**פתח אמרות ה' כו'.**משום דק"ל באמור אל הכהנים ואמרת אליהם ב' אמירות למה לי לכן דרשו על ב' פרשיות כדמסיק בסי' ג' ומכיון דמייתי ליה מפרש ליה ברישא בשאר אנפי כדרך המדרש:

**אמרות ה' אמרות אמרות ב"ו אינן אמרות בנוהג שבעולם.**כצ"ל וכן הוא בפסיקתא דפרה ובילקוט וה"פ מדאכפל למימר אמרות ב' זימני תרתי אשמועינן. חדא דאמרות ה' אמרות נאמנות שלא כמאמרות ב"ו שאינן בטוחות ועל זה אמר בנוהג שבעולם כו'. שניה שהן טהורות ועל זה אמר מצינו שעיקם הקב"ה ח' אותיות:

**למה הוא אמת כו'.**כלו' למה דבריו בטוחים מפני שהוא חי לעולם וקיים לעולם ואינו כב"ו שימות ואבד דבורו. ובירוש' ריש סנהדרין פ' המפרש שאמת ר"ת אלהים מלך תמיד:

**שעיקם.**ר"ל שמלבד שהאריך הכתוב עיקם לכתוב שלא כדרך. דהיינו אשר איננה טהורה הוא השלילה. דה"ל לומר מן הבהמה הטמאה כי אורחיה בכתוב [רש"א]:

**שתים ושלש תיבות כו' הה"ד ומן ההמה כו'.**הנה בכאן יש ג' תיבות מיותרים דה"ל לומר ומן הבהמה הטמאה וכתיב מן הבהמה אשר לא טהורה היא. א"כ קשה אמאי קאמר שתים. אפשר שסמך על הפסוק שהביא לעיל ומן הבהמה אשר איננה טהורה דשם מיותרים ב' תיבות. והכי קאמר בעל המאמר ובמקום אחר [היינו בב"ר פ' ל"ב סימן ד'] אמרו בשם ריב"ל מצינו שעיקם ב' וג' תיבות בתורה. ונקט ב' וג' למכלל ב' הפסוקים כמו שכתבתי התם. ואמר פעם בלשון זה ופעם בלשון זה. להורות שאין הקפדה באותיות או בתיבות. וספר אות אמת מוחק כאן מלת שתים רק גורס ובמקום אחר מצינו שעיקם שלש תיבות בתורה:

**ומן הבהמה אשר לא טהורה היא.**הטמאה אינו אומר. כצ"ל [יפ"ת]:

**מצינו תינוקות כו'.**משום דהא דתורה נדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא נדרש מדכתיב מזוקק שבעתים והכא עסקינן בהאי קרא. מייתי ליה הכא. ואגב זה מייתי ענין התינוקות. ודרש בעליל מלשון עוללים. ומזוקק שבעתים על התורה שנדרשת במ"ט פנים כנ"ל. ואעפ"כ כשסביב רשעים יתהלכון היינו הולכי רכיל. כרום נתרוממו האויבים. והיה זולות לישראל:

**תשמרם נטר כו'.**זהו תורה שבע"פ שצריך לחוקקה בלוח לב ולשומרה שלא תשכח לחזור עליה תמיד וזהו שדרשו (קידושין ל"ז). ובכ"מ בספרי ושמרתם זו משנה [רד"ל]:

**נטר אורייתהון בלבהון.**פי' שמור תורה בלבם. דאי שמירת גופם הרי הוא אומר תנצרנו מן הדור:

**מן הדור ההוא שהוא חייב.**שלא ילכדו בעונם. ור"ל מן הדור ההוא שביאר שם למעלה במז' כי גמר גו' כי פסו גו' שוא ידברו גו' אשר אמרו ללשוננו גו' והן בעלי לה"ר כדמפרש כאן. והכריתם דוד ברוה"ק יכרת ה' גו' וזה חיוב כליה דקאמר [רד"ל]:

**יוצאין למלחמה ונופלין.**לא יקשה בעיניך שבימי דוד בכל מלחמותם היו נוצחים. דהכא בימי שאול מיירי כדאמר בהדיא בדברים רבה פ"ה:

דלטוריןבעלי לשון הרע ורכילות:

**לבאים זה אבנר ועמשא כו' אחר לה"ר.**עמשא אף שהיה חשוב בימי שאול וכדדרש לקמן ושני אנשים עמו זה אבנר ועמשא מ"מ לא היה מספר לה"ר על דוד שהיה נשוי לבת ישי אחותו אלא שאח"ז בימי אבשלום היה עם אבשלום [רד"ל]:

**אלו אנשי קעילה.**אע"ג דמסירתם את דוד ביד שאול נראה שמתוך האונס היה ששאול קבץ העם למלחמה לרדת קעילה לצור את דוד. מ"מ קרי בהם שניהם חנית וחצים מפני שמן הדין אפילו שהם בסכנה לא היו יכולים למסרו מכיון דאינו חייב מיתה. וע' בב"ר פ' צ"ד סי' ט':

**מה השכינה עושה בארץ.**שלה"ר מסלק השכינה כדאי' בדברים רבה פ"ה:

**ונוצחין.**שהרי אחאב מלך בכיפה כדאיתא בפ"ק דמגילה:

**למה מים.**דלעולם אומרים הקל תחלה ואח"כ הקשה. או כך פירושו דכיון דהיה מפרנסם באכילה ודאי שישקום מים דלא יחיו בזולתם:

**שהיו המים קשים כו'.**משום שבימי אחאב נעצרו הגשמים. וקאמר לה הכא לומר דכון דמים קשים יותר. מסתמא מפרסמא מילתא כשיבקשם לכל כך נביאים וירגישו בדבר. וילפינן דכ"ע ידעי ולא מפרסמא למלתא:

**שפרצתי גדרו של עולם.**שהביא מיתה לעולם:

**ספקלטור.**שר הטבחים ההורג המחוייבים מיתה:

לכל פורצי גדרותדכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש:

**אמר לו למה כו'.**לישנא דאמרו לו לאו דוקא. דהך מילתא לעתיד הוא כדגרסינן בפ"ק דתעניות:

**ארי דורס ואוכל.**פי' שאוכלה מחיים. זאב טורף ואוכל שהורג ואח"כ אוכל [רש"י בפ' יש בעירכין]:

**ואת נושך וממית.**שאין לך בו הנאה:

**מן עליותא.**מן העלייה. כלומר מן השמים מלמעלה:

**דיתיב ברומי וקטיל בסוריא.**שאומר לשון הרע על מי שעומד בסוריא ועל ידי זה נהרג:

**ולמה קורא שלישי.**שדרכם היה לקרוא ללה"ר שלישי:

**עובדא כו'.**מעשה היה באיש אחד שהיה לו כלה רעה והיתה צמודה פי' אדוקה [לשון צמיד פתיל] לספר לה"ר והיה מפייס ומרצה אותה שני פעמים בכל יום:

**חד ברמשא כו'.**חד בערב ופעם אחת בבקר. ואמר לה אני מבקש ממך שלא תאמר לשון הרע:

**מה עבדה כו'.**מה עשתה כלתו הלכה אצל בעלה ואמרה לו אביך הזה רוצה לשמש עמי בזנות. ואם אין אתה מאמין לי בא לערב ואתה תמצא מפייס אותי לשמוע אליו:

**אזל ורצד עליו.**פי' אזל וארב עליו. וכן כתב רש"י בפסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח). בשם ר' משה הדרשן רצד הוא מארב בלשון הערבי וכן פי' הר"ן:

**וחמא יתיה כו'.**וראה אותו כפוף ושוחה והיה מפייס אותה שלא תדבר עוד לה"ר. והיה הבן אומר כבר הדברים אמת הוא. מה עשה לאביו הכה לאביו והמית אותו. והביאו אותו לב"ד ונתחייב מיתה. ולאותה אשה הביאו ג"כ שאמרה על אביו לה"ר ואתחייבה מיתה ג"כ [ואע"ג דבעל לה"ר אין ב"ד ממיתין. ואף אם עשה שליח להרוג את חבירו קי"ל דהמשלח פטור. יש לומר שהוראת שעה היתה שב"ד היה להם רשות להכות ולהעניש שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה [וע' ביבמות דף צ' ע"ב וסנהדרין דף מ"ו ע"ב ומגילת תענית פ"ו. ותנחומא סדר משפטים סי' ה'] ונמצא שהלשון הרג שלשה:

**דואג שאמרו.**כדאי' בילקוט סימן קל"א כיון שראו תלמידיו שהוא מטמא את הטהור ומטהר את הטמא נתנו חבלים ברגליו וגררוהו שנאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל. ובפסיקתא אי' שהמגיד לדוד על הריגת שאול ואמר לו דמך על ראשך היה דואג בעצמו. ובחלק אי' שמת ולא נהרג אך אי' התם שנצטרע. וזה חשיב נהרג דמצורע חשיב כמת וה"ל כנהרג בלא עתו:

**ובימי שאול הרג ד'.**שאבנר הוא הרביעי אליבא דיש אומרים. ומשום דבעי לאתויי דעת יש אומרים מייתי נמי דעתייהו דריב"ל ורשב"ל הכא:

**ואבנר למה נהרג.**דכיון דצדיק הוה כמו שאמר עליו דוד כי שר וגדול נפל היום בישראל וגם צורך הצבור ביה ודוד חפץ בו. בודאי היה ה' נצב עליו לשמרו שלא יהרגנו יואב. לולי שחטאו גרס. ולהכי בעי מה חטא היה בידו:

**על שהקדים שמו כו'.**אבל מיקימו הנערים וישחקו לא ס"ל שנתחייב. כי מצי סבר שלא נתכוין אבנר אלא לשחוק בעלמא כדרך המתאבקים להראות גבורתם. ושוב נמשך מהשחוק שהרגו זה את זה והיתה מלחמה:

**מאבנר לדוד.**והיינו דכתיב אל דוד תחתיו שהזכיר שמו אחריו:

**מה את בעי.**מה אתה רוצה:

מן גלגוי דידךהמעריך גרס מן גלגוי דדין. וכתב שהוא מענין זיל גלוג לאמך שפי' השתבח. אף כאן אמר אבנר לשאול מה אתה רוצה ומאמין במה שדוד מתהלל ומשתבח בשקר. אין הדבר כן אלא הכנף בסירים נאחזה ונקרעה עכ"ל. ולפי הגירסא שלפנינו מן גלגוי דידך פירושו שאבנר אמר כן לדוד מה אתה רוצה בשבח שלך שאתה משבח עצמך בשקר אין הדבר כן אלא הכנף בסירים נאחזה ונקרעה. והערוך פי' גלגוי ציצית. ור"ל שאבנר אמר לדוד מה אתה משבח את עצמך שהיה שאול בידך שהרי הכנף של ציצית בידך ולא הרגת אותו. הציצית בסירה הועדת פי' בקוץ הוסרה. וכן אי' בהדיא בשוח"ט תהלים מזמור ז' שנכרתו הכנף עם הציצית. וכגירסא דידן אי' בשוח"ט אמר לו לאבנר היכן הוא כנף מעילי אמר לו בסירות בקוצים עברת ונכרת. ואבנר אמר זה לשאול מה אתה רוצה מן הציצית שלך בסירה הועדת:

**כדאתון למעגל.**כשבאו למעגל ונטלו הצפחת והחנית מעל ראשו:

**חנית וצפחת בסירה הועדה.**כלומר וכי יכול אתה כאן גם כן לומר כך. הלא ע"כ להודות שהלכתי ולקחתי אותם והייתי ג"כ יכול להרגו. ומ"מ לא חש אבנר בטענתו ואמר לשאול שמא אחד מבני הצבא נתנם לו:

**ולא מיחה.**אבל ר' יהושע בן לוי ורשב"ל ורבנן מצי סברי שמיחה ולא שמעו לו:

**ולא מיחה.**שנתיירא מפני שאול שלא יכעוס עליו. או שיחשוב שידו עמהם אך מ"מ לא היה לו למנוע משום זה מלמחול ש"ד. וזהו הרביעי שנהרג בלה"ר:

**שני פרשיות הכתיב לנו כו'**כלומר שפי' אמרות טהורות היינו ששתי פרשיות שבתורה שמדברות בדיני טהרה דהיינו פרשת פרה שהיא לטהרת הטמאים. ופרשת המת שהוא להפריש מהטומאה ניתנו לכהנים בני לוי דאיקרו כסף צרוף שאזהרת הטומאה לכהנים וכן מעשה הפרה ע"י כהן. ומייתי לה רב תנחום אאמור אל הכהנים לומר דב' אמירות דרמיז הכא רמיז אשתי פרשיות אלו. וע' בשוח"ט שהגירסא נשתנה שם ומ"ש שם:

**זש"ה יום ליום יביע אומר.**דריש כפל אמור ואמרת דק"ל כדלעיל דאתא למימר שיאמר להם האזהרה ויחזור לאמור [כדרך שדרשו גבי דבר ואמרת] ויום ליום יביע אומר מפרש ליה נמי בהכי שיהיה חוזר מאמר התורה יום אחר יום תמיד [שפסוק זה קאי על התורה כדאי' בילקוט] ומכיון דמייתי ליה דריש ליה ג"כ באנפי אחריני כדרך המדרש:

**הוי יום ליום יביע אומר.**פי' יום זה פורע מה שלוה זה. וכן לילה זה פורע מה שלוה זה. וכאילו מדברים זה בעד זה להשלים ולפרוע מה שחזר זה. ואין אומר ואין דברים ביניהם שפורעין זה לזה בלי מחלוקת ודברים. אבל למטה בבני אדם בהלואתן כמה שטרות ופסקי דינים הם צריכין:

**משל לאחד שנטל כו'.**קמפרש אין אומר ואין דברים שכשצבא השמים נפטרים מלפני שכינה שמשתחוים לה [כדאי' בפ' לא יחפור ובפרק חלק] אז הם כפופים ואינם משמיעים קול ודברים כמי שנטל הגמוניא פי' שררה שהולך עד שלא הגיע למותרון פי' לממשלה שלו. כפגין פי' כהדיוט. וכיון שהגיע למותרין פי' לממשלה שלו הוא הולך כקאלמון פי' כחשוב. כן הצבא השמים כשיוצאים ונראין בעולם שניתן להם שם ממשלה למשול ביום ובליל' אז משמיעים קולם ושררתם כמושל שהגיע למקום ממשלתו. והיינו בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם. והשמעת קולם לפי הפשט הוא מ"ש בב"ר שקול חמה מנסרת ברקיע כו':

**כיון שיצאו לעולם בכל הארץ יצא קום.**כצ"ל [יפ"ת]:

**נמסר להם רופא כו'.**ה"ג בילקוט ומסר להם הרופא קמיע מומחה והיה מצוה את ישראל ומניח את הכהן. א"ל אותו כהן אדונינו לא לשנינו מסרת כאחד ומפני מה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי. ולפי זה מובן ענין המצוה הזאת שהוא שישמור הקמיע מהטומאה שלא יאבד סגולתה. ובעת מסירתה מסתמא הזהיר את שתיהם. וזו היא האמירה הא' שבנמשל. אלא שלא הספיק לו בזה אלא לכהן שכבר הוא מוזהר מהטומאה: אבל לא לישראל שדרכו ללכת בבית הקברות. ולכן הוצרך לו ריבוי האזהרות. וגירסתנו יש לפרש שלא נתן להם קמיע אלא שריפא בשארי רפואות וצוה להם שלא ילכו בבית הקברות שזהו מסגולת הנכפה. ולכהן לא צוה רק פעם אחד. ולישראל צוה פעם אחר פעם:

**אמירה אחת דיה להם.**לעשות כל אשר יצום עשות בעולם שלא ישנו את תפקידם והיינו בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא פי' בגזרת ה' על המלאכים היה הדבר ההוא וכן במאמר שאמר ה' להם שאלתא ר"ל ששאלו מהקב"ה מה לעשות ואמר ה' להם לעשות כן. והיינו העונש ההוא שנתן ה' לנבוכדנצר שטרדו מן המלכות שהיה ע"י מלאכים שהם שלוחי ההשגחה:

**הה"ד ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים.**דאל"כ אמור ואמרת למה לי כדלעיל. אלא שאתא לומר שצריכין לכפול בהם האזהרה כדי שיקיימוה. אך קשה למה הכפיל האזהרה במצוה זו דוקא. וי"ל דלרבותא נקטה הכא דאע"ג דכהנים זריזין הם וגם אין במצוה הזאת טורח או חסרון כיס. אלא כבוד והדר. צריכין לכפול האזהרות משום כי יצר לב האדם רע. וכ"ש בשאר מצות שהן לכל ישראל ויש בהם טורח או חסרון כיס:

**הה"ד יראת ה' טהורה כו'.**אתא לתרוצי הא דק"ל אמור ואמרת למה לי. ובעי למימר דמעלה זו ניתנה לאהרן לו ולכל בניו אחריו. והיינו ואמרת אליהם לרמוז לכל הבאים אחריו. ולהכי מייתי הא דדרשינן מיראת ה' טהורה שבזכותו ניתנה לו הפרשה זו שקיימת לעולם:

**מורא שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה.**כדכתיב ביה ואתנם לו מורא ויראני כדלעיל פ"ג. וזהו לשון ונתנה לו. וע' בענף:

**שאינה זזה ממנה כו'.**שאף כשחרב בהמ"ק ובטלה טהרה וקדושת העבודה מכהנים קדושה וטהרה זו של איסור טומאת מת לא בטלה [רד"ל]:

**מה כתיב למעלה מן הענין כו'.**כלו' מה ענין זה אצל זה:

**ואיש זה שאול.**לאו דוקא. אלא רמז כאן לשאול שהיה איש שדרש באוב מדאסמכיה לפרשת אמור אל הכהנים. שרצה לסמוך שתי חטאותיו דהיינו שאלת אוב והריגת הכהנים שפי' אמור אל הכהנים שהם מקטריגים עליו כדלקמן:

**כתיב והיית רק למעלה.**אע"ג דקרא בברכה מיירי. מ"מ נקטינן דבכל מילי טוב להיות למעלה מלמטה. ולכן טוב היה לשאול לשאול באורים ותומים שהוראתם מלמעלה. מלשאול באוב שהיא ממתים אשר למטה. ור"ל שאפי' לא היה מצד החטא שיש באוב. מ"מ הענין בעצמו טוב לשאול מלמעלה ולא מלמטה. וז"ש ברישיה דקרא ונתנך ה' לראש ולא לזנב לראש הוא כהן הראש השואל באו"ת ונשפע בשכל רוה"ק להשיב ולא לזנב המעלה בזכורו [רד"ל]:

**הוא שאמר לעבדיו כו'.**השתא מייתי ראיה למ"ש ששאל שאול באוב. ואגב אורחיה מפרש ואזיל כולהו קראי דענינא:

**תרנגול שיקרא.**לידע כמה שעות הוא בלילה:

**נעשה חפשי.**דרש ויתחפש כאילו השי"ן בימין. ודרשו כן מדהוי סגי דלכתוב וילבש בגדים אחרים שהמובן שזה להשתנות. וכתיב ויתחפש ע"כ לרמוז גם שנעשה חפשי למלכות. כלומר אבד המלכות. ולפי שהמלכות כעבדות קרי הסרתו חפשיות. שמחמת חטא אוב נתמלא סאתו והוסרה המלכות ממנו מיד. אבל לולא חטא זה אע"פ שבענין עמלק נקרעת המלכות ממנו. אפשר שהיה עומד עוד כמה שנים במלכותו:

**מאנין פניקא.**נוסח אחר פגנקו. וכן עיקר. ופירושו בגדי הדיוט כדאמרינן הפגן הדיוט הוא [מעריך]. והיפ"ת מקיים הנוסחא שלפנינו מאני פניקא ופירש בגדים פחותים שאין מצמר טוב אלא מצמר שאינו נעשה כתקונו וכענין עירין ופנקין דסוף ב"ק:

**זה אבנר ועמשא.**שכל מקום שנאמר אנשים משמע חשובים. דה"ל למימר ושני עבדים כדכתיב ברישא ויאמר שאול לעבדיו. ומכיון דלא פירש מאן נינהו נקטינן דהיינו אבנר ועמשא שהם היותר חשובים שבעם. ונקראו אנשים במלכים א' ך' ל"ב:

**למדתך תורה ד"א כו'.**ע' מ"ש בב"ר פ' נ"ה. ובתנחומא סדר זה. ואגדה זו לא ס"ל ההוא דבלעם משום דרך ארץ. דדלמא לא ה"ל יותר משני נערים ובגנותו דבר הכתוב כמו שאמר הלא אנכי אתונך כו' להודיע פחיתתו שלא היה לו סוס ורכב כאיתא בפ"ק דברכות:

**נעשה עבד לעבדו.**פי' אולי יחלה העבד ויצטרך שמוש והוא ישמשנו בעל כרחו [יפ"ת]. וע' בבמד"ר פ"ך:

**משל לאשה כו'.**כוונת ריש לקיש לומר שלא יפלא היותו נשבע בה' עם היותו דורש באוב. כי לעולם יראת ה' על פניו ולא חטא אלא במעשה זה כאשה המנאפת שעדיין אהבת בעלה עליה כמו שכתב הבדרשי וז"ל אשת האיש כשתכשול עם אחר לא משנאת בעלה על הרוב ולא מבזה אותו אלא למלאות תאותה ורע תכונתה. וכן שלמה חכמינו ומלכנו לא סלקו מהאמנתם לעולם יחוד ה' ומציאותו והשגחתו וכל האמונות התוריות. אלא היו נכשלים בעבודות הנכריות מצער הזמן ובהלה תקופה ובקשת הצלה הכרחית. או לחוזק תשוקה להצלחות הזמניות מנצוח האויבים וקבץ הממונות:

**מאותו שאמרו מי ה'.**כלו' מהאומות שכופרים בה' כפרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו. או מאותן שאמרו מי כמוך דהיינו ישראל. וה"ל כאילו כתיב מי תרי זימני שפי' מי מהאומרים מי:

**עבדת מה דעבד.**פי' עשה מה שעשתה ואמרה מה שאמרה והעלתהו. כיון שראתה היתה מתייראת:

**פניו למטה.**ורגליו למעלה:

**פניו למעלה.**ורגליו למטה כדאי' בפ' ד"מ:

**כיון דשמע אלהים.**כיון ששמע שאול שאמרה אלהים ראיתי עולים שהוא לשון רבים נתיירא שקרא לאחד ועלו שנים: ומי היו שמואל ומשה כדאי' לקמן בסמוך ובפ"ק דחגיגה:

**ויש אומרים צדיקים עלו עמו ללותו.**ובזוהר איתא תאני רבי חייא רבה שמיכאל ומלאכי השרת השומרים שערי הצדק יוצאים לקראת הצדיק ומקדימין לו שלום לנשמת הצדיק בשעה שהיא יוצאה מהגוף ומובילין אותו לאוהל חופתו ע"כ. ואי' במפרשים וז"ל ודע שלא המלאכים משרתי עליון לבד יוצאים לקראת נשמתו של הצדיק אלא אף גם נשמות ונפשות הצדיקים שכבר מתו והם הקרובים. ובפרט אביו ואמו כולם הולכים לקבל נשמתו בחדוה ורינה שכולם פוצחים רינה ע"כ. עוד יש לפרש שהצדיקים שהעלה עמו שקראו לעזרתם מפחד יום הדין כענין קריאתו למשה כדלקמן בסמוך:

**מה תארו.**של אחד מהם:

וכי לא היה מכירובתמיה. כלו' וכי לא היה רואה אותו. דקס"ד ששאול ראהו. ומשני שהצריך לו שומע קולו ואינו רואהו:

**שמעלה המת בזכורו.**הוא שם מכשפות. תרגומו דאוב וידעוני בידין וזכורין [תוס']:

**על שום ומעיל קטן כו'.**ולפי שכן היה לו לבושו עלה כך שכשם שאדם הולך לבוש כך הוא בא לבוש כדלעיל בב"ר פ' צ"ה. וצריך לומר שנקבר במעיל. וכן אי' בתנחומא בהדיא:

**הוה פשיט קרייה.**היה לומד את המקרא בפשטיה [מת"כ]:

**מהו מגיד לאדם.**צ"ל מי הוא מגיד לאדם. וכמו מי כותבן דבסמוך [א"א]. ולפי גירסא שלו כך ביאור המאמר. דיוצר הרים ובורא רוח הם כוללים הגוף והנשמה. שהגוף נוצר מאמצעיתו של עולם מהר הבית. והנשמה נבראת מרוח ה' כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. ושיחו של אדם שהוא הדבור יוצא מבין שניהם שהם כלי הדבור מהגוף ומן הרוח כמ"ש לרוח ממללא. וז"ש מי הוא מגיד לאדם מה שיחו ר"ל אפילו שיחו של מה [שמלת מה מורה על דבר קטן כמו ואנחנו מה] שבין איש לאשתו כדלקמן. ואמר רב הונא בשם ר' יעבץ יוצר הרים ובורא רוח. ר"ל כיון שהוא יצר וברא אותם א"כ יודע מה שיחו. וכיון שהוא המגיד כלום תקנה יש לו לאדם לכן בכה רבי. ועוד אמר רב הונא בשם ר' יעבץ שיטה אחרת מסיפא דקרא עושה שחר עיפה וגו' ה' אלהי צבאות שמו. שמדסמך מה שיחו לעושה שחר עיפה רמז דאפילו שיחה של עיפה דהיינו תהו חשך ואפלה כלומ' דברים שאין בהם ממש ואפילו שיחה קלה כו' הן נכתבים על פנקסו. ר"ל הם נאמרים לו. ומשום דכל דברים שיענש עליהם נכתבים כדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים. הזכיר הכתיבה. ולכן אמר ומי כותבן במקום מי מגידן. וקאמר עושה שחר עיפה וגו' ה' אלהי צבאות. וכיון דהוא המגיד כלום תקנה יש לו. ולכן בכה רבי. ולפי גירסא שלנו כך פירושו מהו מגיד לאדם מהו הדברים שמגיד לאדם משיחו וקאמר יוצר הרים ובורא רוח פי' מדסמך מה שיחו לבורא רוח רמז דאפילו שיחה של רוח מגיד לו. ולשיטה האחרת קאמר תהו חשך ואפלה פירוש מדסמך מה שיחו לעושה שחר עיפה רמז דאפילו שיחה של עיפה דהיינו תהו חשך ואפלה כלומר דברים שאין בהם ממש מגיד לו. וקאמר מי כותבן כלומר מי מגידן. וקאמר עושה שחר עיפה ה' אלהי צבאות:

**אפילו שיחה קלה.**כתב המנחת שי שבספרים שלנו נכתב שחו בצירי ובלא יו"ד אך חז"ל דרשוהו מלשון שיחה לפי ששינה הכתוב לכתוב כלשון הזה ולא כתב לשון אחר היותר מובן על ענין האדם ומעשיו עכ"ל:

**בשעת מיתתו.**שמאז מתחיל העונש על המת:

**וחבריה.**חבירו של פסוק שלמעלה. כשהגיע בו היה בוכה. וכן כולם:

**בקשו את ה' כל ענוי ארץ.**סיפיה דקרא בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום חרון אף ה'. ולהכי בכי כולי האי ואולי:

**יתן בעפר פיהו.**ר"ל דכתיב שם יתן למכהו לחי ישבע בחרפה יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה. ע"ז אמר כולי האי ואולי פי' כולי האי יסורים לקבל ועודנו בספק אם תהיה לו תקוה:

**כי את כל מעשה האלהים.**יביא אלהים במשפט על כל נעלם. ואי' שם בחגיגה מאי על כל נעלם אמר רב זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. שזה דבר מועט ונענש עליו ושמואל אמר זה הרק בפני חברו ונמאס בה נענש עליו:

**לא היה לך להרגיז בוראך.**אלא בי שעשיתני ע"ז. כן הוא הנוסחא בתנחומא ובירושלמי דחגיגה:

**כשם שנפרעין כו'.**ואפשר שטעם הפרעון מן הנעבדין אע"פ שלא חטאו לפי שהקב"ה יצטרך להראות שאין ממש בהנעבדין על דרך ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים:

**שהוא יום הדין.**לא כיוונו על הדין הגדול לעתיד לבא וכמו שכתבתי בענף בשם ספר נשמת חיים וכן כתב ספר ישועות משיחו:

**והעלה למשה עמו.**בפ"ק דחגיגה מפרש אמר שמא ח"ו לדינא קא מתבעינא קום בהדאי דליכא מילתא דכתיבא באורייתא ולא קיימתיה. ועיין שם בתוס':

**למה לא אמר ליה באורים ותומים.**שהרי גם בהם שאל ולא ענהו ה' כדכתיב וישאל שאול בה' ולא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים. וצ"ל שאף שאביתר הוליכם בידו כאשר הלך אצל דוד. שלח שם שאול אנשים לדרוש ממנו:

**אתה הוא שגרמת כו'.**ולכן לא הזכירם שנתבייש ממנו שלא יאמר לו כן כדאי' בפ"ק דברכות:

**שהכית נוב עיר הכהנים.**ובעונש זה לא נענית בכהן:

**ולמה תשאלני.**וסיפא דקרא והיה ערך ופי' שנאך. ונראה דצ"ל הידא לי גבי שונאך הידא לי גבי חברך. וכן הוא באגדת שמואל. שכן כתיב שם והיה ערך וגו' ויתנה לרעך לדוד. או צ"ל הידא לי גבי שנאך הידא לי גבי רעך. שטעות זה שכיח שיתחלף האותיות וכאן נתחלף רעך בערך. ותיבת הידא מצינו בתרגום על פסוק יעשו עץ גבוה חמשים אמה והידא מיתה תתעבד ליה. פי' אי זה. ומלה זו מורכבת הי דא כמו שכתב הערוך. וזהו שאמר ליה שמואל לשאול ולמה תשאלני אי זה לי גבי שנאך פי' איזה שאלה תשאל לי הרי המלוכה היא גבי שנאך דוד. אבל היפ"ת גרס הידא ליה. וכן הוא באגדת שמואל. ופי' הלך ליה אצל שנאך. והרד"ל כתב וז"ל הידא ליה כ"ה לקמן ולפ"ז קאי על הקב"ה שעליו אמר ויהי עם ערך כפי' ת"י והמפרשים שם עכ"ל:

**גבי שנאך גבי ערך.**צ"ל תחלה ערך כלשון המקרא ואח"כ חוזר ומפרש לשון ערך שהוא שנאך וע' במדרש שמואל א' [רד"ל]:

**ויעש ה' לו כאשר דבר.**מביא זה לראיה על פי' ויהי ערך שפירושו ויהי עם ערך וכן הרד"ק על ישעיה הביאו זה לראיה [רד"ל]:

**ולית הללו כו'.**הלא אין אלו הדברים שאמרת לי כשהיית אצלי בעוה"ז כו':

**וכדון כו' ועתה אמרת לי כו' גבי שנאך.**וזה דוד. ודוד לא הוה טוב ממנו שהיה שאול צדיק מדוד:

**כד הוינא כו'.**כצ"ל וכ"ה במדרש שמואל. פי' כשהייתי אצלך הייתי בעולם השקר והיית שומע ממני דבר שקר מפני שהייתי מתיירא ממך שלא תמיתני:

**וכדון כו'.**ועתה אנכי בעולם האמת לא תשמע ממני אלא דברי אמת שאינני מתיירא ממך. וע' בענף:

**ואת מיעריק.**צ"ל ואית מיעריק. ופי' האם יש מקום לברוח. ובאגדת שמואל גרס לית למערק ולפ"ז פי' האם אין מקום לברוח. והינו הא [יפ"ת]. והמת"כ גרס כאן ואין מיערק ופי' ואם אברח אנצל או לא. וא"ל אם תברח תנצל:

**עמי במחיצתי.**שאם לא יברח יתכפר עונו במיתתו ויזכה למחיצת שמואל בזכיותיו. ודייק דעמי פירושו עמי במחיצתי דאי למימר שיהיו מתים כמוהו. במה שאמר ויתן ה' גם את ישראל עמך ובניך היה הדבר מובן:

**א"ל למחר את כו'**שלא רצה לגלות להם פן ירך לבבם ויסתכנו יותר במלחמה:

**נחית כו'.**אתה יורד למלחמה ותנצח:

**מתמנין רברבין.**יהיו ממונים שרים וחשובים. והא דנפל מלא קומתו ארצה. מסתמא אמר להם שהיה דרך השתחויה. ומ"מ לא הוציא שקר מפיו כי כוונתו היה על מלחמת היצר. שבודאי היצר א"ל ערוק ואת ניצול גם מה שאמר שבניו יעלו לגדולה אמת שאין לך גדולה מזו שיהיו במחיצת שמואל. ובפרט שיכול להיות שמינה אותם לרברבין על החיל במלחמה זו באמת:

**מלמד שהראוהו כו'.**ר"ל כיון דמאמור אל הכהנים ילפינן שהראהו שאול ובניו נופלים בחרב שמעינן שהראהו כל הדורות וגדוליהם. כי אין טעם שיראה לו ענין שאול לבד:

**ומשניו.**שונים משניות:

**דור דור וחומסיו.**היינו קצת מהמלכים שהיו חומסין וגוזלים כענין אחאב ויהויקים. שמאחר שהראה לו המלכיות הראהו אפילו רשעיהם. אבל שאר גזלנים וחמסנין מה טעם להראותו:

**וחומסיו.**חמסן יהיב דמי. וגזלן לא יהיב דמי כדאי' בב"ק:

**מלך ראשון שיעמוד כו'.**ס"ל דאי משום על שלא עשה חרון אף ה' בעמלק. העונש על זה העון אינו רק הסרת המלכות ממנו לאמר כדכתיב קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך. א"ל הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג אותם בחרב ולכך עונשי שיהרג הוא ג"כ בחרב. וע' בענף:

**שנא' ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים.**דמדמסך לאיש או אשה כי יהיה בהם אוב דרשינן דרמיז חטאתו של שאול כדלעיל וא"כ דרשינן אמור אל הכהנים בכהני נוב:

**על ה' חטאים כו'.**משום דדרשינן אמור אל הכהנים שהם מקטרגים וסד"א דמשום הא לחוד נהרג. להכי מייתי הא דתניא דעל ה' חטאים נהרג. וצ"ל שעל כולם היה הקב"ה מוותר לו לולי קטרוג של נוב. דש"ד חמיר טפי. או על שחטא נוב הוא בין אדם לחברו. וכמ"ש בענף:

על שהרג נוב עיר הכהנים.[כצ"ל על ולא ועל]:

**ולא דרש את ה' וימיתהו (שמואל א' י"ד) ויאמר שאול אל הכהן אסוף ידך.**כצ"ל כדאי' באגדת שמואל. ר"ל דמדכתיב במעלו אשר מעל בה' הרי תרי מעילות. והוא אחד שהרג נוב עיר הכהנים. וזהו במעלו והשני שחמל על אגג. וזהו אשר מעל בה' שאין השם שלם ואין הכסא שלם כ"ז שזרעו של עמלק קיים וכתיב על דבר ה' אשר לא שמר וזהו אשר לא שמע לשמואל שא"ל בשם ה' שימתין ז' ימים עד בואו. וכתיב בתריה וגם לשאול באוב לדרוש הרי ד' כמשמעו. וכתיב אח"ז ולא דרש בה' וימיתהו היינו מה שאמר לכהן אסוף ידך ולא המתין עד שידרוש באו"ת. והגר"א (בד"ה א' י'). גרס על ששה חטאות נהרג. וחשב מעשה אוב לשתים א' לשאול בבעלת אוב להעלות המת. ב' מה שדורש ענינו מן המת. וזה שאמר הכתוב וגם לשאול באוב הרי אחד. לדרוש הרי ב'. והרד"ל כתב וז"ל חושב אוב וידעוני לשנים כן משמע במדרש שמואל שם. ואף שלא נתבאר בשאול רק מעשה אוב וכן בד"ה כתיב לשאול באוב לדרוש. אפשר ממ"ש ברישיה דענינא הסיר את האובות ואת הידעונים משמע ליה שאח"כ שאל לשניהם יחד עכ"ל:

**ואם לאו אמרי שהוא הוא.**שהיה מבקש עילה להמיתו שנתקנא בו שזמנתו אסתר למשתה כדאי' בפ"ק דמגילה:

**ומשהכיר בה שהיא יהודית.**ומזרע המלוכה:

**התחיל הוא מספר עמה.**ויאמר קמא הכי קאמר מתחילה היה אומר ע"י תורגמן. אבל השתא ויאמר לאסתר ממש:

**לא תחמול עליו.**וזה נכלל במאמר ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך. שהוא בתנאי שלא יחמול עליהם:

**כמה מצודות וחרמים.**ששם בלבם שיתקבצו למלחמה ואח"כ הפיל החומה על כ"ז אלף איש:

**והמלאך לכרוב.**וה"פ דקרא ויאמר ה' אל האיש לבוש הבדים. והאיש אמר לכרוב. והדר מפרש שמאמר ה' למלאך היה בא אל בינות לגלגל:

**שלא אכוה.**אע"פ שגבריאל שרו של אש. אש של מעלה שאני:

**הפשירן.**לשון פושרים שלא היו חמים כל כך. ודייק מדכתיב וישא ויתן ולא אמר ויקח ויתן דריש ליה ע"ד שאהו בחיקך לומר שתחלה נתנם בחיקו להפשירן ושוב נתנם לו:

**ששה שנים.**שהרי נבואה זו היתה בשנה ששית והעיר לא חרבה עד שנת י"א:

**עמומות.**דוממות והולכות ומצטננים:

**ולקעקע ביצתן.**פי' לשרש שרשיהם:

**יש ב"א שעושין צדקה.**ולכן אין לו לזורקן בחימה אלא בנחת:

**שנא' וירא לכרובים תבנית יד אדם.**אע"ג דיד כרובים נינהו. בהראותם לו רמז שזכות ידי אדם בצדקה העומדת:

**הה"ד צדקתך אלהים עד מרום.**וה"פ הצדקה שנותנים מקיימת העולם עד העליונים אשר עשית בהם גדולתך. וכינה צדקתך. מפני שהיה במצותו:

**ובשנים.**ובתורת כהנים מפיק בשנים ועייל במקומו במראה. וכתב בספר גבול בנימין שהוא משום שלא מצינו היות הכ"ג זקן מכולם. כי הנה בניו קודמין לכל אדם כשממלאין את מקומו של אביו וא"כ אפילו יהיו אחרים זקנים ממנו הוא מוקדם לכולם [ובפ"ק דחולין תנן כשר בכהנים פסול בלוים ופי' בברייתא כהנים במומין פסולים בשנים כשרים ובלוים להפך] לכן גרס בת"כ ובמראה. ופירושו בנוי הוא בסדר האברים. ומראה הוא בלובן ואודם משוער. וכן פי' בעל קרבן אהרן. ודרשו שהוא גדול בה' דברים משום דהו"ל לכתוב והכהן גדול או וכהן הגדול מאחיו. לכן דרשו והכהן ה' גדול עכ"ל. ורבינו הגר"א ז"ל בהגהותיו על הת"כ כ"י מוחקו. ונדחק לפרש מנין ה' עם הכהונה. וכתב הרד"ל וז"ל וגי' דהכא אפשר הנכונה [והן ה' דברים שמנו ספ"ב דעדיות שהאב זוכה לבנו] ואף שמצאנו שלא הקפידו בבחירת כה"ג על שנים וכההיא דשלהי מנחות ק"ט בשני בני שמעון הצדיק. היינו מפני שמעלות האחרות הכריעו בקטן. אבל לכתחלה יש לבחור גם בשנים וכלשון גדול כפשוטו. אך קצת משמע שמאמר דכאן בא לסיים שכשנמשח לכ"ג מתהווין בו מעלות אלו בשלמות. וזה קשה לומר על שנים אם לא דהדרו ליה דרי חוורתא כר"א בן עזריה עכ"ל:

**הסתת.**מסתת אבנים לבנין:

**הגדול מאחיו.**הדרש שנתגדל מאחיו:

**א"ל שאול מי אמר לך שאתה יכול להרגו.**ר"ל שאין מאן ראיה שתוכל להרוג את הפלשתי. דשאני גברא דאית ליה מזלא וערמה ותחבולה בהיותו מלומד לקרב. ודוד בחכמתו הבין ספק דבריו והשיבו שאין למד מזה לענין גבורה טבעית. אבל מה שלמד מכאן כי מה' היתה לו להיות לו לסי' שיהיה בעזרו. אבל קשה מנין שהיה ויכוח יותר ממה שמפורש בקרא. וי"ל מדכתיב ויאמר דוד אל שאול רועה הייתי וגו' ויאמר דוד ה' אשר הצילני וגו' שקשה ויאמר ויאמר למה לי. ע"כ צ"ל דבין מאמר למאמר נכנסו דברי שאול שאמר ליה מי אמר לך כו'. וע' מ"ש בתנחומא:

**משכמו ומעלה גבוה מכל העם.**וא"ת ושאול מאי הוה דעתיה להלבישו אותו מדיו מאחר שהם ארוכים ודוד קצר הקומה. וי"ל דדרך חבה וכבוד הלבישן לו לשעה כדרך המלך שלכבוד אדם ילבישנו לבושיו. וחשב שמיד יפשיטנו מעליו ועל שכמו ישאנו לביתו מאחר שאינו עשוי למדתו:

**שעשויין לו.**פי' שהיו כמדתו. מיד הכניס בו שאול עין צרה לפי שהרגיש שיצליח למלוכה ויליף לה שהיו עשויין לו מדכתיב מדיו דרש שהיו כמדתו כדשמע בפ' הערל:

**שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו.**והא דאמר לעיל כיון שהלבישו בגדיו וראה שעשויין לו כו' דמשמע דאז נתארך ולא כשנמשח. י"ל לעולם אימא לך שמאז בשעה שנמשח נתארך אלא ששאול לא נתפעל אלא ע"י שבאו לו בכיון כאילו עשויים לו. ולזה נתן עיניו בו. וזהו קרוב לפשוטו [כלי יקר]:

**בו אני שמח כו' שמח לבי.**אפשר דרש ליה ישמח לב על שמן המשחה כד"א (משלי כ"ז). שמן וקטורת ישמח לב [רד"ל]:

**לכן שמח לבי כו'.**י"ל שבפסוק זה נרמז החמשה דברים. לכן שמח לבי זהו כנגד החכמה שהוא בלב כדכתיב (קהלת א'). ולבי ראה הרבה חכמה. וכתיב (משלי ב') כי תבוא חכמה בלבך. ויגל כבודי זהו כנגד העושר שכבודו של אדם זהו עשרו. אף בשרי זהו כנגד הנוי והמראה. ישכון לבטח כנגד הכח שמי שהוא גבור שוכן בטח ואינו ירא מכלום: