**זש"ה אהבת צדק כו'**משום דק"ל מאי לשון קיחה. ובעי לפרש ל' עילוי כדאכתוב לקמן. מייתי האי קרא דמדריש בעלויא דאהרן מתוך אחיו. ומכיון דמייתי ליה דריש ליה נמי באברהם וישעיה:

**השופט כל הארץ וגו'**דקשה ליה למה דקדק לומר השופט כל הארץ. לכך מפרש דה"ק מי שהוא שופט כל הארץ כמוך ראוי שלא יעשה משפט שהוא דין גמור. שאין העולם מתקיים בדין אלא צריך לשתף דין ברחמים. ולפ"ז לא מפרש השופט כל הארץ בתמיה כפרש"י. אלא ה' זה הוא ה' האמיתית. כמו הנגלה נגליתי שפירושו הלא נגלה נגלתי. כן כאן ג"כ פירושו הלא מי שהוא שופט כל הארץ ראוי שלא יעשה משפט כראוי בדין גמור (נזה"ק):

א"כ עולםא"א לעולם להתקיים:

א"כ משפטפי' אין כאן משפט ברור בלא רחמים:

**את בעי תפוס כו'**אתה רוצה לאחוז החבל בשני ראשין אתה רוצה העולם ואתה רוצה גם הדין גמור בלי רחמים:

אהבת לצדק בריותיאם ימצא להם זכות:

ושנאת מלחייבםאף אם לא ימצא להם זכות. שהרי בקשת להטות עליהם חסד. וגם בקשת לזכותם מפני השבועה:

שנא' לך לךר"ל הכפל לך לך בא לומר לך לחודך הוה דבור הנבואה. וע' בענף:

פתר קריא בישעיהר"ל שהאי קרא מקויים בישעיה:

מטייל הייתירמז שע"י ההתבודדת בתורה ובעיון במעשה ה'. הי' מוכן לקבלת הנבואה או הטיול רמז לשמחה של מצוה כי זו הכנה לקבלת הנבואה כמ"ש בפסחים אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה:

שלחתי את מיכיהו והיו מכין אותו בלחי (מלכים א כב) ויגש צדקיהו בן כנענה ויכה את מיכיהו על הלחיכצ"ל וכן הוא בפסיקתא רבתי פ' ל"ג. אבל הגי' שלפנינו אי אפשר לקיימה. שהרי ישעיה ע"כ מקמי מיכה נתנבא שהרי בישעיה כתיב בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו. ובמיכה כתיב בימי יותם אחז יחזקיהו והא דאמר בפ"ק דב"ב ד' נביאים נתנבאו באותו הפרק הושע ישעיה עמוס ומיכה. לא נקט מיכה בהדייהו אלא משום בימי יותם אחז יחזקיהו כדפרש"י:

פסילוסקטיע לישנא פי' קטוע ומוכרת בלשונו. ובזוהר סדר ויחי דמגמגם בלישנא פסילס קרי ליה:

**למה נקרא שמו עמוס כו'**וא"ת אם בני דורו היו מבזים אותו למה הכתוב יקראנו על שם מומו. וי"ל דבשבחו דבר הכתוב שאע"פ שהיו מבזים אותו לא נסוג אחור משליחות ה':

עמוס בלשונוכבד בלשונו כאילו עמסוהו משא על לשונו:

**מעתה את מי אשלח כו'**ואע"ג דמקמי האי קרא כתיבי כמה נבואות בישעיהו. הא שנינו בכילתא בשנת מות המלך עוזיהו זה הי' תחלת הפרשה ולמה נכתב כאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה:

גוי נתתי כו' ואיני כדאיכלומר אני מקבל עלי את הכל באהבה כמו שמספר בעצמו גוי נתתי למכים וגו' וכמו שנותן באהבה עזה. כי אעפ"כ התבונן שאינו כדאי להיות הולך בשליחות הזאת. כי כדאי לסבול לכל היסורים בכדי לקבל המחזה העליונה:

אהבת לצדק את בניהיינו שרצה לזכותם ע"י שליחותו ולהשיבם בתשובה ושלא יעמדו בחובתם:

נביא מן נביאשלא היה בכתו לקבל הנבואה זולתי ע"י אצילת הרוח מן נביא אחר כי מהראוי יאצל גם על הבלתי ראוי עודנה. ואף שהי' אלישע גדול בנבואתו מישעיה כפי הנראה מפשטות הכתובים ומניסיו הגדולים עכ"ז בבחינתו הגדולה. לא היה בכחו לקבל כ"א ע"י רוח אליהו. אכן ישעיה בבחינתו לא היה מקבל מאחר כ"א מעצמו:

אבל את מפי הקב"המפרש שמן ששון הוא משל אל הנבואה. ומחביריך פי' יותר מחביריך (כלי פז):

**רוח ה' אלהים עלי כו'**פי' רוח ה' עלי ולא רוח נביא כמו יהושע ואלישע שנחה עליהם רוח רבם. והסיבה יען דנתי ישראל לכף זכות שחשבתי שמשח אותי לבשר ענוים ולא חשדתי אותם לרשעים חלילה ומתעתעים בנביאי ה' (כלי פז):

יען משה וגו' ולא עוד אלא שכל הנביאים מתנבאיםכן הובא הנוסחא בנזה"ק:

ואת נחמות כפולותלמד זה מדסמיך ליה מר ואהלות שהם שני מיני ריח רמז אל הנחמות כפולות. וזהו שאמר שמן ששון היינו נבואה יותר מחביריך שיהיו נבואותיך כפולות כמר ואהלות (כלי פז). והנחמה כפולה מורה על שהנביא בעת המחזה ראה הנחמות בהפלגה גדולה עד מאד שלכן אמר בלשון כפול שתתעורר העוז תמיד יותר ויותר וישישו עד מאד. ויתנחמו מאד. וזה מורה שהי' השגתו ונבואתו גדולה וראה הרבה נחמות והשיגן ונמצא כחו יפה מחביריו בתרתי. האחד בנבואות הנחמות שחביריו לא נבאו נחמות הרבה כמוהו. והשני בלשון הנבואה שהיתה כפולה והכפל מראה לחוזק הענין וכמו שכתבתי לעיל:

פתר קריא באהרןר"ל שהאי קרא מקויים באהרן:

הלכו אצל חורלפי שהי' גדול כאהרן שהיה נביא כדלקמן:

**גם בכנפיך נמצאו דם.**מפרש בכנפיך לשון כנופיא והיינו ויקהל העם על אהרן. וטעם תרעומת זה בימי ירמיה לומר שאוחזים מעשה אבותיהם בידם בע"ז וש"ד וראוי שישאו ג"כ עון אבותם:

**זה דמו של חור.**ואין קושיא מדכתיב נפשות אביונים נקיים ל' רבים. שהשופך דמים נחשב כשופך דם כל זרעותיו (יפ"ת). ולפי מה דאיתא לקמן בסדר בהעלותך שהרגו גם הזקנים ניחא ממילא מה שכתוב בל' רבים:

**על אשר עשו אלה כו'**הא דכתיב כי על כל אלה דריש על אלה אלהיך וגו':

**המקרא שכתוב אם יהרג כו'**כמו שסופן לעשות כן בזכריה בן יהוידע ויחרב בהמ"ק על כך (רש"י) שהרי רוה"ק משיבו לירמיה שעל כך היה עיקר החורבן כמ"ש אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא [רש"א]:

ומיד הם גוליםלכן מוטב דליעבדו לעגלא אפשר הויא להו כפרה בתשובה [גמרא] אבל לא כיון אהרן קדוש ה' ח"ו להצלת נפשו מן ההריגה. רק כוונתו הי' למען תקנת ישראל:

**משה יורד ומעבירה לעגל.**כן הוא במדרש שעם היפ"ת:

פדגוגואומן המגדל תינוקות המלך:

לית את זייעכלו' שיכנס שם בכל אות נפשו. וכן הכהן למקדש:

**ומותר פתורי את אכיל.**ומותר שולחני שיורי מאכלי אתה תאכל:

אנונספי' מתנות:

ומן המקדש לא יצאשאע"פ שעניינו שלא יניח עבודתו ויצא. מ"מ אגב אורחיה למדנו שהיה נכנס למקדש כרצונו תמיד:

כ"ד מתנות כהונהי"ב במקדש וי"ב בגבולין. י"ב שבמקדש חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור ועור העולה ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושיורי מנחות ותרומת לחמי תודה ותרומת חזה ושוק וזרוע איל נזיר ולוג שמן של מצורע. י"ב שבגבולין תרומה גדולה ותרומת מעשר וחלה ובכורים ראשית הגז והמתנות בכור אדם ובכור בהמה טהורה ופטר חמור והחרמים ושדה אחוזה וגזל הגר כדאיתא בספרי:

קח את אהרןדריש קח לשון עלוי וגדולה:

זש"ה הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשךכצ"ל. והשתא דלשון לקיחה דכתיב הכא הוא משום בניו דאתי לאצולינהו מהמיתה שהיו לקוחים לה כתיב בהו קיחה שזה כלוקח דבר מרשות אחד לרשותו. ולר' חנין לקיחה זו לכפר על ויקח מידם:

**אנטונינוס סלק כו'**שמפני שהיה הולך ללמוד תורה אצלו בהחבא וע"כ צוה לו שלא ימצא שם אדם בעת בואו כדאיתא בפ"ק דמס' ע"ז כשמצאו ותלמידיו לפניו א"ל למה לא נזהר בדבריו. והשיבו שאין אלו אנשים אלא מלאכים ע"כ אמר כאן כשאנטונינוס הלך אצל רבי ומצא שישב ותלמידיו לפניו א"ל הן הם שאתה מתפאר בהם. כלומר במה נודע כחם:

**זעירא כו'**הקטן שיש בהם מחיה מתים:

בתר יומיןלאחר ימים:

אשכחיה רביעמצא אותו עבד שהיה רובץ ושוכב על מטתו שכיב מרע. א"ל דרך הגערה מה זה שאתה רובץ ושוכב ואדוניך עומד על רגליו:

נזדעזע וקם ליהוזהו הצל לקוחים למות פי' הצל בתפלתך הקרובים למיתה הטבעית. כעובדא זו דרשב"ח:

אלו בניו של אהרןשנגזרה עליהם מיתה כדלקמן:

תבא לקיחהשעל ידי התפילה (כדלקמן סי' ה') נתן לו הקב"ה לקיחה זו שתכפר. וע"כ אף שהלקיחה היתה בארבעתן מ"מ התפלה לא עשתה אלא מחצה:

**ר' יהודה וריב"ל כו'**מסכים למה שפרשתי לעיל סי' ד' שטעם קח את אהרן וגו' מפני שלקח ב' בניו ממות לחיים. מייתי להא דאפליגו ר"י וריב"ל דעל דעתיה דריב"ל בתפלת משה נמנע ממנו חצי הגזירה. אבל לר"י דקאמר דתפלה עושה הכל צ"ל שבתפלתו ניצולו ארבעתן ושוב מתו בחטאם:

עושה מחצהכלומר כשנגזרה גזירה רעה על אחד ובא לבטלה ע"י תשובה תתבטל חציה. ואם ע"י תפלה תתבטל כולה. ולריב"ל איפכא ועי' ביפ"ת:

גדול עוני מנשואוהוא וידוי שאמר אמת כי עוני גדול מלסלוח. וריב"ל ס"ל שפירושו כמ"ש בב"ר פ' כ"ב לעליונים ותחתונים אתה סובל וכו'. או כמו שאמרו בפ' חלק שבא בעלילה. או כמו שפי' הדבר אחר:

אלא בארץ נודדכיון דלא אשכחן מקום דאיקרי הכי מפרשינן שבכל מקום שהלך הארץ מזדעזעת תחתיו כפרש"י:

ד"א ויצא קיןמשום דלפי' ראשון שפי' שנמנע ממנו חצי הגזירה פי' ויצא קין שיצא בזכות מלפני ה'. להכי קאמר דמ"מ יש לפרש ויצא קין לגנאי. והיינו דלא תקשי למ"ד דתשובה עושה כולה דשאני הכא שהיתה תשובה ברמאות לכן הצליחה:

הפשיל בגדיו לאחוריובב"ר פ' כ"ב סי' כ"ח אי' הפשיל דברים לאחוריו וע"ש מ"ש. עי"ל דקאי אדברי קין במ"ש דרך וידוי ותחנונים גדול עוני מנשוא כמצדיק עליו את דין שמים והוא כמודה ועוזב ירוחם. אבל משיצא הפשיל דברים הללו לאחוריו כי לא שב בלב שלם ויצא כגונב דעת העליונה כאילו יצא מלפני ה'. וכה"ג נמי א"ר ברכיה יצא כמערים כו' פירוש שעשה עצמו כמכניע לפני בוראו וכאילו הוא קדוש וטהור ולבו בל עמו. ובב"ר שם גרס כמפריס במקום כמערים שכתב כאן. וע"ש ביאורו:

יצא שמחשדרך הל' לכתוב ל' יציאה בכיוצא בזה ע"ד יצא פלוני זכאי או חייב בדינו. ומייתי ג"ש לאסמכתא דיציאה זו היה שמחה מדאשכחן יציאה גבי וראך ושמח בלבו:

ונתפשרתיכלומר התשובה עשתה מחצה דמתחילה כתיב נע ונד תהיה בארץ. ואח"כ כתיב וישב בארץ נוד. והוא כעין פשרה (נזה"ק):

**מזמור שיר כו'**סיפיה דקרא טוב להודות לה' ועיין מ"ש בב"ר שם:

ויהי בארבע עשרה שנהובתר ההיא ענינא כתיב בימים ההם חלה חזקיה וגו':

**ואם אין לך ללמוד כו'**פי' ואם אין אתה רוצה ללמוד מאנשי ענתות דמצית למדחי כי לא כל אנשי ענתות היו בכלל הגזירה אלא מקצתם שהיו רודפי ירמיהו ונתקיימה בהם הגזירה כי לא שבו מעונם ואנשי ענתות שעלו לבית שני. היו האחרי' שלא נגזרה עליהם גזירה:

כעצם הזה של מוחמפרש עצב כמו עצם. כי אותיות בומ"ף מתחלפין. ומפרש נפוץ על מה שמנפצים העצם להוציא המוח ממנו:

שמשמנפצושמשמנענע ממנו המוח:

אין בו מאומהאין ראוי למאומה. כך נגזר על יכניה שלא ישאר כלום מזרעו:

כחותל של תמרהכלי שעושין מחריות של דקל. וממלאים אותו תמרים ואחר שהוא מנוער מהתמרים נזרק לאשפה ואין עוד חפץ בו. ומפרש נפוץ על מה שמנפצים ומנערים אותו להוציא ממנו התמרים. אבל לא ידעתי היאך מתפרש עצב על חותל התמרים:

**מלתא כו'**כלו' שמעתי דבר חידוש שדריש מענין הפסוק הזה כתבו וגו' ולא ידעתי מה דרש. ואמר לי שמא דרש מענין הכתוב שנא' לא יצלח בימיו. ודייק מלת בימיו:

בימי בנו מצליחבימי בנו הינו זרובבל שהיה בן בנו שהצליח שהיה פחת יהודה. ואין זה סותר למ"ש כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה. די"ל שכל זה בימיו קאמר. ונמצא לפי דבריו ליכא הכא ביטול גזירה במ"ש כתבו את האיש ערירי כיון דפירושו שרק בימיו יהיה כערירי. אבל בימי בנו מצליח. וא"כ איך אמר המדרש מקודם ואם אין לך ללמוד מאנשי ענתות למד מיכניהו. הא מיכניהו ליכא ראי' כנ"ל. לכן מביא המדרש קרא העצב נבזה נפוץ וגו' שמקרא זה משמע שאין לו תקנה ותקוה שהרי בין לדברי ר' אבא ובין לדברי ר' חלבו ור' חמא ור' שמואל קמדמי ליה למילתא שהוא נזרק ואינו מתקבל עוד (יפ"ת):

מבטלת שבועהקשה הא בפ"ק דר"ה משמע דגז"ד שיש עמו שבועה אינו נקרע לכ"ע ואפילו בצבור. ונראה ליישב ע"פ מה שכתב הסדרי טהרה סוף מס' נדה הובא בבאר אברהם במס' ר"ה הא דמחלקינן בין יחיד לצבור שגז"ד דיחיד אינו נקרע היינו דוקא כששב רק מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות. דבצבור נקרע אפילו לאחר גז"ד וביחיד אינו נקרע לאחר גז"ד. אבל כששב מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות. א"כ נתוספו לו זכיות אפילו גז"ד דיחיד נקרע. וא"כ י"ל מה שאמרו שגז"ד שיש עמו שבועה אינו נקרע כוונתם בתשובה מיראה אבל מאהבה נקרע אפילו בגז"ד שיש עמה שבועה בין לצבור בין ליחיד שמזה לא מיירי הגמרא שם כלל. ודוק:

**חי אני נאם ה' וגו'**כי אם יהיה בניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך. ופי' ר' חנינא משם אני נותק מלכות בית דוד כדאי' בחזית. ונתבטלה דכתיב ביום ההוא אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי ושמתיך כחותם. ושאלתיאל הוא בן בנו של יכניה כדאמר בסמוך. וקצר המדרש הזה שלא הזכיר קרא דאקחך זרובבל:

הושתלהלשון נטיעה כד"א בניך כשתילי זתים:

שאסר א"ע בשבועההיינו בענין המלכות וכדלעיל ועל זה הוא שנשאל להתיר לו. ומפני שמעת לידת אלו ראה ה' להעמיד המלכות מהם קרא שמותם על הדבר הזה:

אין השמדהבמקום הזה (מת"כ):

מתו שניםשאע"פ דכתיב בהקריבם אש זרה ס"ל לריב"ל שאין בזה עון לחייבם מיתה אם לא שגם גזירת אהרן גרם מיתתן:

קח את אהרן ואת בניו אתוכלו' שטעם הקיחה מפני שהיו לקוחים למות והסירם מהם כדלעיל בסי' הקודם:

**כשם שהקרבנות כו'**כלו' להכי אסמכינהו קרא לומר כשם שהקרבנות מכפרים כו':

ועשה לו כתונת פסיםדלאו כלי מילת היתה אלא רקום בפסים כפי' הראב"ע. אי נמי כדפרש"י בפ"ק דשבת גבי לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שסביב פס ידו נתן המילת ולא כל הכתונת. וא"כ דמי לכלאים (יפ"ת). ולכאורה קשה מה צורך להביא ראיה שכתונת רמז על כלאים. הא הכתונת של כלאים היתה ולכן היתה מכפרת על כלאים. ולכן נראה דצ"ל כדאיתא בירוש' יומא הכתונת על לובשי כלאים וי"א על שפיכות דמים כד"א ועשה לו כתונת פסים. ושם בירושלמי גרסינן קרא דויטבלו הכתונת בדם:

לכפר על ג"עהיינו בשוגג ולא אתיידע ליה:

לכסות בשר ערוהפרש"י לחפות על ג"ע:

ושמת המצנפתוכיון דמקומה בגובה הגוף תכפר על הגאוה. והכי אמר בגמרא יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה:

על עומקנין שבלבכן הוא במדרש שעם היפ"ת. ופי' על הרהור הלב. ולפי שהם מעמיקים מה' לסתיר עצה קרי ליה עומקנין. או הגירסא עוקמנין. לשון עקום וערמה:

ועוקמו לפניו ולאחריוולכן מכפר על עוקמנין שבלב:

ואין אפוד ותרפיםפרש"י בגמרא אין אפוד. נגלה עון תרפים הא יש אפוד אין תרפים:

ב' דברים אין לכם כפרהר"ל בקרבנות:

במיתת כ"גלפי שה"ל לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה בישראל לכן ה"ל כהן גדול כמשותף בחטא זה ואינו מתכפר אלא במיתתו:

למה על פניופי' למה נפל על פניו. כי כפי הטבע ה"ל ליפול לאחור כי כן דרך המוכה הנופל מת או קרוב למיתה. וכ"ש זה שהיה טעון משא כבד משריון וכלים. ועוד נכלל בזה הקושיא למה על פניו שלפי מה שאמר שהמצח רמז על גדופו היה ראוי שיפול לאחריו שיראה טביעת האבן במצחו אשר העיז לגדף וישמח צדיק כי חזה נקם. ולא שיפול על פניו ויתכסה מצחו:

בתחלה אתה דורשכלומר טעם זה פשוט ובתחלה ידרש זה. ומ"מ המעמיק ימצא טעמים אחרים:

ו' אמות וזרתתימא די"ב אמות וזרתים נינהו שהרי קומת גליות שש אמות וזרת נמצא שממקום ראשו שנפל לפניו עד המקום שהיה אילו נפל לאחוריו איכא שיעור ב' קומות דידיה. וי"ל דבאמת ה"ק שלא יצטער אותו צדיק מה שהיה צריך להתרחק לפי קומתו שהוא שש אמות וזרת שהוא כפלים במרחק אילו נפל לאחריו:

**טמנם בעפר גו'**לעיל מיניה כתיב ראה כל גאה הכניעהו גו' ונדרש על גלית שנתגאה כלפי מעלה ונפל תחתיו (רד"ל):

על במותימו תדרוךבמותימו הוא גובה שבגוף והיינו ערפם. וכשנפל על פניו ידרוך על ערפו. וז"ש ואויבי תתה לי עורף:

שמן המשחה שעשה משה במדברלא אמר זה להראות באיזה שמן הוא מדבר. שהרי לא היה ולא נעשה אלא זה. אלא הכוונה לתת טעם לנס שהיה נעשה בשמן המשחה תמיד. הוא מפני שעשאו משה קדוש ה' נמשך עליו השפע האלהי. ועוד שעשאו במדבר אשר היתה השכינה יותר גלויה בו מכל המקומות האחרים (קרבן אהרן):

יהיה זה ליוזה בגימטריא י"ב. ואיכא למידק דלמא מה שנשאר אחר הבישול הוא דהוה י"ב. דהאי קרא בהשארותו לעתיד מיירי כדלקמן. ושמא מתחלה הוה טפי שבלעום העיקרים והאור. ויראה דגמרא גמיר לה ואסמכוה אקרא (יפ"ת וע' בענף):

אם לשרות בוהעיקרין של הסמים שהיו שס"ח מנין. ובגמרא דכריתות רצה רבי יוסי לקרב הדבר אל הטבע ואמר שהיו שולקין העיקרין במים כדי שיבלעו המים וכשיציף השמן עליהן לא יבלעוהו. וע"ש מה שהשיב לו ר' יהודה:

**ממנו נמשח אהרן ובניו כו'**כדיליף בפ"ק דיומא מאומרו שבעת ימים ימלא את ידכם ואתקש משיחה לריבוי דכתיב למשחה בהם ולמלא בם את ידם (ק"א):

ומלכיםאע"פ שלא נזכר בפרשה שמן המשחה משיחה רק באהרן ובניו. שמכיון דאשכחן דצדוק הכהן לקח משמן המשחה שהיה באהל מועד ומשחו לשלמה. מזה נראה שניתן ג"כ למשיחת מלכים. ואע"פ שיש לומר שהוראת שעה היתה. מ"מ קבלת חז"ל אין לנו לפקפק אחריה (יפ"ת):

ואפילו כ"ג בן כ"גבגמ' יליף לה מדכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו. דמלת המשיח יתירה דהיה די שיאמר והכהן אשר תחתיו מבניו ולזה אמרו דהמשיח הוא תנאי לאומרו תחתיו. לומר שאם ימשח יהיה כ"ג תחתיו. ואם לא ימשח לא יהיה כ"ג תחתיו. ושיעור הכתוב והכהן המשיח. הוא אשר יהיה תחתיו מבניו (ק"א):

עד עשרה דורותזה לא נזכר בגמרא ולא בפוסקים. ונראה שאין לדבר קצבה אלא לעולם כ"ג טעון משיחה. ולכן יראה שזה שאמר כאן עד עשרה דורות הוא דרך גוזמא לומר שאפילו יקרה כן שהוא דבר רחוק שימצא כ"ג בן כ"ג י' דורות טעון משיחה. וה"ה עד סוף כל הדורות (יפ"ת). ואולי הוא ע"ד הכתוב (דברים כ"ג ג') לא יבוא ממזר גו' גם דור עשירי גו'. והכוונה לעולם. כדאיתא יבמות ע"ח ב' (רש"ש):

ואין מושחין מב"מבגמרא יליף לה מדכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו ירושה היא ע"כ. וביאורו דאחר דסמך הוא למלת ובניו ר"ל שהוא נותן המלוכה לבניו וא"כ ירושה היא לבנים מהאבות ומשיחת האב הראשון די לכל הבנים (ק"א):

מפני אדוניהושהכריזו עליו יחי אדוני המלך. וכשיש מחלוקת פסקה הירושה. שכן כתיב הוא ובניו בקרב ישראל. שירצה כאשר יהיה בקרב ישראל ובהסכמת כולם אז הוא מוריש את בניו ולא בעי משיחה. אבל אם יש מחלוקת לאו ירושה וממנו מתחיל וצריך משיחה (ק"א):

ואת יהואחזבגמרא פריך ומי הוה שמן המשחה והתניא משנגנז ארון נגנז עמו צנצנת וצלוחית שמן המשחה ומי גנזה יאשיהו. ומשני רב פפא באפרסמונא דכי (יפ"ת):

גדול ממנו ב' שניםדכתיב ביהואחז בן כ"ג שנה היה במלכו וג' חדשים מלך. וביהויקים כתיב בו כ"ה במלכו. נמצא יהוקים גדול מיהואחז ב' שנים כמו שמצינו בסדר עולם:

יהיה זה לידמלת זה יתירה דבו הוא מדבר. אלא הכוונה לומר זה פירוש בגימטריא זה יהיה קיים כולו לע"ל וכדאיתא לעיל פ"ב שכל מקום שנא' לי אינו זז לא בעוה"ז ולא לעו"ה והביא שם מקרא זה ג"כ ע"ש. והנה בת"כ הנ"ל ובכריתות דף ה' איתא שנא' שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם הרי דלמדו שכולו קיים לע"ל מדכתיב לדורותיכם. אבל מכאן ומלעיל פ"ב ומלקמן במד"ר פ' ט"ו דלא מייתו כל מלת לדורותיכם משמע דס"ל דממלת לי לחודא נמי משמע שהוא קיים לעולם:

על גבי מעיןבברייתא דמייתי בגמרא מפרש כדי שתמשוך מלכותו. כלו' דסימנא מלתא היא. וכי היכי דמשכי מיא תהיה מלכותו נמשכת:

והורדתם אותו אל גיחוןבגמרא פרש"י אלמא בעי משיחה על המעין. גיחון מעין קטן אצל ירושלים. ולא זהו גיחון היוצא מעדן. והרמ"ה כתב וז"ל והורדתם אותו אל גיחון והוא אחד מד' נהרות שיוצאים מעדן. והרי הוא כמעין שאינו פוסק. אלמא בעי משיחה על המעין:

**שאול ויהוא נמשחו כו'**הנה עיקר השמן היה בצלוחית. ולצורך משיחת מלך היה הנביא לוקח מעט שמן מהצלוחית ומניח בקרן או בפח ומשח בזה את המלך. וע' בענף:

עשה כמין גבעהמשום דק"ל כי היכי דקאמר פר החטאת ה"ל למימר ואת איל העולה ואיל המלואים כמ"ש בפר שהזכיר מעשיהו. ולהכי משני שאמר שני האילים לומר שהעמיד שניהם יחדיו עם הפר ועשאן כמין גבעה. ואילו כתיב ואת איל העולה ואיל המלואים הוה אמינא כל חד לעצמו העמידן. וטעם הגבעה מפני שהמעשה הזה מהמלואים לגדל ולרומם את אהרן ובניו ולכן שם כגבעה גבוה לפניהם שסימנא מילתא היא. וגם שישגיחו הרואים במעלתם ויזהרו בכבודם:

**כמין גבעה כו'**שדרך הגבעה להיות משופעת מכאן ומכאן:

**הדין דחפין כו'**ר"ל דמלא חפניכם אמר רחמנא למשה ולאהרן. הרי ד' חפנים. והחופן הוא פי שנים בקומץ. דהחופן הוא ממלא ידו. והקומץ אינו אלא חופה ג' אצבעותיו עד שמגיע לפס ידו. הרי שהארבע חופנים של משה ואהרן הם שמונה קומצין. ואח"כ נכנס דרך נס כל השמונה קומצין בחפנו של משה כדכתיב וזרקו משה השמימה וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחד. וזהו שא"ר הונא כאן לא דמי הדין דחפין להדין דקמיץ [פי' שאינו דומה זה שלוקח בחפנו לזה שלוקח בקומצו] הדין דחפין תרין הדין דקמיץ [פי' זה שלוקח בחופן הוא נוטל כפלים מזה שנוטל בקומץ] ארבע חופנין תמניא קומצין [פי' שארבע חופנים של משה ואהרן הם שמונה קומצין]:

מספיקע"י נס שיחזיק. וכתב הידי משה שהגירסא הנכונה היא והקב"ה מהפך. פי' שמהפכו לשחין. וכן אי' בש"ר:

וכל ישראל עומדיםפי' היפ"ת שכולם היו בעזרה ביום הכפורים (וע' מ"ש בב"ר פ"ה סי' ו' בשם הנזה"ק. ולכאורה כאן אי אפשר לפרש כן שהרי כבר אמר כאן ואת כל העדה הקהל כו' אלא זה אחד כו'. ואפשר שמקודם אמר שאין אפשר שכל ישראל יהיו עומדים לפני הפתח. ואח"כ אמר שבלא זה יש ג"כ נס שאין אפשר אפילו בעזרה יעמדו כולם):

פני הסלעמשמעו שכל אחד ואחד היה עומד בפני הסלע ממש (מת"כ):

זקפןהעמידם:

שמןהוא מלשון שימה. ובב"ר פ"ה גרס צמדן. ופי' הושיבן כל אחד אצל בן גילו זקן אצל זקן ובחור אצל בחור. ולפ"ז בא ר' אחא להגדיל הנס שנמצא מקום מוכן לכל אחד במדרגתו ולא היו בערבוביא:

צמצמןפי' שהיה המקום מחזיקם בצמצום לא פחות ולא יותר. וזה כדי שלא יהיו דחוקים וגם לא מרווחים כדי שיכירו ויתנו לב בנס שהיה המקום כמדתם ממש:

**בזאת תדעון כו'**דבזאת משמע בנס העומד לפניהם. דכל זה מורה באצבע:

אף בבהמ"ק כןמשום דמשכן לא הוי אלא לפי שעה בז' ימי המלואים. לכן אמר אף בבהמ"ק היה כן פי' היה כן תמיד בשעת התפלה דהתם הוי קדושה טפי דקדושתו קדושת עולם:

עומדים צפופיםמלשון ויצף הברזל. שמרוב הקהל שהיו בעזרה היו נדחקים איש באיש עד שהיו רגליהם נטולות מהארץ ועומדים באויר (רש"י). והרמב"ם והערוך פי' צפופים דחוקים:

**ד"א בין כל אחד כו'**ובב"ר פ"ה אי' ד"א לכל אחד ואמה מכל צד. ופירושו משום דהשתחויה בפשוט ידים ורגלים היה צריך ד' אמות לקומת האדם. ואמה מכל צד שיהיו רחוקים זה מזה ולא ישמעו תפלתם ויטרדו זה את זה. או כדי שלא יתבייש החוטא מהתוודות על חטאיו: