והבכורים. לא נהיגי אלא בשבעת המינים, משום הכי לא הקדימם לתרומה. ועוד דבתרומה כתיבא הראיה, אבל קשה דה"ל להקדימם לחלה דאינה נוהגת אלא בחמשת המינים. וי"ל דסמך חלה לתרומה משום דאף היא נקראת תרומה דכתיב (במדבר טו, כ) ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה. ואע"ג דבכורים נמי מקרו תרומה (עי' מכות יז.), מ"מ אין שם זה מפורש בהם כבחלה:

סאה תרומה שנפלה למאה. פי' המשנה זו לע"ד להמלט מכמה קושיות כך הוא, סאה תרומה שנפלה למאה, והיא עולה וצריך להרימה כדתנן בריש פרקין, ומכיון דקיל"ן כחכמים דפליגי אר"א דמשנה ב' פ"ה דתרומות דאמר שסאה שנפלה היא סאה שעלתה, נמצא שאחרי שהרימה נשאר קצתה בחולין ההם, ואח"כ נפלו שם שלשה קבין ערלה או שלשה קבין כלאי הכרם, זו היא שהתרומה מעלה את הערלה, שאין במאה אלו שנשארו אחרי שהרים הסאה דתרומה שנפלה בהם אלא צ"ט סאין שלמין של חולין, והסאה האחרת היא כלה או קצתה של תרומה ומשלמת המאה סאין, ומבטלין הערלה או הכלאים. והיינו דאמרינן בירושלמי (ה"ב יב:) א"ר אלעזר לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ"ט. וכזה פי' הרמב"ם הירושלמי הדומה לזה אשר אכתוב במשנה דלקמן:

שנפלה למאה. כתב התי"ט דלפי מ"ש הר"ב דלר' אליעזר דנפלה בצ"ט וחצי, צ"ל דהואיל והם יותר מצ"ט, נקט התנא מאה כדי לקצר, ע"כ. וה"ט נמי דלא הזכיר כלאי הכרם ברישא וכן בסיפא, ובמשל הזכירו. כלל העולה שבכל מקום שא"א לטעות מקצר התנא לשונו כל מה שיכול אם לא מטעם כמוס:

והערלה את התרומה. הוא בדמיון כיוצא בזה, שכבר נתבטל הערלה בחולין, לאפוקי בלי תערובת חולין שאין הערלה מעלה התרומה או איפכא, והכי אמרינן בירושלמי (ה"ב יב.) א"ר קריוס לא שהתרומה מעלה את הערלה, אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ונראה דטעות סופר הוא וצ"ל להעלות את הערלה, וכן העתיק בעל מגדל עוז בפ' י"ו מה' מאכלות אסורות. ושם (הי"ח) נתן הרמב"ם דמיון לענין זה בחשבון גדול ושלם, ואם התרומה דקילא אינה מעלה את הערלה אלא בצירוף החולין, כ"ש שאין הערלה החמורה מעלה את התרומה אלא בצירוף החולין, ופשוט הוא, אלא שהרמב"ם רצה לומר שהתרומה אף כי לא נתבטלה מסייעת להעלות הערלה ושם הביא דמיונה. ולא נהירא דאי טעמא הוי כמ"ש בעל לחם משנה משום דתרומה מותרת לכהנים משא"כ הערלה שאסורה לכל, א"כ למה בעי צירוף חולין אפילו לבדה תעלה הערלה להתירה לכהנים התרומה, ואם לה אין כח לבדה מה מועיל צירוף חולין כשנדמעה בו, אלא אף כי המדומע קיל סוף סוף אסור לזרים כתרומה עצמה ואפילו לכהנים אפשר שיאסר בהנאה בהיותו טמא, כדתנן בריש פ"ה דתרומות שמא יבא לידי תקלה. ועוד אי לא קפיד תנא אלא שלא תהיה התרומה לבדה אבל בצירוף החולין אפילו נדמעה מעלה, למה לו לתנא להאריך בלשונו להביא דמיון התרומה המעלה את הערלה באמרו כיצד סאה תרומה וכו', ליתני כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים מדומע זו היא שהתרומה מעלה את הערלה. ועוד דוחק הוא לאוקמי מתניתין בתרי אוקמתי, ולפרש זו היא שהתרומה מעלה את הערלה בשלא נתבטלה, והערלה את התרומה כשנתבטלה דווקא. ולפיכך נראה כמו שפרשתי דשניהם בשנתבטלו איירי, וזו דקאמר, ר"ל בדרך זו דווקא המפורש במתניתין שנתבטלו מתחילה, הוא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, אבל כשלא נתבטלו מתחילה וכ"ש בלי צירוף חולין כלל אינם מבטלים זה את זה. ואפשר עוד לפרש בבא זו דוהערלה את התרומה על פי דרכנו בלי דמיון אחר אלא שהערלה הזאת שנתערבה תעלה אותה התרומה עצמה, והוא כשיתערב בתערובת הזה עוד תרומה אחרת והגביה, ונפלה אחרת והגביה, ונפלה אחרת, דכשתרבה התרומה על החולין נדמע כל התערובת כדתנן בפ"ה דתרומות משנה ז', וקמל"ן דבעינן שיתרבה אף על הערלה הזו שבתערובת הזה, אבל בלאו הכי מעלה התרומה ושרי:

והערלה את הערלה. מ"ש הר"ב שאחד משני ערלות אלו הוא נטע רבעי, וקא מפרש כלה מתניתין על דרך זה, עד שכתב בפירוש בסוף דבריו וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי. אינו נראה כלל דהא על כרחין לא בעינן מאתים לבטל אלא לערלה משום דכפל איסורה דאסורה בהנאה, כמ"ש הוא עצמו בריש פרקין והיא גמרא ערוכה אבל נטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא דינו כמ"ש, ואפילו באלף לא בטיל הואיל ויש לו היתר וכמו שפסק הרמב"ם בפ' ט"ו מה' מאכלות אסורות, וכשאין לו היתר בטל כשאר איסורין המותרין בהנאה, וגם בעל לחם משנה לא נחה דעתיה בפירוש זה של הר"ב אלא בפירוש הרמב"ם דהוי לדידיה ערלה דווקא, שערלה שנתבטלה מבטלת ערלה אחרת:

כיצד סאה ערלה וכו'. איני צריך להאריך בפירוש בבא זו כי כבר פירשה הרמב"ם על אמיתותה וכמ"ש התי"ט. ובדקדוק תנן הכא סאה ועוד, משום דהערלה אינה צריכה להרים כדתנן בריש פרקין מאחר שנתבטלה, ולפיכך בהיותה כלה תוך התערובת היא מבטלת ועוד זה היתר על הסאה וכמ"ש הרמב"ם, דמבלעדה לא היה שם מאתים שלמים כנגד הסאה ועוד, אלא קצ"ט שלמים. וזה הוא מאי דאמרינן בירושלמי (ה"ב יב:) א"ר אלעזר לית כאן לתוך מאתים, אלא לתוך קצ"ט. כן פירשו הרמב"ם בפירוש, והוא דומה ממש למה שפרשתי במשנה דלעיל במימרא הדומה לזו, ולפי דרכי ניחא דשני המימרות מתפרשים בפירוש אחד:

אין בו לעלות במאה ואחד. בנוסחאות אחרות גרסינן נמי הכא באחד ומאה:

אסור. דלא מקרי זה וזה גורם אלא א"כ א"א לאחד לפעול מבלעדי סייוע השני, אבל הכא בכל אחד היה בו כדי לחמץ, ועיין מ"ש הר"ב בפי' משנה תשיעית:

או שני מינין משם אחד אינן מצטרפין. ומשלשה אתיא במכ"ש, משום הכי לא הוצרך להזכירו כמו ברישא:

רבי אליעזר אומר אחר האחרון. הנשאר בעיסה, אני בא. ש"מ דכשקדם וסלק את האיסור איירינן כמ"ש הר"ב. וה"ט דלא קתני אחר האחרון הנופל, דלא קפיד אלא על הנשאר שיהיה ההיתר אחרון ולא אנופל. וה"ט דרבנן דלא אמרו בין ראשון בין אחרון דומיא דר"א, אלא שינוי לשונם באמור בתחילה ובסוף, משום דאנהו בנפילה קמיירו. ובהכי מתפרש שפיר לישנא דמתניתין על פי הדין:

חתיכה וכו'. לפי פי' הרמב"ם נשנה הכא אגב פלוגתא דדמי לשאר המחלוקות דפרקין, אע"ג דאין טעם מחלוקת זה כאחריני: