חביבה כו'. דרש חבצלת נוטריקון חביב בצל, או חביון בצל, צל אל, ועיין בענף, ובילקוט הגירסא נשתנית לשבח:

מנון עבורי. האדון הוא לנגדי, מנון פרש"י ורלב"ג בספר משלי (כט, כא) אדון, כמה דאת אמר (תהלים עב, יז) לפני שמש ינון שמו:

בידי ולבי. כלומר בכל מאמצי כחי בגוף ונפש. ואפשר בידי הוא כנגד נעשה שהיד הוא כלי העשיה, ולבי הוא כנגד נשמע, כמו שאמרו באותיות דרבי עקיבא (אות למד) הלב שומע שנאמר (מלכים א' ג, ט) לב שומע לשפוט:

ורמוסה. לשון (ישעיה כח, ג) ברגלים תרמסנה:

המדבר אמרו. שלמה אמרו בשם המדבר שכך אמר המדבר אני מדבר כו':

חבוים בי. פירוש טמונים בי:

שנאמר יחיו כו'. אפשר שצריך לומר שנאמר (ישעיה כ"ה, ז) וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם (שם ח) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וגו', לכשיבקשם הקדוש ברוך הוא ממני אחזירם לו שנאמר (שם כ"ו) יחיו מתיך נבלתי יקומון, וארטיב מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה לפניו שנאמר (שם כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, ועיין הגירסא בילקוט:

אחזירם לו. שנאמר שם (כו, יט) וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל, רפאים פירושו המתים:

לא היא חבצלת כו'. בתמיה, וכי חבצלת ושושנה לאו אחת היא, והכי גרסינן בספר ישן בהדיא. ומתרץ כל זמן שהיא קטנה נקראת חבצלת כו', עיין בענף סימן א' ותבין:

שחבויה בצילה. פירוש בצל עצמה, כי היא מסובבת בכיס ירוק מלמעלה, וכמו שכתבתי בענף סימן א' עיין שם:

וכשידלני. וכשיגביה אותי כמה דאת אמר (תהלים ל, ב) ארוממך ה' כי דליתני:

בצר פקדוך. יפקדו אותך בשירה כשיזכרו מה שאירע להם בצר ויאמרו שירה על הגאולה (מתנות כהונה):

מעמיק עיניך בי. משגיח בי, ולשון עמקים קדריש:

בעמקי גיהנם. כדמפרש ואזיל, ועיין בענף כאן:

אלו עבדו עבודה זרה ואלו כו'. ולכאורה חלילה לומר כן על עם ישראל, ואפשר שהכוונה על דרך שאמרו כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המלבין את פני חברו כאילו הרגו, וכן יש כיוצא בזה לענין גילוי עריות, ואין להאריך:

אם כן ירדו כל כו'. וישראל ירדו גם כן והקדוש ברוך הוא עמהם, עיין ילקוט תהלים:

דבר אחר שבטך אלו היסורין. נראה דהני תיבות דבר אחר מיותר:

שבטך אלו היסורין כו'. כוונת המאמר שאמרו חז"ל (ברכות ה, א) ששלשה מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל ולא נתנן אלא על ידי יסורין, ואחד מהם תורה, ולכאורה יקשה הא אמרו חז"ל בברכות (שם) כל העוסק בתורה יסורים בדלין הימנו, אך הדבר ברור כי כדי להשיג החכמה והתורה קודם שישיג אותה צריך לאדם להיות לו יסורים פת במלח תאכל וכיוצא להשיג אותה, אבל אחר שכבר השיגה הוא זוכה שהיסורים בדלים הימנו, וזהו שבטך אלו היסורים שקודם שהשיג התורה, ומשענתך זו התורה (כמה דאת אמר (במדבר כא, יח) במחוקק במשענותם) שהשיג, המה ינחמוני.

יכול בלא יסורים רצה לומר יכול שמתנחם רק בזה שהוא בלא יסורים שבדלים הימנו, אבל אינו זוכה על ידי התורה לטוב וחסד, תלמוד לומר אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, יכול בעולם הזה, תלמוד לומר ושבתי בבית ה' לאורך ימים כן צריך לומר, וכן הוא הנוסחא בספר אהבת עולם, ורצה לומר יכול שאינו זוכה לטוב רק בעולם הזה, תלמוד לומר ושבתי בבית ה' לאורך ימים בעולם שכולו ארוך (ספר הנזכר לעיל):

אלא אביה היה רמאי כו'. כלומר שהכתוב ספר בשבחה שאף שאביה ואחיה ואנשי מקומה רשעים, כלומר שתולדתה יצא מביניהם ולא נמשכה אחר שרשם הרע, והיא דומה לשושנה בין החוחים, כלומר שמעלת השושנה היא מצד גדילתה בין החוחים שטבע המקום אינו ראוי לגדל שושנה ואף על פי כן נתגדלה שם בהשגחה נפלאה, וכן רבקה כי אף על פי שהיתה מוכנת לרע גם מצד טבע אנשי מקומה מכל מקום התגברה בבחירתה למוטב:

כללן כולן ברמאות. כן צריך לומר, וכן הוא שם (בראשית רבה סג, ד), ולשבח יעקב הוא דאתא שלא למד מעשיהם הרעים:

כך גאולתן של ישראל כו'. אף על גב דהוו בהם קצת צדיקים כמו שבט לוי ומשה ואהרן ושאר צדיקים הדומים לשושנה בין החוחים, מ"מ לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו משום שהעולם נידון אחר רובו, ועיין בענף:

גוי מקרב עם כו'. דאף על גב דישראל נמי איקרו גוי כאומרו (דברים ד, ח) ומי גוי גדול, ואיקרו נמי עם בכמה דוכתי, מכל מקום לא הוי ליה למקרינא יחד בשם אחד להבדיל בשמם (יפה תואר):

ואלו ערלים. וזה גנאי להם שכבר נצטוו על המילה מאברהם, ומכאן ראיה למה שאמרו בשמות רבה פרשה א סימן י' שמעצמם הפרו ברית מילה, וכן משמע בשמות רבה פרשה י"ט סימן ו', ובמדבר רבה פרשה ט"ו סימן ו', ופליגי על פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט דאיתא שם שפרעה מנע מהם ברית מילה, ועל כל פנים צריך לומר לא שכולם היו אטומים ומגדלי בלורית אלא ברובה קאמר:

ואלו מגדרי בלורית. וזהו מילתא דעבודה זרה כדאמרינן (עבודה זרה כט, א) הגיע לבלוריתו שומט את ידו כו':

ואלו לובשי כלאים. ואף שלא הוזהרו עדיין בכך, אך כבר כתב הרב בח"ג פל"ז שהכלאים מסעיפי עבודה זרה הוא:

שאסר הקדוש ברוך הוא עצמו בשבועה. שאסר פירושו שקשר כמה דאת אמר (במדבר ל, ג) לאסור איסר:

בטרוניא. בעלילה ואלמות, שבא הקורה בעלילה כנגד מדת הדין מטענת השבועה:

אמר רבי יודן כו'. מייתו להו הכא לומר שלמען שמו הוא שגאלם אף על פי שלא היו כדאין שיגאלו:

שאינו מן המנין. לפי שהשני נאמר על מצרים הגוי המר לא ימנה בכלל קדוש השם (יפה תואר):

שבעים ושנים שמות הן. ונראה דעל שם בן ד' קאמר כי יש בו רמז שבעים ושנים שמות לפי חשבונו עם החשבון הקודמי (יפה תואר), אבל בבראשית רבה פרשה מ"ד (סימן יט) ובויקרא רבה פרשה כ"ג (סימן ב) איתא ששמו של הקדוש ברוך הוא שבעים ושנים אותיות, ופירושו שבעים ושנים אותיות כנגד שם ע"ב שנגאלו בו (יפה תואר):

לאחר עשרים וששה דורות. משנברא העולם:

דור אנוש נמחה מן המים. שעלה הים והציף את העולם:

דור הפלגה במים. כדאיתא בבראשית רבה פ' ל"ח (סימן י [טז]) רבנין אמרין אין ויפץ אלא ויצף, הציף עליהם הים והציף שלשים משפחות מהם, וזהו שאמרו בשמות רבה פרשה א סימן י"א (ט), ובמסכת סוטה פרק קמא דף י"א ע"א, והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביאו אבל על אומה אחת מביא, וכן איתא בבראשית רבה ריש פרשה ה' שגם דור הפלגה נידון במים, וכן איתא בבראשית רבה פרשה כ"ג סימן י"א (ז), אבל ר' אלעזר שם בבראשית רבה (פרשה ה) סימן ה' (ו) סבירא ליה שלא הציף הים אלא בדור אנוש ולא בדור הפלגה, ולכן אמרו שם בשמות רבה פרשה א ובמסכת סוטה הנזכר לעיל, לומר עוד אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוך המים, ודו"ק:

ה' למבול ישב. פירוש שבקש ה' להשחית העולם כמו שעשה בדור המבול, לולי התורה שישראל קבלו, וזה שאמר י"י עוז לעמו יתן דהיינו מתן תורה, וזהו שאמר הביא קצצים לקוצצו דהיינו כשבא ליתן התורה שהיה העולם כולו תלוי בדין שאם לא יהיו ישראל מקבלים התורה היה מחזיר העולם לתוהו ובוהו כדאיתא בריש רות רבה ובכמה דוכתי, אך בזכות התורה נתקיימה העולם:

ונטלה והריח בה כו' ושבת נפשו עליו כו'. סבירא ליה שפרשת ואל משה אמר עלה אל י"י היה אחר מתן תורה כרבי יוסי בר יהודה דמכילתא (יתרו פרשה ג), וא"כ מאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע דכתיב התם הוה בתר עשרת הדברות, ולהכי מדמה עשרת הדברות להרחת השושנה כי אז התחיל ליהנות מהם, אמנם מאמר נעשה ונשמע מדמה לישוב נפש אשר אחר הריח, כי במאמר זה שנתחייבו בכל מה שישמעו עשו נחת רוח לגמרי, ואף על גב דמקמי מתן תורה אמרו כל אשר דבר ה' נעשה, אפשר על קבלת עשרת הדברות לבד, ועוד שבקדימה נעשה לנשמע כמה מעלות טובות שאמרו חז"ל שהורו על תמימות לבם ושנדמו למלאכי השרת (יפה תואר). ועיין מה שכתבתי לעיל פ"א סימן נ"ה בענף מעלת קדימת נעשה לנשמע:

אמרי ליה פרוס את שמע. בויקרא רבה פרשה כ"ג (סימן ד) גרס על שמע:

לינא חכים. איני חכם בזה כלומר איני יודע:

עבור לפני התיבה אמר להו לינא חכים אמרין דין. כן צריך לומר וכן הוא בויקרא רבה שם:

דמתגלגלין ביה. שמתפארים בו שהוא אדם גדול, לשון (ויקרא רבה פרשה ה סימן א) גלוג לאמך (יפה תואר). ויש מפרשים שטורחים בשבילו:

על מגן. תרגום ועבדתני חנם (בראשית כט, טו) ותפלחני מגן, וכן בלשון ישמעאל (מוסיף הערוך):

נתכרכמו פניו. פירוש נתבייש פניו:

חולניות. חולה:

תני ליה עובדא. ספר לו המעשה. אמר ליה רוצה רבי ללמוד. אמר ליה אין. פירוש אני רוצה, וְלִמדו:

אתחסם רבי אלעזר. יש מפרשים שהיו קוראין אותו חסמא על שם (דברים כה, ד) לא תחסום שור, וקשה איך יקרא חסמא שם גנאי על שהיה מקודם פיו חסום ולא ידע להשיב, ועוד הא קראו חסמא אחר שידע לפרוס על שמע ועבר לפני התיבה. על כן נראה כמו שפירש המתנות כהונה על שם שנתחזק, ובכמה מקומות מצינו שנקרא רבי אלעזר בן חסמא, ואף על פי שלפי מה שכתבתי לא היה בן חסמא אלא שהיה נקרא חסמא על שם טעם הנזכר לעיל, מכל מקום אין צריכין למחוק תיבת בן, כיון דתיבת בן הוא שם התואר, מה לי אם נקרא חסמא או בן חסמא, והכל סובב על קוטב אחד:

אתחסם. פירוש נתחזק, כההיא דגרסינן בפרק המביא כדי יין (ביצה לד, א) ברעפים חדשים מפני שצריך לחסמן ופרש"י להקשותם בהיסק ראשון הם מתחזקים ומתקשים (יפה תואר):

דיהוין גוברין בכל מילי. פירוש יהיו אנשים בכל דבר:

רוח צפון יוצאה ומטה אותה כלפי דרום והחוח עוקצה. רוח דרומית יוצאה ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה אף על פי כן. כן צריך לומר וכן הוא בויקרא רבה פרשה כ"ג (סימן ה):

ארנוניות בורסגניות. מיני מסים הם:

כלפי אביהם שבשמים. ולא יסורו ממנו וגם לא יהרהרו אחר מדותיו ואין תולין הדבר במקרה, אבל מבקשים מה' שיעזרם, ולהכי מייתי עיני תמיד אל ה', ואף על פי שהמזמור הזה בשם דוד נכתב, תפלה הוא כנגד כל ישראל, והראיה דמסיים ביה פדה אלהים את ישראל (יפה תואר):

בגאולת מחר. הגאולה העתידה במהרה קורא כן כדאיתא בפרק חלק (עיין סנהדרין צח, א) אימתי קאתי מר, אמר ליה מחר:

כגון חלמיש כו'. כל אלה שמות מקומות ובהם היו דרים רשעי עמון ומואב כדאיתא ביבמות דף ט"ז, ב' קידושין דף ע"ב, ב' ובאיכה רבתי (א, נב) פסוק פרשה ציון בידיה ובויקרא רבה פרשה כ"ג (סימן ה):

הדא הוא דכתיב זאת ירושלים כו'. ואף על גב דהיינו בזמן שהיו ישראל במקומות ההם, ועתה מפוזרים, מכל מקום ילפינן מינה שה' מסבב את ישראל בצריהם, ונפקא מינה שכן יהיו בכל מקום עד שיגאלם:

והיו וגו' משרפות סיד מה כתיב בהו ה' בדד ינחנו. כן צריך לומר וכן הוא בויקרא רבה הנזכר לעיל. ופירושו מה כתיב בהו, בישראל, וכדמפרש בספרי אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן אומות העולם כלל, כך אני עתיד להושיבכם לעתיד לבא, ואין אחד מן אומות העולם נהנים מכם כלום:

והיא כמושה. פירוש נקמט, ודבר זה מיוחד בשושנים יותר משאר צמחים, שהם יותר רכים מכל הצמחים, ולכן השרב ירשום בהם יותר, וכן הֲפרָחָתָהּ בטל הוא יותר משאר צמחים שכל עליה מוסגרות בגבעול שלה הנקרא קונג"ה, וכשירד הטל עליה תפתח ויתפשטו עליה בתוך עשרים וארבע שעות, וכן ישראל גלותם מכל גלות אומות העולם כמו שאמרו באיכה רבתי (א, כח) גבי גלתה יהודה מעוני, והצלחתם בגאולה תהיה גדולה ותהיה בפתע פתאום בלי הדרגה כהצלחת כל האומות (יפה תואר):

והיא כמושה. והא דכתיב בין החוחים אתא לומר שעל ידי שהיא בין החוחים שאין להם ענפים ופרחים שיגינו עליה לכך השרב מכה אותה הרבה (יפה תואר):

שצלו של עשו קיים. היינו מערכת מזלם, על דרך (במדבר יד, ט) סר צלם מעליהם (יפה תואר):

אינה בטלה לעולם אלא על גב ריחה. וכן הוא בויקרא רבה שם, כלומר שאינה בטלה לעולם, אלא תמיד היא עומדת על גב ריחה, שלעולם ריחה נשאר בה ואינה בטלה מזה שאפילו כשהיא יבשה, ובאיזה אופן שתהיה עמד ריחה בה, וכמו שכתוב בזוהר שמות דף כ' ע"א שאפילו צומקין אותה באור והוא מתהפך ללבן לעולם ריחו לא זז ממנו, וכן ישראל אין ריח מצות ומעשים טובים בטל מהם, שאפילו שהם בצרות לעולם מקיימים מצות ומעשים טובים. ואפשר שהגירסא מה שושנה אינה נטלת אלא על גב ריחה כך ישראל כו', אינן ניטלין כו', ופירושו שהשושנה אינה נלקטת אלא בשביל ריחה (יפה תואר):

שושנה זו אינה אלא לריח כו'. כי דבר מאכל הוא לעצמו לאכול ולשבעה, וא"כ היא כמו שהיא נבראת לעצמה, אבל הדבר המוּרח שריחה נודף למרחוק הוא כאילו אינו מכוונת מצד עצמה רק מצד ריחה, כך הצדיקים הנשתלים בכל דור שהם צדיקים מלידה ומבטן בלי הגברה, כלומר צדיקים הנמצאים בעולם שהם צדיקים גמורים מעת הוולדם, המה לא נבראו בעבור עצמם כי הם נשמות טהורות, ורק בעבור גאולתן של ישראל שיגינו עליהם זכותם עד שיזכו לגאולה:

תחלה וסוף. כלומר שמתחלה ועד סוף, שעל ידי שהיא לריח אינה נאכלת ועומדת לפניהם בכל הסעודה:

הן הן לעולם הבא. שהם קיימים לעולם על דרך (מלכים ב' יד, כז) ולא דבר ה' למחות את שם ישראל, כן יעמוד זרעכם וגו' וכאלה רבים, וגם כן יהיו לפני ה' תמיד שלא יחליפם באומה אחרת כמו שאמרו (גיטין נז, ב) גבי ה' האמירך היום כו' (יפה תואר):

נכרים בין אומות העולם. כן צריך לומר. כלומר הם נכרים באומנתם הטהורה וחשובה ביניהם:

לשבתות וימים טובים. שהם ימים הקדושים, כך הם מתוקנים לגאולת מחר, שאז יהיה עיקר הקדושה והתענוג:

הייתם דומים לשושנה. אף על גב דאמר לעיל גוי מקרב גוי אלו ואלו כו', מכל מקום היו גדורים מן הערוה כדאיתא בויקרא רבה פרשה ל"ב (סימן ה) ובהא מילתא הוא דהוי כשושנה בין החוחים (יפה תואר):

הכל בורחים ממנו כו'. כוונת המאמר שאילן התפוח אין אדם נהנה בצלו לפי שאין לו צל גדול כשאר אילנות, מכל מקום מי שהוא חכם, לתקות טובת הפרי וריחו ומתיקותו וערבותו אל החיך ישתוקק לישב בצל המועט ההוא, כך אף על פי שיסורין באין על האדם שעובד את השם, ואינו מצליח בעולם הזה בהיותו יושב בסתר עליון ובצל שדי יתלונן, ראוי לו שלא יעזוב תומו בהיותו מקוה השכר העתיד לבא ומתיקותו וערבותו למכירים בו:

כך ברחו אומות העולם משבת כו'. לפי דרש זה דודי קאי אהקדוש ברוך הוא וכן הוא בהדיא בשמות רבה פרשה י"ז (סימן ב):

יכול אף ישראל כן. דאיתא בפסוק (שמות יט, יז) ויוצא משה את העם שני פירושים, פירוש אחד כפרש"י כחתן היוצא לקראת כלה, פירוש שני איתא בילקוט שהוציאם בעל כרחם, וזה שאמר יכול כו' וכפירוש הילקוט, תלמוד לומר בצלו כו' וכפרש"י (אסיפת אמרים):

מוציא ניצו. פירוש חנטת פירותיו קודם לעליו. ובפרק רבי עקיבא (שבת פח, א) הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות, ומפרש דתפוח היינו אתרוג, וריח אפך כתפוחים (להלן ז, ט) מתרגמינן כריחא דאתרוגא, ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילנו משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלים אחרים הוי פריו קודם לאותן עלין:

כך ישראל כו'. ולפי דרש זה נראה דקאי דודי אישראל, ואפשר שגם לפי דרש זה קאי דודי אהקדוש ברוך הוא והכי קאמר קרא כשם שיש לתפוח תוספת שבח על עצי היער כן החשיבני דודי זה הקדוש ברוך הוא בין הבנות היינו אומות העולם כי הם לא רצו לקבל התורה אפילו לאחר השמיעה, וישראל הקדימו נעשה לנשמע, הרי שיש הפרש גדול ביניהם מן הקצה אל הקצה:

זה ניצו קודם לעליו כו'. מדמה המעשה לפרי, והשמיעה לעלין, כי המעשה עיקר כמו ששנינו (עיין אבות פרק א משנה יז וקידושין מ, ב) ולא התלמוד עיקר אלא המעשה (רש"א שבת שם):

ואימתי קבלו אותה בחדש כו'. סיפא דקרא ביום הזה ומיניה מוכח דחמשים יום היו כדאיתא בשבת דף פ"ו ע"ב (אסיפת אמרים):

את נותן בו. בעדו ותמורתו:

ואת מריח בו כמה ריחות. ובילקוט הלשון וריחו טוב מכל האילנות, ובזוהר אחרי מות דף ע"ד ע"א ריחיה דקיק מכל שאר אילני, ועיין תענית דף כ"ט ע"א כריח שדה וגו' שדה של תפוחים (רד"ל):

טפול. הדבק סביבו:

מסורתא. אגודה:

בכמה היא טבא. כמה צריכה להיות שוה:

בארבעה מיני. עשרים גרה השקל (שמות ל, יג) תרגום ירושלמי עשרין מנין סלעא, פירוש מעין (מוסף הערוך) ובילקוט גרס מנה:

אמרו לפני הקדוש ברוך הוא עזי וזמרת יה. הכוונה שבקשו שתנתן להם התורה, ודרשי עזי כמו העוז שלי כלומר יהא שלי:

אמר להם הקדוש ברוך הוא לכם היא. פירוש מעיקרא כשקניתי קנין התורה, לכם קניתיה, על דעת שילמדו אותה ישראל שכך התניתי במעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה כו' (שבת פח, א), וזה לכם היא:

ושלכם היא. פירוש וזה שהסכמתי ליתנה לכם ולא לאחרים הוא מהטעם שאמרו במסכת שבת (פח, ב) שהשיב משה רבנו עליו השלום למלאכים כלום למצרים ירדתם, וזהו שאמר ושלכם היא ולא למלאכים. גם הכוונה ושלכם היא ראויה התורה ולא לאומות העולם, לפי שתחילתן יוכיח ששבע מצות שקבלו לא קיימו, כמו שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה (ב, ב) שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם:

ולכם אני נותנה. לרמוז דלא זו בלבד שאני נותנה לישראל ולא לאחרים אלא אף זו אעשה אמר הקדוש ברוך הוא לדור המדבר דווקא לכם אני נותנה ולא לדור אחר אף שהם ישראל, כמו שדרשו ברבה (ויקרא יג, ב) על פסוק עמד וימודד ארץ מדד הקדוש ברוך הוא כל הדורות ולא נמצא דור ראוי לתורה כדור המדבר (אלגזי בספר שמע שלמה):

בצלו חמדתי. דרש בצלו על התורה כמה דאת אמר (קהלת ז, יב) כי בצל החכמה:

המרתי. שחמדו להיות דגלים כדלקמן בסוף הפסוק:

מדבר שור מלמד שנתנבאו כו'. דרש מדבר מלשון דבור כמו (שיר השירים ד, ג) ומדברך נאוה, (דברים ל"ג, ג) ישא מדברותיך, ותיבת שור מלשון שורה, ומפרש ויצאו אל מדבר שור שיצאו אל הדבור והתנבאו בדיבורם שעתידין להעשות שורות שורות כמטעי כרם:

שנים עשר חדש. כדאיתא במכילתא (הובא ברש"י סדר בהעלותך[י, יא]) סוף פרשה המתחלת בחדש השלישי, שהיו שנים עשר חדש פחות עשרה ימים נגד ההר לצד מזרחו של הר כו'. ורצה לומר שהרי בראש חודש סיון באו לסיני, וכתיב (במדבר י, יא) ויהי בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, הרי שנים עשר חדש פחות עשרה ימים:

מאוהל מועד. כלומר כתיב ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר, וקשה ליה דהיה לו לומר ויקרא אל משה מאוהל מועד וידבר ה' אליו לאמר דבר אל בני ישראל וגו', שלא להפסיק בין וידבר אל לאמר כדרך הכתובים תמיד, גם קשה ליה קושית הספרי דכאן משמע שדיבר אתו מאהל מועד וכתוב אחד אומר ודברתי אתך מעל הכפורת, וכן הקשה בבמדבר רבה פרשה י"ד בסוף, לכן מתרץ רבי אלעזר דמאהל מועד אינו דבק עם וידבר אלא עם לאמר, שרצונו לומר שמאהל מועד ואילך ניתנה תורה לאמר, אמירה גמורה דהיינו הוראה, מה שאין כן עד השתא:

לדיוטגמא. רצה לומר משל לכתב כתוב בו גזירת המלך על בני מדינתו. וצורך המשל הוא לומר שאף על פי שהיו קצת המצות נודעות לישראל תחלה כדכתיב (שמות יח, טז) והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו, עם כל זה מאחר שלא נצטוו בהוראה עד אהל מועד לא היו נענשים דמצי משתמטי לומר לאו אדעתין, כגזירת המלך על בני מדינתו שאף על פי שהיא כתובה וחתומה ומסתמא ענינה מפורסם לבני המדינה עם כל זה אין מענישין על העובר עד שתתפרש להן בפרהסיא, דאם לא כן יאמרו לאו אדעתין:

עד שנתפרשה להם במדינה. ברבה גרס עד שתפרשה להם בדימוסה של מדינה, ופירש המעריך ברחוב העיר אי נמי מקום המשפט:

בית אמי זה הר סיני. שהתורה נקראת אֵם כאומר (משלי ב, ג) כי אִם לבינה תקרא ואמרו ז"ל (עיין ברכות נז, א) אֵם:

זה אוהל מועד. דרש הורתי לשון הוראה:

באהליות. אהלים כמשמעו כדי שיעמוד בחוזק ויהיה לו סמוכים מפה ומפה:

וקסטריות. פירוש גזוזטראות:

ונתרזין מתוך פני ניקטיהון. פירוש הטילו רעי בתוך היכליהם, שהדבור נכנס בבתיהם כדאמר בתנחומא תרומה סימן ט):

פניקטיהון. לך יובילו מלכים שי (תהילים סח, ל) תרגומו מפניקטיהון (פירוש מהיכליהן) לך ייתון מלכייא קרבנא:

קול אלהים חיים וגו'. מדבר מתוך האש כמונו ויחי, ופירושו לרבי יהושע בן לוי מי הוא ששמע כמונו ועמד בבוריו, דודאי נזדעזעו כמונו, ולכן אנו יראים שאם עוד נשמע הקול נמות מאחר שאין בריה יכולה לסובלו. ופירוש ויחי לשון בריאות כמו (ישעיה לח, ט) ויחי מחליו, וקרא השמע עם קול ה' כאשר שמעת אתה ויחי מפרש רבי יהושע בן לוי אם נמצאת אחר ששמע כמותך ונשאר בבוריו, לא ודאי, אלא כולם נזדעזעו כמוך, וא"כ דבר גדול הוא שמיעת קול ה' שלא נהיה כמוהו בעולם מאחר שכל ששמע הקול נזדעזע:

אמר רבי סימון כו'. רצה לומר שרבי סימון סבר שאומות העולם מתו, כלומר רבים מהם מתו או היו קרובים למות, ודייק מיתורא דאתה משמע אתה היתה שמיעתך משונה, ולהכי הכי פירושו מי כמוך ששמע ויחי כמוך שאתה חיית ולא זולתך, ומפרש ויחי כפשוטו, וקרא דמי כל בשר מפרש ר' סימון הכי, מכיון דאין מי ששמע ויחי זולתינו שנעשה לנו נס א"כ אנו יראים פן נמות מכיון דשמיעת הקול מסוכנת דלאו כל שעתא ושעתא מתרחש ניסא, או שמא לחוזק כוחנו לא מתנו בפעם ראשונה אבל בפעם אחרת נתפעל יותר עד שנמות (יפה תואר):

דו פרצופים. מפני שהקול היה נחלק לישראל ולאומות העולם לכל אחד כעניינו קאמר דו פרצופים, פירוש שני צורות:

שמעת ויחי. אתה שמעת וחיית אבל אומות העולם שמעו ומתו, וכן הוא בהדיא בויקרא רבה (א, יא):

תחת התפוח עוררתיך. כזה שהוא מעורר הישן כן הקדוש ברוך הוא היה מעורר אותם להחיותם כמו שנאמר (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו:

היה נפסק. עיין ברש"י ריש ויקרא ובתורת כהנים ובבמדבר רבה פרשה י"ד:

נבואה מצויה באומות העולם. אין הכוונה בדבור מיוחד בהגלות שכינה, אלא הכוונה על הנבואה הטבעית והוא השגתם מהשפע השופע על השכל כפי הבנתם, שמתחלה היתה נבואה זו מצויה באומות העולם כי הראוי ומכוון עצמו אליה היה משיג מה שבחקו להשיג, אמנם משהוקם המשכן גם מין השכל הטבעי מהנבואה גם כן נסתלקה מהם:

והלא בלעם בן בעור כו'. לא הקשה מנבואותיו של בלעם המפורשות שדבר ה' בו בהגלות השכינה, כי ידוע שזה לטובת ישראל להשיבו אחור ממחשבתו הרעה, רק מקשה ממה שהיה מתנבא מתחלה שהיה מפורסם באומות למגיד עתידות וכיוצא ולכן אמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך, וזה מצד הכנתו בשכלו היה, מכאן הוקשה להם למה לא נסתלקה ממנו השגה זו אחר שהוקם המשכן אם ה' הסיר ההשגה מכל המוכנים לה משהוקם המשכן. והשיב שנבואת בלעם הוצרכו להגיד טובתן של ישראל. שאילו אחד מישראל ברכם יאמרו אומות העולם שקר דבר, אבל בהיות בלעם השונא המברך את ישראל ישימו אומות העולם יד לפה כדאיתא בדברים רבה פ"א (סימן ד), ולכן לא הסיר ה' מבלעם כח נבואתו מתחלה כדי שיהיה מוכן באחרונה וגם כדי שיתפרסם באומות העולם אמתת דבריו (יפה תואר):

דגלי תורה ומצות. שהם תבלין ליצר הרע כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל, ב):

מ"ט פנים טהור כו'. הכוונה שהתורה בעצמה היא מנין ששים רבוא אותיות, ואם תחברן כאשר הם עתה תמצאם על דרך שהיא אצלנו, ולעתיד יחברן ויצרפן ה' באופנים וצירופים הרבה, ומכל צירוף יהיה פנים לתורה פנים חדשות, ולכן יעלו הצירופים לפנים הרבה (רמב"ן [בהקדמתו לפירוש התורה]):

בית אב. עיקרה ושרשה על אמתתה, וזה אינו אומר עיקרה ושרשה על אמתתה, ועיין לעיל פ"א סימן ט"ז ששם הגירסא נשתנה ועיין שם מה שכתבתי:

אמר הקדוש ברוך הוא ודגלו כו'. קביצת ורבויי דבריו ערבין עלי אף על פי שלא כיון את ההלכה (מתנות כהונה):

שקורא לאהבה איבה כו'. והיא מחמת גודל אהבתו יתברך עלינו חביב עליו גם טעותו אחר שהקדוש ברוך הוא יודע שיצא ממנו בתמימות ובכוונת הלב, כי החשיבות בעיני ה' הוא רק אם יעבדנו האדם כפי יכלתו, וזהו ודילוגו עלי אהבה:

למשה. בחולם, הוא קורא משה בפת"ח ככתיבתו, כי ספריהם לא היו מנוקדים, וזכר לדבר רבו של יואב בזכר עמלק (בבא בתרא כא, ב):

לאהרן אהרן. רצה לומר בפת"ח, אבל בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ב ע"א ד"ה רגלא ובהגהות אשרי שבת פ"ו סימן י"ג איתא לאהרן הרן (רד"ל):

לעפרן עפרן. ר"ל בפת"ח הרי"ש:

ולגלוגו. דבורו המגומגם:

איקונין. צורה של מלך:

אדם מניח ידו על האזכרה כו'. שלהיות אותיות התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא ויש להם רוחניות והרגש היה להם להקפיד (יפה תואר):

וגדולו. פירוש אצבעו שמראה בו את האזכרה, או יש לומר גדולתו שהוא מתגדל ושלבו גס בו (מתנות כהונה):

אותן הדגולין שדגל. בילקוט ובספר ישן גרסינן הדילוגין שדלג, ובערוך ערך דגל הראשון פירשו בו לשון ערמה כמו לא ימעל פיו (משלי טז, י) תרגום לא ידגול פומיה וכן לקמן ודיגולו גרס בילקוט ודילוגו:

טקסים. תרגום דגלים טקסים:

ואהבתי אותם. בבמדבר רבה הגירסא יותר נכונה:

סמכוני באשישות בשתי אשות כו'. הכוונה אשישות כנוי ליראת העונש וזכרון גיהנם של מטה ושל מעלה שני האשות, וזהו סמכוני באשישות בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה. והמטה משה כתב בשני אשות כו' רוצה בה האש השחור התחתון הגופני, והאש הלבן העליון השכלי, שכוונת התורה האלהית להשלים אלו השני חלקים, ולזה אמרו (ירושלמי שקלים פ"ו סוף ה"א) התורה נתנה באש לבנה חרותה באש שחורה, להורות כי התורה היא תועלת האש השחור התחתון הגופני, ותועלת אש הלבן העליון הנפשיי, כי היא תועלת גוף ונפש, וכן לוחות הברית היו שנים כי הם תועלת גוף ונפש:

סמכוני באשישות אלו ההלכות המאוששות כו'. ידוע דבר הלכה או איזה שאלה תשובה הבאה לשאול, מהצורך להשיבו תשובה נצחת וקיימה לאמיתה של תורה, אולם ענייני דרוש ותוכחת מוסר אינו כן. ידוע מה שהביא בעל עין יעקב בפרק הספינה (בבא בתרא עח, ב) על מה שדרשו חז"ל על כן יאמרו המושלים בואו חשבון אלו המושלים ביצרם, כתב שם בשם הרשב"א דכוונת חז"ל בדרשות כאלה להסמיכם על הפסוקים בלשונות שלא תשכח זכרונם ולא שהיתה כלל כוונתם לפרש הפסוקים כן עיין שם, הרי שענייני דרוש ותוכחת מוסר אינו מהצורך לכוין עסק הדרוש לאמיתתו, רק לפי מה שהשעה צריכה לכך להתעוררות הדרוש לבכי ולעסק מוסר היוצא מתכליתן של דברי הדרוש הזה לפי צורך השעה, וידוע שאם נצרך לאדם להוביל יין לאיזה מקום אף שאינו לדרך רחוק, מהצורך לעשות כלים טובים וחזקים, אבל אם צריך לשלח תפוחים ממקום למקום ועושה איזהו כלי ליתן בתוכם התפוחים, אינו מהצורך לעשות להם כלי קיים שאין מהצורך לקיימן רק לשעה מדרך הליכתן, כן בדמיון הזה שההלכות מהצורך שיהיו הדברים קבועין לתכליתן לעד כמו אשישי יין שמהצורך לעשות כלי על הולכתן לדרך כלי קיום, אבל עסק דרוש אגדות נדמו לתפוחים שאינו מהצורך לעשות על הולכת אותן לדרך כלים קבועין ודי בכלים שאינן מתקיימים לעד רק לפי זמן דרך הליכתן, כך הדרוש ותוכחת מוסר שדורשין על הפסוקים יש מקום לדרוש לפי שעה בכדי לעורר את העם לדרך חיים ותוכחת מוסר. וזהו שאמר המדרש סמכוני באשישות אלו ההלכות המאוששות והחזקות, רפדוני בתפוחים אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחים:

בשביל להביאני לך. פירוש לעבודתך, או צריך לומר לאהבני לך, פירוש כדי להיות אהוב לך:

כלל. שהיתה סדורה וכלולה בידם מתוך שהיה להם לב פתוח, ואח"כ נתמעטו הלבבות ונתרבו המחלוקת, וה"ג בספר ישן בהדיא, ועיין בענף:

לשעבר היתה פרוטה מצויה כו'. הטעם בזה כי להבין ההלכה צריך דעה צלולה כמאמרם ז"ל (מגילה דף כח, ב) שמעתתא בעי צילותא, על כן בעלי עושר השפוים בדעתם, יאוו לשמוע הלכה, כי יבינו זאת, לא כן משוללי עושר, ליבא בכיסא תליא כמו שאמר רבי יוחנן בירושלמי (תרומות סוף פ"ח), ולא יבינו אל פעולת החידוד, כי העושק יהולל חכם וגו' (קהלת ז, ז), ועיין עוד בענף:

אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. הם גם כן רק אגדות, ועיין בענף:

לבן מלך שעמד מחליו כו'. זה איתא בתנחומא סדר יתרו (סימן י):

פדגוגו. פירוש אומן המגדל בני המלך, כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא, יב) תרגום ירושלמי פדגוג:

לאיסכולי. בית הספר שמלמדין בה הנערים:

אמרו לו מלאכי השרת הרי השעה תן להם את התורה. הכוונה משום דכתיב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ועל כרחך פירושו תיכף ליציאה עבודה קאמר, דאם לא כן בהוציאך למה לי, אלא ודאי לומר תכיפות הוא דאתא קרא, אלא שהמלאכים סברו שפירושו שתיכף שיצאו ממצרים ילכו בזריזות להר סיני ולא יתעכבו חמשים יום כמו שנתעכבו, ולכן אמרו הרי השעה כו', והקדוש ברוך הוא השיב להם שיש כמה חולים בישראל והחולי בא להם מצד השיעבוד, נמצא כי אף שיצאו ממצרים בפועל עדיין היו כשיעבוד בכח, וזה שאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון ביאורו לאחר שיתרפאו שאז היא תשלום היציאה ממצרים לגמרי, ולכן לא אמר הכתוב מארץ מצרים, ולזה רמז המשל לבן מלך שעמד מחליו, כלומר בעודו חולה מאד עמד מתוך חליו והלך על משענתו בחוץ, ולכן להיות שלא נתרפא לגמרי, הוצרך אביו להרויח לו מעט זמן לשוב נפשו עליו ותגמר רפואתו, כמו כך בנמשל היו חולים עדיין, ובזה מכוון המשל עם הנמשל (כלי חמדה [לר"ש לאנייאדו בסדר יתרו]) ועיין בענף:

בשלפי. לשון שלף איש (רות ד, ז) שכבר היה הקציר משתלף ועובר (רש"י יבמות דף קי"ו ע"ב ד"ה שלפי), וכאן רצונו לומר כשנתחלף ועבר הגזירה והיו רשאים לעסוק בדברי תורה:

כל מי שהוא למד. שכבר למד כל צרכו יבא וילמוד לאחרים:

ריקם. בלא ברכה:

מה רחוק שנאמר להלן אלפים אמה. כן צריך לומר, ועיין בשמות רבה פרשה מ"ה (סימן ג):

אף הרחק האמור כאן אלפים אמה. כן צריך לומר:

למדנו שכל מי שמקבל כו'. עיין תנחומא סדר כי תשא (סימן כז), ובירושלמי עירובין פ"ה (ה"א):

זה אמציה כהן בית אל. דודאי נביא שקר היה זקן זה, דאילו היה נביא אמת לא היה משקר ומטעה את עידו הנביא להעבירו, ומכיון דאשכחן אמציה שהיה כהן הבעל בבית אל משמע לר' מאיר כי הוא זה (יפה מראה). ועיין בירושלמי ברכות פ"ט (ה"ב):

פתפותי בצים יש כאן. דברים המעורבים כמו בצים המטורפים ומעורבים יש כאן (מתנות כהונה). והיפה מראה כתב שכנגד דברי רבי מאיר קאמר דפתפותי ביצים הן דרך בזיון, ופתפותי כמו (בבא מציעא סו, א) פטומי מילי, ובצים לשון (איוב ח, יא) הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה:

זה יונתן בן גרשון בן משה. ואף על פי דהכא בית אל והוא היה כומר בדן, אפשר שאח"כ הלך מבית אל וחזר לסורו בדן, ומה שכתוב ויהונתן בן גרשון בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, הוא מפני תחלתו וסופו, אף על פי ששנתיים לא עמד עם בניו שם בזמן מה (יפה מראה):

זכה בן משה. משום דשמואל כתב ספר שופטים כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (יד, ב) ואז היה יהונתן חי והוה ליה תקוה שישוב בתשובה כדעבד בימי דוד להכי קאמר אם זכה כו' (יפה תואר):

ואם לאו בן מנשה. לפי שעבד עבודה זרה כמותו ותולין הקלקלה במקולקל כדאמר בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קט, ב):

והאריך ימים כל אותן השנים. כדכתיב עד יום גלות הארץ, דהיינו גלות סנחריב:

הוה בר נש כו'. כשהיה בן אדם בא להשתחות לעבודה זרה היה אומר לו בן כמה שנים אתה, בן ארבעים שנה כו':

או בר כמה כו'. או בן כמה שנים שהוא היה מגיד לו, ושוב הכי גרסינן והוה אמר ליה בר כמה כו' (מתנות כהונה):

והדא עבודה זרה כו'. ועבודה זרה זו אינה עשויה אלא מקרוב:

ואת בעי כו'. ואתה רוצה לעזוב אלהיך ומשתחוה לעבודה זרה זהו פחיתיות ורעה רבה, והוא היה מתבייש והלך לו:

אתא חד בר פחין. בא אחד בן מביש פחות וגרוע:

ומה את יתיב כו'. ומה אתה יושב פה ועובד עבודתה, ואמר לו אני נוטל שכר שאני מרויח שנותנין לי שכרי, ומה לי מהטועים, והוא סבר שמותר לקבל שכר מזה האופן:

ומסמא עיניה. על דרך (דברים טז, יט) כי השוחד יעור עיני חכמים:

ואייתיתיה. והביאו:

מכור עצמך לעבודה זרה. רק שלא יהיה לבו לה כדפרש"י בפרק יש נוחלין:

לעבודה שהיא זרה ממך. שאף שהוא חשוב והמלאכה נבזה, וכדאמרו (בבא בתרא קי, א) פשוט נבילתא בשוקא ושקל אגרא ולא תימא דכהנא אנא וגברא רבה אנא וזילא בי מילתא:

כיון שראה דוד. אף על פי שהוא לא אמר שעשה אלא שלא להצטרך לבריות, הכיר דוד כי לא זאת, דא"כ משהיה לו ממון כדי להתפרנס בו הוה ליה לפרוש, אלא שהיה חומד ממון הרבה:

קומסין תסברין. פירוש נגיד ואדון על האוצרות, שנאמר ושבואל בן גרשון נגיד היה על האוצרות, ואמרו חז"ל (שם) וכי שבואל שמו והלא יהונתן שמו, אלא שנקרא שבואל על שם ששב לאל בכל לבו עכשיו שהיה לו ממון הרבה:

כיון שמת דוד. ועמד שלמה וחילף סנקליטין שלו חזר לקלקול הראשון, כן הוא בהדיא בירושלמי:

לסורו. הרע:

האכילוהו לחם כזבים. שלולי שכזב לו לא היה רוצה לאכול עמו, וקראו בלשון המקרא (משלי כ"ג, ג, ז) אל תתאו למטעמותיו, והוא לחם כזבים וגו' כי כמו שער בנפשו וגו' (רד"ל):

והאכילוהו לחם כזבים זכה כו'. וכדאיתא בסנהדרין קג, ב' אמר ר' יוחנן גדולה לגימה כו' ומשרה שכינה על נביאי הבעל שנאמר ויאמר אליו אני נביא כמוך וכתיב ויהי הם יושבים על השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא כו', ורצה לומר מדכתיב בפסוק תרי פעמים ויהי ויהי מורה שויהי הם יושבים על השולחן שזה גרס שתשרה נבואה על נביא שקר מסיבת ישיבתם יחדיו על השולחן שגדולה לגימא (כלי יקר):

יששכר השביעי פעלתי השמיני. כן צריך לומר:

המה ובניהם. וגומר ששים ושנים לעובד אדום:

ושתא דידיה. שילדה לו אשתו גם כן ששה בהשלשה חדשים הנזכר לעיל, וכן בירושלמי פרק החולץ (פ"ד הי"ב), ובבמדבר רבה פ"ד סימן כ"א, אבל בסוף ברכות בבלי איתא שילדו ששה בכרס אחד בפעם אחת. אבל דברי התרגום דרב יוסף (דברי הימים א' י"ג פסוק י"ד) תמוה לי, שזה לשונו ובריך מימרא די"י ית עובד אדום בבנין ובני בנין דאיתעברת איתתיה ותמניא כלתיה וילידן תמניא תמניא בכריסא חד עד דאישתכחו ביני אבהן ובנין ביום חד תמנין וחד, וקשה חדא הא לא הוו אלא שמונים לפי חשבון זה, ואם תלחץ ותאמר שחשב התרגום גם את עובד אדום, יקשה הא כל האסמכתא הוא על פסוק (דברי הימים א' כ"ו פסוק ח') כל אלה וגו' ששים ושנים לעובד אדום, ותו יקשה הא בתרגום דרב יוסף קפיטל הנזכר לעיל פסוק ה' איתא וחמא מבנוי ומבני בנוי תמניין ותרין רַבָּנֵי לֵיוָאֵי עד כאן. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שטעות סופר הוא בתרגום בשני המקומות, וצריך לומר בקפיטל י"ג וילידי שתא שתא בכריסא חד עד דאשתכחו ביני אבהן ובנין ביום חד שתין ותרין, וכן צריך לומר בקפיטל כ"ו וחמא מבנוי ומבני בנוי שתין ותרין רבוני ליואי, וסבירא ליה התרגום כגמרא בבלי שילדו ששה ששה בכרס אחד:

מה דכתיב פעולתי השמיני. שם בן עובד אדום השמיני, והשאר בנים שמותיהם מבוארים מעצמן ולכן לא שאל עליהם (מתנות כהונה):

שהיו בו שני לוחות. בכלי יקר (שמואל ב' ו, יא) מביא בשם הספרי שלא היה רק שברי לוחות, וכתב הכלי יקר הטעם משום דמקודם היה בו בארון הלוחות והשברי לוחות, וכשנשבה הארון בימי עלי עליו השלום חטף שאול הלוחות השלימות מיד גלית כדאיתא בילקוט על פסוק וירץ איש בנימין מן המערכה, ולא נשאר בארון רק השברי לוחות, וכשהחזירוהו הארון לבית שמש לא הביאו הלוחות לשם לשים אותו אל תוכו רק כמות שהוא בשברי לוחות בתוכו לבד:

שגורמת לתחיית המתים לבא שלא בעונתה. שזה אין ראוי ונכון להטריח הקדוש ברוך הוא לעשות נס שלא בזמנו, וכמו שאמרו בפרקי דחסידי (תענית כד, א) על רבי יוסי שמפני שבנו הוציא פירות מהתאנה שלא בזמנה אמר לו בני אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנם יאסף אתה שלא בזמנך, מכל מקום גדולה היא זכות הפרנסה שהיו רשאים להטריח את הקדוש ברוך הוא להחיות את בניהם, ועיין בשמות רבה פ"ד סימן ב':

אפילו נרות כו'. פירוש וכי אליהו צריך לשום בריה:

הוא והיא כתיב. כן צריך לומר והקרי היא והוא, ולמה הכתיב הקדים הוא להיא, אלא על כרחך להורות שהוא העיקר בהברכה והיא טפלה לו שאכלה בזכותו, והקרי היא והוא שמשמע שהיא העיקר, משום שהיתה בעלת הבית הקדימה בקרי, אבל בהברכה הוא היה העיקר:

ושמשתו. בענין מאכלו ואכסניותו:

וכי עם כל ישראל עשה יתרו חסד. כן צריך לומר, דליכא למימר דפרשה ואתה תחזה נחשב לחסד כל ישראל, דזה לא מקרי חסד אלא דבורא בעלמא (יפה תואר):

אין הוא כן. אינו כמו שאמרת אלא בשכרו כו':

רבי יהודה אמר דלה לנו ולאבותינו. האלשיך כתב בספר שמות שהיה לבנות יתרו צאן שלהם חוץ צאן אביהם, ולכבוד אביהם רצו להשקת תחלה צאן אביהם ואח"כ צאנם עיין שם, וזהו גם כן כוונת ר' יודן:

ר' נחמיה אמר דלה לנו ולרועים. ואתו רבנן ומפרשי דבריו דלה לנו בזכות אבותינו. ורצה לומר שבזכות אבותיהם הוא שהטיב להן משה לא שהן היו ראויות להחסד הזה, ולרועים היינו להטיל שלום ביניהם שלא יתקנאו בהם הרועים, אבל לולי זה לא היה משה נזקק להם שהיו רשעים שצערו בנות יתרו [יפה קול]:

בזכות אבותינו. זה יתרו שביקש להתגייר והשליך נפשו מנגד למולם כמו שאמרו בשמות רבה (א, לב) שהיו מגרשים את יתרו:

כאילו עשה עם כל ישראל. והטעם פשוט כי התלמיד חכם מטיב לכל ישראל בזכות תורתו, גם מהנה אותם בהוראותיו, וא"כ המטיב להאכיל פרוסה לתלמיד חכם כמטיב לכל ישראל הוא נחשב (כלי יקר):

מעלין לו כאילו עשה עם כל ישראל. והרי דברים קל וחומר ומה מי שעשה חסד עם מי שחייב לו ראה מה פרע לו הקדוש ברוך הוא קל וחומר מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה. ואתם אחינו בני אושא כו'. כן צריך לומר, ועיין בויקרא רבה פרשה ל"ד (סימן ח):

אלו לוחות הראשונים כו'. כי הראשונים נתנו בקולות ושלט בהם עין הרע, והשניים שנתנו בחשאי ובכפרת עון על ידי התשובה קרא להו ימינו תחבקני. אבל יותר נכון לגרוס איפכא, דודאי לוחות ראשונים נתנו ברצון יותר מהשניים וכמו שאמרו (עירובין נ"ד ע"א) שאלמלא לא נשתברו לא שלטו בהן אומה ולשון (רד"ל). ועיין בענף:

שמאלו תחת לראשי זו ציצית כו'. בנוסחאות אחרות כתוב איפכא (אות אמת), דבר אחר שמאלו תחת לראשי זו סוכה וימינו תחבקני זה לולב. דבר אחר שמאלו תחת לראשי אלו ענני כבוד שהיו מקיפין את ישראל. וימינו תחבקני זו תפלה. כן צריך לומר (אות אמת):

זו מזוזה. ובנוסחאות אחרות איתא שמאלו תחת לראשי זו קריאת שמע וימינו תחבקני זו מזוזה, ולא גירסא לעיל שמאלו תחת לראשי זו קריאת שמע רמינו תחבקני זו תפלה (אות אמת):

ביאתך. ביתך קרי ביה ביאתך נמצא המזוזה לצד ימינו של הנכנס:

ואינו כן כו'. בניחותא דרך תימא, וכי אינו כן דרך העולם להניח המנורה לצד שמאלו כדי שיהיה פנוי לצד ימינו לכל הושטות ידו, וכן הוה במשכן השולחן הם לחם הפנים בצפון דרך ביאת הפתח שהיתה במזרח, והמנורה בדרום, וגלוי שכינה באה מצד מערב ששם הארון והכפורת וכרובים ואמרו חז"ל שכינה במערב וכדאיתא בסדר נשא פרשה י"א (סימן ב), ובאיכה רבתי (א, לא) בסוף פסוק היו צריה לראש, ובתלמוד בהרבה מקומות (עיין בבא בתרא כה, א), נמצא שהמנורה היתה בצד שמאל השכינה והשולחן בימין שהוא היה עיקר חיבוק ודיבוק השכינה (מתנות כהונה). ובאות אמת הביא גירסא אחרת בשם נוסח אחרת וזה לשונו אין אדם מניח המנורה אלא מן השמאל כדי שלא תעכב את הימין, ואין אדם מניח את השמאל אלא תחת הראש ומחבק בימין אמר רבי אחא כו' לאהבה את ה' אלהיך זו חיבוק שמאלו תחת כו' עד כאן לשונו, וכתב המתנות כהונה ששתי הנוסחאות עולות בקנה אחת בריאות וטובות, ואף כי אין מאמר זה מסכים עם התנחומא בסדר תצוה (סימן ז), הלא כה דברי כאש וגו':

איזהו דיבוק. כלומר חיבוק, כי כן דרך המחבק מניח שמאלו חחת ראש המחובק ומחבקו בימינו:

רבי אליעזר אומר השביען בשמים ובארץ. כלומר שהשביען בשמים ובארץ שהם שומרים הסדר אשר השי"ת סדר אותם ולא ישנו ולא ימירו את אשר גזר השי"ת, ואין אחד שיעבור, וכך ישמרו ישראל מה שגזר השי"ת בגלותם על ישראל, וכמו שאם היו יוצאים שמים וארץ ממה שסדר השי"ת להם, דבר זה היה הפסד לעולם, וכך אם היו יוצאין ישראל ממה שגזר השי"ת בהגלות הוא אבוד לישראל, לכך לא ישנו הגזירה (ספר נצח ישראל פרק כד):

השביען באבות ובאמהות. פירוש כי אין לומר שהשביען בשמים ובארץ, כי השמים והארץ אינם פועלים רק בטבע כמו שבראם השי"ת, ולכך הם שומרים הסדר, אבל הגלות הוא נגד טבע האדם וקשה על האדם, ואם לא היה משביען רק בשמים ובארץ לא היתה שבועה זאת קיימת לסבול עול הגלות, ולכך אמר שהשביען באבות ובאמהות שעשו רצונו של מקום אף שהיה קשה עליהם ונבחנו ונצרפו, ולכך באבות ואמהות השביען (ספר הנזכר לעיל):

רבי יהודה ברבי סימון אמר השביען במילה. דעתו של רבי יהודה ברבי סימון כי אין ראוי שישביען באבות בלבד כי בגלות שופכין דם שלהם כמים, ולפיכך אמר שהשביען במילה שגם במילה שפיכת דם, ולפיכך במילה השביען (ספר הנזכר לעיל):

ששופכין דמם. פירוש דם מילה, ובאות אמת הביא בשם נוסח אחר בהדיא כן:

השביען בדורו של שמד. כי לא די שהשביען במילה כי המילה אינו רק שפיכת דמים בלבד, אבל בדורו של שמד מייסרין אותם ביסורים משונים וקשים מאד, ולכך אמר שהשביען בדורו של שמד פירוש במדה שהיה לדורו של שמד שהיו דבקים בה', ובאותו מדה השביען שלא ישנו בענין הגלות כי דורו של שמד אף על גב שהגיע להם המיתה לא היו משנים (ספר הנזכר לעיל):

תחת שיחהן. צריך לומר שחיתן. פירוש תחת אצילי ידיהם:

ומשיאין נפשותיהם מהם. פירוש ושורפים נשמותיהם מהם, ועיין לקמן בסמוך, מלשון (ראש השנה פרק ב משנה ב) משיאין משואות, וכמו וישאם דוד ואנשיו דשמואל (ב' ה, כא), דפירושו וישרפם:

אשיא כתיב. ולא נמצא כתוב זה בספרינו (מנחת שי):

של מעלה כו' של מטה. בצבאות משמע שני צבאות צבא מעלה וצבא מטה:

ואחת לאומות העולם. ופירוש בצבאות בה' צבאות. ובמסכת שבועות (לה, ב) איתא פלוגתא אם שם זה הוא משמות שאינם נמחקים, או כינוי הוא, ולפי זה אם הוא מהשמות שאינם נמחקים אזי יתחייבו האומות היינו סנחריב ונבוכדנצר וכדומה שעברו על השבועה שהשביע הקדוש ברוך הוא בשמו הגדול, אבל אם הוא כינוי אין נענשים, ואיתא במדרש עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע מביתו של סנחריב שנאמר ה' צבאות שמו שמע מינה שהוא שם ולא כינוי, ולכן יענש סנחריב (גבולות בנימין):

שלא ימרדו על המלכיות. כן צריך לומר (אות אמת):

דיקי. פירוש עלבון וחרפה:

וגומרה תחלה. ובנוסח אחר אינו (אות אמת):

חנף. עיין אסתר רבה פ"א:

על עמך. אלו ישראל:

על אומתך. אלו המצרים (מתנות כהונה). ולי נראה ששניהם דבר אחד, שהמדרש מפרש וחטאת עמך פירוש שאתה מביא חטא על עמך, והיינו על אומתך, וזהו שמסיים המדרש אח"כ את חטי על אומתך היינו המצריים שאת גורם לעצמך כו'. או אפשר שהמדרש מפרש עוד וחטאת מדבר לנוכח עצמו, קרי ביה וחטאתָ בקמץ כמו שפירש המתנות כהונה, והכי אמרו לו שאתה חוטא וגם עמך שאתה מביא חטא עליהם בזה שהם מכים את ישראל, כדאיתא בשמות רבה פ"ה סימן כ"ג שכיון שישראל יוצאין להביא תבן ולעשות היה המצרי רואהו בתוך שדהו משבר את שוקיו, וזה שאמר המדרש את חטי על עמך רצה לומר את חטי על אומתך ועוד שאתה בעצמך חוטא ואת גורם לעצמך כו':

ארבע שבועות יש כאן. היינו השבעתי אתכם וגו' פ"ב פסוק ז', השבעתי אתכם וגו' פ"ג פסוק ה', השבעתי אתכם וגו' פ"ה פסוק ח', השבעתי אתכם וגו' פ"ח פסוק ד':

שלא ימרדו על המלכיות. היינו בארץ גלותם עצמם יהיו נאמנים ולא ישתתפו עם מורדים במלכות:

ושלא ידחקו על הקץ. שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי (רש"י כתובות קיא, א):

ושלא יגלו מסטירין שלהם. אמרי לה זה סוד העיבור, כדאמרינן (שבת עה, א) כי היא חכמתכם ובינתכם וגו' זה סוד העיבור, פירש ר"ת ז"ל שלא יגלו, ואמרי לה זה סוד טעמי תורה (רש"י) ועיין סוף כתובות:

ושלא יעלו חומה. לשון זה הוא מפסוק (יואל ב, ז) כאנשי מלחמה יעלו חומה, והכוונה שלא יעלו כולם ביד חזקה, ורצה לומר ודאי דרשות לכל אחד מישראל לעלות לארץ ישראל, אלא שלא יעלו יחד ביד חזקה (רש"א) שחלילה לנו זאת, עד יערה רוח חסד ממרום וישלח ישועה על ידי משיחו, ובהרשאה מן מלך יושב מרום, ועיין לקמן פ"ח סימן י"א ועיין פרק קמא דיומא (ט, ב):

א"כ כו'. כלומר לעת הקץ יהיו א"כ מותרים לעלות בחומה למה מלך כו', ומשני לקבץ גליותיהן וכולם יחד יעלו בשם ה' צבאות:

שנתגזרה גזרה כשדבר עמו כו'. שגזירת בין הבתרים היה בשנת שבעים לאברהם, וזהו שנאמר (שמות יב, מא) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות וגו' כדאיתא בסדר עולם רבא פ"א, דהיינו ארבע מאות שנה משנולד יצחק ושלשים שנה קודם שנולד יצחק משעה שנגזרה גירות, והם היו מחשבים שמה שנאמר לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה משעה שנגזרה הגזירה, אבל האמת משנולד יצחק התחיל הארבע מאות שנה שנאמר כי גר יהיה זרעך משיהיה לך זרע, והאות אמת גורס כן בהדיא, והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה כשדבר הקדוש ברוך הוא עם אברהם אבינו בין הבתרים, והקדוש ברוך הוא היה מחשב משנולד יצחק מה עשו כו', עד כאן:

על שעברו על הקץ ועברו על השבועה. וזה שכתוב שם לא שמרו ברית (אין ברית אלא שבועה) אלהים, ובתורתו מאנו ללכת היינו הקץ המבואר בתורה (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך (רד"ל):

עד שנעשה חפצו כו'. שבשכר המאכל שהאכיל עשו את יצחק ברכו לבסוף, והאריך מזה בספר הזוהר, ובעוד שאותו זכות קיים צריכין אנו להשתעבד תחת ידו, וזהו עד שתחפץ:

מדת הד. ותי"ו מן שתחפץ היא נסתרת לנקבה (מתנות כהונה):

לכשתחפוץ מדת הדין מאליה אני הוא מביאה בקולי קולות. סמיכות הפסוקים קדריש עד שתחפץ קול דודי הנה זה בא, שמרמז כשתחפוץ מדת הדין אז קול דודי הנה זה בא בקולי קולות ולא יתעכב, שתיבת הנה מרמז על המהירות בלי עיכוב:

ועדיין אין בידינו אלא רד"ו שנה. הנה פתחון פה שהיה להם על טענה זו הלא הוא בל יקרם כבני אפרים שהקדימו שלשים שנה לקץ והרגום פלשתים (אלשיך):

אין הרים אלא בתי דינים. וגבעות היינו צדיקים, ולא הוצרך לפרש שמובן מאליו (יפה תואר):

וירדתי על ההרים. רצה לומר שבת יפתח אומרת לאביה וירדתי על ההרים, ודרשו בשמות רבה פרשה ט"ו (סימן ד) שהרים היינו סנהדרין, דלא מסתבר שהיתה הולכת לבכות על בתוליה על ההרים כנראה מפשטיה דקרא, כי מה תועלת לה מזה, ולמה יכתוב דברים של הבל, אלא על כרחך שאמרה וירדתי אל הסנהדרין שיתירו נדרי לאבי, ובודאי הורו לה בית דין להצילה כיון דמן הדין אין נדר זה חל, אלא יפתח לא ישרו דברי ההיתר בעיניו ולא שמע לדבריהם, ועיין בתנחומא סוף סדר בחוקתי:

לברבריא לסמטריא. מיני ממשלות של אומות הן, והרד"ל כתב שצריך לומר לסרמטיא, ובפסיקתא וילקוטו הגירסא לברטניא:

טירוניא. מס (אות אמת):

רבש"ע אתה אומר לנו דיאו דיאו את לגבן תחלה. כן הוא הגירסא האמיתי, ופירושו אתה אומר לנו בואו, ואנו אומרים בוא אתה תחלה אלינו, דיאו מלשון (דברים כח, מט) כאשר ידאה הנשר (מעריך ומעריך המערכות). ונראה לקיים הגירסא שלפנינו שהכי היה כתוב אתה אומר לנו דיו, דיו את לגבן תחלה, וזה דרש המדרש מתיבת דודי נוטריקון דיו דיו. והני תיבות פירוש דיאו דיאו היה כתוב על הגליון והכניסוהו בפנים המדרש. גם אפשר שבעלי המדרש גופא כתבו זה הפירוש בפנים לפרש דיו דיו פירושו דיאו דיאו מלשון כאשר ידאה הנשר:

ומסיני לעתיד. מיותר הוא, וכן להלן ליתא (רד"ל):

לאורזליהון דאיילתא. פירוש איל בחור. וההבדל שבין צבי לאיל, שהצבי רץ מהר עד מאד, אבל האיל אינו יכול לרוץ אלא מקפץ מהרה (הגר"א). ובערכי הכנויים פירש אורזליהון דאיילתא עובר בן יומו:

מן החלונות וירד ה' כו'. הכוונה על מה שאמרו חז"ל לעיל פ"א סימן י"ג ששתים מפי הגבורה שמענו היינו אנכי ולא יהיה לך, אבל שאר הדברים שמעו מפי משה, ומה שנאמר דבר אתה עמנו וגו' היה תיכף אחר שתי דברות אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וזהו שאמר כאן משגיח מן החלונות שדיבר הקדוש ברוך הוא בעצמו עמנו, ואח"כ מציץ מן החרכים וידבר אלהים את כל הדברים וגו' והיינו על ידי משה. והמדרש בעצמו מפרש הדברים ענה דודי ואמר לי אנכי ה' אלהיך, פירוש שאמר לי בעצמו, זהו הפירוש משגיח מן החלונות רצה לומר בפרהסיא כאדם המדבר עם חברו מתוך החלון, ואח"כ מציץ מן החרכים וידבר אלהים את כל הדברים וגו' פירוש ששאר הדברות לא נאמר לי על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו רק על ידי משה, והוא בדמיון כמציץ מן החרך (ידי משה בבמדבר רבה פרשה י"א סימן ב [ג]):

אמרת לי דיו דיו דיאו דיאו. גם זה אינו בבמדבר רבה שם, ועיין מה שכתבתי לעיל סימן כ':

ישב כתיב בא אברהם כו'. דלשון ישב חסר משמע ישיבה חסירה שאינה ישיבה גמורה, וקשה לו כל כך למה, לכך דריש שאז בקש לעמוד וממילא בזמן שהתחיל לזקוף עצמו כדי לעמוד לא היה לו ישיבה גמורה אלא כעין סמיכה שהוא דוגמת ישיבה ולא ישיבה ממש, ולכן כתיב ישב חסר להורות שלא היה ישיבה ממש, ומהאי טעמא נמי דרשינן גבי (בראשית יט, א) ולוט ישב בשער סדום, וכן גבי (שם כג, י) ועפרון ישב שנתמנה אז שופט ומושל בעיר, דמדכתיב ביה ישב חסר משמע דלא הוי בהו ישיבה ממש אלא רק דוגמת ישיבה שהוא ענין קביעות, שמכנה קביעות הממשלה על כסא המשפט בשם ישיבה, וכן כיוצא בו כל היכי דלא הוי ישיבה גמורה לא כתיב אלא ישב חסר (נזר הקודש), ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא:

אתה סימן לבניך. דכל מה שאירע לאבות סימן לבנים כדאיתא בבראשית רבה פ"מ (סימן ו), ולולי זה לא היה מושיבו, אף על פי שיום שלישי למילתו היה, דכיון דיכול לרוץ כל שכן שיוכל לעמוד לפני השכינה:

מה טעמא אלהים נצב בעדת אל. אף על גב דסיפיה בדיינין, רישיה בבתי כנסיות מיירי, כדאמרינן בפרק קמא דברכות (ו, א) מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת שנאמר אלהים נצב בעדת אל, ופרש"י בבית מועדו:

איטימוס. פירש הערוך מוכן ומזומן, תרגום גלוי לכל העמים להיות עתידים (אסתר ג, יד) אתגלי לכל העמים דיהוון איטימוס, וכן (שמות לג, כא) ונצבת על הצור שהיה משה רבינו מוכן להקביל פני שכינה, וכן כאן אלהים נצב שהוא מוכן ומזומן, וזהו בעמידה (מתנות כהונה בבמדבר רבה שם). והיינו דמייתי מטרם יקראו ואני אענה שפירושו שהקדוש ברוך הוא מוכן לענות אותם. ובודאי רבי יצחק לא פליג אפירושא קמא, משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דנצב הוא לשון עמידה ממש, אלא מדלא כתיב בהדיא עומד אלא נצב דרש מיניה רבי יצחק נמי איטומוס כלומר שהוא כעומד מוכן להשלים בקשתם וחפצם כדרך העומד אצל היושב (נזר הקודש):

כל קילוס וקילוס. רצה לומר דלא מיבעיא כשקורין קריאת שמע אלא אפילו בכל שבח ושבח בעלמא משרה שכינה עליהם לשמוע בקולם ולהגן בעדם (יפה תואר):

ואתה קדוש יושב כו'. ואין קושיא ממה שכתוב כאן יושב, דאפשר לשון עכבה כמו ותשבו בקדש (יפה תואר):

לאורזליהון דאיילתא. פירוש איל בחור (רש"י):

את אמר לון דיו דיו דיאו דיאו את לגבן תחלה. גם זה אינו ברבה במדבר, וכך איתא התם רבון העולמים את אמר לנו את אתי לגבן תחלה דומה דודי לצבי מה הצבי כו'. ופירש שם הידי משה מתחלה הבטחתנו לגאול אותנו בעצמך דומה דודי לצבי פירוש אח"כ שלחת את משה לגאול אותנו, והמשיל משה לצבי לפי שהיה נגלה ונכסה כצבי:

שלשה חדשים. וכן הוא בבמדבר רבה פי"א, ובפסיקתא, אבל בשמות רבה פ"ה (סימן יט) איתא ששה חדשים, והרבינו בחיי בסוף סדר שמות והרמב"ן בפרשת וחרא הביאו שני הגירסאות. וכתב הרד"ל שאפשר ששני הדעות אסמכוהו אמקרא דהנה הסתיו עבר הנצנים נראו בארץ שקאי אגלות וגאולת מצרים, מאן דאמר ששה חדשים סובר דהסתיו הוא כל ימי החורף, ומאן דאמר שלשה חדשים סובר שעיקר ימי הסתיו הוא משך שלשה חדשים. והנצנים הוא כינוי למשה ואהרן כדאיתא לקמן סימן ס"ה:

הדא הוא דכתיב ויפגעו כו'. כתב אות אמת צריך לי עיון איך יליף, עד כאן לשונו. ולי נראה שאינו מביא ראיה על כמה נכסה מהם, אלא מביא ראיה שהיה נכסה מהם, דמדכתיב ויפגעו משמע שלא מצאם אלא במקרה, והיינו מפני שמשה היה במדין ואהרן היה במצרים בעיר המלוכה כי חשוב הוא וקרוב למלכות, ובני ישראל הנם בארץ גושן, וזה שאמרו שם בשמות רבה בא משה ממדין ואהרן ממצרים כי לא פגעו בהם אלא אז:

כך גואל האחרון נגלה כו'. רבינו בחיי נתן טעם כדי להטעות לגוג וחיילותיו:

לקרסין. גם זה אינו ברבה שם, והרי"ג נטריה רחמנא פירש פה לפרקים (אות אמת). רצה לומר שהיה נכסה מהם כמה פרקים פירוש עתים:

מאן אינון. פירוש מה הם:

קוטפים מלוחים. פירוש הוא מין עשב, ועיין ברש"י איוב:

כימי מועד. משמע אותו מדבר שהיו הולכין דרך שם לעלות לרגל (מתנות כהונה):

ומאן דאמר למדבר סיחון ועוג דכתיב הנה אנכי מפתיה כו'. אבל ברות רבה פ"ה סימן ה' גרס איפכא שמאן דאמר למדבר יהודה למד מדכתיב הנה אנכי מפתיה וגו', ומאן דאמר למדבר סיחון ועוג למד מדכתיב עוד אושיבך באהלים כימי מועד, ורצה לומר וכתיב מועד צאתך ממצרים, כלומר דהיינו מדבר סיחון ועוג שהיו שם ישראל כשיצאו ממצרים (אות אמת), ועיין בנשא רבה פי"א ובפסיקתא פ' ט"ו:

בסוף הן הורגין אותו. עיין במדרש רות (ה, ו) פסוק ויצבט לה קלי ובילקוט הושע:

דבר אחר או לעופר. הני תיבות דבר אחר מיותר (אות אמת):

לאורזוריהון דאיילתא. איל בחור (רש"י):

זו זכות אמהות. שכשם שיש הפרש בין חלון לחרך כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות (רבה במדבר):

מה אמר לי החדש הזה כו'. צריך לומר מה אמר לי (ישעיה מ"ט, יח) חי אני נאם ה' כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה (אות אמת) וכן הוא בבמדבר רבה פי"א:

שריעה אותי. יש לפרש מלשון רעייה ממש, או מלשון רצון ונחת רוח, תרגום רצון רעוא, או יש לפרש מלשון ריע וחבר (מתנות כהונה):

בתו של יעקב כו' וישמע כו' וילך פדנה ארם. רצה לומר שגם בהיותו בפדן ארם אמר עם לבן גרתי (ותרי"ג מצות שמרתי) כלומר גם שם הייתי גר ומתהלך לפני ה':

אלו מאתים ועשר שנים ולא הוא הגשם כו' כך עיקר שיעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים. האמת יורה דרכו שחסר כאן וצריך להיות כדאיתא בפסיקתא אלו מאתים ועשר שנים, דבר אחר כי הנה הסתיו עבר אלו מאתים ועשר שנים, הגשם חלף הלך לו זה השעבוד, לא הוא הגשם ולא הוא הסתיו, אמר רבי תנחומא עיקר טרחותא מיטרא, עיקר שעבודו של ישראל לא היה אלא שמונים ושש שנים משעה שנולדה מרים. והכוונה שהסתיו הם ימות הגשמים בכלל, לכן מכנה כל ימי הגלות בכלל לסתיו, והעיקר השעבוד בשם גשם שעיקר טרחותא מיטרא, לכן לפי פירוש ראשון מכנה הארבע מאות שנה שהתחיל מיצחק עד צאת ישראל ממצרים בשם סתיו, והמאתים ועשר שנים שהיו במצרים בשם גשם, שכמו שיש בגשמים גשם שוטף ורביבים ושעירים כן היה להם במצרים שעבוד וקושי השעבוד, ולפי פירוש שני מכנה המאתים ועשר שנה בכלל לימי הסתיו, והשמונים ושש שנה לגשם, אבל המאה ותשעים שנה שהיה מלידת יצחק עד בואם למצרים לא נחשב אפילו לימי הסתיו. או אפשר שהדבר אחר סבירא ליה שהגזירה היה שיהיו במצרים ארבע מאות שנה רק שסבירא ליה שקושי השעבוד השלים לארבע מאות שנה. וכתב האות אמת עיקר טרחותא מיטרא הוא שמונים ושש יום, וכתב הרד"ל והיינו מן י"ז במרחשון שהוא זמן רביעה ראשונה עד ט"ו בשבט שאז עברו רוב גשמי שנה כדאיתא בראש השנה דף י"ז ע"א כו', כשתחשוב חשוון ושבט חסרים עולים שמונים ושש יום:

הנצוחות נראו בארץ. דרש נצנים כמו נצחנים שהם הנוצחים במלחמה. ואיזה זה משה ואהרן שנצחו לפרעה ולמצרים:

עת הזמיר כו' ישראל להגאל. ודרש הזמיר לשון זמר ושמחה:

של ערלה שתזמר. דרש הזמיר לשון (ויקרא כה, ד) לא תזמור, ורצה לומר שהגיע זמן הערלה שתקצץ מכל ישראל, שמשה מלן קודם צאתם ממצרים:

של מצרים שיזמרו. שיכרתו:

עבודה זרה שלהם שתעקר. מפרש הזמיר שיכרתו העבודה זרה:

שיבקעו. וזה כריתה שלהם:

הגיע זמן של שירה שתאמר. דרש הזמיר לשון זמר ושירה:

שתעשו זמירות להקדוש ברוך הוא כו'. רצה לומר הגיע זמנו של לוים לזמר לפניו שירים ומזמורים:

אמר רבי ביבי הגיע זמנה של תורה להנתן שכתוב בה זמירות היו לי חוקיך. כן צריך לומר (אות אמת) וכן הוא בפסיקתא, והכוונה כמו שאמרו חז"ל (עיין מגילה לב, א) הקורא פסוק בלא זמרה כו':

תייר. מלשון (במדבר יג, ב) ויתורו את ארץ כנען:

התאנה חנטה פגיה אלו פושעי ישראל. בשמות רבה פרשה ט"ו (סימן א) גרס התאנה חנטה פגיה אלו הצדיקים והישרים, והמדרש דהכא מפרש דתאנה הוא כנסת ישראל כדכתיב (הושע ט, י) כבכורה בתאנה וגו', והפגים הם התאנים שלא נתבשלו כל צרכן, וכך הם פושעי ישראל שמקדיחים תבשיליהם שנתבשל, וסמדר נתנו ריח מפרש בבינונים שאינו פרי עדיין אלא שהענבים ניכרים ונתנו ריח התשובה:

כל הדין. כל כך ריח טוב יש בכם ואתם יושבים פה:

אלא ענה לי על ידי יהושע. ואמר לי על ידי אלעזר. כן צריך לומר, וכן הוא בפסיקתא רבתי פרשה ט"ו סימן י"א:

אלו שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל כו'. פירש הר"ן שהנידוי היה בשביל חטא המרגלים, מה שאין כן החטא של עגל כבר נתכפר להן. והקשו המפרשים והרי כמה דינים נאמרו באותן שלשים ושמונה שנה. ומתרץ הבאר שבע שלא דיבר עמו דרך חיבה כדרך שאדם מדבר עם חברו אוהבו שנכנס עמו בדברים אף שלא מן הצורך לרוב החיבה, וגם לא דבר עמו פנים אל פנים. ורש"י במסכת תענית דף למ"ד, ב' פירש שלא היה הדבור עם משה פה אל פה בחיבה אלא בחזיון לילה, והרשב"ם בבבא בתרא דף קכא, א' פירש שלא היה הדבור עם משה פה אל פה כבתחילה, אבל אם הוצרכו לדבור כגון במעשה קרח שהיה אחר מעשה המרגלים היה מדבר על ידי מלאך או באורים ותומים, אי נמי לא היה מדבר עמו אלא על ידי מעשה הצריך להם עד כאן, ועיין מה שכתבתי בענף:

מיד וידבר ה' אלי לאמר. ומסיים שם בגמרא אלי היה הדבור, ורצה לומר מיד אלי היה הדבור ולא קודם לכן, ועיין ברשב"ם שם וברש"י בחומש:

הנצוחות. לשון נצחות ונשיאות (מתנות כהונה):

של ערלה. שתזמר, שיהושע מלן קודם כניסתו לארץ ישראל:

כנענים שיזמרו. שיכרתו:

להחלק. להזמר לחלקים. והרד"ל כתב אפשר דריש זמיר על ארץ ישראל כמה דאת אמר (בראשית מ"ג, יא) מזמרת הארץ:

תייר. מלשון (במדבר יג, ב) ויתורו את ארץ כנען:

חמישים ושתים שנה משחרב הבית כו'. הנה מתחלת מלכות בבל עד חורבן בבל היה שבעים שנה, הייני ארבעים וחמש של נבוכדנצר, ועשרים ושתים של אויל מרודך (כי שנה ראשונה של אויל מרודך נבלעת בתוך שנות ארבעים וחמש של נבוכדנצר) הרי ששים ושבע, ושלש של בלשאצר, הרי שבעים, ומכבוש יהויקים שהיה בשנת שתים של מלכות נבוכדנצר עד שנפקדו היה גם כן שבעים שנה שהרי בשנה ראשונה של כורש שמלך אחר דריוש המדי שהומלך אחר בלשצר (ולא מלך רק שנה אחת) נפקדה ירושלים, ומחורבן הבית אחר שבעים שנה נבנה ירושלים, היינו חמישים ושתים שנה היה עד שנפקדו, ושלש של כורש (עיין רש"י מגילה דף י"א ע"ב ד"ה שנים מקוטעות) וארבעה עשר של אחשורוש, ודריוש בנה את הבית בשנת שתים למלכותו, וזה דריוש היה בנה של אסתר, ועיין סדר עולם רבה פרק כ"ח ומה שכתבתי שם. ולפי זה מה שאמר המדרש כי הנה הסתיו עבר אלו שבעים שנה שעשו ישראל בגולה, היינו מכבוש יהויקם עד שנפקדו. ואמר הגשם חלף הלך לו אלו חמישים ושתים שנה משחרב הבית עד שנעקרה מלכות כשדים, קשה שהרי עד שנעקרה לא היה רק חמישים ואחד שנה, וגם מה שמקשה המדרש ולא שבעים שנה הן אין לו שום פירוש. לכן נראה גירסת הילקוט, וזה לשונו כי הנה הסתיו עבר אלו שבעים שנה של בבל (רצה לומר של מלכות בבל) הגשם חלף הלך לו אלו חמישים ושתים שנה מלכות מדי (וטעות סופר הוא וצריך לומר אלו חמישים ושתים שנה שעד מלכות מדי, היינו שנהרג בלשצר והומלך דריוש מדאה) דבר אחר כי הנה הסתיו עבר אלו שבעים שנה שעשו בגולה, והלא אינם אלא חמישים ושתים (רצה לומר דעיקר הגלות משנחרב הבית עד שנפקדו לא היה רק חמישים ושתים) אמר רבי לוי צא מהם שמונה עשרה שנה כו':

עבדא בישא כו'. עבד רע עלה והחריב בית אדוניך הקדוש ברוך הוא, שבני אדוניך אלו ישראל אין שומעין לו:

הגיע זמן של ערלה שתזמור. נראה דכאן הוא מיותר, או אפשר שבגולה בטלו מהם המילה, וכן צריך לומר לקמן:

להשמיד. נוסח אחר ליזמר (אות אמת) שיבנה ולזמר שם שירה:

שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה. כל זה יתיר פה (אות אמת):

ומשוח מלחמה. עיין בסוכה פרק החליל (נב, ב) שיש שם שינוי במאמר זה:

המכריז ואומר. אינו בנוסחאות אחרות אלא שנאמר מה נאוו (אות אמת):

והרשעים כלים. והרשעים דומים לפגי תאנה כדלעיל:

שבוע. פירוש שמיטה, ועיין כל זה בפרק חלק (סנהדרין צז, א):

והמטרתי על עיר אחת. שיהא מעט מטר ויהי רעב במקום זה ושובע במקום זה:

חצי רעב. רעב מעט שלא יהא שובע בשום מקום:

והתורה משתכחת מישראל. מתוך שאין להם מה לאכול על דרך (אבות פרק ג משנה יז) אם אין קמח אין תורה:

בששית קולות. יצאו קולות שבן דוד בא, לשון אחר קולות מתקיעות שופר שנאמר (ישעיה כז, יג) יתקע בשופר גדול:

בשביעית מלחמות. בין אומות העולם לישראל:

במוצאי שביעית. בכמה מקומות קרי לשמינית מוצאי שביעית, ולפי שהיא השנה הסמוכה לשבוע העברה קרי ליה שבוע שבן דוד בא:

אתת כהדא. דהוי הכא שנה אחת רעב שנה אחת שובע ואף על פי כן לא בא בן דוד (רש"י):

בית הוועד. מקום שתלמידי חכמים מתוועדין שם ללמוד תורה יהיה לבית זנות, שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם, מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם (רש"י סוף מסכת סוטה):

והגבלן. מקום ששמו כך כדכתיב בספר יהושע (יג, ה) והארץ הגבלי, ויתכן שחבל ארץ ההיא נקראה בשם גבלן על שם העיר גבל אשר היתה תכונתה שמה ונזכרת גם כן במדרש (קהלת (א) פסוק (ד) דור הולך ודור בא [סימן ב]) ר' לוי ור' יעקב גבלאי בשם רבי חנינא. ומצאתי בספר מערכי לשון, והגבלן ישום בהררם שעיר (בראשית י"ד, ו) תרגם יונתן בן עוזיאל דבטוריא רמיא דגבלא, וכן (שם ל"ב, ד) ארצה שעיר תרגם יונתן בן עוזיאל לארעא דגבלא, ואולי על זה יכוון כאן שבעל ארץ הגבלן ישומם:

ישום. ישתומם:

ואנשי הגליל יסובבו. בחלק גרס ואנשי הגבול יסובבו, ופרש"י אנשי גבול ארץ ישראל, לישנא אחרינא אנשי גזית סנהדרין:

וחכמת הסופרים תסרח יראי חטא כו'. כלל מעלות השכליות והמדות שבכולם יהיו נמאסים בדור ההוא. והרב מורנו הרב אברהם בן הגר"א פירש וחכמת סופרים תסרח מלשון (שמות כו, יב) וסרח העודף, ורצה לומר שלעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה (פסחים ג, ב), אבל הסופרים והחכמים ההמה יאריכו נאום ולא ינאם לאזני שומעם, עד כאן לשונו:

ופני הדור כפני הכלב. דדמין ממש לכלב, לישנא אחרינא כפני הכלב שלא יתביישו זה מזה (רש"י). עוד אפשר לפרש כי הכלב נאמן לאדוניו, ואמר שפני אותו הדור יהיה כפני הכלב שמראה לפנים כאילו הוא אוהב, אבל לבו בל עמו, כי לפי האמת האהבה שהיא נראה לפנים היא נעדרת בלב, ועל זה אמרו בפרק בתרא דסוטה (מז, ב) ואין הדור רואה אלא לפנים. והזקוקין (תנא דבי אליהו זוטא פרק טז) פירש כי מנהיגי הדור יהיו שפלים כמו מנהיגי הכלבים, עוד פירש כי פני הדור אלו הם העשירים שבדור, כמו שפרש"י בפרשת מקץ על הפסוק (בראשית מא, נו) והרעב היה על כל פני הארץ מי הם פני הארץ אלו העשירים עד כאן לשונו, רצה לומר שהעשירים שבדור יהיו כילים וקמצנים בממונם ואכזרים מליתן כלום לעניים, כמו הכלב שהוא כילי ואכזר מליתן לחבירו כלום, כמו שפירשו המפרשים (שמואל א' כ"ה, ג) על הפסוק ושם האיש נבל וגו' והאיש קשה ורע מעללים והוא כָלִבִּי, ופירשו המפרשים שהיה קמצן וכילי ואכזר מליתן כלום מסעודתו הגדולה לעבדי דוד:

ותהי האמת נעדרת [וסר מרע משתולל]. וכתיב בתריה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וגו' וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו וגו' וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וגו' שמע מינה דקאי על ימות בן דוד:

להיכן הולכת. בגמרא ובתנא דבי אליהו הכי איתא שם מאי ותהי האמת נעדרת, דבי רבי ינאי אומר הולכת ויושבת לה עדרים עדרים במדבר, ורצונם לומר דלא יוכל לפרש כדעת המפרשים פשטא דקרא שהוא לישנא דחסרון, כלומר שיחסרו אנשי האמת, א"כ הוי ליה למימר בהדיא ותהי האמת נחסרת, לכן קאמר שפירושו הולכת ויושבת לה עדרים עדרים, רצה לומר שיהיו אנשי אמת אך המה יברחו מקבוץ בני אדם, כי ישנאו אנשי שקר אותם ויברחו בהחבא מפניהם, וזה שסיים הפסוק וסר מרע משתולל אין הכוונה שאמת הוא שהסר מרע הוא משתולל ושוטה, רק בני אדם יחשבום לשוטים כמשפט הלצים אשר חכמים המה ללעוג ולשחוק, והסר מרע לא יאבה באלה על כן יחשבום לסכל ושוטה:

עד שהראשונה קיימת. שלא כלתה צרה ראשונה, שניה ממהרת לבא:

הנערים ילבינו לזקנים. כלומר יחרפו ויביישו לזקנים (רש"י):

ויעמדו הזקנים בפני הנערים לכבדם. והיינו דאמרי (סוטה מט, ב) בעקבות משיחא חוצפא יסגא (רש"י):

בת קמה באמה. לְחַרפָהּ ולביישה (רש"י):

ויקר הווה. בחלק גרס והיוקר יעות פירוש מכובד שבהם ימי עוותן ורמאי. לישנא אחרינא היקר יעות שלא יכבדו זה את זה, יקר כבוד. ובסוף מסכת סוטה גרס והיקר יאמיר, ופירש בעל תוספות יום טוב שהכבוד יהיה נאהב מאד לרדוף אחריו, מלשון (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום שפרש"י מלשון אהבה:

והיין יסריח. בחלק גרס והיין ביוקר, ופרש"י ז"ל אף על פי שהגפן יתן פריו אפילו הכי יהיה היין ביוקר, משום שלא יהיה בפרי עצמו ברכה. לישנא אחרינא שיהיו כולם רודפים אחר היין (מרוב צער) ומשתכרים, ומתיקר היין אף על פי שיהיה הרבה יין בעולם:

ואין תוכחות. שאין בר ישראל יוכל להתווכח עמהם להשיב להם תשובה נוצחת כהוגן להוציא המינות מלבם:

מהו יונתי. ר"ל דהיה לו לומר יונה בחגוי הסלע, כן הוא בהדיא בשמות רבה פרשה כ"א (סימן ה):

ויהי אפרים כיונה פותה. אלמה דיונה רמז לפתיות ותמימות הילכך יונתי על שם שהם תמימים לי:

אצלי הם כיונה פותה. כן צריך לומר ופירושו נוח להתפתות:

שבטים משולים כחיות. משום דחזר יעקב וכללם כאחת בבראשית רבה פרשה צ"ט (סימן ד):

מן השבת ומן המילה. אין הכי נמי מכל המצות, אלא נקט הני משום דעל הני גזרי גזירות טפי וכמו שגזר אנטיוכוס, משום ששבת ומילה הם יסודי התורה, כי מצות שבת מורה על חידוש העולם ושיש בורא שברא את העולם כרצונו וחכמתו וזהו קבלת מלכות שמים, ומילה מורה על קבלת עול מצות והוא האות בבשרנו שאנחנו עבדיו לשמור מצותיו חוקותיו ותורותיו יתברך:

כי פקד ה' וכשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה ויצעקו אל ה' התחיל משה אף הוא מתפלל לפני המקום אמר הקדוש ברוך הוא כו'. כן צריך לומר. ועיין שמות רבה פרשה כ"א:

אין למלכא למה נבוכדנצר. כן הוא בויקרא רבה פרשה ל"ג (סימן ו), ועיין במדבר רבה פרשה ט"ו (סימן יד [יא]), ובתנחומא סדר נח (סימן י) וסדר בהעלותך (סימן ט) ומה שכתבתי שם:

אלא כך אמרו לו כו'. וזה לשון בעל מנחת שי מלת מלכא באתנחתא ומלת נבוכדנצר בזקף קטן וברביעי שהוא התחלת דבור, שאמרו לו נבוכדנצר לא תשחין וגו' וקראו לו בשמו ולא קראו לו מלכא:

וגולגליות כו'. שמות מיני מסים הם:

נבוכדנצר נבח ככלבא כו'. דרש נבוכדנצר נוטריקון נבו כד נצר, ומפרש נבו נבח, וכד קולתא, דכדה על שכמה (בראשית כד, מה) מתרגמינן וקולתא, ונצר נצר כצרצרא, ופירושו שבכעסו נבח ככלב והתמלי חימה ככד הנפוח, וצעק כצרצורא שהוא מין עוף כדפירשו קצת המפרשים (יפה תואר):

בסיני אנכי ה' אלהיך. פירוש ששני דברות הראשונות שמעו מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו (ידי משה):

על שם לא תשא. הכוונה לזה דאיתא לעיל פרשה זו סימן י"ח שהשביע את ישראל בדורו של שמד שימסרו נפשם על קדושת שמו (ידי משה):

לקמפין. פלטין רחב ששוחק שם המלך, והמוסף הערוך כתב פירושו בלשון רומי שדה מרווח הן לטייל הן לצחוק:

מה עשה הקדוש ברוך הוא חיזק כו'. אף שעשה הקדוש ברוך הוא כן כדי לטובעו בים לדונו מדה כנגד מדה על שהטביע ילדי ישראל בים, מכל מקום וכי קצרה יד ה' מלהושיעם בלא צער זה, וגם לחזק את לב פרעה גם כן (תולדות נח [בשמות רבה שם]):

מהו הקריב. שהוי ליה למימר קרב, אבל הקריב משמע הקריב אחרים:

כיון שראו אותם. פירוש כיון שראו ישראל את מצרים:

השמיעיני את קולך זו השירה. בילקוט גרס השמיעיני את קולך וייראו מאד ויצעקו:

בסתרו של סיני. וכדאיתא בילקוט יונתי בחגוי הסלע שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחתיו שנאמר (דברים ד, יא) ותקרבון ותעמדון תחת ההר:

כהטבת הנרות כו' כהטבת הקטרת. ביאורו שהטבת הקטרת אי אפשר זולת אמצעי כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות תמידים (ה"ט) וזה לשונו אין המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר, ואם כהן גדול הוא אומר לו הממונה אישי כהן גדול הקטר, אבל הטבת נרות אי אפשר על ידי אמצעי שאם כבה נר אחר לא יוכלו להדליקה על ידי אמצעי מנר אחר שהדליקו מהמנורה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות תמידים ומוספים (הי"ג) כל נר שכבה מהם מדליקו מנר חבירו ואינו יכול להדליקו בנר אחר, וקמיפלגי הנך תנאי אם מה שאמר הקדוש ברוך הוא הטיבו אשר דברו קאי למה שדברו קודם מתן תורה שלא היו רוצים על ידי אמצעי רק רצונם היה לראות מלכם בלי אמצעי, וזה כהטבת נרות שהיה בלי אמצעי, או הטיבו אשר דברו קאי למה שדברו אחר מתן תורה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שהיו רוצים לשמוע על ידי אמצעי, וזהו כהטבת קטורת שהיה על ידי אמצעי (יד יוסף):

וירא העם כו'. שזכו ישראל לראות כל זה משום שהיו נעשים אש כולו רוחני ונזדכך חומר גופם על ידי שבטל מהם זוהמת הנחש אז ונעשו כבריה חדשה:

הראיני את מראיך זה התלמוד כו'. ובספר ישן גרס הראיני את מראיך זה מעשה הטוב השמיעני את קולך זה התלמוד, וכן מוכח לקמן (מתנות כהונה), וכן הובא נוסחא זו בספר נפוצות יהודה, וזהו שמסיים אחר כך כי קולך ערב זה התלמוד ומראך נאוה זה מעשה הטוב:

גדול הוא המעשה. בשביל שהמעשה היא השלמת האדם שיושלם האדם בעצמו על ידי המעשה, שהרמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידין, ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, ובודאי מעלת השכל הוא יותר אפילו מן המצות דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי אף כי לא ידע טעם המצוה, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם, שאדם שלם, זה יותר גדול, למשל כי אף שהיין יותר נחשב מן הלחם כי היין משמח אלקים ואנשים, מכל מקום הלחם מפרנס ומשלים את האדם, ולפיכך מעלת הלחם שבו יושלם האדם, יותר עליון מן היין שהוא תוספת המדרגה ולא יושלם האדם על ידו, וכך המעשה שהוא השלמת האדם, הוא יותר מן התורה שאינה השלמת האדם, ולפיכך סבר ר' טרפון גדול המעשה, ורבי עקיבא סבירא ליה התלמוד גדול שהיא שכלית ובודאי מעלת השכל היא יותר אפילו מן המצות.

נמנו וגמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. פירוש שהתלמוד שתיהן בו שהוא בעצמו מעשה שהוא מצוה, ומביא לידי מעשה (נתיבות עולם נתיב התורה) נמצא שניהם בידו, שבמעשה אין בידו תלמוד, ובתלמוד אף שהיא בעצמה מעשה שהיא מצוה מכל מקום אין בידו שאר מעשה מצות, אך לפי שהיא מביאו לכל המעשה מצות, הרי שתים בידו, וטובים השנים מן האחד:

על דעתיה דרבי מאיר. כלומר בשם רבי מאיר:

באוהל מועד. עיין לעיל פ"א סימן י"ב, פלוגתא דרבי מאיר ורבנן:

וירונו שירה נאה אמרו כו'. וכדאיתא בילקוט שם וירא העם וירונו לכך נאמר רננו צדיקים בה', רננו צדיקים לה' אין כתיב כאן אלא בה' בזמן שהם רואים אותו, וכן אתה מוצא וירא ישראל את היד הגדולה התחילו מרננין אז ישיר משה וגו':

עד היכן עמד להם אותו הקול. שקול זה היה להם זכות גדול כדאיתא בילקוט יתרו רמז רע"ו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו לא ענו בחנופה ולא קבלו זה מזה אלא השוו כולם לב אחד ואמרו כל אשר דבר ה' וגו':

להשמיע קול אחד. וזה מרמז על ויען כל העם קול אחד ויאמרו וגו':

ארבע העגלות כו'. פסוק הוא בפרשת נשא, ומפרש בבמדבר רבה פרשה י"ב (סימן יח) שאותן הבקר הקריב שלמה:

פסחא. כשאוכלים את הפסח בבית ואומרים עליו הלל עולה למרום:

ומתברא אגרייא. כן צריך לומר, וכן הוא בפסחים דף פ"ה סוף ע"ב, ופרש"י לקול המולת ההמון ההלל דומין כאילו הגגין מתבקעין, שהיו אומרים הלל על הפסח כדתנן פסחים דף צ"ה הראשון טעון הלל על אכילתו, עד כאן:

כי קולך ערב זה השיר. והיינו שיר הלוים על הדוכן ממש:

מפני מה נתעקרה רבקה כו'. דייק זה מרכתיב ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, והיה לו לאקדומי העקרות תחלה ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק כדאקדים קרא לעולם העקרות לסיבת הלידה, אלא דהכי קאמר בכדי שיעתר יצחק היתה עקרה כי לא רצה ה' לפוקדה אלא בתפלה כדי שלא יאמרו אומות העולם שתפלתם עשתה פירות, ורצה לומר כדי שלא יהיה להם פתחון פה לקבל שכר שתפלתן עשתה פירות (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה ס' סימן י"ד:

מפני מה נתעקרו אמהות. שכל הארבעה אמהות היו עקרות כדאיתא במדרש אגדת בראשית פרשה נ"ב בהדיא, וכן איתא בבראשית רבה פרשה ע"א, אבל בילקוט ראובני סדר ויחי איתא בשם ספר הפליאה שלאה לא היתה עקרה, ועיין בתנחומא סדר (וארא) [וירא] ומה שכתבתי שם:

כדי שלא יהיו מתרפקות. כן צריך לומר, וכן הוא ביפה תואר בבראשית רבה פרשה מ"ה סימן ה' בשם מדרש דכאן, ופירש שעל ידי שהן עקרות לא יהיה להם געגועין על בעליהן מצד נויין, שמצד העקרות יתבזו בעיניהם, ולא יהיה בטחונם באהבת בעליהן רק יהיו עיניהן נשואות לשמים, ובורר שם הגירסא כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין עד כאן, ופירושו שיהיו דופקים על לב בעליהן בנויהון, שעל ידי העיבור יתכערו, ולכן נתעקרו שישארו בנויין ויהיה להן געגועין על בעליהן, וזהו ומראך נאוה, וזהו לטובת הנשים:

מתרפקות. מלשון (להלן ח, ה) מתרפקת על דודה:

כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד. פירוש רוב השנים שנגזר גירות על זרע אברהם יצאו בלא שעבוד, דגירות נתקיים משעה שנולד יצחק כדאיתא בבראשית רבה פרשה מ"ד (סימן יח), וענוי ושעבוד היינו במצרים לבד, וארבע מאות שנה דקרא לא קאי אלא אגירות, ולפי שהשעבוד לא התחיל עד מות יוסף וכל אחיו, נמצא שרוב השנים היו בלא שעבוד, שמשנולד יצחק עד בואם למצרים קץ שנה ושבע עשרה שחי יעקב במצרים הרי מאתים ושבע בלא שעבוד, ואילו לא נתעקרו האמהות היו השבטים שעל ידם נתגלגלה ביאתם למצרים קודמין בעולם והיו יורדים למצרים מקמי הכי ויעקב והשבטים מתים מקמי הכי והיה השעבוד קודם (יפה תואר ועיין שם עוד):

כדי שיהנו בעליהן בנויין. שלהיותם פרושים מתענוגי העולם צריך יופי טפי בנשותיהם כדי שיתעורר לבם לדבר מצוה (יפה תואר):

היא מתעכרת. כן צריך לומר בכ"ף, וכן הוא בבראשית רבה:

ככלה בתוך חופתה. וברבה שם מסיים והיו מטרונות באות לשאול בשלומה של שרה, פירוש כדי לראות בהוד יפיה שהיתה ככלה:

לשמוע שיחתן. פירוש תפלתן. וטעם תאות תפלת הצדיקים, כדי שיכירו שטובתן מחסדו יתברך ולא מהשתדלותם או מזלם או זכותם (בעל העקרים בשי"ז). ועיין בתנחומא סדר תולדות (סימן ט) ומה שכתבתי שם:

יונתי אומר לכם מפני מה העקרתי אתכם כו'. ורמז העקרות בחגוי הסלע שהן כסלע שאינו עושה פירות, וכן בסתר המדרגה שנסגר רחמן הפך ויפתח את רחמה, הראיני את מראיך שהוא הראותו את פני ה' כלומר שיכוון לבו אליו ולא יחשוב שמקרה קרה לו או כחו ועוצם ידו. ולפי שהתפלה אפשר במחשבה לבד וכמו שאמרו (תענית ב, א) אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ובאמת הקדוש ברוך הוא מתאוה לשיחתן שגם הדבור סגולה מצד עצמו, לכן אמר השמיעיני את קולך, וזהו שאמר כי קולך ערב ומראך נאוה, ובזוהר (ח"ג סא, א) מפרש ומראך נאוה שבזכות מעשיהן הטובים דיוקניהון חקוק למעלה בכסא הכבוד:

דעכו כפשתה כבו. ובמצריים איירי כדמוכחי קראי שם:

שמרו אותם ליאור. להשליכן ליאור, וכן הוא לקמן:

במה נדונם כו'. ורצה לומר שמדת הקדוש ברוך הוא לשלם מדה כנגה מדה, לכן אי אפשר לדונם באש דכתיב כי באש ה' נשפט, וכן לנו יגמול (רש"י). ועיין בפרק קמא דסוטה (יא, א) ובשמות רבה פ"א (סימנים ט, יח) ופרשה כ"ב (סימן א):

אני גוררו כו'. ואנכי נשבעתי שלא להביא מבול על העולם, אבל לא נשבעתי שלא תבואו אתם בתוך המים (תנחומא) [עיין סוטה שם]. ולמד זה מקרא כי מי נח זאת לי גופא, דכתיב שם מעבור מי נח עוד על הארץ, דהיינו לשטוף מקום היבשה דוקא, אבל הוא מביא הבריות בתוך הים לשטוף אותם (מהרש"א):

שנאמר יגירוהו ער ידי חרב. רצה לומר שגוררם אל החרב היינו הים שהיה חרבם כמו שמפרש המדרש והולך, מנת שועלים יהיו היינו המצרים שנקראו שועלים:

המנה הזאת. פירוש השקיעה בתוך הים, תהיה מתוקנת לשועלים אלו המצריים:

שועלים קדמאה מלא. ובמסורה אינו כן אלא תרווייהו חסר:

לשעלו של ים. פירוש לים שנמדד בשעלו של מקום כדכתיב (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים:

קיניגין מכללו כו'. כתב אות אמת שבנוסחאות אחרות לא גרסינן ליה עד אחריהם בים, ואיש בקי בלשון ערבי אמר שרצה לומר המלחמה תכסיסה הוא לקבץ ההמון המפוזר סביב הראש נושא הדגל ומתוך אותו הקיבוץ הניצוח יותר קרוב. וכלל הענין הוא לפרש הגדול שבכל הנסים מה שגררם מבית מושבם לתוך הים. ובספר ישן גרסינן קינוגין ועתיירין כמה דאת אמר מוציא אסירים כו' (מתנות כהונה):

קול חבירו. כלומר של קטן כמוהו:

הדא הוא דכתיב אחזו לנו שועלים. אלו מצריים גדולים, שועלים קטנים אלו מצרים קטנים, מחבלים כרמים אלו ישראל הגדולים, וכרמינו סמדר אלו היונקים, ומנין שנקראו ישראל כרם שנאמר (ישעיה ה,ז), כי כרם ה' צבאות בית ישראל, כן הוא במדרש משלי סימן י"ט:

רבבה וגו'. (רבבה כו') משמע לא חסרת ממה שהשליכו ממכם ליאור שהרי אותם רבבה נתמלאו לכם במספר:

שש מאות כו'. ולכל אחד ואחד מהם הושלך בן אחד ליאור לפחות, הרי ששים רבוא (מתנות כהונה) ועיין בענף:

האיסכוליות. בתי מדרשים ששם לומדים התינוקות נקרא סכולי בלשון יון (ערוך):

למנינם. לפי חשבונם היו אחר כך המצריות הולכין כו':

אחזו. משמע דבר הנאחז ביד לשימור:

אלו עשו כו'. בספר ישן גרס מלמד שאף זרעו של עשו היה משתתף עמהם במצרים כדי לשעבד בהם שנאמר הנה קטן וגו' (אות אמת):

איספתרין. פירוש אנשים מלומדי מלחמה (מוסף הערוך):

ננס. פירושו בלשון יוני ורומי איש קצר קומה, ודברים קצרים, תרגום ירושלמי או דק (ויקרא כא, כ) או ננס:

מקרו ליפארוס. תיבה אחת מקרולפרוס, ופירושו ארוך וקל בלשון יוני (מוסף הערוך):

ואין רב הוא. ואם גדול הוא כדבריהם הרי לפי גודל השור צריכין טבח גדול והוא הקדוש ברוך הוא:

מי גרם לכרמנו להיות מחובל וכרמנו סמדר. ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ וגו' ולא מצאתי. כן צריך לומר. ורצה לומר שדרש לכן עלו שועלים בפרצות לחבל כרמים בשביל שכרמנו סמדר ענבים שלא בישלו פרין, רצה לומר שאין בו צדיקים גמורים שבפרי מעשיו יהיה יכול לעמוד בפרץ שאז היה ניצול כקרא דיחזקאל שאמר לא מצאתי אילולי נח וגו' (רד"ל):

במקניאין. נוקם נקמתי:

במכעיסין. גם אני נוקם במכעיסיו כדמפרש ואזיל:

שזבחתי כו'. זבחתי צאן לפסח שהם אלהי מצרים:

רחמי טבא. אוהבי הטוב לא יחסרו טובתך ממני לעולם:

מה בחזקה בחירופין וגידופין. כמו שנאמר (מלאכי ג, יג) חזקו עלי דבריכם (שוחר טוב מזמור ב'):

אתייסר כו'. נתייסר מן השמים וחשש בחולי נקרא צמרמריא (כן צריך לומר תיבה אחת) והוא חולי קדחת שיש בה קור וחום, עלה ר' חנינא לבקרו, ואמר לו מה יש עליך, כלומר עד כמה הכביד עליך החולי, אמר לו ישנו עלי יותר מכדי כחי:

אמר עלוי מלה כו'. היה אומר עליו לחש דבר מה, והוא קיבל עליו נופש ונחת. לאחר ימים נחלה ר' חנינא כו':

הוי אומר האל הנאמן. כמה דאת אמר (דברים כח, נט) חלאים רעים ונאמנים, וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה דף נ"ה ע"א נאמנים בשליחותם (רד"ל):

לא אנא כו'. אין אני חפץ בהם ולא בשכרם, שלפי שהיה היסורים קשים עליו עד שביטל מחמתם לימוד תורה לכך אמר לא אנא כו' ועיין ברכות דף ה' ע"ב:

אמר ליה למה לית את כו'. אמר לו ולמה אין אתה אומר דבר זה שהיית אומר עלי וקבלתי נחת. אמר לו כשהייתי מבחוץ הייתי ערב בעד אחרים, ועתה שאני נתון בפנים וכי אין אני צריך אחר שיערב בעדי, והוא כמו שאמרו במס' ברכות דף הנזכר לעיל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים:

שרביטו. שבט מוסר ה', והוא על מדרך (מיכה ז, יד) רעה עמך בשבטך:

שתי פרות כו' הפשתני כו' היוצר כו'. לפי שהנסיון אפשר אם בבחינת המנוסה ואם בבחינת המנסה, ואם בבחינת הרואים, ורבי אלעזר סובר שהוא בבחינת המנסה שהשם יתברך מתכבד בעיני האנשים כשהצדיקים סובלים יסוריו באהבה, וזהו משל בעל הבית עם הפרות, ור' יוסי ברבי חנינא סובר שהוא בבחינת המנוסה כדי שיוציא שלימותו מן הכח אל הפועל וכדי להוסיף לו שכר תחת אשר הערה למות נפשו ונדכה ביסורין, וזהו משל הפשתן שההקשה משביחו, ורבי יוחנן סובר שהוא בבחינת הרואים שידע שלב הצדיק שלם עם אלהיו, וזהו משל הקנקנים שבדיקתן כדי להכירם לרואים שיקנו מהם. ועיין ביפה תואר בבראשית רבה פרשה נ"ה (סימן ב):

שנאמר ה' צדיק יבחן. משום דקשה מאי ה' צדיק יבחן ורשע וגו' כי מה ענין זה לזה, דה' צדיק יאהב ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו מיבעי ליה, שהם דברים נגדיים, ולפיכך מפרש שהצדיק יבחן והרשע ישנא מנסותו (יפה תואר):

ותשא אשת אדוניו כו'. שיוסף נתנסה בה:

אינו מקיש עליו ביותר. רצה לומר דעל כרחך צריך להקיש עליה, אלא שאינו מקיש עליה ביותר. ועיין ביפה תואר:

פוקעת. פירוש נקרע:

פיחה. הפחה, רוח המפריש ומחלק בין דבר לדבר, כלומר לדחותן בנשיבה בעלמא כמה דאת אמר (תהילים י, ה) כל צורריו יפיח בהם, כלומר בנשיבת רוח היום של הגאולה תנוס חשכת לילה של גלות, וזה שאמרו באגדת בראשית ריש פרק ל"ו יפיח יומא ואינון ערקן, רצה לומר כמעט קט ואיננו (רד"ל):

בלילן. הגלות נקרא לילה כמה דאת אמר (ישעיה כא, יא) שומר מה מליל:

שני צללים קשים של טיט ולבנים. שהיו מחשכין עליהם האור בקושי השעבוד של טיט ולבנים כמו שמחשיך הצל את היום:

הגוי. לא היה לו לכתוב רק הגוי וכתיב גם את הגוי לרבות ארבע מלכיות ועיין בבראשית רבה פרשה מ"ד (סימן יט), ובדברים רבה פ"א ובתנחומא פרשה וירא:

ר' יודן אמר גירות כו'. פירוש דקשה ליה קרא דכתיב כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, הא לא היה גלות מצרים אלא מאתים ועשר שנה, לכן פירש שהכי קאמר קרא כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, והגירות והעבדות והעינוי בין הכל יהיה ארבע מאות שנה.

ואפילו באיספטלייה שלהן. פירוש אפילו הזמן שהיו האבות בעיר המוכנת להם דהיינו בארץ כנען, גם כן נחשב לחשבון הארבע מאות שנה, והיינו משנולד יצחק, כדאיתא בבראשית רבה פרשה מ"ד (סימן יח) וזה לשונו כי גר יהיה זרעך משיראה לך זרע. ועיין בבראשית רבה פרשה הנזכר לעיל ששם הגירסא נשתנה, והיפה תואר שם הסכים לגירסת הערוך והילקוט שגרסו גירות ועבדות עינוי בארץ לא להם, ארבע מאות שנה לאספטליא שלהם, ופירושו כתב היפה תואר וזה לשונו פירוש שאין ארבע מאות שנה דבק לגירות ועבדות וענוי, אלא ארבע מאות שנה פירושו שבסוף ארבע מאות שנה ישובו לארצם לעיר המוכנת להם, ומינה נדע שהימים הנשארים בירידתן למצרים עד תשלום הארבע מאות שנה יהיו בגלות, וארבע מאות שנה נמנות משנולד יצחק. ולפי זה לא נתן קצבה לזמן הגלות כי לא אמר אלא לסוף ארבע מאות שנה משיהיה לך זרע ישיבו לארצם, עד כאן לשונו:

שאני נהפך להם ממדת הדין כו'. דרש סב לשון סובב ומתהפך ממדה למדה וכן הוא בילקוט:

וממהר גאולתכם כצבי וכאיל. כן צריך לומר וכן הוא בילקוט:

לאורזליהון דאיילתא. פירוש איל בחור:

עד שארתיח היום. פירוש עד יום שהצתי אותם באש.

כמה דאת אמר באש עברתי אפיח עליך שפירושו שאמר הקדוש ברוך הוא באש עברתי אפיח עליו האש פירוש על עמון, שנבואה זו נאמרה על עמון:

הצללים אלו צללי יגון ואנחה. רצה לומר כמה דאת אמר (ישעיה לה, י) ונסו יגון ואנחה, וכן הוא באגדת בראשית שם:

וממהר גאולתכם כצבי וכאיל. כן צריך לומר:

על הרי בתר רבי יודן אמר כדי שיתלו המלכיות בתר אוריהון. כן צריך לומר. פירוש דורש הרי בתר אין הרים אלא מלכיות (ספרי סדר האזינו פיסקא ש"ך) ובתר מפרש ליה אחרי בלשון ארמי, ואוריא פירושו אוצרות (עיין ערוך ערך אריא). וקאמר ר' יודן שצריכין אנו להתמהמה בגלות עד שיטלו המלכיות כל שכר פעולתם הטובה:

אמר רבי לוי בר חיתא כד תתב מלכותא בתר סולא. סולא פירושו רוממות והגבהה, כמו (איוב כח, טז) לא תסולה בכתם אופיר (ועיין ערוך ערך סל הראשון) ורצה לומר שאני מהפך לכם ממדת הדין למדת רחמים אחר שיטלו המלכיות כל רוממותם:

בבית תר. זה ביתר:

ארבע מאות רבוא אלף בני אדם. ואות אמת כתב שצריך לומר שמונים אלף רבוא בני אדם, וכן הוא בבראשית רבה פרשה סה סימן י"ז: