אמר ר' צדוק מעשה וכו'. בש"ס (דף עה.) הקשו דהוי מעשה לסתור, ומשני חסורי מחסרא וכו', כמ"ש הר"ב. מכאן מוכח דכל היכא דתנן אמר ר"פ, אינו כמשיב אדברי ת"ק, כגון הכא דלא תנן אמר ר' צדוק והלא מעשה וכו', וכן לא תנן ר' צדוק אומר מעשה וכו', אלא תנן אמר ר' צדוק מעשה, דאינו חולק, דאי הוה חולק בלשון זה, אמאי קא מקשה הש"ס מעשה לסתור, וקא מוקים לה בחסורי מחסרא, להוי לסתור כפשטא דמתניתין, דהא לסתור ולחלוק את"ק אתא, אלא ודאי דהלשון מוכיח דאינו חולק:

מעשה. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ש"מ דאינו ראיה למה שמפורש ברישא, אלא דין אחר הוא בענין השנוי ברישא:

על האסכלה. מנוקבת, הר"ב. ואיירי בענין שאין הפסח נוגע בברזל כמ"ש התי"ט, ואצטריך לאשמועינן דלא תימא דחיישינן דילמא אתי לאחלופי באינה מנוקבת, או דילמא אתי להפוך השפוד המונח עליה, ומגיע הפסח בברזל האסכלה ולאו אדעתיה, ועוד קמ"לן דאע"ג דאין בין הפסח לברזל כי אם כחוט השערה, לא אמרינן דמצלי מחמתיה הואיל ואינו נוגע בו:

האסכלה. מנוקבת קרי לה אסכלה סתם, לאשמועינן דלענין מקח וממכר תרויהו בשם אסכלה סתם מקרו:

ואם צלי הוא. חם, בש"ס (דף עו.) הכי משמע:

העומר ושתי הלחם ולחם הפנים. אע"ג דלחם הפנים תדיר, הקדים העומר משום דהתבואה נעשת עומר קודם שנעשת לחם, וסמך שתי הלחם אליו משום דדומה לעומר שמתיר חדש:

זבחי שלמי צבור. הקדים לשעירי ראשי חדשים התדירים מהם, לסמכם ללחם, לרמוז דהם הכבשים הקרבים על הלחם בעצרת כמ"ש הר"ב:

הנזיר ועושה פסח וכו'. לגבי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, אית בעושה פסח רבותא, דהותרה טומאת הגוף אצלו ברוב הקהל טמאים יותר מבנזיר, משום הכי שנאו אחר הנזיר:

בחצרותיהן וכו'. מדלא תנן סתם בבתיהם אלא הזכיר חצרות וגגות, נראה דקמ"לן שצריך לשרוף אותו במקום שיתבייש קצת, כי יתראה העשן כיון ששורפו במקום מגולה, וישאלו בני אדם עליו מה הוא, כדי שיהיה נזהר פעם אחרת:

בשביל ליהנות מעצי המערכה. הא דלא תנן בשביל שלא ליהנות מעצים שלהם, דזו היא כוונת הציקנים, וכמו שכתב התי"ט בשם התוספות (דף פא: ד"ה נטמא) דאילולי כן היו נמנעים מלשרוף ואתו בהו לידי תקלה. הוא משום דרצה התנא לרמוז לנו, דלפני הבירה דווקא התירו להם ליהנות מעצי המערכה, דאם באו לשרוף בחצרותיהן מעצי המערכה אין שומעין להם כדאיתא בש"ס (דף פב.), ואע"ג דאף בשנותו להפך הוה שמעינן דבר אחר, והוא שאם בא לשרוף לפני הבירה מעצי עצמו אין שומעין לו כדאיתא בש"ס (שם), מ"מ ניחא ליה לתנא לאשמועינן הא דשכיח, משא"כ שריפה לפני הבירה מעצי עצמו, משום דבהא איכא תרתי לטיבותא לגביה, שאינו מתבייש כי שורפו בביתו, ואינו נהנה מעצים שלו, משא"כ לשרוף מעצי עצמו לפני הבירה דאיכא תרתי לרעותא, ששורף מעצי עצמו, וגם שמתבייש לפני הבירה, דמהאי טעמא קנסו למי שנטמא פסחו שלם או רובו כדאיתא בש"ס (שם), ולכן לא שכיח מי שיבקש לעשות כן:

תעובר צורתו. הנותר נקרא כן על כי באורך הזמן צורתו משתנית:

חל ששה עשר להיות בשבת. באותו זמן שהיו מקדשים על פי הראיה יכול לחול: