Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
להיות כל וכו'. עי' תו"כ אמור פ"ו פרשה ז'.
עובר בלא תעשה וכו'. תמורה ה' ב', ו' ב'.
אפי' הקדישו וכו'. עיי"ש ז' א' ועי' מרן שתמה על תוס' שם בד"ה אפילו וכו' שכתב דה"ה הקדישו לדמי עולה יעו"ש והקשה מרן דהא כ"ש הוא מדמי נסכים יעו"ש היטיב ועי' לח"מ שיישב קצת ודבריו דחוקים ועוד הא שם איתא בהדיא לישנא אחרינא א"ל אפ"ה בזייא מילתא דדיקלא ליכא במינו לא לקי לאפוקי בע"מ דאיכא במינו לקי אלמא דהדבר תלוי באיכא במינו ודוחק לומר דרבא לא קאמר רק אליבא דלישנא קמא. אבל י"ל דהתוס' הוקשה להם כיון דבאמת שהדבר תלוי באיכא במינו א"כ קשה מנין למד רבא דהמקדיש לדמי נסכים דלקי הא ליכא במינו ראוי לנסכים, וע"כ נ"ל דהתוס' מפרשים כן דבדקל ליכא במינו דבר הראוי א"כ ליכא בזיון אבל בבע"מ דאיכא במינו דבר הראוי והוא מקדיש דבר שאינו ראוי א"כ מבזה דאין במינו ראוי כיון דמקדיש באותו המין דבר שאינו ראוי א"כ מבזה הקדשים שבאותו המין דאינם ראויים לכן לקי וא"כ לפי"ז אם מקדיש בע"מ לדמי נסכים משמע דאין באותו המין ראוי להקדיש לגופיה דאל"כ למה מקדיש דבר שאינו ראוי ורק לדמי נסכים לקדיש באותו המין דבר שראוי לגופיה וא"כ בזיון קדשים הוא אלא אפילו דמקדיש לדמי עולה דמשמע שימכר לצרכי עולה וא"כ מודה שיש באותו המין דבר שראוי לעולות א"כ הו"א דלא הוי בזיון כ"כ קמ"ל התוס' דאפ"ה הוי בזיון. ואולי לזה כיוון ג"כ הלח"מ.
נסכים. כ"ה. גי' מרן אבל הלח"מ אינו גורס תיבת נסכים יעו"ש.
לומר שלמים וכו'. עי' תרומות פ"ג מ"ח פסחים ס"ג א' ועי' תוס' ערכין ה' א' ד"ה אדם וכו' שכתב לחד תירוצא דמה שבלבו הוי קיים יעו"ש י"ל דלא כ"כ אלא אליבא דר' מאיר אבל לרבנן י"ל דליכא ולא מידי והוי חולין לגמרי.
ה"ז קדוש וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א טעה בזה כי מי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח והקדיש אינו קדוש כלל שהוא הקדש טעות וה"ג בתמורה עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד בקדשים ואמרינן בגמרא ה"ד שוגג כמזיד בתמורה אמר חזקיה כסבור מותר להמיר גבי קדשים דכוותה כסבור מותר להקדיש בע"מ למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי פי' גבי תמורה קדוש והגוזז והעובד בו לוקה אבל גבי קדשים לא לקי לפי שאינו קדוש מפני שהוא הקדש טעות וזה המחבר שדימה גבי קדשים לא לקי אבל קדוש הוי וגבי תמורה מלקי נמי לא לקי על שהמיר טעות גדולה טעה שלא מצינו לוקה על השוגג ואמר מותר שוגג קרי ליה ובהל' תמורה ג"כ טעה בזה עכ"ל. והנה מה שהשיג על מש"כ רבינו דהקדש הוא רק שאינו לוקה. עיין בתמורה י"ז א' ויש שם שתי גירסאות אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי לישנא אחרינא גבי תמורה קדוש גבי קדשים לא קדוש. וכתב שם רש"י וז"ל גבי קדשים דלא מצינו מלקות אלא במזיד והתראה עכ"ל והיינו כפי' רבינו ועיי"ש בתוס' ד"ה גבי תמורה וכו' ועי' בתוס' שם ב' א' ד"ה הא גופא וכו' יעו"ש היטיב והנה הדבר הזה בפשט הגמרא היא מחלוקת גדולה בין בעלי התוס'. והנה לקמן פ"א מהל' תמורה ה"ב כתב רבינו וז"ל א' הממיר בזדון או הממיר בשגגה ה"ז עושה תמורה ולוקה כיצד המתכוין לומר ה"ז תמורת עולה שיש לי ואמר ה"ז תמורת שלמים שיש לי ה"ז תמורה ולוקה אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס בבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו ה"ז תמורה ואין לוקה עליו עכ"ל ולכאורה קשה הא לפי' רבינו בדברי חזקיה א"כ לוקין בתמורה ולמה כתב שם שאין לוקין ומרן כתב שם שס"ל לרבינו דר"י ור"ל פליגי עליה דחזקיה בהא ס"ל דלוקה בתמורה. והנה זה כוונת הראב"ד לדעתי דזה שכתב וז"ל וזה המחבר שדמה גבי קדשים לא לקי אבל קדוש הוי וגבי תמורה מלקי נמי לא לקי על שהמיר טעות גדולה טעה עכ"ל ור"ל לדידיה א"כ צריך לפסוק דבתמורה מילקי נמי לקי אבל דעת הראב"ד ז"ל דבכל ענין לא לקי. ולכאורה הייתי אומר דרבינו גריס כגירסא שלנו דבהא דחזקיה איכא ב' לשונות לישנא קמא לקי ולא לקי ולישנא בתרא קדיש ולא קדיש לכן לענין קדושה פסק דבקדשים נמי קדוש וכלישנא קמא ולענין מלקות פסק דבתמורה נמי לא לקי משא"כ המתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים פסק דלקי שפיר. אבל א"כ הו"ל לפסוק דאינו קדוש רק מספיקא ועי' בלח"מ שם שתמה כזה על תירוצו שכתב הוא באופן אחר יעו"ש היטיב ובאמת כי הדבר עדיין אינו מיושב היטיב. והנה בזו הפיסקא בש"ס יען כי רבו בו הגירסאות ועיין ילקוט בחוקותי רמז תרע"ז יעו"ש היטיב משונה הגירסא מאד לכן אולי היה לרבינו איזו גירסא בזה שהיה מסכים לפסקו היטיב ומי יודע. וראיתי לבעל מראה הפנים בירושלמי נזיר פ"ה ה"א וז"ל חזקיה אמר לשוגג בל"ת ולממיר בל"ת. כה"ג פליגי בתמורה י"ז א' אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי וכו' והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תמורה נראה מדבריו שהוא גורס כגירסת התוס' שם גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש יעו"ש היטיב וצ"ע מה יפרנס ע"ז שכתב רבינו כאן (וע"ע שם מש"כ דמהירושלמי דשם משמע דאינו לוקה על מום עובר יעו"ש היטיב). והנה נבוך אני מאד בזה וה' יאיר עיני במאור תורתו להבין דעת רבינו.
לוקה. עי' מרן ומל"מ בענין אם עובר בקדשי בדה"ב יעו"ש היטיב ועי' יומא ס"ג ב' וזבחים קי"ג ב' ותמורה ו' ב' י"ג א' ועיי"ש ברש"י והבן היטיב.
לא תקריבו אלה וכו'. הוא ט"ס דהאי קרא קאי אשחיטה כמש"כ מתחלה וכן הוא בתמורה ו' ב' ובתו"כ אמור פ"ז יעו"ש היטיב אלא צ"ל לא תקריבו לה' והיינו פסוק דמעוך וכתות וגו' לא תקריבו לה' וכ"כ הלח"מ ורבינו קאים בשיטת לישנא קמא דשם ז' א' וללישנא בתרא שם מעל המזבח נפקא זריקה והא דכתיב לא תקריבו גבי ומעוך וכתות וגו' נפקא ליה לענין במת יחיד ומהא דכתיב לא תקריבו את לחם וגו' גבי ומיד בן נכר וגו' ילפינן למעוטי עכו"ם במזבח דידן ועיין ברש"י זבחים ק"כ א' שם כתב דמומין דאסירי בבמת יחיד משום דלא מצינו היתר בבמת יחיד יעו"ש ולא כתב דילפינן מלא תקריבו דכתיב גבי ומעוך וכתות וגו' מבואר דאזיל בשיטת לישנא קמא וכ"כ רש"י בחומש (ויקרא כ"ב פסוק כ"ב) יעו"ש וע"ע בקרבן אהרן אמור פ"ו ופ"ז יעו"ש היטיב (ומשמע שם קצת בפ"ז דהא דממעטין במת יחיד היינו נמי קרבן עכו"ם יעו"ש אבל אינו מוכרח) ועי' בלח"מ.
לוקה ארבע וכו'. שם ז' ב' פלוגתא דאביי ורבא ודע כי לפנינו בפסחים מ"א ב' ס"ל לאביי דאין לוקין על לאו שבכללות ורבא ס"ל דלוקין וכ"ה בב"מ קט"ו ב' וכ"ה במנחות נ"ח ב' אולם בנזיר ל"ח ב' איתא להיפך דאביי ס"ל דלוקין על לאו שבכללות ורבא ס"ל אין לוקין יעו"ש בתוס' דמנחות ותוס' דפסחים. והנה מרן כתב כאן דהעיקר שצ"ל כאן כמו בנזיר ועי' במרן פ"ה מהל' נזירות ה"ח ועי' לקמן סי' ק"ג סעי' ד' יעו"ש היטיב ומוכח מזו הסוגייא דחדא מיהא לקי וכמש"כ תוס' בד"ה אביי וכו' יעו"ש ובזה מיושב מה שתמה הרמב"ן על רבינו כמש"כ מרן לקמן פ"ח מהל' קרבן פסח ובפי"ח מהל' סנהדרין יעו"ש היטיב ועי' בשרש ט' לרבינו בס' המצות יעו"ש היטיב ואין להאריך עוד כאן מזה (ועי' תוספתא מכות פ"ד ותמורה פ"א יעו"ש).
מפי השמועה וכו'. עיין במרן. ועיין לעיל בהלכה ג' מש"כ בשם מראה הפנים בירושלמי נזיר יעו"ש.
לוקה שהרי וכו'. עי' בכורות ל"ג ב' ביצה כ"ז ב' מנחות נ"ו ב' ובתו"כ אמור פ"ו פרשה ז' יעו"ש.
אבל בזה"ז וכו'. עי' ע"ז י"ג ב' שם כתב רש"י דהאידנא ליכא אסורא דאורייתא וכמש"כ מרן ועי' רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו' יעו"ש היטיב דקאי בשיטת רש"י ועי' תשובות חתם סופר חלק יו"ד סי' שי"ח מש"כ בזה. ומיושב היטיב מה שהקשה כאן בלח"מ דאמאי מטיל מום בבע"מ לא אסור מדאורייתא אף לרבינו אמנם לפי מש"כ אתי שפיר דהכא שמא יבנה ביהמ"ק והרי הוא חזי להקרבה משא"כ בבע"מ ובלא"ה לק"מ דעי' בתוס' בכורות ל"ג ב' בד"ה בע"מ וכו' שכתב דחמיר בכור בזה"ז שאסור להטיל בו מום מבע"מ שמותר להטיל בו מום יעו"ש היטיב. ועי' במל"מ מש"כ בענין מטיל מום בקדשי בדה"ב יעו"ש היטיב.
השני אינו וכו'. עיין מנחות נ"ו ב' ובכורות ל"ג ב' הא לכתחלה אסור להטיל מום בבע"מ ועי' ברא"ש פ"ה דבכורות סי' ד' יעו"ש היטיב ועיין לקמן פ"ה מהל' בכורות הי"ג יעו"ש ושם אי"ה יבואר בזה.
או בתמורתן וכו'. כן משמע הא דתמורה כ"א א'.
כמו שיתבאר וכו'. לקמן פ"ג מהל' תמורה ה"א.
בתשיעי וכו'. שם בתמורה יעו"ש.
ה"ז נתקדשה וכו'. בתמורה ה' ב' ועי' בכורות י"ד א' תוס' ד"ה כל הקדשים וכו'.
בערך הכהן וכו'. עיין במרן שכתב שתי תירוצים לתירוץ קמא ס"ל לרבינו דבע"מ מעיקרו בעי נמי העמדה והערכה ואם מתה בלא פדיה תקבר ופסק כלוי דס"ל כן בתמורה ל"ג א' ב' ובבכורות י"ד ב'. ובתירוץ שני כתב דרבינו ס"ל דבע"מ מעיקרו לא בעי העמדה והערכה וכשמתה מקודם תפדה ורק דמיירי כאן בעת שחי צריך הערכה ומביא ראיה מהלכה י"א יעו"ש ועי' בפ"ה מהל' ערכין וחרמין הי"ב שם כ"כ הראב"ד בהדיא יעו"ש וכן יש לדייק שם מרבינו שכתב שם בהי"א וז"ל המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה ה"ז נערכת ונפדית עכ"ל מבואר מזה דדווקא בנפל בה מום אח"כ אבל היה מום קבוע מעיקרו ל"צ העמדה והערכה ועוד כתב שם בהי"ב וז"ל כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר ה"ז צריכה העמדה בבי"ד עכ"ל ומדייק מרן מדכתב בין קדשי מזבח שנפל בהן מום וכו' דאם היתה בע"מ מעיקרו א"צ העמדה והערכה יעו"ש ומש"כ דבדק הבית בין טמאה בין טהורה וכו' בדק הבית שאני כמש"כ רש"י בתמורה ל"ב ב' בד"ה וד"ה וכו' ותוס' שם ד"ה וד"ה וכו' ושם ל"ג א' ד"ה הב"ע וכו' (והנה לא יכולתי להבין מש"כ רבינו שם או תמימה הראויה ליקרב וכו' ומשמע שלא נפל מום כלל וכיון דעדיין תמימה היא א"כ לא מהני ליה פדיון ואולי ה"ק שהקריבה לבדה"ב ולכן צריכה העמדה והערכה ותמכר לצורך גופה והדמים יפלו לבדה"ב כדאיתא שם ה"ה וקמ"ל דצריכה העמדה והערכה וצ"ע). וראיתי להלח"מ שכתב להקשות על תירוץ שני דמרן דא"כ למה אסיק בקושיא על לוי דהא כתיב אותה לימא דלוי מיירי בשעה שעדיין היא חיה יעו"ש לא ידעתי מאי קשה ליה הא שם ע"ב איתא בהדיא (וכ"ה בבכורות י"ד ב') זו דברי ר"ש וכו' אבל חכמים אומרים אפילו בע"מ מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה וכו' מאן חכמים תנא דבי לוי יעו"ש מבואר מזה דללוי אם מת יקבר ולא מועיל פדיון. שוב ראיתי כאן במל"מ שתמה עליו בזה יעו"ש היטיב.
בבהמת קדשים וכו'. ר"ל דלא תימא דלא מועיל לפדיון רק בבע"מ מעיקרו אבל לא בהיתה תמימה מעיקרא קמ"ל דלא ומועיל לה פדיון ומ"מ לא דמי בדין הפדיון דאם היה בע"מ מעיקרא לא בעי העמדה משא"כ בנעשה בע"מ אח"כ דבעי העמדה והערכה וכמבואר לעיל בד"ה בערך הכהן ועי' בלח"מ פ"ה דערכין הי"ב שמדייק מכאן דבע"מ מעיקרו לא בעי העמדה מדכתב בבהמת קדשים שנפל בה מום יעו"ש תמוה הוא הא כאן לא מיירי מדין הפדיה ולא אתי אלא להשמיענו דמועיל בהם פדיון. שוב ראיתי כאן במל"מ שתמה עליו.
לפדות קדשים וכו'. מש"כ מרן להביא ראיה מבכורות ט"ו יעו"ש אין שום ראיה משם ויפה כתב הלח"מ עיי"ש וכ"ה בס' המצות לרבינו עשין פ"ו יעו"ש היטיב ועי' ספרי פרשת ראה פיסקא ע"א יעו"ש.
בבע"מ שנפדו. מנחות ק"א א' בכורות ל"ז ב' תמורה ל"ב ב' ובתו"כ פרשת בחוקותי פ"ט פרשה ד' יעו"ש היטיב.
אם ילדה וכו'. בכורות י"ד א' ב'. תמורה ל"ג ב' חולין ק"ל א' יעו"ש היטיב.
נפדית אחר וכו'. כתב רש"י בחולין שם וז"ל ואע"פ שאינה ראויה אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדפרישית לעיל ואכלת ולא לכלביך הנ"מ בקדשים שקדם הקדישן את מומם אבל הני כדיקולא בעלמא נינהו ולא נחת להו קדושת הגוף ועוד אשמעינן דלא בעינן העמדה והערכה וקסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו לאח"כ והעמיד את הבהמה וכיון דמתה א"א להעמיד עכ"ל והנה מש"כ דאתי מתניתין כמ"ד דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה ומשמע דלמ"ד דקדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה אין נפדין כשמתו וזה תמוה דהא בבכורות שם בעי למימר זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו ורבנן ע"כ ס"ל דקדשי בה"ב היו בכלל העמדה והערכה ואפילו למאי דקאמר התם דרב ס"ל כריש לקיש דרבנן ס"ל דווקא קדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה ולא קדשי מזבח וא"כ מתניתין דס"ל דבקדשי מזבח בעינן העמדה והערכה לא אתיא כוותייהו יעו"ש ובתמורה שם. היינו מטעמא אחרינא דבקדשי מזבח לא בעו כלל העמדה והערכה אבל הא פשיטא דמאן דס"ל דקדשי בדה"ב בעי העמדה והערכה מ"מ בקדשי מזבח וקדם מומן להקדשן ס"ל דלא בעי העמדה והערכה וכן איתא שם בהדיא בריש סוגייא בתמורה דר' יוחנן דס"ל דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב בעי העמדה והערכה ומ"מ ס"ל דבע"מ מעיקרו לא בעי העמדה והערכה יעו"ש וכן מוכח מכל הסוגיא. והנה אם נימא דלא ט"ס הוא אפ"ל דרש"י ז"ל דרכו לפרש על פי ס"ד דרב דאמר זו דר"ש אבל חכמים ס"ל דאפילו בע"מ מעיקרו בעי העמדה והערכה וצ"ע. שוב מצאתי להמל"מ לעיל בהלכה י' שעמד על דברי רש"י בזה ויותר נ"ל לומר כי ט"ס הוא מדסיים דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו אח"כ משמע דקודם מזה מיירי בקדשי מזבח שנסתאבו מקודם והיינו בע"מ מעיקרו. והא דכתב רש"י ז"ל דקדם מומן להקדישן פודין להאכילן לכלבים. וכן מוכח בתמורה ל"ג א' דאיתא שם א"ל ר' ירמיה לר' זירא לריש לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וקתני קדשי מזבח בע"מ יפדו ומוקמינן לה בשקדם הקדשן את מומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ופירש"י שם בד"ה לר"ל וכו' בשלמא לר' יוחנן דמוקים לה בבע"מ מעיקרו לא איכפת לן אם נפדה לכלבים דהא לא נחתא מעולם קדושה לגופיה אלא לר"ל איכא למיבעי עכ"ל וכן מוכח נמי מבכורות ט"ו א' דמקשה שם ממאי דהאי מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה היא דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים היא. ואם איתא א"כ אמאי ברישא בקדם מומן להקדישן אמאי יפדו הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא ודאי דבקדם מומן להקדישן פודין להאכילן לכלבים. ועי' תוס' פסחים כ"ט א' ד"ה אין פודין וכו' (ומש"כ שם דהכי משמע בבכורות י"ד ב' ט"ס וצ"ל ט"ו א') ועי' תוס' שבועות י"א ב' ד"ה וכי פודין וכו' שכתב וז"ל ואע"ג דפלוגתא בפ"ב דבכורות ט"ו ב' אפילו בקדם הקדישן למומם מ"מ סתם משנה התם י"ד א' ובחולין ק"ל א' כמ"ד אין פודין עכ"ל והנה דבריהם תמוהין במש"כ אפילו בקדם הקדישן למומן וכו' דמשמע דפליגי נמי בקדם מומן להקדישן וזה ליתא דלא פליגי רק בקדם הקדישן למומן אבל בקדם מומן להקדישן כו"ע לא פליגי דפודין (גם שם בד"ה א"ה וכו' כתב וז"ל וא"ת ואי קדשי בדה"ב היא היכי פריך בסמוך וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא של בדה"ב וודאי פודין דהא דאין פודין נפקא לן מואכלת ולא לכלביך דכתיב בפסולי המוקדשין של מזבח כדמוכח בפ"ב דבכורות (ט"ו א') דמההוא קרא נפקא לן גיזה וחלב של קדשי בדה"ב מותרין ואפילו קדם הקדישן למומן תנן התם דמותרים לאחר פדיונן בגיזה ועבודה ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו עכ"ל וכוונת דבריהם דהתם י"ד א' איתא טעמא דנפדו הא לא נפדו אסירי בגיזה ועבודה מסייע ליה לר' אלעזר דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה ומשני לא קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן אבל קדשי בדה"ב לא. והנה מדחזינן דבקדשי בדה"ב מותר בגיזה ועבודה כ"ש דפודין לאכילת כלבים דמנא ידעינן דאין פודין להאכיל לכלבים מדכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך יעו"ש ט"ו ב' ובתמורה ל"א א' וא"כ כיון דבקדשי בדה"ב מותרין בגיזה ועבודה ה"נ דמותרין לפדות לכלבים והתם משמע דמיירי אפילו בקדם הקדישן למומן ור"ל וה"ה אפילו בלא היה כלל מום בקדשי בדה"ב שרי בגיזה ועבודה וזה שסיימו וכתבו ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו והיינו בקדשי מזבח בקדם מומן להקדישן וכיון דהש"ס מדמה לזה קדשי בדה"ב אלמא דקדשי בדה"ב שרי לפדות לכלבים ואפילו בקדם הקדישן למומן וראיתי שם להרש"א שנדחק בזה וכתב שהעיקר שצ"ל מהמשנה דתמורה ל"ב א' יעו"ש היטיב ודבריו שם מגומגמים יעו"ש היטיב) ועוד מש"כ דסתם משנה שם ובחולין דאין פודין לא ידעתי אנא מצאו כן והא דאיתא התם דאם מתו יקברו ה"ט דבעינן העמדה והערכה אבל לא משום טעם דאין פודין יעו"ש כל הסוגיא בבכורות ובתמורה. לכן נ"ל דט"ס הוא וצ"ל במשנה תמורה ל' ב' יעו"ש וע"ע במעילה ט"ו א' ד"ה אפי' יעו"ש. והנה מרבינו כאן מבואר ג"כ כך דבקדם מום קבוע להקדישן דפודין לכלבים מדכתב ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות אלמא דפודין להאכילן לכלבים והנה בתוס' שבועות שם ובפסחים שם מסקו דמדרבנן מיהת אסור לפדות יעו"ש וכ"ה בתוס' מעילה שם והנה חילקו בפסחים בין כלבים לשאר הנאות וכ"ה במעילה. וצ"ע א"כ מאי מקשה הש"ס בשבועות שם וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ודילמא מיירי שם לפדות לשאר הנאות ואולי פרה לא חזי לשארי דברים וצ"ע. ואם נימא דרבינו ס"ל כתוס' צ"ל דמיירי הכא לשאר דברים ולא לכלבים ועי' תוס' ב"ק נ"ג ב' ד"ה לענין וכו' שכתב לתמוה דהא הוי שלו לשאר הנאות יעו"ש והנה לפי מש"כ בפסחים שם דדבר שקדוש קדושת הגוף אין לו פדיון לשום דבר ניחא ולק"מ וכבר העירותי בחי' שם (ועי' לקמן פ"ו מהל' מעילה ה"י במש"כ בזה) ועי' בפי' רבינו במשניות פ"ב דבכורות מבואר שם דבקדשי בדה"ב אין טעון העמדה והערכה יעו"ש וצ"ע.
שהיא צריכה וכו'. וה"ה דהו"מ למימר משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכ"כ רש"י בחולין ק"ל א' יעו"ש הן אמת שצל"ע קצת על רש"י דהא בבכורות ט"ו א' הוכיח הש"ס דהטעם משום העמדה והערכה מדלא קתני אם נעשה טריפה יקבר יעו"ש אמנם לרבינו יש לעיין קצת אמאי לא נקט טעם דאין פודין לכלבים וע"ע תוס' תמורה ל"ב ב' בד"ה אלא לרשב"ל וכו' ובצאן קדשים שם. (ועיין ברע"ב בחולין פ"י וצ"ע שהוא נגד הש"ס הנ"ל דבכורות יעו"ש היטיב) ומצאתי בס' שעה"מ שהרגיש בזה יעו"ש מש"כ בזה ויש לי הרהורי דברים עליו ואכ"מ יעו"ש היטיב ודו"ק.
בערכין. שם פ"ה יעו"ש היטיב.
נשחטה קודם וכו'. כתב מרן וז"ל ומש"כ אם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית בפ"ק דמעילה (ט"ס והוא במעילה י"ט ב') קדשי מזבח תמימים ונעשו בע"מ ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ"א יפדו ומש"כ נפדית כ"ז שהיא מפרכסת בפ"ב דחולין ל' א' וכ"ת דבעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שתים או רוב שתים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה עכ"ל ושיעור דבריו בתחלה מייתי דאם נשחטה תפדה ואין כאן משום אין פודין קדשים להאכיל לכלבים כיון דנשחטה ה"ז מותרת לאכילה וכ"ה בתמורה ל"ג א' א"ל ר' ירמיה לר' זירא לריש לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וקתני קדשי מזבח בע"מ יפדו ומוקמינן לה בשקדם הקדשן למומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הב"ע בשעבר ושחטן כדתניא כל הקדשים שנפל בהן מום ושחטן ר' מאיר אומר יקברו וחכ"א יפדו ועי' במעילה י"ט ב' ומדפליגי רבי ורבנן שם בשחטן ש"מ דס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא פליגי רק אי בעו העמדה והערכה בקדשי מזבח אלמא דבשחיטה לכו"ע פודין בדבר דלא בעי העמדה והערכה ואי משום דבעי העמדה והערכה ע"ז מייתי מרן דבחולין איתא דמפרכסת מיקרי עדיין העמדה והערכה וכן ראיתי להמל"מ לעיל ה"י ובהכי מיושב דברי מרן ממה שהקשה עליו הלח"מ יעו"ש היטיב ולפי מש"כ לק"מ ופשוט. ועי' בב"ק ע"ו א' ד"ה שחיטה וכו' יעו"ש היטיב דיש אומרים דישראל בטהורה לא חשיב כחיה וכ"כ התוס' בחולין שם ד"ה והתנן וכו' ושם פ"ד א' ד"ה בעינן וכו' ותוס' בכורות ל"ב א' ד"ה והא וכו' א"כ י"ל דמיירי הכא שלא נשחט רוב שתים ודו"ק. אבל בפ"ה מהל' ערכין הי"ג כתב בהדיא דבנשחטה רוב שתים יעו"ש.
ואם ילדה וכו'. עי' בכורות ט"ו ב' ובתמורה י"ז ב' למאי הילכתא אמר שמואל ליקרב ואליבא דר' אליעזר דמהו דתימא כי קאמר ר"א עולה דאיכא שם עולה על אמו אבל הני וולדות לא קרבי קמ"ל בר פדא אמר לרעיה ואליבא דד"ה איתמר נמי רבא אמר ליקרב ואליבא דר"א רב פפא אמר לרעיה ואליבא דד"ה ומשמע מזה דהא דס"ל לשמואל ורבא דקדשי ליקרב דווקא אליבא דר"א אמרי הכי אבל אליבא דרבנן אה"נ דלא קדשי רק לרעיה וצ"ע ולמה פסק רבינו כשמואל ורבא וכן פסק לקמן פ"ד מהל' תמורה ה"ט יעו"ש ואילו שם הלכה ה' וכן בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה י"ז פסק דלא כר"א וכן ראיתי להלח"מ כאן שתמה בזה. ובאמת לפענ"ד סוגייא ההיא תמוה מאד דא"כ לדינא לא פליגי שמואל ובר פדא דשניהם מודים דלר"א קרב ולרבנן לא קרב ולא פליגי רק כמאן אתיא ברייתא ועוד דקאמר לרעיה ואליבא דד"ה וכו' הא לר"א לא אתי דלר"א מיקרב נמי קרבי אף די"ל דר"א מודה בו דאינו קרב משום דעל כרחך לא קאמר רק גבי עולה דאיכא שם עולה על אמו וכמש"כ התוס' שם אמנם עם כל זה דחוק לשון הש"ס שם ובבכורות שם איתא בסתם לפני פדיונם מיפלג פליגי בהו איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא למ"ד קדשי לרעיה ומשמע מזה לכאורה דפליגי אליבא דדינא ואולי אפשר ע"ז סמך רבינו. ואין לומר דס"ל לרבינו כאידך דרשא דנפקא מאידך קרא מקדשיך אשר יהיו לך תשא ובאת שם בתמורה י"ז ב' ושם מבואר דקאי להקרבה זה אינו דהא ההוא קרא לא מיירי רק מתמימים ולא מבע"מ ונפקא ליה בע"מ מהך קרא דאם זכר או נקבה כמבואר שם י"ח א' יעו"ש היטיב. והנה עלה על דעתי לומר דרבינו מתוך האי סוגייא דבכורות דמשמע דפליגי לדינא מתוך כך מפרש הך סוגיא דתמורה דה"ק חד אמר ליקרב והנה לכאורה זה ניחא לרבנן דס"ל בולד עולה ירעה עד שיסתאב ולכן בעי קרא דולד בע"מ קרב וה"ט דעולת נקבה מעולם לא חזי להקרבה משא"כ ולד בע"מ כיון דקודם שהוממה היתה קאי להקרבה ולכן גם וולדה קרב משא"כ לר"א דס"ל דולד עולת נקבה קרב עולה א"כ קשה למה בעי קרא בולד בע"מ ע"ז אמר אפילו לר"א ניחא דהו"א דולד עולת נקבה טפי עדיף משום דאיכא שם עולה על אמו משא"כ הכא לכן בעי קרא אבל לרבנן פשיטא דניחא טפי דבעי קרא ומ"ד דקדשי לרעיה א"כ ס"ל דבעי קרא לכו"ע לר"א פשיטא דבעי קרא דלא נימא דהך דומה לוולד עולת נקבה וקדוש ליקרב קמ"ל ולרבנן נמי ניחא דנימא דלא קדוש כלל כיון דנחית דרגא מולד עולת נקבה לר"א והו"א דלדידהו ג"כ נחית דרגא קמ"ל דלא ואכתי צ"ע בזה וה' יאיר עיני וע"ע בקרבן אהרן ויקרא פט"ז יעו"ש היטיב ומצאתי בלח"מ פ"ד מהל' תמורה ה"ט שכתב כמו שכתבתי שוב מצאתי בס' שער המלך לקמן פ"ד מהל' קרבן פסח ה"ה מש"כ בזה דבר נחמד דלרבינו דפסק בכמה דוכתי דבע"ח אינם נדחים רק במקום דדחינהו בידים משא"כ הכא והסוגיא דתמורה אזלא אליבא דמ"ד בע"ח נדחים יעו"ש היטיב.
סמוך לפדיון וכו'. כ"ה דעת ר' חנינא שם בבכורות ט"ו ב' יעו"ש היטיב ודלא כרב הונא דס"ל כונסן לכיפה והן מתין יעו"ש היטיב והלכה כר' חנינא חדא כמש"כ מרן דרבינא ורב ששת ס"ל כוותיה דמתפיסן לשם אותו זבח דווקא ועוד דברייתא דשם אתיא כוותיה ואע"ג דר"ה משני שם שינוייא דחיקא היא ופשטא משמע כוותיה דר' חנינא עי' מרן.
מותר לשוחטן וכו'. עי' ביצה כ"ח א' ובכורות ל"א א' ל"ג ב' תמורה ח' א' כ"א א'.
חוץ מן הבכור וכו'. שם ושם וחולין מ"ד ב' וזבחים ע"ה ב' ושם בד"ה התפיס וכו' כתב דמדאורייתא הוא יעו"ש היטיב וברש"י דלא ס"ל כן יעו"ש היטיב ועי' תוס' בכורות כ"א ב' ד"ה אכילה וכו' ול"א א' ד"ה חוץ וכו'.
כמו שיתבאר וכו'. לקמן פ"א מהל' בכורות הי"ז ושם פ"ו ה"ד וה"ה.
אפילו התפיס וכו'. שם בזבחים יעו"ש ועיי"ש בתוס' ד"ה הפדו לי וכו' דלכאורה קושייתם אין לה מובן דהא קדשי בדה"ב שפיר מותרין בגיזה ועבודה ומייתי שפיר ראיה כמו דלא מהני לענין שישתרו לגיזה ועבודה ה"נ לא מהני ההתפסה לענין שישתרו לענין שימכור באטליז והצאן קדשים תיקן קצת דהכי מקשו וכי מועיל כלל הפדיון יעו"ש היטיב ולא ידעתי כוונתו דלענין מה יועיל הפדיון עוד דהא אפילו בלא פדיון הוי חולין גמור רק דאינו נגזז ונעבד ואינו נמכר באטליז. ויש לעיין בזה.