בש"א יום טבוח וכו'. כתב הר"ב, אצטריך דלא תימא דבהא מודו בית שמאי, ש"ס (דף יז:). וצ"ל דהואיל ומחלוקת זה תלוי במחלוקת הראשון של ב"ש וב"ה, שעדיין לא היו יודעים איך נקבעה הלכה, עד שאח"כ בא בבא בן בוטא כדאיתא בירושלמי (ה"ג, דף י"ב.), משום הכי חש התנא לאשמועינן טעמא דב"ש:

מתלבש בכליו. לפי פי' התוספות (יז. ד"ה אין כהן) על פי הירושלמי (ה"ד יב:) פירושו הוא, שלא היה עובד באותו יום כשאר הימים, כדי שלא יצטרך ללבוש השמונה בגדים. הכי מפורש בתוספות ופשוט הוא, אף כי התי"ט קיצר בלשונו, דהא כ"ע ידעי דכ"ג עובד בשמונה בגדים ומבלעדם העבודה פסולה בו:

ומותרין וכו'. קתני לשון רבים, משום דקאי נמי איום טבוח דב"ש הנדחה מאסרו חג מלבד יום טבוח הנדחה משבת שהוא י"ט לכ"ע, זה הוא מ"ש התי"ט, ושלא לצורך הגיה המגיה בדבריו (אבל שנים) במקום ב"ש:

נוטלין לידים לחולין ולמעשר. אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו, שנאם כסדר מעלתם לרמוז דמעלין בקדש, ומן התרומה אין להוכיח דלחומרא דאפילו בנגיעה ואי בעית אימא באכילה דפירי בעי נטילה, משא"כ בחולין ומעשר קתני לה, ומשום הכי אתי שפיר לשנותה בסוף:

בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. כתב הרב, דחסר מעלה אחת, וה"ק בגדי פרושין מדרס לאוכלי מעשר, ובגדי אוכלי מעשר מדרס לתרומה, ע"כ. ובש"ס (דף יט:) תרי אוקמתות איכא בהא, וחדא מינייהו לא חסרי למתניתין, ואידך סבר דממש צריך לשנות הכי בפירוש, ה"ט דלא אמרינן בש"ס חסורי מחסרא והכי קתני, אלא אמרינן רב אחא בר אדא מתני ליה בסיפא חמש מעלות ומוקי לה וכו', דמלשון זה משמע דכך היתה גירסתו: