוך דבר מלבו. ודעת היינו רוה"ק:

אבל למישהוא אוהב ביותר:

תמחויפי' קערה גדולה. יש לבני אדם חשובים קערה גדולה ויש בגופה של קערה מגורות מגורות ודומין לקערות קטנות בתוך קערה גדולה. ויש בה כל מיני מזון מינין מינין (ערוך):

ונתן לו מנההמנה יותר מיוחד וחשוב מן החתיכה:

הפיצטליןפי' בלשון רומיי מין פת קטן (מוסף הערוך). ובספר אור אסתר כתב שהוא מלשון פאסטילו או פסטילוס והוא רקיקים עשויים מעיסה שנילושה במי ביצים וצוקער וקנה בושם:

ולראות דמותוהכוונה בזה שבקשו להשיג אמתת מציאותו ודבקותו עמהם כהשגתו לנביאים המשיגים מציאותו במציאות האפשרי בחקם עד שנתאמת להם מציאותו. וכן שמיעת הדברים מפיו ממש כדרך הנביאים. ולפי שזה נמנע ההשגה אלא לנביאים בדבקותם בהכנתם מה שלא היה בחק ההמון הזה שהיו נעדרים מההכנה. על כן אמר שהוא כבקשת שטות (ובשהש"ר פ"א סי' י"ד אמר שהוא כבקשת תינוק) והשיב שכדי שלא יהיה פ"פ לומר שלפי שלא נתאמת להם מציאותו ודבקותו טעו בעגל. שאילו נתאמת להם היו מכירין כי אין צריך אמצעי בינם לבין יתב' ולא עשו אלהים אשר ילך לפניהם לאמצעי במקום זה משה האיש. וכדי שלא יאמרו כן הוצרך לשנות טעמם לטובה לתת להם הכנה בעת ההיא להשיג מדריגת נבואה עם שאינם מוכנים מעצמם:

מנשיקותתרתי משמע שאמרו רצונינו לראות מלכנו ולשמוע מפיו הדברות:

שומעין לשוטהבתמיה. וכי בשביל ששאלו כך היה צריך למלאות משאלתם:

כמד"א וידבר אלהיםמייתי מדכתיב וידבר אלהים את כל הדברים מקמי דבר אתה עמנו ונשמעה דמשמע שכל הדברות ממש שמעו ישראל מפי הקב"ה. והיא דעת רבנן בחזית פסוק ישקני:

**הוי כי ה' יתן חכמה ויתן אל משה.**כלו' פי' כי ה' יתן חכמה היינו מה שנתן לישראל ע"י משה. ופי' מפיו דעת ותבונה היינו מה שנתן להם מפיו ממש. וקרי להא דעת ותבונה מפני שהשיגו אז כשדיבר עמהם רוה"ק ודעת יתירה לידע את ה' וליראה ממנו ולהבין דבר מתוך דבר:

הוי כי ה' יתן חכמה ויתן אל משה. הוי מפיו דעת ותבונה שנתנה להם תורה מפיו של הקב"הכצ"ל (יפ"ת):

הה"ד ותתן לי מגן ישעך וענותך תרבניכדמסיק שמשעשו אותו מעשה נתן הקב"ה למשה את הלוחות. ואגב דריש ליה לקרא אנפי אחריני:

כמ"ש בב"ראין זה בב"ר. אבל הוא בשוח"ט מזמור י"ח:

**לא היה צ"ל אלא וה' עודנו עומד.**שהרי הקב"ה בא אליו שנא' וירא אליו ה' וגו':

אלא תיקון סופרים הואר"ל שבאמת השכינה היתה ממתנת לאברהם אלא שהכתוב תקן הדבר מפני כבוד כסופר זה שמתקן דבר מה:

דונטיבאפי' בלשון רומיי מתנות שמחלק שר צבא לחילות בעת צאתם נגד אויביהם (מוסף הע'):

אנוניתפי' בלשון רומיי מזון וסיפוק (מוסף הע'):

והוא עוסק למעלהשהיה חוקק להם לוחות לתת להם חיים כדלעיל:

יש עניו גדול מזהשאינו פוקד על מה שנגעו בכבודו כאילו אינו מחשיב כבודו לתבוע עלבונו:

**ד"א ויתן אל משה רבנין אמרי כו'.**שמדכתבה התורה נתינת הלוחות קודם לעשיית העגל ש"מ שכך היה המעשה. והורה לנו התורה בזה שאילו קדמה המעשה לנתינת הלוחות לא היה הדין נותן ליתן להם הלוחות. ומשה אע"פ שנודע לו מעשיהם מ"מ לא הניחם שם אלא לקחם עמו ושברן אח"כ כדי שיראו ישראל מה שהפסידו. ורבי לוי פליג מדכתיב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו והדבור לא נגמר עד למחרתו ביום ירידתו. וס"ל לר' לוי אף שכבר חטאו נתנם לו הקב"ה שלא למנוע מהם הטובה. וזה מחסדו יתברך. ומשה שברן שלא ברצון ה'. ומדכתיב נתינת הלוחות קודם למעשה לא הוקשה לו דאין מוקדם ומאוחר בתורה:

מהו לדבר אתושלא יצדק הלשון הזה אלא בין אדם לרעהו שדומה לו. אבל בדבור ה' לאדם אין לומר כן. ולזה אמר שהוא דרך משל כרב עם התלמיד אחר שלמד הדבר כהוגן. והכוונה להודיענו שלמד הדברים כהוגן:

מהו ככלותונקיט פירוש ככלותו בתר פירוש דלדבר אתו משום דהוה קרוב לדרוש מככלותו שנמסרה לו התורה במתנה ככלה לפי שהיה לומד ושוכח וכדפרש"י בחומש. אבל מכיון דדריש לדבר אתו שהיה אומר רבו עמו הרי שס"ל שלא היה שוכח. בעי א"כ ככלותו במאי תוקמיה:

שערבה לבעלהבתנחומא גרס ערבה על בעלה ומתאוה להיות שומע את דבריה:

בכ"ד מיני תכשיטיןהכתובים ישעיה העכסים והשביסים והשהרונים עד חגורה ומעשה מקשה ופתיגיל:

היא מגלה פניהכלו' שמפרסמת צניעותה ע"י שמוצאת שלום בבית בעלה:

צנוע ככלהשלא ימצאבו דבר של דופי:

ומפורסם במעשים טוביםהיינו שיהיה בו מעשים טובים בפועל בקום עשה:

**אמר ר' אבהו כל מ' יום כו'.**ויתן דריש לשון מתנה:

ושוכחכי ע"י שהזמן מועט והתורה מרובה כשהיה למד זה היה שוכח זה:

**נתן לו הקב"ה את התורה במתנה.**כי הנותן בעין יפה נותן ולכן לא היה שוכח אותה. ומדכתיב ויתן ככלותו לדבר אתו משמע שלא נתנו לו במתנה אלא לסוף ארבעים יום:

וכי כל התורה למדמילתא באפי נפשא הוא ולפרש לשון ככלותו קאתי:

אלא כללים למדוהופירשו גדולי הקדמונים ז"ל שנתן לו כח ובינה בזכרונו לזכור כל התורה שבע"פ הארוכה מארץ מדה עפ"י התורה שבכתב בקיצור נפלא. מפני שהתורה שבכתב דרכה לכלול ענינים הרבה מחכמת תורה שבע"פ בקיצור נפלא. באופן שיקמוץ הלומד ממנה במלא קומצו ממנה הזכרה רבה בתורה שבע"פ:

הוי ככלותופי' לשון כללים:

מהו שני לוחותפי' למה ניתנה בשני לוחות אחר שכולם היו יכולים לכתוב בלוח אחד. ומשני כנגד שמים וארץ לרמוז שבשבילם נבראו שמים וארץ כמאמר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:

שמים וארץפי' בתורה נברא העולם. ולכן בלוח א' שכתוב בו דברים שבין אדם למקום נברא בו שמים. ובלוח שני שכתוב בו דברים שבין אדם לחברו נברא בו הארץ. אי נמי שבזכות הלוחות השמים וארץ קיימים:

כנגד חתן וכלהפי' לוח א' היה בדמיון חתן ולוח שני בדמיון כלה. כי הלוחות היו חמשה כנגד חמשה כדמות משפיע ונשפע:

**כנגד שני שושבינין.**פי' שני הלוחות היו בדמיון שני שושבינין. כי ישראל היו בדמיון הכלה והקב"ה כביכול בדמיון החתן. ולכך היו שני הלוחות שושבינין:

כנגד העוה"ז ועוה"בכלו' דע"י התורה נקנה אלו שני עולמות:

לחת כתיבכלו' כאילו היה לוח אחד שהיו שוים במדה ובמשקל:

לא זו גדולה מזוואשמועינן גודל הנס כי אין כח בב"ו לעשות ב' דברים שוים זה לזה בצמצום (יפ"ת). והתו"נ כתב פי' מפני שבלוח אחד נכתבו ה' דברות ארוכות כגון אנכי ולא יהיה לך וזכור את יום השבת ולא תשא וכבד את אביך. ובאחת היו ה' דברות קצרות כגון לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד. וא"כ בלוח א' היו תקל"ג אותיות. ובלוח השני היו כ"ז אותיות. ובכללם היו תר"ך אותיות. וא"כ ה"א דלוח א' היה גדול וא' קטן. קמ"ל שהיו שוין:

ולמה של אבןר"ל דלא ה"ל להזכיר שהיו של אבן. ועוד דסנפירין היו ולא ה"ל למכתב בהו אבן סתם (רש"א):

**שרובן של עונשין שבתורה בסקילה.**לפי שהנסקלין הם י"ח כדחשיב בפ"ד מיתות. אבל הנשרפין הם י"א ונחנקים הם ח' ונהרגין הם ב'. ובכללם הם ל"ט כמנין המלקות:

בזכות יעקבפי' על שיעקב מסר נפשו על התורה ללמוד יום ולילה כמאחז"ל על פסוק איש תם יושב אוהלים. לכך זיכה את בניו לקבלת התורה. ואין זה סותר למ"ש לעיל פ' כ"ח שלא ניתנה תורה אלא בזכות אברהם. דודאי שלא קבלו ישראל את התורה אלא בזכות יעקב אלא שבזכות אברהם נשתתקו המלאכים שקטרגו לבלתי לתת את התורה לישראל (תו"נ):

לחייו כאבןר"ל דריש לוחות מלשון לחיים שמשים לחיו כאבן שאינו נמחה מפני דריסת הרגלים כך לחייו אינם נלאים מלחזר אחר תלמודו (רי"ף):

והלוחות מעשה אלהים המההמסדר את הספר הביא הדרשות לפי' והלוחות כאן אף שהפסוק הזה בתורה אחר פר' העגל כדי לסמוך דרשות הלוחות להדדי (תו"נ):

ב"קענין ב"ק כבר פירשתיה בתנחומא ס"ז:

אוי להם לבריותפי' אותן צרות וגזירות רעות הבאים על הבריות באות להם מעלבונה של תורה (חות יאיר) והענין הוא דרך משל לפי שהתורה ניתנה בהר חורב שהוא הר סיני וכשישראל אינם עוסקים בתורה צריך שיחשוב האדם שהר חורב בעצמו מכריז ואומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וביאר את רעתם ואמר שכל מי שאינו עוסק תדיר בתורה נקרא נזוף:

מעלבונה של תורהשהם עולבים אותה ואין מחשיבים אותה לעסוק בה:

**שכל מי שאינו עוסק תדיר בתורה כו'.**וכדאי' בריש שמואל רבתי וז"ל העושה תורתו עתים מפר ברית כו' ומה התנוק הזה מבקש לאכול בכל שעות היום כך אדם צריך להיות יגע בתורה בכל שעות היום ע"כ:

נזוףלשון נזיפה:

**מהו חרות ר"י ור' נחמיה ורבנן.**ר"ל שהיה קשה להם מאי חרות על הלוחות כי מהראוי יאמר חרות בלוחות. ולכך אמר אל תקרי חרות אלא חירות. כל אחד לפי שיטתו. שהוא על הלוחות כלו' על דבר הלוחות. שבזכות תורת הלוחות אם היו בלי מכשול העגל היה חירות (אלשי"ך):

מן הגליותשכל זמן שהם עסוקים בתורה ניצולים מן השעבוד:

חירות ממלאך המותובגמרא מקשה למימרא דאי לא חטאו לא מתו והא איכא פרשת יבמה ופ' נחלות. ומשני על תנאי נאמרו:

חירות מן היסוריםפי' שע"י קבלת התורה נתרפאו ולא היה בהם חגרים וסומים וזבים ומצורעין. כדאי' במדב"ר פ' נשא:

אם יבא מלאך המותכלו' כך היה מאמרו של הקב"ה אם יבא כו':

הוי חרות על הלוחותר"ל בשביל הלוחות:

מהו כי בששפי' למה נקט ל' בושש ולא איחור:

למ' יוםבתחלת שש. וכיון שבאו שש ביום המ' ולא בא מצאו מקום לטעות. וענין טעותם היה ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות. אלא כשטעו וחטאו והודיעהו ה' למשה נתעכב שם עוד יום להתפלל עליהם. ורש"י יש לו דרך אחרת שהוא ז"ל פי' שהם חשבו שהיום שעלה הוא מן המנין. והוא אמר להם מ' יום שלמים ולילו עמו ואין יום עלייתו לילו עמו שהרי בז' בסיון עלה נמצא מ' יום בי"ז בתמוז היה. בט"ז בא שטן וערבב כו' ותוספות דחו פרש"י ע' בדבריהם:

מצא את ידוכלו' מצא מקום להטעותן שערבב את העולם והראה להם דמות חשך ואפילה וערבוביא. לומר ודאי מת משה ולכך בא ערבוביא בעולם והראה להם שהיה משה תלוי בין השמים והארץ. כלו' שמת והראה להם דמות מטתו כדאי' בפ' ר"ע:

קציעי צואריאצ"ל קטיעי צואריא (א"א) ופי' קטיעי וכריתי צואר שאין אתם זוכרים הראשונות. והידי משה גרס קציעי צווארי. ופיש שאמר להם אפי' אתם חותכים צוארי לא אתאפק מלהוכיח אתכם והם עשו כן והרגוהו. ולמד שהרגוהו מויבן מזבח לפניו כדבסמוך:

מה נסים עשה לכםודמות משה שראיתם תלוי בין שמים לארץ הוא מעשה שטן (תו"נ):

נתייראוהא דלא מסר עצמו על קידוש השם אמרו לקמן בויק"ר פ"ו שאמר אהרן אם הורגין אותי שאני כהן ונביא מתקיים אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ומיד הם גולים:

מה מזבחפי' מה נתינת טעם וירא אהרן לבנין מזבח לכן דרשו מן הזבוח שלפניו. ופי' ויבן נתבונן כדפי' גבי ויבן נח. דאל"כ לכתוב ויבנה מזבח:

**אין כבודו כו'**שאני כהן גדול:

כדי לאחר לשון איחור ועיכוב:

**אמר עד שאני בונהו לעצמי משה ירד.**שיודע היה אהרן שהמ' יום צריכים להיות שלמים כנזכר והיה סבור לאחר ולעכב בבנינו עד למחרתו. ומעשה שטן הצליח להשלים מלאכתו במן מועט. ולפי פי' ראשון שכתבנו שהטעות לא היה רק בין קודם שש לאחר שש. א"כ סבר אהרן שבוודאי יבא משה בו ביום. ולכן אמר עד שאני בונה משה ירד:

והנביא צווחפי' והנביא מפרסם הענין:

**אכן השכימו כו'**וה"ק אכן זה דרכם כי השכימו השחיתו במעשה העגל. וכן תמיד עושים רשעתם בהשכמה:

**כל מקום שאתה מוצא כו'**אין למדין מן הכללות אף במקום שנא' בו חוץ. ואפי' בדינים והלכות. מכ"ש בדברי אגדה שעל הרוב דברו. וכדרך אסמכתות המדרשות בכל מקום:

**שאתה מוצא ישיבה כו'**הטעם כשבני אדם רוצים לישב בשלוה השטן מקטרג ומהפך השמחה לאבל:

**ומה היה בסופן ויהיו המתים כו'.**משום שלכאורה י"ל שהתקלה היה חטא ויצמדו לבעל פעור כדכתיב הרגו איש את אנשיו הנצמדים לבעל פעור. לכן אמר מה היה בסופן ויהיו המתים במגפה שר"ל שבזה ראיה שעיקר המגפה לא היה אלא בסבת חטא הזנות דהא לא נעצרה המגפה עד שהרג פנחס לזמרי (ת"נ):

הם קמו לצחקס"ל שלא היה הטעות בשעות אלא ביום העליה כדרך רש"י:

בקש משה לירדשחשב לירד תחלה להעביר העגל והחוטאים מן העולם ולעלות אח"כ להתפלל. ועז ראה כי יצא הקצף מלפני ה'. וראה שבטרם ירד תפגע מדה"ד בישראל. ולזה נתעכב והתפלל:

ונתיירא מהםשלא יזיקו לישראל וגם שלא יזוק אותו כדאי' בדב"ר וע"ש מ"ש:

ואחז את הכסאכלו' שנעזר מבקשת מדת הרחמים כי הוכן בחסד כסאו:

פירש והגיןפרש דרשינן שפי' שדי זיו שכינתו עליו:

מנגח אותםכלו' עלה בחזקה ודחה אותם (מת"כ) ופירושו דחוק. והאמת הוא פירוש היפ"ת ז"ל שפי' אתמול מנגח אותם כדאי' בנדרים כשנתרשל מן המילה ובא אף וחימה כנגדו ובקש להרגן והקב"ה אמר לו הרף מאף ועזוב חמה. וזה פשוט שלזה רומז הדורש כאן. וכן פי' ג"כ התו"נ:

והשמדבדב"ר פ"ג במקום השמד גרס מכלה:

באו ג' אבותכלו' שזכות ג' אבות שהזכיר סלקום כאילו באו שם:

**עמוד אתה באחד.**וכן עשה:

שנא' קומה ה' באפךופי' לפ"ז עמוד באפך לעכבו אבל לצוררי התקומם והנשא בעברה וזעם. ודוד למד זה ממשה לומר כן:

מיד א"ל הקב"ה רדאין זה דבק למה שנזכר. אלא השתא הדר ארישא דקרא וקאמר דמיד כשקמו לצחק אמר לו הקב"ה רד כדלעיל. ולא קאמר לה השתא אלא למדרש רד ירידה:

ירידה היא לךפי' דבר זה ירידה וקלון לך. והיינו דקאמר למה ששחת עמך. כי אחר שהם נקראים עמך בקלונם יהיה לך קלון. ולכן השיב משה כי ח"ו שיקראו בשמי כי עם ה' אלה ואין ראוי שתגעל נפשך אותם:

**עכשיו אתה קורא אותן עמי ועד עכשיו היית קוראן עמך.**כצ"ל וכן אי' בפסיקתא משל למלך כו' ע"ש:

**אמר הקב"ה למשה בעה"ז כו'.**אין לו שייכות לדלעיל אלא בא לסיים בדבר טוב: