מסאה בלח שהן כורים ביבש. כי סאת הלח עודפת על סאת היבש שליש, שהוא שיעור גודש סאת היבש, כן כתב הקליר בפיוט דשקלים (וסאת יבש חסרה שליש בלח. יוצרות ד"ה אז ראית). ועיין מ"ש בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ששם הארכתי:

רחת של גרוסות וכו'. אי לאו דמסתפינא הייתי אומר כי הרחת של גרוסות יש לה בית קבול ושל גתות אין לה, ושל אוצרות יש לה ושל גרנות אין לה, ומשום הכי לא כללם שנים שנים, ונתן טעם בזה הכלל למה, יש מהם שיש להם וטהורים, ויש שאין להם וטמאים, והוא שאותם שיש להם כיון שאינם עשוים אלא לכנוס ולא לקבל בתוכם כאילו אין להם דמו, ואותם שאין להם כיון שמ"מ הם עשויים לקבל וצורת כלי עליהם, טמאים מדברי סופרים כארובות של נחתומים דלעיל:

המרכוף. לשון הערוך (אות המ"ם) אמרו שמצאו בתלמוד כלים בארץ רווחה, ומצאו בו פי' זה הדיבור, סוסיא דבר גניתא, עכ"ל. ונראה לפי פי' הר"ב, דגניתא הוא כמו גנותא, כי הויו והיוד מאותיות יהו המתחלפות, ולפי שהלצנים הם אותם שמגנים ונותנים דופי לכל אדם נקרא הלצנות גנותא, ועוד שהוא מגונה. ומרכוף יהיה פירושו בשני תיבות דומה למרקוליס (עי' סנהדרין פ"ז מ"ו וברע"ב שם) חילוף כוף, ר"ל להיות כפוף לפני ה'. עוד שם (בערוך) ויש מפרשים, שזה מרכוף הוא כלי מארז שעושין לזמר, ויש ששונין המרכוב טהור, ומפרש העץ שבכינור שכורכין עליו החוט ומרכיבין אותו עליו, עכ"ל: