**(רמ"א סק"ב) פסול מדרבנן.**נ"ב ואם עדיין לא הכריזו יעוין שו"ת מהר"יט חלק אה"ע סי' מ"ג דבמל"מ פרק ד' מהלכות מלוה:

**(רמ"א סק"ד) המגביה ידו על חבירו.**נ"ב יעוין שו"ת ב"י סי"ב ובתשו' מהרי"ט חלק אה"ע סי' מ"ג ולקמן סי' ת"כ וביש"ש למס' ב"ק פ"ח סי' ס"ח. ובתשו' מבי"ט מ"א סי' רצ"א וכאן בב"ח סעיף י"ב ומדברי המרדכי שמביא הב"ח נראה שסובר שחובל בחבירו נקרא רשע דחמס לפ"ז י"ל דאף בהכאה שיש בו שוה פרוט' פסול לעדות מדאורייתא ומיושב קושית מהרי"ט הנ"ל בתשובה יעו"ש וגם במזיק לחבירו פוסל המרדכי משום רשע דחמס ואף כשהיה בדעתו בשעה שהזיק שישלם יעו"ש. ויעוין בחדושי הר"ן לסנהד' דף נ"ח בד"ה כותי שהכה את ישראל חייב מיתה כתב בזה"ל משמע דמדין גזל אייתינן לה דמה לי חבל בגופו ומה לי חבל בממונו כו' יעו"ש:

**(רמ"א ס"ה) מי שבאו עדים כו'.**נ"ב יעוין תשו' מיוחסת סי' ק"ט ובבעה"ת שער כ"א חלק ב' דין ג':

**(ש"ך סק"ז) זה קאי לסברא הראשונה.**נ"ב כוונתו דלשון הרמ"א שכ' שעבר על שבועתו מורה שמיירי שעבר על שבועות ביטוי שנשבע אלהבא דאי שנשבע על לשעבר הול"ל שבאו עדים ושנשבע לשקר:

**(ש"ך סק"ח) דבכה"ג מיירי מהרש"ל.**נ"ב י"ל דרק גבי עדים שייך טענות שכחה שעבר זמן שיש לתלות בו שכחה כי אינו מחויב שיהי' רמי' עליה למדכר ואם ישבע שאינו יודע להעיד באמת ישבע משא"כ בקבלות שבועה עליו למדכר תמיד שלא יכשל לעבור בשכחה על שבועתו יעוין סמ"ע ס"ק ל':

**(נה"מ סק"ב) עש"ך כו'.**ולכאורה אין הבנה כו'. נ"ב יעוין מ"ש בגליון הש"ך בכוונת דברי הש"ך:

**(בט"ז סק"ז) רבים מקשים על תמיהת הטור כו'.**נ"ב הנה אבאר קושית הט"ז ומה שנ"ל ליישב. כי ז"ל הטור בסי' הנ"ל סט"ו כ' הרמב"ם אע"ג שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו. ששילם עד הזומם הממון שהוזם עלי' פסולין. ואיני יודע למה לא יכשירו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר"ל אעפ"י ששלמו כיון דבכפיות ב"ד שילמו פסולין עד שישיבו מעצמם. וע"ז מקשה הט"ז הנ"ל על הטור שסותר א"ע דלקמן סעיף מ"ב ב' בזה"ל כ' הרמב"ם ב' שהעידו באחד שהוא פסול באחת מן אלו עבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשו' או שלקה ה"ז כשירים. אבל שארי פסולי עדות שהם מחמת ממון שחמסו או שגזלו אעפ"י ששלמו צריכין תשו' ע"כ ולא השיג הטור ע"ז כמו שמשיג בסעיף ט"ז. ונ"ל ליישב בפשיטות דבלא"ה לכאורה קשה על הטור מה זה שכ' שאינו יודע למה לא יכשירו הא לפי המבואר ברמב"ם פ"י מהלכות עדות נראה אחרי שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע וכו' פסלינן לעדים כל מי שעשה דבר שקרא התורה עליה רשע. ולכך העובר על חייבי מלקות פסול שנקרא רשע כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע ואצ"ל מחייבי מיתות ב"ד שנא' אשר הוא רשע למות ובב"ק דף ס' ע"ב אי' על פסוק (שמואל ב כ״ג:ט״ו) ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' רבנן ואיתימא רבה בר מרי גדושין דשעורים דישראל הוי וגדושים דעדשים דפלשתים וקא מבעיא להו מהו ליטול גדושים של שעורים דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדושים של עדשים דפלשתים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם. אעפ"י שגזילה משלם רשע הוא. אבל אתה מלך כו' הרי מבואר דאף המשלם גזילה רשע מקרי ודילמא להכי פוסל הרמב"ם לעדות הגוזל ומשלם כ"ז שלא עשה תשו'. גם אין מדוקדק ל' הטור במ"ש ואעפ"י ששילמו כיון כו' הא לפי פשטות דבריו עיקר תירוצו דהרמב"ם מיירי היכא ששילם ע"י כפי' הו"ל להטור לומר ואפשר שר"ל ששילם ע"י כפיה. לכן נ"ל דכוונה אחרת יש בדברי הטור דלכאורה טעמא בעי למה באמת נקרא רשע הגוזל ומשלם הא בכל ל"ת הניתק לעשה כשמקיים העשה מינתק הלאו. וגדולה מזו אי' בתוס' פסחים דף כ"ט ע"ב בסד"ה רב אשי כו' דהמשהה חמץ ודעתי' לבערו אינו עובר עליו כיון שניתק לאו דב"י לעשה דהשבתה. ואף שבגזילה אפשר נשאר עליו חטא שציער את חבירו מ"מ מה"ת יקרא רשע. ובפרט בגוונא שנשאל במעשה דעדשים שלפי המשמעות לא ידעו בעליהן בעת לקיחה דאם הי' הבעה"ב בעת הלקיחה הי' אפשר לומר להם שיתן להם מחירם גדושין של עדשים. והיכא שאין הבעלים יודעים ליכא לתא דצער. ואף שיש לדחות זה מ"מ בלא"ה נראה יותר שהנכון כאשר אבאר. ואקדים ל' הרמב"ם ריש הלכות גזילה בזה"ל כל הגוזל את חברו ש"פ עובר בל"ת שנא' לא תגזול. ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנא' והשיב את הגזילה אשר גזל וזהו מ"ע ואפי' שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמי וכל לאו שניתק לתשלומין אין לוקין עליו ע"כ. הנה תפס הרמב"ם ב' טעמים על הטור המלקות בגזילה. א' משום דניתק לעשה. ב' משום דניתן לתשלומין ולכאורה יפלא למה הוצרך להאריך ולבאר ב' טעמים. אבל הדבר פשוט שנתכוין לדברי הגמ' מס' מכות דף ט"ז. תנן התם הנוטל אם על הבנים כו' וחכ"א משלם ואינו לוקה. זה הכלל כל מל"ת שיש בה קום ועשה אין חייבים עליו. אמר ר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת כו' ותו ליכא והא איכא גזל דרחמנא אמרה לא תגזול והשיב את הגזילה כו' ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו. התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם. יעו"ש בתוס' ד"ה התם כו' ואי' בחידושי הריטב"א בזה"ל כיון דחייב בתשלומין כו' פי' הר"מ הלוי ז"ל כיון דגברא בר תשלומין הוא אפי' ביטלו אינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם. ונצטרך לפרש דבריו כו' יעו"ש. ולדעתי נראה דהרמב"ם והרמ"ה נתתו לחד סברא דלניתק לאו דגזילה א"א רק כשמחזיר גוף הגזילה כעין שגזל כדכתיב והשיב וגו' אשר גזל. אבל כשנאבד או נשרף הגזילה נתבטל העשה דוהשיב וא"א עוד לנתק הלאו דגזילה. רק כיון שמ"מ חייב הגזלן בתשלומין כפי שווי' של הגזילה אין עליו עוד חיוב מלקות משום דאין אדם לוקה ומשלם. וכשמחזיר גוף הגזילה א"א לפוטרו משום דאין אדם לוקה ומשלם דאין זה בגדר תשלומין מה שמחזיר לבעליו אשר לקח ממנו ולא קנאו וכמבואר כן בסוגיא דסנהדרין דף ע"ב. אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו. אמר רבה מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו. אבל נטל לא. ואי' ברש"י ד"ה אבל נטל לא דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גביה עכ"ל. לכן כשמחזיר גוף הגזילה צריכין לטעם פטור המלקות משום דניתק לעשה. ומדויק כן בדברי הרמב"ם שבחזרת הגזילה כ' טעם פטור ממלקות משום דניתק לעשה וכשנשרף הגזילה שמחוייב בתשלומים אף שאין בזה ניתק לעשה דוהשיב מ"מ פטור ממלקות משום דאין לוקה ומשלם. ולכך מדייק הרמב"ם בדבריו זהו מ"ע. ר"ל דהמ"ע הוא על החזרת הדבר שגזל בעינו. ומיד שאינו מחזיר גוף הגזילה אף שמשלם דמים לא נפטר מעונש איסור לאו דגזילה. והנו ברעתו. ולכך נקרא רשע. וזה שמדייק בגמ' אעפ"י שגזילו משלם וכמעשה דגדישים רשע מיקרי אבל כשמחזיר הגזילה אינו רשע. ואף כשהחזיר ע"י כפיה כיון דנתקיים ההשבה ניתק הלאו וכאלו לא עבר על הלאו. ומעתה אין עוד סתירה בדברי הטור דהטור נחית מיד לזה דהרמב"ם מיירי כשהחזיר ע"י כפי' דאל"כ כשהחזיר מרצונו הרי הוא בעל תשו' גמור ומה יעשה עוד. רק שהי' קשה להטור דאף כשמחזיר ע"י כפי' כיון דניתק בזה הלאו לא קרא עוד בשם רשע. ואמאי יהי' פסול לעדות. ולזה אמר איני יודע למה לא יכשירו אחר שהחזיר הממון דלשון החזרה נופל כשנותן אותו דבר שגזל. וברמב"ם אי' אע"ג שהחזירו. ולזה תירץ הטור ואפשר שר"ל אעפ"י ששילמו. הכוונה דאפשר הרמב"ם לא דק בלשונו ולא מיירי בהחזרת דבר הגזול. רק שלא השיב הגזילה עצמה כ"א שילם תמירתו במעותיו. ובשילם לא נתנתק הלאו ועדיין הוא רשע כדדרש רז"ל אעפ"י שגזילו משלם. ופסול כשאינו משלם מרצונו שזה הוא עצם התשו' רק ע"י כפי' ב"ד. לכן מסיים הטור בטעם הדבר כיון דבכפיי' ב"ד כו'. אבל בהחזירו אף כשהי' בכפיות ב"ד מתכשר. א"כ כל דברי הטור סובבים רק על ל' הרמב"ם שכ' בדין הנ"ל אע"ג שהחזירו. אבל בסעיף מ"ב שהעתיק הטור ל' הרמב"ם שכ' במקום אחר בהל' עדות ושם הלשון אעפ"י ששילמו. לא העיר הטור לגמגם על דבריו. דהטור בעצמו מודה לזה דהיכא שלא החזירו עדיין רק שלמו עדיין פסולים אם לא כשעשו תשו'. וממילא כשמשלם מעצמו הרי זה משובח וכן מדייק הרמב"ם בריש הלכות גניבה וכ' בזה"ל אסור לגנוב כו' או לגנוב ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. הרי ששם חזרה לתשלומין אינם בסוג אחד ודו"ק:

**(מחבר) (סק"ט) ואם אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו כו'.**נ"ב יעוין בט"ז לקמן סי' מ"ג סעיף י"ח:

**(רמ"א סי"ח) ואינן צריכין הכרזה אלא הדין.**נ"ב יעוין בכנה"ג על הטור אות נ':

**(רמ"א סכ"ב) מומר שחזר בו כו'.**נ"ב יעוין י"ד סי' קכ"ח ס"ח:

**(מחבר סכ"ג) קודם שהכריזו כו'.**נ"ב יעוין במל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה דין וי"ו ויעוין שו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סי' מ"ג. ולענין לפסול משבועה דרבנן אי בעי הכרזה יעוין חידושי הר"ן בסנה' דף כ"ה ד"ה כיון דחזי. ומדברי התוס' ב"מ דף ה' ע"ב סד"ה בלא דמי נראה דלא בעינן הכרזה:

**(נה"מ ס"ק י"ד) דהשטר כשר בסתם.**נ"ב אכתי משכחת שנכתב בשטר שבזמנו נכתב ולא אחרוהו:

**(שם) דלא פלגי דבורא להרשב"א.**נ"ב לא ירדתי לסוף דעתו דהא בגוונא דלא פלגינן דבורא כיון שאין אדם משים עצמו רשע בטל גם עדותו על אחר:

**(רמ"א סכ"ה) מלעדות אשה כו'.**נ"ב יעוין אה"ע סי' מ"ב ובח"מ שם ס"ק ט"ו:

**(סמ"ע סק"ם) וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סל"ז.**נ"ב יעו"ש בטור סעיף ל"ד שכ' בזה"ל. כיון שהעדות מתבטל ע"י שעושין עצמן רשעים אין להאמינם:

**(רמ"א סכ"ו) מרדכי פ' זה בורר.**נ"ב תוספת ב"ב דף נ"ד ע"א ד"ה הוי משואי"ל:

**(ש"ך סקכ"ח) וראיתי בריב"ש כו'.**נ"ב יעוין בריב"ש בדברי השואל שכ' בזה"ל ואעפי"כ לא חשיב ליה נוגע בעדות כיון דאינו בא עתה לתובעו וע"ז תשובת הריב"ש. אם כן י"ל דהרי"ש מודה דהיכא שי"ל דבא המעיד גם לתובעו דחשדינן אותו לנוגע ופוסלין עדותו ומפרש דברי הגמ' לדידי אוזיף בריביתא שלא בא לבית דין דרך תביעה רק להעיד לפסול המלוה נגד אחר ובכה"ג מועיל עדותו אף כשאומר שלקח ממנו רבית לגבי בני העיר י"ל דכיון שהס"ת שייך לכל בני העיר והממונים בעיר תובעים בעד כל העיר הוי כולם כתובעים מסתמא לכך צריכין דסלקו תרי מינייהו בפירוש ולהעיד. משא"כ כשאחד עומד עם חבירו בדין ורוצה לפוסלו ומביא עד שאינו בא דרך תביעה רק להעיד ע"ז לפוסלו מחמת שלקח ממנו רבית:

**(ש"ך ס"ק הנ"ל) דהא ס"ס סילוק מיהו בעינן.**נ"ב יעוין באס"ז לב"ב דף מ"ג שהקשה קושיא זו דל"ל סילוק:

**(שם) מתחלתו בפסלות קרינא ביה כו'.**נ"ב יעוין בחדושי הריטב"א מסכת מכות בסוגיא דאילעא קריבי' דערבא הוי:

**(ש"ך כ"ח) לסוף הגה"ה (ד"ה וראיתי)**ויותר נכון לומר דלענין מה שיאמר בתורת עדות שפלוני לוה ממני ברבית ליכא נגיעה אף בבא לתבוע דרך טענה לבד ולא הי' אומר שהוא מעיד ע"ז ויש סמוכין לדברי אלה מדברי התוס' בקידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה השתא וא"ת מ"מ למה לא יהיה נאמנים העדים לאחר שנשבעו לומר פרענוהו שהרי שוב אינם נוגעים בעדות כו' ע"כ נ' שכוונת התוס' שישבעו תחלה לאמת טענתם מה שאומרים שנותנים ואחר השבועה שכבר נפטרו בשבועתן מהלוה יביאו ויעידו על המלוה בת"ע להסיר את הלוה מתביעתו וקשה הא כיון שכבר נשבעו שפרעו להמלוה המה נוגעים בעדותן אח"כ א" כיון שאינן מחויבים לבוא שוב להב"ד להעיד לא מחשב נוגעים אם יעידו מדעת' דנפשי'. הן אמת שאפשר לדחוק בכוונת התוס' על דרך אחר אבל האמת יורה כמ"ש ולא הוצרכו הריב"ש לכל פלפלו רק דלא נימא שבטל העדות מצד מה שאמר לדידי אוזיף ולזה ביאר הריב"ש דלא אמרינן עדות שבטלה מעצמו בטל' כולה היכא דמקצת שנתבטל אין שם עדות רק בע"ד ונוגע בדבר הוא:

**(נה"מ ס"ק י"ז) דהא בשותפין סילוק דוקא בעינן כו' ותמיה לי כו'.**נ"ב באס"ז לב"ב דף מ"ג מבוארת קושית הש"ך הנ"ל. כמדומה בשם חידושי הרשב"א ז"ל בזה"ל. ועוד למה אמרו כאן לסתלקו כו' דאפי' בלא סילוק נקבל עדותן ונדון לאחרים ולא להם כו' יעו"ש שגם בקושיא זו מדחה תירוץ הראב"ד במ"ש דלכך לא הוי כאן תחלתו בפסלות משום דלגבי עצמו לא הוי בגדר עד. והרי נתכוין הש"ך לדברי קדמון ולא כדברי המחבר הזה שמדחה קושיא זו כלאחר יד ובדברים שאינם מחוורים דהא הב"ד יכולים לדון באומר תנו מנה לעניי העיר שכל בני העיר יזכו בחלקיהם ושני המעידים לא יזכו בחלקיהם וישארו להתובעים יורשי המלוה וגם בקושית הגמ' ולסלקו כו' י"ל דהכוונה שימחלו חלקם נגד הנתבעים ולכאורה ע"כ צ"ל דלאחרים אינם יכולים ליתן חלקם כיון דלגבי עצמן הן פסולין לעדות זה כ"כ אין זכות להבא לזה בכחם ומלבד זה מוכיח בקצה"ח בפי' זה יעו"ש בדבריו. אמנם מדברי הרשב"א בד"ה והתניא לא משמע כן. ובחדושי רשב"א שבספר אס"ז נראה שנחית לפרש בתרי אנפין שהסילוק יהיה נגד הנתבעים או נגד השותפין בתביעה זו:

**(רמ"א סכ"ח) ב' עדים כו'.**נ"ב יעוין שו"ת משאת בנימין סי' נ"א:

**(בט"ז ס"ק יד) בד"ה ע"ש כתב הרמב"ם כו' הב"ח הקשה כו'.**נ"ב הוא קושית תוס' והרא"ש והר"ן דשארי קדמונים וכעין תירוץ הב"ח מבואר בהרא"ש:

**(בט"ז) הנ"ל בספק ע"כ ממהרר"י.**נ"ב באס"ז לכתובות דף כ"ב מביא כדבריו אלו בשם תלמידי רבינו יונה:

**(ש"ך ס"ק ל"ג) נראה דכל כו'.**נ"ב יעוין מה שכ' בעצמו לקמן סי' ל"ה ס"ק ז':