ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית. אפשר ביתו של אותו האיש משתייר בלא איש. רבי יהודה ורבי נחמיה. כן צריך לומר. כלומר בהיותו פוטיפר שר גדול ולו כמה משמרות עבדים איך יקרה שהלכו אז כולם יחד:

רבי יהודה אומר יום נבול (ספרים אחרים יום זבול) של נילוס היה ורבי נחמיה אומר. כן צריך לומר (אות אמת), וכן הוא בבראשית רבה פרשה פ"ז סימן ז' [ט]. ניבול לשון נבלה וגנאי, זיבול מלשון (בראשית ל, כ) יזבלני אישי, ורצה לומר ענין חניה של חיבור ואסיפה שמסדרין שם צרכי עבודה של נילוס להתנדב לה (יפה תואר). או פירושו זיבול זבוח, שהיו זובחים זבוח שהיו זובחים לנילוס (תוספות פרק קמא דעבודה זרה דף י"ח, ב) (אות אמת):

יום טיאטרון. טייטר חצר בלשון מקדוני, ועושים בו שחוק (רש"י). והערוך (ערך תאטרון) כתב בלשון גרמטקא קורין תיאטרון למקום שיושבין שם בגובה ורואין השחוק שעושין למטה בין בבני אדם בין בחיות רעות, כי על המעלות היו יושבין שם בני אדם זה על גב זה, ולא היו מונעין הראייה אחד מחברו, והיו רואים השחוק שעושין למטה. וכתב היפה תואר, ולי נראה שהוא היום שפורצים שפת נילוס כדי שיעלה על כל ארץ מצרים שעושים בו שמחה וגיל בארץ מצרים. וזהו שמסיים רבי נחמיה והלכו כולם לראות והוא נכנס למלאכתו, כלומר דלפי זה ניחא, הא דקא משמע לן קרא שבא הביתה לעשות מלאכתו, דנפקא מינה בהא לאשמועינן חסידותיה דיוסף, דאף על פי שכל העבדים והשפחות היו תחת ידו והם הלכו לטייל על הצחוק, מכל מקום הוא לא הלך בסוד משחקים, ולא ישב במושב לצים, אלא בא הביתה לעשות מלאכת רבו באמונה, אבל אי נימא שהלכו לעבודת נילוס ליכא רבותיה מיוסף שלא הלך וממילא נשאר במלאכתו (יפה תואר):

לחשוב חשבנותיו של רבו. משום שהוא היה הגדול שבבית ובודאי לא עשה מלאכה אלא היה מקבל החשבונות מכולם, וזהו לעשות מלאכתו המיוחד לו. ועיין בענף:

מיוסף על ידי ששימש את רבו כהוגן. כדלעיל שכולם הלכו לראות והוא לא הלך, שלא הניח מלאכת רבו מפני הטיול (יפה תואר):

שהחשיך הקדוש ברוך הוא את עיניו וסרסו. כדאיתא בבראשית רבה פרשה פ"ו (סימן ג) סריס פרעה שנסתרס בגופו, מלמד שלא לקחו אלא לתשמיש וסרסו הקדוש ברוך הוא בגופו. וקרא חשוך משום שמי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד, ב), ובמת כתיב (איכה ג, ו) במחשכים הושיבני כמתי עולם, גם מחמד עין זו אשה, כדכתיב (יחזקאל כד, טז) אני לוקח ממך מחמד עיניך במגפה, וסריס הרי הוא כחשוך:

וסרסו. ובמסכת סוטה (יג, ב) איתא בא גבריאל וסרסו, עיין שם:

זה משה רבינו במלאכת המשכן. שהיה זריז בהקמתו ובפירוקו בכל יום בעצמו כדאיתא בבמדבר רבה פרשה י"ב (סימן ט [יא]):

זה משה רבינו במלאכת המשכן לפני מלכים יתיצב. רבי יהודה אומר חזית איש מהיר זה משה שהיה זריז להביא המכות על פרעה לפני מלכים יתיצב זה פרעה כו'. כן הוא בשמות רבה ריש פרשה י"א, ואפשר שצריך לומר כן גם כאן. ופירש היפה תואר זה משה רבינו במלאכת המשכן שהיה משתדל על עושי המלאכה למהר מלאכתם שנגמר לשלשה חדשים כדאיתא בשמות רבה פרשה נ"ב (סימן ב), לפיכך לפני מלכים יתיצב שעמד לפני השכינה כדכתיב ויקרא אל משה כשהוקם המשכן, ובל יתיצב לפני חשוכים שנתפרש מתוך עדת ישראל דאיקרו חשוכים לפני השכינה אור העולם, שהיה זריז להביא המכות על פרעה שעמד בהשכמה לקראתו, ולפי זה מלאכתו פירושו שליחותו על דרך (חגי א, יג) בְּמַלְאֲכוּת ה':

עשית קודש חול. רצה לומר שבאמת לפני מלכים פירושו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואתה עשית אותו חול, שאתה אומר שפירושו לפני פרעה (יפה תואר ומעריך):

בל יתיצב כו' זה פרעה כו'. קשה כי היא נראה ההיפוך מן האמת ומקרא מלא דבר הכתוב (שמות ח, טז) והתיצב לפני פרעה ובודאי עשה כן. ויש לומר שהמדרש ירמוז כאן למה שמפורש בתורה אחר מכות החשך הזהיר פרעה למשה שבל יוסיף עוד ראות פניו ולהתיצב נגדו, וכן הבטיחו משה על זה כדכתיב (שמות י, כח-כט) ויאמר פרעה לך מעלי וגו' אל תוסיף עוד ראות פני וגו' ויאמר משה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך, וזה שאמר המדרש בל יתיצב לפני חשוכים זה פרעה שנאמר ויהי חשך אפילה שאחר מכת החשך הזהירו שבל יתיצב עוד לפניו:

לפני חשוכים זה פרעה שהחשיך הקדוש ברוך הוא לו ולארצו שנאמר ויהי חשך אפלה. כן הוא בהדיא בשמות רבה (יא, א):

אלו הצדיקים שהם עוסקים במלאכתו של הקדוש ברוך הוא. רצה לומר שעוסקים במצות ובגמילות חסדים ובמעשים טובים. ויבואר על פי מאי דאיתא בשמות רבה (פרשה מ, א) אמר רבי חייא בר אבא מהו הן יראת ה' היא חכמה (איוב כח, כח) אמר האלהים אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר, ומה שכר תורה, שנאמר ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה כו', עיין שם. וזהו שאמר כאן הצדיקים שהן עוסקין במלאכתו של הקדוש ברוך הוא, לפיכך לפני מלכים יתיצב שמתיצבים בתורה, והתורה מגינה ומצילא שלא יבוא לידי חטא חס ושלום, וזהו בל יתיצב לפני כו':

אמר כולם מעלים עולות ושלמים. כן צריך לומר (אות אמת):

בחורבה של עירו. זהו פירוש על למדברה של עירו (אות אמת). ובריש קהלת רבה ליתא זה:

וכרכמה. לשון כרכום, כלומר צבעה (מתנות כהונה). ובאמת שנמצא במסכת כלים במלאכת הכלים כרכום, אבל כאן נראה יותר דצריך לומר כרכבה, עיין בחולין דף כ"ה ריש ע"ב לכרכוב (כן הוא גירסת הערוך, אבל בגמרא איתא לכרכור) ופירש רש"י בציורים שקורין ניי"ל (רד"ל):

וסידקה. תרגום לשנים עשר קרעים (מלכים א' יא, ל) וסדקה לתרין עשר סידקין:

וסתתה. שבת דף ק"ב, ב' המסתת והמכה בפטיש, ובבא מציעא דף קי"ח, ב' החצב שמסר לסתת, פירוש חוצב אבנים הפוסל אבני גזית שיהיו אבני גויל:

אמר הרי עלי. לשון נדר הוא בכל מקום:

ולא מצאה לשעה. פירוש לא מצאה בשעה זו מה ליתן להם:

ובלבד שתתן ידך עמנו. כוונתם היה שישפיע מידיו כח ועזר אלהי עליהם, שגדולים צדיקים יותר מלאכי השרת:

חמשה סלעים. והיה לו חמשה סלעים לתת להם:

בא המעשה כו'. בריש קהלת איתא שהלך שם לשאול בשבילם:

נתן לחכמים אותו השכר. פירוש על דרך דאיתא במסכת תענית (כד, ב) שאין אדם רשאי ליהנות ממעשה נסים, והואיל ונעשה לו נס ונזדמנו לו מלאכים, לכך לא היה רוצה להנות מן השכר, שממה שאין אדם רשאי להנות אין להקריב למזבח (ידי משה):

שהשכיר עם המלאכים, וקראו עליו המקרא הזה חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב אל תקרי מלכים אלא מלאכים. כן צריך לומר (אות אמת), וכן הוא בריש קהלת:

זה שלמה בן דוד שהיה זריז. כן צריך לומר (אות אמת):

נמצא מיופה כו'. שהרי בנין בית המקדש נגמר רק בשבעה שנים ובנין ביתו לא נגמר עד אחר שלש עשרה שנה, וזה אי אפשר לומר על שלמה שיעשה כן:

בבנין בית המקדש היה זריז. דייקו זה מדכתיב (במלכים א' ו, לז-לח) בשנה הרביעית יוסד בית ה' וגו' ובשנה האחת עשרה וגו' כלה הבית וגו'. הרי דנשמע מזה שבנהו שבע שנים, אם כן למה זה מסיים אחר כך ויבנהו שבע שנים, אלא שלא תאמר שנתעצל בינתים מהבנינים ולא התעסק כל השבע שנים בבנין, לפיכך חזר ואמר ויבנהו שבע שנים למימר שנתעסק בו תמיד בשבע השנים (כלי יקר על נביאים ראשונים):

הכל מסייעין את המלך. הוא תירוץ אחר, ובא לומר שיכול להיות שגם בבנין ביתו לא התעצל. ומכל מקום לא קשה נמצא מיופה ומרובה כו', משום שבאמת היה הבנין של בית המקדש יותר מיופה מבנין ביתו. והא דנגמר בשבע שנים, משום דהכל מסייעין כו'. פירוש כשבנה שלמה ביתו כל האנשים סייעו אותו, שהכל מסייעין את המלך, ומכל שכן כשנבנה בית האלהים שהכל סייעו לכבוד ה'. ולכן הכרח שהבריות והרוחות ומלאכי השרת סייעו לבנינו, ולכן נגמר בשבע שנים, אף שהיה מיופה יותר מבנין שלמה, משום דבנין שלמה היה בלי סיוע השדים והמלאכים, ולכן לא נגמר רק עד י"ג שנה אף שלא היה יפה כבית ה':

בית זבול לך בנין בנוי בניתי. כן צריך לומר. ועיין סוף שמות רבה (נב, ד) ובבמדבר רבה פרשה י"ד (סימן ג) ובשוחר טוב. ורבי יצחק נראה דלא פליג על רב הונא, אדרבה מביא ראיה לדבריו, דלהכי כתיב בנה בניתי, משום שהיו הרוחות והשדים ומלאכי השרת מסייעים היה נראה כאילו נבנה מעצמו:

רבי ברכיה כו' שהיתה האבן נושאת כו'. משטחיות המאמר נראה שרבי ברכיה פליג על רב הונא, וסבירא ליה שלא על ידי סיוע הרוחות והמלאכים היה נבנה כל כך מהרה, רק מחמת שנבנה מעצמו ממש שהאבן היתה נושאת את עצמה כו':

והבית בהבנותו. מבנין התפעל (יפה תואר):

בנוי אין כתיב כן. כדרך הלשון:

הדימוס. שורות בנין של אבנים, וכן כתב המוסף הערוך דימוס בלשון יוני יסוד ובסיס הבנין, וגם נקרא כן סדר לבנים ואבנים לבנות:

וכי אבנים יש בבבל. שבבל היא בירידו של עולם:

בכבודו של הקדוש ברוך הוא. בבנין בית המקדש:

לפני מלכי תורה. עם הצדיקים וכדמפרש ואזיל, ונקראו הצדיקים מלכים כמה דאת אמר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, ולא היה נמנה עם חבורה שאין להם חלק לעולם הבא, והם חשוכים בגיהנם:

בקשו לצרף שלמה עמהם. שמצינו בו (מלכים א' יא, ד) נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים:

אל תגעו במשיחי. ובנביאי אל תרעו, זה שלמה שהיה משוח בשמן המשחה וגם נביא ברוח הקודש (רד"ל):

ראש לשלשלת של יוחסין. כן צריך לומר (ידי משה). ובפסיקתא פרשה ו' איתא שנעשה ראש ליוחסין. (רות ד, יח-כב) אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון עד וישי הוליד את דוד, ודוד הוליד את שלמה כן היה צריך לומר, ואינו אומר כן אלא (דברי הימים א' ג, י) ובן שלמה רחבעם, עד כאן. ועיין שם מה שכתבתי ביאורו שטעות סופר יש שם בפסיקתא:

יש להם מליצה. בנוסח כתיבת יד ליתא, ולקמן גרס רשע מוליד רשע יש לו מקרא ויש לו משל, מקרא דכתיב מרשעים יצא רשע, משל מנין מה ילדת חיפושיתא כו'. וכתב האות אמת והדין עם אותה נוסחא של כתיבת יד, שראיה ברורה היא מפסוק מרשעים יצא רשע שרשע מוליד רשע, אבל מפסוק והנה קמתם אינה ראיה ברורה כל כך, אדרבה איכא לפרושי איפכא במקום אבותיכם שהיו צדיקים קמתם אתם להיות רשעים. ועוד ראיה לנוסח כתיבת יד שבכל החלוקות לא נזכר מליצה:

סרכא. אולי מין תאנה היא (ערוך). והמשל בפי הבריות הסרכא מקים ומעמיד תאנה. כלומר מטוב יצא טוב. ובנוסח כתיבת יד כתוב סנדא דאקים תאניתא, והוא מלשון הנזכר בפרק קמא דכלאים (מ"ח) אין נוטעים ירקות בתוך סדן השקמה, ופירש הר"ש ז"ל סדן השקמה עד שלא נקצצה נקראת סדן השקמה, ושקמה הוא מין ממיני התאנים. והכי קאמר שורש השקמה שנשארה בארץ אף על פי שקצצה עלתה ממנה תאנה חשובה (אות אמת):

מה ילדת חיפושיתא קריצי בישי מינה. פירוש מה ילדה החפושית שהיא איסקרואטו, נכרתים רעים ממנה, קריצי מלשון (ירמיה מו, כ) קרץ מצפון, ועל דרך זה אמרו בשמות רבה פרשה מ"א (סימן ז) קטיעי צואריא, ובעל מתנות כהונה כתב קרוצי הוא שרץ רע ממנה. ואלו דברי תימא, וכי יש בעולם מין שרץ מוליד מין אחר והלא כל מין מוליד מינו (מעריך):

מולידין דלית כוותהון כו'. פירוש מולידין שאינם כמותם ומגדלין בנים שאינם דומים להם:

הנעצוץ. מין אילן רע, וברוש הוא אילן חשוב:

מן סניא. פירוש מהסנה שיש בה קוצים יוצא ורד:

אווגיטוס. אדון מיוחס:

אביו מלך מסוף כו'. כדכתיב (דברי הימים א' יד, יז) ויצא שם דוד בכל הארצות וה' נתן פחדו על כל הגוים, כן הוא באסתר רבה פסוק שבע ועשרים ומאה מדינה, ומאחר שכל העולם פחדו ממנו וסרים אל משמעתו מולך בכיפה מיקרי, ומדרש זה דאסתר רבה היה נעלם מהמחבר ר' אברהם אהרן בביאורו על פרקי דרבי אליעזר פרק כ"א, עיין שם:

וזה מלך מסוף העולם כו'. מפרש במגילה דף י"א, א' מקרא דמתפסח ועד עזה, עיין שם. ובפרקי דרבי אליעזר פרק י"א דרש מדכתיב והוא מושל בכל הממלכות, ובמגילה ובפרקי דרבי אליעזר שם לא חשב דוד בין המולכים בכיפה, עיין שם (רד"ל):

שנאמר ויקם דוד המלך על רגליו. דלא היה צריך לומר אלא ויאמר דוד וגו', ולמה כתיב ויקם דוד המלך על רגליו, אלא ללמוד זה אתא שהעמיד רגלי בית המקדש הוא היסוד (מנחת ערב). עוד יש לומר, דדייק מסיפיה דקרא והכינותי לבנות, ודרש מלשון בסיס וכן, היינו היסוד (מתנות כהונה):

הואיל ואת מקישו. שאמר שירה כמו אביו, אם כן מקישו מכל צד לאביו, שנמחל לו עונותיו כמו אביו, שמחמת השירה נמחל לו, כדאיתא בחזית (שוחר טוב מזמור יח) ויסע משה את ישראל כשנעשה להם הנס ואמרו שירה נמחלו להם עונותיהם כו', עיין שם:

אף זה כיוצא בו. והא ראיה ששרתה עליו רוח הקודש כדמפרש ואזיל. וכתב הרד"ל יש לומר שדרש שיר השירים לשון מחילה, כמו שרי לך ושבוק לך, והיינו שכיפרה השירה:

לבו של חכם מלא חכמה מי ישכיל עליו כו'. זה שכתוב שם לקמיה (משלי טז, כא) לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח, שכל זמן שהחכמה עצורה בלבו יקרא נבון, ומי ישכיל עליו פיהו (רד"ל), פירוש כשהוא מוציא החכמה מפיו הוא מוסיף חכמה ועומד על שרשה וכדמפרש ואזיל, וקאמר מי מחכים עליו, מודיע את חכמתו אל הבריות, פיהו, וכדמפרש ואזיל פומיה מורה עליו:

פומיה מורה עלוי. בילקוט משלי הלשון מחווה עלוי (רד"ל):

לקח שהוסיף על דברי תורה עילהו. העלה והגביה אותו למעלה ראש. ובילקוט שם הגירסא נשתנית:

ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה. זה ראייה שהוסיף על דברי תורה וכדסיים לתור להותיר (רד"ל):

תייר. פירוש מרגל:

מאן דקרא טבוואות. פירוש מי שלומד מקרא יפה. ורצה לומר ששלמה היה דורש וחוקר אחר כל יודע ספר למען ילמד הוא ממנו, וכמו שאמר אביו (תהילים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי:

לתור ולהותיר. פירוש זה דכתיב לתור פירושו להותיר. ועיין בקהלת רבה פרשה א' סימן ל"ג:

פייטנא. הבקי לעשות חרוזים ופיוטים:

כד עביד כו'. כשעושה חרוזות בסדר אל"ף בי"ת לפעמים שהוא מסיים בתי"ו ולפעמים שאינו מסיים אותו, אבל שלמה המלך עשה חרוזות ומשלים האל"ף בי"ת ועוד חמשה אותיות יתר עליהם שהם אותיות מנצפ"ך מה שחדשו הנביאים, וזהו שירו חמשה ואל"ף שיורו של אל"ף מה שנשתייר מן האל"ף בי"ת:

תורמסין. מין קטניות מר מאד ונאכל על ידי תיקון (מוסף הערוך):

איללת. תרגום ויתורו (במדבר יג, א) ויאללון:

היית צריך לכוף אזניך. ולשמוע הדברים, שהדברים עצמם מפרסמות שלמותם:

ויותר שאמרן שלמה. רצה לומר ויותר שגם האומרם הוא יקר הערך מאד, אם כן כיון שיוקבצו שני הענינים למעליותא שהדברים עצמם מפרסמות שלמותם וגם האומרם הוא יקר הערך מאד ודאי ראוי לקבלם:

ויותר שהיה כו'. רצה לומר שנאמר ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם. אפשר מפרש דעת היינו רוח הקודש וכדלקמן בברייתא דריש פרשה ב' ודעת קדושים זו רוח הקודש (רד"ל). והכי קאמר ויותר שהיה קהלת חכם מצד עצמו בהיות השגתו גבוה מאד מלבד זה היה לו גם כן כח ללמד דעת (היינו מה שהשיג על ידי רוח הקודש) את העם שהשגתם חלושה, להטעימם מפרי השגתו לקרב הדבר אל המושכל להעלותם ממדריגה למדריגה מקל לחמור בכח הדוגמא ומשל (נזר הקודש):

דוגמא. דמיון ומשל להבין על ידו תוכן העניינים:

הפקעת. פירוש חוט עב כמו (חגיגה יב, א) פקעיות של שתי. והמתנות כהונה פירש מנוד אורגים [והוא עץ קטן ועגול שהאורגים גוללים עליו הערב] ושבוש הוא (מעריך):

לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה. והטעם כי שורש חכמת התורה הוא רוחני מאד ואין בכוחו להשיגו כי אם על ידי דוגמא ומשל גשמי, ועיין בנזר הקודש בבראשית רבה פרשה י"ב (סימן א), ועיין בקהלת רבה פרשה ב' סימן י"ד:

לחורשא. יער תרגום חורשא:

ולא היה אדם כו'. מפני עובי הסבכים והאילנות:

וכסח. וקצר. פירוש כרת הקנים במגל ובמגירה:

לקופה גדולה. פירוש כפיפה. עיין ברטנורא משנה א' פרשה כ"ו דכלים וזה לשונו סל עשוי מצורי הדקל, מביאין נצרים והוצין (וקולעין) [וקורעין] אותם [ועושים מהן] כמין חוטין, ועושין מהם כפיפה וחבלים עד כאן לשונו. התבונן כי המשילו את התורה לכפיפה ומהנמנע לאחוז אותה בידים, עד שיתקנו לה אזנים, כמו כן תורתינו הקדושה, הנה היא מרמ"ח עשין ושס"ה לא תעשין, קשורים זה בזה, וכמו שאמר הכתוב (תהלים י"ט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, ואין להם בית אחיזה זולתי על ידי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והסייגים אשר אזנו ותקנו חכמינו ז"ל ושלמה היה ראשון שבהם על ידי זה ביד נקחם ועל כפים נשאנה. ועיין בעירובין דף כ"א, ב:

לקיתון. פירוש בלשון יוני מין צלוחית וכוס (מוסף הערוך):

וספק לה חבל בחבל. ספק הוא מלשון משנה בפרק י"ב ממסכת פרה (מ"א) האזוב הקצר מספקו בחוט, שרוצה לומר מאריכו כדי ספוקו (ספר נפוצות יהודה):

פתילה באיסר. פירוש נר שאינה שוה רק איסר:

עמד על דקדוקיה של תורה. דכתיב (משלי א, א) משלי שלמה כו' וכתיב בתריה (פסוק ב) לדעת חכמה כו' להבין כו' (רד"ל):

שעל ידי שאמר דברי תורה ברבים. כמו שאמרו (קהלת רבה א, פסוק א סימן ב) קהלת שהיה דבריו נאמרים בהקהל (רד"ל):

בילרין. אבן שוהם (מעריך המערכות):

דברי תורה שהם כו'. ולכאורה אין הנמשל דומה למשל, דבמשל יודע מה לחפש היינו הסלע שאבד, אבל בנמשל מה אבד שיחפש. אך יבואר על פי מאי דאיתא במסכת נדה (ל, ב) כשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, כיון שיצא בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח הכל, ולכאורה מה התועלת בלימוד כיון שמשכחין אותו. אך יבואר על פי מה שכתב האלשיך (עיין שושנת העמקים על שיר השירים פרק ג פסוק ח) על מה שאנו אומרים ותן חלקנו בתורתך לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני וקבל כל אחד חלקו בתורה, ולזה אמרו בגמרא יגעת ומצאת תאמין כאדם שמוצא אבידתו לפי שהוא חלקו, ולכך אילו לא היו מלמדים אותו במעי אמו לא היה יכול להגיע חלקו בתורתו אף על ידי יגיעותיו, ואם לא היה שוכח לא היה צריך להתייגע ואם כן בטל שכר ועונש, לכך מלמדין אותו את חלקו במעי אמו, וזה נקרא כל התורה רצה לומר כל חלק תורתו ובצאתו לאויר העולם ישכח, ואחר כך על ידי יגיעותיו יכול למצוא אבידתו, ואם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין שזה מהנמנע, ואם כן יתורץ קושיא הנזכר לעיל:

ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. שהיה יוצא אחרון וכן משמע פירושו בסוכה דף כ"ז ע"א עיין שם, ובחנם דחק המתנות כהונה לפרשו משום תפלה (רד"ל):

ומצאתי הזבלין כו'. פירוש ומצאתי בשוק המוציאין זבל ותבן. וכתב הרד"ל שדרכם להשכים הזבלין בכדי שלא יריחו בני אדם ריח הזבלים, והתבנין הן שמניחין תבן בכדי שיניחו עליהם הזבל להפכו לגלל וזבל:

אנחנו לא כזבלין ולא כתבנין. כן צריך לומר. ומה שאמר אפילו כזבלין כו' הוא פירוש על זה מהמעתיק (רד"ל). ופירושו בתמיה, וכי אין אנו צריכין להשכים לעמול בתורה בכל כוחנו כמו שמשכימים הזבלין והתבנים לעמול במלאכתם (מתנות כהונה):

מכאן היה רבי פנחס. באות אמת הביא בשם נוסח אחר תמן תנינן, והוא בירושלמי פרק קמא דשבת, ובבלי סוף פרק קמא דעבודה זרה, עיין שם:

זריזות. הוא שנוס מתנים לעשות מצות:

מביאו לידי נקיות. שיכופר חטאיו והוא הנקיות הגמורה:

נקיות מביאה לידי טהרה. רצה לומר נקיות החטא מביאו ליזהר לאכול חולין בטהרה:

טהרה מביאה לידי קדושה. רצה לומר קדושה היא פרישות טפי, להתקדש אפילו מהצריך לגופו כגון נזירות היין ותעניות וסגופים:

ענוה מביאה לידי יראת חטא. רצה לומר יראת חטא היינו שמצד החטא בעצמו מתירא ולא מיראת הפורעניות אלא מאהבת המקום, או מפני מוראו, ואין זה מורא פורעניות אלא שמוראו וגדלו ואימתו מוטלת עליו, אי נמי רצונו לומר שמדקדק מאד פן יכשל בחטא אפילו בשוגג:

יראת חטא מביאה לידי חסידות כו'. כן הוא הנוסחא בסוף פרק קמא דעבודה זרה, וכן מגיה היפה מראה בירושלמי:

זריזות מביאה כו' וכלה מכפר את הקדש. כלומר, דכתיב וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח, ולשון וכלה משמע מהירות דהיינו זריזות, וסמוך ליה וכפר בעדו ובעד העם שענינו בכפרת החטא כפרה כוללת לכולם, אלמא על ידי זריזות באה הנקיות הגמורה:

נקיות לידי טהרה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה. רצה לומר וכפר עליה היינו נקיות חטאה ממה שנשבעה כשכרעה לילד שעל זה בא קרבנה, כמו שאמרו ז"ל (נדה לא, ב), וטהרה לאכול בתרומה וקדשים:

טהרה לידי קדושה וטהרו וקדשו. אין זה אלא דוגמא בעלמא דבתר טהרה אתיא קדושה, דאין ענין קדושה דכאן לההיא קדושה:

קדושה לידי ענוה שנאמר כי כה אמר כו'. רצה לומר מדכתיב מרום וקדוש אשכון, דהיינו שעם היותו מרום ישכון עם הקדוש, והדר קאמר שישכון את דכא ושפל רוח שהוא העניו, משמע דמקדושה יבא האיש להיות עניו, ולזה אמר אחר שיהיה ה' עם הקדוש יהיה עם דכא ושפל רוח:

ענוה לידי יראת חטא שנאמר עקב ענוה יראת ה'. דרש עקב לשון סוף, כלומר סופה של ענוה לבא ליראת ה'. או דרש עקב לשון שכר, כלומר בשכר ענוה יזכה ליראת ה', על דרך ששכר מצוה מצוה:

יראת חטא לידי חסידות שנאמר אז דברת בחזון לחסידך. זאת טעות סופר, וצריך להיות כדאיתא בירושלמי שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. ודעת אלהים הוא חסידות, כי החסיד מדעת קונו יש בו, כי ה' עושה חסד. או צריך להיות שנאמר (תהילים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, ומשמע ליה חסד ה' חסידות שאדם עושה לשם ה', הוא על יראיו שאחר שהם יראים עושים גם כן חסד:

חסידות לידי רוח הקודש שנאמר אז דברת בחזון לחסידך. רצה לומר ולא נאמר ליראיך ולענויך, שמע מינה דחסידות מביאה להשרות עליו רוח הקודש:

רוח הקודש לידי תחית המתים שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם. רצה לומר שבתחלה יתן בהם הקדוש ברוך הוא רוח הקודש ועל ידי זה יחיו:

תחית המתים לידי אליהו שנאמר הנה כו'. לפני בא יום ה' הגדול, שהוא יום התחיה שאז הדין הגדול, ומכיון שהוא יבא לצורך התחייה נמצא שהתחייה סבה להביאו:

מה שעשת חכמה עטרה כו'. ירצה לפי פשוטו להגדיל מעלת המדה של ענוה, כי מיראת חטא שהיא תכלית השלימות במעשים ובה תתפאר החכמה ויהיה לה קיום והעמדה כדברי התנא עליו השלום (אבות פרק ג משנה ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, דהיכא דליכא יראת חטא אין חפץ בחכמה כמו שנאמר בפרק במה מדליקין (שבת לא, א) אי יראת ה' היא אוצרו אין ואי לא לא, וזהו ראשית חכמה יראת ה', וזהו שאמר מה שעשת חכמה עטרה לראשה, שהוא עיקר אצלה דבזולתה לא חשיבה החכמה, עשה ענוה סנדל לעקבה שהיראה טפל אצלה, דכל שהוא עניו אי אפשר מבלי יראת ה'. ורבי מתנא אינו חולק על רבי פנחס דאמר לעיל שענוה מביאה לידי יראת חטא דמשמע דיראת חטא גדולה מענוה. שרבי מתנא מיירי בסתם יראת חטא וענוה גדולה ממנה, אבל רבי פנחס מיירי ביראת חטא כפי הדרכים שכתבתי לעיל זה גדולה מענוה, ורק משמעות דורשים איכא בינייהו קרא באיזה יראת חטא מיירי, אלא דאיידי דמייתי קרא מייתי נמי הא דרבי מתנא, ועיין ריש מדרש תנחומא מה שכתבתי שם:

עקב ענוה יראת ה'. דרש עקב כמו (בראשית כה, כו) בַּעֲקֵב עֵשָׂו, רצה לומר שהיראה הוא עקב וסנדל לענוה:

תחית המתים על ידי אליהו זכור לטוב הדא הוא דאמר אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא זו רוח הקודש. כל זאת הוא מיותר, וצריכין להעביר עליו את הקולמוס. ועיין בפרק ג' דשקלים בירושלמי (בסופו) ובקרבן העדה, ובירושלמי בפרק קמא דשבת (סוף ה"ג) וביפה מראה:

בליוטוס. פירוש אחד מחכמי העצה ולשון יון הוא (מוסף הערוך). ובגבול בנימין הביא הנוסחא ללסטים, ופירש כלומר אדם ערום בדעת:

הוא נותן לי. פירוש הוא נותן לי היא לבדה:

הרי אני שואל את החכמה וכו'. וכדאמרו בויקרא רבה פרשה א' סימן ו' מתלא אמר דעה קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית, והכוונה ששלמה בקש בפיו חכמה, ובלבו היה גם לעושר וכבוד, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב), ולכן המשילו לחכם שבפיו שאל את בתו של מלך, אך לבו גם כן אל עושר וכבוד, וזה שאמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל, הרי שגם עושר וכבוד היה מתאוה שהם בכלל, וכן בנמשל אמר הריני שואל החכמה והכל בכלל, כי גם העושר והכבוד בכלל החכמה, כי כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה) ואין עני אלא בדעת (נדרים מא, א), ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא החכמה והמדע נתון לך כמו ששאלת, ועושר ונכסים וכבוד אתן לך (דברי הימים ב' א, יב). ודייק בעל המאמר שכאן לא כתיב וגם אשר לא שאלת נתתי לך, כי ודאי שלא תבע בפה, אך בלבו היתה שימה שגם עושר וכבוד צריך למלך, וזה שאמר ועל ידי כן עושר ונכסים וכבוד אתן לך, כלומר על ידי החכמה תזכה לעושר ונכסים, וכן היה כי כל באי העולם היו מתכנסין לבא אצלו לשמוע חכמתו ועל ידי כן היו מביאים לו עושר ונכסים הרבה:

שלמה חכמה שאלת כו'. פירוש בלשון תמיה, וכי שלימות החכמה לבד שאלת, הלא אני מבין תחבולותיך, ששאלת החכמה שהיא שלימות העיקרי ושעל ידיה תזכה גם לעושר ונכסים וכבוד, לכן אתן לך הכל. ועיין ריש קהלת רבה:

חלום היה עומד על כנו. רצה לומר והנה חלום אמת ועומד על כנו ובסיסו, רצה לומר חלום מקויים שהבין שחלומו אמת, שומע חמור צועק ונוהם וידע והבין מה נוהם וצועק, שומע קול צפור מצפצף ומבין לשונו, משום ששלמה הבין שורש כל דבר ודבר מקום לוקחו ומצבו ומעמדו אשר בשמים ממעל, ומה שנעשה בשורשם זה הם מהגים ומצפצפים בלשונם, וכן אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מבין שיחת שדים שיחת דקלים וכו' כדאיתא בסוכה דף כ"ח, א' כי היה מביט בשורשו ממעל והיה מבין מה שראה בתנועותיו ובנענועיו מלמטה (באר מים חיים [בראשית א, א אות ו]):

לגמרה של תורה. הא ארוכה מארץ מדה ואין לה סוף, ואיך יאמר לגמרה של תורה, דמשמע לסיומה של תורה, ויש לומר שפירושו מלשון (עירובין לח, ב ועוד) גמרא גמיר לה, לאו כולי עלמא דיני גמירי, ורצה לומר שעושין סעודה ללמוד תורה. ועיין בענף:

ואמר שלשה ספרים משלי וקהלת ושיר השירים. מסדר זה משמע ששיר השירים בסוף אמר, וכמאן דאמר לקמן סימן י' שלשה ירידות ירד וכמו שאכתוב לקמן, אבל בקהלת רבה פרשה א' סוף סימן א' איתא מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלשה ספרים הללו משלי ושיר השירים וקהלת, מסידור זה משמע קהלת אמר באחרונה, וכמו שסבירא ליה רבי יודן ורבי חוניא לקמן סימן י' וכמו שכתבתי שם, וכמו שסבירא ליה לרבי ינאי דאמר בסוף סימן י' הכל מודים שקהלת בסוף אמרה, ועיין בסימן י"א לקמן שכתבתי שם בעץ שרבי אלעזר בן עזריה סבירא ליה ששיר השירים אמר באחרונה:

ורבי יהודה בר סימון אמר שיר השירים כולה חד. שגם הוא סבירא ליה שיר השירים הא תלתא, אלא שלא תאמר ששיר השירים נחלק לשלשה שירים כמו שאמר לקמן שלשה משלות אמר שספר משלי נחלק לשלשה משלים, לכן קאמר ששורש כולה נחשב לחד שיר. וקאמר ואילין תרתין אחרניאתא כו', פירוש מה את עושה מהן, והיאך אתה מקיימן. וגירסת האות אמת יותר נכונה, שגרס ואילין אינון תרתין אחרניאתא שיר המעלות לשלמה ומזמור שיר כו':

סברין מימר דוד אמרן לא אלא שלמה אמרה ואת תולה בדוד. כן צריך לומר (רד"ל). פירוש הרואים סוברים לומר שדוד אמר שיר חנוכת הבית, ואינו כן אלא שלמה אמרה ותלאה בדוד, והראייה שנאמר על בנין הבית כמגדל דוד צווארך והרי שלמה אמרה, אלא מה שיר השירים שלמה אמרה ואם כן אף כמגדל דוד הכתוב בו גם כן שלמה אמרה רק שתלה אותו בדוד, אף שיר זה הכתוב בתהלים שלמה אמרה ותלה אותה בדוד, וכך צריך לומר ותולה אותה בדוד אף זה שלמה אמרה ותלה אותה בדוד (מתנות כהונה). וטעם תלייתו בדוד מבואר בבמדבר רבה פרשת י"ב (סימן ט [יא]) וזה לשונו, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר, ורצונך לידע, שלמה בנה בית המקדש ובשביל שנתן דוד נפשו עליו הכתיבו על שמו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לשלמה אין כתיב כאן אלא לדוד. וכן איתא בשוחר טוב אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ואתה חשבת לבנות בית המקדש אף על פי ששלמה בנך בונה אותו על שמך אני קורא אותו ואני כותבו שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד לשלמה איני אומר אלא לדוד:

כשתמצא אומר. פירוש כשתדקדק לומר מיצוי הענין נמצאת אומר כל מעשיו כו':

רוחות היו. זו לילית ונעמה, וזהו שאמר אז תבאנה שתים נשים זונות דהוי ליה למימר שתי זונות, אבל אמר שתים הנזכרות לילית ונעמה, אשר כל הנשים הזונות תלויות בהם ומוסיפות להן כח וגבורה, וזה שאמר שתים נשים זונות רצה לומר שתים מקור לכל הנשים הזונות (כלי יקר על נביאים ראשונים). ועיין ספרא דצניעותא פ"ד ופירוש הגר"א שם (רד"ל):

יבמות היו. דיוקם מדכתיב (מלכים א' ג, יז) ותאמר האשה האחת בי אדוני דתיבת האשה מיותרת, דהוי ליה לכתוב ותאמר האחת, אלא למימר שהיו נשים כשרות מבני אדם רק יבמות היו, שהיו נשי שני אחים ואחד מהם מת בלא בנים והניח את אשתו מעוברת, ובאמת הבן המת שלה היה, רק שרצתה בבן החי אף על פי שאינו בנה לפטור מן החליצה ומן היבום. (ועיין מה שכתבתי בקהלת רבה [י, פסוק טז]):

זונות ממש היו. דיוקו מדכתיב זונות לכן מפרש זונות ממש, ואף שאין מדרך הזונות ליקח בן אחרת אדרבה היא הורגת את שלה, אך זאת עשה הקדוש ברוך הוא כדי לפרסם חכמת שלמה, שעם היותם זונות ממש ומצח אשה זונה היה להן להעיז פניהם כל אחת מהן ולומר לא בני החי ובנך המת, עם כל זה ירד המלך לעומקו של דבר בחכמתו. ולרבי יהושע בן לוי ניחא שנאמר ותעמדנה לפניו לומר שעם היות ראוי שתלכנה לפני שרי האלף, לא עשו כן משום דמצח אשה זונה היו להם באו תיכף לפני המלך. ועיין בשוחר טוב מזמור ע"ב סימן ב' ובקהלת רבה פרשה י' סימן י"ח:

שלשה ירידות ירד כו'. וכפי הנראה מהמדרש הזה הוא שמשלי אמר תחילה בירידה הראשונה שהיה מלך על ישראל בלבד, וקהלת אמר אחר כך בירידה השניה שהיה מלך בירושלים לבד, ושיר השירים אמר בירידה השלישית שלא היה מלך אלא על מטתו, ולכך לא הזכיר בשיר השירים מלך ישראל גם לא אמר מלך בירושלים, לפי שלא היתה לו עוד מלוכה רק ככל האדם שהוא מלך על ביתו ומטתו (כסף צרוף). ועיין עוד לקמן:

לית בר נש מתנה אונקי כו'. פירוש אין אדם מספר בצער ובצרה מה שעברה עליו אלא כשהוא חוזר לעושרו, כי אז בשבתו על סיר הבשר והגביע בידו לשתות יין הטוב וטוב לבו, אז יתנה צדקות ה' אשר הפליא לעשות עמו בעת צרתו ואיך החזירו לגדולתו. ולפי מאן דאמר זה אמר קהלת באחרונה. אבל לרבי חוניא שאמר הדיוט ומלך והדיוט מה טעם אני קהלת כו':

הדיוט מלך והדיוט כו'. בודאי אין דעתו לומר שהיה בתחלה ובסוף הדיוט ממש, שהרי הכתוב מעיד עליו (שמואל ב' יב, כד) וה' אהבו, וכן כתיב (שם פסוק כה) ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה', ועוד שהיה בן מלך, אלא הרצון הדיוט כנגד המורא והמלוכה שהיתה לו בעת מלכותו ושלוותו, וכנגד אותו הזמן יחשב תחלתו וסופו להדיוט. גם אין דעתו שהיה טיפש ממש בתחלה ובסוף, שהרי אנחנו רואים משאלתו שבקש מאת ה' החכמה ולא בקש דבר זולתה, הרי שהיה חכם מתחלה. גם איתא בפרק הרואה (ברכות נה, א) אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, ואילו לא היה שלמה חכם מתחלה לא היה נותן לו הקדוש ברוך הוא עוד חכמה, וגם אחר כך היה חכם כדאמר המדרש לעיל ששיר השירים אמר בזקנותו (או לפי דעת רבי יודן ורבי חוניא קהלת אמר בסוף), אלא כוונת רבי חוניא שהחכמה שהיתה לו לשלמה בתחלה ובסוף נחשב לטפשות נגד החכמה שהיה לו בעת מלכותו ושלוותו, וכן הכוונה במה שאמר שהיה עני ועשיר ועני. ועל שהיה הדיוט וטיפש ועני בתחלה לזה לא צריך קרא, כי הכל יודעים שלא היה לו חכמה יתירה עד שביקש מאת ה' בגבעון, וכן בודאי היה הדיוט קודם שמלך, או עני כנגד המלכות, אלא על זה שחזר להיות הדיוט וטיפש ועני לזה צריך קרא. ומביא ראיה שהיה טיפש אחר כך מדכתיב אני קהלת הייתי, ושם קהלת מורה על גודל חכמתו שהיה מקהיל קהילות ברבים ולמדם חכמתו, וקאמר הייתי לשעבר אבל עכשיו חזרתי לכמות שהייתי מקדמת דנא, וכן הייתי מלך משמע אבל עכשיו אינו מלך, שמקודם היה מלך על כל העולם ועכשיו נתמעט מלכותו, וכן ממילא נשמע מזה שלא היה עשיר כמקדם (מכלל יופי):

אבני עשר כו' שמונה. כמדת אבני בנין שלמה כלשון המקרא (מלכים א' ז, י) (רד"ל):

ולא היו נגנבות. מייתי ליה הכא להודיע רב כספו דאפילו שיעור אבני שמונה אמות ועשרה אמות היו של כסף, והיה לו בכל מקום שבירושלים, מדבעיא למימר שמפני גודלו לא היו נגנבות שלא אפשר להקימן אלא ברוב עם ומפורסמא מילתא אילו היו מתקבצים גנבים לגונבן. ועל כל פנים מאן דאמר זה סבירא ליה דהוי ליה לכסף חשיבות על כל פנים כאבנים שלהכי הקשה ולא היו נגנבות, רצה לומר כיון דהוו חשיבי קצת על כל פנים כאבנים איך לא היו נגנבות, והוכרח לתרץ אבני שמונה כו', אבל רבי שמעון בר יוחאי דייק מקרא אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, פירוש אפילו לעשות ממנו שום כלי אפילו אבני משקלות שדרכן לעשות מאבנים או ממיני מתכות הגרועים לפי שצריכין מתכות מרובה לכמה מיני משקלות זה גם כן לא נעשו מכסף אלא מזהב. ובסנהדרין פרק כהן גדול (כא, ב) הובא בילקוט מלכים א', רבי יצחק רמי כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה וכתיב ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים (אם כן חשיב מיהא פורתא), לא קשיא כאן קודם שנשא בת פרעה וכאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה. ופירושו דכל זמן שלא נשא בת פרעה והיה עוסק בחכמת התורה לא היה הכסף נחשב למאומה, כמו שנאמר (משלי טז, טז) וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף, אבל משנשא בת פרעה מיעט בחכמה וריבה בסעודה ותענוגי עולם הזה כדאיתא בפרק בן סורר (שם ע, ב), היה הכסף נחשב (מהרש"א שם כא, ב):

על שם לא תתחתן בם. דסבירא ליה דהא דכתיב לא תבואו בהם היינו בחתנות, וחטא שלמה היה שעבר על לא תתחתן, וסבירא ליה דלא תתחתן כשהן דרך אישות, ואי איתיה בכל האומות כרבי שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירים (יבמות כג, א) עבר בכל הנשים דקאמר קרא, בת פרעה מואביות עמוניות אדומיות צידוניות חתיות, ואי ליתא בכל האומות אלא בשבעה עממין, עבר בלא תתחתן בחתיות מיהת:

לאהבה ממש לזנות. סבירא ליה דלא עבר שלמה אדאורייתא כי לא לקחן דרך אישות, דבכהאי גוונא ליכא חתנות, ולא חטא בזה אלא משום דמיגניא מילתא לשלם כמותו, וכל שכן שהיה הדבר ידוע לכל ואיכא חילול ה'. ומה שאמר הכתוב מן הגוים אשר אמר ה' לא תבואו בהם הכי קאמר דאפילו מן הגרועים שנאסרו בחתנות דבק שלמה לזנות בהם, וזהו שמסיים הכתוב שם בהם דבק שלמה לאהבה רצה לומר לזנות:

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כו'. גם הוא סבירא ליה שלא גיירן מדקאמר שלא היו מודיעות נדותן, ואילו נתגיירו לא יעשו כן, כמו שנאמר פסחים פ"ז, א' וערובין כ"א, ב' שאוגודות פתחיהן לבעליהן, ואלו לא הודיעוהו:

רבי יוסי בן חלפתא אומר לאהבה כו'. הוא פליג על תלתיהון וסבירא ליה שגיירן כהלכה קודם שנשאן, וליכא איסור חתנות דסבירא ליה דדוקא אם לא נתגיירו הוי איסור חתנות, ולא כמאן דאמר (יבמות עו, א) בגירותן, ומה שנחשב לו לחטא היינו משום שלא היו מתגיירות לשם שמים כמו שאמר הרב בהלכות איסורי ביאה (פי"ג הט"ז), והוא דרש זהו שכתוב בהם דבק שלמה לאהבה להאהיבן לה':

נמצאת אומר כו' אמרו דבר אחד. דתלתיהון סבירא להו שלא גיירן, אלא כשהן נכריות יחדן לו, וכמו שכתבתי לעיל חילוק פלוגתהון, אבל רבי יוסי בן חלפתא פליג אתלתיהון שסבירא ליה שגיירן וכנזכר לעיל (יפה תואר). ועיין במדבר רבה פרשה י' (סימן ד) וירושלמי סנהדרין פרק ב' (ה"ו):

פליג אתלתיהון. הרבה לו סוסים כו' בחמשים ומאה. שלשה שטנים כו' כל ימי שלמה. שלשה משלות כו'. כן צריך לומר (רד"ל):

שלשה שטנים נזדווגו לו. לפי שעבר על השלשה מצות המוטלות על המלך, לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו, לפיכך קמו עליו שלשה שטנים הדד, ורזון, וירבעם (כלי יקר):

וכתיב ויהי שטן כו'. זה כתיב ברזון (מלכים א' י"א), והמדרש חשב כאן שלשה שטנים, לכן נראה דצריך לומר עוד, וכתיב (שם פסוק כו) וירבעם בן נבט וגו' עבד לשלמה וירם יד במלך:

ותעלה ותצא מרכבה. הנה מזה אין כל כך ראיה שהרבה לו סוסים, רק ממקרא שלפניו ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים:

ידידיה. כתוב בספר שמואל ב' סימן י"ב (פסוק כה) ואגור יקא למואל איתיאל כולם בספר משלי ל, א (לא, א):

הנהו תלתא. אלו שלשה שאמרת כבר, ועוד אלו ארבע הרי שבע, ואת אמרת שלשה:

אוותנטיאה. בלשון יוני מלכות ושררה (מוסף הערוך):

שאגר. שאסף כמו שאמר למעלה סימן ז' מאן דקרא טבוואות ניזיל לגביה כו' עיין שם:

שנם. שֶדִבֵּר. וכך צריך לומר שנם לאל בלבו ואמר יכול אני להרבות כו', וכן הוא בקהלת רבה. ופירושו יכול אני להרבות כסף וסוסים ונשים:

איתיאל אתי אל ואוכל. דרש לאיתיאל אתי אל, ואל לשון כח כמו (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ, כלומר יש לאל ידי להרבות נשים וסוסים וכסף וזהב ואוכל עמוד שלא אחטא:

תני רבי חייא רבה. הוא ברייתא בסדר עולם רבה פרק ט"ו (ולעיל שם דורש מקראות חטאיו, ועל זה מסיים רק לעת זקנת כו'). ומכאן שרבי חייא רבה סידר סדר עולם רבה ואליבא דרבי יוסי שהוא סתם סדר עולם (וכמו שסידר תורת כהנים אליביה דרבי יהודה כמו שכתבתי בהגהותי ריש ויקרא רבה (פרשה א' סימן יא ד"ה תני) (רד"ל). וזו היא מתניתא דפליגא על רבי חייא דלעיל, דמתניתא זאת תני שלא אמרן רק בזמן אחד וזהו לעת זקנתו, ודלא כשמעתתא דאמר כל חד וחד בפני עצמו (מתנות כהונה):

רבי יונתן אמר כו'. ואפשר לפי שיטה זו ששיר השירים אמרו קודם שמלך, או אפילו שכבר מלך אך עדיין לא נתפרסם מלכותו, לכך אמר לשלמה ולא אמר למלך שלמה (כסף צרוף):

הזקין כו'. שקורא תגר ואומר הבל על כל אשר נעשה תחת השמש (מתנות כהונה), ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא בעץ יוסף דבר פלא על זה המאמר:

על כל כו'. רצה לומר על כל פסוק ופסוק, והכי גרסינן בסדר חקת (יט, ג) ובמדרש קהלת (ז) על פסוק (כג) כל זה נסיתי בחכמה (סימן ב) [מתנות כהונה]:

ויהי משלו אין כתיב כאן כו'. בבמדבר רבה פרשה י"ט איתא שיריו אין כתיב ככן אלא שירו שירו של משל, וכתב המתנות כהונה שם שיריו לשון רבים, ובספר אות אמת כתב שם שצריך לומר ויהי שיריו של שלמה אין כתיב כאן אלא ויהי שירו שירו של משל חמשה ואלף עד כאן לשונו. ועיין בקהלת רבה הנזכר לעיל:

טעמיה דמתלא טעמא דמתלא. כן צריך לומר (רד"ל). ובפסיקתא גרס שירה אין כתיב כאן אלא שירו שיורו של משל, ואין כתוב שם טעמא דמילתא זה (אות אמת):

אלא תשע מאות וחמשה עשר פסוקים. וכן נמסר לנו הסכום של פסוקי משלי, אבל בבמדבר רבה פרשה י"ט ובקהלת רבה על פסוק הנזכר לעיל גרסו חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים:

שנים ושלשה טעמים. והוא הדין שיש מכמה פסוקים ארבעה טעמים כדי שיבא סך שלשת אלפים, ועיין מה שכתוב בשיר השירים רבה [פרשה] ז' סימן (מ"א) [יב] (פסוק ז):

נזם זהב וחלי וכתם. הרי הזכיר והמשיל (התוכחה שמסיים אחר כך מוכיח חכם כו') לשלשה דברים, שכל אחד מסתמא ממשיל דמיון ומשל אחר (רד"ל):

אין צריך לומר תשב. שאם העמידה אסורה קל וחומר הישיבה, ובן בנו של הקל וחומר שהדיבור אסור (מתנות כהונה):

אמר רבי עקיבא כו'. משנה היא במסכת ידים פרק ג' (מ"ה), והכי איתא התם קודם דברי רבי עקיבא, אמר רבי שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאין את הידים, ורצה לומר שקבלתו היתה שבשניהם היתה מחלוקת אלא שנמנו וגמרו בשניהם שיטמאו את הידים, ועל זה קאי רבי עקיבא ואמר חס ושלום כו':

על קהלת. שזה שסבירא ליה שאינו מטמא את הידים סבירא ליה שקהלת לא ברוח הקודש נאמרה אלא חכמתו של שלמה היא ולא גזרו שיטמא את הידים אלא על ספר. ועיין במגילה דף ז, א':

אמר ליה הוצא לי ממנה קמח ואחר כך הוצא לי ממנה סלת ואחר כך הוצא לי ממנה קלוסקיא אחת יפה. כך מכל חכמתו. כן צריך לומר. ועיין בתנחומא סדר תצוה [סימן ה] (אות אמת). וכוונת המשל הוא כך, האחד הוא ה' אחד שנתן לשלמה עבדו רוח נכון לברר האוכל והיא הקלוסקיא היפה, שהיא האהבה אליו יתברך, מתוך הפסולת והסרת הסובין, שהוא בביטול הדעות הנפסדות, והוצאת הסולת היא היראה אשר הוציא אותה בסוף ספר קהלת ותחלת משלי, ועשיית הקלוסקיא היא האהבה הכתובה בספר הזה ספר שיר השירים, אשר על כן היו כל הכתובים אשר כתב שלמה המלך עליו השלום ברוח הקודש בשני הספרים הקדומים אל הספר הזה קדש, יען הם מביאים אל התכלית העליון הזה, כי הסרת ובטול הדעות הנפסדות היא הסרת הסובין שהוא צורך להוצאת הסלת שהיא היראה היא המביאה למציאות הקלוסקיא, אך שיר השירים שהוא התכלית עצמו הוא משל אל הקלוסקיא עצמה ועל כן היא קודש קדשים, ורבי אלעזר בן עזריה בעל המשל הזה סבירא ליה ששיר השירים אמר באחרונה (מהר"מ אלמושנינו):

אלא שיר השירים לישראל. שמשלי וקהלת הם דברי מוסר גם לאמות העולם אבל שיר השירים מיוחד רק לישראל:

המשובח שבשירים המעולה שבשירים המסולסל שבשירים. אמר שלשה לשונות, משום שהשיר ישובח משלשה פנים, הראשון מצד עיקר המכוון בו, והוא פנימיותו, כי השיר משל לענין פנימי מכוון בו, והשנית בענין המשל עצמו שיהיה בנוי על דבר חכמה ומוסר, כמשלי שלמה שיש סוד חכמה בפנימיותם ודברי מוסר בחיצוניותם, והשלישית בצחות הלשון והמליצה. לזה אמר כנגד הראשון המשובח שבשירים, כי התוכיות אשר בשיר זה הוא משובח מהתוכיות שבשאר השירים, וכנגד השנית אמר המעולה, כי במשל שהוא ממשיל לדודי היין וריח שמנים ובשמים ויתר המשלים טעם נאות ודברי חכמה, וכנגד השלישית אמר המסולסל, כי הסלסול הוא היופי והקשוט כמסלסל בשערו. ופירש תוכיות השיר הזה ואמר שעשאנו שירים שהוא לשון שבח כפי פירושו בשירות היכל, וענינו שישרים שבח העולם והדרו, שהם מקבלים ראשונה השפע מאתו יתברך ואחריהם כל העולם (יפה קול):

דבר אחר שיר השירים המשובח כו'. הדבר אחר בא לומר שיש להם יתר שאת והוא מה שישרים מושפעים ומונהגים מההשגחה הפרטית, אבל שאינם ישרים מהמערכות, וזה אמר שעשאני שיורים בעולם שאנו משויירים ונבדלים לה' לבדו, וכאומרו ה' בדד ינחנו (יפה קול):

רבי יוחנן כו' בשם רבי שמעון בר אבא נאמר שירים כו'. רצה לומר שרבי שמעון בר אבא אמר שהמעלה לישרים בדבר יותר גדול, והוא החכמה והנבואה המושפעים על ישרים יותר מעל השאר, ולפי שזה כבר נכלל בשאר השירות שנזכר בהם ההשגחה האלהית בישרים על ידי מעשיהם, לזה אמר שההבדל שבשאר שירות הן מקלסין אותו כאילו אינם עוזרים אותו כלל, או הוא מקלס אותם כי שבח מעשיהם גדול להתעלות בהם, אבל כאן נזכרו שניהם יחד, והוא שמעשיהם עם צרוף ההשגחה יחד פועלים בעולם מה שראוי לו, ועל זה אמר רבי חנן שיר כפול רצה לומר שיש בו קילוס ה' לישראל וקילוס ישראל לה', ופירושו, שיר השירים שיש בו שני מיני שירים, שהוא קילוסו יתברך וקילוס ישראל, ורבי סימון אמר כפל ומכופל שמלבד הכפל הנזכר, הוא עוד כפול, למה שיש בו שני בחינות, האחת משל ויופי המליצה כנזכר לעיל, ושני תוכיות כנזכר לעיל (יפה עינים):

או הוא. הקדוש ברוך הוא:

שנות האבות. אברהם חי מאה שבעים וחמש, יצחק מאה ושמונים, יעקב מאה ארבעים ושבע:

ואין תימר כו'. אם תאמר הרי יש שנים יותר:

שנות רעבון. אחד בימי אברהם, ואחד בימי יצחק, והוצרכו לעקור דירתם ולטלטל מארץ לארץ מפני עקת רעב וחייהם אינם חיים (מתנות כהונה). או אפשר השני שנים רעבון שהיה בימי יעקב, כמו שנאמר (בראשית מה, ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ואחר שבא יעקב למצרים פסק הרעב כמו שאמרו חכמינו ז"ל (תוספתא סוטה פ"י ה"ג הובא ברש"י בראשית מז, יט) :

דבר אחר רבי יודן כו'. הני תיבות דבר אחר מיותר (אות אמת):

כל מקום שנאמר במגלה זו כו'. ובמסכת סופרים (פ"ה הי"ז) איתא כל שלמה האמור בשיר השירים קודש חוץ ממטתו שלשלמה, ויש אומרים האלף לך שלמה. ובפרק שבועת העדות (לה, ב) איתא כל שלמה בשיר השירים קודש שיר למי שהשלום שלו:

בכנסת ישראל. סודו ידוע בדרך הקבלה (מתנות כהונה):

בים נאמרה שנאמר שיר השירים שיר שאמרו אותו השירים השוררים כמה דאת אמר קדמו שרים אחד נוגנים וכמה דאת אמר לסוסתי ברכבי פרעה. כן צריך לומר. רצה לומר שמפרש שיר השירים כדכתיב קדמו שרים אחר נוגנים ופסוק זה מיירי בים שקדמו ישראל שירה קודם למלאכים, ומביא ראיה שזה שנאמרה בים מדכתיב בשיר השירים לסוסתי ברכבי פרעה:

רבי יודן ברבי סימון אמר בסיני נאמרה שנאמר יצפון לישרים תושיה. כן צריך לומר, וכן הוא בילקוט. ורבי יודן ברבי סימון מפרש שיר הישרים:

שרים של מעלה. מפרש שיר הַשָׁרִים:

רבי יוחנן אמר בסיני כו'. ועל שמיעת הדברות נאמר, כדלקמן:

ומייתי לה כו'. ומביא לו ראיה מפסוק זה:

זו העולה הנשחטת בצפון. בעזרה כדכתיב (ויקרא א, יא) צפונה לפני ה':

השלמים שנשחטים בדרום. פירוש אף בדרום דלא יחד קרא להו דוכתא, כדתנן (זבחים נה, א) שלמים שחיטתן בכל מקום בעזרה, ומשום דדרום נגדיי לצפון נקט תימן כי הם נזכרים תמיד זה אצל זה (יפה תואר). ועיין בירושלמי פרק קמא דמגילה הי"א), ובבראשית רבה פרשה כ"ב (סימן ה), ובמדבר רבה פרשה י"ג (סימן ב):

כולהון. כל הפסוקים הכתובים באותו פרשה של עורי צפון כולם מדברים בבית עולמים, ומפרש רבי אחא מן פסוק אפריון וכל הכתוב אחריו ועד סוף הפרשה מדבר בבית עולמים:

ורבנין עבדין יתהון כו'. פירוש פסוקים אלו מן אפריון ואילך עשו פתיחה לפרשת ויהי ביום כלות משה כדאיתא בבמדבר רבה פרשה י"ב (סימן ד):

דאמר בים נאמרה השירה הזאת דכתיב בה ישקני וגו'. כך פירושו של ישקני ישרה עלינו כו', וכן פירושו של שיר השירים שיר הוא לשון לשריית רוח הקודש:

שנשק לבניו. כלומר מי יתן ויראה לנו פנים שוחקות כמו שהראה להם בנתינת התורה:

כך וכך גזרות יש בו. בילקוט הגירסא גזרות שוות:

מיד היה נושקו על פיו. וזהו דכתיב ישקני מנשיקות פיהו:

כך וכך מצות יש בי. הוא מיותר שהרי אחר כך אמר וכך מצות, וכן לעיל ליתא זה, ונמצא לא חשב אלא ששה דברים, ותמיהני על זה שכתב הרד"ל שחשב כאן שבע דברים נגד שבע קולות שהיו במתן תורה שהיה הדיבור כלול מהן:

מיד הדיבור היה נושקו על פיו. וזהו דכתיב ישקני מנשיקות פיהו. והענין הוא כי בזכות קבלות פיו באומרו הן על כל דבור ודבור היתה קדושת הדיבור מתדבקת עם נפשו המתייחסת אל הפה כמה דאת אמר (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא, וממלאה שפע קדושה, וזהו אומרו נושקו על פיו (אלשיך תהלים פרק א' פסוק י"א):

לאדקולאין כן הדימה. צריך להיות לאסקולין, ופירושו חכם. ופירושו שהדיבור היה מדמה עצמו לחכם אחד ולימדו תורה לכל אחד ואחד (ידי משה). ואות אמת כתב שבספרים ישנים ליתא זה. והמעריך גרס לאדקולאין בן הדסה, וכתב וזה לשונו דע כי מעשה היה בסופר אחד שהיה לו אחות ושמה הדסה והיה לה בן ושמו אדקולאין, והסופר הזה היה כותב מדרשים ובכל מקום שהיה מוצא תורה היה מתפלל על בן אחותו שיזכה לתורה וכותב דבריו בספר, וכל הרואה חשב שהם דברי הספר, ולא הוא, לכן צריך למחקו, וכן בפסוק תורי זהב צריך למחוק שלמד אלקולאין בדעתו של הקדוש ברוך הוא עד כאן לשונו. וכתב הרד"ל וכיוצא בזה נמצא בספר רזיאל בכמה מקומות. והמוסף הערוך מביא הנוסחא לאורקולאין כן הדימה, וכתב פירוש בלשון רומיי דבור רוחניי ומענה אלקי, וגם בלשון יוני נקרא כן אך בשינוי נקודות, ובפסקא (יא) תורי זהב גרס זו תורה שלמד אלקולאין:

דבר אחר פן תשכח את הדברים רבי יהושע בן לוי אומר שני דברים שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא. ורבנין אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא. רב יהושע בן לוי אמר טעמון דרבנין אחר. כן צריך לומר (מתנות כהונה). ורצה לומר שרבנן סברי כי מאחר שהפסוק של דבר אתה עמנו נכתב אחר עשרת הדברות, מכלל כי אחר עשרת הדברות אמרו למשה כן, ואם כן כל הדברות הקדוש ברוך הוא אמרם, ופריך המדרש מה עביד ליה רבי יהושע בן לוי. פירוש מזאת הראיה של רבנין, שהרי כתוב הוא אחר הדברות שנראה כי בסוף הדברות אמרו למשה שידבר עמהם. ומשני פליג שאין מוקדם ומאוחר. פירוש מקומו הוא להכתב אחר שתי דברות הראשונות, כי אז אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, אבל אין מוקדם ומאוחר בתורה. ופריך או אינו מדבר אלא לאחר שנים או שלשה דברות. פירוש כי שמא לאחר שנים או שלשה דברות אמרו דבר אתה עמנו, ומנא לן לומר אחר שתים דוקא. ומשני דרבי עזריה כו' תפסי שטתיה ואמרו כי ראיתו שפסוק זה שנאמר אחר שני דברות ולא אחר שלשה משום שהרי כתיב תורה צוה לנו משה. שפירושו כמנין תורה אמר לנו משה, ואם אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה אחר שלשה אם כן כמנין תר"י צוה לנו משה ולא כמנין תורה (הרב מורינו רבי יצחק די ליאון בספר מגלת אסתר):

שני דבורים שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא. רצה לומר שני דברות הראשונות ולכן כתוב בשני דברות הראשונות לשון מדבר בעדו אנכי כו', על פני, ובשאר דברות אשר צוך ה' אלהיך כי משה אמר מפי הגבורה (הגר"א):

הוי ישקני מנשיקות פיהו. פירוש מי יתן וידבר עמנו גם שאר הדברות כמו הנשיקות של פיהו שאמרת בעצמך, והם אנכי ולא יהיה לך, שהוא אהבה גדולה מה שאין למעלה הימנה, כמו הנשיקה שמורה על אהבה גדולה מה שאין למעלה הימנה, כי טובים דודיך, אותן הדברות ששמעתי ממך שהוא אהבה גדולה, זה טוב וערב לי מכל היין שהם השבעים פנים לתורה (הגר"א). ועיין שם עוד:

ועוקף. פירוש והקיף:

מחנה ישראל שמונה עשרה מיל על שמונה עשרה מיל. אפשר שצריך להיות שנים עשר מיל על שנים עשר מיל (אות אמת):

אלא הדבור היה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא מימינו לימינן של ישראל כו' וחוזר ועוקף מימינן של ישראל לימינו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקבלו מימינו. נראה שטעות סופר יש כאן, או שצריך לומר אלא הדבור היה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא מימינו (היינו השמאל שנקראת אצל הקדוש ברוך הוא גם כן ימין) לימינן של ישראל כו' וחוזר ומקיף משמאלן של ישראל לימינו של הקדוש ברוך הוא. או שצריך לומר אלא הדבור היה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא מימינו לשמאלן של ישראל כו' וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לימינו של הקדוש ברוך הוא (היינו השמאל שנקראת אצל הקדוש ברוך הוא גם כן ימין):

חנוקה סברית לחונקני. אתה רוצה לחנוק אותי ולקפחני בתשובות של הבל:

ורבו מיישב על ידו. הראה לו באצבע ומסביר לו איך יכתוב:

רבי יהושע בן לוי ורבנין כו' עד רבי יוחנן פתר קרייא בישראל. ולא עד בכלל מיותר, שכבר נכתב זה למעלה (אות אמת). והמתנות כהונה כתב ואף על גב דכל זה כתב כבר למעלה, כאן הוא הגוף דמייתי ליה ממלת מנשיקות, ולמעלה הביאו על פן תשכח את הדברים דמשמע ליה לרבי יהושע בן לוי שני דברים:

טעמין דרבנין אחר כל הדברות כתיב ויאמרו אל משה כו'. כן צריך לומר:

גינוסין. מיוחסות:

כדאית. ראויה:

ושיחתו כו'. שלא היה מדבר בפירוש שרצונה לשמוע מפי המלך עצמו שגנאי הוא לו שלא האמינה, ולפיכך גמגם בלשון תשובתו (מתנות כהונה):

דומה. כמדומה לי:

ומה תלמוד לומר ויגד משה את דברי כו'. פרש"י בשבת דף פ"ז, א' וכי מה אמר הקדוש ברוך הוא למשה בין וישב משה דנעשה לויגד משה שיאמר לישראל, ומה אמרו ישראל למשה על כך שהוצרך משה להגיד למקום, והלא לא נאמר בנתיים אלא הנה אנכי בא וגו', אלא על ידי שאמר הנה אנכי כו' בדברי עמך דמשמע שלא ידבר הקרה עמהם רק אך במשה והוא יהיה מליץ בינותם. וכן צריך להיות כאן אלא על ידי שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, והם אמרו לו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, ויגד משה את דברי העם אל ה' אמר לו כך תבעו:

אמר ליה ושמעון כו'. פירוש אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כן משמיעין לתינוק מה שהוא רוצה לשמוע ולפיכך מיד כתיב לך אל העם וקדשתם וגו' (מתנות כהונה). ולי נראה דהני תיבות אמר ליה ושמעון למיינוקא מה דהוא בעי מיותר כאן, ולקמן צריך לומר תנו רבי שמעון בן יוחאי כך תבעו אמרו רצונינו לראות כבוד מלכנו (רצה לומר שלא זו שאמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו אלא אף זו שאמרו רצוננו לראות כבוד מלכנו. (ופריך המדרש) ושמעון למיינוקא מה דהוא בעי, (פירוש בתמיה וכי בשביל ששאלו כך היה צריך למלאות משאלתם). ר' פנחס בשם ר' לוי גלוי היה כו'. או צריך לומר אמר ר' פנחס בשם ר' לוי ושמעון למיינוקא מה דהוא בעי, אלא גלוי היה כו' וכדאיתא בשמות רבה פרשה מ"א סימן ג'. ודברי ר' פנחס (הראשון) שאמר מתלא אמר דנכית כו' הוא שייך לדלעיל שאמרו במשל כיון שחזר אותו השליח אל המלך היו פניו שוחקות כו', ואמר שמשה גמגם בלשונו ושיחתו אינן נשמעות משום שהיה ירא לומר בפירוש שהם אינם מאמינים בו משום נכית מחויא כו', או אפשר שהני תיבות אמר נליה מיותר, וכך פירושו אמר ליה כך תבעו, ופריך המדרש ושמעון למיינוקא מה דהוא בעי, והוי ליה למשה להקפיד עליהם ולומר להם שאין מדרך ארץ לבקש כזאת, ומשני רבי פנחס דמאן דנכית ליה כו', ורצה לומר שהיה ירא לדבר עליהם, ור' פנחס השני בא לתרץ דלמה הקדוש ברוך הוא הסכים להם בזה ואמר מפני שגלוי כו':

דנכית ליה חיויא כו'. פירוש משל אומרים מי שנשך לו נחש אפילו חבל עקום שדומה לנחש מפחידו ומתיירא הוא ממנו:

רצוננו לראות כבוד מלכנו. לא שאמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו אלא שאמרו רצוננו לראות את מלכנו וכבודו. ועיין במכילתא וברבה סדר יתרו (כט, ד):

אילו הראנו את כבודו ואת גדלו. היינו מכירים כי אין צריך אמצעי בינינו ובינו יתברך, והיינו מאמינים לו, ולא עשינו אלהים אשר ילכו לפנינו לאמצעי במקום זה משה האיש (אלשיך סדר ואתחנן):

ואל תבוא במשפט את עבדך וגו'. כן צריך לומר. ופירושו שלעולם הקדוש ברוך הוא עושה את שלו עד שלא נשאר פתחון פה לבעל דין לחלוק (מתנות כהונה):

בשעה ששמעו כו'. ולקמן אמר בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע כו', כי שתי דברות הראשונות הם כלל התורה והמצות, ואנכי כולל כל מצות עשה, ולא יהיה לך כולל מצות לא תעשה, ולכן מחמת אנכי נקבע התורה בלבם והוא חלק העשה, ומחמת לא יהיה לך פסקה היצר הרע והוא חלק הלא תעשה (הגר"א):

פרוזביון שליח. מלת שליח הוא פירוש על מלת פרוזביון, שפרוזביון הוא שליח בלשון יוני:

ומה הנייה יש באבדה שלנו כשעשו זה חזרו להיות למדים ושוכחים. כן הוא הנוסחא בספר ישועות משיחו (העיון הרביעי פרק ראשון). ואף אם לא נגרוס כן מכל מקום הפירוש כך הוא, וכתב ספר הנזכר לעיל שכוונת המאמר שבימי משה היו שקועים בתאות היצר הרע ולכן היו לומדים ושוכחים מה שהיו שומעים מפי משה זולת מה ששמעו מפי הגבורה, ולזה כיוונו באמרם הלואי יתגלה לנו פעם שנית רצה לומר שירד עליהם השפע והחכמה והידיעה העתידה להתגלות עליהם לעתיד לבא כשיוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, כי על הידיעה האלקית מזולת נטיית יצר הרע שיהיה לעתיד לבא אמרו הלואו יתגלה לנו פעם שנית לוואי ישקני מנשיקות פיהו, פירוש מי יתן שתדבר עמנו גם שאר המצות כמו הנשיקות של פיהו שאמר בעצמו והם אנכי ולא יהיה לך שהיא אהבה גדולה שאין למעלה מזה, כמו הנשיקה שיורה על אהבה גדולה שאין למעלה מזה ותשוקה נפלאה. ושהשיבם משה אין זו עכשיו, רצה לומר אי אפשר שתגיעו למדריגה ההיא בזמן הזה מהגאולה הראשונה שיצאתם ממצרים, אבל לעתיד לבא יסיר השם יתברך את לב האבן מבשרם ואז יזכו לאותו ידיעה החזקה והקיימת שלא תשתכח עוד. עד כאן לשונו:

בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם. שהיצר הרע יש לו אחיזה בזוהמא שבתוך האדם, וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וכיון שלא היה מקום ליצר הרע להיות לו אחיזה נעקר היצר הרע מלבם, ולכן כששמעו לא יהיה לך קבלו באהבה גמורה כיון שנעקר מהם יצר הרע דעבודה זרה, אבל כשאמרו למשה רבינו תעשה את שליח בינותינו וחטאו בזה שהרי ראו שדיבר ה' עמהם והם חיים, חזר היצר הרע למקומו:

נעקר יצר הרע כו'. שדרשו ז"ל (שבת קה, ב) לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בתוך גופו של אדם הוי אומר זה היצר הרע (מתנות כהונה):

אדם הראשון נצטווה על שש מצות. כן צריך לומר ועיין בבראשית רבה פרשה ט"ז (סימן ו), ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין נו):

כי הואיל הלך אחרי צו. בקרא כך כתוב עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו, ופרש"י עשוק אפרים מיד שונאיו. ורצוץ משפט, רצוץ על ידי שפטיו של הקדוש ברוך הוא. כי הואיל הלך אחרי צו, מפני שנתרצו ללכת אחרי ציווי של נביאי הבעל. והמפרשים פירשו אחרי צו אחרי מצות ירבעם:

אלו הדיינים. בגמרא גרסינן אלו הדינים, ואפשר דהכא כיון למה שכתוב שם עוד כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר (יפה תואר):

מכל עץ הגן זה הגזל. רצה לומר זה צווי על הגזל, ומדאצטריך למשרי עצי הגן שהם הפקר, שמע מינה דמה שאינו הפקר אסור (רש"י):

חנכה. היה מחנך המילה לשמונה ימים, שהוא היה הראשון הנימול לשמונה ימים (מתנות כהונה):

מחלק אפסניות. לשון יציאות מזונות ופרנסה, וכתב המוסף הערוך אפסניות בלשון יוני שכר אנשי מלחמה:

דוכסין כו'. דוכוס בלשון רומי שר צבא, ואיפרכוס בלשון יוני שר הפרשים, ואיסטרטילטיס בלשון יוני נגיד מלחמה, והם מיני שלטונות זו על זו כדאיתא בפסיקתא דוזאת הברכה ויאמר המלך סוב התיצב כה ויסוב ויעמוד אמר רבי אבא בר כהנא אי הוה דוכוס אתעביד איפרכוס ואי הוה איפרכוס אתעביד איסטרטליטיס:

איפסטלין. בערוך גרס אפיצטלין, וכתב שפירושו בלשון רומיי פצטלין מין לפת קטן ומין רקיק. ועיין מזה בשמות רבה פרשה מ"א (סימן ג):

ר' יהודה ור' נהמיה ורבנין ר' נחמיה כו'. כן צריך לומר (מתנות כהונה):

בית אב כו'. כמו בנין אב. כלומר עיקרו ושרשו כן הוא, וחברו אמר כן הוא. ורצה לומר זה אומר בית אב של הלכה לטהור וזה אומר בית אב של הלכה לטמא, ואמר הקדוש ברוך הוא חשיקהון ותשוקותיהן על ידי הם, וכמו שאמרו חז"ל (עירובין יג, ב חגיגה ג, ב) אף על גב שהללו מטהרין והללו מטמאין אלו ואלו דברי אלהים חיים (מתנות כהונה):

שוקיותהון. לשון תשוקה:

הבל יפצה פיהו. והבא כתיב מנשיקות פיהו ויליף פיהו פיהו, וכתיב הבל ודרשו לשון הבל פה (מתנות כהונה):

משוקיותהון. צריך לומר שוקיות הן עלי, וכן הוא בילקוט, והוא לשון חביבות ותשוקה (רד"ל):

לינטל בנשיקה. ענין מיתת נשיקה היא, כי כל דבר אשר יתקרב לשורשו, אזי נדבק בשורשו, ושורש נשמת ישראל הוא מבחינת עצמותו יתברך שנאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, וכל הנופח מעצמותו הוא נופח והוא השורש של שם הוי"ה ברוך הוא, ולפי שבעת יציאת נשמתם מתגלה כבודו יתברך, אז מתקרב הנשמה לשורשו, וזהו שנאמר (ויקרא טז, א) בקרבתם לפני ה' וימותו, ועיין לקמן:

ותמת שם מרים. ויליף שם שם מוימת שם משה כדאיתא בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן כח, א):

אלא שגנאי כו'. לומר על פי ה' אצל אשה וכדאיתא התם:

שנאמר ישקני מנשיקות פיהו. רצה לומר הלוואי נזכה שיצא נשמתינו על ידי נשיקה, וכן היה ענין מיתת בני אהרן שהיה מיתת נשיקה כי בקרבתם לפני ה' רצה לומר שנקרבו לפני אור העליון בחיבת הקדושה ובסיבת זו מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים, אבל יש הפרש גדול שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם, ואלו הם נתקרבים לפני ה', ואומר וימותו בתוספת וא"ו רמוז כי גם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מלקרב לדבקות נעימות חשקת מתיקותו יתברך עד כלות נפשם מהם, כי כאשר מתרבה הרגש בחיי ההשכלה אמיתית יתברך בפגימותו, תגעל הנפש את הבשר ויצאת מעמה ושבה אל בית אביה כי תרגיש כי יש חיים צח ומצוחצח, לחיים שעליהם, אשר על זה אמר משה ובחרת בחיים (אבק סופרים). והיה התשובה על בקשת ישראל אם עסקת בדברי תורה כו' סוף שהכל נושקים לך על פיך אף הקדוש ברוך הוא:

מנושקות. פירוש שנושקת שפה לשפה בשעה שתדבר בדברי תורה:

מה החרב שהיא כו'. רצה לומר מה החרב הכתוב כאן שכתוב בו פיפיות פירושו שני פיות ועיין בילקוט:

בפה אחת כו'. פיפיות קא דריש, פי חד פיות תרי.

גוזרין כו'. ויהיה פיפיות לגזור על העליונים ועל התחתונים:

ואחלל שרי קדש. כלומר כמו שנאמר ואחלל כו' (מתנות כהונה):

כשהן עושין בטהרה ישקני יטהרני כאדם. כן צריך לומר (אות אמת):

משיק שני גבים כו'. לשון המשנה דפ"ב דביצה (יז, ב) משיקין המים לטהרן. ועיין פרק ו' דמקואות (מ"ח) מטהרין את המקואות כו'. ופירוש משיק שני גבים מדבק שני בורות יחד כדי שיהיה בשניהם שיעור מקוה:

שוקק בו ישקני ידביקני כמה דאת אמר וקול. כן צריך לומר (אות אמת):

אל אחותה. ישקני יוציא לי. כן צריך לומר (אות אמת):

יוציא לי קול נשיקות מתוך פיהו. ומסיים בילקוט לעתיד לבא ונתתי רוחי בכם וחייתם כמו בעולם הזה ויפח באפיו וגו':

תמן תנינן. בפרק שני דעבודה זרה (כט, ב):

חיה גמיע לה. כלומר חיה גומעה אותה והכי גרסינן בגמרא (עיין עבודה זרה שם ברש"י ד"ה שורפה):

ולא מועל. אמר לו אימא מפני שמעמידים אותה בעגל עבודה זרה אמר לו אם כן. כן צריך לומר (מתנות כהונה). וכן הוא בגמרא הנזכר לעיל:

אמר לו ישמעאל אחי. איך אפשר שלא ידע בקריאת פסוק שהתינוקות יודעים אותו, אם לא נאמר שהספרים שלהם לא היו מנוקדים, ואפשר אף אם הספרים שלהם היו נקודים היה מחלוקת בזאת המלה בספריהם כמו שיש היום בהרבה מלות בין מערבאי למדנחאי [תשובה להרב ר' יצחק בר ששת סימן רפד]:

איך אתה קורא כי טובים דֹדֶיךָ מיין. או כי טובים דֹדַיִך. אמר לו כי טובים דֹדַיִך. אמר לו אין הדבר כן. כן צריך לומר. ופרש"י דַדִיך לשון נקבה, והכי קאמרה כנסת ישראל ישקני הצור מנשיקות פיהו כי כך אמר לי כי טובים דדיך מיין. אמר לו אין הדבר כן שכן חברו מוכיח עליו לריח שמניך טובים וגו'. פירוש חברו מוכיח עליו שהוא לשון זכר וכנסת ישראל היא שאמרה כך לפני שכינה, לריח שמניך וגו', עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה (מנחת שי):

כבשים כתיב. רצה לומר אף על גב דדרשינן בפ"ב דחגיגה (יג, א) אל תקרי כבשים אלא כבושים, דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושיך, והיינו טעמא דאי כפשטיה מאי אתא לאשמועינן שלמה בחכמתו, מכל מקום כיון דכבשים כתיב צריך לפרש ליה כבשׂים בשׂי"ן שמאלית כמשמעו, והיינו בשעה שהתלמידים קטנים ככבשׂים (דכבשׂ נקרא אפילו הקטן כאומר (ויקרא כב, כז) שור או כשׂב או עז כי יולד, מה שאין כן עתודים שלא נאמר אלא על הגדולים). ודרשינן ליה נמי כאילו כתוב כבושׁים בשׁי"ן ימנית לומר כבוֹשׁ לפניהם דברי תורה. ולא דריש הכא ללבושך יהיו תחת לבושך כדדריש בחגיגה, אלא פירש ללבושך לדברי תורה שאדם מתכסה בהם כשמלה (יפה מראה). וע' בירושלמי פרק אין מעמידין (עבודה זרה פ"ב ה"ז):

הגדילו ונעשו תלמידי חכמים. והיינו ומחיר שדה עתודים שבהיותם עתודים תגלה להם כשדה, וכדרך שאמרו גבי ושניהם לבדם בשדה שכל טעמי תורה גלויה להם כשדה, ונראה דדריש ומחיר כמו מחר (יפה מראה):

מה שימה זו. דרש אשר תשים ל' שימה. [פירוש לשון סימה] מדלא קאמר אשר תדבר או תצוה וכיוצא:

כך הן דברי תורה. ובירושלמי הנוסחא כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשירין:

ר' הונא בעי כו'. נראה דצריך לומר ר' הונא אמר ר' חמא בר עוקבא מקשי, וכן הוא בירושלמי אם להפליגו כו'. רצה לומר למה ליה לר' יהושע להשיאו לר' ישמעאל בזה שאיך הוא קורא כי טובים דדֶיך מיין או כי טובים דדַיִך מיין, דקרא זה הוא מדברי קבלה, ועוד דחבירו מוכיח עליו לריח שמניך, היה לו להשיאו באחד מהמקראות אלו דהוו מדברי תורה, ואין להם הכרע, ולשאול אותו היאך הוא קורא תיבת ההכרעה למעלה או למטה (יפה מראה):

שאת. פרש"י בגמרא (יומא נב, ב) הלא אם תיטיב שאת ולשון סליחה הוא, או שאת אם לא תטיב ולשון נשיאות עון הוא:

ארור. וברצונם עקרו שור ארור, שור של שכם שהוא מארור לכנען, או ארור אפם כי עז:

מחר. ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר, או מחר אנכי נצב על ראש הגבעה:

וקם. הנך שוכב עם אבותיך וקם, וכאן רמז לו תחיית המתים, או וקם העם הזה וזנה:

משוקדים. ארבעה גביעים משוקדים, או משוקדים כפתוריה ופרחיה:

באו מן השדה כשמעם כו'. שר' תנחומא ראה שהענין מכריע לקרוא כשמעם ויתעצבו, כי לא יתכן ששמעו הדבר בשדה ובאו ואח"כ נתעצבו, כי העצבון חייב להיות תיכף אחר השמיעה, ולפי שבעל הטעמים הכריעו למה שלפניו נשאר לו מכלל שאין לו הכרע:

או כשמעם ויתעצבו. כן צריך לומר וכן הוא בירושלמי ובבראשית רבה פרשה פ' (סימן ו [ה]), ובא על דרך כשמוע עשו וגו' ויצעק וגו':

אמר רבי יצחק כתיב ואותי צוה ה' יש דברים כו'. ובירושלמי שם גרס כתיב ואותי צוה ה' אותי ואותי יש דברים כו'. וכתב היפה מראה כלומר מדהוי ליה למימר אותי וכתיב ואותי, אתא לרבויי דאיכא מילי שצוהו לומר בינו לבין עצמו מלבד הדברים דקאמר קרא שצוהו לומר לישראל, ועיין שם עוד:

ויש דברים שאמר לי לומר לכם. כן צריך לומר:

יש דברים שמשיקין כו'. פירוש שסוגרין הפה ואין מגלים אותם. ודרש ישקני לשון סתימה (משלי כד, כו) כמו שפתים ישק. ופירושו ישקני מנשיקות פיהו שילמדני מהדברים הסתומים שאצטרך להיות משיק הפה עליהם כמו שהוא יתברך סותם אותם מרובא דאינשי, ולכן נקראו נשיקות פיהו. ומשום הך דרשא שיש דברים שמשיקין כו' להכי לא גלה ר' יהושע לר' ישמעאל מפני מה אסרו גבינתם, מפני שמקרוב אסרוה, ור' ישמעאל קטן היה כדאמרינן בגמרא, ולהכי נמי הפליגו בקרא דכי טובים דדיך מיין משום דכי טובים דדיך הוא סיפא דישקני מנשיקות פיהו (יפה מראה):

באיזה צד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא יש דברים שמשיקין אותן על פה ויש דברים שאין משיקין אותם על פה. רב המנונא רמי כתוב אחד אומר כו' באיזה צד כו' אלא כל זמן שהיה כו'. כן צריך לומר. ועיין בעירובין דף ס'"ג ע"א וילקוט תהלים:

אלא כל זמן שהיה עירא היאירי רבו של דוד. רבו היה כדכתיב (שמואל ב' כ, כו) היה כהן לדוד, רב לדוד:

רבו של דוד קיים בלבי צפנתי אמרתך. כי מכלל היראה מתלמידי חכמים ומן הגדר שלה שלא ידבר בפניהם בלתי אם נטל רשות מהם (כד הקמח, יראה). ולכאורה גם בזמן שעירא רבו קיים הוה למה מנע עצמו מן המצוה לבשר צדק בקהל רב, ואי משום כבוד רבו, הא אינו אלא תוך שלש פרסאות, והיה לו לקבוע ישיבתו חוץ לשלש פרסאות, דעתה יכול לקיים שניהם, אך אמרו חז"ל (ברכות ח, א) לעולם ידור אדם במקום רבו שהרי כל זמן ששמעי בן גרא קיים כו', לזה גם המלך דוד לא רצה לשבת רק במקום רבו שלא יחטא, וזהו התכת הכתוב בלבי צפנתי אמרתך דהיינו כל זמן שעירא היה קיים, אלא דקשה דהיה לו לילך חוץ לשלש פרסאות, לזה אמר למען לא אחטא לך:

מקוה מים. שלא היה צריך לומר מים, אלא לומר שכל אלו מעין ומקוה נקראו מים לענין הכשר זרעים דכתיב גבייהו וכי יתן מים על זרע, וכדיליף להו בתורת כהנים:

חביבין דברי סופרים כדברי תורה. ששכרן ועונשן כעוסק בדברי תורה וכעובר על דברי תורה. ומייתי ראיה מחכך כיין הטוב, דחכך היינו דברי סופרים שהם בעל פה, ויין הטוב היינו דברי תורה כדכתיב (ישעיה נה, א) ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, הרי דאקשינהו אהדדי:

חביבין דברי סופרים מדברי תורה. משום שתורה שבעל פה אצל תורה שבכתב מדרגת הצורה אצלה החומר ע"ד שפירשו קצת על מ"ש ז"ל התורה היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, שתורה שבכתב היא כהיולי המקבל כל הצורות, ותורה שבעל פה היא כצורה שתחול עליה ומסלקת היולניותה ולכן אמרו שבעים פנים לתורה, שהפירושים במדרגת הפנים והצורות (יפה עינים):

שנאמר כי טובים דודיך מיין. והכי קאמר קרא ישקני מנשיקות פיהו הוא תורה שבעל פה, כי טובים דודיך היינו דברי סופרים, שהם דומים ודודים לדברי תורה, כלומר סמוכים וקרובים לדברי תורה, שדברי סופרים מלמדים על דברי תורה, מיין הוא דברי תורה שבכתב. ורצה לומר שאני משתעשע מנשיקות פיך הרבה יותר ממה שתשעשעני שתיית יינך, כי התורה שבכתב נדמה בזה ליין, כמו שהיין מצד עצמותו אינו ראוי לשתיה מחוזק חריפותו, בלתי אם יוחלש על ידי מזיגת המים, ככה התורה שבכתב מעומק המושג שבה היא מחוסרת השגה בעצמותה בלתי אם יתמזגו דבריה עם מימי התורה שבעל פה, כי אין טעם מצות התורה שבכתב מוטעמת לנו לגודל ההעלם וההסתר שבהם, ואף מצוה אחת מכל מצותיה לא נוכל לקיימה כראוי בלתי התגלם לעינינו בתורה שבעל פה להיותה מבארת לפנינו כל הפרטים היא לנו לתועלת יותר גדולה וחשובה מן תורה שבכתב שמגודל ההעלם שבה היא מחוסרת ההשגה בכוונותיה העמוקות:

האומר אין תפילין כו'. שאף על פי שהוא אפיקורוס, מכל מקום פטור ממיתת בית דין כי אין דין זקן ממרא בכיוצא בזה, שאין כאן הוראה דזיל קרי הוא, ולא חייבה תורה בזקן ממרא אלא במידי דהוראה כדכתיב (דברים יז, יא) על פי התורה אשר יורוך:

להוסיף על דברי סופרים. שאמרו ארבע, מדרשא לטטפת לטטפת, חייב חנק:

והטיתי לקרות. קריאת שמע, שבית שמאי סברי שצריך לישב בשעת קריאת שמע ובית הלל סברי שקורא דרך הילוכו והלכה כבית הלל כדאיתא בפרק קמא דברכות (יא, א):

את חמי כו'. הרי אתה רואה שאם כו':

וחמורים מדברי תורה. שבדברי תורה יש עשה ולא תעשה וחילוק עונשין, ובדברי סופרים כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, אבל בירושלמי לא גרסינן כאן וחמורים מדברי תורה רק וחמורים מדברי נביאים, שהרי במקרא אל תטיפו שהביא לא כתיב רק דברי נביאים (מתנות כהונה) ועיין בענף:

דכתיב אל תטיפו יטיפון. שפירושו שהקדוש ברוך הוא הוא אמר לנביאים שלא ינבאו לדור הרע הזה ולא ישיגו כלימות מהם, ומדמנע הקב"ה דברי נבואה ולא דברי סופרים לבל יורו משפטים לדור ההוא, שמע מינה דברי סופרים חמורים טפי שאין למנעם בשום צד (יפה מראה):

פלמנטרין. פירוש פולמו בלשון יוני צבא, ופירוש נוטרין בלשון רומי סופר, כלומר סופר ממונה על אנשי הצבא (מוסף הערוך):

כתב להם. לבני המדינה:

וסמנטרין שלי. הנה הערוך פירש סמנטרין מצנפת, אבל המוסף הערוך פירש סמנטרין חותם, והביא ראיה וסעד לדבריו ממדרש שמות רבה פרשה י"ט (סימן ה [ו]) דאיתא שם אמר המלך אם אין סמנטרי על כל המסובין אל יכנס אחד מהם לכאן, כך האלהים עשה משתה להם צלי אש על מצות ומרורים מפני שנגאלו מן הצרה אמר להם אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו עד כאן לשונו, הרי שסמנטרין הוא חותם, ולפי זה צריך לומר חותמי שכתיב כאן בפנים המדרש היה כתוב על גליון המדרש והוא פירוש על תיבת סמנטרין, והכניסוהו המדפיסים בפנים המדרש, ושלא במקומו, שהיה להם להכניסו אחר תיבת סמנטרין, והם הציגוהו קודם והוסיפו אות וא"ו לתיבת סמנטרין:

יורוך. שהכל תלוי בהם ובדעתם:

אשר תאמר. לשון נסתר לנקבה, ושב אל התורה:

שמע להם. כלומר זה אין צריך לומר, אלא אפילו אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל כו', ועיין בענף:

מה מים חיים לעולם. תעורר אותנו על ענין הנותן חיים לנפשינו, ורצה לומר שכמו שתועלת המים בדרך כלל להצמיח פרי תבואה וחציר לבהמה, והמים לטבעו הוא יסוד פשוט ותהפך אל כל פרי וצמח ולטעמו להחיות אותו, כן דברי תורה חיים לעולם, רצה לומר לכל הנמצאים, במה שאדם שלם עוסק בתורה ומתקן מדותיו, על ידי זה יתהפך שפע של עסק התורה לכל מין ומין מהנמצאים כפי שייכות שיש להם במדה מהמדות:

וכתיב לכו שברו ואכלו וגו'. ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, והנה ממקרא זה אין מוכח על חיים לעולם, ואפשר שלמד חיים לעולם מרישא דכתיב הוי כל צמא לכו למים, ומדמה התורה למים שהיא נותנת חיים לעולם וכמו שכתבתי לעיל. אבל יותר נראה כמו שכתב הרד"ל וזה לשונו, ונראה שחסר כאן עוד בבא זו דאיתא בספרי סדר עקב פיסקא מ"ח ובשוחר טוב מזמור א' (ובילקוט ישעיה) מה מים חנם לעולם אף דברי תורה חנם לעולם שנאמר לכו שברו כו':

מה מים מן השמים. סבירא ליה כמאן דאמר (תענית ט, ב) הארץ ממים העליונים היא שותה, ועיין בבראשית רבה (יג, י):

מה מים משיבין הנפש כו'. אמר כמו מי שהוא צמא ועיף ונפשו שוקקה ויזדמן לידו מים יוכר חסד הבורא יתר מאד ממי שאינו צמא ולא חסר לו מים לעולם כי אינו מצייר העדרה, כך דברי תורה אם כי יכיר גודל מעלתה מי שגדל על ברכיה מנערותו וזכך נפשו, עם כל זה יוכר ויובחן תועלתה יותר במה שמשיב נפש רשע אִוְתָה רע תמיד הולך בשרירות לבו אשר נפשו לא מטוהרה והולכות למות באבדן עולם, ואחר כך כשמשים לבו אל התורה תשוב נפשו מני שחת ותצרור בצרור החיים, וזהו תורת ה' תמימה, ואימתי יוכר תמימותה יותר במה שהיא משיבת נפש ממות לחיים כנזכר לעיל:

אשר בלחי. וסיפא דקרא וישת ותשב רוחו:

מה מים מטהרים את האדם כו'. לאו בטמא בטומאת הגוף מיירי דבזה פשיטא דאינו מועיל לו דברי תורה להעלותו מטומאתו אלא כל אחד כפי טהרתו המפורש בתורה, אלא בטמא בטומאת הנפש מיירי, וזהו שאמר מה מים מטהרים את האדם כי הנפש נקראת אדם כמו שכתב האלשי"ך בהרבה מקומות, ולכך מביא מקרא זה דוזרקתי כו' (זרע אברהם):

ומה המים מטהרים הגוף. היינו טבילה לטהר מטומאה, לכן מביא מקרא דאורייתא ורחץ כו' (רד"ל):

צרופה אמרתך. פירוש טהורה ומזוקקת כמה דאת אמר (מלאכי ג, ג) מצרף ומטהר:

ערותו. הגומא שבלעדי המים נשארת חסרה ורקה:

עיף בה. יגע בתורה תמיד כדאמרינן (דברים כה, יח) ואתה עיף ויגע:

בירוד. בפחות וטפל והוא כלי חרס, וכמו שהשיב רבי (עקיבא) [יהושע] לבת קיסר (תענית ז, א):

אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס. ליכא לפרש דהיינו שמשפיל את עצמו ודעתו שפלה, דהא זה כבר אמר לעיל ומה המים מניחין כו' כך תורה מנחת מי שדעתו גבוה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו, אלא כאן הכוונה שנעשה שחור ככלי חרס מעמל התורה כמו שאמרו באבות (פרק ו משנה ד) כך היא דרכה של תורה כו' ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל:

כך דברי תורה אין הגדול כו'. צריך שהגדול לא יתבייש לומר לקטן למדני כו':

מתבלע. נבלע ומת בהם:

ולהורות. כמו שדרשו חז"ל (סוטה כב, א) רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה:

מה המים נמשכין לגנות ולפרדסים. להצמיחם, ולבתי כסאות לשוטפם ולעשותם נקיים, ומרחצאות לרחוץ בהם ולשטוף הבית המרחץ, נמצא עושה המים פעולה טובה אף לבתי כסאות ומרחצאות.

יכול אף דברי תורה כן. עושין פעולה טובה גם לרשעים.

תלמוד לומר כי ישרים דרכי ה' וגו' צדיקים ילכו בם ויגדל צדקתם, ופושעים יכשלו בם שיצמיח פשעם עוד ויכשלו עוד בהגותם בה ויגדיל הטינא אשר בלבם עד אשר מעלה שרטון:

מתיישן. נעשה ישן:

משתבחין בגדולה. מסיים בספרי שנאמר (איוב יב, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. שבשעה שהם מזקינים ונחלשים ויפסיד גופם תרבה חכמתם ויתחזק שכלם ויוסיפו שלימות (רמב"ם פירוש המשנה סוף מסכת קנים):

היין ניכר בגוף. שפניו וכל גופו יתאדם שנאמר (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם:

ומרמזין לאחרים לומר זהו תלמיד חכם:

רע לראש. כששותה יותר מדאי כמו שאמרו חז"ל (גיטין ע, א) רובו קשה ומעוטו יפה:

שנאמר נר לרגלי דבריך וגו'. מכלל שכל גופו בבריאותו, שאם לא כן אין רגלים עומדות במישור וכמשל המושלים לא יכשלו הרגלים כי אם לאשמת העינים, וסתם נר הוא מן השמן. ובילקוט ישעיה גרים שנאמר לריח שמניך טובים (מתנות כהונה). ובספרי גרס שנאמר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך, והוא על דרך שאמרו בגמרא (עירובין נד, א) חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך, חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר וענקים לגרגרותיך, חש בבני מעים יעסוק בתורה שנאמר רפאות תהי לשרך, חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנאמר ושקוי לעצמותיך:

קצרים. פסולת ודבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו כמה דאת אמר (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל:

תפל. בלי מלח ואין בו רק המתיקות הגמור וטבעו קר מאד:

כשמעורבים כו'. שהדבש טבעו חם, והחלב טבעו קר, ושניהם כאחד טובים ושוים לגוף:

מיין אלו הנשיאים. אפשר הכוונה על הזקנים שהם נשיאי העדה שנהרגו על שמיחו ישראל מלעשות העגל, כדאיתא ברבה סדר בהעלותך פרשה ט"ו סימן כ"א [י"ז] ובתנחומא שם (סימן יד), שכשבאו ישראל לאותו מעשה הזכיר משה זכות האבות ולא הזכיר זכות הזקנים:

אלו הנסכים. ממה שמסיים המדרש אילו היה משה יודע כו' משמע שצריך לומר מיין אלו האבות שנמשלו ליין דכתיב (ישעיה ה, א) כרם היה לידידי דרשו חז"ל (איכה רבה ב, ו) על אברהם. ויותר נראה שהיה הנוסחא דבר אחר כי טובים דודיך אלו האבות (שנקראו דודים כמו שנאמר (ירמיה יא, טו) מה לידידי בביתי שדרשוהו חז"ל (איכה רבה פתיחה כד, א, כ) על אברהם), מיין אלו הנסכים, רצה לומר אלו הקרבנות, וזה שאמר אילו היה יודע משה מה הקרבנות חביבין, כלומר אילו היה יודע שהקרבנות חביבין, היה מקריב כל הקרבנות, אלא היה יודע שאין הקרבנות חביבין כמו זכות אבות לכן פנה אל זכות אבות:

לאותו מעשה. של עגל:

דבר אחר כי טובים דודיך אלו ישראל כו'. וזהו למאן דאמר שישראל אינם בכלל השבעים אומות (עיין סוכה נה, ב) וזהו שהקדוש ברוך הוא אומר לישראל שאתם טובים מהשבעים אומות, אבל למאן דאמר שישראל הם בכלל שבעים (עיין בראשית רבה לח, י) שעִם ישראל הם שבעים, ליכא לפרש פירוש זה אלא מפרש שישראל אומרים כן להקדוש ברוך הוא כי טובים דודיך מיין וכפי פירוש הפשוט:

ריחות היו. כלומר כעין ריח בעלמא:

כאדם שמריק כו'. שמריק השמן בעצמו, ובתנחומא (יתרו סימן ג) איתא הראשונים ריח שירים אמרו לפניך אבל אנו שמן תורק שמך, כשבאנו לים לא הנחנו לשון של שבח שלא קלסנו לך לכך נאמר לריח שמניך וגו' כאדם שמריק מכלי אל כלי חבירו:

שמטביל זכרותו במחול בים. באבות דרבי נתן פרק כ"ה (ה"ג) איתא אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי ומה ששמשתי לחכמים בישיבה, ולא חסרתי מכל אשר שאלו עיני (ספרים אחרים ולא חסרתי מן התורה) אלא כאדם שטובל אצבעו בים, ולא חסרתי מתלמודי (נוסח אחר מרבותי) אלא כדי שיכחול המכחול מן השפופרת. ובסוף פרק ארבע מיתות איתא הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי, הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. ובמדרש הנעלם סדר וירא דף צ"ט ע"א איתא דאילו יהון כל בני אינשא דעלמא סופרים לא יכלין למכתב, ולא חסרון תלמידי מחכמתי אלא ככוחלא בעינא, ואנא מרבותי אלא כמאן דשתי בימא, ולא הוה אלא למיתן טיבותא לרבוהי יתיר מיניה עד כאן. הרי אתה רואה שטעות סופר יש כאן וצריכין להגיה. ופירש רש"י שפופרת קנה שנותנין בה כחול, ומכחול קיסם של עץ או של כסף שתוחבים בתוכו ומטבלו בכחול ומוציאו, עד כאן לשונו. ואפשר שצריך לומר בדברי רבי אליעזר ואני לא חסרתיה (פירוש מרבותי) אלא כאדם שמטביל זכרותו במכחול (פירוש כמו שמטביל הקיסם של הכחול בהשפופרת של הכחול), ובדברי רבי יהושע צריך להיות כאדם שמטביל זכרותו של המכחול בים, פירוש כאדם שמטביל הקיסם של הכחול בים שלפי ערך רוב המים שבים לא חיסר כלום:

אני אין בי כח לומר כמו שאמרו רבותי. רבי אליעזר ורבי יהושע, שאני לא חסרתי אפילו כמו שאמר ר' יהושע:

אלא רבותי חסרוהו. אף דכל מלמד לחברו תורה המלמד אינו חסר כלום, אך הכוונה שמהרוב תורה שהיה ברבותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע לא קבלו מהם רק מעט, ואמר רבי עקיבא שמה שקיבל הוא מרבותיו לא נחשב אפילו למעט אלא רק כמו שמריח באתרוג כו':

וכממלא מאמת המים. שדרך המעיין כאשר נפתח ומימיו יוצאים ומתפשטים לחוץ אז במעיין הזה נכנסים בו המים הזכים מן המקור, כי בשביל שהוציא לכך באים המים הזכים והבריאים למעיין מן המקור עצמו, נמצא לא נחסר המעיין לעולם, והמים שלוקחים מן המעיין לא נחשב כלום למים נגד המים הזכים שבאים אחר כך להמעיין:

פעם אחת שהה רבי עקיבא לבא כו'. בא לומר שאף על פי שרבי עקיבא היה תלמיד חכם כל כך עד שאמרו עליו הלכה מבחוץ תורה מבחוץ כו' מכל מקום היה אומר שלפי גדלות התורה לא למד כלל שלא החסיר מהתורה אלא כמריח מן האתרוג:

מבחוץ. שלא רצה לפסוע על ראשי התלמידים לילך ולישב על מקומו:

זו הלכה. כלומר איזה הלכה, רצה לומר שאלה של איזה הלכה נשאלה:

הלכה מבחוץ. רבי עקיבא שהוא בעל הלכה הוא בחוץ. וכתב הרד"ל הלכה פירוש הלכה למשה מסיני, ותורה מבחוץ הוא הפלפול מסברא, ועיין בפרש"י שלהי הוריות דף י"ג ע"ב, והיינו סיני ועוקר הרים עד כאן לשונו:

חזרה ונשאלה שאלה. וזו היתה שאלה שלישית, ועיין בספר אות אמת:

כמין ריס. עמק המלך מתרגמינן בית ריסא דמלכא, רצה לומר שהיה מדרשו במקום רחב כמו העמק (אות אמת), או פירושו עגולה כריס זה של עין (מתנות כהונה). ובקדושין איתא בפרק קמא (לא, א) אמר לו מבין ריסי עיניך אתה ניכר שבן אלמנה אתה:

מיוחדת לו לישיבה. פירוש מיוחדת לו לרבי אליעזר, ועליו היה רבי יהושע אומר זה לאחר פטירתו שהאבן שהיה יושב עליו רבי אליעזר דומה להר סיני ורבי אליעזר דומה לארון הברית, אבל אין נראה לפרש זה על רבי עקיבא שיאמר עליו ר' יהושע רבו כן בחייו, גם לשון ישב עליו משמע שכבר נפטר בשעה שאמר זה, והיינו רבי אליעזר שמת קודם רבי יהושע (רד"ל):

חובל עולו של סנחריב. כמו שאמרו (אבות פרק ג משנה ה) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות:

מפני שמנו של חזקיהו. ומסיים בגמרא (סנהדרין צד, ב) שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לפי שהיו עסוקים בתורה תמיד הוצרכו לשמן הרבה כדאיתא בפרק קמא דשבת (יג, א) ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניא בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרים דברי תורה, מה עשו העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן:

וסופו מתוק. כך הן דברי תורה אדם מצטער בהן בתחלה ועושה בהן אחרית טובה שנאמר והיה ראשיתך מצער כו', כן הוא בדברים רבה [פרשה ז] סימן ג', כלומר שבראשונה נצטער על דברי תורה ובסוף היא מתוקה לו:

אינו מזרזיף כשאר כל המשקים. פירוש אינו מבצבץ ומנתז למעלה בראש כששופכין לתוכה הרבה בפעם אחת כדרך שאר המשקין אלא עולה למעלה בנחת (מתנות כהונה). וכתב הרד"ל ועיקר המלה הוא לשון המקרא (תהלים עב, ו) זרזיף ארץ, ופרש"י נטיפת מטר כההיא דיומא דף פ"ז ע"א זרזיפא דמיא:

אף דברי תורה אין מזרזפים כדברי ליצנות. כן צריך לומר בכ"ף (רד"ל):

יוצאת כנגדה כו'. מפני שהשמן לעולם צף למעלה:

אין לה בת קול. רצה לומר קול הברה, כששופכין אותו לתוך כוס אינו משמיע קול כשחר משקין:

ושפלת מארץ תדברי. זה שבוש מפורסם, וכך צריך לומר כך ישראל אין להם בת קול בעולם הזה שנאמר ושפלת מארץ תדברי, אבל לעולם הבא כתיב קול צופיך נשאו קול, וכתיב ויצא מהם תודה וקול משחקים, ויש כיוצא בזה כמה כתובים (אות אמת). והרד"ל כתב שצריך לומר אבל לעולם הבא כתיב (ישעיה מ, ט) הרימי בכח קולך וגו'. ולגירסת ספרינו יש לומר דדרש ושפלת מארץ כשתשפלי עד לארץ אז תדברי, והיינו לימות המשיח כמה דאת אמר (ישעיה כו, ה-ו) ישפילה עד ארץ וגו' תרמסנה רגל רגלי עני וגו' עד כאן לשונו:

רבי יוחנן פתר קרייא. לריח שמניך וגו' באברהם אבינו:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לך לך כו' למה היה דומה. רצה לומר דקשה למה הרחיקו מבית אביו והטריחו בדרכים ועשאו כגר בארץ, שאם כדי לקיים המצות שלא ימחו בידו אנשי הארץ שהיו עובדים עבודה זרה, לזה לא הוצרך להרחיק כי הוא לא היה ירא מהם ולא ישוב מפני כל, לכן אמר המשל לצלוחית כו' שרצונו לומר שזה היה כדי שיתגדל שמו ויתפרסם כבודו במלא עולם, מה שלא היה מתפרסם אלא ליושבי ארצו אילו לא גלה:

לצלוחית של פוליטין כו'. פוליטין פירושו בלשון רומיי ויוני מין שמן מרקחת מוורדים ובשמים (מוסף הערוך), ובבראשית רבה פרשה ל"ט (סימן ב) גרס אפפולסימון, והוא שרף נוטף מעץ בלסמון הגדל בעיר יריחו אשר נקרא שמה על שם ריח (ערוך), ותרגום בפסוק הדודאים נתנו ריח (לקמן ז, יד) איתבסם קדמי כריח בלסמון. ולפי משל זה כך הוא פירוש המקרא דכאן לריח שמניך טובים, רצה לומר כדי שיתנו ריח יפה שמניך הטובים צריך אתה לגלות, כי כשמן שמריקין אותו מכלי אל כלי כי אז נותן ריחו, כן יהיה שמך מתגדל על ידי גלותך. ורמז בזה גם כן כי כמו שהשמן לא הוסיף שבח בעצמו בהיותו מטולטל למקום, רק שפירסומו וריחו לאחרים הוא שנתחדש, כן אברהם לא הוצרך לגלות מארצו כדי לקיים המצות כנזכר לעיל, אבל מה שהרויח הוא שיהיה שמו מתגדל ומתפרסם לכל, וזהו שמסיים המדרש הרבה מצות יש לך טלטל עצמך בעולם ושמך מתגדל בעולם לך לך מה כתיב בתריה ואעשך לגוי גדול. פירוש הריוח שיומשך מהליכה זו היא מאי דכתיב בתריה ואעשך וגו' ואגדלה שמך (יפה תואר). ועיין כל זה בבראשית רבה פרשה ל"ט:

הא לך עלמות הרבה. פירוש על ידי טלטולך הרבה גרים יתוספו, שעל ידי שיכירו שה' אתך ידבקו בדרכיך וכמו שמסיק המדרש (יפה תואר):

והלא אם מתכנשים כו'. וליכא למימר בריאה ממש על ידי ספר יצירה כדאיתא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סה, ב), משום דהתם מוכח שבריאה כזה הוא בלא דיבור ונפש משכלת וכבהמה בצורת אדם, ולא הותר לעשות כזה אלא לפי שעה ליחיד לנסיון בעלמא ולא ברבים, ועל כזה נאמר (משלי כה, ב) כבוד אלהים הסתר דבר ולא לפרסם הדבר ברבים לדורות כאברהם שהוליכם אתו עמו בפומבי לארץ כנען (נזר הקודש):

לכך נאמר ואת הנפש אשר עשו. פירוש אשר עשו לפי זה לשון תיקון כמו (דברים כא, יב) ועשתה את צפרניה, שבגרות תקנו נפשם:

אמר רבי חוניא אברהם כו'. בא לתרץ למה כתיב אשר עשו לשון רבים, יאמר אשר עשה, על זה מתרץ שגם אמנו שרה גיירה נשים:

ומה תלמוד לומר אשר עשו בחרן. רצה לומר למה נאמר עשו דמשמע עשיה ממש, דבצפורנים ניחא למימר עשיה על התיקון משום דבצפורנים נמי איכא קצת מלאכה. והשיב דאפקיה בלשון עשיה ללמדך דחשיב כאילו בראו, שהביאו לחיי העולם הבא כי לכך נבראו, ואם לא כן נוח לו שלא נברא (יפה תואר). או אפשר דקשה ליה מדכתיב הנפש דמשמע ליה אותו הנפש עצמו שעשה אברהם אותו עצמו עשתה אותו שרה, וזה אינו שהרי הוא מגייר אנשים והיא מגיירת הנשים, והשיב שזה היה על ידי האכסנאות שנעשה על ידי שניהם ועל ידי זה נתגיירו, כדאיתא בבראשית רבה פרשה לט [יד [כא], טז [כד] (מתנות כהונה):

וריקמו. רקם עליו עור מלמעלה:

ממה שאתה מביא אורה כו'. זה נדרש מן שמניך, שהשמן מביא אורה לעולם (רד"ל):

האורה גאולה. כמה דאת אמר (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה:

שנתת לנו ביזת מצרים כו'. זה גם כן נדרש מן שמניך, וכעין מה שתרגם אונקלוס בסדר האזינו (דברים לב, יד) חמאת בקר וחלב צאן, ביזת מלכהון וכו', והאומות נקראים עלמות, ומלת אהבוך שב על ישראל (מתנות כהונה). ולדבריו נדרש על כן עלמות רצה לומר בשביל ביזת העלמות הם האומות שנקראים עלמות, שנתת לנו שמניהון, לכן אהבוך ישראל (רד"ל):

יום המיתה. שמפני שאין יודעים מיתתן הם כל ימיהם בתשובה ומכוונים לבם לשמים בתפלה ובתחנונים, וכמו שאמר התנא (אבות פרק ב משנה י) שוב יום אחד לפני מיתתך כו'. ומפני שאין יודעים יום הנחמה והגאולה הם מצפים בכל יום ומקווים אל הגאולה והנחמה ומכוונים לבם לשמים, אבל אם היו יודעים ריחוק הנחמה והגאולה היו מתייאשים מן הגאולה והנחמה, והרבה היו יוצאים מן הכלל:

בעלמות ובזריזות. על דרך שדרשו בשמות רבה (א, כה) ותלך העלמה שהלכה בזריזות, והכונה כאן על דרך שאמר התנא (אבות פרק ה משנה כ) הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים:

אלו בעלי תשובה. קרי ביה על מות, שהגיעו עד שערי מות בעונותיהם וחזרו בתשובה והקדוש ברוך הוא מקבלם:

זו כת שלישית. דרש עלמות על מות:

ואח"כ. מצפצפת ועולה כמו שבואר בראש השנה דף י"ז ע"א:

אלו הגרים הדא הוא דכתיב . (יהושע ט, ט) כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים וגו'. (מתנות כהונה):

דבר אחר על כן עלמות אהבוך אלו ישראל. פירוש על כן על מות אהבוך, רצה לומר שאהבתם לך כל כך גדול עד שמוסרים עצמם על קידוש השם:

שנאמר כי מאהבת ה' אתכם כו'. מזה הפסוק אינו ראיה שהם אוהבים להשי"ת רק השי"ת אוהב אותם, ואפשר שכוונתו על פסוק שלאחריו שומר הברית והחסד לאוהביו:

על שהעלמת מהם כו'. ולפיכך אוהבים אותך כי יודעים כי כך הוא, וכמו שנאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו:

דבר אחר אמר רבי ברכיה. כן צריך לומר. ודרש על כן עלמות מלשון עלמות וזריזות וכדלקמן (מתנות כהונה):

ראשה חולה לצדיקים. פירוש עגולה סביב מלשון מחול הכרם דתנן בכלאים (פרק ד משנה א), שפירושו סביב. וירצה שיסדר הצדיקים סביבו כעגולה, והוא יתברך יהיה באמצע, ולהיות השי"ת באמצע אמר שיהיו מראין אותו באצבע, שהאמצעי נראה לכל המסובבים. ומ"ש שהקדוש ברוך הוא יהיה ראש חולה, הוא היותו באמצע כמו המרכז לעגולה (יפה מראה). ועיין בויקרא רבה סוף פרשה י"א ובירושלמי פ"ב דמגילה. וכתב הבחיי בסדר תרומה (כה, לא) שאמר זה על מה שמתענגים מזיו השכינה בתענוג שאין לו סוף, שהמחול הוא עגול ואין לו ראש וסוף, ולכך המשיל תענוג הנפשות שאין לו סוף למחול שאין לו סוף. והאלשי"ך תהלי' פ"ו כתב שהכוונה כי אז נהיה כולנו נביאים, כי מלבד מה שתפסוק זוהמתנו גם יצר הרע לא יהיה בנו כי נהיה כולנו קדושים וטהורים באופן שלא נצטרך לומר לנביא שידבר הוא עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים, כי אם שבו יתברך נשמח כי קדושים נהיה כי קדוש הוא ולא יקרנו אסון מות בְּדַבֵּר עמנו אלהים עד כאן לשונו:

שיתו לבכם לחילה כו'. ואף על גב דפשטיה דקרא זה מיירי בירושלים כדכתיב התם הר ציון ירכתי צפון סובו ציון, יש לומר הרמז הזה הרמוז בתיבת חולה מיירי בגן עדן, דאפשר שהכתוב בענין אחד וירמוז בענין אחר (יפה מראה):

לחולה כתיב. וכן הוא בדפוס מאהלוב, וכן הוא בירושלמי ובויקרא רבה הנזכר לעיל. וזהו לשון בעל מנחת שי בירושלמי ובתיקוני זוהר ובמדרש חזית ובקהלת רבתי כתבו לחולה כתיב, אבל בכל הספרים שלנו כתיב וקרי לחילה ביו"ד, והכי איתא באגדת תהלים עד כאן לשונו, הרי דגם כאן הנוסחא לחולה כתיב, ולא כדפוס לעמבריג שאיתא שם לחילה כתיב:

והם חלים לפניו בעלמות. רצה לומר והם ירקדו לפניו בחוזק ובזריזות, כמו שאמרו בשמות רבה (א, כה) ותלך העלמה שהלכה בזריזות, ופרש"י כעלמה שכל כחה עליה:

בעלימות ובזריזות. רצה לומר מפרש תיבת עלמות בשני פירושים, פירוש אחד בעלימות לשון העלם והסתר כמו שאמרו בפרק אין מעמידים (עבודה זרה לה, ב) גבי עלמות אהבוך דברים מכוסים ממנו מתגלים לו, פירוש שני עלמות לשון חוזק וכמו שכתבתי לעיל:

כאילין עולימתא כו'. רצה לומר שהם חלות במחול כעלמות פירוש כנערות החולות במחולות, זהו שסיים המדרש בתוך עלמות תופפות:

תרגום עקילס אתנסייא. הערוך כתב תניסאה לשון מות, ולפי זה מפרש המדרש מילתיה דעקילס, דרצה לומר עולם שאין בו מות, ומפרש עלמות שעולות על מות (יפה מראה). ועיין בבלי תענית ל"א:

דכתיב כי ה' אלהיך ברכך. טעות סופר הוא, כי ממקרא זה אינו מוכח מידי שהוא ינהגנו, וצריך לגרוס במקומו (דברים לא, ו) כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך:

בשעה שעמדו ישראל וכו'. שרצו להיות מקובלים ומצווים כמקבל חפץ לשמרו:

אלעיקי. פירשו המפרשים לשון צרה, דתרגום של צרה עקתא, וכן תרגום אונקלס קצתי בחיי (בראשית כז, מו) עקתא בחיי. ורצה לומר שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל שעל אפם ועל חמתם של המלאכים אני נותן לכם את התורה ולא להם, ובעבור זה הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, כדאיתא ברבה (לקמן פרשה ח פסוק יא סימן ב) ובתנחומא (תרומה סימן ט) שהמלאכים קטרגו שלא ליתן לישראל התורה (גבול בנימין). והמתנות כהונה כתב עיקי הוא שבועה בלשון ערבי, ומלת אל הוא תיקון הלשון כידוע, והמעריך כתב ששיבוש גמור הוא, ובשני ספרים כתיבת יד לא גרסינן ליה, אלא הכי גרסינן אמר להם הקב"ה איני נותן לכם את התורה אם לא תביאו לי עד כאן לשונו:

הביאו לי ערבים כו'. שאף על פי שביד ה' ליפרע מהם, אין זו הכוונה, כי מה בצע כשיענשו, אבל צריך הערבות שתהיה השמירה בטוחה ולזה אמר משל ללוה מן המלך כו' שאף על פי שביד המלך לנגשו על הפרעון כשירצה, עם כל זה לא יאות בזה, כי כשאין לו לשלם מה בצע בנגישתו וצערו, אבל מבקש ערב שיפרענו מעותיו, וכן ה' לא יחפוץ בעונש אלא בבטחון השמירה. ואמרו אבותינו ערבים לנו כו' כמו שפירשתי בענף עיין שם (יפה עינים):

שאמר במה אדע. הטעם שנחשב זה לחטא, הוא, שלפעמים על ידי החטא יתבטל היעוד הטוב, וכן בקש אברהם בטחון ליעוד זה אף שיחטאו ישראל, ולזה אמר קחה לי עגלה משולשת וגו' כי כל עוד שיצא לפועל באיזה הוראה לא ישוב ריקם כמו שכתב הרמב"ן בפרשה לך לך, וזה נחשב קצת חטא שמבקש קיום היעוד אפילו שאינם ראויין שזה כדוחק כלפי מעלה, והיה לו להניח הדבר ברצון ה' הטוב בעיניו יעשה (ספר הנזכר לעיל):

שהיה אוהב לעשו כו'. וזה נחשב לחטא, דלא דקדק, שאילו דקדק אחריו היה מכיר ברשעו (ספר הנזכר לעיל):

שאמר נסתרה דרכי. וזה נחשב לו לחטא שהקדוש ברוך הוא היה חושב להמליך בנו, והוא חשב שהסתר יוסף רע לו, והוא אמר כמתרעם נסתרה דרכי מה' כדאיתא בבראשית רבה (צא, י) גבי למה הרעותם לי (ספר הנזכר לעיל):

והרועים פשעו בי כו'. היינו קצת נביאים שהטעו אותם, שאחרי שהיו נביאי אמת חזרו בהם ונבאו בשקר כגון חנניא בן עזור כמו שאמרו חז"ל (עיין סנהדרין פט, א), ועל ידי שהיו כבר מוחזקים לנביאי אמת היו טועים אחריהם, ולזה הביא מהרועים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל דעל נביאי אמת מדבר מדקאמר והנביאים, וכן נביאי ישראל מדקרי ליה נביאיך דמשמע האמתיים שחזרו להיות שקרנים (יפה עינים):

הא ודאי ערבים טובים כו'. הענין הוא כי אי אפשר להיות ערב אלא א"כ הוא אינו חייב בשביל עצמו ובטוח בשלו, וזהו שאמר להם אבותיכם בעצמם צריכין ערבים, מה שאין כן הקטנים שאין חייבים עדיין במצות הם ערבים טובים והם משלימים ביטול תורה שלנו, וזהו שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כמו שאמרו חז"ל (שבת קיט, ב) אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקת של בית רבן (הגר"א):

שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. במדרש עשרת הדברות יותר מבואר וזה לשונו, אמרו לפניו הרי בנינו יהיו ערבים, מיד אמר הקדוש ברוך הוא תנו לי אותם הערבות ואני אקבלם, מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדים ונשיהם המעוברות, ועשה הקדוש ברוך הוא בטנם כזכוכית והיו מדברים עמו, אמר להם ראו שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם ואתם ערבים בשבילם שיקיימוה, אמרו לו הן, אמר להן אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, אמרו לו הן, לא יהיה לך כו' אמרו לו לאו, וכן היו עונים אותו על הן הן ועל לאו לאו כו' שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן עד כאן:

מי יאמר בתורה כו'. היינו כשמפטירין בבית הכנסת, ובתנחומא ריש סדר ויגש איתא שאני מפסידן שהן אומרים בכל יום ברוך ה' המבורך לעולם ועד, והיינו שעונין כן אחר השליח ציבור כשאומר ברכו:

שנאמר לשוא כו'. הרי זה עוד ראיה אחרת, והכי קאמר קרא לשוא הכיתי בתמיה, וכי בחנם הכיתים, אינו אלא בשביל המוסר דהיינו תורה לא לקחו לא למדו לשון לקח (רש"י). וזהו שאמר כאן משכני לשון משכון, כדי שלא תקח ממני המשכון דהיינו הבנים, אחריך נרוצה:

מוסר לא לקחו לפיכך צריך. כן צריך לומר ומה דבינתים מיותר:

שהכנסתנו לארץ טובה. הוא ארץ סיחון ועוג שהיא אינה כארץ ישראל ממש, ומכל מקום ראינו בה טובה הרבה, לכן היתה תשוקותינו לרוץ אחריך, לארעא טבתאהיא ארץ ישראל ממש דאתקריאת משכנותא על שהיא עיקר משכן המלך הקדוש ברוך הוא, ודלא כשבט ראובן וגד שבחרו בארץ סיחון (ועיין בתנחומא סוף סדר מטות). ודרשו מסיפא לרישיה, אחריך נרוצה למקום משכנותיך היינו לארץ ישראל ממש שנקרא משכנותיך. ורבי יהושע בן לוימפרש קרא כדכתיב, ממה שנתת לנו ארץ ישראל דאיתקרית משכנותא לכן אחריך נרוצה, רצה לומר אחר תורתך ומצותיך נרוצה, שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, נמצא שארץ ישראל גרמה לנו להיות משתוקקים להדבק בך ובתורתך ובמצותיך:

מקדש וגו'. וסיפיה דקרא ושכנתי בתוכם:

שסלקת כו'. דרש משכני מלשון המשכה וסילוק שכינה:

ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כלום אשה מתקשטת אלא לבעלה. תני רשב"י זיין כו' מלאך היה יורד ומקלפו אמר רבי יהושע בן לוי להוטים. כן צריך לומר. והכוונה שהמפרשים הקשו למה אמר ועתה הורד עדיך הא כתיב ולא שתו איש עדיו עליו, ותירצו לא שתו פירושו לא הסירו, פירוש אחר לא שתו אל לבם להסירם, רק איש עדיו עליו, וזהו שאמר כאן הטעם שלא הסירו עדים משום שאמרו כלום כו' ולכן ראוי להתקשט לפניך, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ועתה הורד עדיך מעליך, ובא רשב"י ופירש מה היה עדים ואמר זיין כו':

להוטים היו ישראל כו'. שהרי בכל המשפטים שנעשו במה שהרגו מהם בני לוי כשלשת אלפי איש וכמאמר חז"ל (עבודה זרה מד, א) שבדקן כסוטות, ואחר כך ויגוף ה' את העם, עם כל זה לא נאמר ויתאבלו, רק אחר שאמר הורד עדיך דהיינו שאין השכינה מהלכת עמהם מיד כתיב ויתאבלו (קול יעקב):

עם שכנותי. רצה לומר סדום ועמורה וכדמפרש ואזיל, ודרש משכני כמו שכיני, והמ"ם הוא משרת (מתנות כהונה):

נעשה בעשרת השבטים כו'. עיין זה בבראשית רבה פרשה כ"ח (סימן ה):

רק רע כל היום. משמע דוקא ביום ולא בלילה דרק מיעוטא הוא, ולא סבירא ליה כמאן דדרש בבראשית רבה פרשה כ"ז (סימן ב) דגם בלילה לא שכב לבו בדור המבול (יפה תואר):

בזכות והנה נותרה בה פליטה. אף על גב דההוא קרא ודאי בירושלים מיירי כדכתיב שם (פסוק כא) ארבעת שפטי הרעים וכו' שלחתי אל ירושלים וגו' והנה נותרה בה פלטה וגו', מכל מקום מייתי ראיה כי מה שיציל ה' האבות הוא בזכות הצדיקים שעתידין לצאת מהם, וא"כ בעשרת השבטים גם כן נאמר שידע ה' בצדיקים שיצאו מהן אף על פי שלא נזכרו במקרא (יפה תואר):

המוציאים אין כתיב כאן. שם בבראשית רבה הנוסחא נשתנה מכאן, ועיין שם ביפה תואר:

אלא המוצאים. הנמצאים. ולשון מציאה נופל על הצדיקים כמה דאת אמר (תהלים פט, כא) מצאתי דוד עבדי, (קהלת ז, כח) אדם אחד מאלף מצאתי, וכן רבו מספר (מתנות כהונה):

ובזכות מי ניצל. אף על גב דכתיב התם והאבדתיך מאין יושב, נראה שהיה ידוע אצלם שלא נתקיימה גזירה זו מיד אלא לעתים רחוקים הוא מתנבא (יפה תואר):

גוי שכרת ברית. כלומר שמעמידין גרי צדק הכורתים ברית בברית קודש, ואמר אף על פי שהם גוי כרתים לא יעמוד להם זכות זה אלא לפי שעה בעולם הזה (נזר הקודש):

נאמר בשבט יהודה ובנימין כו'. עיין זה בבראשית רבה פרשה הנזכר לעיל, ובאיכה רבתי פרשה ד (סימן ט):

עון בית ישראל ויהודה כו'. וזה ביושבי ירושלים מדבר כדכתיב מקמיה עבור בתוך העיר בתוך ירושלים, שגם הם בני ישראל יקראו, וכמה שנאמר (מיכה א, יד) בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל, והם מלכי יהודה, וכן נאמר כי הכניע ה' את יהודה בעבור אחז מלך ישראל (יפה תואר):

כתוב חורי פירוש מקרא אחר יש לנו שמפרש בו שגדולה חטאתם מחטאת סדום:

ויגדל עון בת עמי וגו'. מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלי בה ידים, הרי דעון יהודה ובנימין גדול מסדום, ומסדום לא נשאר פליטה כדכתיב ההפוכה כמו רגע, ומבנימין ויהודה נשאר פליטה. על זה משני שסדום לא פשטו ידיהם למצות כדכתיב ולא חלו בה ידים, וכדמפרש ר' תנחומא שפירושו שסדום עצמה לא חלתה ידיה במצות (ולא כפירוש הפשוט שלא חלו ידי אחרים להחריבה):

לא חלתה יד ליד. פירוש לא שכנה יד עשיר ביד עני ליתן לו משלו (רש"י בבראשית רבה שם):

אבל אלו. פשטו ידיהם למצות, צדקה גמילות חסדים, שנאמר שם ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהם, כל כך למה, שיהיו לברות למו כו' פירוש שמה שבשלו ילדיהם היינו משום דהיו לברות למו רצה לומר שעשו הבראה לאבל ולא היה להם מה ליתן לבניהם לאכול נחשב להם כאילו בשלו ילדיהן (יפה תואר). ואף על גב ששנינו בספרי (ברכה פיסקא ו) אין מחליפין זכות בחובה אלא נותנין שכר על המצות ועונשין על העבירות, וא"כ למה הועילה זכות הצדקה לאנשי ירושלים, וי"ל צדקה יצא מן הכלל דלהדיא כתיב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות, ואף על גב דאין מיתה בלא חטא, וכן כתיב גבי נבוכדנצר (דניאל ד, כד) וחטיך בצדקה פרוק וזכות הצדקה הגין עליו י"ב חדש, ומה שנשתנה צדקה משאר מצות היינו לפי שהצדקה הוא מצד הרחמים ומעורר רחמים עליונים, וכדאמרינן (שבת קנא, ב) המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, והוא מדה כנגד מדה (נזר הקודש):

ממה שנתת כו'. דרש גם כן משכני כמו מן שכני, והמ"ם משרת:

שגירית. לשון מגרה מדון:

מסכינני. לשון רש ומסכן, ודרש משכני כמו מסכנני:

דבר אחר ממסכיני אחריך נרוצה. כל זה מיותר (אות אמת):

צריך יהודאה לחרובא עביד תתובא. כתב המעריך הפירוש האמיתי הוא שכשצריך היהודי לחורבה יעשה יישוב, כלומר יהיה בעיניו כישוב ואל יבקש גדולות, והיינו שסמך לזה יאה עניותא כו' עד כאן לשונו. והמתנות כהונה פירש צריך יהודי לחיי צער ודוחק עד שאין לו לאכול רק חרובין אז מקבל מרות ועושה תשובה, עד כאן לשונו, כי בצר לו יקרא את ה' מה שאין כן אם יהיה לו ריוח ועושר. ונראה דהיינו כשפרנסתו מצומצם ובדוחק ומסתפק במיעוט שעל זה אמרו יאיא היא מסכנותא כו', אבל כשהוא עני מדוקדק שאין לו כלל על זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ל, ח) ראש ועושר אל תתן לי (פירוש דהיינו גדר העני ביותר, וגם עשיר הגדול, אלא) הטריפני לחם חקי (כפי מזונותי הצריכים לי, ומפרש) פן אשבע (פירוש שלא תתן לי עושר רב פן מחמת זה אשבע) וכחשתי ואמרתי (פירוש ואומר) מי ה' (כמו שכתוב (דברים ח, יג) ורם לבבך ושכחת וגו') ופן אורש (שאהיה עני ביותר ולא יהיה בביתי לחם ושמלה) וגנבתי ותפשתי שם אלהי (את מדת הדין) על שעשני עני ביותר ואתרעם על מדותיך, ועיין בתנא דבי אליהו ח"א ריש פ"ג שמשמע שם כן:

כערקא סומקא בקדלא דסוסיא חיורא. פירוש יפה עניות לישראל הנקראת בת יעקב כְּרֶסֶן אדום על צוארו של סוס לבן. ערקא פירוש רצועה, כמו (סנהדרין עד, ב) ערקתא דמסאנא. וקשה אם כוונת המדרש לדמות עניות ישראל לדבר נאה, יותר היה להם לדמות לתכשיט כסף וזהב ולבושי שנים. אבל הנראה אחר העיון שטעם חשיבות העניות אצלם הוא רק מחמת שלולי עניותינו לא היו מעשינו נחשבים כל כך, אבל אחר הצרוף אז הם לטוב הם נחשבים, וא"כ המשל שפיר דומה לנמשל כברדא סומקא אסוסיא חיורא כמו שאין הברדא נאה בעצמה כי אם בהצטרף אליה מראה הסוס, כן העניות לישראל, ולזה לא דימה המדרש ללבוש ותכשיט לפי שהם נאים מחמת עצמם (קול יעקב):

משכנני. דרש משכני לשון משכון:

ממשכון גדול כו'. כפל הענין במילות שונות, ובילקוט לא גריס ליה:

חבל חבלנו לך כו'. רצה לומר שמפרש חבל לשון משכון, דאי השחתה כפשוטו חבלנו לפניך מבעי ליה, אבל השתא פירש משכננו, המשכון אשר לך (יפה תואר) ועיין בשמות רבה פרשה נ"א (סימן ג):

מחטאו של ים. שחטאו על הים שנאמר (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף, וכשאמרו שירה העביר והסיע אותו חטא וכדאיתא בשמות רבה פרשה כ"ד (סימן ג). ומה שאמר ויסע משה מפני שהוא למדם את השירה הזאת כדאיתא בשמות רבה פרשה כ"ב (סוף סימן ט) שנאמר הפרשה על פי משה ואחר כך אמרה ישראל (יפה תואר). עוד יש לפרש הסיען מחטאו של ים פירוש מהפסל שהלך עמהם בים סוף, וזה לשון המכילתא ושמות רבה פרשה כ"ד (סימן ב) רבי יהודה בר אלעאי אומר עבודה זרה היתה בידם של ישראל (ובמכילתא איתא עבודה זרה עברה עם ישראל) בים והסיעם משה באותה שעה שנאמר ויסע משה את ישראל מים סוף, מדבר שהיה עמהם בים סוף עד כאן. ודרש מים סוף מדבר שהיה עמהם בים סוף, והוא פסל מיכה כמה שנאמר (זכריה י, יא) ועבר בים צרה. וזהו משכני בעל כרחי הסיעני, ואז אחריך נרוצה עד סיני:

לכל הן כו'. לכל היכן שאתה הולך ומוליך אותנו אנחנו עמך ונלך אחריך:

ואתית. פירוש ובואי:

מן הכא להן. מכאן ממקום זה להיכן אתה מוליכני:

לשוקא עילאה. לשוק העליון:

ארעייתא. התחתון:

ונסיב לי. וליקח אותי אני אלך עמך:

דבקה נפשי אחריך. ולקמיה כתיב שם בראש המזמור כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקדש חזיתיך לראות עזך, וגם אם זכרתיך על ערש יצועי באשמורות אהגה בך, וזה כעין המשל דכאן לכל הן דאת אזיל כו' (רד"ל):

תמן תנינן. בחגיגה בבלי (יד, ב) ובירושלמי פרק אין דורשין (חגיגה פ"ב ה"א):

לפרדס. פרש"י עלו לרקיע על ידי שם. וכתבו התוספות ולא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו עיין שם. והערוך כתב נכנס לפרדס, פי' כינהו פרדס מענין גן עדן שהיא גנוזה לצדיקים, כך אותו מקום הוא מקום בערבות שהנשמות של צדיקים צרורות בו:

בן עזאי הציץ ונפגע. וכן הוא בירושלמי, אבל בבבלי תני בן עזאי הציץ ומת בן זומא הציץ ונפגע:

הציץ. פרש"י הציץ לצד השכינה:

ונפגע. פרש"י נטרפה דעתו:

דבש מצאת כו'. כתב הרב המורה בח"א פל"ב שדמה החכמה במאכל הערב שבמזונות והוא הדבש, והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האסטומכא ויביא הקיא, וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמותה ומהשגה מן השלימות, אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון, כאילו הדבש אשר אם יאכל כשיעור יזון ויערב לו ואם יוסיף אבד הכל, לא אמר פן תשבענו וקצת בו אלא אמר והקאתו עד כאן:

קצץ כנטיעות. פירוש קלקל ועוות, ולפי שדמה אותו לפרדס בתחילת הדברים, נקט לישנא דקצץ בנטיעות, ורצה לומר שטעה בשתי רשויות (רש"י). ובכד הקמח כתב דממדרש זה מוכח שקורין החכמים הפסקת התורה קצוץ נטיעות עד כאן, אבל היפה מראה כתב שמכאן משמע דפירוש קצץ בנטיעות מה שהיה אומר איזה דבר על התינוקות שהם הנטיעות שהיו צומחות ועושה פרי ומסתתמין, ומכל מקום אמת הדבר שטעה בשני רשויות ומפני זה יצא למינות עד כאן לשונו:

נכנס בשלום כו'. פירש רבינו האי שהציץ וכהוגן, וצפה כראוי והכיל דעתו אותן גבורות ובהלות, ונתן לו הקדוש ברוך הוא חיים וכל דבר שצפה חשב בו מחשבה נכונה בדעת נכונה:

ועליו נאמר הביאני המלך חדריו. דהיינו מה שנכנס בסתרי היכלות:

תחלת ברייתו. דרש בריתו לשון בריה:

עשרה למקרא עשרה לתלמוד. בילקוט זה אינו, אבל בספר עבודת הקודש בפ' כ"ג מחלק הייחוד גרס ליה, ונראה דדייק מדהוי ליה לכתוב עשר דברים וכתיב עשרת הדברים:

חדרי בהמות ולויתן. אף שבלשון הרמב"ן בהקדמת פירוש התורה גם כן כן, מכל מקום נראה שגרס הוא שחדרי בהמות ולויתן לא במענה אליהוא נתגלו אלא במענה ה' לאיוב, ונראה שצריך לומר חדרי רוחות ומטרות וכמה דאת אמר (איוב ל״ז:ט׳) מן החדר תבא סופה וגו', אבל בהמות ולויתן לא נמצא לשון חדר, וגם אין מיושב גם כן עליהן לשון חדרים (רד"ל):

חדרי מרכבה. ופירוש חדריך חדרי החכמה והמדע:

אלא הדא הוא דכתיב הביאני המלך חדריו. פירש הרמב"ן בהקדמת פירוש התורה שרצה לומר שהכל למדו מהתורה (ובילקוט גרס חדריו אלו חדרי תורה) שבפרשיות מעשה בראשית נרמזו כל אלו (רד"ל):

ועבדו בני ישראל וגו'. חנכת בית אלהא דנה בחדוה, ואות אמת בשם נוסחאות אחריני גרס שנאמר (נחמיה ח, י) כי חדות ה' היא מעזכם:

ואית דמפקין. יש שמוציאין תרועה ומכניסין במקומו דיצה:

מקרטעא. מרקד ומקפץ:

חפיתא. הוא לשון חופה, כלומר כזה שהוא מרקד בחופה (מתנות כהונה), ואות אמת כתב שהוא שם שום דג כדמייתי הר"ן ז"ל על הרי"ף ז"ל בפירוש עבודה זרה:

תמן תנינן. יבמות ס"ד, א, ועיין בבבא בתרא פרק חזקת הבתים:

אתון. באו:

בעיין כו'. היו רוצים שיתפרשו זה מזה, וצריך לומר שהיה בעל כרחה, והלכה עמו מצד הדין, וכן מוכח מסוף המעשה שהיה בעל כרחה:

כשם שנזדווגתם זה לזה כו'. כוונת רשב"י היתה דבאדם המגרש את אשתו אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, אבל בזו כיון שגרשה לשם שמים עושה מצוה, וכל אדם העושה מצוה צריך לעשות סעודה כמו מילה וחתונה (זית רענן):

ושכרתו. היא היתה משכרת אותו:

דפג חמריה. שהמיר ונשתנה יינו מעליו כמה דאת אמר (בבא בתרא י, א) יין מפיגו:

אף צדיקים כו'. כלומר יש בידם מפתח העקרות שעל ידי תפילתם פוקד אותם השי"ת:

ואומרים אין לנו כו'. בספר ישן מסיים שנאמר כי אתה אבינו:

האי חדותא כו'. זהו חדוה שלימה חדוה על חדוה:

אין אנו יודעים במה לשמוח כו'. דהנה ידוע דהטובות וההצלחות הנצמחים מאתו יתברך, הנה הנם משני פנים, אם מצד הזמן אשר מסגולתו השעה משחקת להשפיע הטוב לבעליהן, או אף אם אין הזמן גורם לזה עם כל זה הוא יתברך משפיע הטוב, יהיה באיזו זמן שיהיה, והנה אין ספק כי בעת וזמן שישראל מושלמים במעלות השלימות, אז קרוב ה' לכל קוראיו למלאות חפצם עם שאין הזמן מסכים לזה, אך בזמן שישראל בלתי שלמים וראוים במעשיהם אז בלתי אפשרי להצליח דרכיהם, עד אשר גם העת והזמן יסכים להיותם בעוזרם כי אז גם הזמן מסגולתו יצליח ויעשה פרי בקשתם, למלאות חפצם ומשאלותם. וזהו ענין הספק כאן אם מלת בו קאי על היום טוב שנזכר לעיל זה היום, שהשמחה תושג לנו מסבת הזמן ועל כן נגילה ונשמחה בו ביום, או השמחה תושג לנו מעזר ה' לבדו אף בלתי סגולת הזמן ולכך נשמחה בהקדוש ברוך הוא, ומלת בו קאי רק על השם שנזכר גם כן לעיל מיניה זה היום עשה ה'. לזה בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, להורות כי השמחה הוא מצדו יתברך לבדו ולא מסבת הזמן, והכי קאמר קרא אף על פי שזה היום הוא יום טוב ונעשה לנו בו נסים ונפלאות ואנו שמחים בהם אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב, אלא בעבור השם לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו, ועל זה אמר נגילה ונשמחה בו רצה לומר בשם. ופירוש הכתוב שלפנינו כך הוא לפי דרש זה, הביאני המלך חדריו פירוש בחדרי התורה וממנה למדתי והבנתי שאין לשמוח אלא בך, שעל ידי התורה אני למעלה מן המזל, ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא בעץ ובענף:

בך בישועתך. כמה דאת אמר (ישעיה כה, ט) נגילה ונשמחה בישועתו, ועוד כזה כמה מקראות:

בך בתורתך. כמה דאת אמר (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב:

בך ביראתך. כמה דאת אמר (תהילים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה (רד"ל):

מיינה של תורה כגון הלכות כו'. רצה לומר ממה שאנו עוסקים בהלכות פסח בפסח כו' מזה אנו מזכירין דודיך רצה לומר הטובות והחסדים שעשית לנו בזמנים ההם:

מיין של אבות כו'. בילקוט הגירסא יותר נכונה וזה לשונו שם, דבר אחר נזכירה דודיך מי פעל לפניך כאברהם יצחק ויעקב כשאנו נכנסים לצרה אנו מזכירים לפניך מעשה האבות וזכרונם בא לפניך יותר מנסכים שהיה על גבי המזבח, עד כאן לשונו:

מה ישיריין כו'. דרש נוטריקון תיבת מישרים מה ישיריין. ופירושו מה חוזק רחמיך רצה לומר אהבתך, והוא מלשון שריר וקיים, לא שריר שדריה דפרק חבית [שבת קמה, ב] (מתנות כהונה). וזה שאמר המדרש מה תקיפין אינון רחמיך הוא פירוש על מה ישיריין רחמיך, ורצה לומר אהבתיך. והנה הכתוב אומר אהבוך אם כן השי"ת הוא הנאהב, והדרש השיב את הענין למה שהשי"ת אוהב אותנו, והיינו לפי שהוא ידיעת הפכיים אשר היא אחת, כי ממה שכנסת ישראל אוהב אותו יתברך יומשך מזה כי תקיפין רחמיך (איי הים דף צ"ב ע"ב). ובילקוט גרס מה ישרים רחמיך ומה תקפין אינון:

מישרות גדולות כו'. רצה לומר שעבדו אותך בישרות גדולות ולא היה בלבם נבל ולא רננו אחריך, וכמו שאמר רבי חנין שאילו לא קיבל עליו נסיון העקידה היה מאבד הכל ולא הרהר לומר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועתה אמרת לי קח נא את בנך את יחידך וגו', ועיין בילקוט:

נסיון עשירי היה. דעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו כדאיתא בפ"ה דאבות (מ"ג), ונסיון העקדה אחרון לכולן, ועיין מה שכתבתי בעץ במהדורא קמא:

ואת קורא אותן דבר. והיה לו לומר יען כי עשית הדברים האלה וירמוז לכל העשרה נסיונות (מתנות כהונה):

היה מפסיד ומאבד כו'. קשה כי אפילו לא היה עומד בזה למה יאבד הראשונות, והלא אפילו צדיק ורשע באחרונה אינו מפסיד הראשונות כשאינו תוהא עליהם כדאיתא בסוף פרק קמא דקדושין (יפה תואר). ויש לומר דאבד את הכל דקאמר היינו שאבד מעלתה בעיני הרואים, לא שכרם, וזה שעם שעבודתו ה' היתה מאהבה גמורה מכל מקום לא נתבאר זה בכל מעשיו הראשונים כמו ממעשה העקידה, לפי שהמפקיר עצמו ליהרג נקל הוא מאד מן האב שבא לשחוט את בנו בידיו, וכמו שהסכים הרבינו בחיי שהיה גדול כחו של אברהם בנסיון העקידה יותר מיצחק מחמת טעם הנזכר לעיל, ולכן נתברר אהבת אברהם למקום מנסיון העקידה יותר מנסיון אור כשדים שהושלך לכבשן האש:

שחורה אני ונאוה. רצה לומר שקשה וכי יש שחורה נאוה (שמות רבה פרשה מ"ט סימן ב) דליכא לפרש שחורות בגוון ונאוה באברים כדפרש"י במקרא, הא לא מצינן שחורה נאוה שדרך השחורות להיות מגונות אפילו בחיתוך אבריהם. לכן מפרש המדרש שכך אמר הכתוב שחורה אני במעשי ונאוה ביחוסים, והנמשל לפי זה שאמרה כנסת ישראל שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי היינו ביחס אבותי. וביאורו כי הנה אם ראה אדם אחד עמלו תמיד בכשרון ודעת, נאמר עליו שהוא נאה כלומר בעל תכונה טובה, ולהיפוך אם תמיד אולת בידו הוא שחור ומכוער בעל תכונה רעה, כטבע גנות השחרות ונוי הלובן שהוא מוטבע, אבל אם נראה אדם אחד מתהפך במדותיו, פעם מראיתו שחור בעל תכונה רעה, ופעם נאה בעל תכונה טובה, חייב על כרחך לומר שהוא באמת בעל תכונה אחת מוטבע באחת הקצות, והתכונה השניה המתנגדת הוא מצד כח האבות הנטוע בו שגם לכח האבות יש מקום לבנים כידוע, (צפירת תפארה). ועיין מה שכתבתי בעץ ובמהדורא קמא:

בפני עצמי. רצה לומר שאני מקמץ ומשחיר פני במיעוט אכילה ושתיה, אבל אני נאוה בפני קוני שעל מצות ה' אני פזרן גדול, וכדרך שאמר ברבוחין בנפשי אנא רשיי ברם במצוותא דבריי לית אנא רשיי (באסתר רבתי (ב, ג) פסוק בהראותו):

שחורה אני במצרים כו'. השתא מפרש שחורה אני ונאוה שפעמים אני שחורה ופעמים אני נאוה, והיינו כדרך אשה יפה ששזפתה השמש שאז היא שחורה ושוב תחזור לנויה. והנמשל יהיה שבזמן אחד היו ישראל בלתי כשרים ובזמן אחד תיקנו את אשר עוותו, והיינו דקאמר שחורה אני במצרים כו' שחטאתם במצרים שעבדו לטלה כמו שכתוב (יחזקאל כ, ח) איש שקוצי עיניו לא השליכו, ובטלו את המילה כדאיתא בשמות רבה פרשה י"ט (סימן ה), ובדם פסח תיקנו עון עבודה זרה שהפסח היה בזיון תועבת מצרים, ובדם מילה תיקנו ענין המילה. והכוונה בזה שמשבח ישראל לשב בתשובה היותה באותו פרק באותה אשה באותו מקום כדאיתא בפרק יום הכיפורים [יומא פו, ב] (יפה תואר):

זה דם פסח כו'. עיין בשמות רבה פרשה י"ז (סימן ג) ופרשה י"ט (סימן ה) ופרקי דרבי אליעזר (פרק כח):

שחורה אני בים כו'. הכוונה שחטאו בים סוף שפקפקו ביכולת ה' ואמרו המבלי אין קברים במצרים, וגם איתא בשמות רבה פרשה כ"ד (סימן א) שחטאו עוד בים סוף בפסל מיכה שהיה בידם, ועוד אמרו חז"ל שהטיחו דברים כלפי מעלה, ועוד אמרו שאמרו מטיט ולבנים יצאנו ולטיט באנו, ובאותו מקום תיקנו כל זה, שכנגד מה שפקפקו ביכולת ה' תיקנו בשירה שאמרו ה' איש מלחמה מרכבות פרעה וגו' וכנגד מה שהטיחו דברים תיקנו בשיר ושבחה להלל כבוד ה', וחטא הפסל תיקנו באומר זה אלי ואנוהו, וחטא הרהורם על הטיט תיקנו באומר ימינך ה' תרעץ אויב שהודו שהשם רצה להעניש האויב בטיט בחטאו אשר חטא בה, (יפה תואר):

שחורה אני במרה כו'. הכוונה בזה למאי דאיתא במכילתא (פרשת ויסע פרשה א) ובתנחומא (בשלח יט) למה צעקו והלא המים תחת רגלי ישראל היה כו' הא מה תלמוד לומר ולא מצאו מים, דורשי רשומות אמרו לא מצאו דברי תורה שנמשלו למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, ולפי שפירשו מדברי תורה שלשת ימים (ותלתא זמנא הוי חזקה) לכך מרדו ובטלו יותר, ובאותו מקום תיקנו החטא כדאיתא שם ויורהו ה' עץ, דורשי רשומות אמרו הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ שנאמר עץ חיים היא גו' (רצה לומר שעסקו בתורה) [יפה תואר]. ובמכילתא דרשו וימתקו המים ששבו בתשובה, ובילקוט מסיים כמה דאת אמר שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו ששם נצטוו על המצות:

ברפידים כו' מסה ומריבה. הכוונה בזה למאי דאיתא במכילתא (פרשת ויסע פרשה ז) ובתנחומא (יתרו ג) מה היו מנסין רבי יהודה אומר שאמרו אם מספיק לנו מזונות כמלך נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו, רבותינו אומרים אם מהרהרים אנו בלבנו ויהא יודע כו', שטעו בענין ההשגחה וחשבו שעל פי המזל ישק העולם, וכנגד מעילתם באמונת ההשגחה אמרו ונאוה אני ברפידים, שנאמר ויבן משה מזבח, שתכלית מעשהו לשכן שמו יתברך בתוכנו וגם הקרבן מיוסד על אמונת ההשגחה (יפה תואר):

שחורה אני בחורב. רצה לומר שמה שאמרו בסיני כל אשר דבר ה' נעשה הוא הפך מה שחטאו שם בעגל, כי הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה, וא"כ באמרם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע כופרים בעבודה זרה וגלו אדעתייהו כי לא כיוונו בעגל לעבודה זרה אלא מנהיג הוא שבקשו כדפירש הרב אברהם אבן עזרא, כי לא יתכן שאחר שקבלו לעשות כל אשר דבר ה' חזרו ומרדו בכל בתוך ימים מועטים (יפה תואר):

במדבר שנאמר כמה ימרוהו במדבר וגו'. וישובו וינסו אל, וגם שם מקודם, אמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר כו' שחזרו וטעו בענין ההשגחה, ותקנו זה במשכן שתכלית מעשהו לשכן שמו יתברך בקרבנו וכהנזכר לעיל:

ונאוה אני במלכי יהודה. צריך לומר במלכי ישראל, וכמו שמפרש אח"כ סימן ל"ו מדבר באחאב כו' ביהורם כו', ועל זה אמר אם בשחורים שהיה לי כך אני נאוה בנאים שלי הם מלכי יהודה על אחת כמה וכמה:

בנאים שלי על אחת כמה וכמה. כן צריך לומר:

שלש שעות כו'. שרבי יהושע בן לוי סבירא ליה שזה דכתיב ויצום תענית שעות היה, ודיוקו מדכתיב ויהי כשמוע אחאב ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וגו' משמע בהא שעתא ששמע כן צם, ואם הוא שמע ביום כיצד צם תיכף ומיד תענית שלם דבעי קבלה ביום שלם, לזה אמר ויצום תענית שעות, וסבירא ליה שכשם שביום השמועה לא צם רק תענית שעות כך בכל יום לא צם רק תענית שעות (כלי יקר). ועיין תענית דף כ"ה ע"ב בפרש"י:

שהלך יחף. וכן תרגם יונתן. ואולי דרש אט כמו לאט לי לנער לאבשלום (שמואל ב' י"ח, ה) שההולך יחף הולך לאט שלא ינגפו רגליו באיזה דבר:

שיטין. שיטות וסוגיות. וצריך עיון שאמר תלת שיטין ומחשב ארבע שיטין. ואפשר שזה שמסיים המדרש שחורה אני בעולם הזה ונאוה אני לעולם הבא היה נכתב על הגליון של המדרש והכניסוהו המדפיסים בפנים, והוא פירוש על זה שאמר המדרש' שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, שעולם הזה נקרא חול, ועולם הבא נקרא שבת, וזהו שאמר שחורה אני כל ימות השבוע רצה לומר אף שאני שחורה כל ימי השבוע דהיינו בעולם הזה מהצרות שעוברים עלינו, אף על פי כן ונאוה אני ביום השבת בעולם הבא:

אלא בינות ירושלים. כן צריך לומר וזהו שסיים המדרש שיושבין ומבינין אותם (יפה תואר):

להעשות מטרפולין. פירוש אם של עיירות, ואם בלע"ז מטרי, פאלין בלשון יון עיר (ערוך), ולכן קורא כל ארצות האומות בנות ירושלים שכל הארצות אצלה ככפרים שנקראו בנות כמה דאת אמר אשדוד ובנותיה, וכאן כתיב בנות ירושלים, ועיין בשמות רבה פרשה כ"ג (סימן י):

עד לשע. ליתא בפסוק (אסיפת אמרים):

לכופרנין. לשון כפרים:

מפורנך. פירוש בלשון יוני מוהר (מוסיף הערוך). ורצונו לומר שבעד מה שהאשה מכנסת לבעלה נדוניא הוא נותן לה כתובה, וכאן רצה לומר לא מפני שאתה שמרת את הברית אשר כרתי אתך אני אתן אתהן לך לבנות (פירוש לכופרנין, וילכד את בנותיה (במדבר לב, מב) תרגום וכבש ית כפרנהא) להיות משועבדים לך:

אלא מן פרנין דידי. רצה לומר בחסדי ובריתי שאני שומר את בריתי. ואפשר שהמדרש דכאן הוא מכוון למה שכתב רש"י ביחזקאל שם ומדרש דרבי תנחומא ולא מבריתך לא מפטרמוניא שליך לא נתתיה לאברהם אביך בין הבתרים, וזה הלשון קרוב ללע"ז, שכן קורין עתה לקרובת אב פאטראמוני"א בלע"ז, וכן קורין כל דבר שיש לו לאדם מנחלת אבותיו, עד כאן לשונו, וזהו שאמר כאן לא מפורנך רצה לומר מהמוהר שנתחייבתי ליתן לאברהם בעד במה שהכניס לי מעשים טובים, שהרי לא נתתים לאברהם, אלא מן פרני מן מוהר שלי, רצה לומר שאני נותן לך זה המוהר בחסדי:

הא רנה. בתמיה, והרי היא אינה אלא עקרה, וליכא למימר דפירושו דמעיקרא הות עקרה והשתא נפקדה, כדמצינן כמה עקרות שנפקדו. ויש לומר דעיקר דיוקו מדכתיב בסיפא דקרא לא ילדה והוה כפל לשון, אלא על כרחך לאורויי דהשתא נמי לא ילדה ולכן מקשה שפיר, ועיין ברכות דף י' מסימן מ"ח בעין יעקב ומה שכתבתי שם:

את השירה הזאת. לאו משום דאיקרו שירה ולא שיר קאמר שהרי בשירת דבורה כתיב עורי עורי דברי שיר, אלא לא שאני לן בין שיר לשירה, כי מהשם אין ראיה, אלא מהכנוי יליף, כי לעולם נזכר הכנוי בשירות העוברות בלשון נקבה כדכתיב הכא השירה הזאת, וכן בשירת הבאר, וכן בהאזינו וענתה השירה הזאת, וזה שסיים המדרש שירה חדשה אי כתיב כאן אלא שיר חדש, הרי דעיקר דיוקא מחדש (יפה תואר):

על ידי שצרתן צרת נקבה יולדת. פירוש שהצרות נמשלו לנקבה שיולדת וחוזרת ויולדת, כי כן אחר צרה זו אף על פי שנושעו ממנה היתה באה אחרת, ולכן אמרו שירות בלשון נקבות, שאף על פי שהשירה היא על התשועה ולא על הצרה, מכל מקום מפני שהיתה על תשועת הצרה קראוה בלשון נקבה לרמוז שעוד תבא אחריה צרות (יפה תואר). ועיין תוספות פסחים דף קט"ז ע"ב ד"ה ונאמר כו' ובפרש"י בערכין דף י"ג ע"ב. והבט וראה שכל הגאולות היו על ידי נקבה, כי גאולת מצרים אף שהיתה על ידי משה מכל מקום בתיה בת פרעה שהצילתו מן המים וגדלתו נקראת הגאולה על שמה, וכן גאולת סיסרא על ידי דבורה ויעל אשת חבר הקני, וכן גאולת אנטיוכס על ידי אשה יהודית, וכן פורים על ידי אסתר, ולכן כל השירות היו גם כן בלשון נקבה, אבל לעתיד יהיה הגאולה מצד הזכר שהוא נצח ולכן יהיה הגאולה נצחית וקיימת, אבל כל הגאולות הראשונות הם בסוד ההוד שהיא נקבה (מקובלים) [פרי עץ חיים שער ראש חודש פ"ד]:

אין צריכין תכבוסת. כלומר אין בהם צורך ותועלת בכביסה ובשמות רבה פרשה כ"ג גרס אין להם תכבוסת:

מה יריעות שַלְמָה זו. ודרש כיריעות שלמה כיריעות שַלְמָה, שהן נאות מצד עצמן בדברים אשר מהם נעשו, ומצד מלאכתן וסדרם הם גם כן נאות ומתקנות:

כיריעותיו של מי כו'. הם הרקיעים כמה דאת אמר (תהילים קד, ב) נוטה שמים כיריעה, ונאמר (ישעיה מ, כב) וימתחם כאוהל לשבת:

מי שאמר כו'. הוא תוספת ביאור למי שהשלום שלו:

שמשעה שמתחן עוד לא זזו ממקומן. וסיים בילקוט שנאמר וימתחם כאהל לשבת חזקים כראי מוצק, ונאמר (כן צריך לומר) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח (שם לג) ומפרש אהל בל יצען גם כן על השמים, ועל זה מביא כאן תני רבי אליעזר בן יעקב כו' לפרש לשון יצען (רד"ל):

בל יצען בל יצא ובל ינוע. כן צריך לומר, וכן הועתק בגפ"ת בשם מדרש שיר השירים, רצה לומר שדרש נוטריקון בל יצא, ובל ינוע, ומדבר בהשמים:

אין עליה עול בריה. שהן שוכנים חפשים במדברות (ויש לומר שנרמז עליה מה שכתוב (איוב לט, ה) מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי, כי הוא פרא אדם, ועיין בבראשית רבה פרשה מ"ה [סימן ט]) (רד"ל):

נקראו ישראל עבדים כו' ונקראו הנביאים עבדים כו'. מפרש הכתוב אל תלשן עבד אל אדוניו כאילו כתיב בכפל אל תלשן עבד עבד אל אדוניו, ופירושו אל תלשן אתה הנביא שנקראת עבד, על ישראל שנקראו עבד, אל אדוניו רצה לומר אל הקדוש ברוך הוא שהוא אדון שלו, אל תלשין:

אל תראוני בשחררותי. פירוש אל תראוני בפנים זועפות בשביל שאני שחורה בעונות, כלומר אל תבזו אותי מצד המעשים שהם מקולקלים, לדון אותי לכף חובה שאין אני שחור מיום הולדי ממעי אמי אלא שזפתני השמש והושחרתי, כי המעשים שאינם מהוגנים נעשו לי הרגל במקרה מהשכנים הרעים, וזהו שאמר בני אמי נחרו בי (וכמו שיפרש המדרש לקמן בסימן מ"ב) שעל ידיהם אני שחורה, ולכן לפי שאין השחרות אלא במקרה, וכמו אדם יפה מראה אם הושחר על ידי החמה שקפחתו עליו לפי שהשחרות שלו הוא במקרה ולא בעצם במעט מים ומעט מרחץ מן המרחצאות נתלבן וחזר ליופיו, כך אנו במעט תשובה ומעט מעשים טובים אנו מתלבנים כבראשונה:

אין לך שמח בבני. עיין במתנות כהונה שדחק בזה, אבל בגליון המדרש של הגאון מוהר"ר שבתי מראשקוב מצאתי שצריך לומר שמחבבני חדא תיבה (אות אמת):

יותר ממשה כו' מישעיה כו' מאליהו. הנה שלשה אלו מרומז בתיבות בני אמי נחרו בי, א'מ'י' ראשי תיבות אליהו משה ישעיה (מגלה עמוקות [פרשת דברים]):

בנפשך את רשאי כו'. שבלי ספק שגם מה שקרא עצמו איש טמא שפתים חטא, כי כיון שהוא שליח המקום אינו רשאי אפילו בשלו, ולזה אמר לו הקדוש ברוך הוא בנפשיך את רשאי לומר, רצה לומר שזה חטא קל והותרה לך שאתה שליט בעצמך, אבל שמא ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אתה רשאי לומר, בתמיה:

רצפה רוץ פה. דייק זה משום דהוי ליה לכתוב ובידו גחלת, לכן דרש רוץ פה של מי שאמר לשון הרע על בני, ודרש רצפה נוטריקון רוץ פה, שכן נהרג בפה כמו שאמרו חז"ל, ובזה מובן אומרו ובידו רצפה שהרי אינה בידו אלא במלקחים, א"כ הוי ליה למימר ובידו מלקחים ברצפה במלקחים לקח מעל המזבח, אלא ודאי הכי קאמר ובידו שליחות רצפה רצוץ פה (כלי פז):

דילטורייא. בלשון רומי ובלשון לע"ז רכילות (מוסף הערוך) חנף יבא (איוב יג, טז) תרגום דילטור ייעול:

בריתי. כלומר הלא לא עברו רק בריתי ולא היא בריתך ומה לך עליהם:

תא חמי. בא וראה:

והלא ערוער בתחום ארץ מואב. וישראל לקחוהו מסיחון והוא נלחם במלך מואב ולקחו מידו, וכמו שאמרו חז"ל (גיטין לח, א) עמון ומואב טהרו בסיחון:

והיה להם יום אחד כו'. משמע שהיה להם יום אחד חוץ מהשס"ה ימים שבשנה, ויובן עם מה דפרש"י (בראשית א' פסוק י"ד) ולימים ושנים וזה לשונו לסוף שס"ה ימים (ספרים אחרים ורביע היום) יגמרו מהלכתם בי"ב מזלות המשרתים אותם והיא שנה (ספרים אחרים והוא שס"ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון, עד כאן, נמצא בארבע שנים עולה יום שלם יותר משס"ה ימים, ובזה היום היו עובדים כולם:

שהיו על כולן באותו היום. פירוש שהיה החיוב של עבודת כל העבודה זרה עליהם לעבוד אותם באותו היום, ועיין באסתר רבה ריש פרשה ג, ובפתיחתא דאיכה רבתי סימן יו"ד, וברבה סדר (חקת) [בלק במדבר רבה כ, ה] :

הגמוניאה. פירוש לשון הגמון ושררה, וכן הוא באיכה רבתי, אבל באסתר רבה גרס המוניא, וכן גרס האות אמת באיכה, ופרש"י קיבוץ אחד, פירוש אגודה ואסיפה אחת לעבדן כאחת בכל יום, ולפי שעשו ישראל מעשה דמשק לכך הזכיר מפלת ערוער שהיה בישראל אצל מפלת דמשק (הרד"ק ורש"י):

לך שוב לדרכך מדברה דמשק. לפי דרך מְדַבּרוֹתֶיךָ כלך לדמשק (רד"ל):

מהו כן עלינן כו'. מה זה שנכנסנו לעיר של חירופים וגידופין. ירד ריש לקיש מעל חמורו ואסף חול ונתן לתוך פיו של ר' אבהו:

אמר ליה מהו כן. כלומר למה זה ועל מה זה:

הא וויתרו כו'. הרי הניחו וותרו על כמה מצות ואת אמרת על שתים רעות, ובירושלמי פ"ה דסוכה (ה"ה) איתא וכי שתים רעות עשו עמי הא וותרה לאלף, ופירש היפה מראה הא יותר מאלף רעות עשו. ואין להקשות כיון דכל התורה תרי"ג מצות האיך אפשר דהוו רעות טפי מאלף, כי במצוה אחד יש כמה עבירות כגון שבת דאית ביה ארבעים אבות מלאכות, וכל אב מלאכה יש לו כמה תולדות כו' עד כאן לשונו. ולי נראה דפירוש הירושלמי כך הוא, וותרה לאלף הא עברי על כל התורה שניתנה באל"ף בי"ת. ועיין בתענית פרק קמא (ה, א) בבבלי דאיתא שם תרתין הוא דהוו עשרים ותרתין שביק להון, ופירש המהרש"א וכי לא עברו רק על שתי עבירות וכי כ"ב דהיינו שעברו כל התורה שניתנה בכ"ב אותיות שביק להון עד כאן לשונו. עוד יש לומר שפירושו הא עברו על כל התורה שניתנה לאלף דור:

ופורעין. פירוש ומגלין עצמן, ועיין בבבלי סוכה פרק ה' (נג, ב):

הפנימית וגו'. והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש. ומדייק המדרש מדלא כתיב והמה משתחוים על כרחך שהוא מלה מורכבת משתחוים ומשחיתים כמה דאת אמר כי משחתם בהם, ודריש השתחויה לחמה והשחתה להיכל שהיו פורעים כו', וסיפא דכתיב והמה משתחויתם קדמה מפרש רישא דכתיב אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, כי בדבר הזה הם משתחוים לשמש ומשחיתים בהיכל, והיינו דדריש שתים רעות בהכי, כי במעשה אחד היו עושים שני רעות דהיינו השתחויה לשמש והשחתה להיכל (יפה מראה):

על שעשיתי מרימות. צריך לומר ארוות של סוסים לשמש (מתנות כהונה). וסבירא ליה אותם המשתחוים לחמה היו להם סוסים מוכנים עומדים בארוות לצאת לקראת החמה בבקר (רש"י). והרד"ל כתב על שעשיתי מרכבות של סוסים לשמש, על שם שכתוב וישבת את הסוסים וגו' מבא בית ה' ואת מרכבות השמש שרף באש:

מפחם. מכה ומשפיל (מתנות כהונה). או פירושו לשון פחם רצה לומר משחיר פניה כדי שלא יתעורר התאוה, ועיין לקמן פרשה ד סימן ה':

נגד השמש. רבי איבו בשם רבי שמואל מחטאו של שטים נמסרו ישראל למלכיות שנאמר (תהלים קו, כו) וישא ידו להם להפיל אותם בגוים, באיזה חטא ויצמדו כו'. כן הוא בילקוט המכירי כ"י בתהלים שם בשם השיר השירים רבה ועיין בשוחר טוב שם ובידי משה כאן (רד"ל):

בקרתנית. בפרק ו' דדמאי (מ"ד) איתא קרתני שקבל שדה מירושלמי, פירוש בלשון ערבי קורין לכפר אלקרייא (ערוך):

מפני שראה ידיה מפוחמות. ואין ספק שאין זה בטבע, שאם היה בטבע היה כל גופה כן, אלא על כרחך בודאי שהוא דבר מקרי בלבד, ודבר מקרה לא יתמיד לעולם, ואת הכושית השחרורית שבך הוא דבר עצמי וטבעית שנולדת שחורה ממעי אמך, וא"כ אי את שוטה שאת אומרת שאדונך ירחיק אשתו שהשחרורית שבידה הוא רק מקרי, והמקרי יש לו שינוי, וישא אותך ששחרורית שלך הוא טבעית ואין לו שינוי, והנמשל מובן מאליו, כי ישראל מעשיהם שעושים בידיהם הם מצד יצר הרע לכך הם מפוחמות, אבל הם עצמם הם טהורים ודביקותם בהקדוש ברוך הוא הוא בעצם, מה שאין כן באומות העולם, שהוא להיפך, וא"כ איך ירחיק הקדוש ברוך הוא מה שבעצם טוב ומקרה הוא רע ויבחר מה שבעצם רע ואם ימצא טוב בהם הוא במקרה. ומה שמדמה מנין עגל ליד שחורה לפי שעיקר חטא של אהרן היה ויקח מידם שלקח מיד יונוס ויומברוס, והועיל הכישוף בהם (מגלה עמוקות סוף סדר בשלח):

לשעה. שלא עבדנו עבודה זרה רק שעה אחת:

לבן מלכים שיצא כו'. משל זה הוא גם כן על דרך משל דלעיל, שעל ידי שהושרשו באמונת ה' על ידי התורה אף שחטאו בעגל, שוכן ביניהם, שאחר שהושרשו באמונת ה' אף כשחטאו לא היה החטא אלא מקרי כי לא כחשו בה' רק שטעו לשתף אחד מפני המרכבה בהנהגתו, וכדאיתא בשמות רבה פרשה ל' (סימן ז) שגנבו פני השור שבמרכבה, ולכן בנקל שבו מפשעם, מה שאין כן אילו לא קדמה להם (הישרת) [הישרשות] התורה, וזהו שאמר למה אנו דומין כו' ונמשל מבואר ממילא שהוא כמו שכתבתי (יפה תואר בשמות רבה פרשה ל"ג סימן ב):

דתן ואבירם נחרו בי כו'. והפסוק מדבר בעד משה, שדתן ואבירם הלשינוהו אל פרעה ויבקש להרגו:

על שהיה עושה דין בין בנותיו של יתרו והרועים לא היה. כן צריך לומר (רד"ל). פירוש יותר ראוי היה שישב ויעשה דין בין אחיו משיעשה דין בין בנות יתרו המדיני ובין הרועים, והם גרמו לו שלא יעשוהו. ובאות אמת הביא בשם ספר ישן הגירסא עד שהייתי כו' ומשה אמר כן:

לא הוי לי ליכנס לארץ ישראל מיד. כן צריך לומר (אות אמת):

בני אמי כו' זה ירבעם כו'. תיבת ב' נ' י' ראשי תיבות ירבעם בן נבט (פרפראות לחכמה):

ירד מיכאל. וכן הוא בירושלמי פרק לפני אידיהם (עבודה זרה פ"א ה"ב), ובבלי שבת דף נו, ב' גרס גבריאל, ועיין ידי משה:

ונעץ קנה גדול בים. עיין באלשי"ך תהלים ס"ח פסוק ל"א מה שכתב שם. ובשבת דף קל"ח, ב' אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים וגו' וכתיב ונעו מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו, דבר ה' זו הלכה, זו הקץ, זו נבואה, רמז ג' דברים אלו ראשי תיבות קנה, וזהו נעץ ק' נ' ה' בים, וזהו (דברים כח, סח) והתמכרתם ואין ק' נ' ה' ועל זה נאמר (תהלים סח, לא) גער חית ק' נ' ה' (ספר פרפראות לחכמה):

לחלוחית מכאן ומכאן. שעלה מן הים חול ורפש וטיט שהים גורש:

כחורש. כיער:

מקומה של כו'. המצירה לישראל:

יום שהעמיד ירבעם כו'. כי זה הוא תחילת הגלות כמו שכתוב (דברים יא, טז-יז) ועבדתם אלהים אחרים וגו' ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה (רש"א):

צריפין. אין פירושו כמו (סוכה יג, ב) צריפא דאורבני וסתם צריף שבגמרא שהוא כוך קטן מציידין שעושין מן קנים ומן ערבה, מדשבחו מאוד היועץ זאת כדלקמן, אלא צריך לומר שפירושו מגדלים או פלטרינין גדולים וכיוצא (יפה מראה). ובספרי איתא ובנו שני כרכים ברומי:

והוו בניין כו'. היו בונין אותם והם נופלים וחזרו ובנו אותם והיו נופלים. היה שם זקן אחד ושמו אבא קולון אמר אם אין אתם מגיעין ומביאין לכאן מי פרת טובלין בתוך הטיט ובונין אותם בו לא יהיו קיימים. אמרו לו מי עושה כן שיביא לכאן מי פרת שכשירגישו בנו בני ארץ ישראל אל יניחו להביאם, ואמר להם אני אביאם. עשה את עצמו כאילו הוא אחד מהמוליכים יין ממדינה למדינה:

שפיי דחמר. סוחר יין:

הוה עליל לקרייא כו'. היה נכנס לעיר אחת ויוצא לעיר אחרת נכנס למדינה ויצא למדינה אחרת עד זמן שבא לארץ ישראל, כיון שבא לשם היה מביא מים מנהר פרת באותן חביות גדולות שמוליכין בהם היין וסברו הכל שהוא מוליך יין, והיו גובלין אותן מים בתוך הטיט, והיו בונין אותם ועמדו. ומן אותו עת היו אומרים למשל בפיהם לאמר בכל מדינה שאין שם אותו איש אינה מדינה:

רומי בבלין. פירש המתנות כהונה והיו קורין לאותן שני צריפין רומי בבלין על שם שרום שלהם קיים על ידי בלילת מי פרת בשאר המים. ופירושו אינו מחוור, כי איך יקראו הגוים מעיר רומי שם לשני הצריפים בלשון הקודש ולא בלשונם, וזה דוחק לומר שבאמת קראוהו להצריפין בלשון רומי מה שיורה בלשון הקדש רומי בבלין. אך האמת והנכון הוא מה שפירש בעל המעריך שלאבא קולון שיעץ להם זאת קראו רומי בבלין על שם שהוא בעצמו היה שם בשעת מעשה, או היה דר שם, והמים הביא מבבל שנהר פרת הולך באמצע עיר בבל כידוע, ושמות עצמיים אינם משתנים בכל הלשונות, וכן מוכח כי אותו קראו כן, מלשון הוו קריין ליה, כי על הצריפין ראוי לומר קריין להו כי שנים היו:

נצב באדום מלך. פירוש הועמד מלך באדום.

הדא הוא דכתיב ומלך אין באדום פירוש שמתחלה לא היה מלך באדום אבל ביום שנסתלק אליהו שבע שנים קודם מות יהושפט נצב והועמד מלך באדום, והיינו שהלך מלך אדום עם יהושפט ומלך ישראל במלחמת מואב, ואין קושיא ממה שכתוב שבימי יהורם פשע אדום מתחת ידי יהודה, שאף על פי שהקימו מלך בימי יהושפט היו למס עובד למלך יהודה, והיינו שבא מלך אדום עם יהושפט למלחמת מואב, ולא יכול יהושפט למנעם מהמליך עליהם מלך, מאחר שלא היה זה מרד בו אלא מנהיג להנהיגם, ומכל מקום להיות זה פתח להתקוממותם, אירע זה ביום סלוק אליהו שהיתה זכותו מגינה בימיו (יפה מראה). ועיין בירושלמי פרק קמא דעבודה זרה (ה"ב):

שהיה מפטם לפשחור בן אִמֵּר וחבריו. כן צריך לומר. ומן הכהנים היה והוא היה נביא שקר כמו שכתוב (בירמיה כ, ו) ואתה פשחור וגו' אשר נבאת להם בשקר, אבל פשחור בן מלכיה הכתוב בספרים משרי צדקיהו היה (שם כ"א, א ושם ל"ח, א) ולא מצאנו בו נבואת שקר (רד"ל):

לפלטיא. שוק ורחוב גדול שמוכרים שם לחם, ולחם זה אינם רשאים למוכרו שם מפני שחרוריתו:

אמרה כנסת ישראל כו' על שלא כו'. לפי שיטה זו יהיה פירוש בני אמי בני אומתי אנשי רשע נחרו בי נתגרו בי מלאו הדיין חרון אף עלי שגרמו חורבן הבית. ומפרש שמוני נוטרה את הכרמים שמירת שתי חלות או שני ימים טובים של גליות. וכנה המצות בתואר כרם, כי כרם ה' צבאות הן. וכרמי שלי לא נטרתי מפרש שלא שמר חלה אחת כתיקונה בארץ ישראל, ולא שמר יום טוב אחד כתיקונו בארץ ישראל, וזה גרם לנו לשמור שתי חלות בסוריא, או שני ימים טובים של גליות בגלות:

שתי חלות בסוריא. דכל חוץ לארץ חייבו חכמים להפריש שתי חלות אחד לאור ואחד לכהן כדתנן בפרק בתרא דחלה (מ"ח), וסוריא אף על פי שסמוכה לארץ ישראל, היא חוץ לארץ דכיבוש יחיד הוא, להכי נקט הכא סוריא לחיוב שני חלות לרבותא דאפילו התם איתיה להאי חיובא, ואף על גב דחיוב זה של סוריא היה אפילו בזמן שבית המקדש קיים ואז היו גם כן ישראל יושבים בסוריא, מכל מקום בחוץ לארץ לא הוו אלא מעט מזעיר, נמצא שהגלות גרם להיות ישראל שוכני חוץ לארץ להפריש שני חלות (יפה מראה). ועיין בירושלמי בפרק בכל מערבין (עירובין פ"ג ה"ט):

שאני מקבל שכר על שתים. דכיון דאית ליה הוצאה טפי אית ליה אגרא טפי.

ואינה מקבלת שכר אלא אחת. משום דבא זה לה בסיבת חטאה לא יהא חוטא נשכר (יפה מראה):

קרי עליהון וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים. קושי הכתוב מבואר כי חלילה היות חוקי ה' לא טובים ומשפטיו להעדר החיים, היפך אומר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, לכן אמר דבענין הזה הכתוב מדבר, שעם היותו מחקי ה' כי פיו הוא צוה לקיימן דכולהו אסמכינהו אלאו דלא תסור, וגם הם סייג למצותו, עם כל זה הם לא טובים לגבי קיום המצוה כתקנה בארץ ישראל, ובבחינת העדר השכר בהכפל טרחה אמר לא יחיו בהם שלא ישיגו ממנה אורחות חיים שהוא השכר הנמשך מכל המצות (יפה מראה):

בי ה' כו'. פירוש בתמיה, השם, וכי בי כל הדברים האלה יכולין להעשות. כלומר ענין ההוצאה והסתפקות המזון במדבר:

מה אני יכול לעמוד. בכל האוכלסין הללו, לספק במאכל ובמשתה, שבלא אכילה ושתיה אי אפשר להם לבא לארץ אחוזתם:

כמה חיות יש בהם. רצה לומר שלא תאמר שגם צידה אפשר להכין לחם יבש נקודים, לכן אמר עוד כמה חיות יש בהם כו', כי המזונות התרופיים הצריך למעוברות ולחיות, ומיני המגדנות הצריכים לתינוקות קשה להכינם לעם המעונים בעבודת פרך, והלואי שיספיקו מזונות פשוטים:

אנונס. בבראשית רבה פרשה מ"ז (סימן ד [ה]) ויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך אמר רבי יהודה בשם ר' יודן משל לאוהבו של מלך שהיה המלך מעלה לו אנונה, ופירש המוסף הערוך בלשון רומי מזון וספוק:

רכוכין. לחמניות רכוכין בשמן:

אומה שנתתי נפשי עליה. כדאיתא במכילתא בשלח ריש פרשתא דשירה, שמשה מסר נפשו על ישראל (רד"ל):

איכה תרעה בימות החמה כו'. הכי גרסינן בספרים ישנים איכה תרעה בימות הגשמים ואיכה תרביץ בצהרים בימות החמה (מתנות כהונה) וכן הוא בילקוט. ורצה לומר איכה תרעה בימות הגשמים היינו בחורף מפני הצינה שלא תזיקם, ואיכה תרביץ בימות החמה מפני החמה שלא תזיקם:

כעוטיה ר' חלבו כו'. פירוש ואם תאמר מה איכפת לך אין זה כבודך שאהיה כאבילה עוטה על שפה בוכיה על צאני:

ובקעוהו. בקעו והרסו העדר:

את ארץ מצרים וגו'. כאשר יעטה הרועה את בגדו:

כשאני הולך אצל חבריך. אברהם יצחק ויעקב, ונקראו חברים על דרך (משלי כז, י) רעיך וריע אביך אל תעזוב:

היכן פירושו של דבר. היכן מפורשת שכך אמר משה, ואמר כאן הוא מפורש. כן כמו כאן:

למה בעיני חבירך על עדריהן. פירוש שלא אהיה נעשה להבל ולמה ולתוהו בעיני אברהם יצחק ויעקב שנקראים חבריך כנזכר לעיל כשישאלוני על עדריהם איך הנחתים בלא רועה:

חילול שמים בדבר כו'. הוא דבר אחר שהשתא מפרש חבריך על מלכי אומות (ונקראים חברים, שכל מי ששוה בדבר אחד קורין אותו באותו דבר חבר, ולפי שגם הם מנהיגי עם הם נקראים חברים בדבר זה). והכי פירוש הכתוב שלמה אהיה כעוטיה כאבל על עדרי חבירך רצה לומר כנגד עדרי חבירך שהם ברווחה ובניך בצרה:

טעת מדת הדין כו'. רבי יודן בר סימון דרשו על מבלתי יכולת ה' וגו', ומאמר זה דרשתיו וחקרתיו ולא מצאתיו, וצריך לומר הקדוש ברוך הוא היה יודע טעות וחולשת מדת הדין שלא יוכל עמוד נגד שלשים ואחד מלכים לפיכך ביקש עלילה שישחטם במדבר וכן עשה, ודרש כעוטיה לשון טעות וחולשה (מתנות כהונה). או דרש כעוטיה כמכוסה, וזה שאמר שלא יהיו אומרים טעת מדת הדין פירוש כאילו חס ושלום הטעתה מדת הדין למדת הרחמים, שמדת הדין היה הכוונה לשחטם וממדת הרחמים נתכסה זה, ויהיה נדרש כעוטיה כמכוסה מעיני השגחת הרחמים. ואפשר עיקר הגירסא צריך להיות עטת מדת הדין, כלומר עטתה מדת הדין וכהתה למדת הרחמים (רד"ל):

וידבקו בעדרי חבריך. פירוש יתכסו ויתעטפו בצל עדרי חבריך (רד"ל):

היך מה דאת אמר היחברך. מביא ראיה על חבירך שפירושו מלכי אומות העולם (וכמו שפירש התרגום שם):

דבר אחר אם לא תדעי לך היפה בנשים. מיותר:

היפה בנשים היפה שבנביאים כו'. רצה לומר לכך נקרא משה היפה בנשים לפי שהיה היפה שבנביאים שנמשלו לנשים כדמסיק והולך, ולמה נקרא היפה שבנביאים לפי שהיה המעולה שבנביאים, שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה הדבר לפי שהיה הדבור בעצמו נכנס לתוך פיו:

מה אשה זו אינה מתביישת כו'. כי יודעת כי רחמי בעלה עליה והמה רכי לב מבקשים דבר המנוע מאתם, כן הנביאים אינם יכולים לחזות בצרת ישראל ויודעים כי בכל צרתם לו צר:

מן אביהם שבשמים. צאי לך בעקבי הצאן מלמד שהראה לו הקב"ה למשה כל רועיהם ופרנסיהם של ישראל עד העקב עד סוף כל הדורות. דבר אחר צאי לך ר' אליעזר כו'. כן צריך לומר (אות אמת) וכן הוא בילקוט, וזו היא תשובה למה שבקש משה הודיעני מי ומי הרועים:

רבי אליעזר ורבי עקיבא ורבנין. הם באו לפרש התשובה למה שאמר משה כמה חיות יש בהם כו' ואמר רבי אליעזר שהשיב לו הקדוש ברוך הוא אם לא תדעי לך היפה בנשים היפה שבנביאים, צאי לך בעקבי הצאן רצה לומר מענין היציאה שיצאו ממצרים ויכינו להם מזון וצידה לדרך עוגות מצות ואותה החררה תספיק להם לששים ואחת סעודות, זה יהיה לך לסימן מה שאעשה להם בסוף בעקב היינו לעתיד לבא שיהיה פסת בר בארץ, ולסימן לרעות את גדיותיך על משכנות הרועים רצה לומר כל זמן שהיה שכונתם במדבר, שאהיה מספיק להם כל צרכיהם:

אכלו ממנו שלשים ואחד יום דאמר רבי שילא ששים ושתים סעודות. בילקוט כאן הגירסא הספיקה להם שלשים יום דאמר רבי שילא ששים ואחת סעודות כו', ובמכילתא בשלח איתא חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו ממנה שלשים ואחד יום, ר' שילא אומר נתפרנסו ממנה ששים ואחת סעודות, ובקדושין דף ל"ח ע"א איתא והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו אלא לומר לך עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, ובשמות רבה פרשה ג סימן ה' איתא מן חררה שהיה יוצא עמהן ממצרים מספיק להן שלשים יום כו', ובשמות רבה פרשה כ"ה סימן ד' איתא הצידה שהוציאו בידם ממצרים עשה להם ששים ואחת סעודות ואכלו אותו שלשים ואחד יום ושלם אותו הבצק, וכתב היפה תואר שבט"ו בניסן יצאו ובט"ו לאייר שבו הלינו על משה נשלם הבצק שהוציאו ממצרים דהוה ליה שלשים ואחד יום, נמצא שאכלו הימנה ששים ואחת סעודות כי סעודה אחת סועדים בלילה ואחד ביום, והסעודה של ליל ט"ו בניסן במצרים אכלוה, נמצא שהנאכל ממה שהוציאו ממצרים היה ששים ואחת סעודות, כי תלונתם ביום ט"ו באייר בערב היתה אחר שכבר אכלו סעודת הבקר ולא היה להם לאכול בערב, דליכא למימר כי בבקר הלינו שלא היה להם לאכול כל היום, שהרי המן לא ירד עד ט"ז באייר ולא יתכן שנשארו כל היום וכל הלילה בלא אכילה, עד כאן לשונו. ועיין בקידושין דף ל"ח ע"א, ובמכילתא וברש"י סדר בשלח וברבינו בחיי, ובמתנות כהונה, מכל הלין נראה שלא אכלו יותר מששים ואחת סעודות, לכן היה נראה להגיה דאמר ר' שילא ששים ואחת סעודות אכלו מאותה חררה, את יודע מה אני עושה כו':

יהי פסת בר בארץ. עיין בבראשית רבה פרשה ט"ו (סימן ז) ובמתנות כהונה:

וסוכה תהיה כו'. עיין בבראשית רבה פרשה מ"ח (סימן י):

ורבנן אמרין ממן שהאכלתים. כן צריך לומר (מתנות כהונה):

עסיס. וסיפיה דקרא והגבעות תלכנה חלב, ובילקוט גרס שמתוק כדבש שנאמר וטעמו כצפיחית בדבש ולא גרס בחלב:

ואת תהוי כותייהון. פירוש כמוהם וכיוצא בהם שימות גם הוא ולא יכנס לארץ ישראל, או צריך לומר ואת תהוי סופיהון, פירוש שימותו כולם ואח"כ ימות גם הוא אחריהם (מתנות כהונה):

כל שבעת ימי הסנה כו'. וכן הוא בויקרא רבה פרשה י"א (סימן ו) ולפי זה כל מה שספר הכתוב מדבור ה' ותשובות משה משנראה לו בסנה היה בימים רבים אף על פי שהזכירן זה אחר זה (יפה תואר), אבל בשמות רבה פ"ג (סימן יד) איתא שבעה ימים קודם וכו', ולפי זה צריך לומר כל מה שסיפר הכתוב מדבור ה' ותשובות משה משנראה לו בסנה הכל היה ביום אחד זה אחר זה כפשטא דקרא והשבעה הימים היו קודם גלויו בסנה, והדבר תמוה א"כ איך תמה משה מדוע לא יבער הסנה ולא הרגיש כי מראות אלהים נגלה לו:

הרי ששה ימים. רצה לומר מתמול משלשום מאז הרי שלשה, ושלשה גם הרי עוד שלשה:

צוררה לך. כלומר אזכרנו לך כדבר הצרור בכנף בגדו ולא יפול ממנה צרור ארצה, ותפס לשון הכתוב (הושע ד, יט) צרר רוח אותה בכנפיה, והוא משל לקוח מהעוף כשהכנפים צרורים וקשורים אי אפשר לו לעוף, ואמר שהחטא יהיה צרור וקשור בהכנפים כאילו על ידי החטא יהיה נמנע לעוף למעלה, היינו לבוא אל מטרת חפצו ורצונו:

שהוא שלו. הכהונה גדולה:

כל שבעת ימי אדר כו'. עיין מזה בסדר וילך:

גדיים. בניהם של יוצאי מצרים:

תיישים. יוצאי מצרים עצמם והוא היה רועה על התיישים, ועיין בשמות רבה שהגירסא נשתנית:

על משכנות הרועים על ארעהון של רועים קוצין וקשים שהיו בה זה סיחון ועוג. כן צריך לומר. ומפרש קרא הכי צאי לך בעקבי הצאן רצה לומר שתראה סופן של הצאן היינו התישים, שימותו במדבר, ורעי את גדיותיך הם הגדיים על משכנות הרועים, רצה לומר שלא ירעם אלא בארץ סיחון ועוג, וקורא להם רועים כי המה הגבורים והקשים כמין קוצים לכל מלכי כנען והם היו משמרים את כל המלכים שהיו נותנין להם מס בשביל זה. ולפי גירסתינו של רעים וקשים כתב הרד"ל שדרש הרועים חסר ו', ועיין בזוהר בלק דף קצח ע"א דדרש שם גם כן הרועים חסר ו' הרעים, עד כאן:

דרש ר' פפיס והוא באחד ומי ישיבנו לפי שהוא יחיד בעולם דן יחידי לכל באי עולם ואין להשיב על דבריו. כן צריך לומר וכן הוא בשמות רבה פ"ד (סימן ג) ובתנחומא סדר שמות (סימן יח), וכן הובא במעשה ארג בשם מדרש שיר השירים ובשם מדרש שמות רבה (ובשמות רבה שם מסיים כמו שכתוב במדרש שיר השירים רבה, הרי דצריך לומר כאן כמו התם):

דייך פפיס. רצה לומר אין דורשים כן, וכן הוא בתנחומא בהדיא:

שלא להשיב כו'. רצה לומר שזה שאין משיבין על דבריו לאו משום שהוא תקיף ואין מי יכול למחות בידו, אלא משום שהכל בדין אמת:

כסא שמפריש בין מיתה לחיים. דרש רם כמה דאת אמר (שמות טו, א) רמה בים רמז למיתה. ונשא רמז לחיים והתנשאות לכל לראש (מתנות כהונה):

מהו אמת. כלומר למה הוא אמת, ועיין בויקרא רבה פ"ו (סימן ו):

שהוא אלהים חיים ומלך עולם שענין אמת קיום. ולכן נקרא ה' אלהים אמת שהוא קיים לעולם, גם מי שאינו חי לעד אינו אמת שאומר שיעשה דבר פלוני ומת יבטל דברו:

כל מקום שנאמר וה' כו'. עיין ויקרא רבה פרשה כ"ד (סימן ב):

ומה מקיים רבי אלעזר הדין קריא. כיון דסבירא ליה שזה דכתיב וה' דבר עליך רעה הוא ובית דינו, א"כ מה מקיים קרא דכתיב והוא באחד, וכן קשה קושיא זאת על רבי עקיבא:

אלא הוא חותם יחידי. כדאיתא בתנחומא שם משנגמר הדין הקדוש ברוך הוא נכנס למקום שאין להם רשות ליכנס וחותם את הדין שנאמר והוא באחד:

אם אמת למה רשום. דמדכתיב אמת משמע כתיבה תמה העשויה להתקיים, ומדכתיב רשום ולא קאמר כתוב בכתב משמע דאינו כתיבה ממש אלא רושם בעלמא דרך עראי כעין שרושמין לסימן בעלמא, ואף על גב דאשכחן רשום כתבא ואסרא, וכתבא דנא רשים, לשון עברי לחוד ולשון ארמי לחוד (יפה תואר):

עד שלא נחתם גזר דין רשום. לפי שקודם חתימה תתבטל בתפלה כדאיתא בבמדבר רבה פרשה י"א (סימן ז):

למה הוא אמת. כלומר מה טעם להיות חותמו יתברך אמת שדרך החותם לחתום שמו או כנויו או סימן מורה עליו (יפה תואר):

לאמר אני ראשון כו'. והם שלשה שרשים מיוחדים באלהותו יתברך, האחד בקדמותו, והשני אחדותו, והשלישי בחיותו, ועיין ביפה תואר בבראשית רבה פרשה פ"א (ד"ה על שם אני ראשון):

אין אלהים שאין לי שני. רצה לומר שאין לי שותף:

כיחידו של עולם. משום שהקדוש ברוך הוא היה מדבר עם המלאכים הן האדם היה כאחד ממנו, ואם היה כוונת הקדוש ברוך הוא כאחד ממלאכי השרת היה לו לומר כאחד מכם, לכן סבירא ליה רבי פפיס דכאחד ממנו פירושו כמיוחד ממנו שהוא הקדוש ברוך הוא המיוחד שבהם, דאחד מתפרש מיוחד כידוע, אי נמי כאחד ממנו כמי שנקרא אחד בינינו דהיינו הקדוש ברוך הוא כמו שכתוב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וידוע שתואר האחדות הגמור בלתי צודק כי אם בו יתברך:

אמר לו רבי עקיבא דייך פפיס. רצה לומר שאין נאה לדרוש כן, שאין נכון שידמה לעליון שאין דומה לו, ועוד דא"כ כמוני מיבעי ליה, ומה לו להאריך כאחד ממנו, ורבי פפיס סבירא ליה שהוא על דרך (בראשית א, כו) בצלמינו כדמותינו מפני שדומין קצת בהשגה, ומכל מקום לא אמר כמוני בהדיא שאינו נכון שידמה לו בפירוש, ובא הענין בלשון סתום:

כאחד ממלאכי השרת. והא דלא קאמר כאחד מכם, משום דרך ארץ שלא להפריש עצמו מן הכלל, כאילו גם הוא כמותם:

לא כדברי זה כו'. רצה לומר שהחכמים משום קושיא דמר ודמר לא מוקי כדברי זה ולא כדברי זה, ועוד שלפי דבריהם אין מאמר לדעת טוב ורע דבק אל כאחד ממנו, אלא הכי פירושו לדבריהם, היה כאחד ממנו ועכשיו שב לדעת טוב ורע, ודוחקו מבואר, אבל לפי דברי חכמים כאחד ממנו נמשך לאחד מהדרכים אשר היו לפניו, וממנו שב אל האדם, והדרך שבחר שהוא למיתתו הוא לדעת טוב ורע (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה כ"א (סימן ה), ושם ברבה כתובה סברת ר' פפיס דהכא לרבי יהודה בר סימון, וסברת רבי עקיבא דהכא לרבי פפיס, וסברת חכמים דהכא לרבי עקיבא, ואגדות חלוקות הן דפליגי אליבא דהני:

שומע אני בשור של מעלה. פירוש אילו לא כתוב אלא בתבנית שור הייתי אומר בשור של מעלה שבכסא הכבוד, לכך כתיב אוכל עשב ללמדך שבשור של מטה האוכל עשב מדבר:

דייך פפיס. דא"כ בתבנית שור אוכל מיבעי ליה, עשב למה לי:

אמר לו ומה אתה מקיים וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. אי בשור אוכל יכול בשור של שאר ימות השנה (רצה לומר כשאינו אוכל עשב) תלמוד לומר אוכל עשב אין לך מנוול. כן צריך לומר. רצה לומר שבאותה שעה כשאוכל עשב הוא מנוול ומשוקץ, ואף על פי כן המירו כבודו בו, אבל בילקוט הגירסא דרבי פפיס דרש וימירו את כבודם בתבנית שור בשור של מעלה, ואמר לו רבי עקיבא דייך פפיס הרי הוא אומר בתבנית שור אוכל עשב, אלא מה אני מקיים אוכל עשב אין מנוול כו'):

כמרטט לפניהם. פירוש היה רוקד לפניהם, ועיין בבעל הטורים ריש סדר שמיני שכתב שהיה רוקד לפניהם כאיל, והיינו דכתיב וירקידם כמו עגל, עד כאן. והמעריך פירש כמרטט לפניהם, מוציא רעי, וזהו שאמר כמה דאת אמר רפתה דמשק הפנתה לנוס ורטט החזיקה שרפו נקביה והטילה רעי מגודל הפחד החזיקה כאדם שמחזיק עצמו שלא יטנף המכנסים, עד כאן לשונו. ואפשר לפירוש הראשון סמך על הקרא שור אוכל עשב, שאז זחה דעתו עליו ורוקד ומרטט כמשוגע, ועיין פסחים דף ק"ב ע"ב אל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם מפני שהשטן מרקד בין קרניו, וכן (שם) ריש תורא בדיקולא סק לאיגרא ושדי דרגי מתותך:

לססתי כתיב. פירוש בלא וא"ו, ולא מצינו סוס בכל המקרא בלא וא"ו, לכן דרש לססתי שמחה וששון, כאילו נכתב בשי"ן, דאותיות זסשר"ץ הם ממוצא אחד ומתחלפין זה בזה. והכי קאמר לססתי ברכבי פרעה כמו שששתי על רכבי פרעה לאבדם כך דמיתיך רעיתי שהיית דומה לו והייתי שש לאבדך כמותו מפני שלא היית ראוי לנס מצד מעשיך. ובפסיקתא רבתי איתא וזה לשונו לסוסתי זו המירה שהמרו על הים, לפי שיבש הקדוש ברוך הוא המים, והטיט לא יבש, התחילו אומרים זה לזה המים יכול הוא לייבש אבל לא הטיט דכתיב דרכת בים סוסיך חומר מים רבים, אמר הקדוש ברוך הוא ראוים הללו לאבדן כסוסיו של פרעה אלא אעשה למען שמי להודיע את גבורתי, עד כאן לשונו (זה ינחמנו [על המכילתא בשלח פרשה ו]):

כך ששתי כו'. כמו שדרשו חז"ל (מכילתא בשלח פרשה ו) והמים להם חומה חמה כתיב:

מימינם ומשמאלם. שכן כתוב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם:

בזכות התורה. שבזכותה נגאלו ישראל כדאיתא במדרש (שמות רבה ג, ד) ששאל משה להקדוש ברוך הוא באיזה זכות יגאלו ישראל, והשיב הקדוש ברוך הוא בזכות התורה דכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', וגבי התורה כתיב ימין כדכתיב מימינו אש דת למו. ואף על גב דימין הקדוש ברוך הוא היה שמאל של ישראל מכל מקום כיון דכתיב לשון ימין גבי תורה דרש האי מימינם על התורה, עוד יש לומר דהא איתא לעיל (פסוק ב סימן ב) שהדבור היה מקיף כל המחנה וחוזר לימין של ישראל, לכן דרש מימינם על התורה שקבלו בימין:

ומשמאלם זו מזוזה. לפי גירסא זו יש לומר על שהיא משמאל ביציאתו מן הבית, אבל במכילתא איתא מימינם בזכות התורה כו' ומשמאלם זו תפלה [ונקראת התפלה שמאל לפי שאינה אלא חיי שעה, והתורה ימין שהיא חיי עולם, כדאמרינן בגמרא (שבת י, א) מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה (מתנות כהונה]. דבר אחר מימינם זו מזוזה שעתידין ישראל לעשות ומשמאלם זו תפילין עד כאן. ובזה ניחא שמזוזה נקרא ימין על שם שהיא בימין הנכנס, ותפילין שמאל שמניחין אותה על יד שמאל. ולפי גירסתינו דבר אחר מימינם זו קריאת שמע ומשמאלם זו תפלה יש לפרש קריאת שמע שהיא קבלת מלכות שמים כולו קודש קדשים היא לה' נקראת ימין, אבל תפלה שהיא צרכי עולם הזה נקראת שמאל. ובילקוט הנוסחא מימינם זו התורה שהן עתידים לקבל ומשמאלם אלו תפילין:

וירכב על כרוב ויעף. בשוחר טוב ובילקוט שמואל גרסו הדא הוא דכתיב (חבקוק ג, ח) כי תרכב על סוסיך, ובמכילתא גרס שנאמר דרכת בים סוסיך לשון רבים משמע סוסים הרבה שונים ומתחלפים פעמים זכר ופעמים נקבה, והכוונה שקרא הכי קאמר לסוסתי ברכבי פרעה הסוס שלי היה כמו הרכב של פרעה:

הורג בעליו במלחמה. כדאיתא בפסחים דף קי"ג, ב' ובשוחר טוב איתא סוס זכר עומד ומשתין והנקבה מהלכת ומשתנת, ורצה לומר ולזה היא טובה לסבול טורח הדרך ולרוץ אורח יותר מזכר:

אלא הריני רוכב על סוסה נקבה. כביכול הקדוש ברוך הוא כן הדא הוא דכתיב לסוסתי ברכבי פרעה. כן צריך לומר, וכן הוא במכילתא. ורצה לומר לסוסתי הסוס שלי דומה כמו הרכב של פרעה וכמו שכתבתי לעיל. והגר"א בביאורו על שיר השירים כתב לסוסתי הוא סוס נקבה והיוד הנוספת בו כמו (תהילים קכג, א) היושבי בשמים, ורצה לומר להסוס נקבה שברכבי פרעה דמיתיך, דמיתיך, מדמה אני אותך רעיתי:

סוסים פגיין. סוסים מחולפים ומשונים זה אחר זה, וריחו לא נמר (ירמיה מח, יא) תרגום לא פג. והרד"ל מגיה סוסים סגיין פירוש הרבה, עד כאן לשונו. והגם שבאמת לא שייך בו בהקב"ה רכיבת סוס, נראה לו כרוכב על סוס, כדי לרמות את פרעה להטעותו שיאמר א"כ אלהים של ישראל גם כן רוכב סוס כמוני וכמוהו, חלילה וחס, ולזה מכיון שראה שהשי"ת בא אליו בסוס התחכם לבחור סוס נקבה, או שאר סוסים:

הביא נפט. נפט הוא מה שנדלק בתוך קנה שריפה, בלשון אשכנז פּוּלווֶער (יפה מראה):

אבני בליסטרוס. בלסטר בלשון יוני כלי מלחמה אשר בו מורים אבנים לרדות החומות ולהרוג האויבים (מוסף הערוך):

שנאמר וה' נתן קולות וברד. נראה שצריך לומר שנאמר (תהלים י"ח, יד) ועליון יתן קולו ברד, שזה הקרא מיירי בים, אבל פסוק הנזכר לעיל מיירי מהברד שהיה במצרים:

חרבות ורמחים. שיש להם צחצוח, ולהט הרחב דומה לברקים כאומר (יחזקאל כא, טו) לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק, כנגדן הביא עליהם ברקים רב (יפה מראה). וכן הוא בשוחר טוב מזמור י"ח בהדיא:

החצים מפזרים אותם. פירוש למצרים, דאי ויפיצם אחצים קאי וקשה דהא לא אשכחן בחצים אלא לשון רביה או יריה או זריקה או שלוח, לא לשון נפוץ (יפה מראה). ובירושלמי פ"ח דסוטה (ה"ג) הכי איתא מלמד שהיו עשוין תיבות תיבות (פירוש כתות כתות) (יפה מראה) והיו החצים מפזרין אותן (פירוש למצרים), והברקים מכניסין אותן (פירוש שהיו הברקים באין כנגדן מאותו המקום שהיו מתפזרין, ועל ידי כן היו בורחים לצד פנים ונאספים זה אל זה, וזה היה כדי לערבבם), ויהמם הממם ועירבבם, עד כאן לשונו:

סגניות שלהם. פירש בערוך חכמה ודעת שלהם, והמוסף הערוך כתב פירוש בלשון רומי נס ודגל:

קטפרטקים. פירוש בלשון יוני ורומי מזויין בלבוש ברזל (מוסף הערוך):

לבלב בקולו. ויוצא פרח (במדבר יז, כג) תרגום ואפיק לבלבין. ורצה לומר שמכנה קולו של פרעה נגד קולו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא רק כענין הנצה בצמחים שהוא תחלת הוצאת העלין, כן אין זה כי אם הנצת קול בעלמא. ובשוחר טוב הגירסא מלבב בקולו, והוא הנכון, שהוא מענין קול מעומק ואומץ הלב לחזק לבב עמו וחילו (רד"ל):

על טעונו. מרכבתו הטוען אותו:

טוען את רכובו. דרש וירכב על כרוב ואז ויעף הכרוב מפני שהשי"ת רוכב עליו:

עולמות ויצא להראות בהן. כן הוא באגדת שמואל, לכך כתיב וירא:

דמיתיך רעיתי אמר רבי אליעזר כו'. הנה כוונת רז"ל מבוארת ביישוב הכתוב הזה והוא מסכים לפרש"י ז"ל, שהוא כאילו אמר לקביצת סוסים הרבה כשאספתי מחנותי לצאת לקראתך ברכבי פרעה להושיעך, הנה אז שתקתיך ממה שהיית אומרת ורומזת להם מרוב פחדך, ותהיה לפי זה מלת לסוסתי בקביצת סוסים רמז למחנה שכינה, והוא כאילו אמר בזמן היות סוסתי שהוא מחנה שכינה עם רכבי פרעה אז שתקתיך כו' (מהר"מ אלמשנונו):

מרמזת. מפחד השבאים שאם תראה פנים שחפצה להפדות שמא לא יוכל אביה לפדותה והשבאים יעשו לה רעה:

דומה. לשון שתיקה:

ומצרים הרשעים זכרים מזוהמים. עיין מתנות כהונה מה שמגיה כאן, ולי נראה יותר גירסתינו, והכי פירושו ומצרים הרשעים הסוסים שבמרכבותיהם היו זכרים מזוהמים, וכיון שעשה הקדוש ברוך הוא שיהיו נדמין ישראל לסוסים נקבות, היו הסוסים של מרכבות פרעה וחילו להוטים ורצים לקראת ישראל עד ששקעו בים. ור' סימון סבירא ליה שגלי הים נדמו לסוסים נקבות, ומצרים סוסים זכרים מזוהמים (כן צריך לומר) רצה לומר הסוסים של מרכבות פרעה וחילו היו סוסים זכרים מזוהמים ורצו אחריהם כו', שזה לשון האלשיך הנה אמרו חז"ל על פסוק לסוסתי וגו' כי סוסי מצרים של מרכבות פרעה וחילו היו זכרים והאלהים עשה שידמו גלי ים בעיני רכבי פרעה לסוסים נקבות, והיו מרכבות פרעה להוטים ורצים לקראת הגלים ונשקעים, עד כאן לשונו:

גלי הים נדמו לסוסים כו'. ראוי לשית לב כי על פי הדברים האלה איך יתפרש אומרו דמיתיך רעיתי, כי לא יצדק בזה לא לשון דמיון ולא לשון דממה. ונראה שכך מאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אל תיראי מהאומות כי לא תבושי, כי דעי וראי כי הלא כמקרה סוסתי ברכבי פרעה גם הם יקרה, כי כאשר הראיתי את גלי הים בעיני רכבי פרעה כסוסים נקבות שעל ידי כן רקדו כאילים סוסי מצרים הזכרים על הגלים, והעולה על רוחם שהיה להנאתם ולטובתם, ותהיה להפך, כי תהומות יכסיומו, כי שם נפלו שדודים, כן דמיתיך רעיתי, כי הצרים אותך והמתקוממים עליך חושבי מחשבות הנאתם, והוא לרעתם, כי כך ישקעו ויבלעו, כי כל אוכליך יאשמו, הם כלים ואתם נצבים (אלשיך):

והיה הסוס אומר לרוכבו רמה בים ראה מה בים. כן צריך לומר (מתנות כהונה):

אפתוסים. לשון יוני הוא וענינו מערות וקברות (מעריך). והמוסף הערוך כתב פירוש בלשון יוני נפילת אויבים פתאום מכל מקום מסביב ואין מקום לנוס. והמתנות כהונה כתב הוא מלה ערבי, ופירושו נס ופלא גדול:

והסוס למעלה ממנו. מעל גבו:

רעייתא דעולמי. רצה לומר רעי בבריאות עולמי על ידי שקבלתם את תורתי ועיין בענף באריכות. והרד"ל מגיה רעוותא דעולמי, ופירש לשון רצון שריצו אותי לקיים עולמי על ידי קבלת התורה, עד כאן:

מתמגמג. לשון המסה:

ביסס. נתחזק על בוריו:

הוא יהיה לך לפה למתורגמן. ואתה תהיה לו לאלהים וכי עבודה זרה. כן צריך לומר (אות אמת). והכוונה שלא תאמר שאהרן לבד דבר לפניהם ולא משה, רק קודם בואם שם ידבר דבריו לאהרן, שזהו הנראה לכאורה מאומרו לפה כי משה לא יפתח פיו לפניהם, על זה אמר רבי פנחס שלא תאמר כן רק לפה פירושו למתורגמן, שמשה גם כן דבר לפניהם אלא שאהרן חזר ומשמיע הדבר לעם והמליץ והטעימו לעם ולפרעה. והוזקק ר' פנחס לפרש כן מפני שכתב בתר ואהרן אחיך יהיה נביאך אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה, דמשמע שמשה גם כן ידבר וכדפרש"י שם (יפה תואר):

אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא. כן צריך לומר:

אלא וילך משה ואהרן. שאף משה הלך עמו לאספם ולא שלח לאהרן לבדו:

הקיש כו'. שלא הגביה את עצמו יותר מאהרן:

ילבש אורים ותומים. וכן הוא בשמות רבה פרשה ג (סימן יז), ובפרק תולין (שבת קלט, א) גרסינן בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו. ואף על גב דמהות חשן המשפט אינו מהות האורים והתומים, שמהות חשן המשפט זהב תכלת וארגמן וגו' וארבעה טורים אבן, ומהות האורים והתומים הוא כתב שם המפורש שהיה נתון בתוך כפלי החושן, מכל מקום לא פליגא הגמרא על המדרש, והגמרא נמי אורים שבחשן המשפט קאמר, ועיין ביפה תואר בשמות רבה פרשה ג ועיין בענף:

על הזקן זקן אהרן. והכי קאמר קרא הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים משה ואהרן, גם יחד באהבה עזה בלי שום קנאה זה על זה, שהיה נדמה למשה כאילו השמן הטוב יורד על זקנו בעת שהיה על זקן אהרן, כי שמח משה בגדולתו של אהרן ולא קינא בו מאומה:

חורזים. מלת חורזים פירושו מתוקן בסדר, ולשון זה הכתוב צוארך בחרוזים שהם מרגליות סמוכות בסדר וכמו שאמר כאן בלוניא של מרגליות, ורצה לומר שהיו הסנהדרין מתקנין בסדר יפה משנה גמרא וברייתא:

סופרים כו'. שלומדים מקרא ומשנה עם התינוקות, והדבור יוצא מן הלחיים, וזהו נאוו לחייך בתורים בשני תורות מקרא ומשנה שמלמדין להתינוקות:

בחרוזים אלו התינוקות. חרוזין הוא תכשיטין של אבנים טובות קטנים מיושבים בסדר נאות, והוא תכשיט לצואר, וזהו צוארך בחרוזים קשטתיך בתכשיטין קטנים, אלו התינוקות:

שחוזרים צואריהם כו'. פירוש מעקמין צואריהם, ומפני דוחקא דהוה בכלה לשמוע דרשת הרבנים מוכרחים לעקם צואריהם לשמוע בצמא דבריהם כאדם שלא שמע דברי תורה מימיו (רד"ל):

שמייללין. לשון דיבור כמה דאת אמר (תהלים קו, ב) מי ימלל, או הוא לשון יללה ומהומה על שהומין בדבור ומפלפלין יחד כשחוזרין תלמודן (מתנות כהונה). ואפשר שצריך לומר שממללין, פירוש שמדברים, כמו עד אן תמלל אלה (איוב ח, ב) מי ימלל גבורות ה'. ומפרש בתורים בשני התורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שמראים ראיה לדבריהם שבעל פה מתורה שבכתב:

שהיו חורזים בדברי תורה. שקשרו הפשט עם הרמז, והרמז עם הדרש, ושלשתן עם הסוד, כאילו עשה מארבע בחינות אלה קשר אמיץ וחרוז אחד במחרוזות של דגים הנעשים לאחדים על ידי החוט, אך עדיין כל זה הוא בתורה עצמה והיא למעלה מעלה, ובאיזה דרך תמשך האש הגדולה אשר לה עד לארץ מתחת, אך זה ידוע כי כאשר הנביאים למטה מהתורה עצמה והכתובים למטה מנביאים, כן יהיה עסקו בנביאים אחר קשר אשר קשר בתורה, כצנור יורד למטה להריק ולגלות מהעליון אשר היחל להריק, ועל דרך זה מנביאים לכתובים, ומכתובים יתגלה האור אשר החל להתפשט, עד הראות למטה בארץ מעין אש מלהטת לפני הצדיק העושה כן, כנודע כי בחינת הכתובים הם כפה המגלה מה שבפנים על ידי התחברותה עם האברים הפנימים (אלשיך ועיין שם באריכות גדול):

חורזים. מחברים ומסדרים ומקשרים:

בן עזאי היה יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו. כן צריך לומר (מתנות כהונה):

קדוחה. מעמיק ונוקב לעומקן של הדברים כזה שהוא נוקב במקדח (מתנות כהונה):

בתוריהן. בזמניהם כדמפרש ואזיל:

ומדלגות. יש לומר שמה שחסר זה גלה זה, או על ידי גזירה שוה או בנין אב וכדומה מן המדות כאילו הם קופצים ומדלגים מזו לזו. ובאות אמת מגיה ומגודלות זו מזו. והרד"ל כתב ומדלגות זו מזו פירוש כי אין מוקדם ומאוחר בתורה לכן הפרשיות מדלגות זו מזו, וקרוב יותר שצריך לומר ונלמדות זו מזו, עד כאן לשונו:

ונסתלק משה מדינם. משום שמתחלה שאלו בנות צלפחד לנשיאים, והנשיאים חלקו כבוד לאלעזר, ואלעזר חלק כבוד למשה, כשראה משה כן לא רצה ליטול הגדולה לעצמו, מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה', כדאיתא בספרי:

מדינן אתה מסתלק ולא רצית ליטול גדולה לעצמך. ומלפני אין אתה מסתלק, כדי ליטול גדולה להנחיל, כדאמרו חז"ל והביאו רש"י ז"ל בפסוק עלה וגו' כיון שאמר ליה הקדוש ברוך הוא נתן תתן אמר אותי צוה להנחיל כו' ע"ש, הרי שרצה משה ליטול גדולה לעצמו והוי תרי מילי דסתרי (ידי משה):

על בני אתה צריך צווי. כלומר וכי אתה צריך לצוני:

מה פרנסים אתה מעמיד עליהם כו'. כן צריך לומר, ורצונו לומר כדלעיל:

עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים. רצה לומר עם נקודות הכסף שהיה בידך כבר שהוצאת ממצרים, נקודות כלי כסף מנוקדים ומצויירים בחברבורות וגוונים (רש"י):

אלקולאין. לעיל בפסוק ישקני (סימן ב) הוא בסיגנון אחר, והרי"ג נ"י מחקו בשני המקומות (אות אמת). ועיין שם מה שכתבתי:

הסרגל. השרטוט בלשון ערבי:

אלו שני העמודים העומדים כו'. ופרש"י בפרק השותפים (בבא בתרא יד, א) שתי עמודי כסף כמין עמודי ספר תורה שוכבין לארכו של ארון והלוחות ביניהם. ותוספות כתבו נראה לר"ת דסימן להעמדת ישראל היה, ולא עשאום בשל זהב שלא להזכיר מעשה עגל, דאין קטיגור נעשה סניגור, ועיין שם עוד. והמהרש"א הוסיף עוד דהני שני עמודים רמז לשני עמודי ישראל שהן בית יהודה ובית יוסף עיין שם:

אצטוון. נראה שצריך לומר אסטוון, תרגום והנה המלך עומד על העמוד (מלכים ב' יא, יד) על אסטונא:

וכיצד נעשה הארון. עיין יומא דף ע"ב, ב' ובירושלמי פ"ו דשקלים (ה"א):

שלש תיבות כו'. ובפרש"י בחומש שלשה ארונות עשה בצלאל, שנים של זהב, ואחד של עץ, ארבעה כתלים ושולים לכל אחד ופתוחים מלמעלה, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחפה שפתו העליונה בזהב, נמצא מחופה מבית ומחוץ:

וחיפה שפתיו העליונות בזהב. בירושלמי יליף לה דכתיב (שמות כ״ה:י״א) וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ, מה תלמוד לומר תצפנו להביא שפתו העליונה. ורצה לומר דדייק דשלשה ארונות היו, דאי אמרת דאחת היה וצפהו מבית ומבחוץ א"כ נכלל באומר מבית ומחוץ צפוי השפה העליונה גם כן וא"כ למה לי תיבת תצפנו, אלא על כרחך דזה דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ פירושו ארון בפני עצמו מבחוץ וארון בפני עצמו מבפנים, נמצא שהשפה העליונה אינה מצופה על ידי שני הארונות, והוצרך לומר עוד תצפנו להביא שפתו העליונה שעדיין נשארה מגולה:

ריש לקיש אמר כו' דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. ומה מקיים ריש לקיש קרייה דרבי חנינא. כן צריך לומר. שלשה שריש לקיש סבירא ליה כיון דצפוי בכל מקום לא משמע אלא חפוי כל דהוא כצפוי הקרשים והבריחים והשולחן והאולם והבית, כן הכא דכתיב וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ פירושו גם כן חפוי כל דהוא, שתיבה אחת היתה וציפהו מבית ומחוץ, אך דא"כ נכלל באומר מבית ומחוץ צפוי השפה העליונה גם כן, וא"כ קשה תיבת תצפנו למה לי, וזהו שקאמר המדרש ומה מקיים ריש לקיש קרייה דרבי חנינא כלומר תיבת תצפנו למה לי לריש לקיש. ומתרץ רבי פנחס שחיפה בין נסר לנסר. רצה לומר שתיבת תצפנו איצטריך לרבות בין נסר לנסר, שבמקום דבוקן זו לזו יהיה גם כן עביין מצופה זהב, באופן שאפילו כל נסר ונסר מצופה זהב מכל עבריו:

מלה חתומה כו'. דבר מסויים ומקויים טוב ויפה:

עד שהמלך מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע נתנו כו' אלה אלהיך ישראל. היא דעתיה דרבי מאיר למימר סיריי נתן ריחו. אלא כו' והקדים להם מעשה המשכן. אמר ליה רבי יהודה דייך מאיר כו' נעשה ונשמע. רבי אליעזר ורבי עקיבא. כן צריך לומר. ורצה לומר דרבי מאיר סבירא ליה דנרד הוא דבר סרחון וכדעת התרגום יונתן סריחו כנרדא ריחא ביש לחדא, וזהו שאמר רבי מאיר עד שהמלך כו' נתנו ישראל ריח רע ואמרו כו', וקאמר המדרש היא דעתיה דרבי מאיר שס"ל שנרד הוא דבר מסריח, וזהו שאמר סיריי פירוש סרחון (ויבאש (שמות ז, כא) תרגם אונקלוס וסרי) נתן ריחו. אך קשה לפי זה היה לו לכתוב הבאיש או הסריח ריחו, לכן מתרץ אלא מסכתא עלתה בידם (ובספרים ישנים איתא מסורת עלתה בידם) מן הגולה (פירוש מן חכמי הגולה) שקפץ להם מעשה העגל במעשה המשכן, שכמו שנתנו זהב לעגל כך נתנו זהב למשכן וכדאיתא בשמות רבה פרשה מ"ח ומ"ט, וזה שאמר הכתוב נרדי נתן ריחו שמהנרד יצא ריח טוב היינו המשכן. והנה רש"י בסדר כי תשא פסוק ויתן אל משה (לא, יח) כתב שאפילו צווי השם למשה על מלאכת המשכן היה אחר מעשה העגל, ועיין בקיצור מזרחי שם שכתב ואם תאמר א"כ למה לא נכתב כסדר, ויש לומר להורות שהקדוש ברוך הוא ברא הרפואה קודם למכה, שזהב המשכן בא לכפר על זהב העגל, עד כאן לשונו, וזהו כוונת המדרש והקדים להם מעשה המשכן, אבל בזוהר איתא שצווי ה' למשה היה קודם מעשה העגל, ועיין ברש"י בהג"ה, ואפשר שכן סבירא ליה המדרש כאן. אבל רבי יהודה חולק על רבי מאיר והתרגום יונתן וסבירא ליה שנרד הוא מין בושם טוב, והא ראיה שחז"ל לא אמרו רק על החלבנה שהוא מסריח ולא על נרד שבקטורת:

כבר וידבר אלהים. וכמו שדרשו שבעוד שמשה ירד מן ההר לקדש את העם לבל יהרסו כבר וידבר אלהים כו', ועיין ברש"י סדר יתרו:

ירד מיכאל שר הגדול. הכוונה לזה דאמרינן בפרק קמא דברכות (ד, ב) גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל כו', ועיין בשמות רבה פרשה י"ח (סימן ה) דאיתא שם שגבריאל הציל לחנניה מישאל ועזריה וצריך עיון:

ואימתי ירד מיכאל בימי חנניה מישאל ועזריה. עיין בתנחומא סדר נח סימן י' ומה שכתבתי שם בענף במהדורא שניה שעדיין בכתבים:

להיכן הלך. כלומר מה טעם לכתו בארה שבע, דליכא למימר שהלך ללכת למצרים ולכן נסע ממקומו בארה שבע שהיה בין מקומו ומצרים, דא"כ קודם לכתו שם הוי ליה למימר וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם וגו' ויקחו את מקניהם כמו שכתוב אח"כ (בראשית מו, ה), ועוד קדם לכתו שם היה לו לזבוח זבחיו, אלא ודאי לא התחיל ללכת בדרך מצרים עד אחרי לכתו בארה שבע, ולכן אז זבח זבחיו (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה צ"ד (סימן ד):

לקוץ ארזים. שנטע אברהם לצורך בריח התיכון כדבסמוך, ולפי שידע יעקב כי גר יהיה זרעו בארץ לא להם נתן אל לבו אולי יהיה זה במצרים ושם ימות הוא, לכן הוצרך להוליכו עמו מעתה (יפה תואר):

הבריח שלשים ושתים אמה. דסבירא ליה שפירוש מבריח מן הקצה אל הקצה מן המזרח עד המערב, והיה בריח תיכון אחד לכל צד. והא דהיה שלשים ושתים אמה הוא כותל הדרומי והצפוני לא היה אלא שלשים אמה, שמא סבירא ליה שהבריחים היו מבריחים גם כן הקרשים הנתונים במקצעות ברוחב המשכן, שאמה מרוחב הקרשים ההם היה נדבק בעובי הקרשים שבקצה כותל דרומי וצפוני שעובי הקרשים אמה היו, ועוד אמה הוצרך כדי שיהיה בולט חוץ מהכותל חצי אמה לכל צד כדי שיהיה מבריח יפה ובנקל לתפסו כשיפרקו המשכן (יפה תואר). ועיין בתנחומא סדר תרומה (סימן ט) ומה שכתבתי שם:

וכל איש אשר נמצא אתו. תיבת איש מיותר:

אשר מצא עצי שיטים אין כתיב כאן. דמצא משמע לשעה, אבל נמצא משמע לשעבר שנמצא כבר בידו מקודם, ואהא י"ל דבשלמא בתכלת וארגמן ושאר המינים שפיר כתוב בהו אשר נמצא אתו דמשמע לשעבר כפי הנהוג שנמצא מינים הללו ביד האנשים למשמרת לצרכם אף בהיותם בדרך, אבל עצי שיטים גדולים ועבים כאלו מי מוליך עמו בדרך, לכך מפרש אשר נמצא אתו מימות יעקב והשבטים כי הם הנחילום לבניהם לצורך המשכן, והיה רז זה מסור בידם, ולכך הוליכום עמם:

במגדלא דצבעיא קצצום. לעצי שטים שהוצרכו לקרשים, אבל לשל בריח התיכון היה ממטע אברהם, והכי גמרי לה (יפה תואר):

קשר ופקע. פירוש בכל הארזים של מגדלא דצבעיא לא נמצא בהם קשר ופקע ולזה נטלו מהם למשכן:

קשר ופקע. שדרך שאר העצים מפני שגדלים מעט מעט על כן נמצא בהם קשרים מהעמדת הגידול ואחרי זה יתחדש עוד הגידול, כמדרשם (בתי מדרשות איוב) על הכתוב (איוב לח, לא) הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה כימה עושה קשרים מפני הקור והעמדת הגידול (עיין בראשית רבה י, ו), אבל הארזים הללו נתגדלו בבת אחת, כי היה בו טבע אחרת דוגמת מעשה בראשית שבקומתן נבראו ובצביונם, ולכן היו מסוגלים לבנין המקדש:

אעין דשטים. עצי שטים:

הוו במגדלא. פירוש במקום מגדל צבעייא:

נוהגים בהם באיסור. מלאכה, משום קדושת הארון, שעצי השטים שמהם נעשה הארון היו משם כדלעיל:

אתון ושאלון כו'. בניהם העומדים אחריהם באו ושאלו אם מותרים הם לעשות בהם מלאכה או לא:

אל תשנו ממנהג. דאף על גב דמן הדין מותרים אתם, מכל מקום אל תשנו מהמנהג, ועיין בפרק מקום שנהגו:

בקלאנין בוקינס ושופר. בויקרא רבה (כט, ד) אמור אל הכהנים פרשת לעולם ה' דברך, ר' יאשיה פתח אשרי העם יודעי תרועה וכי אומות העולם אינן יודעים להריע, כמה קרנות יש להם כמה בוקיינוס יש להם כמה ספרפיות יש להם. וכתב הערוך ענין חצוצרות ושופרות המה, והמוסיף כתב פירושו בלשון יוני ובלשון רומי קרנות וחצוצרות ושופרות:

לאפנתי של מלך. פירושו בלשון יוני לקראת פניו (מוסף הערוך):

לפי ששינה של עצרת עריבה. שהאויר יפה וממוזג אז בארץ ישראל והסמוכין להם, גם הלילה קצרה וכמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"א עיין שם (רד"ל):

פורטענא. פרעוש:

והיה הקדוש ברוך הוא מהלך לפניהם. בילקוט יתרו בשם המכילתא דייק מדכתיב ה' מסיני בא ולא כתיב לסיני משמע שבא מסיני לקראתם:

עד שחזקיהו וסייעתו מסובין ואוכלין פסחיהם. כן צריך לומר (רד"ל):

סיריי נתן ריחו. פירוש שמפרש נרדי נתן ריחו סיריי נתן ריחו, פירוש סרחון (ויבאש תרגם אונקלוס וסרי) שסבירא ליה שנרד הוא המסריח וכדאיתא בתרגום יונתן עיין שם:

של אותו הדם של מילה. שמלו עצמם קודם יציאתן ממצרים כדכתיב כל ערל לא יאכל בו:

קשה. פירוש שהיה מסריח, ועיין בשמות רבה פרשה י"ט (סימן ה):

והופיע. צריך להיות והפיח (אות אמת). ובשמות רבה פרשה י"ט איתא שאותו ריח הטוב לא הפיח אלא בפסחו של משה רבנו עליו השלום, והיו מתאוים לאכול מפסחו של משה, ואפשר שריח רע נכנס לתוך פסחו של משה, וזהו שאמר כאן והיתה נפשם קוהא לאכול:

סינטומוס. פירושו בלשון יוני כללו של דבר (ערוך) ועיין בבמדבר רבה פרשה י"א (סימן ג):

משקה. כוס של ברכה, וסנדק לא קחשיב דעד אליהו לא היה סנדק (אסיפת אמרים):

יהושע היה המוהל כו'. מכח ענוה נתנו ליהושע למול, וא"כ משה שהיה עניו מכל, היה משקה (ידי משה) ועיין בבמדבר רבה פרשה י"א:

שמלן בראשונה. וצריך לומר שכאן היה גם כן פורע שמל ולא פרע כאילו לא מל:

גבעה בערלה. פירוש מדלא כתיב בגבעת הערלות וכתוב אל גבעת מוכח שעשו גבעה מהערלות (כלי יקר). והרד"ל הגיה שצריך לומר מקום שעשו אותה כו', וכן הוא בבמדבר רבה:

מה המור. פירוש מר דרור ראש לכל הבשמים שבקטורת, כדכתיב (שמות ל, כג) בשמים ראש מר דרור:

ראש לכל הצדיקים. כמו שאמרו בחגיגה דף ג' ע"א שהוא תחלה כו' (רד"ל):

אלא באור. עיין בהלכות כלי המקדש פ"א (ה"ג) בהשגות ובפירוש הרמב"ן ז"ל בפרשה תשא (אות אמת):

ממרר עצמו כו'. שנתנסה בעשר נסיונות על כבוד המקום, וזה שאמרו בספרי האזינו שאברהם זכה לקבל יסורים (רד"ל):

מותאם. לשון תאומים, כלומר מתווך ואמצעי ביניהם:

וירא בשכינה וירץ למלאך. ועיין בבראשית רבה פרשה מ"ח (סימן ט) ששם הגירסא נשתנה:

בכרום פניו. כלומר נתכרכמו פניו מפני הפחד, ובכרמי דריש לשון כרום, וגדי לשון גדי עזים, ועין כמשמעו:

הצרתה. לשון צרה, ומלת צרור קדריש:

המרתה. לשון מירור:

ולי בין שדי ילין. אף אם היה עובר לנגוף המצרי שהיה מוטל בין שדי, מכל מקום אצלי היה לן בין שדי דרך חיבה (רד"ל):

והמלאך נכנס. זה המדרש פליג על הא דאיתא בשמות רבה פרשה י"ח (סימן ב) שהקדוש ברוך הוא בעצמו נכנס ופוסע בין ישראל ובין המצרי והיה נוטל נשמתו של מצרי (יפה תואר שם):

מימר. לשון מרירות:

שיכול לומר למדת הדין די. הכוונה לפי דאיתא בתורת חיים חולין דף פ"ו כשנתחייבו ישראל כליה חס ושלום אז הקדוש ברוך הוא נותן חלק למדת הדין וחלק למדת הרחמים, כי בשניהם נברא העולם, ומדת הרחמים בוחר חלקו קודם ונוטל כל העולם שהוא חלק היפה וגדול, ומדת הדין נוטל איש שהכל בו ששקול ככל העולם, וזהו שאמר המדרש אדם גדול שיכול לומר למדת הדין די, רצה לומר ששקול ככל העולם שיכולין לומר למדת הדין שדי לך בו:

אלו אבות העולם. ודרש בכרמי בזכות האבות שנקראו כרם דכתיב (ישעיה ה, א) כרם היה לידידי שדרשו חז"ל (איכה רבה ב, ו) על אברהם, ובילקוט תמצא הגירסא משונה (מתנות כהונה):

אי תימר דאינון תרי. פירוש אם תאמר סמים זה אינו רק שני סמים, והלא כבר נאמר סמים קח לך סמים ולכתוב סמים האחרון אצל הראשון ולכתוב קח לך סמים סמים ולבסוף לכתוב נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה, אלא לפיכך כתבו אחרונה לומר שהוא כנגד חמשה הראשונים, כן הוא בפרק קמא דכריתות (ו, ב), אבל ממה שמסיים הספר בד בבד משמע דדייק מיתורא דבד בבד לומר שיהיו חמשה כנגד חמשה והכי גרסינן מה תלמוד לומר בד בבד, והכי גרסינן בהדיא בספר ישן, ופירושו אי סמים פירושו תרי הרי נאמר, ופירושו ידוע שמיעוט רבים שנים, מה תלמוד לומר שוב בד בבד אלא לומר תן חמשה כו', וכן זה הוא לקמן (פרשה ג) בפסוק (ו) מי זאת עולה (סימן ד) [מתנות כהונה]. ועיין מה שכתוב הגר"א על פסוק באתי לגני:

שהיתה מצומצמת כו'. הקטורת היה מצומצם בין שני בדי הארון ביום הכפורים שנמשלו הבדים לשדים שהיו בולטים כשני דדי אשה כדאיתא ביומא דף נ"ד ע"ב, והכי קאמר קרא צרור המור דודי לי וגו' כמו שצרור המור הקטורת היו בין שני בדי הארון כך דודי היה לי, ששם היתה עיקר השראת השכינה בקביעות:

מתמרת ועולה. פירוש שהעשן עלה דרך ישר כתמר:

פוסה. יורד ומשפיל:

כאשכול. לקמן גרס כמקל, וכן הוא בפרק אמר להם הממונה (יומא לח, א):

עד שבא דוד ופירשו כו'. וזה לשון התנחומא (תצוה סימן טו) וכסה ענן הקטורת מהו וכסה לשון מחילה הוא כענין שנאמר כסית כל חטאתם סלה, עד כאן. ולפי זה פירוש וכסה ענן הקטורת, ענן הקטורת יכסה על עונם, ומקרא נשאת עון עמך כסית וגו' לא הביא רק לראיה שוכסה שכתיב בקטורת הוא פירוש כיסוי עונות, ואפשר לפרש גם קרא נשאת עון עמך וגו' לומר שעיקר נשיאות העון היה בכיסוי ענן הקטורת:

בין הבתרים. שנאמר שם ועז משולשת, וזהו עין גדי:

ברית לאמר מדבר הכתוב באברהם. נראה דצריך לומר דבר אחר מדבר הכתוב (רצה לומר כתוב אשכול הכופר) באברהם וכמו שמסיק והולך:

הרהורי דברים. קשה שאין זה הרהור אלא דברים מפורשים מכיון דאמר להקדוש ברוך הוא כו'. ויש לומר דלאו דוקא אמר בפיו אלא הרהר, וה' חוקר לב (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה מ"ד (סימן ה):

וסגלתי מעשים טובים יותר ממנו לפניך. כן צריך לומר וכן הוא בבראשית רבה שם:

ודחת בריתי לבריתו. והוא במה שהרג ארבע מלכים שהיו מבני נח:

שמא יעמוד אדם אחר כו'. רצה לומר דנתירא פן גם בבניו יעשה כן שיבחר היותר הגון שבהם לקיים בו הברית והאחרים יאבדו (הרב אברהם בן אשר [בספר אור השכל על בראשית רבה]):

מנח לא העמדתי מגינים וצדיקים. רצה לומר שהקדוש ברוך הוא ענהו לומר ממך אני מעמיד מגינים של צדיקים כלומר הצדיקים שבזרעו לא יבחרו הגדולה לעצמם אלא יבקשו רחמים גם על כל הדור להגין עליהם בזכותם, וכדאשכחן במשה רבינו בשעה שחטאו ישראל בעגל שביקש רחמים על ישראל, כי אף על פי שאמר לו ה' (שמות לב, י) ועתה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול לא נתרצה בכך אלא ביקש בתקנת ישראל ומסר נפשו עליהם, וכמו שנאמר (שם פסוק לב) מחני נא מספרך וגו', וכן כיוצא בו שאר הצדיקים מזרע אברהם הם מגינים על דורם, אבל נח לא זכה להעמיד מגינים של צדיקים להגין על כל זרעו, ובזה נענש נח מדה כנגד מדה כמו שאמרו בזוהר ויקרא (טו, א) על מה שנקרא המבול מי נח לפי שהוא גרם הדבר במה שלא בקש רחמים על דורו להגין עליהם, ולפיכך גם ממנו לא עמדו מגינים של צדיקים, אבל אברהם שנתאמץ מאד לבקש רחמים על דורו כמו שמצינו במעשה סדום לפיכך אף הוא זכה להעמיד מגינים של צדיקים המגינים על בניו מדה כנגד מדה (הרב אברהם בן אשר ונזר הקודש):

מנח לא העמדתי כו'. אבל ממך אני מעמיד כו'. כן הוא בבראשית רבה פרשה מ"ד, רצה לומר שממך אני מעמיד הנפשות המוכנים למעלה בשורשן להיות צדיקים, ומכל מקום אין זה ביטול בחירה, כיון שאין זה אלא הכנה בעלמא ולפעמים כח הבחירה מתגבר על הכנת שורשן (יפה תואר ונזר הקודש):

שיכול לומר למדת הדין די. רב עתה, הרף ידך מהעם:

אני נוטלו וממשכנו בעדם. ומכיון שזה ניטל הוי ליה כאילו לקו כולם, כי כל ישראל כגוף אחד שבלקות קצתו מרגיש כולו (יפה תואר). ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ס':

בכרמי. בזכות ישראל שנקראו כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה, ז), ועין גדי פירשתי לעיל:

בן גזירה. שם חכם:

זה הקדוש ברוך הוא איש שהכל בו. וזהו שאמר בתנא דבי אליהו פ"א על הקדוש ברוך הוא עשיר ושמח בחלקו, ורצה לומר שיש בו כל השלימות בבלתי בעל תכלית ואין צריך לכלום, שאינו מקבל שום תועלת מעבודת הנבראים כי אם תצדק וגו' (איוב כב, ג), רק הכל למען תועלת נבראיו שעל ידי עבודתם יקבלו כל טוב, ושמח בחלקו, כלומר שש מעצמותו לא מזולתו, כי מסבב כל הסיבות וסיבתו בעצמותו:

מכחו של לוט. בן אחיו של אברהם שהיה אברהם מבקש רחמים עבורו ונתן נפשו עליו במלחמות המלכים, ובכל זאת כפר בעמון ומואב ובחר בזרע אברהם (רד"ל):

נאמר כאן עין גדי. ולשון בכרמי נדרש לשון אסיפה כדאיתא בשבת (פח, ב), וכמו שכתוב בדברי הימים שם ויקבצו יהודה לבקש וגו' (רד"ל):

יהודה וישראל לעתיד לבא. צריך לומר והודה בישראל, לעתיד לבא כו' (אות אמת):

הנך יפה במצות כו'. יבואר על פי מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה יז, ב) כל תורה שאין עמה גמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה כו', ולזה אמר הנך יפה במצות הנך יפה בגמילות חסדים כלומר אימתי הנך יפה במצות כשהנך יפה בגמילות חסדים, לפי כשאינך עוסק בגמילות חסדים אינך יפה אפילו שתקיים כל המצות שבתורה לפי שאת דומה כמי שאין לו אלוה (מעיל צדקה). וכן יתפרש הנך יפה במצות עשה היינו כשהנך יפה במצות לא תעשה כדכתיב סור מרע ועשה טוב, וכן הנך יפה במצות הבית היינו כשהנך יפה מקודם במצות השדה. הנך יפה בכלאים כשהנך יפה בסדין בציצית, שאם תתחסד ותאמר שאינך יפה לעשות תכלת בסדין מחמת איסור כלאים, לא נחשב להם גם מצות שמירת כלאים למצוה. הנך יפה בנטיעה שגם הנטיעה מצוה כדכתיב (ויקרא יט, כג) כי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו' וכדאיתא במדרש שם (כה, ג), אך זה לא נחשב למצוה אם לא תקיימו מצות ערלה ונטע רבעי:

בסדין בציצית. שאף על פי שהסדין של פשתן ותכלת דציצית הוא צמר שָׁרִי, דאתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דשעטנ"ז:

בערלה. דכתיב (שם) שלש שנים יהיה לכם ערלים:

בנטע רבעי. דכתיב (שם פסוק כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה', ועיין לקמן פ"ד סימן א':

הנך יפה במילה. כשהנך יפה בפריעה, שמל ולא פרע כאילו לא מל (שבת קלז, ב):

הנך יפה בתפלה. כשהנך יפה בקריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים, אבל תפלה אף שמצוה היא מכל מקום היא צורך חיי שעה:

הנך יפה במזוזה. כשהנך יפה בתפילין כמו שכתבו ספרי המוסר (עיין בזוהר הקדוש פרשת ואתחנן רסה, א) בבקר כשיצא מביתו לבית הכנסת יצא מלובש בטלית ומעוטר בתפילין כו':

הנך יפה בסוכה. כשהנך יפה בלולב ואתרוג, כמו שכתבו (פרי עץ חיים שער הלולב שער כט פ"ג) שמצוה לברך על הלולב בסוכה:

הנך יפה בתשובה. כשהנך יפה במעשים טובים, רצה לומר שתעשה תשובה מאהבה ונעשה מעבירות זכיות:

הנך יפה בעולם הזה. כשהנך יפה בעולם הבא על ידי המעשים שעשית בעולם הזה:

מה היונה הזאת תמה כו'. וזה לשון הילקוט מה יונה תמה אף ישראל תמימים להקדוש ברוך הוא בסיני שלא אמרו דיינו עשר מצות או עשרים או שלשים אלא כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, עוד איתא שם מה היונה הזו נאה בהילוכה כך ישראל נאים בהילוכן בשלשה רגלים, ואפשר שגם כאן צריך לומר כן:

מצויינת. מסומנת ונכרת:

שכל אותן שבעים פרים. עיין במדבר רבה פרשה כ"א (סימן כד):

שלא יצדה. שלא יהא העולם תוהו וריק מהם, תוהו ובוהו (בראשית א, ב) תרגם אונקלוס צדיא וריקניא:

של תלמידי חכמים. תלמידיהם של החכמים שהיו יושבין לפני הסנהדרין כדתנן בפרק דיני ממונות (סנהדרין לז, א):

לא בטלו שלש רגלים בשנה. הכי גרסינן בספרים ישנים. מכאן דייק התשב"ץ בתשובה ח"ג סוף סימן ר"א רמז לעלות לרגל אף בזמן הזה (רד"ל). ועיין לקמן (פרשה ח) פסוק (י) אני חומה (סימן ג):

גורן. כלומר שעושה גוזלות בכל חדש וחדש, שדרך היונים לעשות שני וולדות בכל חדש זכר ונקבה, חוץ מחדש אדר שאין יולדין, והנהו וולדות גם הם לסוף שני חדשים עושים וולדות בכל חדש, וכל שני וולדות קרוין בריכה (רשב"ם בבא בתרא דף פ' ע"א). וגם נקראו גורן כמו שעת חידוש התבואה כמה דאת אומר בכמה דוכתין בתלמוד, ובפרק איזהו נשך (בבא מציעא עה, א) הלוני כור חטים ואני אתן לך לגורן:

שוגרת רוגליות. משלחת רגליה, כלומר דרכיה למרחוק משובכה ללקוט מזונות:

רבי היה יושב כו'. במכילתא בשלח פרשתא דשירה פ"ט, והובא בילקוט לקמן פ"ו, ומפרש שם אחת היא יונתי תמתי זה משה ששקול כנגד הכל, וזה חסר כאן, ועל זה הוא שמביא ענין הא דרבי היה יושב ודורש כאן (רד"ל):

בקש לעוררן. פירוש להקיצם:

ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא. עיין בתנחומא סדר פקודי (סימן ט) דאיתא שם דיש אומרים שהיו יולדים במצרים ששים רבוא בכרס אחד, ולמדו שם מדכתיב בדגים ישרצו המים וכאן כתיב וישרצו עד כאן וצריך עיון ועיין שם מה שכתבתי:

אז ישיר משה ובני ישראל. שפירושו משה שקול כנגד כל ישראל כדאיתא בהדיא בתנחומא ריש שירה סדר בשלח:

ויעשו בני ישראל כו'. ובילקוט גרס שנאמר אשר צוה משה ובני ישראל:

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. רבים מתפלאים בזה הואיל ואמרו (ברכות לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שמא יבא אחד ויסגל מצות ומעשים טובים כמשה. אבל האמתית הענין בזה כי בודאי שערי השגה לעולם פתוחים לכל שואל ומבקש דבר ה' עד המקום שיד שכל האנושי מגעת, ואולם משה נתעלה כל כך להשיג אף במקום שאין יד שכל האנושי מגעת לגודל ההכרח וצורך שעה, כי לא היה אפשר לקבל התורה כי אם על ידי השלם בתכלית השלימות, ולזה אמרה תורה ולא קם נביא עוד כמשה כי השם לא ישפיע אף לגדול שבגדולים כי אם לפי הכנת כח החומרי, ומעלת משה להשיג יותר מהכנת כח החומרי היה מפלאי הבורא יתברך שמו. ועל פי הצעה זאת תשכיל ותבין דברי המדרש סוף סדר נשא ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל אינו קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, ועל פי דברינו הענין מובן כפשוטו, כי עיקר אומרו בישראל אינו קם היינו שלא יהיה עוד נביא שישיג מעלה יתירה מהכנת קבלת כח שכל אנושי, כי הקדוש ברוך הוא לא יפעול עוד דבר רק לפי כח הכנת המקבל, וכל זה בישראל, אבל באומות העולם שאין בהם שיהיה אחד מוכן לנבואה בכל העניינים הנאותים לה במעלת המדות והשכליות, ולא נעלם ממך דברי התלמוד (סנהדרין קה, ב) בשלימות, בלעם שהיה נפשו רחבה ורוח גבוה (אבות פרק ה משנה יט) ובא על אתונו, עם כל זה גם הוא בנביאים, ואמרו במדרש שם ובפרשת בלק כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לעתיד לומר רחקתנו, העמיד להם בלעם לנביא, ולא החזירם למוטב, ולזה היה בלעם נביא כמשה שהיה מעלת נבואתו בלי שום כח הכנה ממנו לקבל (בהקדמת נחלת יעקב):

דוגמא דידך כו'. בתנחומא סדר תצוה סימן ה' (והובא בילקוט כאן) מי שמבקש לקנות חטים אומר הראיני דוגמתן אף אתה דוגמא שלך דומה ליונה כו'. ודרש עיניך לשון דוגמא, כמו בלשון חכמים בבראשית רבה פרשה ע"א (סימן ה) עיין שם (רד"ל):

עלי זית. וזית היא אורה, או יש לומר שעל ידי כך ויפתח נח את חלון התיבה:

מהו טרף. דלשון טריפה לא אשכחן אלא על הריגה ומכה, או לשון מזון, לא על חטיפה, לכן מפרש דהכא נמי לשון הריגה כלומר שהשחית האילן, שאילו לא לקח העלה היה צומח ממנו אילן גדול ובלא יומו כרתו (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה ל"ג (סימן ו) ובויקרא רבה פרשה ל"א, (סימן י) ובפ"ב דעירובין (יח, ב):

ומהיכן הביאה אותו. משום דאפילו איצטרובלין של רחים נמחה כדאיתא לקמן וכל שכן הוא שלא נשאר אילן בארץ (יפה תואר):

משמטוטי ארץ ישראל. ובבראשית רבה ובויקרא רבה הנזכר לעיל גרסו משבשושין שבארץ ישראל, ופירושו מזמורות של ארץ ישראל:

לא לקה במוי דמבולא. ונשארו שם האילנות, ומשם הביאה היונה העלה, ועיין בענף:

את ארץ לא מטוהרה כו'. רצה לומר אתמוהי קא מתמה את ארץ לא טהורה כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם, וכדסבירא ליה לר' יוחנן בפרק פרת חטאת (זבחים קיג, א):

אמר רבי יוחנן אפילו כו'. רבי יוחנן מסייע לרבי לוי ואמר שלא היה אפשר להביא ממקום שהיה המבול שאפילו אצטרובלין (פירוש רחים התחתונה הקבוע בקרקע) של רחים נמוחו, מכל שכן זית, אלא על כרחך כרבי לוי (ידי משה):

שערי גן עדן נפתחו לה. אין זה פתיחת שער ממש, כי למה יהיה סגור בבריח ודלתים, אלא כלומר שנתן לה מקום ליכנס ולא הוזקה בכרובים ולהט החרב (יפה תואר):

אילו מגן עדן הביאה כו'. כלומר דבשלמא אי מארץ ישראל הביאה אף על פי שיש אילנות חשובים מזית לא קשה, דרוב עצי ארץ ישראל זתים, אבל אי מגן עדן דרובא דאילנות גן עדן מבעלי הריח מקנמון ואפרסמון חשוב מאד וכדומה היה לה להביא מהם, כי אפילו הבעל חי יבחין בהבדל הזית מבעלי הריח החשובים כל כך והיה לה להביא מהם שהם הרוב:

מרי נח מר מזה כו'. אף דודאי היונה אינה בת דיעה, אך כל מה שאנו לומדים דבר אחד מאיזה דבר, חשוב כאילו שמענו ממנו אותו דבר שלומדים ממנו, לכן כיון שהיונה תפסה עלי זית בפיה אף שהוא דבר מר, אף שנח וודאי היה נותן לה דברים טובים, לומדים אנו ממנו שיותר טוב דבר מר ולקבל מהקדוש ברוך הוא מדבר מתוק ולקבל מבשר ודם, שהרי היא לקחה דבר מר משום שהיה המר מתוק לה לפי שהיה מאת הקדוש ברוך הוא, וזהו שאמר אלא רמז רמזה לנח ואמרה כו' (נחלת יעקב):

מר מזה. היינו עץ הזית עצמו ועליו שהם מרים, לא הפרי:

שאם בקש לעשות לו כו'. ולפיכך אינו מקלסה בלשון פשוט ואחדות, אבל היא מקלסתו בלשון פשוט ואחדות שאינה יכולה להמירו, וכן מצאתי במדרש בהדיא וזה לשונו אבל היא אינה יכולה להמירו, ובספר ישן מצאתי טעם אחר שלא יאמר אדם לשנים הוא משבח (מתנות כהונה):

אמר ליה רבי חנינא אף היא כו'. בודאי שאין דעת רבי חנינא למימר שישראל יכולים חס ושלום להחליפו באל אחר, אלא חולק על סברת ר' אבהו, וסבירא ליה דאדרבא הכפל מורה על הפוכו לומר שאינו יכול להחליפן (כדאיתא בגמרא (גיטין נז, ב) והובא במדרש איכה (א, נ) את ה' האמרת היום וה' האמירך וגו' נשבע הקדוש ברוך הוא שאין ממירנו באומה אחרת) באופן שהקדוש ברוך הוא קלסן בלשון כפול לומר דבין עושים רצונו של מקום ובין אין עושין אינו מחליפן דבין כך ובין כך קרוים בנים, וכן ישראל מקלסין אותו בלשון כפול דבכל מדה שהוא מודד להם חייבים לקבל באהבה (זב"ש):

אף נעים. אמרה לו כו'. קדריש אף נעים לשון רוגז וחרון אף, שאף שאתה מביא עלי נעים הוא, למה שאת מחזירני ומביאני לידי מוטב, כי השי"ת הוא מקור הטוב, ומפיהו לא תצא הרעות, כי אם הרע מבחינת המקבלים, והיסורין שבאין על האדם למען ישוב מעונו, או למען יתכפר ויפרע מעונו וחובו, למען הטיבו באחריתו, וזהו שאמרו האף שאתה מביא עלי נעים הוא כו':

בתאים. בחדרים שהיו בעזרת הלוים או הכהנים, ועיין במסכת מדות וביומא פרק הוציאו לו:

בעליות. בית המקדש, וכן הוא מפורש בשוחר טוב (תהילים יח):

מטלטלת. כביכול בלא נחת רוח:

יהודה וישראל רבים. כחול אשר על שפת הים:

כך עד שלא נבנה בית המקדש. שני כל הקהל כאחד כו': וכדין כו'. ועתה אחר החורבן אפילו אם באת להצניע ולהעמיד שם ששים רבוא קנים אינה מחזקת אותם:

מטחנה. לשון משיחה ומדה, כלומר אינו נמדדת בהן להחזיק ולקבל אותם. ואפשר שהנהו תיבות ולא נסב יתהון היה נכתב פירוש על הגליון על תיבות לא מטחנה להון, והכניסוהו המדפיסים בפנים המדרש, ובירושלמי סוף מסכת תענית, ובאיכה רבתי (ב) סוף פסוק (ב) בלע ה' הגרסא באופן אחר:

קפצה לה ארץ ישראל. דארץ צבי (ירמיה ג, יט) כתיב בה, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו (פרש"י משהופשט הוא כווץ ואין יכול לחזור ולכסותו בה) אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא ובזמן שאין יושבין עליה גמדא, כדאיתא בגיטין דף נ"ז, א:

אבנים שישן כו'. משום דקשה שם ביעקב כתיב (בראשית כח, יא) ויקח מאבני המקום דמשמע אבנים הרבה, וכתיב (שם פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, לכן מתרץ ר' ברכיה שבאמת לקח אבנים הרבה אלא שנמסו כולם ונעשו גוש אחד רך וטוב, שנעשו תחתיו כמטה וכפולמא כמטה מלאה נוצות עוף (כמו שכתבתי בענף) וא"כ אין מקום לקושיא הנזכר לעיל. ומצא אסמכתא לדרש זה מפסוק אף ערשנו רעננה, שהוא שהעריסה והמטה רעננה ולחה, והוא מטתו של יעקב שנעשה מהמסות האבנים, ועל שהאילן הרך ורענן בלחלוחו פירותיו מרובים וטובים (כמה שאמר הכתוב (תהלים א, ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו') לכן מדמהו למטה רעננה ולחה. וזה שהוא שואל ומה הרטבה הרטיב (והוא לשון הכתוב (איוב ח, טז) רטוב הוא לפני שמש שפירושו רענן בלחותו) כלומר איזה הם שירותיו שהפרה מערשו הרעננה, והשיב קורות בתינו ארזים, שמהאבנים האלה עלה לו ענין בית המקדש כמו שכתוב (בראשית כח, כב) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, ושם נבנה בית המקדש שהיה קורותיו של ארזים והקרקע היה מצופה בעצי ברושים כדכתיב (מלכים א' ו, טו) ויצף את קרקע הבית בצלעות ברושים. והדבר אחר מפרש לה בענין הצדיקים והצדיקות, דצדיקים איקרי ארזים כדכתיב (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח כארז וגו', ונביאים נקראו ברותים לחזקם, אי נמי מרהיטנו דריש ליה מלשון ריהטא, על היות שלוחים כרצים וכמו שכתב היפה תואר בבראשית רבה פרשה ס"ח (סימן יא), אבל הנזר הקודש מוחק הני תיבות דבר אחר קורות בתינו ארזים, וכן שם בבראשית רבה ליתא עיין שם:

אין אדם נהנה מן הברות הזה. כן צריך לומר, ופירושו אין אדם נהנה לבנין לעשות ממנו קורות או יתד לתלות עליו דבר כבד:

אפרים מה לי עוד לעצבים מה לי ליצרה של עבודה זרה. כן צריך לומר. ורצה לומר שבקרא כתיב אפרים מה לי עוד לעצבים אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן, ומפרש המדרש שכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל כשיאמר אפרים מה לי עוד ליצרה של עבודה זרה וישוב מעבודה זרה, אני אענהו מצרתו, וישראל אמרו ואשורנו וגו' ודרש ואשורנו מלשון שירה, ורצה לומר שאמרו לא אשורנו וכי לא שרנו שירה לפניך בים וכפפנו לפניך יצרה של עבודה זרה, אלא הוי אומר אני הוא שכפפתי כו', וזהו אני הוא כברוש רענן, ועיין לקמן פרשה ז' פסוק (ח) זאת קומתך. או אפשר שגם הני תיבות אני עניתי הם גם כן דברי ישראל שאמרו אני עניתי להקדוש ברוך הוא וכי לא אמרתי לפניך שירה כו':

מקום שהכהנים כו'. מקום מהלך הכהנים היה ברותים, הרצפה היה מרוצף ומצופה בברושים, ודריש רהיטנו לשון מהלך וריצה, וגרסינן מקום שהכהנים רהוטים ברותים, ואולי צריך להיות רוהטים מצופה בברותים:

ומרהיט. המרטים יעשה מעצי ברושים, והכי גרסינן בהדיא בספר ישן יקרה בארזים שאינן מתונים ויעשה מרטים של ברושים שהן מתונים: