**פתח לרקמות כו'**דקרא אשמועינן הכבוד שעשו ישראל למשה רבם ושמחתם במשכן. והיו מביאים לו את מלאכת המשכן בכבוד גדול בקבוץ כל ישראל ולובשים בגדים נאים דוגמת העלאת ארון מבית עובד אדום בימי דוד (תו"נ):

זה המשכןדורש ג"כ על מלאכת המשכן מדכתיב לרקות ולא כתיב ברקמות (תו"נ):

זה המשכןפי' לרקמות למלאכת הרקות תובל למלך משה רבינו:

**רעותיה שהן רעיו של הקב"ה.**ברישא דקרא בכינוי בתולות הוא רמז לכלל ישראל המון העם. ובכינוי רעותיה הוא רמז לחכמים וצדיקים שבאותו הדור שהם נקראים רעים אהובים להקב"ה וכולם בכנופיא אחת באו למשה מרוב שמחת גמר מלאכת המשכן (תו"נ):

שנא' למען אחי ורעיע' ריש פרשה כ"ז:

מובאת לךשביום שנגמר המשכן. להכי חזר והזכיר הבאתו לומר שנזדרזו בו שביום שנגמר הביאוהו. וה"פ דקרא לרקמות תובל למלך. וע"י בתולות אחריה רעותיה. מובאות הרקמות:

הה"ד תאלמנהכדמסיק על ליצני הדור:

**אם בא יוה"כ אחר כו'**הוא כת"ק דר' אליעזר בן יעקב בפ' יוה"כ:

תאלמנה שפתי שקרופי' הדוברות על צדיק שמדבר עם הקב"ה שהוא צדיקו של עולם. עתק ר"ל שמזכיר לפניו עונות שכבר סיל והעתיקם הקב"ה ביוה"כ שעבר. כלו' שמחל לו:

**שהיית מתגאה בגאוה.**בוידוי עונות שנה שעבר כאילו אין לו חדשו. ובוז שהוא מבזה על כבוד קונו אינו מחשיב מ" ה' כי ביום הזה יכפר עליכם. וה"ה אפי' אם לא היו לו חדשות ג"כ אסור להתודות על עונות שנה שעברה שמבזה על כבוד קונו כנ"ל. וגם הוא ככלב שב על קיאו. אלא הכא ברובא דאינשי קמיירי שיש להם עונות חדשים. כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא:

**אפשר שהשכינה שורה ע"י בן עמרם.**שחשבו שא"א שישרה השכינה בתוכם אחר שנטמאו במעשה העגל ונסתלקה שכינה מהם:

**ו' חדשים ובשלשה מהם עשאוהו ושלשה קפלוהו.**ואע"ג דג' היה מקופל קאמר שהיה עסוק ו' חדשים שמשה רבנו היה משגיחין ומעיין בענינו תמיד:

**אעפ"כ היו מליצים אחריו.**פי' אע"פ שנגמרה מיד מלאכת המשכן שלכן הוצרך ליקפל ג' חדשים וראו כי יד ה' היתה שם שנעשה המלאכה מיד בס"ד. עכ"ז היו מרננים (יפ"ת ותו"נ):

**הקב"ה נתכוון להעמיד כו'**והקדים לצוות על המלאכה מיוה"כ כי אותו היום נתרצה לישראל ולאות שנתרצה להם צוה על מלאכת המשכן כדלעיל:

בחדש שנולד בו יצחקדלכ"ע בפסח נולד יצחק. ואע"פ שהמשכן הוקם בר"ח ולידת יצחק בפסח. כיון דהכל בחדש א' כי הדדי נינהו:

לא עשהלא עכב הקב"ה במחשבה זו ולא נתיישבה דעתו בזה אלא כיון שאמר כו':

**הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.**שלבסוף התחיל שוחק עליהם וכדמסיים הכא:

**שכל מתן שכרן של צדיקים כו'.**ר"ל אפי' שכר המצוה של מצוה שניתן בעוה"ז מתוקן לצדיקים לעה"ב וז"ש הוי ותשחק ליום אחרון. ר"ל שאפי' שכר השחוק והשחה ג"כ הוא ליום אחרון. וז"ש המד' שכל מתן שכרן ר"ל אפי' השכר של השמחה:

**הוי ותשחק ליום אחרון.**שעיקר שמחתן ביום המיתה שמה שרואין מתן שכרן ביום המיתה וכההיא מעשה דר' אבהו. וקרא באשת חיל מיירי דאפי' אשה זוכה לזה כשהיא כשרה (יפ"ת):

**וראה כל הטוב כו'**שהראו לו מן השמים:

כל אלין דאבהובל' תימה. אלו להיות לי ואני כו':

**ואני אמרתי לריק יגעתי.**בודאי לא בשפתי מרמה דבר זה. כי אם באמת כי נגד גודל האהבה המחייבת אותו בעבודת הבורא יתב' כאפס וכאין היה נחשב בעיניו מעשה עבודתו וע' מ"ש בב"ר פ' ס"ב. ובתנחומא סדר בראשית:

**זבדי בן לוי כו'**ואע"ג דריב"ל נכנס חי לג"ע. מ"מ לא קשה מ"ש כד דמיכי (פי' כשמתו). דמשום רובא נקטיה ולא חש למיעוטא (יפ"ת):

לעת מצואזו מיתה דהיינו למות במיתה קלה שהוא בנשיקה. או ע"י מלאך טהור. ולא ע"י מלאכ מות שלוחים החיצונים הנקראים מים הזידונים הבאים לשטוף העולם ומלואו. ועל זה אמר שם רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו דהיינו שלוחים החיצונים המיסרים את האדם במיתה קשה:

**מה רב טובך כו'**כי אז נגלה להם כל אותו השכר ברב טוב הצפון לעוה"ב:

**כי בו ישמח לבנו וג'**באשר אז הראה להם הקב"ה מתן שכר לשבוע מהם והשמחה הוא בו יתב' ליהנות מזיו שכינתו שהוא עיקר התענג בעה"ב:

**אימ תי הקב"ה מודיע לצדיקים היקר שמתוקן להם כו'**שהצדיק לא היה ראוי מצד עצמו לטעום טעם מיתה אלא הוא מת בעון הדור וכדי לפייסו על הצער ההיא מראה לו בשעת מיתה השכר המתוקן לו לע"ל. כי בטובת הנאה מה שעתיד לקבל ולהתענג אחר מיתה אינו מצטער מהמיתה ומקבלה בסבר פנים יפות:

**שיצא ח"ל ובא עשיר.**אפשר שיצא ע"י שום סיבה הכרחיות והצליח. וכן התלמידים שהיו מבקשים לצאת ח"ל היה מפני עניות דשרי:

**יצא לו חוץ לעיר והתפלל.**שבתי כנסיות שלהן היו בשדה (תו"נ):

**וניתן לו אבן טובה מן השמים.**ובתענית בפ' סדר תעניות אלו בעובדא דר"א בן פדת דא"ל הקב"ה אי ניחא לך דאחרובי עלמא והדר איבראי כו' לא נתנו לו מן השים. אפשר דר"א בן פדת לא רצה שינוכה לו מן עוה"ב וממילא לא היה אפשר לו להעשיר אלא ע"י מזל כו'. וכן אשתו של ר"ש בן חלפתא הבינה שינוכה לו משכרו לכן לא רצתה בהמתנה (ת"נ):

**הנם האחרון קשה מן הראשון.**בגמרא מפרש טעמא מיהב יהבי משקל לא שקלי:

עולמים אכ"כר"ל שאם פירוש אל בית עולמו שיעמוד שם לעולם בנצחיות ה"ל לומר עולמים שהוא ל' נצחיות כמו תשועת עולמים. הלעולמים יזנח ה'. אע"כ שפי' כל א' יש לו עולם בפ"ע:

**למה שאין מתן שכרן כו'.**אעיקר קאי דהיינו שאין ליהנות בעוה"ז מהשכר:

זה משהשהתורה מלבשת בעליה בעוז והדר שהם מתהדרים ומפוארים בעולם כמו שמצינו במרע"ה שנתהדר בקירון הפנים:

**ותשחק ליום אחרון אלו ליצני ישראל כו'**ר"ל מפ' ותשחק ליום אחרון שהת"ח אף שלפעמים הם נבזים ושפלים. לבסוף יכובדו כמאמרם ז"ל סוף הכבוד לבא. וכמו שמצינו זה במשה שאף שתחלה היה ללעג בעיני הליצנים לסוף נגלה כבודו ושחק עליהם:

**אפשר שהשכינה שורה.**פירשתי לעיל סי' ב':

לא עשהלא עשה כלום ולא דבר מאומה להשיב להם:

התחיל שוחק עליהםלעג עליהם במ"ש להם שיקימו המשכן כאילו בידם כח להקימו. ושוב יראו שאין לאל ידם ויוקם ע"י מרע"ה וידעו כי שכינה שורה על ידו:

**ולא היו יכולים להקימו.**דאל"כ מ"ט הביאוהו אל משה כי להם יאות להקימו אלא על כרחך שלא יכלו להקימו אלא באו אצל משה שיקימהו:

**רבות בנות כו'**פי' שכולם עשו חיל במלאכת המשכן זה בממונו וזה בגופו. ומשה נתעלה כולם במה שהוקם על ידו. כי זה היה העיקר:

שרתה עליו רוה"קלומר לו שיקימנו כי לולי זה אחר שראה שכל החכמים לא יכלו להקימו לא הוה ס"ד שהוא יקימנו:

**לא תאמר משה.**שאע"פ שגבור היה כדאי' בכמה דוכתי לא יוכל לבדו להקים כמה קרשים כל כך כבדות. ועוד מאין ידע לישב כל דבר על אופניו כי לא היה מהאומנים היודעים מה:

ועמד מעצמוואעפ"כ נקרא על שם משה כי כשנתן ידו עליו להקימו היה קם כדאי' בתנחומא:

**שנא' הוקם המשכן.**עיקר דיוקו מדכתיב נמי בתריה ויקם משה את המשכן. דכולי האי ל"ל לימא בא' בחדש הקים משה את המשכן. אלא דאתי לאשמועינן שהוקם מעצמו. והא דאמר משה הקימו. היינו שמשה נתן ידו עליו וקם והיה נראה כאילו משה מקים כדלעיל:

הבריות והרוחותפי' המלאכים והשדים (מת"כ) סייעו בבנינו. והיינו נבנה מעצמו דאמר שאחר שהיו הרוחות והמלאכים מסייעים היה נראה כאילו הוא נבנה מעצמו. ועיין מ"ש ריש שה"ש רבה:

בהנותומבנין התפעל. שמאליו היה נבנה:

**שהיתה שמחה גדולה בישראל.**ואע"ג דשמחת לבו קאי אהקב"ה. מוקמינן ליה ביום שמחה גדולה לישראל. שהקב"ה שמח בשמחתם:

בנים המצויינים ליהכוונה שהם נעלים כאילו היו מצויינים לעם מיוחד במעלה. והדר מפ' בנות ציון ל' תל ומצבה מל' ובנה אצלו ציון. וז"ש מה ציון זה נראה באצבע שהתל והמצבה ניכרים ומראים אותם באצבע. כן ישראל ניכרים:

שהשלום שלושנותן שלום בעולם. שלהיות טבע האנשים להתקוטט זה עם זה תמיד כדלעיל בב"ר פ"ח לא היה מקום לקיום הקבוץ המדיני לולי שה' בהשגחתו נותן שלום ביניהם:

זה ממה"מ הקב"הוכוונת הכתוב שיראו בשכינת ה' ששרתה במשכן כמ"ש וירא הם וירונו. וז"ש בעטרה ר"ל זאת הראיה היתה בהקמת המשכן שנקרא עטרה:

**מה עטרה מצויירת.**באבנים טובות ומרגליות הקבועות בה:

ולא מצאתיהילכך ע"כ קאי אמשכן דאי כפשוטו הרי לא מצינו בכל המקרא שעשתה ב"ש עטרה לשלמה בנה:

**מהו בעטרה שעטרה לו אמו כצ"ל.**פי' הא פשיטא ליה דבמשכן איירי מכח קושיא הנ"ל אבל מאי אמו. ומשני דדרך חבה קרי הקב"ה לישראל אמו:

**משל למלך כו'**שבתחלה קראה שם בת שהיא נכנעת תחתיו לא זז עד שקראה אחותי שהיא במעלת הכבוד יותר לא זז עד שקראה אמי שהיא במעלת הכבוד יותר ויותר. שהאדם חייב לנהוג בה כבוד אף מצד הדין. כן ישראל אחר שנתפרסם חבתם שקראת בת. הוסיף אח"כ כבוד להם שחשיבם כביכול כמ"ש בצדיקים שהם כשותפים עמו במעשה בראשית. כי שפע כלם העולם יורד תחלה אליהם ומהם לכל העולם ונראין כאחים שהמה עושין כביכול כמו הוא לזון את העולם. ואולם עדיין לא זז חיבתן ונתן להם כבוד יותר וקראן אמו כלו' שהוא ציית ושומע להם כבן לאמו. וכמ"ש בתנחומא חס הקב"ה על כבודן של צדיקים יותר מכבודו. שירבעם עומד ומקריב לעגל ולא יבשה ידו. וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה ידו הה"ד ותיבש ידו:

שנא' שמעי בתדהאי קרא מדריש באברהם כדלעיל בב"ר פ' ל"ט ויליף מזה שקורא לישראל בת:

**שנא' הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו.**ומסיים בשהש"ר ולאמי כתיב. ולמד לדרוש ולאומי לאמי כתיב מכפל הפסוק הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו:

בסיניפי' צאנה וראנה על מה שראו שם כבוד ה'. ששם היה עיקר הדבוק. וירושלים היא שמחת לבו כי היא מקום השראה. והוא הלב של כל העולם ממעלה. כמו הלב שממנו נובע כל חיות הגוף. ודרש עוד חתונתו על הים שאז השיגו כולם רוה"ק כמ"ש ראתה שפחה על הים כו' ואז החלה ההשראה בהם. ועיקר השמחה היה באהל מועד. וכן דרש על התחלת החתונה במשכן (ובמד"ר יהיב טעמא דכתיב ביום כלות את המשכן כלת כתיב) והשמחת הלב על ביהמ"ק:

**וכן דוד אומר יפה נוף.**ראיה למ"ש דביהמ"ק הוא שמחת לבו מייתי ממה שנקרא ירושלים משוש כל הארץ. וכדמפרש בשוח"ט שאדם עובר עבירה היה דואג בלבו וכשהיה הולך לירושלים ומריב קרבן מתכפר לו יצא משם שמח הרי שהיתה ירושלים משוש כל הארץ. וז"ש הר ציון ירכתי צפון כי שם הקרבן נשחט שנא' על ירך המזבח צפונה. ואיידי דייתי קרא מפ' נמי משוש כל הארץ בפרקמטיא וכיפה של חשבונות דקאמר בסמוך:

**וכן דוד אומר כו'**ואע"ג דמזמור זה לבני קרא הוא. מ"מ דוד אמרו שהוא חבר ס' תהלים ע"י עשרה זקנים כדאי' בפ"ק דב"ב. והיינו שהוא כתב דבריהם:

יפה נוף נופתהנוסחא הישנה יפה נוף נוספת. וכתב היפ"ת שצ"ל נופפת. דמפרש נוף ענין חנופה. וכדאי' בילקוט שהכל מניפין עליה שהכל אומרים שהיא כלילת יופי עכ"ל. והמת"כ גרס יפה נופת (וכן הגיהו בפנים המדרש) רמז לנופות שהיו מקיפין על המזב בחג הסוכות. וכתב עוד יש לפרש דצריך להגיה ננפי ופירושו כלה. והכי אי' בפ' ראוהו ב"ד ולעיל פ' ל"ו. וכן הגיה הא"א:

א"ר יוחנןצ"ל ר' יונתן (א"א):

מעשה היהכלו' דמשוש כל הארץ היינו לכל העולם שבאים ומשתכרים בפרקמטיא:

**וישב שם עט ולא מכר. אמר זו היא שאומרים כו'**ולכן רצה שתמכר סחורתו תיכף ומיד. ומ"מ אחרי שעה נמכרה:

כיפה של חשבונותכי היה העיר מלאה שמחה ועוסקים רק בענינים משמחים ובעניינים קדושים. ולכן כל החשבנות הטרידות והמביא לפעמים עצב לבעלו כי אולי הפסיד בעסקו. היה נעשה חוץ לירושלים שלא יצר ויצטער בירושלים:

ומשרחבה ערבהמשום דפי' משוש כל הארץ על כל העולם כדלעיל. ואיכא למדחי דלא מיירי אלא בא"י. להכי מייתי מדאשכחן שבחורבן ירושלים כתיב ערבה כל שמחה גלה משוש כל הארץ דלא מיירי בא"י ביחוד אלא בכל ארצות שנחרבו ע"י נ"נ:

**מהו ערבה חשכה.**פי' ערבה ל' ערב. ולפי שאף משחשכה אפשר שתהיה קצת אורה מהירח והכוכבים. לכן אמר קבלה שפירושו אפילה גמורה וחשך לגמרי כתרגום חשך קבל. והביא ראיה ודוגמא מויהי ערב ויהי בקר דאכתי לא היתה אורה כלל בעולם באותו ערב:

בעוה"זכדי לסיים בדבר טוב קאמר לה הכא:

חזיר לתוכהועי"ז יוחזר לתוכה משוש כל הארץ שכל ההולך שם ימצא שמחה וגילה שיהיה במהרה בימינו אכי"ר: