שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה. ובסיפא תנן, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה. וצ"ל דמאי דשכיח נקט, דבהיותה בבית בעלה דרך הבעל לשחוט בשבילה יותר מאביה, אבל משהלכה רגל א' לבית אביה דרך אביה לשחוט בעדה, כי קא סבור שכמו כן תעשה באותו חג המצות ללכת אצלו, ומהאי טעמא דרכו של בעל לאחר:

ישחט טלה וגדי. וברישא תנן שחט גדי וטלה, לרמוז דשניהם שקולים, כדאמרינן (שהש"ר פ"ד ה, פיס' א) בהוא משה ואהרן. הוא אהרן ומשה:

ויאמר אם גדי אמר לי רבי וכו' ואם טלה אמר לי רבי וכו'. בשחיטה מקדים טלה לגדי, ובאמירה תלי הגדי לרבו קודם הטלה, ונראה דקמ"לן דלכתחילה ישחוט העבד בתחילה מה שנראה לו יותר שלא היה כן דעת רבו, דשמא יבא רבו בתוך כך קודם שישחוט השני ויאמר לו בזה השני אני רוצה ולא יצטרך להתנות עליו:

בשמיני שלו. משום דבו תלוי הטהרה, שיכול להביא קרבנותיו ואינו צריך להמתין עוד הערב שמש, קתני שלו, משא"כ בשביעי. והא דקתני באשה בשני שלה, משום דשני סתם שני בשבת הוא וזה אינו, אבל בשביעי דזב אין לפרש שביעי בשבת, דהא שביעי שבת הוא ושבת מקרי בכל מקום, ואע"ג דשלשי סתם נמי שלשי בשבת הוא, לא חש התנא עליו דגילה לנו אשני וה"ה לשלשי, וה"ט נמי דלא קתני בשמיני שלה בזבה כמו בזב, כי די לו לתנא במאי דרמז לנו בזב:

של מאה. מנין זה הוא מנין מסויים, ויותר ממנין זה לא שכיח שיתמנו על גדי או טלה אחד שהוא קטן בהיותו בן שנה, וכמעט אינו מגיע לכזית לכל אחד, ורבותא קמ"לן בהזכירו המנין, דאע"ג דאף אם לא יאכל כל אחד מהם כזית, במאה אנשים אפשר להיות כלו נאכל, מ"מ אין שוחטין עליהם:

אונן טובל ואוכל וכו'. לאשמועינן דין הטבילה שנאו פעם אחרת, אע"ג דנזכר דינו במשנה (לעיל מ"ו):

השומע על מתו וכו'. אגב אוכל בקדשים נשנה הכא, ועוד קמ"לן דמותרים לאכול בחגיגת ארבעה עשר:

גר שנתגייר. אפילו נולד מהול נקרא פורש מן הערלה, וכדתנן (נדרים פ"ג מי"א) הנודר מהערלים אסור במולי אומות העולם:

מן הקבר. מן המת לא קתני אלא מן הקבר, כי הערלה היא קבר העטרה, כי נכסת בה כאדם הנקבר בקבר, וסימניך קב"ר עם ג' אותיותיו הוא בגי' ער"לה: