ותני עלה קרובים דבריהן להיות שוין וכו'. נ"ב פי' דאלת"ה ר' לא שנה ר' חייא מנא ליה, אלא השיעור דתני ר' חייא הוא כמו השיעור דתנא ר' במתני' וקרובים דבריהם להיות שווין:

ודלא כר' יוחנן כו'. נ"ב וי"ל דילמא אתיא כר"י ור"י מיירי בתפלת נדבה ור' זעירא מיירי בתפלת חובה, וצ"ל דאתי' כר' חנינא לקמן פ"ד ה"ד עיי"ש:

אלא מיעוט כוכבים כו, נ"ב כמו הלא מיעוט כוכבים שנים כמו הלא היא ברבת בני עמון כו':

שנים לילה כו'. נ"ב פי' משום דקשה קושי' הש"ס לעיל והכתיב עד צאת הכוכבים ותירץ בש"ס דקאמר קדמיתא לא מתחשב לא חש ליה משום דהוי קשי' לי' למה לא תני כוכב ואם משום דה"א כוכב ראשון השתא נמי דתני כוכבים איכא למימר ב' כוכבי הראשונים:

השמש יצא על הארץ כו'. נ"ב סיומא דאיבעיא הוא, עד לכשיתודע לבריות, וה"פ מה ביאתו משיתכסה מן הבריות דהיינו הוילון שמאיר ביום ניכנס לנרתקו בלילה ומתוך כך נראים הכוכבים אף יציאתו לכשיתראה לבריות דהיינו כשיוצא הוילון לעולם ואינן נראים הכוכבים ואז ודאי יום הוא. וקאמר ליה כיון שג' כוכבים נראין בבקר ע"כ לא יצא הוילון מנרתקו וא"ר ספוקי קמספקא לי' אם יום הוא אי לילה. ויסוד איבעי' זו נראה לו עפ"י שיטת תוס' חגיגה (י"ב ע"ב) ר"ה נכנס שחרית וכו' ונראה למורי לפרש איפכא נכנס שחרית וכו' ע"ש, ור' בא מישב האיבעי':

עקב בצד גודל הוא. ותימא הוא דתנן יומא בבבלי דף כ"ב במתני' ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש מכאן משמע שהיו הולכין עקב בצד גודל ואסור לרוץ משום איסורא כדי שלא יתגלה ערותך עליו ועי' בבבלי סוכה דף נ"ב ע"ב:

מאילת השחר כו' וכמו מילה מדמיא לחברתה כו'. נ"ב פ' כמו משיאיר המזרח עד שתנץ החמה והוא ד' מילין אף כן שיעור מאילת השחר עד שיאור המזרח מילה מדמי' לחברתה:

ומן פרוס לצועד ד' מילין יותר הוון כו'. נ"ב פירוש בבבלי פסחים (צ"ג ע"ב) קאמר ר' חנינא גופי' לדידי הוי לי ההוא אתרא והוי חמשא מילין ומשני הש"ס הכא המלאך היה מקדר לפניהם הדרך ובבבלי משני (דף צ"ד ע"א) ויאיצו שאני וגו':

תרין דוקרנין כו'. נ"ב דוקרנים כמו קנים תדוקרנין וכמו שמצינו בת"י לקמן בפ' במה אשה ואיזו האלה כו' ר' יוסי מאימתי תורמין את הגורן משתעקר האלה הדא אמרה כמין דייקרינן עכ"ל וכאן דרש איילת מלשון האלה הוא דוקרנין:

וגן אחד מס' כו'. נ"ב בבלי פסחים צ"ד ע"א תענית י' ע"א:

וכוש מהלך שבע שנים ועוד כו'. נ"ב לפי החשבון מדת כוש מהלך ששה שנים ושבעה חדשים כי ארבעים פעמים ששים עולה שני אלפים וח' ימים שהוא ששה שנים וד' חדשים:

ורבנן אמרי כשני אבות הראשונים כו'. נ"ב וא"ת אברהם יצחק ויעקב חיו תק"ב שנה, כבר עמד בזה מדרש חזית שה"ש (סוף פסוק א') שיר וכו' ר' לוי אמר כנגד שנות אבות ועשרת הדברות נאמרה מנין שיר. שיר תק"י ואי תימר דאית בהון יתיר צא מהן שני רעבון שאינו עולה מן המנין עכ"ל:

יהי רקיע בתוך בר, נ"ב פי' לתירוצא בעי על ומה חמית ר"ל שהרי עובי רקיע הוא בתווך כמו שהוא משמים לארץ שהוא כימות אבות ת"ק שנה כמו כן עובי רקיע ת"ק שנה ותווך נקרא בין שמים לארץ ור' בון יליף מתווך כמו התווך כן עובי רקיע:

דר' חנינא פליגא כו'. נ"ב פליגא אדלעיל קאי דאמר ר' חנינא לעיל משיאור המזרח עד הנץ החמה די מילין נמצא שהחמה מנסרת ברקיעי ד' מילין כי זהו שיעור עוביו של רקיע לדעת ר"ח והכא אמר ר' אחא בשם ר"ח שעוביו של רקיע הוא כטס הזה:

ורגע היא כו' נ"ב לפי זה יש בשעה שלש עשרה אלף וה"ת כ"ד רגעים וצ"ל דר' ברכי' מפרש רגעים הללו הוה רגע כמימרא משא"כ לקמן שמואל דאמר הרגע הוא אחד מחמשת ריבוא כו' הוא סבר כרבנן דאמרי הרגע הוא כהרף עין:

וששת אלפים כו'. נ"ב בבבלי (דף י' ע"א) א"ר יוחנן משום ר' יוסי כו' וכמה רגע א' מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה כו' ובע"ז (דף ד' ע"א) איכא כמה רגע אחד מחמשת ריבוא וג' אלפים ותתכ"ד בשעה:

חצות לילה אקום כו'. נ"ב מיוסד עפ"י הגמרא דמס' שבת (ד' פ"ט ע"ב) דאמר יצחק כמה שנותיו של אדם וכו' פלגא דליליא פשו להו כ"ה וכו' ע"ש. וא"כ דיד שקט בחצות לילה הי' לו ליתן חשבון עור על י"ב שנה וחצי משא"כ בשאר מלכים שהם ישנים עד ג' שעות על היום לא די שאין להם ליתן חשבון על השעות מפלגא דליליא אף ישנים ג' שעות על היום שהיא בחמשים שנה ששה שנה ורביעית שאין להם ליתן חשבון וזה הי' קטרוג יצרו של דוד. והוא משיב על משפטי צדקך שאותן השעות שאינו ישן עומק במשפט ה' וסליק ליה חושבנא והיה מנגן מאליו כו'. נ"ב נמצא ולפ"ז אף בלילי שבת הי' כן כיון שהי' מנגן מאליו, משא"כ לדעת ר' פנחס וכו' שדוד הי' מנגן בו א"א לומר כ"א בימות החול ולא בלילי שבת ומשום שמא יתקן כלי שיר:

מילתיה אומרה שאומר דברים אחר אמת ויציב וכו'. נ"ב פי' דמותר לדבר אחר שקרא ק"ש וא"צ לשקוע גו שינתא אחר שקרא ק"ש וברכותיה שהרי ר' יוסי היה מפקד לחברייא והיו מתעסקין בתורה אחר שקראו ק"ש כי הטעם שקורין ק"ש בלילה הוא כדי לקרוא בזמן שכיבה ומטעם זה סבר ר' יוסי הקורא את שמע בערבית לא יצא י"ח מטעם שצריך לקרות בזמן שכיבה אבל אחר שקרא ק"ש אומר דברים וכו'. משא"כ ר' הונא בשם ר' יוסף דסבר דקורין ק"ש בשעת שכיבה כדכתיב בשכבך והטעם להבריח את המזיקים ומשו"ה אף שקרא ק"ש בביה"כ לא יצא דצריך לקרות בשעת שכיבה כדי להבריח את המזיקין וכו':

מילתיה אמרת שאין אומרים דברים אחר אמת ויציב כו'. נ"ב פי' הואיל והטעם הוא משום להבריח כו' אסור לדבר אחר שקרא ק"ש וצריך לשקוע גו שינתא וכו':

מילתיה דר' שמואל בר נחמני אמרה כן כו'. נ"ב פי' שהרי הוא קרא ק"ש ושוקע גו שינתא מטעם רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה וכו':

מילתיה דריב"ל פליגא. נ"ב פי' ריב"ל פליג אהא דאף שקרא ריב"ל ק"ש כרי להבריח מן המזיקין מ"מ קרא מזמורים בתורה והפסיק בין ק"ש לשינה. ועי' בבבלי ברכות (ד' ע"ב) וז"ל אריב"ל אעפ"י שקרא אדם ק"ש בביהכ"נ מצוה לקרותו על מטתו וכו' שנאמר רגזו ואל תחטאו וגו' ודומו סלה ע"ש. והא תני אין אומר דברים כו'. נ"ב פי' שמקשה והאיך הפסיק ר' יהושע בן לוי בין ק"ש לשינה וקרא מזמורים בתרה, ומשני פתר לה באמת ויציב של שחרית ולענין סמיכת גאולה לתפלה ולא קאי אערבית כלל:

כי משכימים היו כו'. נ"ב פי' הש"ס הוא משני דר"נ מסכים עם ר"ש אף בשחרית ושאני אנשי משמר דהקורא עמהם לא יצא משום דמשכימין היו קודם עלות השחר:

כל הספיחין מותרין כו'. נ"ב עי' תוס' פסחים (דף נ"א ע"ב) ד"ה כל הספיחים כו' הקשה רבנו נסים גאון דאיפכא שמעינן להו במס' שביעית (פ"ט) דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי ברוב שאין כיוצא בהן בירק השדה וליכא למיגרס התם אסורין דבירושלמי מוכח בהדיא דנרה הם מותרין, ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית וכו' ע"ש באריכות. ולפי דבור הנ"ל יובן דברי הירושלמי. ועי' במ"ר פרשת וישלח דמעשה זה הי' כשיצא רשב"י ור"א בנו מהמערה וראה שהיו מלקטין ספיחי שביעית כו' ע"ש:

נהגין רבנן כו' וא"ד או הדא וכו'. נ"ב נ"ל דר' יהודא בא לתרוצי התמיה של ר' ייסא דקא מתמה ושאל מה מלחשין וא"ל ולא שמיע וכו', וע"ז בא ר' יהודה ואמר היינו תימה של ר' ייסא דודאי ידע שאמרו מודים דרבנן אך דראה שהיו מאריכין ואמרו כל המטבעות. וקא מתמה הלא אין אומרים אלא אחד א"ד או הדא וכו' דתימה של ר' ייסא היה איזה מהמטבעות אומרים ובודאי הם לא היו אומרים אלא א', והוא רצה לידע איזה מהמטבעות היו אומרים ומשו"ה אמר מה הדין לחישא כלומר איזה מהן אומרים:

פליגא דר' חנן בר בא אמר לחברייא וכו'. נ"ב פי' פליג על ר' ירמי' שאמר ובלבד שלא יעשה כעין חדרונא אלא כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך משמע שצריך לשיח בשעה שאמר השם משום כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך וחנן בר בא אמר לחברייא כשבא להזכיר ה' זוקף:

התיב ר' ירמיה וכו'. נ"ב עיין בר"ן פסחים (פ' ע"פ) ומפרש שם פ' של סוגיא זו בשם הרמב"ן ופי' אחר בשמו ודברים הללו נעלמו מן המפרש מהרא"פ ועיין במרדכי פ' ע"פ:

הרי נברך כו'. נ"ב פי' דהוה ליה למימר נברך ה' מלך עולם שאכלנו משלו. ותו לא היה צריך לומר שם ומלכות בברכת הזן משום דהוה ברכה הסמוכה לחברתה והי' יכול להתחיל בברכת הזן את העולם וכו' ומשני כיון דשנים שאוכלין אין אומרים נברך לכך תקנו בברכת הזן בשם ומלכות:

הרי הון את הכל וכו'. נ"ב אין לפרש למה היא חותמת בברוך שאינה אלא כברכת פירות, דא"כ הי' לו לברך שתים הנח אחת להבא ואחת לשעבר כדלעיל שמקשה והא סיפה כו' דהא בברכת הזן נמי אית בי' תרתי עבר ולהבא תמיד לא חסר לגו ואל יחסר לנו. אלא דקושי' הש"ס הוא משום דאפשר דברכת הארץ ג"כ התחילו בברוך וקא קשי' ליה הרי חזן את הכל דחותמת בברוך ולמה מתחיל ברכת הארץ בברוך דהא הוה ברכה הסמוכה לחברתה. ומשום דהניח בש"ס בקושיא משום הכי אנו נהגין שאין מתחילין בברכת הארץ בברוך:

אין אומרים ברכה פסוק כו'. נ"ב עיין לקמן במסכת תענית [פרק ב ה"ג] וז"ל כל הברכות אחר חיתומיהן ואין אומר אחד ברכה פסוק. התיב ר' יצחק ברבי אליעזר קומי ר' יוסי מכיון דאמר אחר חותמיתיהן' ויאמרו ברכה פסוק אמרין הכין הוא הדין מליוא דהוא סביר מהו אחר חיתומיהן שאם היה עומד בשחרית ושכח והזכיר את של ערבית וחזר והתם בשל שחרית יצא. אמר רב אחא כל הברכות מעין חותמותהן ואילין דאמרי צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל אין בו משום ברכה פסוק, לפ"ז הכי פירושו דאין אומרים אחר סיום הברכה שום פסוק. וגם הכין הוא מילייא פירוש כן הוא הדברים ול"ג חכים הוא הדין מלייא וכו':

מתניתין פליגא על רבנן דהכא כו'. נ"ל דטעות נפל בספר. וצריך להפוך הגרסאות, דהיינו קושיא ראשונה פריך ארבנן דתמן. וקושיא שני' מן ויאמר ארבנן דהכא. וה"פ מתניתין פליגא על רבנן דתמן. מזכירים יציאת מצרים בלילות. דמשמע דמזכירין י"מ. ורבנן דתמן אמרי לא יתחיל. דמשמע לכתחלה אין אומרים פרשת ויאמר והרי יש בה י"מ. ומשני ר' בא וכו' מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' דתמן היו נהיגין שלא אמרו ויאמר אלא נוסח זה מודים אנחנו לך וכו'. ומקשה הגמ' על רבנן דהכא מתני' פליגא על רבנן דהכא ויאמר אינו נוהג אלא ביום, פי' רבנן דהכא אמרין מתחיל ואינו גומר ומתני' משמע דאינו אומרים ויאמר כלל. ומשני כל פרשת כו' ופי' כל הפרשה כלה של ויאמר אין אומרים בלילה משום דכתיב בה ציצית ואינו נוהג בלילה אלא מדלג ואומר אשר הוצאתי וכו'. ולפ"ז לא מקשה מתני' אהדדי, דלרבנן דהתם אין אומרין ויאמר כלל והא דתנן במתני' מזכירין וכו' קאי אמודים שהוצאתנו ממצרים וכו' ורבנן דהכא סברי שאומרים ויאמר בדילוג פ' ציצית: