בד"א בקדשי מזבח. ר"ל קדושת הגוף, אבל בקדשי בדק הבית. שקדושתם קדושת דמים, כגון הקדיש תרנגולת או חמור. דאין גופם ראוי לבדק הבית, אף היוצא מהם ראוי לדמים ומשום הכי מועלים בהם. וכיון דטעמא הוא מפני שהיוצא מהם ראוי' למה שהקדישם, אם כן אף כשהקדישם קדושת דמים למזבח היוצא מהם ראוי לדמים למזבח, אבל כשקדש אותם קדושת הגוף למזבח שאין גוף היוצא מהם ראוי ליקרב על גבי המזבח, אין מועלין בו, דכיון שהקדיש גופם ליקרב על המזבח ודאי לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי ליקרב עליו וזהו היוצא מהם, כן משמע בתוספות דמעילה דף י"ג, ובזה החסרון מובן. וסתם התנא דבריו, לרמוז דסתם קדשי מזבח דקתני במתניתין ר"ל קדושים קדושת הגוף:

תרנגולת נקט לבצים, וחמור לחלב, ונקט שנים אלו שאינם ראויים למזבח, לרמוז דמה שאינו ראוי למזבח יקדיש לבדק הבית, מכלל דהראוי למזבח יותר טוב הוא שיקדישנו למזבח משיקדישנו לבדק הבית, וטעם הדומה לזה כתב רש"י בתמורה דף ל"ב ע"א. והקדים תרנגולת לחמור, לרמוז דיותר טוב שיקדיש דבר טהור ואפילו מועט, מדבר טמא מרובה. ונקט חמור ולא בהמה טמאה סתם, לרמוז דכשבא להקדיש דבר טמא דיקדים החמור שיש במינו צד קדושה והוא דין פטר חמור, כן נראה. וה"ט דנקט חמור דהוא לשון זכר ע"ש הכתוב (שמות לד, כ) ופטר חמור. אע"ג דבנקבה אייירי מדקתני חלבה:

שובך מלא יונים. ראוי למזבח לאישים, ואילן מלא פירות. לנסוך, וכדי שלא נאמר דבפירות שאינם ראויים למזבח איירי דומיא דזבל, הניח בבא זו של שובך באחרונה להפסיק ביניהם, וכל עוד שלא הזכיר כולי גווני דכללא לא רצה לשנות שני דברים של צד אחד, כדי שלא נטעה לומר שהוא צד השני שבכלל, ומשום הכי לא שנה השובך והאילן שניהם כאחד בראשונה, ובזה נחה הרגשת התי"ט על הסדר שהניחה בצ"ע:

שדה מלאה עשבים. משום כשנתמלא אח"כ נקט ליה, דהוי חדוש גדול דאין מועלין בעשבין, אע"ג דגדלו כלם בקרקע של הקדש, משא"כ באילן שנתמלא פירות שיונק מן הקרקע והוי זה וזה גורם, ומשום הכי לא סמכוה לאשפה אלא שנאה בסוף סמוך לאבל אם הקדיש וכו' דבשבילה נשנית, ואשפה מלא זבל נשנית, לאשמועינן דאע"ג דהוא דבר מאוס אין בו משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א, ח), משום דקדוש הוא לדמים, ובזה נתיישב כל סדר לישנא דמתניתין: