Footnotes on Mekhilta DeRabbi Shimon Ben Yochai Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מדכתיב בארץ מצרים שהוא מיותר דרש שרק קודם שנתקדשה א"י היה הדבור אף בחו״ל ולא לאחר שנתקדשה.
כלומר וכן ביונה ברח מא"י לחו"ל משום שידע שאין השכינה שורה בחו"ל כדאיתא במכילתא דר' ישמעאל, ולבסוף כשדבר הקב"ה עמו בחו״ל לא דבר עמו אלא על המים, ואע"פ שאין מפורש בקרא דהדבור עם יונה היה על המים, מ"מ מדכתיב (יונה ב' י"א) ויקא את יונה אל היבשה וסמיך ליה ויהי דבר ד' אל יונה משמע דביבשה הסמוכה לים דבר עמו.
אף קודם שנתקדשה א"י לא היתה השכינה שורה בחו״ל בכל מקום אלא על המים.
דרש הכפל היה שהיה דבר ד' כאן כמו שהיה בתחלה בחו״ל והרי זה בא ללמד ונמצא למד דמתחלה היה כמו כאן דהיינו על המים.
צריך לנקד דִבֵר והוא שם דבר כמו דבור כדכתיב (ירמיה ה׳ י"ג) והדִבֵר אין בהם.
ר׳ נחמיה ס"ל דבחו״ל לא היתה שורה רוח הקדש אלא לפרקים וזהו פירושו של היה היה כמו שתירץ רב חסדא במ״ק כ"ה ע"א לפירוש א׳ של הפירוש המיוחס לרש״י שם.
כמו שאמרו ברבה פט״ו: בארץ מצרים למה אינו אומר במצרים אר״ח אמר הקב"ה כתיב בתורה בחוץ תעמוד אף אני אעשה כן בארץ מצרים ולא במצרים וכן אמר משה כצאתי את העיר, וכן איתא במדרש הגדול לפ' כצאתי את העיר: מגיד הכתוב שלא היה הדבר נגלה עליו בארץ מצרים מפני שהיא מלוכלכת בגילולי ע״ז אלא חוץ לכרך מדבר עמו.
כלומר שאין לומר דמלת בארץ בא ללמדך שדבר עמו בשדה, דהא אין לנו שום טעם למה דבר עמו דוקא בשדה אלא ודאי דבא ללמד שדבר עמו חוץ לכרך כדחזינן גבי משה שאמר כצאתי את העיר.
ואמרו במכילתא וכן בריש ת״כ דלא היה דבור לאהרן מפי ד' אלא עם משה דבר שיאמר לאהרן וא"כ מה ת״ל אל משה ואל אהרן להקיש דברות אהרן לדברות משה.
לכאורה היה אפשר לפרש במה ששנינו בספרי ריש מטות כשם שנתנבא משה בכה אמר כך נתנבאו נביאים בכה אמר ומוסיף עליהם משה שנאמר בו זה הדבר ולפי זה אתקש כאן אהרן למשה לענין זה שגם אהרן נתנבא בכה אמר (אבל בזה הדבר לא נתנבא) אמנם מלשון הת"כ פ' אחרי מות בזה הדבר דשחוטי חוץ משמע דכה אמר וזה הדבר חדא הוא דז"ל שם: "זה הדבר אשר צוה ד' מלמד שהפרשה נאמרה בכה אמר": ולפ"ז יותר נכון לפרש כאן דמה משה בכה אמר שדבר הדברים כהווייתן כך אהרן כשהיה מדבר אל בני ישראל אמר כל הדברים כהוייתן כמו ששמען משה מפי הגבורה. וכן מוכח לקמן י״ט ג' דדרשינן כה בלשון הקדש כה כענין הזה וכו' כה לא לפחות ולא להוסיף ועי' ספרי דברים פיסקא פ״ג.
כמ"ש במכילתא הקיש אהרן למשה מה משה היה דיין לפרעה כו' היה אומר דבריו ולא ירא וכו'.
דכתיב בה ויקחו אליך ועי' בספרי שם. וראיתי שם במדרש הגדול כ״י (לקוח מספרי זוטא) וז"ל ויקחו אליך יביאוה אליך ותהא גזבר עליה יכול שאין לי שהיה משה גזבר אלא על הפרה ועניין אף על השמן ת"ל ויקחו אליך שמן זית זך יכול שאין לי שהיה גזבר על הפרה אלא משה ומנין אף אהרן אמרת וידבר ד׳ אל משה ואל אהרן הקיש אהרן למשה מה עשה גזבר על הפרה אף אהרן גזבר על הפרה ומניין שימנו גזברים לדורות ת״ל ואתה תצוה את בני ישראל (וכ"מ שנאמר צו היא לדורות) עכ"ל.
כדאיתא בספרי זוטא שהבאתי וכן אמרו בת"כ פ' אמור ויקחו אליך אתה גזבר לדבר.
דכתיכ ואתה קח לך בשמים ראש ואיתא שם במדרש הגדול: ואתה קח לך שיהא משה גזבר עליו וכן אמרו בספרי חקת על ויקחו אליך. כיוצא בו אתה אומר בשמן המשחה.
דכתיב קח לך סמים נטף. ועי׳ יומא ג' ע״ב דשם דרש קח לך ויקחו אליך בפנים אחרות והוא לקוח מספרי במדבר פיסקא ע"ב ונראה דתנא דבי ר׳ ישמעאל ודבי ר״ע היו חלוקין בדבר וברייתא דיומא תנא דבי ר' ישמעאל מדפליגי שם ר' יאשיה ור׳ יונתן שהם תלמידי ר' ישמעאל כידוע.
כמ"ש בברייתא דעירובין נ"ד ע"ב: כיצד סדר משנה וכו' עיי״ש.
כמו שהגהתי כצ״ל דמלאמר קדריש ופירוש דלאמר קאי על הבנים וכן שנינו בת״כ פ' שמיני הובא ברש"י לאמר אליהם לאמר להם לבנים או לאמר להם לישראל כשהוא אומר דברו אל כל עדת בני ישראל זו דיבור האמור לישראל הא מה אני מקיים לאמר אליהם לאמר לבנים ע״כ. מעתה יובן למה הובא בת״כ שם הפסוק דברו אל כל עדת בני ישראל הא שם בפרשה כתיב דברו אל בני ישראל משום דהאי דרשה נאמרה מחז״ל כאן בפ' בא והועתקה לפרשת שמיני (וע"כ לא יפה עשו המדפיסים בת״כ עם פי׳ מהרמ״ל מלבים ששלחו יד ומחקו מלת "כל עדת" שנמצאו בכל דפוסים ישנים) ומה שנמצא כל עדת בני ישראל תחת כל עדת ישראל יבואר לקמן הערה פ3׳.
שנאמר (ויקרא י״ז א') דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל.
שנאמר (שמות כ"ד א׳) עלה אל ד' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל.
נראה דקאי על הפסוק (ויקרא כ"א כ"ד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל דהוא מיותר דכבר שמענו במקום אחר דהבנים קדמו לכל ישראל אלא ע"כ דאתא לאשמעינן מכל מקום הבנים קדמו לכל ישראל.
דכתיב (ויקרא ט' א') קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ועי' ספרי במדבר פיסקא צ״ב, ועוד כתיב (שמות י״ט ז') ויקרא לזקני העם ודרש לקמן מלמד שהזקנים קודמין לכל ישראל.
דכתיב (במדבר י"א כ"ה) ויאצל מן הרוח וגו' וצ"ל דתנא דידן סובר דמעיקרא מעת מעמד הר סיני כבר היו מוכנים לכך מדאמר הקב״ה עלה אתה וגו׳ ושבעים מזקני ישראל.
כר' אליעזר בר״ה י״א ע״ב, וכן כתב הסופר יוסף הכהן בקדמוניות שלו (ספר א' ג', ג').
במכילתא מפורש נמצינו למדין שישראל מונין ללבנה והגוים לחמה.
דלענין זה ראש השנה בא בתשרי, משנה ריש ר״ה.
תוספתא ריש ר״ה והובאה בבבלי ובירושלמי.
היינו לנטיעה דמתניתין ועי' ר"ה ט' ע"ב.
בתוספתא שם: וי"א אף לשכר בתים ועי' הפירוש שם ובבבלי ובירושלמי.
ספרי דברים פיסקא קכ״ז.
ע' מכילתא וסנהדרין י״ב ע"ב.
במכילתא בשם ר' נתן.
עי' בלקוטי מכילתא לס' דברים (שהוצאתי לאור בשנת תר"ן) צד 13 ושם הערה צ"א.
לפי המסורה צ"ל דברו אל כל עדת ישראל וצריך למחוק מלת "בני". אמנם ראיתי כי גם המכילתא שלנו (דר' ישמעאל) והתרגום יונתן גרסי מלת "בני". וכן ראיתי בתרגום יוני של השבעים ובתרגום הסורי ובהרבה כ"י המובאים בספרי קעניקאט ודע ראססי, ועי' לעיל הערה ש2׳ שכן מוכח מת"כ. ואף שאנו אין לנו אלא גירסת המסורה, מ״מ יראתי לשלוח יד ולהגיה, אולי הוא אחד מהמקומות שחז״ל פליגי עם המסורה, כמ״ש כבר ראשונים ואחרונים. עי' ר״ן לסנהדרין ד׳ ע״ב ד"ה קרנת קרנת, תשובות המיוחסות לרמב״ן סי' רל"ב, תשובת ריב"ש סי' רפ"ב, תשו' מהר״י מינץ סי' ח', הגהות רע"א לשבת דף נ״ה ע״ב, יד מלאכי סי' רפ"ג, ח״ס או״ח סי' נ״ב. ואולי נפקא מינה גם לדינא כמ"ש ר״י ברלין זללה״ה בהפלאה שבערכין ערך מאה עיי״ש.
עי' ת״כ ריש קדושים.
כן הגהתי עפ"י פסחים מ"ב ע"א והוא מת"כ ועי' ילקוט נשא רמז תש״ו על איש כי תשטה אשתו וז״ל: ומניין בלא תעשה אמרת וידבר ד׳ אל משה לאמר, ע"כ. והוא מספרי זוטא כמו שהוכחתי במקום אחר.
עי' פסחים צ"ו ע״א ותוס' שם ד"ה למעוטי, ועי' מכילתא.
וכן דרשו בסוכה מ"א ע״ב ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד.
מכילתא, ירושלמי ריש פ"ב דקדושין.
פסחים צ״א ע"ב, ירושלמי שם פ"ח הלכה א'.
פסחים פ״ח ע״א, ובילקוט כאן איתא: ד׳׳א שה לבית מלמד שאדם מביא ושוחט ע״י בנו וכו' ע״כ נראה שלפניו היה כן הגירסא במכילתא דר' ישמעאל.
תוספתא פסחים פ״ז ה"ז, ועי׳ מכילתא.
חסרון הניכר יש כאן ולפי הסוגיא דפסחים צ' ע"א צ"ל: מהיות משה החייהו משה מכדי אכילה ובו׳ וע"ש הפירוש.
עי' לעיל אות ש3'.
ספרי דברים פיסקא קל״ב ועי' מכילתא פ"ג ובמפרשים שם.
היינו שחצרו סמוך לחצרו.
היינו שפתחו סמוך לפתחו באותה חצר והוא קודם לשאר שכנים, וא״כ ה"ה שכנו שבנות קודם לשכנו שבשדות והקרוב קרוב קודם ועי' מכילתא.
תוספתא פסחים פ"ח הי״ב וי״ג ושם בשם ר"ש בן אלעזר.
תוספתא פסחים פ״ז ה"ז.
תוספתא חגיגה פ"א ה"ב סוכה מ"ב ע״ב. ועי' גיטין ס"ה ע"א וירושלמי שם פ"ה הלכת ט' .
תוספתא פסחים פ״ז ה"ז.
עי׳ מכילתא ופסחים ס"א א' ורש״י שם.
איש שה לבית אבות.
ירושלמי פסחים פ״ח ה"ג.
עי' זבחים כ״ה ע״ב דלפי הש״ס צריך להגיה הברייתא ולמחוק תיבת תם.
כת״כ ויקרא דיבורא דנדבה פרשה ה׳ ה״ב.
ולא בקר עי׳ מכילתא.
נ"ל לפרש עפ״י הירושלמי פסחים פ"ט ה״ח מן הצאן להוציא את החלקים שבהן א"ר אבין להוציא מה שחלקה לך התורה רובע ונרבע ומוקצה ונעבד עכ״ל. ולפ״ז נ״ל דחלוק שבן הבקר היינו נעבד דמיעטה התורה ממן הבקר כדאיתא בריש ת"כ. וכמה פעמים מצינו דחילוק היינו מיעוט כמו אך חלק, בכם חלקתי ולא באומות (חולין ה׳) ובספרי זוטא המובא בילקוט בפ׳ נסכים רמז תשמ"ה ז"ל: לחלוק את הגנוב ואת הגזול ע״ש.
נ"ל דיש כאן חסרון וכן צ״ל: אי יכול שיביאו פסח דורות מצאן ובקר (כדכתיב וזבחת פסח וגו' צאן ובקר) ת"ל מן הכבשים ומן העזים תקחו אין לי אלא דברים האמורים כאן בלבד. ועי' מכילתא.
בפסח מצרים, ושאר ימים לא אצטריך למעוטי אלא יום ארבעה עשר שלא תאמר דכשר מק״ו, ע״כ שנה הכתוב תקחו.
עי' מגילת תענית פ"א ששם מאמר זה מחובר עם מאמר ר' עקיבה דלקמן.
פסחים צ״ו ע״א בשם בן בג בג.
היינו שלשה ימים שלמים, ובש״ס איתא ד' ימים.
משנה ערכין י"ג ע״א.
במשנה איתא המבוקרין.
עי׳ לעיל הערה ר3'.
משנה פסחים ס"ט ע"ב.
משנה פסחים ס״ט ע"א, ומה שאמר פסח מצרים היינו אף פסח מצרים כמו ששנינו בתוספתא פ' ח', וע' ירושלמי פ"ה ה״ה האיך שחטו במצרים בג' כתות.
ספרא אמור ריש פרק י״א.
עי' מה דתני בירושלמי פסחים רפ״ה בשם חנניה בן יהודה וע׳ ילקוט רמז תש"כ בשם ספרי זוטא.
משנה פסחים ס״א ע"א.
נ״ל דהוא שיעור טבילה. ע' זבחים צ״ג ע״ב.
ע' זבחים כ"ה ע"א.
ואינו נותן אלא בפנימי, וע' מכילתא דפליגי תנאי אי נותן מבפנים או מבחוץ.
נ״ל דהך דרשא ודרשא דבסמיך דריש מדכפל עוד ב' פעמים משקוף ושתי מזוזות בקראי בפסוק כ"ב וכ"ג. ואף דשם כתיב תחילת משקוף ואח"כ שתי מזוזות נקטא המכילתא דילן לישנא דהאי קרא דקאי עליה, עי' התורה והמצוה על ת״כ ממהרמ״ל מלבים אילת השחר כלל רמ"ג. ומה שאמר מדם על כל משקוף ומדם על כל מזוזה היינו על כל הגעה טבילה וכמו שכתב רש״י לקמן פסוק כ"ב ע״פ המכילתא.
עיין לקמן פסוק מ"ו.
היינו דפסוק זה מיירי בפסח מצרים, אמנם לקמן פסוק מ"ג יליף דכן הדין גם בפסח דורות.
ר״ל דהאי קרא מיירי בגופו של פסח ולא במצוות שעל גופו כגון מצה ומרור עיין פסחים צ״ה ע״א, ואולי דריש מדכתיב אותו וצ״ל אותו בהם בגופו של פסח.
יומא פ' ע״א ת"כ צו פרשה י' ה״י. וזה לשון לקוטי מכילתא שלי לדברים ט"ו כ"ג: רק ליתן שיעור כזית שאמרה תורה, פי׳ רק מיעוט הוא דאינו חייב אלא על כזית.
עי׳ פסחים פ״א ע"א ורמב״ם פ״י מה׳ ק״פ ה"ט.
עי׳ ירושלמי פסחים פ"ז הי"א.
וכן הובא קרא דפ' בהעלותך כאן במכילתא, וע' פסחים קט״ו ע"א וחתם סופר א"ח סי' ק״מ.
ורבנן דחלוקין על הלל דרשי שם בפסחים יאכלוהו אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע ועי' תוספתא סוף פרק ב', ומכילתא כאן.
כשם שאין לוקין עליו, פסחים מ"א ע"א.
ומה ת"ל ובשל מבושל במים.
כלומר זה ודאי הייתי יודע דנא אסור ולוקין עליו דהא כתיב אל תאכלו ממנו נא, אמנם הייתי אומר כשם שנא אסור כך בשל כל צורכו דהיינו בשל יותר מדאי אסור.
היינו צלאו כל צרכו דשויא חרוכא, פסחים מ"א ע"א.
עי' ת״י ומכילתא.
מכילתא ונדרים מ״ט ע״א.
אף שהותר מכללו אצל צלי, ע' פסחים מ"א ע״ב.
ירוש' פסחים פ"ז ה"א.
ע' ערוך ערך תך ב', ונראה דתיבות מפני שתוכו כברו הן פי׳ נוסף על מכדרשב״י מבעל מדרש הגדול.
מכאן עד פסוק י"ד הביא לי אחד מתלמידי איזה חילופי גירסאות מפראגמענט אחד כ״י של מכילתא דרשב״י שנמצא באקספארד, ומה שמצאתי נכון להגיה עפ״י כ"י זה רשמתי בעגול כזה 0
פסחים פ"ד ע"א. ודברי מכילתא אלו הביא רמב״ם בס' המצות מ"ע צ״א.
שבת כ"ד ע"ב בשם תנא דבי חזקיה שכנראה היא המכילתא דרשב״י, וע' ירושלמי שבת פ״ב ה״א.
מדכתיב וככה דריש כאילו כתיב ב' פעמים ככה ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, ואפשר נמי דדריש כפל הכ' דהו"ל למכתב כה, וע׳ ספרי דברים פיסקא קכ״ח.
האי תנא סבר דאינו אוכל ביחד פסח מצה ומרור. או י"ל כשיטת רמב״ם דרק מצה ומרור כורך כאחת. ע' פ״ח מה׳ חמץ ומצה ה"י.
וכן דריש גבי חטאת בת"כ, דיבורא דחובה סוף פרק ח' וע' ריש זבחים.
עי' ספרי במדבר פיסקא קמ"ג, דברים פיסק' קכ"ח ומנחות ק״י ע"א. ספרא דיבור נדבה פרק י' הל' ט'.
ע' מכילתא: ד״א נותן אני עברתי במצרים.
ע' מכילתא, ושם דריש באופן אחר.
ועד מרבה גם חיה.
עי' מכילתא לפסוק כ״ט וכל בכור בהמה דפי' באופן אחר.
ע' לעיל אות פ7'
מאמר זה מובא מר' טודרוס הלוי שהעירותי עליו לעיל אות ט1', ועוד מובא בספר תולעת יעקב לר' מאיר אבן גבאי דפוס קראקא דף ס"ג ע"ב בשם מכדרשב״י, וע' ספרא אחרי פרשה ט' ב', ומשנה ב"מ פ"ד מ״ב.
בס' תולעת יעקב גר׳ גנות של ע״ז וע' שמות רבה פ' י״ו.
לפנינו כתוב מאופז, אבל גם בתרגום הסורי גרס מאופיר.
המדרש מכנה הפסוק (ע' ירושלמי מגילה פ״ד ת״י) דבקרא כתיב פגריכם — גלוליכם.
נ״ל דר״ל שלא עשו חבורות שכולם גרים או נשים או עבדים וכדאיתא בפסחים צ"א ע"א וע"ב; וקרא אפשר דאסמכתא בעלמא וטעמא כמ"ש בגמרא שם. ומה שאמר כאן במצרים ה"ה לדורות כדלעיל הערה א6׳.
בתוספתא פסחים פ"ח איתא דזה היה דוקא בפסח מצרים אבל בפסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר.
עי' מכילתא לפסוק ז' ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף.
דרש ופסחתי כמו ופסעתי כר' יאשי' במכילתא.
אפשר דר"ל דבכל מכה ומכה היו ג' מיני פורעניות וכעין שדרשו התנאים בהגדה שלנו.
עדיין הדבר תלוי בדבר שאינה גבוה, כלומר בדבר שלא נתברר, ובכ"י הנ״ל גרס: ועד אין דבר תלוי בדלא תלוי, ובמכילתא איתא עדיין הדבר שקול.
ויחגו לי במדבר (שמות ה' א').
כדכתיב (שמות כ״ד ה׳) ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לד' פרים, ועולה הוא עולת ראיה וע׳ חגיגה ו' ע״א.
במקום הזה כתוב בכ"י מה״ג על הגליון: "מה חגיגה שכאן טעונה פרים תיטען חגיגה האמורה כאן עולה ושלמים״. ואין לו מובן.
כתיב כאן חג לד' וכתיב התם שלמים לד' פרים.
וליכא למיפרך כדלעיל דעל גז״ש אין משיבין.
חגיגה ט' ע"א ות"כ אמור ריש פרק י"ז.
שלא יצא ידי חגיגה אם לא אכל הבשר כגון שנטמא.
ת״כ אמור פרק י"א, ד', וע' פסחים ל״ח ע"ב.
פסחים ה' ע״א. וע' מכילתא והאי ברייתא ר׳ יהודה היא דאין ביעור חמץ אלא שריפה.
ע' פסחים י״ב ע"ב דשם אר״י דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר (וע׳ יפה עינים שם) ובמכילתא זהו שיטת ר"י בן בתירה.
עי' מכילתא ופסחים כ"ז ע"ב וירושלמי פ"ב ה"א.
ע׳ פסחים מ"ג ע״א ומכילתא בא פ״י.
וכן דריש בת"כ בכל מקום, ע' ד"מ צו פרק ט"ז ה״ז, וכן בספרי דברים פיסקא פ״ו קמ״ט וקנ"ה, אמנם במכילתא ובספרי במדבר (פיסקא ע' וקי״ב) שהם מדרשי דבי ר' ישמעאל הלשון משונה עיי״ש.
כלומר עד ועד בכלל.
מכילתא ות"כ אמור פרשה י"ב, ד'.
סתמא כר' יונתן במכילתא.
ע' כל המאמר עד שבתון שבות בת״כ אחרי פרק ז׳ ה׳ עד ט'.
ע׳ שבת קי״ד ע"ב.
ע' שבת קי"ח ע"א.
ע' שבת קי"ג ע״א.
שהיתה מלאכת חרש וחושב ורוקם.
ע׳ כלים פט״ז מ"ג.
מאמר זה הובא בפי׳ הרמב׳׳ן לויקרא כ״ג כ״ד בשם מכילתא דרשב״י עיי"ש.
בת"כ אחרי דריש זה משבתון שבות.
ע' פי׳ הרמב"ן שם ותמצא נחת.
ריה״ג סובר דלא דרשינן אך למיעוטא דצריך להפסיק הענין, וע' לקמן הערה ר9'.
עי' ב"ב י״ד ע״א.
עי' ל"ב מדות דריה"ג מדה ב׳ דדריש האי רק.
דהא כתיב בעזה בגת ובאשדוד נשארו, וא״כ א"א לומר שלא נותרו שם ומה ת"ל רק אלא ע"כ למיעוטא אתא שנכנסה בהן מארה.
בירוש' ביצה פ״א ה״י תני חזקיה אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין. ונ״ל דצ״ל גם כאן אך הוא לבדו מה ת"ל מלמד וכו' דהא מיעט ג' דברים וע״כ צריך ג' מיעוטין אלא דהמעתיק טעה ולא כתב אך משום דריה"ג אמר לעיל דצריך להפסיק הענין. אמנם זה אינו דתנא דבי חזקיה שהוא מכילתא דילן סבר כר״ע דדריש אך.
נ״ל דצ"ל אין קוצרין כמו תנא דבי חזקיה דירושלמי שהבאתי.
אבל לא כל גופו משום דאינו שוה לכל נפש ע' ירושלמי ביצה פ"ב ה"ה.
ש"ע א"ח סי' תקי״א ס״ב.
עי' ביצה כ"א ע״ב.
דבהם קאי גם אאשר יאכל ורק אשר יאכל בהם יעשה, וע׳ פסחים מ״ו ע"ב.
מכילתא וע' ביצה כ״א ע"א.
ע׳ שבת קנ"ה ע"ב.
ע' ירושלמי חלה פ״א ה״ה.
ביצה כ״א ע"א, וע' הלשון בתוספתא שם פ״ב ו'.
יש כאן חסרון ויוכל להמנות מש״ס ביצה כ' ע״ב ותוספתא חגיגה פ״ב עיי״ש.
נ״ל דר"י דריש ג״כ מצות כמו מצוות כמו ר' יאשיה במכילתא ודריש ושמרתם זו משנה כדאיתא בקידושין ל"ז ע"א אשר תשמרון זו משנה וע"כ אמר שנו בדקדוקי מצוות. ומה שאמר אח"כ מלמד וכו' חזר ודורש מצות כפשוטו, ואולי מיירי שנו בדקדוקי מצוות ג״כ במצה של מצוה.
אולי צ"ל ואופות זו אחר זו כר״ג דמתני' פסחים מ״ח ע"ב. או אפשר שרצה לפרש דברי ר"ג כדפי׳ הש״ס שם, דלפ״ז לשות זו אחר זו.
ע' ירושלמי פסחים פ"ב ה״ד יכול יצא ידי חובתו ברבוכה וכו' ואין ראוי להשתמר היינו שאין צריכה שימור, והנה הרמב״ן במלחמות פסק כהאי ברייתא וירושלמי דכל שאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא בו, אמנם הרמב"ם לא הביא האי דינא וכבר נתקשה בו מו"ר בכ״ס א"ח סי' צ״ב. אמנם י״ל כיון דחזינן כאן דברייתא דירושלמי היא ר' שמעון דמכילתין, ס״ל לרמב״ם דשאר תנאי דכאן דדרשי לקרא דושמרתם למילתא אחריתא לא ס״ל כר"ש ולכך לא פסק כמותו, וע' פסחים ל' ע"ב וספרי ראה פיסקא ק״ל דדריש מלחם עוני פרט לחלוט.
פסחים קט״ז ע"א ועי' ליקוטי מכילתא שלי לדברים צד 15 ומכילתא סוף פ"י.
מדכתיב כאן צבאותיכם ולקמן בפ' מ"א כתיב צבאות ה', וע' מכילתא.
ברייתא זו מובאה בהלכות גדולות ריש הלכות פסח דפוס בערלין צד 133.
תוספתא ריש פסחים.
דרך הספרא לדרוש חקת עולם לבית העולמים לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות, עיין ד"מ דיבורא דנדבה פרק כ', ו'. ומכילתא וספרי במדבר דרשו בענין אחר.
דריש האי קרא לביעור חמץ כדלקמן להורות דביעור חמץ הוא בערב דהיינו משפנה יום בשש שעות ועי' ת"י ופסחים ה' ע״א.
כדלעיל לפסוק ו'.
המוסגר הוספתי עפ״י מה שהביא המזרחי לפסוק י"ח בשם מכילתא דרשב״י.
שחייב לאכול מצה בלילה הראשון.
פסחים כ"ח ע׳׳ב וכר"ש שם.
ע' קידושין ל"ז ע״ב, ובדברי מכילתין מיושב קושית התוס' שם ד״ה בזמן.
דחמץ אסור גם בלילה. וכן בסוכה מ״ג ע״א בעי קרא ללילות.
דעד יום וגו' קאי אקרא דבתריה שאור לא ימצא וממילא מוכח דחמץ אסור גם בלילה, ועיין מכילתא.
מכאן הוציא הרמב״ם פ״ד מה' חו"מ דינו שישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר עליו בב״י ובל ימצא, וסרה תמיהת הר"ן פ"ק דפסחים דמנין לו זה.
וקרא זה בגבולין כתיב.
חומרא דלא יטמין גם בגבולין.
קולא דלך גם בבתים.
ועי' פסחים ה' ע״ב.
כלומר והלא אף לא ימצא הוא בכלל לא יראה, דהיינו לא יראה והיינו לא ימצא.
ע' ר"ה כ"ז ע״ב.
ע' פסחים ל״א ע"ב.
פסחים ו' ע"א, תוספתא שם פ״ב.
דכיון דקיבל עליו אחריות לך קרינן ביה.
פשיטא ליה דחמץ מין דגן כדאיתא במכילתא לעיל פ"ח בפ' כי כל אוכל חמץ וכדלקמן פסוק כ'.
פי׳ כמו דלענין בל יראה איתקש שאור לחמץ כמו כן לענין כרת, אבל פשיטא דאין חייבין כרת בבל יראה.
עי' לעיל לפסוק ט״ו.
עי' ת״כ אחרי סוף פרק ז'.
אפשר שפירושו הערב רב, שהם כבני אדם של הפקר, ע' ב״ר פ' פ'. ואפשר שצ׳׳ל שאור הפקר, דאף בשאור של הפקר האוכל חייב כרת ולא ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה.
דברי מכילתין אלו עד לא תעשה מובאין בס' המצות לרמב״ם לא תעשה קצ״ח ובמגדל עוז ה' חמץ פ"ד ה"ח.
לכאורה קשה הא חלה גופא לא ידעינן אלא מג״ש דמצה כדאיתא בספרי שלח סי' ק״מ. וי״ל דתנא דידן סבר לה כתנא דברייתא דירושלמי ריש חלה דמפיק לחלה מקראי אחריני, ואימא שם דברייתא דספרי הנ״ל ר' ישמעאל היא.
כברייתא דפסחים ל"ה ע"א.
ברייתא זו קטועה ומשובשת וצריך להגיה עפ"י הברייתא דפסחים ל"ו ע״א וע"ב ע"ש.
ע' פסחים ל"ה ע"א וע״ב.
ע׳ לקמן הערה ט'.
שאינו נאכל באנינות, פסחים ל״ו ע״א.
זה דעת ר' עקיבה בפסחים ל״ו ע״א, וע' מכילתא סוף פ"י.
כר' יאשיה במכילתא וע׳ ספרי בהעלתך סי' צ״ב.
עי׳ ויקרא רבה ספי״א ששם הגי' ר׳ יוסי בן חלפתא ועי״ש ובשמות רבה פ"ה הפי׳ במפרשים.
עפ"י גי' שבכאן נ"ל לפרש כעין מאמר חז״ל ביבמות ס״ג ע"ב בא וראה כמה טובה אשה טובה וכו' עיי״ש, ואמר כאן אם גדולים הם בשנים דבזקנים ממש משתעי קרא הרי גדולה זקנה שחלק הכתוב כבוד לזקנים, ואם ילדים הם בשנים דלא משתעי קרא בזקנים ממש אלא בילדים שהם קנקן חדש מלא ישן ולכך קראן הכתוב דרך כבוד בשם זקנים, א"כ חזינן דגדולה זקנה שכך ניטפלה ילדות שהילדות נתחברה וניטפלה בשם הכבוד זה שקראן דרך כבוד זקנים. כנ"ל לפרש אף שהמפרשים במ״ר לא פירשו כן.
שדבר אל כל ישראל רק שנתן עיניו בזקנים, ועי' הוריות י׳׳ב ע"א.
עי' מכילתא ומ"ר ות"י.
ע' רש״י ומכילתא.
דדוקא גזול ושאול לא מיקרי לכם אבל מתנה לכם קרינן בה.
כר' יצחק במכילתא, וע' ירושלמי קידושין פ״א ה״ד. וע"ג שו"ת שואל ומשיב מה״ת ח״ב סי' ע"ו.
ואף דכבר כ' לעיל ושמטו אותו וגו' מ״מ שנה עליו הכתוב לעכב.
ע' ת"כ דיבורא דנדבה פרשה ה' ה"ו.
צריך קרא לר״ע דבמדבר הותר להם בשר נחירה (חולין י״ז).
כר"י סוכה י"א ע״ב ועי' מכילתא.
ע' סוכה י״ג ע״א תוס' ד״ה מצות וריטב"א לסוכה י"א ע״ב.
מכילתא וסוכה שם.
ע' דעת ר״ע במכילתא.
ע' לקמן סוף פ' כ"ז ופ' ל״א.
ע' לעיל ס' י"ב.
שאין עושין בו את הפסח שהמשקוף ומזוזות היו במקום מזבחות כדאיתא במכילתא.
פי' זה בא ללמד שהיתה פסיחה על הפתח כדלקמן פ' כ"ז.
שמי שנצטווה על הרעה אינו מחזיר שליחותו, ע' מכילתא פתיחתא דפסחא וילקוט יחזקאל רמז שמ״ט.
אף לדורות, ע' מכילתא.
מיעוטא שאינו נוהג לדורות, תוספתא פסחים פ״ח הט"ו
כן הוא מנוקד בכ"י, וצריך למחוק.
קני וקניזי וקדמוני שינחלו ישראל לעתיד לבוא (רש״י לבראשית ט״ו י"ט), וע' ספרי שופטים פי' קס״ד, ורש״י לדברים י״ח ב', ורמב״ן לשמות י"ג ה' וספר הישר לר"ת סי' תקל״ט.
דודאי א"צ קרא לצווי לדורות דהא כבר כתיב לעיל ושמרתם את הדבר הזה, אע״כ דכאן היא נבואה שיעשו את הפסח כשיכנסו לארץ מיד.
מדכתיב כי יאמרו ולא כתיב אם יאמרו דריש, ע' פי' מהרמ״ל מלבים למכילתא דכאן.
ע' מכילתא לקמן י״ג ח'.
ע' לעיל סוף פ׳ י״א.
עי' מכילתא פ"ז ד"ה ופסחתי עליכם.
לעיל סוף פ' כ״ב.
שיהיו להם בנים ע' מכילתא ד״ה והיה כי יאמרו.
כלל זה נכלל במדה י״ט מל״ב מדות דר"א בנו של ריה״ג מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו.
דהיינו אהרן שמע תחלה ושנה תחלה כדלעיל פ׳ א׳.
להוציא את בני ישראל.
שאף משה ואהרן כן עשו, וע' הפי׳ של מהרמ״ל מלבים פ' אחרי סי' י״א.
שיהיו עתידין ומזורזין מקודם לכן.
דקשה דהא עדיין לא עשו אע״כ שהיה בלבם לעשות ונחשב להם כאילו כבר עשו כמ״ש במכילתא.
ע' ברכות ד' ע"א, וע׳ מכילתא.
כן הגירסא בכ"י ועי׳ בקרא בפנים.
מובא ברא"ס שם ברייתא אחרת שמות רבה ולא נמצא בשמות רבה וצ״ל: במכדרשב"י.
ע׳ הפירוש במזרחי.
כן הגי׳ במזרחי.
המזרחי גורס: קשה יראתו של פרעה..
כדלקמן ששבו אותן וכבשו אותן לעבדים ולשפחות.
בל"י δίαιτα, עיין ריש אסתר רבה: זה שהוא נתון בדיטי של קיסרין; והוא בית אשר השבויים נתונים שם במשמר. ע״ז העירני הח' ד"ר פערלעס.
נ״ל שצ״ל בדייפטנא, והיא מלה יונית מורכבת מן φάτυη (פערטיעפונג) ומן διά שנוסף לחזק המלה, והוראתו בור עמוק (אונטעיאירדישעס געפענגניס).
שהיו מעבידין בהן בפרך ומטחינין אותן ברחים.
שאין דרכו של אדם להעמיד את המלך בחצי הלילה.
ע׳ פסיקתא דר"כ ופסיקתא רבתי ויהי בחצי הלילה.
כל זה במכילתא ועיי״ש הגירסא.
ע' המכילתא שהביא הרמב"ן.
כלומר לשון קומו צאו משמע צאו מיד בלי שהות.
ע' לעיל הערה ו13'.
ב״ק צ"ב ע"א, יומא פ״ה ע"ב.
ע' מכילתא פתיחתא דבשלח.
לשון פחד ובהלה מלשון ערבי وتر ערשרעקען בל״א.
בהמות שמהליכות המשאות.
עי' לקמן פ' בשלח ט״ז א' ובמכילתא לפסוק ל"ט.
כדכתיב (ג׳ כ"ד) ושאלה אשה משכנתה.
עי' מכילתא והגי' בילקוט.
ע' ב״ר פע״ד: אפילו מחט אפילו צינורא לא מצאת.
ואם באפילה לא נטלו כש"כ שאין נחשדין עכשו.
ואם לא נטלו לעצמן בלא ידיעתנו כש״כ שלא יעכבו לעצמן מה שאנו נותנין להם בשאלה.
בגליון כ״י כתוב: פי' נפה, ואין לפ' זה טעם וריח, ולפי הענין הוא כלי כסף או כלי זהב, כמו צקוטלא שהוא אסקוטלא דמתני׳ מ״ק כ״ז ע"א, ובאשר כי שם במתני' איתא קטן סמוך לאסקוטלא, נראה לי כי נוניא הוא ג"כ קטיעה תחת קנוניא, והוא קנון קטן של כסף (זילבערנעז קארבכען) χαυούυιου בלשון יוני.
scutella קערה של כסף, ע' מ״ק שם.
לא הגיע להם כלומר לא רצו ליטול הכל.
כן הוא בכ"י בכל מקום בה' ולא בח׳, וכבר כ׳ ידידי החכם פראפ. בארטה בספרו עטימאלאגישע שטודיען שכן הוא בל״ע בה'.
המצריים היו אומרין כן.
ואם עבדיהן כן כש"כ המצריים עצמן, לכך השאילום בעל כרחן.
עי' מדרש תהלים שם.
ז"ל מדרש הגדול כ"י לשמות ג׳ כ"א: והיה כי תלכון לא תלכו ריקם זו מצות לא תעשה. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה זו מצות עשה וז"ל מה"ג לי"א ג' יכול משה ואהרן לא נטלו מן הבזה אפשר שיעברו על עשה ועל לא תעשה ת״ל גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים שהיו מפקידין אצלו פקדונות.
שאם יחזרו ממלחמה יקבצו אוצרות אחרים כי יאמרו שהכל הוציאו במלחמה. ולנ"א הפי' שאין מניחין האוצרות בביתם שלא להמריד אחרים, כי אחרים יחמדו האוצרות וימרדו במלך.
עדי עדיים קדריש.
ובתנחומא ובילקוט איתא ארבעים פרסה והיא היא דהפרסה ד' מילין.
עי' ירושלמי פסחים פ״ה ה"ה.
דמצרים היה ת' פרסה על ת' פרסה עי' תנחומא שם.
עי' מכילתא ומפרשיה.
סוכה י״א ע"ב ועי' מכילתא.
(זענפטע) ע׳ סוטה מ״ט ע"א.
איידי דדריש כשש דריש נמי כ' בשאר מספרים שבתנ״ך.
עי׳ סנהדרין מ״ד ע"א ירוש׳ סוטה פ"ז ה״ה, וי״ר פי״א.
כן נ"ל להגיה. וא״כ הרי ישראל ק״כ רבוא.
דהיינו ש"ס רבוא כדעת ר' נתן במכילתא.
כלומר הלא היה להם מקנה כבד מאד והיה להם לבהמות ליטול והם לא היו צריכין ליטול.
עי' לעיל פ׳ ל״ד.
אולי ר״ל חנם מן המצוות כר"ש בספרי בהעלתך פי' פ"ז.
והרי כתיב כאן מקנה כבד מאד משמע שלכולם היה.
נתעסקו במקנה והיו אנשי מקנה.
כ"ה בכ״י בה', ועי׳ ערוך ערך חר ב'.
שאין מביאין מצה אלא מחמשת המינין.
כי מאת ה' היתה נסבה שגורשו כדי שלא יחמיץ עיסתם שעדיין לא נצטוו באיסור חמץ עד לקמן י״ג ג׳.
עי' רש"י בראשית ט״ו י"ג.
ב"ב ט"ו ע"א, סדר עולם פ"ג, ב״ר פנ״ז, ירוש׳ סוטה ספ״ה.
כלומר שהקב״ה חשב את הקץ מצומצם לדורות דהיינו שאמר ודור הרביעי ישובו הנה (ע׳ עדיות פ״ב מ״ט) וכן גזר כמה יובלות וכמה שמטין וכו' וכמה שעות וכמה רגעים שיהיו במצרים וכיון שהגיעה הגאולה לא עכבם אפילו רגע, ועי' מכילתא.
העונה אחת מכ"ד בשעה והעת אחת מכ"ד בעונה (תוספתא ברכות פ״א) ולפ"ז צ"ל ולעונות ולעתים.
עי' פלוגתא דר"א ור"י בר"ה י״ז ע״א ובמכילתא.
פסחים פ״ו ע"א, דברי ר"י וכדלעיל פסוק ז'.
כר' יונתן במכילתא.
פסחים צ״ו ע"א ועד לעיל לפסוק כ״ד.
כתב הרמב״ם בסה״מ ל״ת קכ״ח ולשון מכילתא כל בן נכר זה ישראל משומד שעבד ע״ז עכ״ל וכוונתו על המכדרשב"י שלפנינו.
לאחר שחיטה כפסחים פ"ט ע"א.
עם המשומד, ועי' פסחים ס"א ע"ב.
עי׳ פסחים ק״כ ע"א ותוס' שם ד"ה כל בן נכר.
עי' לעיל הערה ח16'.
יבמות מ״ח ע"א, ועי' ירוש' שם פ"ח ה"א.
יבמות ע' ע"א ומכילתא, ולענין טבילת שפחות ע' רמב״ם פ״ה מה' ק"פ ה"ה.
גיטין ל"ט ע"א, ועי' יבמות מ"ח ע׳׳א וירושלמי גיטין פ״ד ה"ד.
עי' קידושין כ"ב ע"ב.
מכאן הוציא הרמב"ם דינו בפ״ה מה' ק"פ ה"ו ועי׳ כ״מ שם.
אם לא מל עבדיו.
דאז יקרב לעשותו היינו מלאכת שחיטה וזריקה.
ושמעינן מינה דבין זכריו בין עבדיו מילתן מעכבם בין בשעת אכילה בין בשעת עשייה, וע' יבמות ע"א ע"א. ועי' ירושלמי פסחים פ"ג ה״ז ובמה"פ ד"ה מילת בנו.
עי' תוספתא פסחים פ"ו הי"ח.
עי׳ כל מאמר זה לענין תרומה בת"כ אמור פרק ד' הי״ז וי״ח. וביבמות ע' ע״א.
עד שלא יאכלו בפסח בהמנאת רבם כעבד כנעני וכמו שפי׳ הראב"ד פ״ט מה' ק"פ ה"ז, ומה שהקשה הלח"מ שם על הראב״ד כבר מתורץ במהרש״א ליבמות ע' ע"ב תוס׳ ד"ה אלמא.
במכילתא ובש״ס יבמות שם בשם ר׳ אליעזר, אכן בת"כ שם ובירושלמי יבמות ג״כ בשם ר' ישמעאל.
דהאי אחד מיותר ודרשינן באחד יאכל ובית לאו דוקא. ועי' תוספתא פסחים פ״ו ה״ט.
עי׳ רש"י ומכילתא.
פסחים פ"ה ע"ב ומובא בסה״מ לרמב״ם ל"ת קכ״ג, ועי' פ"ט מה' ק"פ ה"ג.
תוספתא פ"ו ה״ט, ירושלמי פ״ז ה"יג וכן פ' הרמב"ם פ"ט מה' ק"פ ה"א דאינו חייב אלא בכזית ובליל ט"ו.
תוספתא פ"ו ה״ט, ירושלמי פ״ז ה"יג וכן פ' הרמב"ם פ"ט מה' ק"פ ה"א דאינו חייב אלא בכזית ובליל ט"ו.
פסחים דף ע' ע"א.
ובשאר קדשים מותר שבירת עצם, ועי' מכילתא.
מכאן הוציא הרמב״ם פסקו פ"א מה' ק"פ הי״א וע' פסחים ס״ד ע"ב.
עי' ת"כ אחרי פרשה ד' ה"ח ופרק י' ה"י. ועי׳ פסחים ס"ו ע"א.
יבמות מ"ו ע"א וע"ש גי' הרי"ף וברמב"ם פ"ח מה' עבדים ה"יט.
עי׳ מכילתא ומס' גרים פ"ב.
מפורש לעיל בפסוק מ"ד.
כריתות ט׳ ע"א. וע׳ רמב"ם ר"פ י"ג מה' איסורי ביאה.
לעיל מיירי בגר וכאן אשמעינן בישראל שמתו אחיו מחמת מילה.
וא״כ טומאה הותרה מכללה ואין למדין ערלה מטומאה.
דאף דשחט לטמאים ולטהורים כשר מ"מ לענין ערלה נחמיר דיחיד שהוא ערל יכריע לפסול אם הפסח שנשחט בשבילו ובשביל מולים.
כל ערל היינו כולה ערלה פסלה אבל מקצת ערלה לא פסלה. וע' פסחים ס"א ע"ב עוד אפשר לפרש יכול יהא יחיד מכריע את הערלה שאם היו מחצה ערלים ומחצה מולים יהא יחיד ערל מכריע דיקריבו פסח משום דרובן ערלים ת״ל וכל ערל וגו' דמלמד אפילו אם האי ערל מכריע שיהא רוב אסור לאכול. והא דנקט יחיד מכריע משום דקרא נאמר בלשון יחיד.
ע' ת״כ אחרי סוף פרק ז', ולענין עבדים משוחררין ע' מ"ש הט"ז בי״ד סי׳ א׳ ס״ק ב' ונקה"כ שם.
ע' ספרי האזינו סי׳ של"ז.
כמו מטוקסין, בטקסיס ובסדר יצאו.