אם במחתרת. מטעם, חתר בחשך בתים (איוב כד טז), ואחר שאמר הכתוב "אם זרחה השמש עליו" ידענו כי החותר בלילה יחתור, כי ביום לא יוכל, כי ביום בני אדם יראוהו, ובלילה אין מושיע, ויתכן שיהרג הגנב בעל הבית, על כן אין לו דמים ודמים כמו דם כי כן דמיו בו (ויקרא כ ט) דמו בנפשו (שם יז יד) ונקרא כן בעבור היותו אחד, והוא נושא כל הארבע וחכמי הרפואות יודו כן והטעם אין מי שיבקש דמו לגאול ואם בעל הבית הרגו ביום, יאמר לו הרי בני אדם עוברים ונמצאים בכל מקום למה לא הראיתם שהיה חותר:

וטעם שלם ישלם. שב אל הגנב החי שאמר בעדו שלם ישלם שור:

ונמכר בית דין ימכרנו, והיה נתכן להמכר כדי גנבתו לולי שהיה קבלה ביד אבותינו כי לא ימכר עד שתהיה גנבתו כנגד שומתו גם הוא הנכון והאמת:

כי יבער איש. ירעה, מגזרת ובעירנו (במד' כ ד) ובעירו מהבנין הכבד הנוסף:

ובער. מהדגוש, וכן ואתם בערתם הכרם (ישעי' ג יד), ובעבור שהוא מזיד אמר הכתוב מיטב ואם אין לו שדה יתן לו דמי שדה טוב משדה רעהו:

כי תצא אש. בעבור שלא נשמר להסיר הקוצים יענש, ואם אינו מזיד על כן החל כי תצא, ובא פסוק המבעיר אחר כי יבער איש, והוא דרך צחות:

גדיש. האלומות:

הקמה. טרם קציר:

או השדה. בעבור הזרע, והקדמונים העתיקו את כל אשר בשדה שיש מנהג בו להיות:

כסף או כלים לשמור. הוא שומר חנם

וְגֻנַב באמת, או השומר אמר כן:

ונקרב בעל הבית. בעל הכסף יקריבהו אל הדיינין:

במלאכת רעהו. כמו לרגל המלאכה (ברא' לג יד) ושם פרשתיו, וטעם אם לא יודה על השבועה ישלם שנים לבעל הכסף ואם השומר יפרע לו ממונו יקח שנים מהגנב:

על כל דבר פשע. יש לו שני פירושים, האחד על כל דבר שיפשע אדם ויגנבנו והשני כל דבר שיצא מתחת רשות בעליו כטעם ויפשע אדום (מ"ב ח כב):

על שור. ואחר שהזכיר בתחלה כסף או כלים, אמר כי גם כן משפט שור וכל אבדה, ואם ימצא הנגנב ביד השומר ישלם שנים, כי הוא עשה עצמו גנב, וכן על האבדה שלא הודה בה, וידע למי הוא:

וטעם אשר ירשיען אלהים. את הגנב או בעל הבית הוא אשר תמצא בידו האבדה:

חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור. זה שומר שכר, והזכיר עם שומר חנם כסף או כלים, בעבור שאין טורח בשמירתם, והעד כי שומר שכר, והראשון שומר חנם שאמר ישלם לבעליו (פ' יא), והראשון ונקרב:

וטעם ומת. על פי השומר:

נשבה. שלקחו גדוד באונס:

שבועת ה'. תהיה מפרדת בין שניהם:

ולקח. המת או הנשבר ולקח השבועה בנשבה:

יביאהו. יביא מהטרוף להיותו לעד וכן כתוב כאשר יציל הרועה (עמוס ג יב):

בעליו אין עמו. לפי הדעת היה נראה כמשמעו וכאשר הסתכלנו מה שהעתיקו הקדמונים ראינו שגם הוא נכון:

בא בשכרו. בא לו זה הרע בעבור שכרו שלקח:

מהר ימהרנה לו לאשה. מגזרת אחר מהרו (תה' טז ד) ושם פרשתיו ובעבור שמצאנו באנוסה חמשים כסף (דבר' כב כט) אמרו כי כן מהר הבתולות ודרך דרש כי כ' וה' ממלת כמהר יורה שכתובת בתולה מן התורה ויותר היה נכון לדרוש כן מהטעם כמהר כמה הוא רי"ש הוא שהם כסף זוזי מאתן וחכמינו העתיקו שיש עליו עונש בושת ופגם:

מכשפה. אמר ר' יונה כי הה"א נוסף ולא דבר נכונה, כי כל ה"א נוסף בשמות או בשמות התואר חוץ מהפעלים בעתיד כלם הם מלעיל, על כן מכשפה היא נקבה, ואנחנו נדע כי משפט זובח לאלהים או זובחת אחד הוא, ג"כ מכשפה, וכן משפט המכשף רק בעבור שהנשים כשפניות כאשר אפרש בפ' כי תצא למלחמה, הזכיר הכתוב כי וכבר הזכיר המכשף שם:

וטעם לא תחיה. שהיא חייבת מיתה ואם אין זאת המכשפה ישראלית אסר הכתוב למכור ישראל ממנה שום מחיה, והעיקר שלא תהנה מישראל שום הנאה:

כל שכב עם בהמה. הכתוב דבר על ההוה יותר וג"כ משפט נקבת העוף:

זובח לאלהים. והטעם הידועים בעולם כמו מולך וכמוש, גם נודע בפתחות הלמ"ד שהזובח אפילו למלאכים יחרם, אם הוא הזובח קהל יהיו לחרם הם וכל אשר להם ואם הוא יחיד אמרו המעתיקים שהוא יהרג לבדו:

וטעם לה' לבדו. שלא יעשה כמעשה הכותים את ה' היו יראים (מ"ב יז לג):

וגר לא תונה. פי' בו הגאון בעבור שהוא סמוך עם זובח, שדין הזובח על ישראלי וטעם וגר לא תונה, כמו נעמן שהיה משתחוה גם לאלהיו, וטעם וגר לא תונה הוא גר תושב, כי אין לו עיקר ממשפחה וכל אחד מן האזרחים יכול להונותו בהונו גם בדירתו, גם להביאו לידי לחץ על ידי עדות, כי הכתוב אמר, לא תענה ברעך (למעלה כ יג):

לא תענון. בלשון רבים, כי משפט הרואים העינוי והחרישו כמשפט המענה, ע"כ כתוב אם ענה תענה והרגתי אתכם:

אם כסף תלוה את עמי. להוציא העכו"ם שהם נכרים, גם נסמך אל השם העני שלא יחשוב העשיר שהשם יאהבנו יותר על כן העשירו:

וטעם עמך. שאתה מכירו ואעפ"י שאתה נושה, לא תהיה לו כנושה, שתקבל דורון שחד ממנו כדי שלא תבישנו:

ואמר תשימון. להכניס העדים:

וטעם נשך. הוא נשך תרבית, ונקרא נשך, כי משפט הנשך שיגדל רגע אחר רגע:

שלמה בלה"ק איננה כמו שמלה כי שלמה שם פרט, והוא שיתכסה בה האדם, וכן עוטה אור כשלמה (תה' קד ב) והנה כל שלמה שמלה, ואין כל שמלה שלמה ואשר יעיד על פירוש שמלה, שאמר היא שמלתו לעורו, ויש עד אחר מכחיש, ועל פיו לא יקום דבר והמשכילים יבינו ואם ישאל השואל מה יועיל לנושה לקחת כל יום שלמתו, מזה הכתוב נלמד, כי אם ימצא בביתו בגדים אחרים ימכרו בנשיו, ויקח הנושה השלמה כל יום, שלא יקח נשי מאחר, כי בלילה אסור לישראלי לקחתה:

וטעם כי יצעק אלי. כיתום והאלמנה הצועקים, והעונש להיות הבנים יתומים כי יתום ענה והעונש בצעקת הנושה בו להצריכו גם הוא, כי יביאנו לידי עוני לקחת נשי ותלקח שלמתו:

לא תקלל. בסתר או בגלוי:

מלאתך. כנוי לתירוש:

ודמעך. כנוי ליצהר, ונקרא התירוש כן בעבור רוב ליחות התירוש, כי מיד ימלא הכלי כאשר ידרוך הדורך והעד וכמלאה מן היקב (במד' יח כז) ונקרא היצהר דמע בעבור שהוא יורד טפות וטפות כדמע העין:

לא תאחר. לתתו לשם, ומפורש הוא האחור בדברי חכמינו: וטעם הדבק בכור בניך. כי זה ראשית פרי הגפן, ופרי עץ זית והבכור ראשית אונים, והמכחישים פירשוהו על מצות פריה, ואמרו כי מלאתך היא ההרה כמו כעצמים בבטן המלאה (קהלת יא ה) וטעם דמעך כנוי לזרע, והיה ראוי להיותו הפוך ואין צורך להשיב עליהם:

ביום השמיני תתנו לי. במחנה על כל ישראל, ובארץ על מי שהוא קרוב מהמקום הנבחר לתתו ביום השמיני ועד זמן קצוץ בדברי הקבלה למי שהוא רחוק וכן משפט ראשית בכורי אדמה:

וטעם ואנשי קדש. בעבור שיש בני אדם שאוכלים כל נבלה וטריפה, וטעם זכירת ובשר בשדה טריפה אחר וביום השמיני שהבכור אסור לך לאכלו, וכל מי שאיננו בכור מותר לך חוץ אם הוא טריפה:

וטעם לכלב תשליכון אותו. אין ראוי לאכלו כי אם הכלב, והבשר שנטרף יש בו כדמות סם המזיק, על כן התיר לתת הנבלה לגר או למכרה לנכרי ולא הטריפה: