כמו שביארנו. פ"ה הי"ח.

ומפשיט ומנתח וכו'. עי' זבחים נ"ג ב' ושם נ' א'. יומא כ"ו ב' ס"ח א' ביצה כ"ה א' וע"ע זבחים פ"ה א' ועיין בתו"כ ויקרא פ"ה פרשה ד'. ומדכתב מפשיט ומנתח מבואר שצריך להפשיט כל העור כולו ואח"כ מנתח כמו דאיתא שם בתו"כ וז"ל והפשיט ונתח יכול יהא מפשיט אבר אבר ומנתח ת"ל העולה מפשיט כולה ואח"כ מנתחה עכ"ל.

מקטירין את וכו'. כ"ז מבואר בזבחים פ"ה ב' יעו"ש ומדכתב רבינו כלשון המשנה פירשו לא יעלו ולא כתב כלשון הברייתא שם פירשו אפי' הן בראש המזבח ירדו מוכח קצת דס"ל כפי' התוס' שם פ"ו א' בד"ה מאן וכו' דהמשנה אתי כרבנן דס"ל דפירשו לא יעלו אבל אם היו בראשו של מזבח לא ירדו אמנם לקמן פ"ג מהל' פסולי המוקדשין הט"ז מבואר דס"ל כרבי דאפילו מראש המזבח ירד יעו"ש היטיב והיינו כרבי וא"כ מפרש כרש"י וכ"כ התוס' יו"ט ועיין לח"מ בהלכה ד' ושם יבואר עוד אי"ה ועיין תו"כ ויקרא פ"ו סוף פרשה ד' ובספרי ראה פיסקא ע"ח שם הובא הברייתא כרבי יעו"ש היטיב. ושם אי' בש"ס והובא בלח"מ א"ר זירא לא שנו ל"ש אלא שפירשו כלפי מטה אבל כלפי מעלה קרובי הוא דאקריבו לעיכול ומשמע שם דלית מאן דפליג עלי' וצ"ע למה לא הביאו רבינו ואולי לא היה גורס זה וכן משמע בילקוט ויקרא רמז תמ"ה יעו"ש היטיב ואי"ה במקו"א עוד יבואר מזה.

וכולן שפקעו וכו'. שם בזבחים פ"ו א'. ופירש"י שם שקאי בין אפסולים שעלו לא ירדו ובין אגידים ועצמות מחוברין שעכלתן האש ופקעו מעל המזבח לארץ לא יחזיר א"צ להחזיר עכ"ל והתוס' שם ד"ה וכולן וכו' הקשו ע"ז מהא דאיתא שם פ"ה ב' דאם משלה בהן האור דיעלו ותירצו דמתניתין מיירי לאחר שנתעכלו קצת דהיינו דנעשו שרירי והא דקאמר התם משלה בהם האור יעלו היינו משלה בהן האור פורתא ולא נעשה מצותן ולכך יחזירו. עוד תירצו דהא רש"י פירש א"צ להחזיר אבל התם מיירי דמותר להחזיר אם ירצה ועוד תירצו דפקעו היינו שפקעו מאליהן לכן אסור להחזיר אבל התם מיירי דהורידן בידים לכן אם משלה בהן האור שרי יעו"ש היטיב. והנה רבינו לא הזכיר בזה שום חילוק מכל הנך דכתבו התוס'. ובאמת משמע מהא דאיתא שם עיכולי עולה אתה מחזיר אבל אי אתה מחזיר עיכולי גידין ועצמות משמע לכאורה דאי אתה רשאי להחזיר ודוחק לומר דהתם פירושו שאין צריך להחזיר דהא דומיא דעיכולי אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת דהתם פ"ג ב' דמשמע דאסור להחזיר כדמשמע במנחות כ"ו ב' יעו"ש היטיב והנה רבינו ז"ל לא כתב כאן דין דמשלה בהם האור דמחזירין. ועל כרחך צ"ל דס"ל להלכה כדעת רב מרי התם דהא דעולא התם קאי ארישא אבל לא אסיפא. וי"ל דס"ל דמה דאיתא וכולן שפקעו מע"ג המזבח לא יחזיר קאי אגידין ועצמות והא דמשלה בהן האור יעלו קאי אאיברים פסולין שעלו ע"ג המזבח. ועיין בתוס' הנ"ל שכתב וז"ל ואם היינו מפרשין דכולן לא קאי אפסולין לא היינו מתרצים בזה כלום דמ"מ הוה קשה למאן דמתני לה אסיפא עכ"ל מבואר מזה דלמאן דמתני לה ארישא לק"מ. וכן נוכל לפרש לדעת רבינו בפשיטות. וראיתי להתוס' יו"ט שכתב שם (במ"ו ד"ה לא יחזיר) וז"ל ופי' התוס' יעלו היינו אם ירצה אבל אין חובה להעלותם כדפירש"י הכא א"צ להחזיר א"נ הכא שאכלתן האש ונתאכלו קצת דומיא דאיברים שפקעו ולפיכך אין חייב להחזיר ומשלה בהן האור היינו פורתא וכו' והאי א"נ דעת הרמב"ם פ"ג מהל' פסולי המוקדשין עכ"ל והנה מה שהסיב דעת רבינו לדעת הא"נ אין זה מוכרח כלל וכמש"כ מתחלה. גם לא הבנתי דבריו במש"כ לפי' הא"נ דא"צ להחזיר לא ידעתי מי דחקו לזה ואמאי לא נימא דאין רשאי להחזיר כיון שכבר נעשו מצותן ולק"מ. וראיתי לרבינו בפי' המשניות שכתב וז"ל וכולן שפקעו פי' כל איברים שזכרנו שאם עלו לא ירדו אם פקעו מע"ג המזבח לא יחזיר עכ"ל משמע שמפרש דקאי על הפסולין ואולי זה דחקו להתוס' יו"ט שמפרש כפירוש התוס' אמנם ממה שהביא כאן דין דאם פקעו לא יחזיר ולא הביא כאן דין אם משלה בהן האור ולקמן בסי' ס"ו הביא דין דאם משלה בהן האור ולא הביא דין אם פקעו לא יחזיר משמע כמש"כ למעלה ושוב מצאתי כן במל"מ שם בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין ונהניתי. וע"ע בתוס' מעילה ט' ב' ד"ה וכולן וכו' שפי' נמי דלא קאי רק אעצמות וגידין יעו"ש היטיב.

וכן גחלת וכו'. ועיין מעילה ט' ב' דדווקא שפקעה ממזבח לא יחזיר אבל פקעה ע"ג המזבח יחזיר יעו"ש וכן הביא מרן והך לא יחזיר היינו ודאי דא"צ להחזיר אבל אם ירצה להעלותה אין שום איסורא בזה וי"ל דמש"כ רש"י א"צ להחזיר (הובא לעיל בס"ק ד') היינו דווקא אגחלת אבל אהא דכלם אם פקע מע"ג המזבח לא יחזיר י"ל דמודה דאין רשאי להחזיר אבל מדקאמר וכן משמע דחד דינא אית להו וכמו שהתם אין חייב להחזירה ה"ה התם ועיין ברע"ב. אמנם בתוס' משמע דמאן דס"ל דאין רשאי להחזיר ה"ה גבי גחלת אין רשאי להחזיר דז"ל ויש לחלק בין מאיליהן לע"י אחרים כעין ההיא דיומא מ"ו ב' המוריד גחלת מע"ג המזבח וכבה חייב משום דלא אנתקיה ממצותיו אלמא יכול להעלותה וכי פקעה תנן במתניתין דלא יחזיר ואין מועלין בה עכ"ל אלמא דדווקא המוריד גחלת מע"ג המזבח יכול להעלותה אבל פקעה מעצמה אסור להעלותה וצ"ע בזה ועיין מעילה ט' ב' בתוס' ד"ה וכולן וכו' יעו"ש היטיב.

שנאמר על וכו'. מבואר דס"ל כדעת רש"י ביומא כ' ב' בד"ה אלא א"ר יוחנן וכו' דכל הלילה והקטיר קאי אם אינם מעוכלין וכל הלילה והרים אתי לדשן מעוכל ולכן כיון שמן התורה מותר בכל הלילה לכן מקדמינין ביוה"כ וברגלים להרים דשן המעוכל קודם חצות והא דחצות עושה עיכול בשרירי ה"ט דכתיב כל הלילה על מוקדה על המזבח יודע אני שהיא עד הבקר ולמה אמר עד בקר ליתן בקר לבוקר ושל לילה יעו"ש ועיי"ש בתוס' ד"ה אלא וכו' ובזבחים פ"ו ב' תוס' ד"ה אלא וכו' יעו"ש היטיב וז"ל רבינו בפי' המשניות בזבחים. ומה שאמר קודם חצות ולא אמר כל הלילה לפי שאמר הכתוב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואילו אמר כל הלילה לבד היה משמעו עד הבקר ולפי שאמר אח"כ עד הבקר אמרו שהוא רומז להרחקה מן הבקר הוא מה שאמרו עד הבקר תן בוקר לבוקרו של לילה וע"כ אמרו עד חצות להרחיק אדם מן העבירה כמו שבארנו בתחלת ברכות עכ"ל וכוונתו דאין הכתוב הזה מורה ובא שחצות עושה עיכול בשרירי רק מהכתוב הזה מבואר שיש לעשות סייג בהקטרת האיברין והאימורין עד חצות ולכן עשו חצות עיכול בשרירי. וזה דלא כמש"כ רש"י דחצות עושה עיכול בשרירי ילפינן מפסוק זה ואזלי לשיטתייהו בריש ברכות דלרש"י ז"ל לא עשו סייג בהקטר חלבין ואיברין לכן פי' דהפסוק קאי על חצות דעושה עיכול בשרירי ורבינו ס"ל דעשו סייג בהקטר חלבין ואיברין יעו"ש ולעיל פ"ד ה"ב יעו"ש היטיב ועיין מש"כ בחי' בריש ברכות יעו"ש היטיב.

מוליכין את וכו'. יומא כ"ה א' ופ"ב דתמיד ל' א' יעו"ש ועיי"ש בפ"ד ל"א ב' יעו"ש.

ומולחין אותן וכו'. שם בתמיד פ"ד ועיין לעיל פ"ה מהל' איסרי מזבח הי"ג יעו"ש.

ואח"כ מעלין וכו'. יומא כ"ו א' תמיד פ"ה ל"ב ב' יעו"ש.

ומסיר גיד וכו'. עיין חולין צ' א' ב'. והנה שם תלי הש"ס הא בפלוגתא דרבי ורבנן המובאים לעיל בס"ק ג'. והנה לרבי דס"ל דפירשו אפילו של היתר אינם עולין ע"ג המזבח ולמחוברין דהיתר א"צ קרא א"כ אתי קרא למחוברין דאיסור ולרבנן דס"ל דפירשו דהיתר עולין ע"ג המזבח אבל דאיסור אפילו מחוברין לא יעלו יעו"ש ולפ"ז צ"ע על רבינו מאחר שס"ל כרבי א"כ גיד הנשה מחובר יעלה ע"ג המזבח ולמה פסק כאן דיחלצנו וישרפנו ע"ג התפוח וכן הקשה הלח"מ ונשאר בתימה (רק מש"כ דרבינו פסק כרבי בהא דלעיל הלכה ב' הנה אדרבה לכאורה משמע משם דפסק כרבנן וכמש"כ שם בד"ה מקטירין רק לקמן בפ"ג מפסולי המוקדשין מבואר דס"ל כרבי וכמש"כ שם) והנה היא לכאורה קושיא עצומה אבל באמת לפי מש"כ הרש"א שם בחי' בחולין על מש"כ רש"י שם א' בד"ה להעלותו וכו' דלא כתיב ולא יאכל המזבח וז"ל (הרש"א) הכי אית ליה לרב חסדא לקמן ולא קאמר מדכתיב והקטיר הכהן את הכל דמיניה דריש רבי בסמוך דמחוברין יעלו ואפילו דאיסורא משום דרב פפא דקאמר דלא פליגי האמוראים להעלותו ה"נ לא פליגי תנאי בהכי אלא דרב נחמן בר יצחק מפרש לפלוגתייהו בהכי וכצ"ל רב הונא דקאמר לקמן גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח ור"ח קאמר דלא כתיב לא יאכל המזבח ס"ל לא פליגי רבי ורבנן כלל בהכי דאל"כ תיקשי לר"ח דלא כמאן דהא רבי נמי מוהקטיר הכהן את הכל וגו' מרבה לגיד הנשה במחובר ולא מדלא כתיב ולא יאכל המזבח עכ"ל והנה כן משמע בש"ס שם דקמותיב לר"ה מהא דתני גיד הנשה של עולה מעלהו מאי לאו מעלהו ומקטירו יעו"ש ומאי קושיא דילמא אתי הברייתא כרבי ור"ה קאמר אליבא דרבנן אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דר"ה ס"ל דלא פליגי בהכי תנאי כלל וא"כ אתי שפיר דברי רבינו להלכתא דפסק כר"ה מדתניא כוותיה ולא פליגי תנאי בהכי כלל והבן היטיב. וכשאני עומד בסוגייא זו אמרתי לבאר מש"כ שם רש"י בד"ה לישנא אחרינא וכו' וז"ל רנב"י אמר לחלצו פליגי דמ"ד נוהג קסבר מצוה לחלצו וללישנא קמא להעלותו פליגי וכו' אשר הוא חסר מובן כלל. ונ"ל דמש"כ לישנא אחרינא וכו' חסר כאן לישנא קמא וכצ"ל כאן לחלצו אם חלצו אסור להעלותו בפ"ע וכאן להעלותו. אם הוא מחובר עדיין עם הירך מותר להעלותו. ולישנא אחרינא איפכא פירושו לחלצו שא"צ לחלצו רק מעליהו כשהוא מחובר עם הירך וכאן להעלותו היינו כשהוא בפ"ע אסור להעלהו. והנה ללישנא קמא צ"ל להעלותו פליגי אף כשהוא מחובר עדיין מ"מ פליגי אבל ללישנא אחרינא צ"ל לחלצו פליגי ר"ל ר"י ס"ל מחוייב לחלצו והבן. והנה הכל הולך אל מקום אחד והתימה שלא העירו בזה מפרשי הש"ס. ועיין ריטב"א בחולין שם ראיה לדברי אלה יעו"ש היטיב ודו"ק.

וזורק כל וכו'. עיין לעיל פ"ב מהל' בית הבחירה הי"ג מש"כ בזה. ועיין מל"מ כאן מש"כ בזה יעו"ש היטיב.

חוזר ועורך וכו'. עיין פ"ב מהל' בית הבחירה הי"ג מש"כ שם.

אין בהם וכו'. זבחים כ"א א' מ"ו ב' ועיין תו"כ ויקרא פ"ו סוף פרשה ד' ופ"ז סוף פרשה ה' ופ"ט סוף פרשה ז'.

לא היו וכו'. עיין תמיד פ"ד ל"א א' ועיי"ש במפרש (ודבריו צריכים תיקון שמגומגמין הם יעו"ש היטב).

ואם היו וכו'. מרן לא הערה מקורו. ואולי י"ל שמקום התליה על הננסים ואם היו תולין ג"כ את השוורים לא יספיקו הננסים לזה עיין לעיל פ"ה מהל' בית הבחירה הי"ז יעו"ש היטיב. ועיין לקמן פ"ט ה"ו.

ומפשיט עד וכו'. הכל שם בתמיד בפ"ד ל"א א' יעו"ש היטיב עד סוף ההלכה ונותנן לאחר הכל שם. וכתב הגר"א שם וז"ל הגיע לחזה וכו' משום דכתיב והפשיט וכו' מנתח וכו' ואמר בתו"כ והפשיט וכו' ואח"כ מנתח (הובא לעיל ס"ק ב') וכתיב הנתחים הראש והכרעים ש"מ דראש וכרעים אינן בכלל הנתחים משום דקודם גמר הפשט נחתכים וגם שכן יפה להפשיט עכ"ל.

ונותנו על וכו'. שם בתמיד וביומא כ"ו א' ובחולין כ"ז ב' ובתו"כ ויקרא פ"ו פרשה ד' יעו"ש.

לא ביין וכו'. זבחים כ"ב א' תו"כ ויקרא פ"ו פרשה ד' וכתב המל"מ בזבחים שם אמרינן מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור ומתבאר שם דכל היכא דכתיב מים אין מי כיור כשרים ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה עכ"ל ואמרתי להעתיק לפניך הסוגיא כולה וז"ל א"ר ירמיה אמר ר"ל מי מקוה כשרים למי כיור למימרא דלא מים חיים נינהו והתניא במים ולא ביין במים ולא במזוג במים לרבות שאר מים וק"ו למי כיור מאי ק"ו למי כיור לאו דמים חיים נינהו לא דקדיש וקדישי מעליותא היא והא תניא דבי שמואל מים שאין להם שם לוויי יצאו מי כיור שיש להם שם לוויי אלא לאו דראויין למי כיור אלמא מים חיים נינהו תנאי היא דא"ר יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וחכ"א שאר מימות הן עכ"ל נמצא למ"ד דמי מקוה כשרים לכיור א"כ הך ק"ו למי כיור היינו מי כיור ממש דקדישי ולא ס"ל להך דתנא דבי שמואל ולמ"ד מי כיור מים חיים הן א"כ ק"ו למי כיור היינו מים חיים הראויין למי כיור אבל מי כיור ממש פסולין וכדתנא דבי שמואל וא"כ רבינו שפסק לעיל פ"ה מהל' כלי המקדש הי"ב דמי מקוה כשרין לכיור א"כ על כרחך הך ק"ו דמי כיור היינו דקדישי הרי לפניך דרבינו מכשיר בזה וכסתם הברייתא דתו"כ הנ"ל ודו"ק כי ברור הוא בעזר ה'. ואף כי י"ל דהברייתא זו ס"ל דמי מקוה פסול למי כיור ומאי דקאמר וק"ו למי כיור היינו מים חיים ומאן דס"ל דמי מקוה כשר הוא ס"ל לעולם דמי כיור פסול מטעם שם לוויי ולא ס"ל ק"ו למי כיור מ"מ פשטא דשמעתתא לא משמע הכי ומשמע דהך ק"ו למי כיור הוא הלכה פסוקה לכו"ע רק דפליגי בפי' דהך מילתא וממילא למאן דס"ל ק"ו למי כיור היינו דקדישי והבן היטיב. ועיין לקמן פ"ז הי"ב מש"כ מזה ובזה מתורץ קושיית התוס' שם ד"ה יצאו וכו' דבאמת לא קי"ל כתנא דבי שמואל וק"ל.

הכרס מדיחין וכו'. עיין מש"כ מזה לעיל פ"ה מהל' בית הבחירה הי"ז עיו"ש היטיב. (עיי"ש במפרש שכתב ולא קבע בה הדחה. ר"ל שלא אמר כמה פעמים מדיחין אותה. והגהת הב"ח אין מובן לי.

הקרביים אין פוחתין וכו'. כך מפרש רבינו מש"כ שם בתמיד פ"ד ל"א א' והקרבים מדיחין אותן ג"פ במעוטן על שלחנות של שיש שבין העמודים עכ"ל וכתב שם רבינו בפי' המשניות דה"פ על צד המיעוט מדיחין אותן ג' פעמים ופעמים שמדיחין יותר וכ"כ הרע"ב שם והגר"א שם אולם המפרש פי' על שלחן הקטן שבבית המטבחים לפי שהיה של כבש והיה מעט ודי בזה שלחן קטן (וראיתי בס' באר שבע שהשיג על פי' המפרש ופי' כפי' רבינו מדעתו ותמוה הוא וכי אישתמיט מיניה דברי השליטים האלו. ודע דבתוס' יומא ט"ז ב' ד"ה מן השלחנות וכו' העתיקו במיעוטה של שלחנות יעו"ש היטיב ולפ"ז משמע שמפרשים כדעת המפרש דלדעת רבינו ודעימיה צ"ל במיעוטה על שולחנות וכו' וכמש"כ הבאר שבע יעו"ש ועיין כאן בהגהת הב"ח שכיוון ג"כ לזה יעו"ש).

על שלחנות וכו'. עיין לעיל פ"ה מהל' בית הבחירה הי"ד יעו"ש היטיב. ולהמפרש השולחנות שמדיחין עליהם לאו היינו השולחנות שבין העמודים יעו"ש ועיין שם הי"ג יעו"ש.

נטל את וכו'. שם בתמיד פ"ד ל"א א'. ועד עכשו לא הוצרך לסכין, מפרש שם.

ואצבע הכבד וכו'. עיין לעיל פ"א הי"ח יעו"ש היטיב מש"כ שם.

ואינו מזיז וכו'. כן פי' רבינו להא דלא היה מזיזה ממקומה. אבל המפרש והרע"ב שם פי' דלא היה מזיז אצבע הכבד ממקומה ועיי"ש בתוי"ט.

ונוקב את וכו'. הא דכתב ונוקב כתב המפרש וז"ל בדבר שאינו חותך כדרכו שייך לשון נקיבה שהיה מפריד החזה מן הדפנות והצלעות זו ארוכה מזו ועוד י"ל לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל וכשנטל את החזה משם הוי כמו שניקב בבהמה שהחזה קצר ברוחבו ודומה מקומו לאחר נטילתו כחלון וזה עיקר עכ"ל.

ויורד עד וכו'. אצל השדרה חותך ולא היה נוגע בשדרה שהשדרה היה מניח אותה עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד לא היה חותך השדרה עמו שאם היה חותכו עמו היתה כבדה הרבה. עכ"ל המפרש.

צלעות רכות. היינו שתי צלעות מלמעלה ושתי צלעות מלמטה כמו שמבואר לקמן בהלכה ח'.

לו לגרה. כל ההלכה הזו שנויה שם בתמיד פ"ד ל"א א' כלשון זה ממש.

ומניח בה. המפרש אינו גורס תיבת בה רק גורס ומניח שני צלעות וכו'. יעו"ש היטיב.

והטחול תלוי וכו'. ומסיים שם במשנה וז"ל והיא היתה גדולה אלא של ימין קורין גדולה שהכבד תלויה בה עכ"ל וכתב המפרש וז"ל והכבד לאו מן הדופן הוא אלא תלוי הוא בה ובשביל דבר שאינו מן הדופן תלוי בהך לכך נקראת גדולה עכ"ל רק מש"כ המפרש שהדופן השמאלי כבד יותר כתב הגר"א שעם הכבד היה הימין כבדה יותר יעו"ש ומה דאיתא ברש"י ביומא כ"ה א' ד"ה והגרה וכו' שבגרה היה מחובר הכבד וקנה הלב והריאה יעו"ש ולכאורה צ"ע דהא הכבד היה בדופן ימין וי"ל דרש"י קאי על דבוק הטבעי אבל היו מפרידין הכבד ממנה בסכין כדלעיל הלכה ז' שוב ראיתי בתוס' יו"ט שהקשה כן יעו"ש.

לו לעוקץ. הוא הזנב כ"כ המפרש ועיין בתוס' יו"ט בשם הערוך שהוא העצה ועיין לעיל פ"ד הי"ח ועיין במרן בהלכה ה' יעו"ש היטיב.

והאליה ואצבע וכו'. וכן שתי צלעות דקות מכאן ושתי צלעות דקות מכאן וכנ"ל בהלכה ח' וכ"כ המפרש.

אם מן וכו'. יומא כ"ה א' ופ"ד דתמיד שם.

בראש וברגל וכו'. שם ושם. והיינו רגל הימיני ושני בצים עמה כמו שמבואר בהלכה ה'.

הראש בימינו וכו'. שם בתמיד יעו"ש היטיב.

ובית שחיטה וכו'. כנ"ל בהלכה ה'.

ובית עורה וכו'. כצ"ל וכ"ה ביומא מ"ח ב' ובזבחים כ"ד ב' ומנחות יו"ד א' ומה דאיתא שם בש"ס דתמיד ובית עורן לחוץ הוא ט"ס ובמשניות שם איתא ובית עורו לחוץ וג"ז נכון.

השני בשתי וכו'. יומא שם כ"ה א' ובתמיד שם ל"א ב'.

בעוקץ וברגל וכו'. יומא שם ובתמיד שם.

ושתי הכליות וכו'. וכן השתי צלעות הדקות שמכאן ומכאן המבואר בהלכה ח' עמו.

ובית עורן וכו'. כן הוא הלשון בש"ס שם אמנם במשניות הגי' ובית עורו לחוץ אולם גי' הש"ס ורבינו עיקר מטעם שאכתוב אי"ה אח"ז.

וצלעותיו בין וכו'. והאי דלא פי' ובית עורה לחוץ היינו טעמא דשתי צלעותיו מונחין בין שני אצבעותיו א"כ הוי בית עורה לחוץ אבל גבי דפנות לא פי' לך כלום והיה יכול לישא דפנות על פס ידו לפיכך פירש בית עורה לחוץ עכ"ל. וטעם שהחזה בימין לפי שהיא חשובה יותר. כ"כ המפרש.

ובית עורן וכו'. כ"ה הנוסחא במשניות אמנם בש"ס הגירסא ובית עורה וגירסת רבינו ומשניות נכונה יותר. ודע כי בסדר הולכת האיברים יש הרבה דיעות. בש"ס יומא כ"ה א' איתא במשנה אמר בן עזאי לפני ר"ע משום ר' יהושע דרך הלוכו היו קרב ומפרש שם בש"ס ע"ב הראש והרגל. החזה והגרה. ושתי ידים. ושתי דפנות. העוקץ והרגל. ור' יוסי אומר דרך הפשטו היה קרב. הראש והרגל. העוקץ והרגל. ושתי דפנות. ושתי ידיים. החזה והגרה. ר"ע אומר דרך נתוחו היה קרב. הראש והרגל. ושתי ידים. החזה והגרה. ושתי דפנות. והעוקץ והרגל. ר' יוסי הגלילי אומר דרך עלויו היה קרב. הראש והרגל. החזה והגרה. ושתי דפנות. והעוקץ והרגל. ושתי הידים. ושם מקשה והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף ופירש"י אלמא ירך מעלי מכתף עכ"ל ויש לעיין ומאי קושיא הא הידים הם הכתפים (עיין רש"י חולין קל"ד ב' ד"ה עד כף וכו') וכאן חשיב העוקץ והרגל קודם ידים. וראיתי להתוס' ישנים שכתבו וז"ל ושתי ידים העוקץ והרגל ופריך והכתיב כל מבחר ירך וכתף אלמא רגל קדים ליד ולספרים דגרסי רגל מקמי ידים איכא למימר דפריך אכולהו דמדכר ידים ורגל אחרונים א"כ גרועים הם והכתוב משבחם מבחר ירך וכתף עכ"ל והנה לכאורה יש לעיין על רש"י דבהדיא כתב כגי' דילן רגל מקמי ידים ומ"מ פי' דהקושיא היא אלמא ירך מעלי מכתף. וראיתי בס' שיח יצחק שנתעורר בזה והניח בצ"ע. ואורו עיני כי ראיתי בהגהות הב"ח וז"ל ושתי הדפנות והעוקץ והרגל ושתי ידים אמר רבא בין תנא דידן וכו' בתר שמנא דבישרא והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף ההיא בכחושה מ"ט סלקא רגל וכו' כצ"ל ונ"ב פי' הא דקאמר והכתיב כל וכו' לתנא דמתניתין קא פריך דמקדים שתי ידים לעוקץ והרגל אלמא דכתף מעולה מירך עכ"ל אולם מסידור לשון רש"י ז"ל לא משמע כן לכאורה וצע"ק. וז"ל המפרש לתמיד פ"ד ל"א ב' וז"ל ומפרש ביומא מאי טעמא סליק לרגל בהדי רישא דאיכא למ"ד התם דרך נתוח והיה קרב הראש והרגל ושתי ידים ושתי דפנות החזה והגרה והעוקץ והרגל ואיכא למ"ד דרך עילויא דשומנא היה קרב פי' כדרך שהאיברים שמנים זה מזה הם קרבים הראש והרגל וב' דפנות החזה והגרה ושתי ידים והעוקץ והרגל ובין למ"ד דרך עילויו ובין למ"ד דרך נתוחו אין זה סדר שהרגל קרב עם הראש שהרי בנתוח שתי ידים קודמין ומפרש התם מ"ט רגל סליק בהדיא רישא וכו' יעו"ש היטיב. והנה יש ט"ס כאן מש"כ בדרך נתוחו הוא הראש והרגל ושתי ידים ושתי דפנות החזה והגרה והעוקץ והרגל. ובאמת צ"ל הראש והרגל ושתי ידים החזה והגרה ושתי דפנות העוקץ והרגל כמו שהוא בש"ס וכ"ה סדר הנתוח בתמיד כאן וכאן ברבינו וכן מש"כ למ"ד דרך עילויו הראש והרגל ושתי דפנות החזה והגרה ושתי ידים והעוקץ והרגל ג"כ ט"ס וצ"ל הראש והרגל החזה והגרה ושתי דפנות ומש"כ שתי ידים העוקץ והרגל אין זה ט"ס כי י"ל דגורס כגי' התוס' ישנים הנ"ל דהידים קודם להעוקץ והרגל. והנה ממשמעות לשונו מבואר כי הקושיא מ"ט רגל סליק בהדי רישא אינה אלא למ"ד דרך נתוחו היה קרב ולמ"ד דרך עילויו היה קרב אבל לא לשאר אינך תנאי. וצ"ל הטעם דלמ"ד דרך הלוכו וקרב לק"מ דאיתא בירושלמי פ"ב דיומא ה"ב וז"ל א"ר יוחנן טעמא דבן עזאי והקטרת את כל האיל המזבחה כדי שיהא נראה כמהלך ע"ג המזבח. הראש והרגל ואת אומר הכין א"ר מנא פשט ראשה עקר רגלה עכ"ל אלמא למ"ד דרך הלוכו שפיר ולמ"ד דרך הפשטו ג"כ אתי שפיר דמן הרגלים ואילך מתחיל ההפשט נמצא דהקושיא היא רק למ"ד בתר נתוחו ולמ"ד בתר עילויו. ובתר עילויו היינו בין לתנא דידן ובין לריה"ג הכל בתר עלויו כמו דאיתא ביומא שם והא דכתב למ"ד בתר שימנא אגב אורחיה קמ"ל דיש מי שחולק אתנא דידן וס"ל דבתר שומנא אזלינן וכ"ז פשוט וברור. ורבינו פסק כסתם משנה דיומא וסתם משנה דתמיד דבתר עילויא דאיברא קאזלינן. והיינו ראש ורגל שתי ידים עוקץ ורגל חזה וגרה שתי דפנות.

נתונין בבזך וכו'. כ"ה בתמיד שם ל"א ב'.

מוליכין הקרבים וכו'. כ"ה ביומא כ"ו ב'.

ביד אחד. יומא כ"ה א' מנחות נ"ב ב' ותמיד ל"א ב'.

והיין ביד וכו'. שם ושם. וכתב מרן בהלכה ו' וז"ל ואע"פ ששנו שם שאדם אחר היו נוטל את החביתין לא מנאו רבינו מפני שחביתין הללו חביתי כה"ג הם ואינם תלויים בקרבן עכ"ל ולכאורה אין טעם זה מספיק דא"כ אמאי חשבו במשנה וכתב שם המפרש (בד"ה הט' ביין וכו') וז"ל וחביתים אע"פ שקרבים בעבור כה"ג הואיל ומן הפסוק הם קודמים לנסכי תמיד (ר"ל כמו דאיתא יומא ל"ג א' ל"ד א') עכ"ל וא"כ אין תירוץ מרן מספיק כ"כ. אבל באמת אין התחלה לקושייתו דשם ביומא ותמיד מיירי מסדר התמיד לכן איתא שם חביתין משא"כ דכאן מיירי רבינו מקרבן עולה סתמא ולכן לקמן בפ"ו מהל' תמידין ומוספין ה"ה הזכיר שם החביתין משא"כ הכא ופשוט. ואולי כוונת מרן ג"כ לזה ורק שקיצר. והבן.

ואם היה וכו'. יומא כ"ו ב'.

שהכבש או וכו'. היינו חמשה בנתחים ואחד בקרביים ואחד בסלת ואחד ביין ומאי דאיתא ביומא כ"ו ב' עצמו בתשעה היינו עם החביתין ומה דאיתא שם כ"ז א' למדנו בטלה שטעון ששה וכ"ה בתו"כ פ"ו פרשה ד' יעו"ש היטיב היינו עם הקרביים ומה דאיתא בתו"כ שם הכהנים לרבות הקרביים דברי ר"י יעו"ש ט"ס הוא וצ"ל לרבות הקרחנים וכמש"כ הקרבן אהרן שם וכן הוא בהדיא בירושלמי פ"ב דיומא ה"ד יעו"ש (ועיין לעיל פ"ח מהל' ביאת מקדש הי"ז יעו"ש).

והאיל מוליכין וכו'. שם ביומא כ"ו כ'.

מוליך את וכו'. מפרש והולך סדר הקרבת השור אבל איל שוה כמו טלה ואין נפק"מ ביניהם בהולכת איברים כי אם בסלת וקרביים ויין.

והרביעי והחמישי וכו'. כאן חשב סדר ההולכה כך. ראש ורגל. העוקץ והרגל. החזה והגרה. שתי ידים. שתי דפנות. וכך הוא הסדר במשנה דיומא שם ויש לעיין קצת הא הוה דלא כחד מהני תנאי דהבאתי לעיל בס"ק מ"ג ובשלמא על המשנה גופה כבר נדחקו התוס' בזה ותירצו יעו"ש היטיב אבל מלשון רבינו משמע לכאורה דהכי מוליכין אותו יש לעיין. וצ"ל דאין כוונת רבינו דבסדר הזה היו מוליכין רק חשיב כמה הם המוליכים אבל באמת היו מוליכים בסדר אחר. שוב ראיתי כי התוס' יו"ט הקשה על רבינו ולענ"ד נראה כמש"כ.

ולא נתחיה וכו'. חולין י"א א' תו"כ ויקרא פ"ה פרשה ד' ופ"ז פרשה ה'.

בפחות מאלו וכו'. יומא כ"ו ב'.

לקרן דרומית וכו'. עיין זבחים ס"ג א' וס"ד ב' וסוכה מ"ח ב' ומנחות צ"ז ב' ותו"כ ויקרא פ"ח פרשה ז'. ומש"כ התוס' בסוכה ד"ה ועולת וכו' לפנינו לא נמצא שם כך.

ומבדיל וכו'. שם בזבחים ס"ד ב' ועיי"ש ס"ה א' דילפינן לה מדכתיב ומלק והקטיר מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף במליקה כן ובחולין כ"א א' ובתו"כ שם. ורבינו פי' בפי' המשניות מדכתיב בחטאת ולא יבדיל אלמא דבעולה מבדיל יעו"ש וכ"כ הרע"ב וצע"ק וכן תמה התוס' יו"ט שם. ועיין בס"ק שאח"ז.

פסולה וכו'. שם בזבחים ס"ד ב' במשנה ועיי"ש ס"ה ב' תוס' ד"ה הבדיל וכו' שתמהו ע"ז מניין לנו. ואולי י"ל דלהכי כתב רבינו בפי' המשניות דנפקא ליה מדכתיב בחטאת ולא יבדיל והוה כמו שנה עליו לעכב וצ"ע.

וממצה וכו'. למעלה וכו'. שם ס"ה א' וקינין פ"א ועיין זבחים ס"ו א' ב' ועיי"ש בתוס' ד"ה למטה וכו' שהקשו אותה הקושיא שהקשו שם ס"ה ב' ד"ה הבדיל וכו' ועיין בריש קינין שם תירצו התוס' קושיא זו יעו"ש היטיב וע"ע בתו"כ שם.

דם הראש וכו'. זבחים ס"ד ב' ושם ס"ו א' ובתו"כ שם פ"ט יעו"ש היטיב.

למזבח וסופגו וכו'. זבחים ס"ד ב' ועיין לעיל סי' ל"ב סעיף י"ג יעו"ש היטיב.

עם הנוצה וכו'. שם ס"ד ב' וס"ה א' וכת"ק שם דאמר והסיר את מוראתו בנוצתה זו זפק יכול יקדיר בסכין ויטלנו ת"ל בנוצתה נוטל את הנוצה עמה אבא יוסי בן חנן אומר נוטלה ונוטל קורקבנה עמה דבי ר' ישמעאל תניא בנוצתה בנוצה שלה קודרה בסכין כמין ארובה עכ"ל ולכאורה דעת הת"ק כדעת תנא דמתניתין דנוטל הזפק עם העור והנוצה שעליה וגם בני מעים הנמשכין אחר הזפק ואבא יוסי מוסיף דנוטל ג"כ את הקורקבן ודבי ר"י ס"ל דאינו נוטל גם את בני מעים רק קודר בסכין נגד הזפק לבד ונוטלן ופסק רבינו כת"ק ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ דאמאי לא כתב רבינו דקודרה בסכין כמין ארובה יעו"ש היטיב. והרמב"ן ז"ל בחומש כתב כי תנא דמתניתין ס"ל כאבא יוסי דנוטל גם הקורקבן עמו עם העור והנוצה שנגדה ות"ק ס"ל דאינו מסיר רק הזפק והעור והנוצה שכנגדו יעו"ש היטיב ובזה אם נאמר דרבינו ס"ל כוותיה יתכן ג"כ דברי רבינו דפסק כאבא יוסי ולכן ס"ל דנוטל גם הבני מעים דהיינו קורקבן עם העור והנוצה שכנגד הזפק ונוכל לומר כי גם דעת רש"י בחומש כן. ומש"כ הלח"מ בשם הרא"ם דכתב דלרש"י לאבא יוסי אין העור עם הנוצה בכלל הזפק ואינו ניטל עיין בק"א שהשיג עליו ופי' כמש"כ דבעור ונוצה כו"ע לא פליגי דנוטל עם הזפק ולא פליגי רק בקורקבן יעו"ש היטיב. והנה מה שהקשה הלח"מ על רבינו שלא כתב שקודר בסכין י"ל שהבין כי דבי ר"י לא פליגי את"ק וכדעת ראשונה שפי' הק"א אולם יותר נ"ל לומר שפליג שפיר ולכן כתב והסיר את המוראה והעור שעליה בידו למעוטי סכין. זה העולה בדעתי ליישב דברי רבינו בין אם נאמר שפוסק כת"ק ובין אם נאמר שפוסק כאבא יוסי ודו"ק. וע"ע בק"א מש"כ בשם הראב"ד לפרש מחלוקת ת"ק ודבי ר"י בעור דלת"ק אין נוטל העור רק הנוצה לבד משא"כ לדבי ר"י דנוטל גם העור יעו"ש היטיב אבל אין נראה דיפרש רבינו כן. וק"ל.

ומשליכן לבית וכו'. האי בית הדשן אין זה בית הדשן שהיה בשלשה מקומות הנזכרים לקמן סי' מ"א סעיף ג' אלא שהוא מקום שתורמין שם הדשן והוא נזכר בזבחים ס"ד א' ועיין ביומא כ"א א' ועיין לקמן פ"ב מהל' תמידין ומוספין הי"ב יעו"ש היטיב ואולי זהו בית הדשן גדול שהיו בעזרה. אבל בתו"כ ויקרא פ"ט פרשה ז' איתא שתי בתי דשנין היו שם אחד במזרחו של כבש ואחד במזרחו של מזבח זה שבמזרחו של כבש שם היו נותנין מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה וזה שבמזרחו של מזבח שם היו שורפין פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים עכ"ל ועיין תוס' יבמות ק' א' יעו"ש ולקמן פי"ב הי"א יעו"ש.

בידו בלא וכו'. זבחים ס"ה ב' יעו"ש.

ואינו צריך וכו'. זבחים ס"ד ב' תו"כ ויקרא פ"ט פרשה ז'.

כל ששינה וכו'. שם במשנה ובתו"כ שם.

קוצץ ויורד וכו'. דווקא בצפורן ולא בסכין כדאיתא בזבחים מ"ח ב' ס"ה א' ס"ח א' חולין כ' ב' כ"ח א' קדושין ל"ו ב' מנחות נ"ו א' ובתו"כ ויקרא פ"ו פרשה ה' ופ"ח פרשה ז'. ואם מלק בשן מרש"י חולין כ' א' משמע דפסול ועי"ש בתוס' ד"ה לא למעוטי וכו' יעו"ש היטיב.

ממול עורף. זבחים ס"ד ב' חולין י"ט ב' תו"כ שם פ"ח פרשה ז'.

מוליך ומביא וכו'. שם בחולין כ' א' יעו"ש וכתב מרן וז"ל ופסק כרב הונא דר' אבין ור' ירמיה סברי הכי עכ"ל והנה מש"כ דר' אבין ס"ל הכי אפ"ל אע"ג דאיתא שם ע"א סבר ר' אבין למימר קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא. י"ל מדקאמר סבר אלמא לבסוף חזר ביה וקבלה מר' ירמיה אמנם יש לעיין לכאורה על ר' ירמיה גופיה דהא תירץ לעיל על קושיית ר' ינאי על בני ר' חייא דלמעוטי מוליך ומביא אתי יעו"ש אבל צ"ל דמה שתירץ על בני ר' חייא גופייהו דאינהו ס"ל הכי אבל איהו בעצמו לא ס"ל כן וכן משמע פשטות לישנא דתלמודא דמקשה הכי למ"ד דכשר בהוליך והביא מאי איכא למימר ור"ל היינו ר' ירמיה גופיה ומשני בני ר"ח ס"ל כמ"ד מוליך ומביא פסול ופשוט וק"ל. והנה משמע דלפי"ז שפסק רבינו דמוליך ומביא כשר במליקה א"כ מחזיר הסימנים פסול דכ"ה שם בש"ס וא"כ יש לעיין על רבינו ז"ל שלא הזכיר זה וצ"ע בזה.

נעקרו הסימנים וכו'. היינו דווקא במליקה אבל בשחיטה שפיר פוסל עיקור סימנין בעוף למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה יעו"ש היטיב בחולין כ' ב' ומסיק שם דר' ירמיה אמר שמואל פליג על הך דרבין בר קיסי וס"ל דגם בשחיטה אין עיקור לעוף ודע דרש"י ז"ל שם דחה הברייתא מהלכה וס"ל דיש עיקור לעוף ואין הלכה כברייתא דרמי בר יחזקאל וכתב דרמי בר יחזקאל ס"ל כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה והברייתא דשם כ"ח א' (וש"נ) ס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת יעו"ש היטיב ודחי להברייתא דרמי בר יחזקאל מהלכה אולם לרבינו שפיר הלכה היא ורק במליקה ולא בשחיטה וי"ל דגם רש"י מודה לזה וכתב דלר"י אמר שמואל אידחי הא דרמי בר יחזקאל מהלכה יעו"ש.

וחותך שדרה וכו'. עיין זבחים ס"ה ב' חולין כ"א א' כ"ח א'. והא דלא ביאר רבינו דאח"כ חותך רוב בשר וכמו שהרגיש הלח"מ י"ל דרבינו ס"ל דזה לא נאמר רק בחטאת ולא בעולה דבחולין כ"ח א' ובזבחים ס"ח ב' לא נזכר זה רק בחטאת אבל יש לעיין דא"כ הו"ל להביא זה לקמן בפ"ז ואי"ה יבואר עוד מזה. ועיין לקמן פ"ז ה"ו יעו"ש.

שני הסימנים וכו'. עיין חולין כ"א א' ושם כ"ב א'.

בסכין. עיין לעיל הלכה ה' מש"כ שם.

מן הצדדין. חולין י"ט ב'.

וכל העורף וכו'. שם. והיינו כל מול העורף.