ויאמר הגאון כי נבחרו אלה שניהם בעבור ששבטם נמשל לאריה וזה דרך דרש הדרש כי מה טעם לשאלה הזאת למה נבחרו אלה, בעבור שלא היה בדורם כמוהם:

בצלאל. הוא קרוי בשם והיא מעלה גדולה, וכן ונקראה בשם (אסתר ב יד)

ודבר בצלאל שלא היה בן עשר שנים פירשתיו בפ' והנה אהרן וחור (למעלה כד יד):

וטעם בחכמה ובתבונה ובדעת. שהיה חכם גדול וידע כל סוד סתום כי אין ראוי לעשות מלאכת קדש הקדשים רק מי שהוא מלא חכמה, כי בדעתו סוד המשכן, ידע סוד עביו, גם זה יורה שלא היה נער, כי מתי למד כל חכמה ואין טענה משלמה כי אין מפורש בכתוב בן כמה שנים מלך והוא לא בקש חכמה רק חכמת המשפט להיות לו לב חכם לשפוט, ובפי' משלי פירשתי ההפרש בין חכמה ודעת ותבונה:

וטעם ובכל מלאכה. בעבור שימצא חכם גדול בכל חכמה, ולא ידע לתקן מלאכה אחת, ובצלאל היה חכם גם בכל מלאכה, על כן תוספת וי"ו ובכל:

וטעם לחשב מחשבת. להוציא דברים חדשים מדעתו בכח מחשבתו, בזהב ובכסף ובנחשת:

ובחרשת אבן. אומנות, כי חרש יקרא על האבנים והעץ: וטעם ובחרשת עץ. על כל דבר העשוי מעצי שטים:

וטעם לעשות בכל מלאכה. על כל אורג ורוקם, כי כן כתוב:

ואת בגדי השרד. הם הבגדים שיכסו בהם כלי הקדש בנסוע הארון, ויתכן להיות פי' שרד כמו הנסיעה וקרוב מעט מגזרת פליט ושריד (ירמי' מד יד:

וטעם אך. בעבור שצום לעשות מלאכת השם אמר הכתוב אך בשבת לא תעשו, והנה זה הפסוק טעמו שישמרו כל השבתות ולא יעשו בם מלאכת הקדש, ויאמר הגאון כי טעם כי אות היא שלא יִוָדַע הישראלי כ"א בשמירת השבת, אם היה בעיר לסגור חנות הסחורה, ואם בדרך שלא ילך, וטעמו היא שתדעו שאתם מקודשים לי, וזה רמז שחייב אדם בכל שבת ללמוד דברי התורה וכן מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מ"ב ד כג) כי בשבת היו הולכים אנשים ונשים לנביאים ולחכמים לשמוע דברי תורה והעד הנאמן שנת השמיטה שהיא כמו השבת, ואמר הכתוב שתקרא התורה נגד כל ישראל בשנת השמיטה בחג הסוכות שהוא בראש השנה, ואמר למען ישמעו ולמען ילמדו (דבר' לא יב):

וטעם ושמרתם את השבת. שיהיה יום קדש שלא תעשה בו מלאכה שאדם צריך לה, כי הפסוק הראשון למלאכת השם, ויאמר הגאון כי טעם ושמרתם להוסיף מחול על הקדש כי לא ישמר הדבר כ"א בגדול ממנו:

כל אחד ממחלליה מות יומת וזה בפרהסיא כי כל העושה בה מלאכה בסתר ונכרתה, ויאמר הגאון כי פירושו אם לא ימיתוהו בי"ד יכרת בידי שמים:

שבת שבתון. מפורש וטעם זה הפסוק לפרש מה הוא חלול השבת, והנה באר שהוא כל העושה מלאכה ביום השבת, בין שתהיה לשם או לאדם, ואבות המלאכות ידענום מדברי הקבלה, ומלת שבת קשה בדקדוק, ולפי דעתי שהתי"ו לשון נקבה, ותי"ו השרש חסר, שהיה ראוי לה יותר על משקל דלקת ובהתחבר תי"ו עם תי"ו יחסרו האחת ופתחו הבי"ת להורות על לשון נקבה כמלת אחת, גם משׁרַת את המלך (מ"א א טו) על כן שבת לשון נקבה, אעפ"י שמצאנו עולת שבת בשבתו (במד' כח י) כל שומר שבת מחללו (ישעי' נו ב):

וטעם לעשות את השבת. והשביתה איננה מעשה, שיעשה קודם השבת כל מה שהוא צריך כדי שישבות, כמו המאכל, ולא יכנס ביום ששי לדרך, אם ידע שהדרך בספק היא להגיע קודם השבת וזה טעם ושמרו שלא ישכחו רק ישמרו כדי שינוחו יום שבת:

וטעם ביני ובין בני ישראל אות היא. פי' הפסוק שהוא למעלה, מה האות? הוא כי ששת ימים, והנה העושה מלאכה בשבת מכחש מעשה בראשית, ויש מפרש אות היא לעולם. שהיא אות כי העולם נברא וכבר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי עולם כי אם כמשמעו, כמו לעולם ועד (למעלה טו יח) ועולם קדמונינו לשון בפני עצמה:

וינפש. כמו שייגע וישיב נפשו, ואמת כי השם לא ייעף ולא יגע, רק דברה תורה כלשון בני אדם להבין פתאים:

וטעם ככלותו לדבר אתו. דבר המשכן והשבת:

לחות אבן, מפורש:

כתובים באצבע אלהים. זה פלא גדול עומד וטעם באצבע בעבור שמנהג הכותב לכתוב באצבעו אמרה ג"כ התורה על דרך משל: