בב' פעמים. ונפק"מ שצריך שתי הכרעות והקב"ה יודע הכרעות (שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחו כמות שהן והקב"ה יודע משקלו רש"י) והא דכתיב בד בבד היינו שלא יניח משקל במשקל וישקול רק בעינן שישקול כל בושם ובושם כנגד הברזל יעו"ש היטיב בכריתות ה' א' והתימה על רבינו שלא הזכיר כל זה ואדרבה בפי' למשניות משמע שלא היה בו הכרע. וצ"ל דס"ל דאביי לא חזר בו ממאי דפשט מבד בבד שלא יהיה בו הכרע והש"ס שקיל וטרי אליבא דרב יהודה ומפרש לה דאיהו דחיק ומוקי לה שלא ישקול משקל במשקל אמנם אביי דהוא בתרא ס"ל כפשוטו וכ"ז דחוק וצ"ע בזה.

ועירב הכל. עי' מרן שהעיר בזה מנין לו לרבינו ששחק כל אחד לבד יעו"ש מש"כ בזה ואולי י"ל גי' רבינו היה שלא יניח משקל במשקל וישחוק. רק כ"א בפ"ע היה שוחק (ואף דבד בבד כתיב בקטורת מ"מ משמע בש"ס דלענין זה שוים ועיין לקמן פ"ב הל' ה' יעו"ש היטיב ובמרן) שוב ראיתי דדברי רבינו יש להם מקום במקרא מפורש לגבי קטורת דהכי כתיב התם ועשית אותה קטורת רוקח מעשה רוקח ממולח טהור קדש ושחקת ממנה הדק. והנה ועשית אותה קטורת רוקח וכו'. היינו ע"כ שישחקם כעפר לדוש דאם לא כן מאי ועשית אותה קטורת רוקח מעשה רוקח שייכא הכא. ושוב אמר שיהיה ממולח והיינו מעורב אלמא דבתחלה כותשין אותם ושוב מערבין אותם והא דקאמר ושחקת ממנה הדק היינו שפעמים בשנה מחזירין אותה למכתשת כדאיתא לקמן פ"ב ה"ז ועיי"ש בספורנו ובכתב וקבלה יעו"ש היטיב ותמצא דעת קדושים ושמן המשחה יליף מקטרת ופשוט.

ושרה אותן וכו'. בש"ס שם איתא ושלקן במים וכ"ה בירושלמי שקלים פ"ו אמנם בהוריות י"א ב' ובילקוט פרשת תשא אי' ושראן במים וכ"ה ברש"י בכריתות שם ורבינו פסק כר' יוסי לגבי ר"י דהלכה כן בכל מקום ובירושלמי שם איתא הא דר' יהודה בשם ר"מ והא דר' יוסי בשם ר' יהודה ור"מ ור"י הלכה כר"י כדאיתא בעירובין מ"ז א' (ומשמע במר"ן דלפניו היתה הגירסא בכריתות ג"כ ושראה במים וכו' יעו"ש).

על המים שמן וכו'. דע דבגמרא איתא וז"ל והציף עליהם שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו ופירש"י דנתן השמן על העקרים ושוב אין בולעין העקרין מהשמן כיון דשבעו לבלוע המים ושוב כשקלט השמן הריח מהעקרים קנחו השמן מהעקרים ונתנוהו בצלוחית יעו"ש. אמנם מרבינו מבואר דהוא מפרש דהעקרים לא היו כלל בשמן רק דמתחלה שראן במים וקלטו המים הריח מהעקרים ושוב נתן השמן על המים ובשל הכל באש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי. ונמצא שמפרש והציף עליהם שמן היינו על המים (ובהוריות י"א ב' הגי' והציף עליו שמן וכו' והוא כפי' רבינו אמנם רש"י גרס שם עליהם יעו"ש וכשיטתו) ומפרש וקפחו היינו שבשל כ"כ עד שנפסקו ותמו מיא ובאמת כי הלשון שבירושלמי שם משמע כדעת רש"י יעו"ש היטיב וי"ל כי דעת הרמב"ם דאם היה נותן השמן ע"ג העקרים א"כ היה חסר השמן אף דשבעו לבלוע מ"מ י"ל דפלטי המים והדר בלעי מהשמן וכדומה לזה איתא בט"ז יו"ד בסוף סי' צ"ג יעו"ש היטיב (ועוד דאכתי יקשה והא לסוך העקרים אינם מספיקין) לכן פי' דהשמן לא היה ניתן כלל על העקרים רק על המים ודו"ק. והרמב"ן כתב בפי' התורה וז"ל נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים והציפו עליהם שמן זית הין ואח"כ נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים ונתנו על אש נחה גחלים עוממות ויבשלו עד יבשת המים וקלטו השמן מעליו כי כן מעשה הרוקחים בכל שמן מבושם יעו"ש היטיב.

המור הוא הדם וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם וכ"ש דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף עכ"ל ועי' ברמב"ן עה"ת מה שהאריך בזה ותראה כי אין קושייתו של הראב"ד כלום יעו"ש עם שלבסוף כתב כדברי הראב"ד ועי' בתוס' רבינו יונה בברכות פ"ו וברא"ש שם סי' ל"ה מש"כ בזה ובאו"ח סי' רט"ז סעי' ב' (וע"ע מש"כ בחי' לברכות שם) ובסי' תס"ז וביו"ד סי' פ"ד ש"ך ס"ק ל"ז ובאחרונים שם שהרבו לדבר מזה. והראב"ע בתשא שם הביא בשם הגאון כדעת רבינו שם. וע"ע בערוך ערך מר שלישי יעו"ש היטיב ועי' בכל המקומות שהבאתי ותראה שאין השגת הראב"ד השגה. והתימה על מרן שעשה עצמו כאילו לא ידע יוסף מזה כלל וכל מש"כ משמע כמי שכותב מדעת עצמו יעו"ש.

שבא מאי וכו'. רש"י ז"ל בחומש פי' שהוא קליפת עץ וכ"כ בכריתות שם על קילופה שהוא קנמון יעו"ש ו' א' וצ"ע דהא חשיב שם קילופה לחוד וקנמון לחוד יעו"ש והרמב"ן הביא בשם רבינו שהוא קשר סליכה ועי' ברמב"ם הל' ברכות ובאו"ח סי' רט"ז סעי' ג' שכתב על קנמון שהוא עור הנדי יעו"ש ובפי' המשניות לכריתות כתב דזה עוד הירדי יעו"ש ועל קילופה כתב בפי' המשניות שהוא קשר סליכה יעו"ש וכ"כ מר"ן לקמן בפ"ב ה"ד שעוד הוא קנמון וקשר סליכה הוא קילופה יעו"ש וצ"ע על הרמב"ן שכתב בשם רבינו שקנמון הוא קשר סליכה ודעת הרמב"ן שהקנמון הוא התבן המבושם והנקרא בערבי אדבר ובלשון רומיים אשקינט והוא בלעז פייק"א דמיק"א והוא מרעה לגמלים במקומו. ונמצא העולה מזה שלרבינו קנמון הוא עוד הנדי ובלה"ק הוא עץ הודו (כידוע שהברת הצ' בערבי כמו ד' בעברי.

והקדה היא וכו'. עי' במרן שתמה הא תרגם אונקלוס קציעתא וקשט וקציעה הוא שני דברים יעו"ש ועי' ברמב"ן שכתב שהקדה היא הקציעה וכ"כ בערוך ערך קצע ד' יעו"ש ורבינו אולי מחלק בין הנקרא בלה"ק קציעה ובין הנקרא בלשון ארמי קציעה. ומה שנקרא בלה"ק קציעה ע"ז כתב בפי' המשנה שאין אנו יודעין מהו אמנם מה שנקרא בארמית קציעה הוא קושט אמנם המעיין בתרגום תהלים מ"ה ובסוף איוב יראה שעל קציעה תרגם קציעתא וזה ראיה לדברי החולקים על רבינו והרמב"ן כתב בפסוק קח לך סמים כי הקושט בלה"ק יקרא אהלות יעו"ש היטיב וע"ע ברש"י ובראב"ע שם.

וקנה בשם וכו'. לדעת מרן הם האדב"ר בערבי שלרמב"ן הוא הקנמן בשם וקנה בשם לרמב"ן הוא הקילופה שבש"ס והוא דראציני בלשון ערבי יעו"ש ברמב"ן פסוק קח לך סמים וכו' יעו"ש היטיב.

ולא הוסיף וכו'. כתב רבינו בפי' המשניות וז"ל לפיכך אני אומר שאם אדם לקח מר דרור משקלה ה' מאות שקלים וכו' ודקדק במשקלה כלה תכלית מה שאפשר לו עכ"ל ומשמע מזה כי לא היה בו שום הכרע וכבר כתבתי מזה בס"ק א'.

אבל אם וכו'. בש"ס איתא או למוסרו לציבור אבל רבינו שינה וכתב לאחרים וכ"מ לשונו בפי' המשניות יעו"ש היטיב ואולי לפי שבשמן המשחה אין שייך לצבור כי הצבור א"צ לו כמש"כ רבינו בהלכה ה' ואגב דנקט בקטורת בצבור דהתם שייך שפיר למוסרה לצבור וכמש"כ לקמן פ"ב ה"ו נקט הש"ס הכא ג"כ לצבור אבל ה"ה ליחיד ויכול להיות דבקטורת ג"כ פטור אפי' עשאה בשביל יחיד רק דנקט התם לצבור משום דבכה"ג שרי אפי' לכתחלה כדמשמע הלשון בש"ס דנקט התם לא תעשו לכם הוא דאסור יעו"ש אבל לצבור משמע דשרי אפי' לכתחלה וכ"מ מלשון רש"י בחומש דכתב וז"ל אבל אתה עושה במתכונתה משלך כדי למוסרה לצבור עכ"ל אע"ג דבש"ס מסיק התם אבל למוסרה בצבור פטור י"ל דה"ה דשרי לכתחלה דמהיכי תיתי יאסר כיון דכתיב לא תעשו לכם דווקא לכם הוא דאסור אבל יש לעיין דהיכי יש למצוא דעושה כדי למוסרה לצבור הא בעינן עשייתה בקדש ובשל קדש דווקא כדאיתא שם סעי' ו' ואפ"ל דמשו"ה נקט לשון פטור דלכתחלה אסור דזה לא מיקרי קטרת כשר והא דכתב רש"י דאתה עושה כדי למוסרו לצבור היינו דמשום לאו לא עבר עליו ולא שייך כאן לאו אבל מ"מ אסור דהא לא מיקרי קטרת כשר אבל בשמן המשחה לא שייך כלל כדי למוסרו לצבור ולכן כ' רבינו בסתמא לאחרים ועוד י"ל דלאחרים אסור מיהת משום לפני עור לא תתן מכשול אבל מ"מ פטור מכרת וממלקות ודו"ק (ועי' פ"ב ה"ו). ודע עוד שמה שמשמע מלשון רבינו דאינו חייב כרת רק בשעושה על מתכונת הזה דווקא אבל אם עשה יתר או פחות אף שעשה לפי ערך הזה לפי מדת השמן ולפי משקל הסממנים פטור אבל רש"י כתב בחומש וז"ל ובמתכונתו לא תעשו כמהו בסכום סממניה לא תעשו אחר כמוהו במשקל סמנין הללו לפי מדת הין שמן אבל אם פיחת או רבה סממנין לפי מדת הין שמן מותר יעו"ש היטיב מבואר דאם עושה פחות או יתר רק לפי ערך הזה הוא חייב ואולי י"ל כי גם רש"י לא פליג ע"ז כי יש לכוין דעתו ג"כ לזה כי כן מבואר בש"ס להדיא.

כזית במזיד וכו'. פסק כר' יהודה דנתינה בכזית (שם בכריתות וא"ו ב') ועי' תוס' פסחים ל"ב ב' ד"ה ואין נתינה וכו' הקשו אדיליף מנתינה דתרומה בכזית נילף מכל נתינה דעלמא דהוי במשהו כגון מתן דמים ומתן בהונות והוי נמי דומיא דסיכה יעו"ש שנשארו בתימה. אמנם בגיטין כ' א' ד"ה דילמא וכו' כתבו וז"ל ולמאן דבעי בכריתות ואשר יתן ממנו על זר שתהא נתינה בכזית היינו משום דסיכה היא ואפקה בלשון נתינה לאפוקי משמעות דסיכה קאתי דמשמע כל שהוא וצריך נתינה חשובה כמו ונתן לכהן את הקדש דהוי כזית לרבנן דאבא שאול יעו"ש היטיב וע"ע ב"מ מ"ז א' ד"ה קונים וכו' ומנחות ס' א' ד"ה ומי בעינן וכו' יעו"ש היטיב.

מזה שנאמר בו וכו'. בא לבאר דבר אחד דבש"ס אמרינן בשלמא בנותן על גוף אחר כתיב ואשר יתן ממנו על זר ממנו דווקא אבל הסך עצמו הא לא כתיב ממנו רק כתיב סתמא על בשר אדם לא ייסך וניחא ליה דכתיב תחלה שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם ועלה קאי על בשר אדם לא ייסך. א"נ בא לאפוקי מדעת הראב"ע שכתב דהאי ואשר יתן ממנו קאי על הרוקח כמוהו יעו"ש לכן בא רבינו לאפוקי מזאת הדעה וכתב דקאי ממנו על שמן משחת קדש יהיה זה לי וכו' וק"ל.

ומעולם לא נעשה וכו'. פשוט בכמה מקומות בש"ס כמש"כ מר"ן ועוד ממה שאיתא בכמה מקומות דשמן המשחה נגנז וכל הכה"ג שעמדו מימות יאשיהו ואילך לא היו משוחים בשמן המשחה רק היו מרובים בגדים כדאיתא בהלכה ח' מבואר מזה שלא עשו שמן אחר ועי' בראב"ע פרשת תשא ותמוהין דבריו מה שנראה ממנו שס"ל דנוהג לדורות וס"ל דהסך מהנעשה כמוהו חייב דהוא נגד דברי הש"ס והוא בעצמו כותב בכמה מקומות שאין אחר הקבלה כלום.

שהם כמותה. ר"ל שגם הם אינם נקראים אדם והרי הם בע"ח כמו בהמה. והנה בש"ס איתא ב' טעמים או דכל הני לאו אדם נינהו או משום דכל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך ורבינו סתם דבריו ויתכן שכיוון שני התירוצים יחד.

לדורות. אבל בזמן מרע"ה משחו ממנו אהרן ובניו ובגדי כהונה והמשכן וכל כליו כמבואר בתורה.

ומשוח מלחמה וכו'. בכריתות ה' ב' ובהוריות י"א ב' לא נזכרו שם משוח מלחמה ורבינו למד זה מהא דאיתא ביומא ע"ג א' ובהוריות י"ב א' יעו"ש היטיב. ומש"כ מלכי בית דוד בלבד לאפוקי מלכי ישראל אבל שאול המלך היה טעון משיחה כמש"כ רש"י ותוס' וכמבואר בקרא.

המשחה וכו'. עי' לעיל פ"ד ה"א.

בלבישת הבגדים וכו'. עי' מגילה ט' ב' ויומא י"ב ב' ובנזיר ריש פכ"ג ובהוריות י"ב יעו"ש היטיב וע"ע מש"כ בסי' ד'.

צק את וכו'. פסק כברייתא קמייתא דפשטא דקרא הכי משמע דמתחלה כתיב יציקה והדר משיחה וכעין סוגייא זו איתא בנזיר י"ח ב' ועי' בפ"ו מה' נזירות ה"ב שם פסק ג"כ כחכמים דהבאת אשמו לא מעכבו וג"כ מטעם זה דהכי כתיב קרא והזיר והביא יעו"ש היטיב ודו"ק.

ולא ימשח וכו'. עי' בהוריות י"ב א' ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה וכו' ועדיין הי' אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי וכו' ופירש"י שמא נפל עלי מן השמן במקום שאין ראוי למשיחה ומעלתי עכ"ל הרי לפניך דין הראשון של רבינו וברש"י כריתות ה' ב' בד"ה שמא מעלתי וכו' פי' ששמתי שם יותר מדאי עכ"ל הרי לפניך דין ב' ויתכן להיות שרבינו מפרש לה בשמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה וכו' כשני הפי' יחד שמא נתתי במקום אחר ושמא הרביתי בשמן וק"ל.

ע"ג מלך וכו'. שם כריתות ו' ב' ופסק כר' יהודה לגבי ר"מ ועוד דבתרומות פ"ז מ"ב שנה לה לדברי ר"י בלשון חכמים יעו"ש והובא שם בכריתות ובסנהדרין נ"א א' ועיין פ"י מהל' תרומות הי"ב יעו"ש היטיב.

אפי' למלך וכו'. לדעתי נראה כי ט"ס הוא וצריך להיות אפי' מלך כי זהו החילוק שבין סיכה לנתינה נתינה מיקרי שאחר נותן עליו וסיכה מיקרי שהוא נוטל בעצמו ונותן על גופו. והא דכתב וכה"ג שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב וכו' קמ"ל אע"ג דכבר נמשח והו"א דהשמן נתחלל קמ"ל דלא וברישא מיירי שנטל שמן מהצלוחית ונתן על עצמו. והנה הראב"ד השיג על רבינו במה שהצריך בסיכה כזית וכתב וז"ל א"א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות דבעינן לסיכה כזית אלא לנתינה בלבד כדעת ר"י עכ"ל ודעת רבינו נ"ל כי בשיעורן שוה מהא דאיתא שם ז' א' דלא ייסך כתיב וקרי ביה לא יסיך יעו"ש אלמא דדין אחד להם דאל"כ איך כללם יחד ועוד נ"ל להביא ראיה לרבינו דא"כ דיש חילוק ביניהם לדינא הו"ל למיחשב במתניתין בתרתי הסך והנותן אלא ודאי דחד דינא להו ועיי"ש ח' ב' ודוק היטיב והא דקאמר הש"ס שם ו' ב' מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא ה"ק מה סיכה בכל מקום הוא כ"ש דלא נתנה בו שיעור ובכל מקום דכתיב סיכה היינו כל שהוא אף הכא נמי כל שהוא אף דכתיב גביה נתינה ואתי לגלויי סיכה אנתינה ור"י ס"ל איפכא דנתינה דהכא אתי לגלויי אסיכה דבעינן כזית. ועוד ראיה מהא דקתני התם אבל סיכה למימשח מלכים וכהנים ד"ה בכל שהוא ור"ל במצות משיחת המלכים וכ"ג לגדולתן כו"ע מודים דלא בעינן כזית וכמש"כ תוס' ד"ה מלכים וכהנים וכו' (ויש שם ט"ס וצ"ל כי היכי דלא מחייב ר"י בהדיוט וכו') ולמה לא נקט אבל סיכת איסורו לכו"ע בכל שהוא ועוד היכי הוה ס"ד דבסיכת מצוה בעינן כזית ואמאי לא ילפינן מסיכת עבירה דבכל שהוא (אף דיש לדחות דהא המשיחה נעשה ע"י אחרים והוי דומיא דנתינת עבירה דבעינן כזית) ועוד דאם נימא דסיכה לחוד ונתינה לחוד א"כ היכן מוזכר כרת בתורה על סיכת משהו הא לא כתיב רק ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו והיינו בכזית דוקא מכל הלין טעמי נראה כדעת רבינו. ועיין לקמן פ"ב מכלי המקדש הי"א מש"כ בזה. והנה מרן כתב ע"ז וז"ל והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה למימשח מלכים וכהנים ד"ה בכל שהוא היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לר"י על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אפי' על הסיכה עכ"ל כוונתו ברור דה"ק בכהנים ומלכים שלא נמשחו והוא מושחן כמצותן בהא סגי בכל שהוא אבל אם כבר נמשחו והוא מושחן בעבירה אז כשאחר מושחן פטור לר"י וכשהם עצמם סכין בעינן כזית והיינו ממש כדברינו וכדברי רבינו וראיתי להבאר שבע שהבין דה"ק דמיירי דמושחן באיסור ולכן במושחן בעבירה עד שלא נמשחו לכו"ע במשהו אבל אם מושחן לאחר שכבר נמשחו אז במלכים וכה"ג פטורים וכו' ומתוך כך הרבה להשיב עליו והתימה עליו איך נעלמו ממנו דברי התוס' במקומם ויצא לדון בדבר שאין לו שחר יעו"ש היטיב.

ע"ג המעיין. כ"ה שם בכריתות ה' ב' ובהוריות י"ב א' ובירושלמי שם ובשקלים פ"ו ה"א יעו"ש ובתוספתא פ"ד דסנהדרין יעו"ש.

בן מלך וכו'. כ"ה שם בהוריות י"ב א' ובכריתות שם ה' ב' ובתו"כ צו פרשת מילואים ובתוספתא פ"ד דסנהדרין. ובירושלמי שם בהוריות פ"ג ה"ב אי' וז"ל מלך בתחלה טעון משיחה מלך בן מלך אין טעון משיחה דכתיב ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין בנו טעון משיחה וכו' ואי' עוד שם וז"ל יהוא מפני יורם ולא כן כתיב קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין בנו טעון משיחה זה טעון משיחה ואין מלכי ישראל טעונין משיחה וכו' אלמא תרתי דרשות דרשינן מזה אמנם בשקלים פ"א ה"ו אי' וז"ל יהוא מפני יורם לא כן כתיב קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין מלכי ישראל טעונין משיחה עכ"ל וזה מסכים להש"ס שלנו דמזה לא ילפינן רק הא דאין מלכי ישראל טעונין משיחה ושם באותה הלכה גופה אי' מלך בן מלך אין טעון משיחה מ"ט קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין בנו טעון משיחה עכ"ל וע"כ צריך להגיה שם כמו דאיתא בהוריות דהירושלמי ס"ל דתרתי מילי ילפינן מזה וראיתי בהגהות הגר"א שהגיה שם שכצ"ל מלך בן מלך אין טעון משיחה אבל כה"ג בן כה"ג אפי' עד עשרה דורות וכו' ול"ג מ"ט קום משחהו וכו' ולפ"ז עולה הירושלמי בד בבד עם הש"ס שלנו.

מחלוקת מושחין וכו'. כ"ה בכל המקומות הנ"ל (ועיין בתו"כ שם וז"ל ומפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו ואת יואש מפני מחלוקתו של יהויקים היה גדול ממנו שתי שנים עכ"ל והוא ט"ס דמוכח וצ"ל כמו שהוא בכל המקומות הנ"ל) ובירושלמי בהוריות אי' שם וז"ל אין מושחין את המלכים אלא מפני המחלוקת מפני מה נמשח שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו יואש מפני עתליה יהוא מפני יורם ולא כן כתיב קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין בנו טעון משיחה זה טעון משיחה ואין מלכי ישראל טעונין משיחה יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ולא יאשיהו גנזו הדא אמרה באפלסמון נמשחו עכ"ל והנה הלשון אין מושחין את המלכים אלא מפני המחלוקת הלשון אינו מובן דהא מלך ראשון שפיר מושחין ממלכי בית דוד רק מלך בן מלך אין מושחין. אמנם בירושלמי שקלים איתא וז"ל אין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת מפני מה נמשח שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו יואש מפני עתליהו יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים יהוא מפני יורם לא כן כתיב קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין מלכי ישראל טעונין משיחה אלא יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ולא יאשיהו גנזוה הדא אמרה באפרסמון נמשח עכ"ל ופי' הקרבן עדה דה"ק לא תגרוס יהוא מפני יורם אלא ה"ג יהואחז מפני יהויקים אחיו ותמוה הוא דהא בקרא כתיב בהדיא דיהוא נמשח ואכתי תקשה על הקרא לכן נ"ל דחדא מגלה אאידך והכי עיקר הגי' אין מושחין מלך בן מלך אלא מפני מה נמשח שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו יואש מפני עתליהו יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים יהוא מפני יורם לא כן כתיב קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין בנו טעון משיחה זה הוא טעון משיחה ואין מלכי ישראל טעונין משיחה יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ולא יאשיהו גנזו הדא אמרה באפרסמון נמשחו כצ"ל וה"פ דמקשה שתי קושיות על הברייתא איך קאמרה דיהוא נמשח מפני המחלוקת הא אין מלכי ישראל טעונין משיחה ועוד מקשה האיך קאמר דיהואחז נמשח מפני המחלוקת הא אז לא היה שמן המשחה דכבר נגנז בימי יאשיה ומשני תירוץ חדא לתרויהו דנמשחו בשמן אפרסמון יהוא ויהואחז נמשחו בשמן אפרסמון הכי עיקר הגי' וכן ראיתי שהגר"א מחק בשקלים תיבת אלא (יהואחז) יעו"ש היטיב ודברי הקרבן העדה אינם נכונים. גם דברי הר"א תמוהים שכתב לפרש דהא דקאמר אצל יהוא לא כן כתיב קום משחהו וכו' ואין מלכי ישראל טעונין משיחה הוא לראיה דיהוא נמשח מפני המחלוקת דאל"כ הא מלכי ישראל אין טעונין משיחה יעו"ש היטיב ודבריו תמוהים דאכתי מאי ניחא דהדרא קושית הש"ס דידן לדוכתין וכי מפני המחלוקת נמעול בשמן המשחה אלא ודאי העיקר כמש"כ דכ"ה הגי' בירושלמי דהוריות בהדיא ודוק היטיב בזה (ויש לדחוק נמי הלשון אלא יהואחז וכו' והאי אלא הוא כמו וליטעמיך וה"ק אלא יהואחז מפני יהויקים ניחא והא נגנז שמן המשחה אלא ע"כ מוכרח אתה לומר בשמן אפרסמון נמשח וה"נ ניחא אצל יהוא והבן אבל א"צ לזה כי בהוריות ליתא לתיבת אלא וכ"ה עיקר. ויש לכאורה לעיין על רבינו למה אצל יהוא כתוב שנמשח בשמן אפרסמון ולא כתוב כן אצל יהואחז. אבל באמת היטיב אשר דבר כי אצל יהואחז הקושיא היא דהא מלך בן מלך הוא ואין טעון משיחה ולכן קאמר דמחמת יהויקים משחוהו ואילו הוי אז שמן המשחה היה שפיר נמשח משמן המשחה ולכן לא נפק"מ לדינא והביא זה רבינו להשמיענו דהיכא דיש כהאי גונא אף דאין שום מחלוקת רק דיש בכור דראוי למלוכה ורוצין להקים הצעיר לפי שהוא ממלא מקום אבותיו טעון משיחה וקמ"ל תלתא גווני מחלוקת חדא דומיא דשלמה דהיה אדוניהו גדול ממנו בשנים והיה מתנשא למלוך והיו לו שרים רבים העוזרים בידו ולכן היה טעון משיחה. וקמ"ל עוד ביואש אף דעתליה לא היה לה שום זכות במלוכה על פי דין מ"מ כיון שידה היתה תקיפה לעשות מלוכה היה יואש טעון משיחה. וקמ"ל עוד אם יש לאחר דין מלוכה על פי ד"ת דהיינו דהוא בכור אע"ג דלא היה מתנשא למלוך ולא היה נוהג במחלוקת מ"מ העומד למלך טעון משיחה בשמן המשחה ואף דיהואחז לא נמשח רק בשמן אפרסמון ה"ט משום דלא הי' אז שמן המשחה והנה מאי דהוה הוה ורבינו דינא קמ"ל לכשיבנה ביהמ"ק ב"ב ואז יהיה שמן המשחה אבל ביהוא אסור למושחו בשמן המשחה ואינו נמשח רק בשמן אפרסמון ודוק היטיב. שוב ראיתי כן להלח"מ בפ"א מהל' מלכים שכתב לתרץ כן יעו"ש היטיב. וראיתי להכ"מ שם שהקשה משאול איך נמשח ותירץ דכיון דהיה הראשון בערך כל ישראל שאני יעו"ש ותמהתי למה לא הביא דברי רש"י ותוס' שרמזתי בס"ק ט"ז והא כי כתיב כי זה הוא היינו בדוד אבל קודם דוד לא היה זה הדין כלל דעד שלא נבחר דוד כל ישראל היו ראויין למלוכה משא"כ לאחר שנבחר דוד נתנה לו המלוכה למורשת עולם ולזרעו אחריו ואז נפסלו כל ישראל מלהיות מלכים ולמשוח בשמן המשחה וזה פשוט ומבואר וא"צ פנים ועיין במכילתא בריש פרשת בא יעו"ש ועיין מגילה י"ג ב' וזבחים ק"ב א' יעו"ש היטיב והבן. ויש לעיין למה לא הביא רבינו דאין מושחין מלכים רק בקרן ולא בפך כדאי' בהוריות שם ובכריתות שם (ומגילה י"ד א') ולכאורה עדיף זה מהא דאין מושחין מלכים אלא ע"ג המעיין דהביאו רבינו אע"ג דלא הורה הנסיון בזה וכ"ש בקרן וכך דבתרי זימני הוה חזקה ואולי אפשר דרבינו ס"ל דהש"ס לא הביא זה לדין דהכי צריך לעשות רק דמביא דהיתה נבואה בזה אבל לא הקרן גרם ולא הפך גרם משא"כ במעיין כיון דכתיב בלשון ציווי והורדתם אותו אל גיחון אלמא דכן צריכים לעשות אמנם בירושלמי שם אי' וז"ל אין מושחין המלכים אלא מן הקרן שאול ויהוא נמשחו מן הפך היתה מלכותן מלכות עוברת דוד ושלמה נמשחו מן הקרן היתה מלכותן מלכות קיימת עכ"ל כ"ה בשקלים ובהוריות שם וכ"ה בתוספתא פ"ד דסנהדרין. ואולי יש לחלק בין הנושאים כי הנה המעיין מורה על שני אותו המלך שיאריך ימים ושנים אבל ענין הקרן מורה שיתקיים לו המלוכה לדורות עולם דהא יהוא האריך ימים הוא ובניו רק לא נתקיימה בידיהם המלוכה וס"ל לרבינו דהסימן על אריכת השנים דאותו מלך בעצמו שפיר עבדינן אבל הסימן דיתקיים המלוכה לו לדורות עולם שוב לא עבדינן כי כיון דכבר זכו בהם דוד ושלמה לדורותם עד העולם דלא יופסק מהם המלוכה עד העולם ומ"מ צ"ע בזה. ויש לעיין קצת אמאי לא משחו את יהוא על המעיין ואולי מפני כי הוצרך להחבא חדר בחדר מפני יראת יורם אבל בשאול יש לעיין אמאי לא משחו שמואל על המעין וכן בדוד כפי הנראה לא נמשח על המעין ואולי ג"כ מטעם זה מפני יראת שאול אבל אפ"ל כי דוד בעצמו חידש זאת ובימיו נתחדשה זאת ההלכה. ויש לעיין על הס"ד דאיך עלה על דעתו דיהוא נמשח בשמן המשחה הא השמן המשחה היה עומד בביהמ"ק תחת מלכי יהודה ומלכי ישראל היו בשומרון ואיך ומנין היה לו לאלישע שמן ויש לעיין היטיב בזה (ואולי ס"ד דעשו שמן המשחה מחדש בשביל למשחו ודינו כדין שמן המשחה ממש כיון דלצורך נעשה ולא היה ס"ל דלא נעשה שמן המשחה אחר זולת של משה אמנם לפי המסקנא שפיר לא עשו שמן המשחה אחר זולת שמן המשחה שעשה משה).

ודבר זה וכו'. עיין יומא י"ב ב' ושבועות ט"ו א' וסנהדרין י"ז ב' וממעטין מדכתיב אותם למעוטי לדורות. ועיין מל"מ שהקשה לפי מש"כ התוס' במנחות נ"ז ב' ד"ה ור' יאשיה וכו' דהסוגיא דשבועות אזלא אליבא דר' עקיבא דס"ל מדת לח נמשח בין מבפנים בין מבחוץ ומדת יבש חול היא ולא צריך אותם למעוטי לכן מוקי לה להאי מיעוטא דאותם דקאי לדורות וא"כ רבינו דפסק לקמן הלכה י"ט דלא כר"ע א"כ מנ"ל מיעוטא לדורות יעו"ש ועיין לקמן פ"ב מהל' מעשה הקרבנות ה"ט מה שתירץ המל"מ בעצמו בזה יעו"ש והיה נ"ל עוד לומר כי לרבינו הוקשה לו קושית תוס' בשבועות שם בד"ה מתיב וכו' וז"ל תימה ממשכן גופיה הו"ל למפרך שיהא צריך משיחה לדורות כמו שנמשח בימי משה כדכתיב קרא עכ"ל לכן נ"ל דרבינו ניחא ליה זה דהא כתיב וימשח אותו ויקדש אותו והאי אותו ע"כ למעוטי לדורות אתי אבל גבי כלים ס"ד דהאי מקשה דאתי למעוטי כלי יבש מבחוץ א"כ ליכא מיעוטא לדורות ותירץ לו התרצן דאפ"ה אתי למעוטי דורות אלמא דאתי למעוטי דורות אפי' למאן דס"ל דאתי למעוטי כלי יבש מבחוץ והיינו טעמא דאותם קאי על תיבת וימשחם ועל ויקדש והוה כאילו כתיב וימשחם אותם ויקדש אותם והנה הא דממעטינן כלי יבש שלא נתקדשו מבחוץ ממעטינן מדכתיב ויקדש אותם אמרינן כלי לח הוא דקדש בין בפנים בין בחוץ הא כלי יבש לא נתקדשו רק מבפנים והא דממעטין משיחה לדורות הוא מדסמיך אותם לוימשחם אמרינן אותם הוא דבמשיחה הא לדורות בשירות לבד (ועל דברי התוס' במנחות אתמה קצת דמש"כ דאתי כר"ע ועל יבש לא בעי מיעוטא דכלי יבש חול הוא והו"ל לתרוצי בפשיטות דאתי כר' יוסי דס"ל לקמן במנחות צ' א' דבין כלי לח ובין כלי יבש נתקדשו מבפנים ולא נתקדשו מבחוץ וע"כ אותם למעוטי דורות הוא דאתא). א"נ י"ל דדעת רבינו מדכתיב תרי מיעוטי בתרי כינוים וימשחם להורות דאותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ומהא דכתיב ויקדש אותם למעוטי כלי יבש מבחוץ ואף דלשון הש"ס בשבועות שם מדכתיב אותם י"ל דאשיגרת לישנא הוא והעיקר מדכתיב וימשחם והוי כאילו כתיב וימשח אותם וע"ע בספרי נשא פיסקא מ"ד דרבי ס"ל מדכתיב וימשח אותו ויקדש אותו למאי נפק"מ כתיב עוד וימשחם ויקדש אותם להורות שבמשיחה הראשונה נתקדשו לדורות יעו"ש היטיב. ועיין רש"י ע"ז נ"ב ב' ד"ה והקדשנום וכו' שכתב דהקדשנו על ידי משיחת שמן המשחה יעו"ש וצ"ע שהוא נגד הדין דהא לדורות לא בעי משיחה, וי"ל דהיה קשה ליה לישנא דוהקדשנום והוא ס"ל כר' יאשיה או כר' יונתן (וכקושית המל"מ) ולא מוקי אותם למעוטי דורות. אמנם לרבי דס"ל דהקדשנום היינו דהקדשנום אחרים תחתיהן אה"נ דלדורות לא בעי משיחה כלל. ורבי אזיל לשיטתיה דספרי שם. א"נ דס"ל כרבינו דמ"מ ממעטין לדורות והבן (שוב מצאתי בתשובות חתם סופר או"ח סי' ל"ז יעו"ש היטיב) וע"ע מ"ר נשא פי"ב יעו"ש ופרשת בא פט"ו יעו"ש.

של כסף וכו'. כ"ז מבואר לעיל פרק א' הלכה י"ח וי"ט יעו"ש היטיב.

מתקדשין במלאכתם וכו'. כנ"ל הלכה י"ב וכבר נתבאר שם.

מתיך אותם וכו'. הא דכתב דמתיך אותם יבואר לקמן בהלכה י"ד ומה שכתב דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם לכאורה לא משמע כן במנחות ק"א א' דקאמר שם טעמא דכלי שרת נטמאו אין פודין אותם משום דיש להם טהרה במקוה הו"ל כטהורים משמע הא נשברו ונפגמו הוה כבעל מום שנפדה ולכאורה אפ"ל דדינם כבע"מ עובר דלא נפדה כיון דיש להם תקנה בהיתוך אבל באמת הדין הוא דאפי' אין להם תקנה מ"מ אין להם פדיון ומוכח לה מהא דזבחים פ"ח א' סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה וגנזוה וכן הא דבגדי כהונה שבלו מפקיעין מהן פתילות כדאיתא לקמן פ"ח מהל' כלי המקדש ואין להם פדיון ואסור להשתמש בהם להדיוט כדאיתא לעיל הל' בית הבחירה פ"א ה"כ. וצ"ל הא דקאמר במנחות שם שנטמאו דאין פודין משום דיש להם טהרה במקוה מיירי בכלי שרת שעדיין לא נשתמש בהם אבל אם כבר שימשו בהן לגבוה בלא"ה אין להם פדיון ולפי"ז יצא לנו אם כלי שרת שהקדישן ועדיין לא נשתמש בהם לגבוה ונפגמו ונשברו באופן שפסולים הם לשרת בקדש אה"נ דשרי לפדות וכן מוכח קצת מהא דלעיל פ"א מבית הבחירה ה"כ יעו"ש ודו"ק היטיב אע"ג דיש לדחות מהתם מ"מ דינא הכי דכ"ז שלא נשתמשו בהן אין דין כלי שרת עליהם (ועי' בפ"ה מהל' מעילה הי"ד במל"מ שכ' דיש בהם ג"כ דין מעילה יעו"ש) ועי' תוס' קדושין נ"ד א' ד"ה בכתנות וכו' ולקמן פי"ח ה"ה ובמל"מ שם ועיין בשער המלך לקמן פ"ו מהל' איסורי מזבח הלכה ד' יעו"ש היטיב מש"כ בזה.

מתיכין אותם וכו'. אף דבזבחים שם וכן בתוספתא פ"ט דמנחות איתא אין מתיכין אותם ע"כ היינו דווקא כפירש"י התם להתיך סביבות הנקב אבל להתיך אותם מחדש ה"נ דשרי מכלי קדש דכיון דנתכו פנים חדשות בא לכאן והא דאיתא לקמן הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ד דכלים שנשתמשו בבית חוניו לא ישתמש בהן למקדש וצריכים גניזה וכן הא דאי' בע"ז נ"ב ב' דאותם כלים שמעל בהן אחז גנזום והכינו אחרים תחתיהן אולי מיירי שם בכלים שא"א בהתוך א"נ שם חמיר טפי ויש לעיין בזה.

או שנפגם וכו'. בש"ס שם בזבחים איתא וז"ל כלי קדש שנקבו אין מתיכין אותם וכו' נפגמו אין מתקנין אותן סכין שנפגם אין משחיזין את פגימתה ופירש"י וז"ל נפגמו פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר עכ"ל ומשמע דוקא בשאר כלים בעינן פגימה גדולה בענין שתיקון השחזתה ניכר אבל בסכין משמע אף בפגימה דקה נפסלה ולא מהני לה השחזה. אבל באמת לא משמע כן דהא איתא התם סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה הכהנים וגנזוה ופירש"י שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים ואי תימא כיון דנפגמה בפגימה דקה הרי היא פסולה ושוב אין משחיזין אותה תיפוק לי מכיון דנפגמה פעם הראשונה שוב לא מהני לה תיקון אלא ודאי דגם בסכין בעינן פגימה גדולה וכן מבואר מדברי מרן ז"ל שהעתיק דברי רש"י הנ"ל על ד"ה ונפגם יעו"ש ודוק. והנה רבינו בדין שלמעלה הלכה י"ד כתב כלי הקדש שנקבו או שנסדקו וכו' ולא כתב שנפגמו אולי כן היתה גירסתו בגמרא דבנפגמו א"צ שום תיקון כלי כלל דרק במזבח פוסל פגימה כמבואר הל' בית הבחירה פ"א הי"ד אבל בכלי שרת לא מצינו פגימה פוסלת ואדרבה יש ראיה דלא מיפסלא בפגימה מהא דאיתא בערכין י' ב' מכתשת של נחשת היתה במקדש ומימות משה היתה והיתה מפטמת את הבשמים נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה ולא היתה מפטמת כמו שהיתה נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה עכ"ל אלמא דבפגימה לא נפסלה והא דתקנוה משום מהיות טוב אל תיקרי רע ומשום הקריבהו לפחתך אבל אח"כ כשראו שאינה מפטמת נטלו תיקונה ונשארה בפגימתה ולפ"ז מיושב היטיב קושית התוס' בשבועות י"א א' ד"ה מ"מ קשיא וכו' דאיך תקנו המכתשת הא אין מועיל תיקון לכלי שרת יעו"ש אבל גירסתם היתה שם שניקבה ונשברה יעו"ש היטיב אבל יש לעיין דא"כ למה בסכין שנפגם פגם גדול למה אין מועיל לה השחזה כיון דאין פגימה פוסלת בכלי שרת ולכאורה יש ראיה מהא דחולין י"ח א' דחשיב שם שלשה דברים שפגימתן כחגירת צפורן ואמאי לא חשיב כלי שרת אבל י"ל דבכלי שרת לא פסלה בחגירת צפורן כדמשמע מהך דסכין מטרפת ודו"ק ועיין בירושלמי פ"ה דסוכה ה"ו שם איתא הגירסא דמכתשת נשברה יעו"ש ועיין במל"מ מש"כ דאם עושים מעין מלאכתם אה"נ דמתקנין אותם יעו"ש היטיב שהעיר בכמה דברים שהעירותי בהם יעו"ש היטיב ועיין לעיל פ"א מהל' בית הבחירה הי"ד.

והאולם וכו'. כבר נתבאר זה פ"ד מהל' בית הבחירה ה"ה יעו"ש.

הי' במקדש וכו'. עי' מנחות פ"ז א' וזבחים פ"ח א' יעו"ש היטיב ברש"י ובמנחות ח' ב' ברש"י ופסק כת"ק ולא כר"מ (וע"ע תוספתא דמנחות פ"י יעו"ש.

למנחות וחצי העשרון וכו'. מדכ' סתמא אלמא דמחוקות היו ולא גדושות יעו"ש במנחות שם פ"ז ב' צ' א' יעו"ש היטיב ולא ידעתי למה תמה המל"מ על רבינו שהשמיט דין זה ופשוט לדעתי כמו שכתבתי וק"ל.

של לח וכו'. שם פ"ז ב' ואמרינן שם פ"ח א' גמירי דשבע מדות של לח היו במקדש יעו"ש ולר' אלעזר ב"ר צדוק לא היה רק הין לבד ובו היו שנתות כ"ה דעת רש"י ולפ"ז צריך להגיה שם שכצ"ל ראב"צ אומר לא היו שם ז' מדות וכו' אמנם התוס' פ"ח א' ד"ה שבע וכו' כתב דראב"צ מודה דמלוג ולמטה היה שם רק דחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לא היה שם ולפ"ז שפיר כתב רש"י לא היה שם ארבעה מדות ור"ל ארבעה מדות אלו היינו הין ומחצה ושלישית הין ורביעית הין. אבל רש"י לשיטתו ע"כ לא אפ"ל כך וצ"ל כמש"כ.

הין וחצי הין וכו'. מדקחשיב מלמעלה למטה כר"מ שם וכסתם משנה וליכא למימר דס"ל דבירוצי מדות לא נתקדשו דהא ס"ל בסעיף י"ט דבירוצי מדת הלח נתקדשו ולכן צ"ל דס"ל כתירוץ דאביי שם וס"ל דלא יחסר ולא יותיר יעו"ש היטיב ובתוס' ד"ה ומ"ד וכו' ועיין מש"כ פ"ב מהל' מעשה הקרבנות ה"ט.

חצי ההין וכו'. כ"ה שם במשנה פ"ח א'.

למדידת שמן וכו'. כ"ה שם מסקנת הש"ס ע"ב שם. ועיי"ש פ"ט א' תוס' ד"ה חצי לוג וכו' שתמהו למה צריך לקדושי השמן יעו"ש ובצאן קדשים מש"כ בזה ולא ירדתי להבין דעת קדושים א"כ למה לא קשה להו למה נמשחו כל הכלים ולמה צריך לקדשינהו ברישא אלא ודאי דצריך לקדשינהו ברישא קודם שיבאו למצותן וה"נ במנורה ועוד וכי מותר להכניס חולין להיכל ולכן צריך לקדשינהו מעיקרא וצ"ע בזה ועיין תוס' מנחות פ' ב' ד"ה וכי וכו' ושם נסמן. ויש לעיין בזה.

ולמה היו שם וכו'. אע"ג דגמירי שבע מדות במקדש רק לפי דס"ל לר' שמעון שם דהין לא היה במקדש כיון דלא איצטריך ליה והיה שם לוג ומחצה שבה היה חולק את השמן למנחת כה"ג בבקר ובערב ות"ק ס"ל דלכה"ג היו יכולין למדוד בחצי לוג ור"ש ס"ל דא"כ גם לוג וחצי לוג ג"כ אינם צריכים דרביעית היה שם ואפשר לשער ברביעית אלא זה הכלל היה במקדש כלי שמשמש מדה זו אינה משמשת מדה אחרת ורבנן ס"ל דל"ד לחצי לוג דצריכה היתה למילי טובא וכמש"כ התוס' בד"ה אף לדבריכם וכו' יעו"ש היטיב. ויש לעיין על המשנה דשם פ"ח א' דאיתא שם חצי לוג מה היה משמש חצי לוג מים לסוטה וחצי לוג שמן לתודה ולמה לא חשיב שם דחצי לוג היה משמש ג"כ למנחת כה"ג וי"ל דאתיא כר"ש אבל על רבינו דלא חשיב זה לכאורה קשה דהוא ס"ל כת"ק וצ"ע. איתא בתוספתא פ"י דמנחות וז"ל ר"ש אומר לא היתה מדת שבעה במקדש הין שאין נותנין מדה אחת לשני פרים מדה אחד לשני אילים מה היה מביא תחתיהם לוג ומחצה עכ"ל ור"ל שלא תימא כי מדת ההין נצרכא למי שמביא שני פרים וצריכים להביא נסכים מדת הין ע"ז קאמר שלא היו נותנין מדה אחת לשני פרים וכו' ופשוט בעיני (ואף שממפרש לא משמע כן).

היה מודדין וכו'. ולא מפני מעשים וכו'. הנה על מאי דאיתא במשנה דנתקדשו החצי לוג משום חצי לוג מים לסוטה וחצי לוג שמן לתודה ורביעית משום רביעית מים למצורע ורביעית שמן לנזיר פריך הש"ס אי מצורע חוץ הוא ואי נזיר לחם נזיר בשחיטת איל הוא דקדיש. חצי לוג למה נמשח אי סוטה חולין הוא דצריכי לקדושי ופי' והא כבר קדושים הם בכיור וכן פי' שם בתוס' אי לחמי תודה בשחיטת תודה הוא דקדשי ותירץ הש"ס דהקדוש דחצי לוג היה משום שמן דמנורה ורביעית נתקדש משום חביתי כה"ג יעו"ש וכמש"כ רבינו בכאן. וכתב רבינו בפי' המשניות וז"ל ומן הראוי שתדע שאלו השתי מדות ר"ל רביעית וחצי לוג לא היו כלי שרת ונמשחו בשמן המשחה מפני מי מצורע ומי סוטה מפני שאלו הדברים אינן מן העבודה יעו"ש היטיב וצ"ע דכלל שניהם בחד טעמא והא אדרבה הטעם בסוטה מפני שהמים כבר קדושים הם וי"ל דהוא מפרש כפשוטו אי סוטה הא חולין הוא וכי צריך לקדושי וכפירש"י א"נ י"ל דקשיא ליה קושיית התוס' שהקשו שם וז"ל וא"ת והא פרישית בפ"ק דאחר שנתקדשו בכלי שרת לא משימין לה בכלי חול משום דמגניא מילתא וי"ל דהני מילי בדבר הקרב למזבח עכ"ל אלמא דאי הוה קרב למזבח הוה אתי שפיר ואל זה כיוון רבינו במש"כ כיון דאינם מן העבודה. וק"ל.

נמשחו מבפנים וכו'. כ"ז מבואר שם במנחות ל' א' יעו"ש היטיב וכת"ק והנה בהא דבירוצי מדות הלח קודש ובירוצי מדות היבש חול כו"ע מודו בה כדאיתא התם ולא פליגי רק בענין קדושות הכלים ופסק כת"ק ועיי"ש פ"ח א'.