ארבע מלכיות. היינו בבל ומדי ויון ואדום, ומצרים לא חשיב, דשובי על העתיד נאמר וכשנאמר פסוק זה כבר יצאו ממצרים (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה ס"ו (סימן ב):

תוך ידיהן בשלום ויוצאין לשלום. ובבראשית רבה פרשה הנזכר לעיל איתא בהיפך תוך ידיהם לשלום ויוצאין בשלום. וענין הכניסה ויציאה בשלום הוא שאף על פי שנכנסו לגלות במלחמה ורעה גדולה לא נאבדו אלא נשאר שֵם ישראל, וכן כשיצאו ממנו על ידי מלחמה לא יזוקו (יפה תואר). אי נמי אשלימות האמונה קאי כי אף על פי שנכנסו על ידם בצרות רבות אשר לא הורגלו בם, מכל מקום לא החליפו דתם אלא נתקיימו בשלימות אמונתן ויוצאים בשלום (נזר הקודש):

אומה ששלום חי העולמים מתנהג בה. כלומר חי העולמים הנקרא שלום הוא מתנהג בה פירוש מהלך בה, כי כל מקום שהמשכן היה נוסע היתה שכינה נוסעת עמו:

אומה שמסיימים לה שלום. צריך לומר אומה שמשימים לה הכהנים שלום (אות אמת). והוא כלשון המקרא וישם לך שלום, וגירסתינו מסיימים אפשר פירושו לשון ציון וחשיבות מלשון המסויים:

הנני נוטה אליה כנהר שלום. כלומר שמאז יהיה השלום בריבוי כנהר שאינו פוסק וכן הוא אומר (ישעיה נד, יג) ורב שלום בניך, והוא רומז על מדרגת השלום שלמעלה (נזר הקודש):

שמשלמת איסטטיונו של עולם. פירוש משלמת עמידתו של עולם, כלומר שהן קיימין בעולם הזה ובעולם הבא (ערוך):

אין באות אלא בזכותה. ולפי זה פירוש השולמית שהיא משלמת צורך העולם, ומביאה שלום ושלוה בעולם (יפה תואר):

הדבר תלוי ודכוותיה כתיב יפתח ה'. כן צריך לומר (אות אמת):

מתגמגם. צריך לומר מתמוגג (אות אמת) ועיין ריש מדרש תנחומא וריש רות רבה. והכוונה למה שאמרו חז"ל (שבת פח, א) שהקדוש ברוך הוא התנה תנאי עם מעשה בראשית שאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזרו לתהו ובהו:

ביסס. לשון כַּן ובסיס:

אנכי כו'. רצה לומר מה שקיבלו עשרת הדברות שפתח באנכי, שקיום התורה תכלית העולם ואין לו מציאות בלתה:

אומות העולם אומרים לישראל כו'. ולפי שישראל משועבדים בארבע מלכיות, וכל אחת מהם אומרת כן לישראל, לכך הזכיר ארבעה פעמים שובי שובי רצה לומר שובי לאמונתינו:

אתם מתים כו'. השולמית דרש נוטריקון משלמת למיתה, וכן עלמות נוטריקון על מות (מתנות כהונה):

ולו לעצמו. יתר (אות אמת), או אפשר שצריך לומר ולא לעצמו פירוש לו אתם גומלים טובות ולא לעצמכם שאתם נהרגין:

באו לכם אצלנו כו'. פי' אומרת שובי לכם אצלנו, השולמית אתם המשלמת למיתה על אלהיכם, ונחזה בך כלומר נעשה מכם שלטונים וניתן לכם כל מיני ממשלה והוא מלשון ואתה תחזה מכל העם.

וישראל משיבין להם מה תחזו. מה גדולה אתם יכולים ליתן בשולמית כלומר לאומה שמשלמת עצמה למיתה, שמא אתם יכולים למצוא בדמיון כשמחה שנעשה ליעקב אבינו וכו':

אפרכין. אפרכוס בלשון ישמעאל בַאשֶה, והוא מושל על עיירות רבות וכולן נקראות אפרכיא שלו (מעריך):

ואתון אינון כו'. רצה לומר ושנעשה מכם דוכסין ותהיו אתם מראית עינו של עולם ועיקרו, ועיין במדבר רבה פרשה ב (סימן ד):

וישראל משיבין להם מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים. מה מעלה ושולטנות אתם יכולין לתת לנו. כלום יש בכם כח לתת לנו כאותה מעלה של הר סיני שהיו בו שתי מחנות. מחנה ישראל ומחנה מלאכי השרת כענין שכתוב רכב אלהים רבותים. שמעתם מימיכם כו'. כן הובא הנוסחא בכד הקמח [ערך אמונה] (אות אמת):

כחולה. לשון סיבוב ועיגול הוא (אות אמת). וזהו דרך משל, ורצה לומר שקבלו פניו מאוד בשמחה רבה כאילו היו חלים ומרקדים לפניו בשובע שמחות, בהיותו מוכן לבא ליכנס לארץ הקדושה להיות נעשה מרכבה לכבוד השכינה עם בני פמליא שלה המה המלאכים הקדושים אשר כולם מקבלים שפע שבע רצון מקור רצון העליון בזכות הצדיק, ולפיכך שמחו לרגל ביאתו:

בשם רבי לוי אמר ששים רבוא מלאכים היו חלין ומרקדין לפני אבינו יעקב בצאתו מבית לבן. הדא הוא דכתיב ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ואין שכינה שורה פחות מששים רבוא. ורבנן אמרי מאה ועשרים רבוא ויקרא שם המקום ההוא מחנים. מחנה הרי ששים רבוא. מחנים הרי מאה ועשרים רבוא. כן צריך לומר וכן הוא בבראשית רבה סוף פרשה ע"ד. ורצה לומר שנאמר מחנה אלהים זה כלומר שהשכינה שורה עליהם, ואין השכינה שורה כראוי בשלימות בפחות מששים רבוא כדוגמת ישראל שלא נגלה עליהם כבוד ה' בסיני עד שהיו ששים רבוא ביחד, ואם היו חסר אפילו אחד מהם לא היה מתגלה עליהן וכדלקמן דברים רבה פ"ז (סימן ח), ורבנן אמרי מאה ועשרים רבוא מדכתיב מחנים המה שתי מחנות של שכינה:

ראש חולה. חולה פירושו עגולה, מלשון מחול הכרם דתנן בכלאים (פ"ד מ"ב) שפירושו סביב, וכלומר שיסדר הצדיקים סביבו בעגולה והוא יתברך יהיה באמצע, שהאמצע נראה לכל המסובבים. ומה שאמר שהקדוש ברוך הוא יהיה ראש לחולה הוא היותו באמצע כמו המרכז לעגולה שהוא ראש לעגולה לפי שהוא יסוד לעגולה:

בעלמות. פירוש בזריזות כדכתיב בתוך עלמות תופפות, או פירושו לשון העלם והסתר, והוא על דרך כי יצפנני בסכה, אי נמי כמו שאמרו בפרק אין מעמידים גבי עלמות אהבוך דברים מכוסים ממנו מתגלים לו:

כמחולת של צדיקים. רצה לומר הדא הוא דכתיב כמחולת המחנים היינו כמחולת הצדיקים ומחנתם:

אלא אינו מדבר אלא מפעמי רגלים. רצה לומר שדרש פעמי על פעמי רגלים דכתיב בהו (דברים טז, טז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ויהיה מה יפו פעמיך שהם שלש פעמים בשנה, ויהיה בנעלים מלשון עולים כלומר בזמן שעולים בפעמי הרגלים, או הכוונה דכל מי שאין רגלו יפה אינו עולה לרגל כדדרשו בגמרא (חגיגה ד, א) פרט לחיגר, לכן אמר הכתוב מה יפו פעמיך רצה לומר רגליך בשעה שאתה עולה לרגל. ותלה נאותן שהולכין בנעלים דכל הולך יחף הולך בצער כמו שכתוב (ירמיה ב, כה) מנעי רגלך מיחף, אבל הולכי רגלים הלכו בשמחה בקרבנותיהם של שמחה, כן כתב המהרש"א (חגיגה ג, א). אולם אין זה מההקיש המתהפך מהיפך להיפך, כי אף שהאמת שההולך יחף הולך בצער, עדיין אין ההולך בנעלים מתואר ביפה, ולכך התרגום הוסיף ואמר בסנדלים דססגונ"א כו' כלומר הנעל הסתמיי יכול הוא שיהיה מן העץ והעור הפשוטיי ולא נופל בו היפוי המשובח עד שנאמר מה יפו פעמיך, אין זה רק שרומז לססגוונא:

והלא פעמים הללו כו'. זה כמו דבר אחר מה יפו פעמיך בנעלים והלא פעמים הללו פעמים מגולים ופעמים מכוסים ואין יכול לשבח הפעמים שבתוך המנעול.

אלא מה יאיין עקיביך במסאנא רצה לומר במצות חליצת מנעול ושאר מצות התלוים במנעלים:

ברתיה דרחמי. דרש בת נדיב בתו של אברהם שנקרא נדיב היך מה דאת אמר (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (כדלקמן סימן ה' ובריש חגיגה) ואברהם נקרא אוהבו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבי, וזהו שאמר ברתיה דרחמי:

מה היו יפיין לפעמיך שהיו נועלין בעד כל הצרות. פירוש מה היו יפיין השלש פעמים בשנה שהלכת לרגל, שזכות המצוה הזאת היה נועל בעד כל הצרות כמו שמסיים והולך. ובתשובת הרשב"ץ ח"א סוף ס"ג הגירסא בעד כל החצרות, וכדלקמן ששכח לנעול דלתי ביתו כו' קשור בטבעות דלתותיו כו':

אימתי אילין כו'. מתי ילכו היהודים הללו להתפלל בירושלים ואנחנו נכנסין וגוזלין כל מה שבתוך ביתם ומחריבין אותן, הגיע הזמן ועלו זימן כו', מן דאתיין כו'. כשבאן האחים מירושלים היו מחלקים מן מה שהביאו מירושלים לכל שכנותיהם, אמרו להם השכנים אנה והיכן הייתם, ואמרו להם היינו בירושלים, אמרו להם ואימתי הלכתם, אמרו להם ביום פלוני, ואימתי באתם, ביום פלוני:

דלא שבקין כו'. פירוש לא עזבום, ולא יעזוב אותם:

אינון גובריא כו'. כלפי עצמם אמרו כן, אנשים הללו היו סוברים אימתי יעלו לרגל להתפלל בירושלים והם יכנסו ויגזלו כל מה שבבתיהם. ואין להקשות האיך עלה בלבבם כך, הא הקדוש ברוך הוא הבטיח (שמות לד, כד) לא יחמוד איש את ארצך. שאין שלילת החמדה סלוק החפץ מהלב, אלא בגמר המעשה (יפה מראה). ועיין בירושלמי פ"ג דפאה (ה"ז):

דאיתרחצו ביה. שבטחו בו:

בשני נעלים. כדמפרש לקמן בסמוך כשזה נועל זה פותח בטל ומטר:

פרגמטיטין. פירוש סוחרים בלשון יוני:

אפרגייס. פירוש הערוך זול ומעוט ריוח בסחורה בלשון יוני (מוסף הערוך):

שבתך. בשבוע זאת:

ואני שבתי. פירוש ואחר כך אני אפתח חנות שלי בשבוע שלי:

אתם נועלים לפני בחג כו'. שהחג הוא הרגל השלישי ופוסקין מלעלות לרגל, וגם פוסקים מהבאת בכורים ומעשרות (מתנות כהונה). וגם נועלים בעד מלאכתם שבשדות ונמנעים לעשותם. ואני נועל לפניכם בפסח שלא ירדו גשמים עוד בשעת הקציר ומלאכה שבשדות. ובערוך ערך אפרגייא הביא מן הפסיקתא, כתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם וכתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, אמר רבי חמא כו' פתח שבתך ואני שבתי, והיינו שבשמיני עצרת החג כתיב בסדר פנחס לכם, ובשביעי של פסח כתיב בסדר ראה לה' אלקיך, לכן דרש אתם נועלים לפני בחג ואני נועל לפניכם בפסח:

לית בימייהו כו'. אין שיעור באותן המים כדי שילכו וישובו מפני קלקול הדרכים:

אית בעונתה כו'. יש זמן לילך ולשוב:

וידות דרכים. כמה דאת אמר (שמואל א' ד, יג) יד דרך. ובאות אמת כתב בשם הערוך דצריך לומר ויתדות:

אינה רחוקה חמשים יום. אלא שיעור ריחוקה יותר ממהלך חמשים יום:

בתו של אברהם שנקרא נדיב. על שם שנדבו לבו להכיר בוראו, או על שם שהתנדב ללכת לעיר בוראו לעלות לירושלים כדכתיב (בראשית יב, ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, שהיה מחקה והולך נגד ירושלים:

היך מה דאת אמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. וכמו שמסיים בפרק לולב וערבה (סוכה מט, ב) אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב, אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים, ופרש"י תחילה לגרים בנדבת לבו להתגייר, ועיין בענף:

חטטין ופרניקין. פירוש תענוגים, הרכה בך והענוגה (דברים כח, נו) תרגום ירושלמי דמחטיא בכון ודמפרנקיתא:

בברכה שמינית. בתפלת שמונה עשרה:

כנגד המילה שנתנה בשמיני. שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית, ועיין במגילה דף י"ז, ב':

בריתי היתה אתו. פירוש מצות עשה שהיא ברית, נצרך לברכה שתהיה לחיים ולשלום שלא יחלה מחמתו (רד"ל):

מתחת ידיה כמה תינוקות נמולים ומתים תחת ידיה כההיא דתנינן אמר רבי נתן. כן צריך לומר (אות אמת):

וראיתי בשרו ירוק נסתכלתי בו ולא מצאתי בו דם ברית. תרתי לגריעותא, חדא דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא, והטפת דם ברית מצוה כדכתיב (זכריה ט, יא) גם את בדם בריתך, ועוד דמסוכן הוא ומשום חולשא שלא נוצר בו עדיין דם:

למה חלאים היה דומה. פירוש נקבי השיתין, שכן דרשוהו בפרק לולב וערבה (סוכה מט, א), וקוראם חלאים על שם שמחללים ויורדים עד התהום וכדאיתא התם (מתנות כהונה). והאות אמת גרם למה היה דומה, ומחיק מלת חלאים:

לחוליא של עמוד. כל דבר עגול נקרא חוליא כמו חולית הבור וכמו חוליות שבשדרה (אות אמת). ורצה לומר וכמו הכתר העגול שבראש העמוד:

ידי אומנתו. כן צריך לומר. מתנות כהונה:

אדרא דאזהרה. פירוש חדר שיצא ממנו אזהרה לכל ישראל. ודרש אגן על לשכת הגזית שהיתה כחדר עגול סביב כתצי גורן עגולה (מתנות כהונה). והאות אמת כתב פירוש גורן שיצא ממנו אזהרה לכל ישראל, כמו שמצינו (סנהדרין לו, ב) סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, ואדרא הוא גורן, והמוסף הערוך כתב אדרא דאזהרה, פירוש בלשון יוני כסא ובית מושב עד כאן:

אית אתרין כו'. יש מקומות שחורין לזהרה סהרה:

לזהרה. כמו לאזהרה, והרבה כיוצא בו בירושלמי (מתנות כהונה). והרד"ל כתב אית אתרון דקריין וצווחין לזהרה פירוש לזוהר ואור, והכוונה למושב הסנהדרין שמהן תצא אורה זו תורה לעולם, והן קרויין עיני העדה, ובפסיקתא רבתי (פרשה י כי תשא) גרסינן צוותין לירח סיהרא, ודרש שם אגן הסהר כחצי הירח שהוא כחצי גורן עגולה שהיו סנהדרין יושבין כן:

אל יחסר המזג אל תחסר סנהדרין מעשרים ושלשה. דימה אותן ליין המזוג, כי כמו שהיין היא העיקר, ושני חלקי המים שמוסיפין בהם הן טפל לגבי היין, כן הדבר הזה, דבית דין של עשרים ושלשה הן הן העיקר שהיו דנין דיני נפשות בכל מקום, אלא ששני חלקים דהיינו עד שבעים שהוסיפו הם טפלים לגבי העשרים ושלשה, ולא הוסיפו אותן שם אלא שלא יצטרכו להוסיף אם יתחלקו העשרים ושלשה, ולהכי לא איקפיד קרא שלא יחסרו אלא העשרים ושלשה שהם עיקר הבית דין (רש"א סנהדרין לז, א):

מעשרים ושלשה. שהוא השליש מסנהדרין של שבעים ואחד כמו מזיגת היין שהוא שני חלקי מים ואחד יין כדאיתא לקמן ובפרק קמא דסנהדרין (יד, ב) ובריש במדבר רבה:

אל תחסר סנהדרין מופלא. הממונה על כולם:

זה הממזג. מעמידה על עמדה ויושרה כמו הממזג את היין. (וקא מיפלגי אם המופלא הוא ממנין סנהדרין או לא כדאיתא בתוספות (סנהדרין ג, ב) שלרבי יהודה לא נכנס עמהם בחשבון) (ידי משה). ושוב מביא ראיה על לשון מיזוג שהוא לשון תיקון דתנינן תמן כו' והוא בפרק שני דמסכת נדה:

מיין השרוני. דקדק לומר מיין השרוני לומר שדוקא ביין השרוני מוזגין ב' חלקי מים ואחד יין, אבל לא בשאר יינות כדאמרו במסכת שבת דף ע"ז, א' כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא, וכמו שכתבו תוספות שם ובעירובין דף כ"ט, ב:

מזנא דעלמא. זה הקדוש ברוך הוא הזן ומפרנס לכל על ידי עירוב הכחות והיסודות (מתנות כהונה). עוד יש לפרש שקרא להקדוש ברוך הוא מוזג על דרך שאמרו בשבת דף פ"ח, א' דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי כו', וזהו המזוג (מהרב מורנו הרב אברהם בן הגר"א זצ"ל):

ערמה של חטאים. קרבן של החוטאים כולם כתובים בו, ורוב חייבי כריתות שהעובר עליהן בשוגג מביא חטאת כתובים בו בתורת כהנים:

שהן רכים בשושנים. פירוש שהם קלים לפרוץ ולעבור עליהן כמו גדר של שושנים, שהבחירה ביד האדם:

משהוציא יציאותיו. פירוש כשהוציא ופזר ממונו לצורך החופה:

כשושנה אדומה. טפת דם נדה, ועיין תוספות סנהדרין דף ל"ז ע"א ד"ה התורה כו':

ופורש ממנה. וזהו שאמר הכתוב סוגה בשושנים פירוש שנסוג אחור על מראה אודם כשושנה:

אסטרובילין. פירוש בלשון יוני מין פרי ארז הנאכל ויש בו גרעינין הרבה נתונין אחד אחד במדור שלו בתוך קליפה קשה וגדולה מרמון (מוסף הערוך). ובפירוש הרמב"ם (עיין עבודב זרה פ"א מ"ה) איתא איסטרובולין פיניוני"ש בלע"ז שהם גדלים בירושלים תיבנה ותיכונן במהרה בימינו והם משונים בתמונתם ובמראיתם מן הגדלים בשאר ארצות:

מילתן. הברית מילה:

מה חטה זו סופגת. שואבת בקרבה המים כספוג, ובתרומות פ"י (מ"ג) תנן שהשעורים שואבות ולא חטים, צריך לומר דשם מיירי לשאוב ריח אם נתונין על פי החבית של יין וכיוצא בו, וכאן פירושו שהקמח של חטים סופגת ומקבל בתוכו מים יותר משאר מיני תבואה:

פסולת שלהם נמדדת עמהם. כוונתו מה חטים צריך הלוקח לקבל רובע הקב טנופת, והפסולת נמדד עמהן כדאיתא בבבא בתרא דף צ"ג וצ"ד, כך ישראל הפסולת נמנה עמהן, וזהו שאמר במדרש (תנחומא) כי תשא וגו' (סימן ב) זה שאמר הכתוב בטנך ערימת חטים וגו' מה חטים הללו כולן עולין במנין רצה לומר אף הטנופת כמו שכתבתי לעיל, אף ישראל הכל עולין במדה:

אין יוצאין אלא במנין. לראות כמה כורין הוא זורע:

וכשנכנסין אל הגורן. כן צריך לומר (מתנות כהונה):

משפלות. קופה שמוציאין בה את הזבל:

התבן והמוץ והקש היו מדיינין כו'. תבן הוא השבלים של תבואה אשר בתוכם מונחים הגרעינים, ואחר שנידושו מהם הגרעינים נקראו השבלים הריקנים בשם תבן, והם היו לפנים לזבל בהם את השדות, כי לפני הדישה פרדו וחלקו את השבלים מהקנים והגבעולים לבדם, ואז דשו את השבולת בכלי דישה הנקרא מורג (ישעיה מ"א, טו ועיין שם ברד"ק). והקנים והגבעולין שעליהם יגדלו שבלי התבואה נקראים בשם קש, והם היו עומדים לשריפה להחם בהם תנורים ולשריפה לבנים. והמוץ (שפריי"א) הוא פסולת הדק שבתוך השבלים אשר יפרח במרוח התבואה ורוח תשא ותפיץ אותם. וראיה לכל זה (מלאכי ג, יט) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש וליהט אותם היום הבא וגו', וכתיב (ישעיה כ"ה, י) כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן בְּמוֹ מַדְמֵנָה, פירש רש"י מתבן תבן, מדמנה טיט, וכן לדומן על פני האדמה יהיו (ירמיה ט"ז, ד) עד כאן לשונו, וכן (תהלים פ"ג, יא) היו דומן לאדמה, ופירושו זבל ואשפה לזבל בהם אדמות שדות וכרמים. ועל זה שאמר המדרש במשל נטל התבן והשליכו לארץ הוא כדכתיב (ישעיה כה, יב) הֵשַׁח הִשְׁפִּיל הִגִּיעַ לָאָרֶץ עַד עָפָר, ועל זה שאמר במשל נטל הלך לו המוץ לרוח הוא כדכתיב (ישעיה מ"א) וגבעות כמוץ תשים תזרם ורוח תשאם וגו':

עד שיבוא היום. נוסח אחר עד שיגיע הגורן שנאמר (מיכה ד, יב-יג) כי קבצם כעמיר גורנה וכתיב קומי ודושי וגו' הדא הוא דכתיב כי הנה יום בא וגו' וכתיב תזרם ורוח תשאם וגו' עד כאן (אות אמת):

היום של הקדוש ברוך הוא. לעתיד לבא:

כל מקום שאת מוצא הכתב כו'. פירוש בכל מקום אין הנקודה באה לעקור עיקר המלה, אלא הדרשה תדרוש כנקוד כשהוא מרובה, או ככתב כשהוא מרובה, אבל אין מלה יוצאה מידי פשוטה, וכאן שאין נקוד מרובה לשנאמר שאין הכוונה רק שנדרוש הנקוד, או איפכא ותשאר פשט המלה במקומה, לכן מפרש רבי שמעון בן אלעזר שהנקודה בא באמת להוסיף על הכתב ולדרוש כאילו נאמר וישקהו שני פעמים וללמד שלא היה נשיקה זו כדרך נשיקת שונא אחד בפה ואחד בלב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו, וממילא היה נשיקה זו כפולה, בכח בלב, ובפועל בפה, ועל זה הקשה רבי ינאי א"כ לא היה צריך נקוד דמוישקהו ויבכו הוה משמע שפיר נשיקה של אהבה גמורה, אלא נראה שלעקור כל המלה בא הנקודה ולהוציאה מידי פשוטה בא, ואין זה אלא לומר שאין נשיקה זו פשטית כדרך האוהב אלא דעיקר כוונתו לנשיכה ואחר שנשכו וקהו שיניו נהפך לאוהב ונשקו, וזהו שאמר מלמד שלא בא לנשקו, ולא אמר מלמד שלא נשקו אלא שנשכו ומשום דזה ודאי שנשקו נמי דאם לא כן לא הוה כתיב וישקהו, אלא דעיקר כוונתו לא בא מתחלה אלא לנשכו ואחר שנשכו וקהו שיניו נהפך לאוהב ונשקו, ועיין ביפה תואר בבראשית רבה פרשה ע"ח (סימן ט [יב]):

אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. א"ל ר' ינאי א"כ למה נקוד עליו אלא מלמד שלא בא לנשקו כו'. כן צריך לומר וכן הוא בבראשית רבה פרשה ע"ח סימן י"ב והמדפיס טעה ודילג בין מלמד דרבי שמעון בן אלעזר למלמד דרבי ינאי:

ונמסו כדונג. בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ז דרש לה מדכתיב (תהלים קי"ב, י) שיניו יחרוק ונמס:

כמגדל השן. ומלת שן מורה על דבר קשה וחזק כדאיתא בבמדבר רבה פ"ג (סימן יב). וקרא זה מיירי בכנסת ישראל וקאמר לה שיהיה צוארה חזק להקהות שיני האויבים כמו שאירע ליעקב, דכל מה שאירע לאבות סימן לבנים (יפה תואר):

כתיב וישמע פרעה כו'. הביא זה לכאן על פסוק צוארך כמגדל השן משום שנעשה צוארו של משה כעמוד השן, ועיין עוד לקמן:

וכי יש אדם יכול לברוח מן המלך. פירוש מאחר שכבר נתפס משה והיו מכין בצוארו כדאמר הכא וזה מסתמא היה בשער המלך איך ברח מפניהם (יפה תואר):

וחייבו להתיז ראשו קהתה החרב מעל צוארו של משה שנעשה של שיש ושלמה מקלס אותו צוארך כמגדל השן. אמר רבי אביתר ולא עוד אלא שנתזה. כן צריך לומר לפי דעתי. ועיין בדברים רבה פ"ב (סימן כט) ובשמות רבה פ"א (סימן לא) ובירושלמי ברכות פרק הרואה (ה"א). ורצה לומר שעל ידי שקהתה החרב נבהלו נחפזו כל הרואים וברח משה מפניהם, ור' אביתר סבירא ליה שהרואים שנקטע ראש חשבו שהיא של משה ומשה ברח מפניהם כי לא שתו לב עליו (יפה תואר):

קוסטנר. פירוש בלשון רומי דיין החוקר ושוטר החוקר ביסורים את המחוייבים (מוסף הערוך):

ויצילני מחרב פרעה. יתורא דקרא דריש דאלהי אבי בעזרי מחרב פרעה הוה סגי, ויצילני למה לי, אלא לדיוקא (יפה מראה). וגם מדלא כתיב מיד פרעה אלא כתיב מחרב פרעה משמע מתחת החרב ממש הצילו ולא לקוסטינר (מתנות כהונה):

ר' בון הוי קרי כו'. משום דקשה ליה מה פשעו של קוסטינר שנהרג כי מצווה מפרעה הוא, לכן משני ר' בון דטעמא מפני שידע ה' שהקוסטינר חפץ ברעת משה, ולפי שהצרה שבא על הצדיק אינה חוזרת ריקם לכן יבא הרשע המיצר לו תחתיו ובמקומו, וזהו שנאמר צדיק מצרה נחלץ, הצדיק אף על פי שבא עליו צרה הוא נחלץ מהצרה, ויבא רשע תחתיו, ואותו הצרה אינה חוזרת ריקם אלא הרשע המיצר לו בא תחתיו באותה הצרה עצמה, וכמו המן, ואותן שהלשינו על חנניה מישאל ועזריה:

אמר רבי ברכיה כפר לצדיק רשע. רצה לומר לאו דוקא רשע המיצר לו לצדיק, אלא כל רשע שהוא, ולפי שהקוסטינר רצה להרוג את משה בחרבו נתקיים בו (תהלים לז, טו) חרבם תבא בלבם, וזה נס יותר גדול שבחרבו של עצמו ניתז ראשו:

מלמד שירד מלאך בדמותו של משה כו'. מפרש ויברח משה מפני פרעה שברח בעת שעמד בפני פרעה ומפניו ברח, ואיך אפשר זה, אם לא שנסתר דמות משה מפרעה ונתראה לפניו מלאך בדמותו, ובעוד שהיה משה עדיין לפני פרעה נסתר וברח מפניו:

איסכולין. חכמי עצה:

מי שם פה כו'. הרואה יראה שבפסוק זה לא הוזכרו החגרין, ובשמות רבה ובדברים רבה הנזכרים לעיל לא גריס ליה, ואפשר שדרש פקח נוטריקון קפח כלומר החגרים שנתקפחו שוקיהם (מתנות כהונה):

ועתה לכה כו'. כלומר מעתה יש לך על מה לסמוך. ונראה דצריך לומר ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך שזה הפסוק כתוב אחר מי שם פה לאדם:

שלשים ושש מזכין כו'. בילקוט גרס ברכות בחשבון שהיו יושבין ומחשבין שלשים ושש מזכין ושלשים וחמש מחייבין זכאי:

על שער בת רבים. פירוש הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית והם עיני העדה, הם היו על הסנהדראות שהיו בכל עיר ועיר שהיו הסנהדרי גדולה עליהן וכל הדבר הקשה הביאו אליהם, וזהו שאמר המדרש על שער בת רבים זו ההלכה שיוצאת מבית שער הלשכה שישבו סנהדרי גדולה שם:

ומרווחת לרבים. כן צריך לומר. רצה לומר שיוצא משם ההלכה מרווח לרבים לכל סנהדרין וסנהדרין שבכל עיר ועיר:

שיכן לנטות אחרי רבים. מפרש על שער הסנהדרין שכן הדין בהם לנטות אחרי רבים, ושיכן פירושו שייך, רצה לומר ששייך הדין בהם לנטות אחרי רבים:

אפך כו'. זה בית המקדש, ההיכל נקרא אפך כדכתיב (דברים לג, י) ישימו קטורה באפך וגו' (הגר"א):

רוב תכשיטין כו'. דרש אף על המצח:

כך כהונה ולויה ומלכות מבית המקדש. כן צריך לומר. שמשנחרב הבית המקדש נתבטלו הכהנים מעבודתם ולוים משירם ובטלה מלכות מישראל:

כמגדל הלבנון. ואין לבנון אלא בית המקדש שנאמר [ההר] הטוב, כן צריך לומר (אות אמת):

שמלבין. רצה לומר על שם כך נקרא לבנון, ועיין ויקרא רבה פ"א (סימן ב):

צופה פני דמשק אמר רבי יוחנן כו' עד שערי דמשק. כי עד עתה היה המקום שנקרא צופים חוץ לירושלים שמשם היו רואים את ההיכל, ולעתיד לבא שיהיה ירושלים עד דמשק יהיה הצופה אצל דמשק, וזהו צופה פני דמשק (הגר"א):

רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי נחמיה אומר חדרך זה מלך המשיח שעתיד להדריך כל באי העולם בתשובה. ורבי יהודה אומר זה מלך המשיח שהוא חד ורך. חד לאומות ורך לישראל. אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית העבודה שאני מדמשק ויש שם ששמו חדרך. ודמשק מנוחתו וכי דמשק מנוחתו. כן צריך לומר לפי דעתי, ועיין ספרי ח"ב (פרשת דברים) פ"א ובילקוט זכריה. ורצה לומר דבשלמא אי אמרינן דחדרך זה מלך המשיח יש לפרש הא דכתיב ודמשק מנוחתו פירושו שהמלך המשיח ינוח בדמשק, אבל אי חדרך הוא מקום על כרחך צריך לומר שדמשק מנוחתו קאי על ה' א"כ קשה הא אין מנוחתו של ה' אלא בירושלים. ותירץ לו שעתידה ירושלים להיות מתרחבת כו' עד שערי דמשק. ומקשה לר' יוחנן שסבירא ליה שירושלים יהיה מתרחבת והא כתיב ונבנתה עיר על תילה דמשמע על מקומה ולא תהיה גדולה יותר. ומשני שירושלים לא תתפשט עד דמשק ברוחב ובאורך אלא בגובהה תתפשט ברוחב ובאורך, אבל למטה תהיה בנויה על תילה כמו שהיתה בראשונה:

עד שיחיה ריפע. ובילקוט ישעיה גרס שיחי דיפי, שיחי פירושו גומא, יקבי המלך (זכריה יד, י) תרגומו שיחי דמלכא והוא ים אוקינוס (מתנות כהונה). והמוסף הערוך גרס עד שיחי ריפע, פירוש בלשון יוני ורומי שם הרים גבוהים במחוז טטר, ויש אומרים שנקראים כן על שם ריפת בן גומר עד כאן לשונו. ובנוסח אחר איתא כדאיתא בילקוט ישעיה קפיטיל מ"ט וזה לשונו עד יקבי המלך ר' ברכיה אמר עד אוקינוס, ר' זכאי רבה אמר עד שיחיא דיפו, ולא פליגי האי מאן דאמר עד אוקינוס עד היקבים שיקבם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומאן דאמר עד שיחיא דיפו עד יקבים שייקבם המלך שלמה, הרי לארכה כו', וזה הוא הנוסחא האמתית כאן, ובמדרשים שלפנינו יש חסרון הניכר. אך קשה למה יקרא שיחיא דיפו יקבי המלך שלמה, כי עמקי תהומות הים אוקינוס יתכן להקרא יקבי המלך הקדוש ברוך הוא, אבל מאיזה טעם יקראו שוחות הים יפו יקבי המלך שלמה. אך נראה שהוא מטעם שמצינו כתוב בענין בנין בית המקדש שאמר חירם מלך צור בזה הלשון וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן כְּכָל צָרְכֶּךָ וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם יְרוּשָׁלִָם (דברי הימים ב' ב, ט"ו), לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹא (עזרא ג, ז), ואחשוב באיזה אופן העלה שלמה את העצים מן הים יפו לירושלים אשר אין שם דרך סלולה וישרה כלל רק דרך עקלתון ובעקמימות גדול, על כרחך שבאמת ראה שלמה לחתור בקרקע הים יפו דרך חדשה כענין תעלות וצנורות שעושין לשדות בית השלחין, להמשיך מי הים יפו בשיחין ובורות, ודרך בם השיט הרפסודות עד ירושלים דרך ישרה בלי שום עקמימות, ועל שם מלאכתו זאת יתכן מאד להקרא ים יפו יקבי המלך שלמה, ומן אז והלאה היה דרך כבושה מן הים יפו לירושלים עם שהיה מרחק רב ביניהם, וזהו שכוון המדרש כאן בהתרחבות ירושלים עד הים ההוא בדיורין וישוב אנשים וקראם יקבי המלך שלמה מטעם האמור (מהמופלא מורינו הרב משה חייקילס מוילנא):

צר לי כו'. שגבהו של העולם קטן מהכיל אותה:

צר לי המקום גשה לי ואשבה. כן הוא בילקוט ישעיה רמז תע"ב וכן צריך לומר:

הרשים שבכם חביבין כו'. הכוונה שלכאורה יחשב היות העני רחוק משתקובל שועתו אל אלהים כי במה יקדם ה', כי אין לאל ידו לקדם בעולה וזבחים ומעשה הצדקה וכיוצא, ולא עוד אלא שנראה כי נסתרה דרכו מה' אחר שאין ה' נותן לו די מחסורו, ולפי האמת זו אינה ראיה שפעמים הצדיק בצער בעולם הזה לסבות ידועות ותעל שועתם אל האלהים להטיב להם וכמו שאמרו ז"ל (חולין פו, א) צדיקים לאחריני מהני לדידהו לא מהני, ואמרו (שם) בת קול יוצאת ואומרת כל העולם נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, לכן אמר שהרשים חביבים לפני ה' כאליהו שאף שהיה מצטער במזונותיו שפעם הוצרך לאשה אלמנה לכלכלו, ופעם לעורבים, עם כל זה היה מועיל להשביע כל העולם בתפלתו על הגשמים, וכדי שלא יחשב היותו בלתי חביב מאד מאחר שהוצרך לשום פניו בין ברכיו נראה שהוצרך להצטער בתפלתו וזה יורה על היותו בלתי נאהב למעלה, לכן אמר כי זה לא היה משום צער אלא לרמוז לזכות הברית, ולפי שיש מי שמלבד עניותם הם נכנעים ביד אחרים ומשועבדים כעבדים ואלה יחשבו שהם רחוקים מה' שאינם שליטים בעצמם לקיים המצות, לכן אמר עוד הדלים והרשים שבישראל רצה לומר אלו שעניותם כפול ומכופל, עם כל זה קרובים לה' כדוד, שאף על פי שהיה מגורש אחרי הצאן כעבד נמכר עם כל זה בטוב לבבו קרבו ה' והשלימו, וכן ענין דניאל שהיה סריס ועבד בהיכל מלך עד שהיה צריך כמעט להתגאל במאכלות אסורות להתפרנס, ועם כל זה בתם לבבו ניצול ועלה לגדולה, ופירוש והיה הנכשל בהם לפי זה החלש והעני על דרך (שמואל א' ב, ד) ונכשלים אזרו חיל. ואמר עוד שאין צריך לומר שה' יעתר לבקשתם אלא שאף לפעמים תשרה שכינתו עליהם, שאף שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, זהו על הרוב, אבל לפעמים לצורך שעה תשרה בזולת תנאים אלו, ולכן אמר כאן כי מאחר שה' נשבע להשרות שכינה על ישראל לא סגי בלאו הכי, ולכן אף שלא יהיו עשירים תשרה שכינה עליהם כשלא ימצאו יותר ראוים מהם (יפה תואר). ועיין בויקרא רבה פרשה ל"א (סימן ד):

ברהטים של אבינו יעקב. פירוש לזרעו קורא כן לפי שרץ כחץ (מעריך):

ואל הבקר רץ. בתנחומא (תצוה סימן ו) קאמר בזכות שתי ריצות שנאמר ואל הבקר רץ, וירא וירץ לקראתם:

מלך זה משה כו'. הוא מעין מה שכתבתי לעיל כי לא בזה ולא שקץ ענות עני בתפלתו, אמר כי העשיר לא תהיה תפארתו בתפלתו לענות בה שפעמים תדחה ולא יועילנו כל עשרו שהרי משה שהיה מלך ועם כל זה נגזר עליו עונש ולא יכול כפרה בתפלתו (יפה תואר):

ר' נחמיה אמר מלך זה משה. אף על פי שאינו מחדש בזה על דברי רבי ברכיה כלום, איידי דבעי למימר אמר הקדוש ברוך הוא למשה כו' נקט לה, כלומר שפיר דרשינן מלך במשה מכיון דאמר לו הקדוש ברוך הוא שיגזור כמלך (יפה תואר):

כך תהא גוזר כו'. נראה דלאו בעניו מצות ה' קאמר, דמה גוזר איתא במה שיצוה לעשות מצות השם, כל נביא וחכם יגזור כזאת מבלי היות מלך, אלא לדברי הרשות קאמר בענין המלחמות ומנוי שרים ושופטים כטוב בעיניו וכיוצא, ואף על גב דְמִצַו את בני ישראל דכתיב בענין מצות ה' דרשינן ליה, מכל מקום אם אינו ענין למצות ה' כי מה טעם לומר כאן לשון צואה מזולתן, דריש דרמיז שיגזור על בני ישראל בדברי הרשות, ולא סבירא ליה למדרש כדדרשינן בספרי (נשא סימן א ועוד) אין צו אלא זירוז (יפה תואר) ועיין שם:

מה יפית כו'. עיין כל זה לעיל פסוק הנך יפה ריש פרשה ד' ופסוק הנך יפה שבפרשה א' סימן ס"ב:

בסדין בציצית. שאף על פי שהסדין של פשתן ותכלת דציצית הוא צמר מכל מקום שרי, דאתי עשה ודחי לא תעשה דשעטנז:

מה יפית בנטיעה. שהנטיעה גם כן מצוה כדאיתא בויקרא רבה פרשה כ"ה (סימן ג) וכמו שכתבתי לעיל פ"א סימן ס"ב:

בערלה. דכתיב (ויקרא יט, כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים, :

בנטע רבעי. דכתיב (שם פסוק כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'. ונראה דצריך לומר מה יפית בנטיעה ומה נעמת בערלה ובנטע רבעי, מה יפית במילה ומה נעמת בפריעה, מה יפית בתפלה ומה נעמת בקריאת שמע, מה יפית במזוזה ומה נעמת בתפילין, מה יפית בסוכה ומה נעמת בלולב, מה יפית בתשובה ומה נעמת במעשים טובים (וסבירא ליה שצדיק גמור כל ימיו עדיף מבעל תשובה), מה יפית בעולם הזה ומה נעמת בעולם הבא, ומה שסיים המדרש ומה נעמת לימות המשיח מיותר, שהוסיפו בטעות לפי עירבוב הנוסחא מאיזה מעתיק:

אהבה בתענוגים זה אהבתו של אברהם שהיה מתחטא כו' זה אהבתו של דניאל כו'. מפרש מה יפית ומה נעמת אהבה שהראו אברהם ודניאל להקדוש ברוך הוא בתענוגים, בזמן שרצו ליתן להם תענוגי העולם, כמו לאברהם הרכוש של סדום, ולדניאל שליש המלוכה, ולא רצו לקבל התענוגים האלו, בכדי לקדש שם שמים על ידי זה, והיו מתחטאים (לשון תענוג כמו שפירש הערוך ערך חט א') שאמרו שיש להם דים בלעדי זה:

נבוז ראשה. נבוז הוא ראש ושר כדמפרש ואזיל:

תמן כו'. פירוש במדינת הים קורין לאיפרכא שהוא דוכוס ומושל נבוזבזאתך, וכך אמר לו גדולתך וממשלתך איני חפץ ותן אותה לאחר:

ר' ברכיה אמר בזבוזיך. מדלא כתיב ובזתך דרש בו בזיזין בני בזיזין וכך אמר לו גזילתך תן לאחר, ומפרש והולך מאי איכפת ליה אם הוא גזל או לא, ואמר המשל אומר קבל מתנה ממי שירש נכסיו ולא ממי שגזל אותם, כי לא יועילו ולא יצליחו אוצרות רשע:

כבר נעקר. וכדמפרש לקמן:

לחבר. מחבר נחשים:

שהיו לו שני חכינים. כן צריך לומר. פירוש שני נחשים:

אלו מרדכי ואסתר. צריך לומר בימי מרדכי ואסתר, וכן אלו השני (אות אמת):

הדא מסייעא לרבי בנייה כו'. פירוש הא דאמר רבי תנחומא ורבי מיאשא מסייע ליה לרבי בנייה:

רובן של אותו הדור צדיקים היו. למדו זה ממה שלבשו שק ויציעו אפר וזעקו אל ה' כמאמינים בדברו ובוטחים בישועתו, ויעתר להם ויענם בצרתם, ועוד שאין ספק שהיו שם חגי זכריה ומלאכי נביאים והם עלו עמהם מן הגולה, וכן החרש והמסגר אלף (ספר מנות הלוי). עוד יש לומר שלמדו זה מדכתיב שק ואפר יוצע לרבים ושק ואפר אינו נוהג אלא בבני אדם גדולים כדאיתא בבראשית רבה פרשה פ"ד (סימן כ), הרי שהיו רובם צדיקים:

ודא מסייע לרבנן כו'. פירוש הא דאמר רבי פנחס ורבי חלקיה מסייע ליה לרבנן:

בגוים אשר נשבו שם וגו'. אשר נשברתי את לבם הזונה אשר סר מעלי:

אשר שבו שם אין כתיב כאן אלא כו'. ורצונו לומר דחנניה מישאל ועזריה בבבל היו שנשבו לשם מארץ ישראל, א"כ הוי ליה למימר אשר נשבו שם, אבל מרדכי ואסתר שהיו בפרס ומדי לא נשבו לשם מארץ ישראל אלא נשבו מארץ ישראל לבבל, רק אחר כך כשמלכו מדי ופרס עלו מבבל לשם, וזהו שאמר שבו שם רצה לומר ששבו מבבל לשם (רד"ל):

אפרים מה לי כו'. רצה לומר שבקרא כתיב אפרים מה לי עוד לעצבים אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן, ומפרש המדרש שכך אמר הקדוש ברוך הוא כשיאמר אפרים (רצה לומר כללות ישראל שנקראו על שם אפרים) מה לי עוד ליצרה של עבודה זרה וישוב מלעבוד, אני יהיה נענה לו כשיתפלל אלי ואצילנו מצרתו, וישראל אמרו ואשורנו וגו' ודרש ואשורנו מלשון שירה, ורצה לומר שאמרו לא אשורנו וכי לא שרנו שירה לפניך בים וכפפנו ליצרה של עבודה זרה, אלא הוי אומר אני הוא שכפפתי כו', וזהו אני כברוש רענן. ועיין לעיל פ"א סימן ס"ז, וכן כאן צריך לומר לא אמרנו שירה לפניך, אני כברוש רענן הוי אומר אני הוא שכפפתי כו':

בספק. פירוש בספק אבדן חס ושלום (מתנות כהונה). או פירושו שאחשורוש נקרא מספק על שהיה הפכפך ולא עמד בדעה אחת אלא היה תמיד בספק:

על שעבדו. פי שחזרו לסורם הרע (מתנות כהונה):

אמרו לו אף על פי כן לא עבדו אותה בכל לבם שנאמר כי לא ענה מלבו כו'. רצה לומר שכתיב שם ורחם כרוב חסדיו כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, ומפרש ליה ורחם כרוב חסדיו והטעם כי לא ענה מלבו, כלומר כי שום אחד מישראל לא ענה עצמו תחת יד עבודה זרה של נבוכדנצר מלבו ומנפשו כי אם שהיה משתחוה לצלמו ובפיו ובשפתיו כבדו אבל לבו היה רחוק ממנו. ואף על פי שידע הקדוש ברוך הוא שלא יעמדו בנסיון על הפה מכל מקום ויגה בני איש הביא תוגה לבני אברהם יצחק ויעקב שנקראים בני איש כמו שפרש"י (תהלים ד, ג) לנסותם על ידי נבוכדנצר אם יעמדו בנסיון, שהבחירה ביד האדם ואין ידיעת הקדוש ברוך הוא מכרחת, או פירוש ויגה כמו שפירש התרגום לאסתקפה תבירה, וזהו שסיים ועמד והגה את מכתן:

בשני מקומות פעלו ישראל כו'. וזה כי בסיני אמרו בפיהם נעשה ונשמע ובלבם שמו ארבם לעשות עגל כמו שראו פני השור שבמרכבה בשעת מתן תורה וכדאיתא בבמדבר רבה פ"ז (סימן ד) רבי מאיר אומר כו' אלא בשעה כו', ובבבל עשו להיפך שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר רק לפנים, אבל לבם היה לשמים ובפיהם היו אומרים כשאר אומיא ולישניא, שנאמר כי לא ענה מלבו כמו שפירשתי לעיל, אך אף על פי שלא עשו אלא לפנים מכל מקום צריכין כפרה ורפואה לנפשם על זה, לכן הביא עליהם איש צר כו' והגה את מכתן ורצה לומר ורפא את מכתן, ויהיה ויגה מלשון (הושע ה, יג) וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר שפירש הרד"ק ולא ירפא, אף כאן היה להם צרת המן לרפואה שקרבם לתשובה, עד אשר ישלטו המה בשונאיהם. ועיין באיכה רבה פ"ג סימן כ"ח מה שכתבתי לפי הגירסא:

ועשרים ושלשה מכל ישראל. ונמצא שאף שחנניה מישאל ועזריה לא עבדו, מכל מקום העשרים עבדו:

שלשה שלשה ושלשה מכל ישראל. לרבי שמעון בן יוחאי אתי שפיר כפשטיה טפי הא דכתיב (דניאל ג, ח) אכלו קורציהון דיהודאי, שכל הנבחרים מהם הנמצאים שם לא השתחוו, אבל למאן דאמר עשרים ושלשה והשתחוו עשרים הנשארים לבד חנניה מישאל ועזריה, א"כ מאי קורציהון דכולהו יהודאי הוא (רד"ל):

הלכו להם אצל דניאל כו' הלכו להם מיד אצל יחזקאל. יש לפרש טעם שאלתם משום דכיון דלא היו מישראל במעמד הזה רק חנניה מישאל ועזריה ולא היה עשרה מישראל שם וא"כ לא היה בפרהסיא והיו רשאים למסגוד משום וחי בהם ולא שימות בהם (יומא פה, ב), או לקדש שם שמים וכדסבירא להו הרבה מהפוסקים דאין וחי בהם חיוב אלא רשות, ועיין מה שכתבתי בענף:

חבי. לשון חביון וסתר, כלומר שיתחבאו ויברחו להם:

ומה את בעי כו'. מה אתה רוצה שיאמרו הצלם הזה השתחוו לו כל האומות, כי לא ירגישו שאין שם ישראל ויסברו שאף הם השתחוו, ואין זה קידוש השם. ואמר להם יחזקאל ומה אתם אומרים שתעשו, אמרו לו רוצים אנו שניתן בו פגם באותו צלם שנהיה שם ולא נשתחוה לו, בשביל שיאמרו האומות הצלם הזה כל האומות השתחוו לו חוץ מישראל:

והילל. לשון יללה וקינה:

בין מציל כו'. הן לא קדייק, או הן או לאו:

מן דנפקין כו'. משיצאו מאצל יחזקאל:

אלא שביק כו'. הנח אותם ולא תאמר להם מאומה, שאניח אותם שילכו לפי תומם ולא יסמכו על הבטחתי כדי להגדיל שכרם:

הלכו ופיזרו עצמן בין האוכלסין. בתורת כהנים סוף פרשת אחרי מות פי"ג איתא שכל האוכלסין היו שטוחים על פניהם משתחוים, והם עומדים כתמרים כמו שכתוב זאת קומתך דמתה לתמר, והיינו נמי דקרי להון להלן בשם עמודים, שהיו נראין אז כעמודים בכל ההמון הרב:

הדא הוא דברייתא כו'. זהו שהבריות נשבעים ואומרים אנכי נשבע במי שמקיים העולם על שלשה עמודים, וזהו הקדוש ברוך הוא שהעמיד קיומו של עולם על שלשה צדיקים כדמפרש ואזיל:

רבי אלעזר אמר כמין פלניס ורבי שמואל אמר כמין אווגי. כן הוא הגירסא הנכונה. ופלניס פירושו בלשון יוני שם כללי לשבעה כוכבי לכת, והכוכבים מאירים ואינם שורפים, לכן לא שרף אותם האור, ורבי שמואל הוסיף טעם לשריפת המטילים אותם לתנור, וקאמר שהיה האור כמין אווגי, פירושו בלשון יוני אור זך ובהיר כאור שמש, וְחִצֵי השמש למרחוק יבעירו (מוסף הערוך). והערוך גרס כמין אווקי, ולגירסתו גם כן ניחא שאותיות גיכק מתחלפות זה בזה והוחלף אות ג' לאות ק':

אמרתי שאני מתעלה כו'. פירוש אמרתי אתעלה ואתגדל בכלל ישראל שנקרא תמר (כדאמרינן (סוכה מה, ב) מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים) שכולם יקדשו שמי ולא ישתחוו לצלמו של נבוכדנצר ויהיה להם לכולם לב אחד להקדוש ברוך הוא, אבל לא נתעליתי אלא בכם היינו בחנניה מישאל ועזריה, אבל האחרים חללו שמי והשתחוו, ועיין בחלק (סנהדרין צג, א) ברש"י ובמהרש"א, ודרש זה עולה לפי דעת רבנן דלעיל בסימן הקודם:

לא פחיתא דהיא עבדה כו'. פירוש אילן תמר זה אף על פי שאינו עושה פירות של כלום, מכל מקום אינו פוחת מלעשות שלשה אילנות ממין הנקרא אלבנין (בבמדבר רבה ריש פ"ג גרס מן תלת אנבונין) תרגום כריח לבנון (לעיל ד, יא) כריח אולבנין:

באתרין כו'. במקומינו קורין לאלבניין סנסנייה:

הדא הוא דכתיב באדין גבריא אילך. הרי שלא קדשו שמו אלא השלשה חנניה מישאל ועזריה. ואגב דמביא זה הפסוק מפרש ליה דסרבליהון הוא גוליהון או מוקסיהון, ובפרק חלק (צב, ב) ובתנחומא סדר נח (סימן י) למדו מזה דאפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו שהרי חנניה מישאל ועזריה היו לבושין בגדי תפארתם כשהושלכו לכבשן, והטעם בזה שלא יראה מבוהל ומפוחד ומבוייש מהשונאין (רש"י). עוד טעם שלא יראה האדם עצמו מצטער ומתאבל על דין שמים, אבל יקבלו מאהבה ובשמחה דרך כבוד (רש"א). ועיין בבראשית רבה פרשה ל"ו (סימן ו) משמע שמשום שכסה שם ערות אביו זכה שלא יפשיטו לבניו הם חנניה מישאל ועזריה את בגדיהם, ועיין שם ביפה תואר:

בגוליהון. פירושו בלשון יוני כובע ומצנפת של ראש (מוסף הערוך):

ששה נסים. כן צריך לומר (אות אמת):

צף הכבשן. שהכבשן היה משוקע בארץ כעין כבשן של סיד וצף ועומד על גבי קרקע כדי שיראוהו כל העולם (רש"י):

ונפרץ הכבשן. נפלו קצת כותליו כדי שיוכלו כולם לראות בתוכו (רש"י):

ונשרפו ארבע מלכיות. מלכים ואנשיהם שסייעו לנבוכדנצר להשליך חנניה מישאל ועזריה לתוך הכבשן (רש"י):

אימוס שירוף. שנעשה חציו שרוף באש, אימוס פירושו חציה (מתנות כהונה). ועיין בתנחומא סדר צו (סימן ב) ומה שכתבתי שם, והערוך גרס אומוקסירוס וכתב המוסף הערוך פירושו בלשון יוני חציו שרוף, וכן גרס המעריך וכתב ופירושו נא ויבש ולשון יוני הוא, והיא מלה מורכבת מן אומו שפירושו נא, ומן קסירוס שפירושו יבש, וזהו שאמר בתנחומא סדר צו שנשרף חציו, עד כאן לשונו:

מן הדין קרא. יש לפרש דמשמע מיניה שהוגבה הכבשן דאם לא כן היאך ראה אותם, אכן על פי גירסת התנחומא סדר נח וילקוט קהלת ורבינו בחיי בפרשת נח נראה שדייק מסיפא דקרא דכתיב פקו ואתו ולא אמר סקו משמע שהכבשן היה צף למעלה ולא היו צריכין לעלות:

וסטרו על פיו. פירוש הכהו על פיו, ועיין בירושלמי פ"ו דשבת (בסופו):

בר אית ליה. בתמיה, ואף על גב דאשכחן (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל, (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, לא קשה, דמאמר בנים איפשר דרך חבה ודמיון מה, אבל דכתיב במלאכים (איוב א, ו) ויבואו בני האלהים (שם לח, ז) ויריעו בני אלהים, יש לומר שפירושו בני אלהים אישי המלאכים כמו (שופטים יט, כב ועוד) בני בליעל (איוב ל, ח) בני נבל (תהלים מט, ג) בני אדם גם בני איש, שפירושו אישים כי אלהים שם משותף למלאכים, אבל הכא דכתיב בר אלהין יחיד נראה בן ממש לאלוה (יפה מראה):

ויתיב מילך. שוב ותקן דברך:

פריטין משלו היו. הוא דרך משל, כלומר משלו ומכיסו היה צריך לחזור ולשלמו, כלומר הפה שאמר וצוה להשליכם באש על דבר שלא השתחוו לצלם שלו חזר והודה שהקדוש ברוך הוא הציל אותם (מתנות כהונה). או פירושו הפה שאמר תחילה בר אלהין חזר ואמר מלאכה:

פרקו ואתו כו'. פירוש שברו הכותלים ואתו אין כתיב כאן, אלא פוקו ואתו, מכאן שהיה פרצות בכתלים ולא הוצרכו לעשות שברים ופרצות:

דכתיב שלח למכנש כו'. ורצה לומר שבתחלה מונה שבעה ובעלייתו אינו מונה רק שלשה הרי שנשרפו ארבעה מהם. והדברי מלכא הוא כמו וכל שלטוני מדינתא דכתיב ברישא והמה כל השלטונים בכלל. ועיין בילקוט ובתנחומא סדר נח ובתנחומא סדר צו הוא משובש ועיין מה שכתבתי שם:

איסטרטטי. מיני שלטונות הן, ושלשה הראשונים מפרשם לקמן, ואולי שבלבול טעות סופר יש כאן וצריך לכתבן פה (מתנות כהונה):

איסכלוסקוקי. פירושו בלשון יוני ורומי מדיינים (מוסף הערוך):

שהם שוברים את הדברים. שוברים ומעוותים הכתובים כרצונם ודעתם הסרוחה (מתנות כהונה):

ואנדיקין. פירושו בלשון יוני שופטים (מוסף הערוך):

אין לי אלא אלו בירידתן. פירוש לא נמנו אומות הללו אלא בירידתן לכבשן כלומר בראש הענין, בעלייתן מנין שלא היו אלא שלש:

הארכונות. שרים הממונים לעשות משפט:

שהן נחשדין. דרש אחשדרפניא נוטריקון נחשדין (כמו נשחדין) ופונין דין, כלומר נוטלין שוחד ומטין דין (מתנות כהונה):

והדברי מלכא קשישי ואיסטרוקוגיסי. לומר שהדברי מלכא אינו מין אומה בפני עצמה, אלא הן הזקנים ואיסטרלוגיסי חוזי כוכבים שהיו לפני המלך, והדברי כמו (ישעיה מז, יג) הוברי שמים:

מן הדא דהוא אמרה בפומיה. כלומר בזה שאמר בפיו עצמו:

בל כו' נבו. שמות עבודה זרה הם. כרע וקרס לשון נפילה ושבירה:

אמר רבי פנחס אותה הרוח כו'. משום דקאמר הרוח בה' הידיעה וקשה ליה ואיזה הרוח, וקאמר רבי פנחס אותה הרוח שהפילה כו':

כמה הוה נבוכדנצר מפתהו לדניאל כו'. צריכין אנו לומר שדבר זה היה אחרי דבר חנניה מישאל ועזריה כי בכל זאת לא שב נבוכדנצר מדרכו הרעה והיה מפתה לדניאל כמדובר בדברי רבנן (מנות הלוי):

דרידיא ליה. שיש לו כח וממשלה ורודה ומושל בכל ויש בו ממשות. אבל יותר נראה דכן צריך לומר דרדיא ליה, אמר ליה (פירוש דניאל אמר ליה לנבוכדנצר) ואית ליה ממשא, אמר ליה חמי כו':

אמר ליה חמי מהו עביד כו'. ראה מה שהוא עושה ואתה מעצמך תשתחוה לו:

זיני זמרא. פירוש כל מיני כלי זמר:

לית את יהיב כו'. האין אתה נותן לי רשות לעלות ולנשק צלם שלך על פיו, אמר ליה ולמה על פיו, אמר ליה לפי שהפה מטיב ומטעים לדבר ולפיכך אנשק אותו:

מיסלק כו'. כשעלה היה משביע את הציץ:

והוציא את בלעו. הציץ היה בלוע בתוך פיו, וקרא קדריש דכתיב בירמיה סימן נ"א (פסוק מד) וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו:

מן דנחת כו'. משירד נתאספו כל מיני זמר והיו מזמרים לסגיו ולא היה עושה כלום:

הוו נסבין כו'. היו לוקחים את טעות שלהם, כלומר דמות עבודה זרה שלהם והיו משברים אותם ועשו אותן זוגין ופעמונים ותלו אותם בצוארי כלביהם וחמוריהם והיו מקשקשים בהם ואמרו באו וראו אל מה היינו משתחוים:

מקרקשים. מקשקשים כמה דאת אמר (כתובות פו, א ועוד) מקרקש ליה בזוזי:

פרץ וזרח. בני תמר נגזר עליהם לישרף עם תמר אמם:

ואת אמר כו'. דמשמע מפני שנשרפו בכבשן היו מעלים ריח:

ולמה היה דומה. פירוש אל מה היה ריחן דומה לריח שדה של תפוחים, שכשיצאו מכבשן האש היה הולך ריחן כתפוחים והיינו ריח גן עדן:

בעל דבב. פירוש שונא, וסיפיה דקרא קדריש דובב שפתי ישנים:

שפתותיו רוחשות עליו בקבר. דהיינו שבהזכרת דבריהם חלק תורתם תעורר שורש נשמתן למעלה, ולהיות כי נשאר בקבר קוסטא דחיותא הקשורה בשורש נשמתן כדאיתא בזוהר, על כן בהתעוררת נשמתן מתעורר החיות שבגוף, וזהו פירוש הולך לדודי למשרים לשורש נשמתו, ומשם הוא דובב (ספר הפלאה [כתובות] בפתיחתא [אות ט]) ועיין מה שכתבתי בענף:

רוחשות. פירוש נעות כאילו מדברות, והיינו כשמזכירין דבר שמועה מפיו שפתותיו רוחשות, ופרש"י בבכורות (לא, ב) והנאה היא לו שדומה כחי:

ככומר של ענבים. ובגמרא מסיים מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף תלמיד חכם כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר, עד כאן. ופרש"י כומר כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין ויינו נח לצאת כמו מכמר בשרא דתמיד נשחט. דובב היינו רוחש ונע ויוצא למעלה:

כהדין דשתי קונדיטון כו'. משום דחכך כיין הטוב כתיב סבירא ליה למר דהיינו קונדיטון שהוא יין מתוקן בדבש ופלפלים, ומר סבירא ליה דאינו אלא יין לחוד אלא שלהיותו חשוב שהוא יין ישן נקרא יין טוב (יפה מראה):

שלשה שוקן הן. כלומר שלשה תשוקות הן הנזכרים בכתוב שהם תשוקות גמורות שאין דומה להם, שלא יתאוו כל כך בערך זה לדבר אחר וכדמפרש ואזיל. וכתב היפה תואר בבראשית רבה פ"ך (סימן ז [טז]) דקשה ליה אמאי נקט בהם לשון תשוקה ולא אהבה וחבה, ולכן אמר דלשון זה מורה על החשק הגמור:

אין שוקין של ישראל אלא באביהם שבשמים. פירוש שאין ישראל משתוקקים אלא בהקדוש ברוך הוא, ולפי זה ישראל הם החושקים, עוד יש לפרש שאין תשוקת ישראל אלא בהקדוש ברוך הוא שהוא לבדו חושק אותם, ולפי זה הקדוש ברוך הוא הוא החושק. ועיין בבראשית רבה פ"ך ששם הגירסא נשתנה מדהכא, ועיין ביפה תואר ובנזר הקודש שם:

אין שוקה של אשה אלא לבעלה. שאין האשה אוהבת אלא לבעלה, וכל שכן אם עשאה כלי שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי כדאיתא בפרק קמא דכתובות [ד, א בתוספות ד"ה בעילת מסנהדרין כב, ב], ואם קצת מהנשים תחשוקנה באחרים הן על המעט (יפה תואר):

אין שוקיו של יצר הרע אלא בקין וחבורתו. פירוש שאין יצר הרע משתוקק ואוהב אלא לקין ורשעים שכמותו שנאמר ואליך תשוקתו, וכנוי תשוקתו רצה לומר תאות יצר הרע שמתאוה אליך, ואף על פי שהיצר הרע גם כן הוא מתאוה מצדיקים וכאמרם (סוכה נב, א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, מכל מקום אמר שאין תשוקתו אלא לקין כו', משום שלפי האמת אין תאותו אלא באלו שעושים רצונו ויש לו תועלת מהם, אבל מצדיקים יודע שאין לו תועלת מהם אף על פי שודאי ישתוקק להביאם במצודתו (יפה תואר):

אין שוקן של גשמים אלא בארץ. מדברי הרמ"ע יראה שמפרש שהגשמים משתוקקים לארץ לשוב לכמו שהיו קודם שנאמר (בראשית א, ט) יקוו המים ולכן ירצו לשוב לכסות הארץ, ומפרש קרא פקדת הארץ ותשוקקה שנתן ה' תשוקה לארץ שתהיה נחשקת מהגשמים ועל כן ירדו בה. ולפי זה אפשר לפרש כל חלוקות מדרשינו על שיטה אחד, כי גם אומרו אין תשוקתן של גשמים כו' הוא כפי מה שפירשתי באשה ויצר הרע וכפי הפירוש הראשון שפירשתי בתשוקתו של ישראל להקדוש ברוך הוא. ועיין עוד ביפה תואר ונזר הקודש באריכות ביאור המאמר הלז:

תעשירנה. לשון עושר:

תעשרנה. לשון מעשר וכדמפרש ואזיל שתעשה לכם אחד כו', ואיידי דמייתי האי קרא דריש נמי הך דרשא דהכא:

תשים אנו. דריש תשוקתו בשתי מלות, מענין תשישות וקווי, ופירש שאף על פי שאנו תשים מצרותנו מכל מקום אנו מקוים לו ולא הנחנוהו בכל צרותינו לומר אין בו יכולת להושיענו חס ושלום כי ידענו שעונינו גורמים (יפה תואר):

ומיחדים שמו שתי פעמים כו'. להסמיך זה להקודם יש לומר דרך דרש, לפי שהצרות יורו על חילוף רשויות חס ושלום לומר שאחד פועל הטובות וזה שמציר הוא אחר שפועל הרעות, על כן אנו מיחדים שמו תמיד כי ידענו שלעולם הוא אחד, שלא כדעת הטועים בזה, ועל זה הדרך כתב בעל עקדה בפרשת שמע על רבי עקיבא שיצאת נשמתו באחד (יפה תואר). ואפשר שזהו שאמר ומיחדים שמו כו' הוא דבר אחר על ועלי תשוקתו, דדריש ועלי אני מקבל אהבתו דהיינו יחודו וכמו שקבעו (במטבע קדוּשה) פעמים באהבה שמע אומרים (רד"ל):

רוח הקודש צווחת ואומרת כו'. דברי מדרש אלו קשה להולמן, והמתנות כהונה כתב שחסר כאן ברכת הכותיים, ולי אפשר לפרש כמו שכתוב לפנינו, רק צריך אני להאריך קצת בהקדמות להסביר דברי המדרש שלפנינו, והוא זה, כי הנה זאת מודעת שיש לישראל מעלה ושבח בשני אופנים, אחד אם הם צדיקים גמורים אז הם יפים בערך עצמם, והשני שאפילו אם אינם חס ושלום במדרגה הזאת מכל מקום הם יפים בערך נגד אומות העולם שהם גרועים יותר, (וכבר הארכתי בזה בפתיחתא דאיכה רבתי סימן י"א) ואז הם כשושנה בין החוחים, עוד הקדמה קטנה, איתא בילקוט תהלים מזמור ט' שהקדוש ברוך הוא דן את האומות בלילה בשעה שהם ישנים ובטלים מן העבירות, וישראל ביום בשעה שהם עוסקין במצות. ומעתה נבוא אל ביאור המאמר, רוח הקודש צווחת ואומרת, מליצה בשביל ישראל (ואפשר שצריך לומר כנסת ישראל צווחת ואומרת, ועיין בפרק עושין פסין [עירובין כא, ב]) לכה דודי, אתה הקדוש ברוך הוא שנקראת דודי נצא אני ואתה ונטייל בדימוסין של מדינה, פירוש בדרכים של עולם (ובאות אמת כתב שבנוסחאות אחרות איתא נצא ונטייל בעולם) ונראה החילוק שיש בין ישראל להאומות, כי אף שאין לישראל שלימות גמור מצד עצמן, מכל מקום ראה שלימותם בערך האומות. נלינה בכפרים בכופרים בך. אמר רבי אבא בר כהנא אף על פי כן לשעה, רצה לומר אף על פי שהם בטלים בלילה מעבירות הוא רק לשעה, אבל תיכף כשמשכימים הם משתחוים לעבודה זרה, אבל נשכימה לכרמים אלו ישראל שנקראו כרם ונראה מעשיהם אם פרחה הגפן זו קריאת שמע שמיד שפרחה הגפן רצה לומר בתחלת התראות היום כל אחד קורא קריאת שמע, פתח הסמדר, סמדר הוא קודם שיגמור, רצה לומר קודם שנגמר צאת השמש בגבורתה הם הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות להתפלל. הנצו הרמונים היינו שנגמרו, רצה לומר אחר שלש שעות היום צאת השמש בגבורתה הם הולכים למשא ומתן באמונה והתינוקות יושבין ועוסקים בתורה כל היום, וכדאיתא ברבה סדר בלק (כ, כ [יט]) שאמר בלעם שאין אומה בעולם כיוצא בהם הרי הם ישנים מן התורה ומן המצוה, עומדין משינתן כאריות וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקדוש ברוך הוא ונעשין מאריות ומפליגין לדרך ארץ למשא ומתן כו'. או הכי קאמר אף על פי כן לשעה, רצה לומר אף על פי שתעריך את האומות לפי שעה של לילה שהם בטלים אז מן העבירות, ולא תעריך אותם לפי שעה של יום שעושים עבירות, ונשכימה לכרמים אלו ישראל, רצה לומר וישראל תעריך לפי מעשיהם של יום, מכל מקום יש חילוק רב ביניהם, שישראל קורין קריאת שמע כו' וזהו שאמר נראה אם פרחה הגפן כו' שם אתן את דודי לך פירוש שם אראה לך חשיבות ישראל שהם אוהבים ונאמנים וידידים לך, שהם מעמידים לך צדיקים וצדקניות ונביאים ונביאות מתוך עסקם בתורה ומצות:

עולמי ישראל. פירוש בחורי ישראל:

שלא טעמו טעם חטא. רצה לומר שמפרש בדודאים ממש, והוא מין עשב שיש לו ריח טוב כמפורש בפרק חלק (סנהדרין צט, ב). ודימה שלא טעמו טעם חטא לריח הטוב, דבהיפך לגבי יש חטא נאמר נרדי נתן ריחו (מהרש"א ערובין שם) ועיין בפרק עושין פסין:

ואינן מכירות אדם אחר. רצה לומר שלא יודעות אדם אחר על דרך (בראשית יט, ח) אשר לא ידעו איש (מתנות כהונה). ובפרק הנזכר לעיל איתא אלו בנות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן, ופרש"י שקושרות פתחיהן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים, שאוגדות לשון אגודה:

בא וראה כמה הם חביבין הדודאים כו'. כלומר שלא תקשה לך תביעת לאה את יעקב בעלה שיראה דרך פריצות, שהרי מצינו שענין זה היה חביב לפני הקדוש ברוך הוא, נראה שכונתה היתה לשם שמים (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה ע"ב:

מן השדה בערב כו'. ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני:

ונשתכרה שבטים. שלפי שצפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כוונתה אלא לשם שמים להעמיד שבטים לפיכך נתן לה כדאיתא בבראשית רבה פרשה הנזכר לעיל:

וקבורה. כדאיתא ברבה שם שלפי שזילזלה רחל במשכב הצדיק לפיכך אינה נכנסת עם יעקב בקבורה אף על פי שהיתה אשתו העיקרית, וזכתה לאה לזה שתהיה נקברת עמו כמו שנקברו כל האבות עם בת זוג:

והפסידה הבכורה. דנִטלה הבכורה מראובן ונִתנה ליוסף, ואף על פי שנטילתה מראובן היה בחללו יצועי אביו כדכתיב בדברי הימים (א' ה, א), מכל מקום צריך טעם למה ניתנה ליוסף ולא לשמעון הקרוב אליו או ליהודה שהוא מלך, אלא על כרחך שבדודאים זכתה רחל לבכורה, והיינו זכותה שבקשה הדודאים לבשם יצועי יעקב על דרך (משלי ז, יז) נפתי משכבי כמ"ש הרמב"ן וזה לאהבתה משכבו להעמיד זרע ממנו, או מפני שמסגולתם להועיל להריון, ולכן בקשה אותם להשתדל במאמצי כחה בדרך טבעי בדרך הרפואות (יפה תואר). עוד יש לומר דכוונת מדרש זה אל מה דאיתא בבראשית רבה פרשה צ"ט (סימן ו) כי עלית משכבי אביך בשעה שהבאת דודאים והיתה אמך אומרת לאחותה המעט קחתך את אישי את עלית משכבי וחללת יצועי, ופירש שם היפה תואר כשנתפשרה לאה עם רחל שישכב עמה הלילה קפץ ראובן מיד ובלבל יצועי אביו שהיה בבית רחל כדי שיבא וישכב אצל אמו, ואף על פי שברצון רחל היה הדבר לא היה לו לראובן לטפל בזה שהוא גנאי שיבלבל יצועי אביו בידו, הרי מבואר דסבירא ליה דחילול יצועי אביו הוי במעשה הדודאים, ובחילולו יצועי אביו ניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף שהוא מבני רחל, והיינו דקאמר לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים והפסידה בכורה ורחל נשתכרה דודאים ונשתכרה בכורה, שעל ידי מעשה דודאים בא ראובן לידי חלול יצועי אביו ומזה ניטלה הבכורה מראובן שהוא מבני לאה וניתנה ליוסף שהוא מבני רחל (נזר הקודש):

והפסידה שבטים. שראוי היה שתלד רחל ארבעה כלאה אלא על שביזתה משכב הצדיק ולאה חיבבה זכתה לאה בזה שהפסידה רחל:

אמר רבי לוי כתיב כו'. זה שייך להא דלעיל דאמר דבר אחר הדודאים נתנו ריח רבי יודן ורבי לוי, ואיתא שם מאמר רבי יודן, והפסיק אחר כך בדברי רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן, ועכשיו חוזר לענין ראשון ומסיק דברי רבי לוי:

זו גלותו של יכניה. שהיו צדיקים שהיה בהן החרש והמסגר:

זו גלותו של צדקיהו. שהיו רשעים כדאמרינן במסכת הוריות [ו, א] (ומצינו דמדמה כלל ישראל לתאנים כמו שכתוב (לעיל ב, יג) התאנה חנטה פגיה על שם שיש בהם טובות ורעות). ולפי שהוזכר עונשם שם בקרא לכליה אמר אין תימר שגלותו של צדקיהו לא עשו תשובה ובטל תקותם לעולם, תלמוד לומר הדודאים נתנו ריח שני הדודאים הטובים והרעים נתנו ריח, שגם גלות צדקיהו עשו תשובה. ועיין בפרק עושין פסין ובמהרש"א שם:

יציאות. מעות להוצאה:

ראה מה הנחת לי ומה סגלתי לך. ופירושו ומה כנסתי וקבצתי לך:

וגם הוספתי לך עליהם. הכוונה על הסייגים וגדרים שהוסיפו מעצמם עליהם וכמפורש במסכת נדה (עיין שם סו, א) שגזרו כמה ספיקות, וכחומרא דרבי זירא שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים (עיין שם סו, א), וזה שאמר על פתחינו כל מגדים, חדשים הוא הגזרה חדשה שגזרתי על עצמי לישב שבעה נקיים על טפת דם כחרדל, וגם ישנים היינו מה שצותה התורה לישב בנדתה שבעה ימים ואחר תטהר לבעלה, דודי צפנתי לך, רצה לומר דודי צפון ומשמר לך החדשים וגם הישנים. ואף שלכאורה הוה ליה למכתב ישנים וגם חדשים, שהחדשים נתוספו על הישנים, אך דאיתא במדרש קהלת (עיין לעיל פ"א פסוק ב סימן ב) ובפרק עושין פסין שיש ליזהר יותר בדברי סופרים מבדברי תורה, לכן הניח הישנים בריבוי דגם לענין זהירות (מהרש"א):

צופנים. טומנים:

אתם צופנים במצות. ע"ד בלבי צפנתי אמרתך:

אלא דדידיה כו'. של הקדוש ברוך הוא הוא הרבה יותר משל אותו שישראל צופנים לו: