Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 13
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מלוה שבא לב"ד והביא משכון בידו ואמר זה משכונו של פלוני הוא ואני רוצה למכרו ולהפרע חובו אין ב"ד נזקקין לומר לו המתן עד שיבוא לוה ויטעון שאם רוצה לומר לקוח הוא בידי אומר, ומשיאין לו עצה למכרו בפני עדים כדי שידע לוה בכמה ניכר, וכן המלוה את חבירו על המשכון ומת הלוה והמלוה בין שמת הלוה תחלה בין שמת המלוה תחלה הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו ואילו רצה לומר לקוח הוא בידי אומר ה"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין, ומפני מה אינו נשבע היסת לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון אלא על הממון שלוקח, שאילו אמר על עצמו של חפץ זה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי היה נשבע היסת ונפטר, אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו על כמה וכמה, אינו יכול ליטול אלא בשבועה, והואיל ואין שם עדים ויכול לומר שלי הוא נאמן לומר יש לי כך וכך עליו בשבועה עצמה שהיה נשבע אם היו שם עדים שהוא משכון שאין אומרים מיגו לפטרו משבועה אלא לפטרו מממון שלא יחזיר המשכון עד שיטול מה שטען. ומפני מה אינו נשבע היסת וכו', המל"מ כתב וז"ל יש מן התימה בד' רבינו במש"כ שאם יש עדים אינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה הא מהימן במיגו דאי בעי אמר החזרתי, ואי דאיכא ראיה אפי' בשבועה אינו נוטל כיון דלית ליה מיגו דהא כיון דאיכא עדים וראיה לא יכול לומר להד"ם ולא החזרתי, ונראה דרבינו אזיל לשיטתו דס"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנק"ח וכמש"כ בפ"ו מהל' שאלה פקדון מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכתב בסוף דבריו ישבע השומר בנק"ח, וכבר ביאר הטעם בכ"מ בפ"ב מהל' שכירות דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא עכ"ל, וכתב עוד המל"מ דאף דהמ"מ פליג בזה לאו אליבא דרבינו קאמר ע"ש. והנה דברי המל"מ תמוהים ונפלאים דממקום שבא בדברי הכ"מ פ"ב מהל' שכירות הל' י"א תמה שם בעצמו על הכ"מ שכתב בדעת הרמב"ם דבטענת החזרתי צריך לישבע בנק"ח וז"ל דברי מהריק"א קשים לשומעם שהרי בהדיא כתב רבינו או שאמר כן היה, אבל החזרתי נשבע שבועת היסת, והרי מודה שנעשה עליו שומר ואינו נשבע אלא היסת, ובבאור דברי הרמב"ם פ"ו מהל' שאלה ופקדון שכתב שישבע השומר בנק"ח כבר כתב שם המ"מ משום שנתן סימנים, וכבר בארתי שם בהרחבה במה מועיל הסימנים לחייבו שבועה בנק"ח ע"ש. ובעיקר דברי הרמב"ם כאן כבר ביאר הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ק"ט בד"ה ועוד ראיה, שהביא ד' הרמב"ם כאן והוכיח בדעתו דאפי' אם אין לו מיגו כיון שיש עדים שהוא משכון והוא מוחזק במשכון נאמן בשבועה בנק"ח לטעון כמה הוא חייב לו, ובמה שצירף כאן הרמב"ם דין אם היו שם עדים לכאן שיש לו מיגו כבר כתבתי בפ"ב מהל' שכירות דהיכי דעיקר נאמנות בממון מדין מיגו לא שייך דין מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, והקצוה"ח בסי' ע"ב ס"ק כ"א מביא כן מדברי הגד"ת ולכן הוצרך הרמב"ם לומר דהיסוד להצריכו שבועה הוא משום דלא עדיף מאם היו עדים שחפץ זה משכון בידו, אלא שהקצוה"ח עוד לא ביאר זה דעכ"פ כיון שכל הנאמנות שלו לגבי ממון הוא ע"י מיגו למה נצריכו שבועה, ולכן מוכרח לומר כמו שהוספתי שם דבאמת במיגו לבד לא היינו מאמינים לו לחדש חוב על חבירו דזהו מיגו להוציא, ומה דמהני המיגו הוא רק לעשות אותו למוחזק במשכון, וכיון שנעשה מוחזק במשכון ממילא נאמן לומר כמה הוא חייב לו בלא מיגו אלא דמ"מ לפטרו משבועה היה אפשר לפטרו בהמיגו, כיון דאין אנו באין מכח המיגו לחדש החיוב ולהוציא אלא לפטרו משבועה, וע"ז אנו אומרים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, וזהו שהקדים הרמב"ם דין אם היו שם עדים שהוא משכון להסביר היאך אנו אומרים כאן מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. והנה הרמב"ן בחדושיו בשבועות דף מ"ח הקשה על שיטת הגאונים דהמוחזק המשכון אף שיש לו מיגו צריך לישבע בנק"ח מהא דתניא הנותן טליתו לאומן אומן אומר קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת בזמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה, נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל מדקתני רישא על בעה"ב להביא ראיה ובסיפא נשבע ונוטל אלמא רישא שקיל בלא שבועה, והרמב"ן במלחמות כתב לחלק בין משכון לאומן דבאומן א"צ לישבע בנק"ח והר"נ בהלכות כתב ג"כ לחלק בין משכון לאומן, וקשה על הרמב"ם שפסק בפ' י"א מהל' שכירות הל' ח' גם גבי אומן דנשבע בנק"ח. אכן הר"נ בהלכות תירץ באופן אחר דלא דמי משכון לאומן דכיון דמדינא שקיל אומן בלא שבועה כדאמר בגמ' אי הכי ניתב ליה בלא שבועה, ומשני כדי להפיס דעתו של בעה"ב א"כ הכא באומן כשהטלית בידו ויכול לטעון החזרתי א"צ להפיס שהוא מפוייס ועומד שמחזיר לו טליתו, והש"ך בסי' פ"ט הקשה על הר"נ דהא בקציצה ליכא תקנת שכיר, וכבר תמה עליו הקצוה"ח דהא הך ברייתא כר' יהודה דסבר דבקציצה נמי לא דכיר ועשו תקנת שכיר, ובעצמו כתב הש"ך אח"כ כן בתירוצו, וממילא מיושב דברי הרמב"ם שפסק גבי שתים קצצת לי דבזמן שהטלית בידו נשבע אומן בנק"ח משום דלהלכה ליכא תקנת שכיר בקציצה, אכן בעיקר דברי הר"נ דהוא מפוייס ועומד במה שאינו טוען החזרתי, לא נראה זה להש"ך וכתב שאינם מובנים. והש"ך בעצמו כתב דכאן דבאומן גם בלא מיגו נשבע ונוטל, לר' יהודה דסובר דגם בקציצה איכא תקנת שכיר, לכן כשיש לו מיגו נוטל בלא שבועה, אבל להלכה דבקציצה ליכא תקנת שכיר גם באומן נשבע ונוטל כמו במשכון, ונראה דדברי הש"ך אינם מיושבים אלא לדעת הרא"ש דסובר דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ומ"מ מודה לדעת הגאונים מטעם אחר דכיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין והוא בא להוציא ממון כל הנוטל נשבע, ולכן גבי אומן בקציצה לר"י דנשבע ונוטל גם בלא מיגו לכן כשיש לו מיגו נוטל בלא שבועה, אבל להרמב"ם דטעמא משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן מה מהני מה שהי' נשבע ונוטל דעכ"פ אנו באין לפטרו עכשיו משבועה ע"י המיגו, והנתיבות בסי' פ"ט יישב ג"כ הקושיא והמעיין יראה שהוא ג"כ רק לשיטת הרא"ש, והקצוה"ח שהבאנו כתב ג"כ לחלק בין משכון לאומן ונשאר בצ"ע לדעת הרמב"ם. והנראה בזה דהנה יש לעיין גבי נשבע על המשכון היכי שאנו יודעים בעדים שהוא משכון, אלא שאין העדים יודעים על כמה הוא משכון א"כ הלוה מודה במקצת או ע"פ העדאת עדים וחייב שבועה דאורייתא, וכיון שאין נשבע בשביל שאינו נאמן בשבועה למה צריך המלוה לישבע בשביל שהוא מוציא הא כיון שהוא חייב שבועה ואינו נשבע חייב מן הדין לשלם, אכן יש לומר בפשיטות דכיון דזה שאין אנו מאמינים להלוה הוא בשביל שהמלוה מוחזק במשכון וכיון שבא לגבות מכח מוחזק ממילא אינו שייך לחייב להלוה שבועה שאין דין שבועה מן התורה אלא בנשבע ונפטר וכל זה גבי משכון, אבל גבי אומן לפי מה דסבר ר' יהודה דבקציצה נמי לא דכיר וגם סבר ר' יהודה דכל תקנת שכיר הוא דוקא במודה במקצת דאיכא על הבעה"ב שבועה דאורייתא, ובזה תיקנו חכמים שהשכיר נשבע ונוטל להפיס דעתו של בעה"ב בזה לא מצינו שתיקנו אלא היכי שהוא בא להוציא ממש, אבל לא היכי שהוא מוחזק בהחפץ אף שהוא בא לגבות ממנו, ואף שכתבו התוס' דר' יהודה לא חשיב ליה כודאי שכח מ"מ אף אם הוא ספק שכח אינו יכול לישבע וצריך מן הדין לשלם. וצריך להוסיף דלא דמי לעיקר דין נשבע על המשכון שכתבנו ג"כ דנוטל מן הדין דהתם הכלל הוא כל הנוטל נשבע וזהו היכי שכל נאמנותו הוא מדין מוחזק, בזה אמרו כל הנוטל נשבע אבל היכי שנטילתו אינו מדין מוחזק ונוטל מן הדין שהיה יכול בזה גם להוציא וגם הוא מוחזק, בזה לא אמרו שהוא צריך לישבע, ומבואר דגבי שנים קצצת לי אינו אלא לר' יהודה, אבל להלכה כרבנן דבקציצה דכיר וליכא תקנת שכיר, א"כ אף שבעה"ב חייב שבועה דאורייתא, הא רוצה לישבע ורק שהאומן בא מכח מוחזק וממילא ליכא על הבעה"ב דין שבועה כיון שאינו נשבע ונפטר וכמו שבארנו. ולפי"מ שבארנו איכא נ"מ גם להלכה דאם הטו"ת עם השכיר אינו בקציצה אלא בפרעון ואמרינן בזה טרוד בפועליו וגם הבעה"ב מודה במקצת דיש עליו שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, וגם הטלית בידו של האומן אז גם להלכה אינו צריך לישבע, כדתניא בברייתא גבי קציצה לר' יהודה דכל זמן שהטלית ביד אומן המע"ה, ומה שהכריחו להרמב"ם לחידוש זה הוא משום דעיקר דין הגאונים דנשבע על המשכון למד ממתני' דהמכיר כליו וכו' ישבע כמה הוציא ויטול וכמו שכתב בפ"ח מהל' טוען הל' ו', ועיין מה שכתבתי באריכות בבאור שיטת הרמב"ם והראב"ד בדין נשבע על המשכון בפ"ב מהל' שכירות הל' י"ב.
ובהשגת הראב"ד: עיין מה שכתבתי בזה פ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ו', ובמה שכתב המ"מ בד"ה סלע הלויתני. בדין גלגול מחמת שבועה הבאה מטענת ספק עיין מה שכתבתי בפ"ג מהל' שאלה ופקדון הל' ד'.
היתה המלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבעת לי יראה לי שישבע בעל חוב היסת שלא קבע לו זמן ויטול המלוה מיד. יראה לי שישבע, מדברי הרמב"ם מבואר דשייך לחייבו היסת קודם שיטול, וקשה מדבריו בפי"ד הל' ג' שכתב לא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה כמה שירצה שאם יודה יחזיר לו. ואם כפר ישבע היסת. ועוד קשה מפ"א מהל' טוען הל' ו' שכתב כל המחוייב שבועת הסת אם רצה להפוך השבועה על התובע הרי התובע נשבע היסת נוטל מחבירו. ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו אלא זה שנהפכה עליו שבועת היסת. והש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"ז הוכיח מד' הרמב"ם אלו לפרש דברי הבעה"ת דדוקא אחר שיפרע להמלוה ישבע, ומשום דא"א שישבע היסת ויטול, ונבאר זה בעז"ה בעיקר מקומו בפ"א מהל' טוען.