אמר ר' יוסה אם אומר את וכו'. נ"ב נ"ל דר"י מסייע לר' בא דאין הברכות מעכבות דאם את אומר צריד לברך בירך צריך לכוון בכולם והוי לי' לתנא דמתני' למיתני ובירך וכיון לבו יצא, אלא מדלא תני בירך ש"מ דאין הברכות מעכבות כלל, ומשו"ה אף לא כיון בברכה יצא. לכך תני במתני' הי' קורא וכו', דמשמע קריאה צריכה כוונת ולא הברכה. משום דאין מעכבות וע"ז התיבון דלעולם אימא לך דהברכות מעכבות ובאמת צריכה כוונה. והא דלא תני לה במתני' משום דתני ושייר. כמו ואינו מפסיק דלא תניתא וצ"ל דתני ושייר. וה"ג אע"ג דלא תניתא צריך לברך נמי תני ושייר ולעולם דהברכות מעכבות:

ז"א צריך לכוון בכולם, ומתרץ נשמענא מן הדאר' אחא אמר וכו' אם כיון לבו בפ' ראשון אע"ג שלא כיון בפ' שני יצא, ואי ס"ד דהברכות מעכבות למה לי לחלק בין פ' ראשון לשני הו"ל לחלק בין אם כיון לבו על הברכה אי לא כיון ומדלא מחלק ש"מ דאין הברכות מעכבות:

מה אם היה יושב עומד כו'. פירוש הלא בישיבה לבו מיושב יותר מבעומר (עיין באבות דר' נתן [ריש פכ"ט] הוא היה אומר בכל מקום שאדם הולך לבו הולך. עומד לבו עומד. יושב דברים מיושבים כנגדו) ומשני הש"ס לא אם היה מהלך עומד. דבעומד לבו מיושב יותר מבהלך אבל אם יושב אינו צריך לעמוד. וראי. לזה עי' לקמן פ' שלשה שאכלו (סוף הל' ה') אכל מהלך עומד ומברך אכל מעומד יושב ומברך כו'. והמפרש דלא כב"ה שמפרש מה אם יושב עומד שגג בזה דהא הש"ס דקאמר צריך לקבל עליו עמ"ש מעומד סתם קאמר וקאי על ק"ש בין של שחרית ובין של ערבית, וב"ש סברי דשל ערבית קורין מיושב וא"כ אתי' דלא כמאן. אלא ע"כ דמילתא באפי נפשה היא ולאו אפלוגתא דב"ש וב"ה קאי עיין בהרי"ף [ריש פ' היה קורא] ובמרדכי [פ"ב סימן ל"ט] שמביא בשם התנחומא [ריש פ' לך לך]:

מפני מה הוא משיב כו'. נ"ב נ"ל דה"פ שמסופק אם משיב חמור או משיב שוה לשואל, ופשיט דבאמצע ע"כ ל"ל דחמור אע"כ דשוה ואח"כ בעי האי דבאמצע משיב אם הוא שוה לשואל או קיל משואל ופשוט מדר"י דס"ל דמשיב קיל משואל ש"מ דלר"מ עכ"פ שוין:

ואינו אסור משום ערוה כו'. נ"ב פ"מ גרס זה אחר שאמר יהבון לי משמע שלקחן בעודו ערום ואע"ג שלא לבשן עד יעקב תרמוסרה צ"ל דגם ליקח ביד אסור דאסור לעמוד בפני השם ערום, וכד הוי מייתין לי' כו'. נ"ב עי' בתוס' בשבת (מ"ט ע"א) ובב"י או"ח סי' ל"ז דה"פ מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפלין וקאמר מפני הרמאין שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם, וכ"כ בס' התרומות ע"כ. ובב"י שם פי' אחר דקאמר על שאין אנו מניחין תפילין כל היום וכן כתב רבנו ירוחם:

ואשתו של יונה הושבה, נ"ב ר' חזקיה אזיל לשיטתיה דסובר לקמן פ"ב (סוף ה"ט) תני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט משו"ה סובר מיכל בת שאול מיחו בה חכמים ואשתו של יונה הושבה:

הא אכיל ואינון עילוי. נ"ב פי' למה מברך שתים כיון שבשעת אכילה היו תפילין עליו ומשני א"ר זירא וכו' באוכל אכילת עראי ובהיסח הדעת וקמ"ל אמ הסיח דעתו. אף באכילת עראי צריך לברך והא דתני מברך פעם אחת כשאכל אכילת עראי ולא הסיח דעתו:

כאלישע בעל כנפיים כו'. נ"ב עי' מס' שבת בבלי (מ"ט ע"א ודף ק"ל ע"א):

עירב את האותיות כו' נ"ב וז"ל הרשב"א בתשובה סי' תרי"א פי' מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אם בא לגרוד הרי זה כחק תוכות ופסול שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו. אביי כשנדבקו מלמטן כגון של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות היא שנדבקה ומתחלה כשרה היתה ואם באו עכשיו לגרדה אין זה כחק תוכות והלכך אפילו איני גורד כל שהוא יכול לגרוד וכשר כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו' אבל ארצך תפארתך שהכ"ף דביקה באמצעות רגלה עם התי"ו בהא איכא ספיקא דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל שבה לגמרי ופסול וא"ל דאינו אלא מלמטה כשר כנ"ל ע"כ:

אשר נשבע ה' וכו'. נ"ב מכאן למד הראב"ד ז"ל בהשגתו פ"ב מה' ק"ש שכתב וז"ל אשר נשבע צריך להפריד כרי שלא תבלע הא' בעי"ן ע"כ. ושלא כדברי המפרש מוהר"א מפולדא:

ולא בישני כו'. נ"ב ע' בבלי מגילה דף כ"ד ע"ב ז"ל אמר רב אסי חיפני ובישני לא ישא את את כפיו פירש"י חיפני ובישני כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן הן מגמגמין בלשונם ע"ש מה את ש"מ כו'. פי' בשלמא גבי מגילה למפרע לא משום דנאמרה על סדר המעשים משא"כ בהלל שהמה מזמורים שנאמרו להודות ולהלל לא שייך בהו למימר מוקדם ומאוחר ומאי טעמא למפרע לא יצא, ומשני הש"ס עוד היא נאמרה על הסדר בצאת ישראל ממצרים לשעבר כו' ועי' בבבלי מגילה דף י"ז ע"א:

דלכן מה אנן אמרין כו'. נ"ב סיומא דמילתא דר' מנא היא דאלת"ה למה אנו אומרים כוללין של ירושלים יעשה ויברך:

א"ל ומה בידך כו', נ"ב נ"ל דהאי א"ל ומה בידך חזקי' אמר לר' יעקב ב"א כן ומה בידך כלומר היכן מעותיך שהיה מאבדן בחנם כי לאחריו בכל ענין מותר להתפלל דחזקיה אזיל לשיטתו לקמן (סוף ה"ט) אמר חזקי' כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, ומש"ה סובר חזקי' דמיכל בת שאול מיחו בה חכמים ואשתו של יונה הושבה. והאי דא"ל חזקי' בלשון ומה בירך, דוגמא לזה מצינו במס' סוכה בבבלי (רף כ"ג ע"א) מעשה בר"ג ור"ע שהיו באין בספינה וכו' נשבה הרוח ועקרתו א"ל ר"ג עקיבא היכן סוכתך:

באלמנה ד' לילות כו'. נ"ל בשלמא אי מיירי בבתולה שייך למימר ד' לילות משום דם בתולים ודם המכה אבל באלמנה לא שייך זה:

קושייתי קומיה ר' יוסי. נ"ל אדר' חגי קאי דמוקי למתני' באלמנה, אבל בתולת אסור לבעול בשבת, וע"ז מקשה מה בין זה לשובר חבית וכו':

א"ל דילמא תרין עיבדין כו'. נ"ב פי' אף דכבר אולפן רבי אפ"ה כשאירע אבלות לר"י הוצרך לשאול דהא ר' אמי נמי ע"כ תרי עובדי היו וא"כ כיון שכבר שאל לר"ח בר אבא למה שאל תו בעובדא שניה כיון שכבר ידע הדין אלא מוכח דהדין נותן בכל הני צריך לשאול, וקאמר ועוד מן הדא וכו' סיומא דמילתא היא דע"כ תרי עובדא היו לר' אמי דאלת"ה אלא שיש מחלוקת למי שאל ר' אמי אי מר' חייא בר אבא אי מר"ל רברביא קומי ושאול לזעירייא, דהא ר"ל מאן דאישתעי בהדי' יהבו ליה עיסקא בלא סהדי. כדאיהא בבבלי יומא דף ט:

הא בני חורין וכו'. נ"ב פי' מדהקשו ליה למדתנו שאין מקבלין תנחומין על עבדים משמע על עבדים אחרים הא על בני חורין אחרים נמי אין מקבלין. ומשני כיני מתני' כו' על העבדים פי' עבדים שלו דה"א דמקבל תנחומין ולכך גריס העבדים בה"א ידועה:

א"ל יכיל אנא כו' פתר לה כר"ג כו'. נ"ב ר"ל דס"ל דק"ש שאני דהיא קבלת עול מ"ש. ורשב"ג ס"ל דאפילו בק"ש הוי יהורא אבל בשאר דברים לכ"ע נקרא הדיוט ואסור להחמיר: