שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת וכו' וכן המשיח. ומדהשוה בזה דין הוא שיהיה שוה וכו', כן פי' הר"ב ורש"י ז"ל (ז. ד"ה נתכפר לו עם הצבור). ובש"ס (שם) מנא הני מילי שנא' וכו', פי' מנא הני מילי שהואיל והושוה לזה ישוה לדבר אחר, דהטעם הזה אינו אלא סברא בעלמא, ודילמא דון מינא ואוקי באתרה, וכמו שמצינו שאינו מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים כמו כן נאמר דבענין זה אינו מתכפר עם הצבור והכי מבואר בש"ס, ולפי פירוש זה אין אנו צריכים לדחוק לשון המשנה משום מנא הני מילי דש"ס, כמו שדחקו התי"ט ע"ש, כי טעמא דמתניתין הוא להסביר טעמא דקרא בסברא, אבל המקרא עצמו לא ידענו, ולכן הוצרכה הש"ס לומר מנא הני מילי:

וכן המשיח. אסיפא נמי קאי, וכן במשנה ג':

אין חייבין אלא וכו' ולא בע"ז אין חייבין אלא וכו'. התי"ט רצה לדקדק אמאי אצטריך האי אין חייבין השני, ואחר שדקדק בו דחה אותו מהש"ס ומדקדק הדקדוק שעשה הוא ז"ל ממקום אחר. ואני רואה עוד דקדוק אחר, שבדין זה דקתני בלשון אלא לא הזכיר ב"ד, ובדינים דקתני בלשון עד דהיינו במשנה ב' ובסיפא דהאי מתניתין הזכיר ב"ד, הרי ששינה התנא בלשונו בין באמרו אין חייבין, בין במה שלא הזכיר ב"ד בענין זה, להיות שבלשון עיקר הדין הוא משונה דבזה שייך לומר לשון אלא, משא"כ באחריני דעיקר הדין נזכר בלשון עד וכו'.

ואעפ"כ עדיין צריכין אנו למודעי מאי נ"מ משינוי זה, דלכאורה נראה דאף כי הדין הוא בלשון אלא, אין לשון ב"ד החסר ולא לשון אין חייבין היתר מעלה או מוריד לו, אבל לפי גירסת נוסח המשנה דירושלמי יצאנו מכל הספקות האלה, והוא דבמשנה ב' דווקא שהוא תחילת הענין מזכיר ב"ד, וקאמר הדין בלשון עד ולא בלשון אלא כגרסתנו, אבל במשנה ג' בין ברישא בין בסיפא אינו מזכיר ב"ד, כי באמת אמשנה ב' סמיך, וגם לא נמצא שם לא ברישא ולא בסיפא דהאי מתניתין ג' אין חייבין אחר ולא בע"ז, וגם שני הדינים דרישא וסיפא הם בסגנון אחד בלשון אלא, דקתני סיפא בלשון זה אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו':

שהמלך לא דן ולא דנין אותו. ירושלמי (ה"ו י:) כיני מתניתא לא מעיד ולא מעידין אותו, ע"כ. ש"מ דלא גרסינן במתניתין לא מעיד ולא מעידין אותו:

לא מעיד ולא מעידין אותו. הנה תורף דברי התי"ט בענין זה הוא שאמר, דבעדות נפשות הוא דמלכי בית דוד דווקא מעידין ולא מלכי ישראל, אבל בעדות אחר אף הם אינם מעידים, וכתב בסוף דבריו ז"ל וס"ל לר"ע דכיון דאין הנשיא בכלל עדות הלכך לא שייך בהו שמיעת הקול אפילו בעדות שיכולין להעיד, ע"כ. מדבריו אלו משמע שבעדות שיכול המלך להעיד שהוא עדות נפשות, משונה מהדיוט שהוא פטור משבועת העדות, משא"כ בהדיוט שחייב. וכתב עוד ז"ל והשתא אתי שפיר דהר"ב והרמב"ם פסקו דלא כר"ע ואע"ג דטעמא קאמר, משום דהאי טעמא לא מכרעא כלל למעוטי מלך משמיעת קול היכא דשייך גביה, ע"כ. וממ"ש לעיל בשמו, העדות דשייך גבי מלך הוא דווקא עדות נפשות, ולפי דבריו אלו משמע דמדפסקו דלא כר"ע, מלכי בית דוד שמעידים על עדות נפשות חייבין על שבועת העדות, ותימא דבפי' תנן בשבועות (פ"ד מ"ח) דאין חייבין על שבועות העדות אלא על עדות ממון. ודבר זה הוא מוסכם בש"ס ובפוסקים.

והנה צריכים אנו לראות מהיכן למדו לפסוק דלא כר"י ודלא כר"ע, ולפי מה שכתב הר"ב ואין הלכה וכו' כדמוכח לקמן במתניתין. נראה דממאי דתנן במשנה ז' על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורין והיחיד והנשיא והמשיח חייבין אלא שאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר"ש. למדו, דמדלא פי' התנא הנשיא שלא יהיה חייב בשמיעת הקול דברי ר"ע, ש"מ דרצה לסתום דלא כותיה. אבל כשנדקדק היטב אין זה ראיה כלל. אלא הענין הוא כמו שפירש רש"י ז"ל (דף ט.) אלא שאין כ"ג וכו' מפרש בש"ס וה"ה דקא אמר ר"ש אלא שאין הנשיא חייב על שמיעת הקול דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו, אלא לא אצטריך ליה למיתנא דהא תנא ליה לעיל ר"ע, עכ"ל. ולפי זה אין לנו שום ראיה לפסוק דלא כר"ע, דאין זה מחלוקת ואח"כ סתם, אלא בשני המשניות יש מחלוקת בזה, אלא דלא חש התנא להזכירו בפירוש הואיל וכבר שמעינן ליה לר"ע דאמר כן במשנה ה'. והא דאמר על שמיעת הקול וכו' היחיד והנשיא והמשיח חייבין, אינו רוצה לומר שכל אחד מאלו חייבין בשלשה (אל ה') [אלה], אלא בין כלם חייבין, וכלומר יש מהם שחייב בכל השלשה כגון היחיד והמשיח, ויש מהם שאינו חייב אלא בשנים כגון הנשיא שפטור משמיעת קול, והא דסתם התנא דבורו וקתני נשיא דומה ליחיד המראה לכאורה דדומה לו ממש אעפ"י שאין האמת כן, הוא להורות טעמא דנשיא פטור משמיעת קול דהוא משום דאינו ראוי להעיד, דדומה ממש ליחיד שכשהוא פסול להעיד פטור משמיעת קול, ולפי זה היחיד והנשיא הם דומים ממש שחייבים בשמיעת קול, וכמו שהיחיד אינו חייב אלא בראוי להעיד כן הנשיא אינו חייב אלא בראוי להעיד, ואין זה אלא כשנצטרע דנדחה מנשיאותו כמבואר בש"ס (שם) לאפוקי דאינו מן הטעם דר"י הגלילי דהוא משום שאינו בא לידי עניות, דמהאי טעמא אף כשנצטרע דראוי להעיד היה פטור מטעם זה, דאע"ג דנדחה מנשיאותו גזא דידיה הוא, ולר"י הגלילי עדיין פטור משלשה אלה כמבואר הכל בש"ס, ומהאי טעמא ממש לא פירש התנא בר"ש דאין הנשיא חייב בשמיעת קול אע"ג דהכי ס"ל כמבואר בש"ס מהטעם עצמו דר"ע, דאם היה קתני לי' בר"ש בפירוש היה נראה שהוא חולק עליו בזה, ואיננו אלא כמו שכתבתי שבהא מודה לר"ש, ולכן הזכיר בדברי ר"ש הענין שחולק עמו לבד ותו לא. ועל דרך זה אנו מוכרחים לפרש הברייתא דש"ס בדברי ר"ש עצמו דגרסינן התם (שם) תניא ר"ש היה נותן כלל כל שהיחיד באשם תלוי, הנשיא כיוצא בו, משיח וב"ד פטורין. וכל שהוא באשם ודאי, נשיא ומשיח כיוצא בהן, וב"ד פטורין. שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, ב"ד פטורין, נשיא ומשיח חייבין, אלא שאין הנשיא חייב בשמיעת קול ולא משיח בטומאת מקדש וקדשיו. כל שהוא בעולה ויורד, נשיא כיוצא בו, משיח וב"ד פטורים. הא גופא קשיא, אמרת שאין משיח חייב בטומאת מקדש וקדשיו, בטומאת מקדש וקדשיו הוא דפטור אבל בשמיעת הקול ובטוי שפתים חייב, אימא סיפא כל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו משיח וב"ד פטורין, מה ב"ד פטורין מכולהון אף משיח פטור מכולהון, קשיין אהדדי. אמר רב הונא בריה דרב יהושע, לא קשיא כאן בדלות כאן בדלי דלות, ור"ש סבר לה כר"ע בחדא ופליג עלה בחדא, סבר לה כר"ע בדלי דלות דפטור, ופליג עליה בדלות, ע"כ. והברייתא מפורשת מעצמה לפי פשוטה, אבל במה שהקשו בגמרא הא גופא קשיא על המשיח, יש להקשות דאמאי לא הקשו נמי על הנשיא, דברישא קאמר דאיני חייב על שמיעת קול, והדר אמר כל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו. אבל לפי מ"ש בפי' המשנה אתי שפיר, דבאמת כך הוא דכל שהוא בעולה ויורד ובכללו יש אף השמיעת קול, הנשיא הוא חייב, ובאיזה זמן היחיד חייב על שמיעת קול עולה ויורד בזמן שהוא ראוי להעיד, וכן הוא הנשיא. והא דאמר ברישא דאין הנשיא חייב על שמיעת קול הוא בזמן שאינו ראוי להעיד, והוא בהיותו נשיא ממש שלא מעיד ולא מעידין אותו כמו שאמרנו. וכדי לגלות לנו דמאי דאמר ברישא דהנשיא פטור משמיעת קול אינו מטעם דר"י הגלילי דהוא משום שאינו בא לידי עניות, אלא מן הטעם דר"ע דלא מעיד ולא מעידין אותו, חזר לומר בסיפא כל שהוא בעולה ויורד הנשיא כיוצא בו, לומר שאף הוא בכלל עליה וירידה אע"ג דלא שכיחי ביה ירידה כמו שאמרנו, וטעמא דפטור משמיעת קול הוא משום שאינו מעיד, ונפקא מינה לכשנצטרע כמ"ש. ולפי זה אתי שפיר דכוליה סיפא דברייתא רבותא קמ"לן, והוא דכל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו קמ"לן הא דאמרן, ומשיח וב"ד פטורין קמ"לן מאי דאמר בש"ס (שם:) דפליג במשיח עם ר"ע בחדא, והוא דלר"ע מדאינו יכול להביא בדלי דלות משום מעוטא דזה אינו מביא אפילו בדלות ועשירות, ולר"ש דלי דלות דמעטיה קרא אינו מביא אבל בעשירות ודלות כגון שהקדיש או הפקיר כל נכסיו וקודם שהעשירו אותו אחיו נתחייב באחת מאלה מביא. הרי מבואר איך הש"ס מסכמת למ"ש במשנה, מזה הטעם עצמו דהקשו הא גופא קשיא אסיפא דסיפא דקתני ב"ד ומשיח פטורין, באמרה דודאי דמי לאהדדי דכמו דב"ד פטור מכולהו כמו כן צריך להיות המשיח, משום דכללם כלם בכלל אחד באמרו כל שהוא בעולה ויורד ולא פירטן אחת אחת כמו ברישא וכמו שהם מפורטים במתניתין, ולא הקשו כמו כן מהאי טעמא אנשיא, משום דבאמת כך הוא דכל שהוא בעולה ויורד ואפילו בשמיעת קול הנשיא כיוצא בו וכמ"ש. ואע"ג דיש לישב בענין אחר, והוא דבשלמא נשיא אע"ג דיהיה פטור ממש משמיעת קול, אתי שפיר לומר ונשיא כיוצא בו משום השנים אחרים שחייב, אבל בפטורא דמשיח דאינו פטור אלא מאחד לפי הס"ד והוא אטומאת מקדש וקדשיו, אינו מן הראוי לומר עליו פטור סתם משום אותו האחד, הואיל ואיכא שנים מהם דחייב, והואיל ואמר כן ש"מ דאכולהו קאי, ומשום הכי מקשה שפיר הא גופא קשיא דווקא אסיפא דסיפא, מ"מ מ"ש נלע"ד שהוא עיקר:

וע"י זה נלע"ד שיתורצו כל הקשיות שהקשו הראב"ד והתי"ט והאחרונים על הרמב"ם, והוא באמרנו שבחבורו חזר בו מפירושו, ופסק כר"ע בשמיעת קול, דהלכתא כותיה לגבי ר"י הגלילי, וכ"ש דסתם משנה ג' וכן ר"ש כותיה ס"ל כמ"ש לעיל, ובנשיא שנצטרע כבר פסק בפ' ט"ו מה' שגגות דעבר מנשיאותו והרי הוא כהדיוט, ובהיותו כהדיוט ודטעמא דפטור משמיעת קול הוא משום דאינו מעיד כר"ע, באותו זמן יתחייב דהא אז מעיד, ומשום הכי שפיר פסק בפ"י דה' שגגות דהמלך מביא קרבנו על שבועת העדות, והוא בזמן שיוכל להעיד דהיינו אחר שנצטרע, דמלך אקרי לגבי גזא דידיה וא"א לו להיות עני, ולר' יוסי דלתא טעמא דפיטורו משמיעת קול בעליה וירידה, הוא דפטור אפילו באותו זמן שעבר מנשיאותו משום דעדיין טעמו קיים, אבל לר"ע דתלה אותו בכשר להעיד אז דבטל הסיבה הרי הוא ראוי להעיד, ולכן הוא חייב על שמיעת קול, וכותיה פסק הרמב"ם. ומה שפסק בכמה דוכתי דאין המלך מעיד, הוא בהיותו מלך ממש. ובטומאת מקדש וקדשיו דמשיח, פסק דלא כר"ש משום דת"ק פליג עליו, ובזה יוסרו מעליו כל תלונות בני ישראל, כי משה אמת ותורתו אמת:

היחיד. שכיח שיחטא יותר מכלם, משום הכי הקדימו, ואגבו סדרם התנא מספיה לרישיה דקרא, ושנא ב"ד בסוף, מפני שהם מרובים. ועוד דמפני זה לא שכיחי שיטעו בהוראה: