לקח פר אחד. הנה זה בא כמו השלם:

תמימים. שב אל השלשה לפר ולאילים שלא יהיה בהם מום:

ולחם, מצות בלולות בשמן. שני עשרונים החלה, וי"א כי לחם מצות עגול, והחלה מרובעת:

ורקיקי. פי' כמשמעו כי החלה עבה:

סלת. התי"ו לשון נקבה, כי כן כתוב ואפית אותה (ויקרא כד) וי"א שסלת מגזרת מסילה מדרך רחוקה:

ורחצת אתם. טעמו וכבר רחצת אותם במים וכבר הראיתיך רבים כזה, ואחר והלבשת את אהרן:

אל פתח אהל מועד. כאשר הקרבת את אביהם אחר שרחצתם במים והכתוב אחז דרך קצרה:

וחבשת. מגזרת ולא חבשו (ישעי' א ו):

ומלאת יד אהרן. בשבעה ימים:

ושחטת את הפר. משה שחטו והוא לקח, מדמו ולא כל דמו, ונתן על קרנות המזבח, ואת כל הדם הנשאר ישפך אל יסודו והקטיר האמורים:

ולקח. אחד מבני אהרן:

מדם הפר, ועורו ופרשו, ושרפו מחוץ למחנה:

וטעם חטאת. כפור חטאת אהרן ובניו:

וסמכו. אין הפרש בין וסמכו אהרן ובניו, ובין, וסמך אהרן ובניו (למעלה פ' י ולמטה פ' יט):

ורחצת קרבו וכרעיו. יצוה, וכן משפט כל כהן גדול:

וכל האיל יעשהו מוקטר על המזבח כלו עולה, וי"א כי העולה לכפר על העולה על הרוח במעשה:

תנוך. ידוע גם כן בהן:

והנה הזה מדם האיל אשר על המזבח שהוא קדוש, עם שמן משחת הקודש על אהרן ועל בגדיו והנה הם קדושים, והטעם כטעם ותגע לרגליו למעלה ד' כה) כי גם האיל כפור, וכן אמר הכתוב כי הדם הוא בנפש יכפר (ויקרא יז יא) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר (שם):

יתרת הכבד. שהיא יתירה עמו:

איל מלאים הוא. י"מ כי נקרא כן בעבור בהן היד והנכון שזה תחלת ימי המלואים, והטעם מלוי היד וי"א כי נקרא כן בעבור על כפי אהרן ועל כפי בניו:

ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו. והנה על כפי אהרן כפות ידיו שתיהן וכן בניו:

והנפת אתם. כמו ויבן שלמה את הבית (מ"א, ו יד) והטעם שתצוה שיניפו האימורים, משה יניפנו:

למנה. חלק, כמו מנה אחת (ש"א, א ה):

וקדשת את חזה התנופה. והטעם כל תרומה שיביאו בני ישראל והיא נקראת זבח שלמים, וטעם שלמים שאיננה על חטאת, רק להתמיד שלום המרים, או פירושה שהיא שלמה, כי החטאת חסרון בנשמה:

ולמלא בם את ידם. במות הכהן הגדול:

שבעת ימים ילבשם הכהן. ולא יפשוט אותם לילה ויום:

ובשלת את בשרו. שיצוה למי שיבשל אותו:

ואכל אהרן ובניו את בשר האיל. עם השוק, וזה הכלל כלו חוץ מן החזה והאימורים:

ואכלו אתם. כל אשר כופר באימורים:

וטעם לא יאכל. שלא יאכלנו לוי או ישראל:

ה"א אתכה. נוֹסף, כה"א לשאת אותו בהמה (למטה ל, ד) וטעם זה הפסוק לבאר שבעת ימים:

ופר חטאת תעשה. בכל יום מהשבעה על המזבח כפר החטאת הנזכר:

וחטאת על המזבח. פירושו תקריב חטאת בעדו ותכפר עליו, והנה שב המזבח ככהן וימשחנו בשמן המשחה והטעם לכפר על אדמת המזבח, כי מי יודע מה עבודה היתה לפנים על אדמת המזבח, והמפרשים אמרו כי וחטאת כמו וטהרת וכן בכפרך:

וטעם שבעת ימים תכפר. כאשר תכפר שבעת ימים על המזבח וכבר משחת אותו, אז יהיה המזבח קדש קדשים, והטעם קדוש כאחד הקדשים, כי הפרש יש בתוספת הה"א, על כן תעו העכו"ם בפי' ולמשוח קדש קדשים (דניאל ט כד) ופי' באמת על המזבח כאשר הראיתיך בס' דניאל:

כל הנגע במזבח יקדש. טעמו שלא יגע בו זר, כי אם הכהן שהוא קדוש ורבים פירשוהו כל דבר שיגע בו הוא קדוש לשם:

וזה אשר תעשה, וזה הקרבן:

שנים ליום. בכל יום ויום, וכן פר חטאת ליום, ופי' ליום בבקר ובערב:

בין הערבים, מפורש:

רבע או רביעית אחד הוא:

ונסך. י"א כי טעם נסך להיותו מזוג במים ודבר הקבלה אמת:

תעשה לה. לעולת הערב:

אהל מועד. הנה פירושו אשר אועד לכם:

לדבר אליך שם. רמז למשה לבדו:

ונעדתי שמה. הנה רמז למקום התפלה:

ונקדש בכבודי. האהל יהיה נקדש בכבודי שיהיה בתוכו, על כן אקדש האהל והמזבח, ואהרן ובניו הכהנים, והטעם כי כבודי יקדשם:

ושכנתי בתוך בני ישראל. זה רמז להיות השבטים על ארבע רוחות, ומחנה הלוים באמצע, ומחנה השכינה שהוא המקדש בתוך מחנה הלוים:

וטעם לשכני בתוכם. כאשר פירשתי לך בפסוק תעבדון את האלהים (שם) כי הוצאתים לעשות לי מקדש ואשכון בתוכם:

וטעם והייתי להם לאלהים (פ' מה) באמונת הלב, והם חייבים לעבוד אותי: