כדי מזיגת הכוס. כתב התי"ט בשם הרמב"ם, ששיעור הכלי המחזיק רביעית הוא אצבעים וכו'. עיין מ"ש בהאי שיעורא בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ותרוה צמאונך:

חלב כדי גמיעה. לא סמך שמן ליין, משום דלא דמי לה ששיעורו בסיכה ולא בשתיה כיין וחלב. והא דלא הקדימו לדבש, משום דדבש דמי לחלב יותר שעיקרו לאכילה, משא"כ השמן שעיקרו לסוך, וסימניך ושמן לא תסוך (דברים כח, מ):

המוציא חבל וכו'. משום דהפסיק בפלוגתא דר"ש חזר לשנות המוציא. ועוד לא רצה לכלול בהמוציא אחד כי אם המשקין, והדר כלל בהמוציא אחר כל שאר הדברים, וזה עיקר לפי שמצינו דלקמן שנא פלוגתות אחרות ולא הדר תני המוציא, ובהמוציא קשר מוכסין אכתוב לקמן:

והמוציא קשר מוכסין חייב. מלשון המשנה נראה דאתא לתת טעם למה תלו שיעור הנייר בקשר מוכסין דהוא שיעורא רבא משתי אותיות שלנו, והלא ממשנת המוציא יין למדנו דשכיחא ולא שכיחא אזלו רבנן בתר דשכיחא אפילו לקולא, וא"כ הכא למה לא אזלו רבנן בנייר בתר דשכיחא דהיא כתיבת אותיות סתם לחומרא, ומשני משום דהמוציא קשר מוכסין אע"פ שהראהו למוכס חייב משום דעדיין צריך לו, ולכן קשר מוכסין שכיחי הרבה יותר מכתיבת שתי אותיות אחרות שאין דרך להצניע נייר כתוב בשתי אותיות כמו ששכיח להצניעו כשהם של קשר מוכסין, ומשום הכי כשאינו כתוב נמי תלו שיעורו בקשר מוכסין ולא בשני אותיות סתם, משום דאין דרך בני אדם להצניע נייר כל כך קטן אם אינו ראוי לפחות לכתוב עליו קשר מוכסין שהוא דבר חשוב שצריך שישמרנו אפילו אחר שהראהו למוכס. וליכא למימר דכת"ק דברייתא (דף עח:) ס"ל לתנא דידן דאחר שהראהו למוכס פטור, ולא כר' יהודה, שהרי סתם תנן, וזו היא נמי דעת הרמב"ם בחבורו (פי"ח הט"ו) כפי מ"ש המגיד דמהאי טעמא פסק כר' יהודה:

נייר מחוק. לאו דווקא, אלא ה"ה נייר כתובה ואינו צריך תו לאותה כתיבה כגון שטר פרוע, וכן פסק הרמב"ם (שם). חוץ מקשר מוכסין דאע"פי שכבר הראהו למוכס חייב, כמו שאמרנו דמהאי טעמא תלו שיעור הנייר בקשר מוכסין:

קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין. מלתא אגב אורחיה קמ"ל דתפילין על הקלף ולא על הגויל (עי' גמ' עט:), והתי"ט נדחק בטעם אחר. ועוד י"ל דקמ"ל שיעור גודל האותיות, והם כנהוג בתפילין:

שהיא שמע ישראל. התי"ט תמה למאי אצטריך לפרש, דזיל קרי בי רב הפרשיות שבתפילין ותמצא שזו היא הקטנה, ואף בזה נדחק לישבו. ולעד"נ דרמז לנו דק"ש ותפילין הם שני דברים השייכים זה לזה, דאסור לקרות ק"ש בלא תפילין (עי' ברכות יד:). ועוד י"ל דקמ"ל דאע"ג דאינו ראוי לכתוב עליו הפרשה כתקונה בתפילין, שיהיה בין תיבה לתיבה כמלא יוד קטנה, ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה, כיון שראוי לכתוב עליו כל הפרשה באיזה ענין שיהיה חייב, וה"ט דהרמב"ם בחבורו (שם) העתיק סתם קלף כדי לכתוב עליו פרשת שמע ישראל, ומ"מ יש לתמוה עליו שלא רמז לנו כלל גודל הכתב איך יהיה:

צרור או אבן. בירושלמי במשנה ובגמרא גרסינן צרור אבן, וכן היא נוסחת הרמב"ם בחבורו (שם הי"א), וכן נראה עיקר:

רא"בי. הרמב"ם (שם) פסק כותיה, וכתב המגיד טעמא משום דבש"ס ר"י מפרש מלתיה: