כי בשש משה. על דעת המדקדקים כי משקלו פעלל ולא כפי דעתי, ובס' היסוד מפורש, וזה יורה כי לא הגיד משה מתי ישוב:

ויקהל העם. כל קהלה ואחריה "על" דמות מריבה:

קום עשה לנו אלהים. י"א כי זה אהרן איננו אחי משה, וזה אין אמת, כי לא מצאנו אחר ששמו כן ג"כ יוכל הטוען לטעון על דבר מלאכי זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב) אולי משה אחר היה, ועוד כי אין המנהג להתחבר הצבור, כי אם אל הראש, והכתוב אמר, והנה אהרן וחור (למעלה כד יד) ועוד אלו היה זה אהרן צורף למה התפלל משה בעדו, רק היה מחל ממנו:

וי"א כי טעם פרקו את נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. שדחה אותם, כי חשב שהנשים לא יתנו להם נזמיהן גם זה הבל כי לעולם הנשים ברשות האנשים הנה, ומהקדמונים על דרך סברא שאמרו כי ראה אהרן שנהרג חור על כן פחד ועשה את העגל והעד שלא מצאנו חור נזכר אחרי כן, ג"כ רחוק להיות חור צדיק מאהרן, ואחר שעשה אהרן ע"ז, איךְ כיהן לשם, ודבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט ב) דרש הוא גם עדות חור בטלה, ואם לא יראו לנו נחשון בתורה, אחר שהקריב קרבנו, א"כ נאמר כי נהרג, ואחרים אמרו כי רימו את אהרן, והם צורת עגל יצוקה, והשליך אהרן את הזהב, והנה יצא צורת עגל והוא לא ידע ועדותם ואשליכהו באש (פ' כד) גם זה הבל כי אהרן איננו צורף ויאמר הגאון כי דעת אהרן היתה לגלות סוד עובדי ע"ז, כטעם יהוא שעשה בעקבה ועדותו כי פרוע הוא, ופירושו על דעתו גלוי, כמו ראשיכם אל תפרעו (ויקרא י, ו) לא על דעתי שניהם ואמר כי התאנף השם באהרן בעבור שהמתין עד בוא משה, ולא הרגם מיד, והמתנה זו היתה סבה לשבור הלוחות:

פי' פרקו. כמו קרעו והפרישו, מגזרת מפרק הרים (מ"א יט יא) והוא מהבנין הכבד ע"מ ברכו:

אשר באזניהם, באזני הנשים והבנים והבנות הנזכרים:

ויצר. צוה לעשות צורה:

בחרט. כמו דמות, וכן בחרט אנוש (ישעי' ח א) ובמקומו פרשתיו:

מסכה. כמו נסך חרש (שם מ יט) כטעם התוך:

וטעם אשר העלוך. מקום משה שהעלה אותנו:

וירא אהרן. ששלמה מלאכת העגל מהרה, וכבר הודעתיך כי זה השם הנכבד והנורא הוא שם העצם ואין במקרא שם כי אם תאר רק זה לבדו כשדי ואלהים ואדון:

ופירוש חג לד' מחר. שהיה בדעת אהרן שזבח יהיה לשם בהם מחר כטעם כי זבח לד' בבצרה (ישעי' לד ו) גם זה איננו אמת, כי מה צורך יש לנו לקרוא לזבוח מחר והנה ממחרת עשו החג כאשר צום אהרן, וכבר פירשתי כי החג זביחת העולות ופירושו ויעלו עולות, ואמר הגאון כי טעם צורת העגל בעבור שיש בהודו אנשים שיחשבו שהצורה תקבל כח עליון, וכן חשבו על משה ואני אגלה לך סוד העגל ברמיזות, כבר ביארתי לך ואתה תהיה לו לאלהים (למעלה ד טז) ולא ביקשו רק מי שילך לפניהם לתור להם מנוחה, וחשבו כי משה מת, על כן לא ירד, ואהרן בנה המזבח לשם, והעלו עולות לשם, רק נעשה שלא כהוגן והטעם בלא קדושה, והיה בישראל שחשב שהוא ע"ז, וזה טעם אלה אלהיך ישראל, כי כן דרך הכתוב כן הלא תראה כי עכן בן זרח חטא לבדו, והכתיב אמר חטא ישראל והמבין סוד מלאכת השמים ידע למה צורת עגל:

לאכל ושתו. יום חנוכת העגל

שחת עמך. דרכו:

וטעם עם קשה עורף. שלא ישמע מה שיצווה, משל לאדם הולך ואם אדם יקראנו לא ישיב ערפו:

וטעם הניחה לי. אם תניח ותעזוב שלא תתפלל בעדם:

ויחל משה. לפי דעתי כמו ופניה לא היו לה עוד (ש"א א יח) ע"כ יטעה האומר אחלך, כי אם אחלה פניך:

וטעם ברעה הוציאם. שיצאו במערכת השמדם על כן הרגם וזה חלול השם:

והנחם. כמו במבול:

וטעם זכור. שיעשה בזכות אבותם בעבור השבועה אשר אמרת שהיא נתונה לכם בדבור, אתן אותה לזרעך במעשה:

ויפן. יש אומרים שישוב לאחור וזה רחוק בעיני, והעד ויפן פרעה (למעלה ז כג) רק טעמו כאדם שהוא מתעסק בדבר ויעזבנו, ויש מהקדמונים שאמר כי בנס היו עומדים המם והסמך בלוחות, ואין זאת דרך סברא, ולפי דעתי שאין צורך לנס, כי אבני הלוחות אינם כאבני המלואים רק הם עבים, כי הכתוב אמר כי הם כתובים משני עבריהם ולא מעבר אחד, ולא יתכן דבר אחד בעבור שהיו האותיות נראות בעבר האחר הפוכות: וטעם מזה ומזה. בסוף הפרשה:

ויאמר הגאון כי הלוחות בראם השם ולא מיש וקדמונינו אמרו שנבראו בערב שבת ולא ידעתי מי הביאנו בצרה הזאת כי הכתוב אמר מעשה אלהים, ואין מלת מעשה כפי' הגאון, וטעם במעשה להודיע שלא היו פסולים מאבן כמו הלוחות השניות והמכתב הוא הפלא: ומלת חרות. כמו מפותח ואין לו אח במקרא, ויש מחליף התי"ו בשי"ן ואמר כי כן ברותים (שה"ש א יז), ולפי דעתי לא יתחלפו רק אותיות הנוח וסמ"ך בשי"ן, ויש מהפכים אותו מן חתור נא בקיר (יחז' ח ח) ודרך הדרש ידוע:

וישמע יהושע. כאשר בארתי שהיה בתחתית ההר ולא ידע מעשה העגל:

ברעה. כמו למה תריעי רע (מיכה ד ט) מגזרת תרועה, והה"א תחת וי"ו כמו בתוך אהלה (ברא' ט כא):

ויאמר אין קול. אלה דברי משה, והעד ויהי כאשר קרב אל המחנה (פ' יט), ואמר הגאון כי הם דברי יהושע:

קול ענות. כמו נגינות, וכן כרם חמר ענו לה (ישעי' כז ב):

וירא את העגל, ומחולות. סביבו ויש אומר כי נסתלק המכתב מהלוחות על כן שברם וי"א שהשם צוה לשברם והקרוב אלי מה שהוא כתוב, כי קנא לד' ובחרון אפו שברם, וכבר אמרתי לך בתחלת הפרשה משל בעל נעורים, ולוחות הברית הם השטר, וקרע שטר העדות:

וישרף באש. יש דבר שיושם עם הזהב וישרף ולא יהיה זהב לעולם:

ויטחן. הטעם שכתת אותו היטיב כמו הנטחן:

ויזר על פני המים. הוא הנחל היורד מן ההר, כי כן כתוב: ויאמר הגאון כי טעם וישק. שהתיר לישראל לשתות מהנחל, ולפי דעתי שהטעם השליך עפרו אל הנחל להשקותו את בני ישראל, כי יתכן שיחדשו המים אות בעובדי העגל, כאשר המים המרים מזיקים לנטמאה ולא יזיקו לטהורה:

כי ברע הוא. יש אומר כי הבי"ת נוסף כבי"ת והוא באחד (איוב כג לג), או תחסר מלה אחר "הוא", כמו דבק, או נולד או גדל:

ויספר אהרן למשה בדרך קצרה:

כי פרע הוא. מגזרת באין חזון יפרע עם (משלי כט יח) כמו שבוש:

לשמצה. להיות שמץ בין האויבים מגזרת מה שמץ דבר נשמע בו (איוב כו יד):

ויעמד משה בשער המחנה. זה יורה כי היו מערכות לקראת מערכות:

מי לד' אלי. מי שהוא לד' יבא אלי או יאסף אלי:

וטעם אלהי ישראל. בעבור שאמרו אלה אלהיך:

והרגו איש את אחיו. שיש בו סימן שהוא מעובדי ע"ז או שנדע לכם, ודע כי הכתוב אומר כל בני לוי, ע"כ אין פי' האומר לאביו ולאמו על מעשה העגל:

וטעם ויאמר משה מלאו. וכבר אמר משה, ורבים הראיתיך כמוהו:

כי איש בבנו. הטעם אפילו יהיה העובד בן או אח:

וטעם ולתת עליכם היום ברכה. הוא בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי (דבר' י ח), והברכה מעלה יתירה, וטעה הגאון שאמר כי גם הלוים נתנו כופר נפשם במעשה המשכן, ועוד אפרשנו בפ' במדבר סיני:

ודע כי השכינה היתה בהר ולא הסתלקה, והעד שאמר ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש (דבר' ט טו) על כן אמר אעלה אל ד':

וישב משה. כי משם ירד:

ומלת אנא. לשון פיוס:

וטעם חטא העם הזה. מודה חטאת ישראל:

וטעם מספרך. על דעת רבים כדרך משל שהמלך יושב והספרים נקראים ונכתבים ולפי דעתי שהספר הוא הכתוב באצבע אלהים, ושם מחנה אלהים והמשכיל יבין:

וטעם מחני. כמו הרגני נא הרוג (במד' יא טו), והתשובה כי לא אמחה רק אשר חטא לי, והגאון אמר כי פירושו שאמית אשר חטא לבדו ולא כל העם:

והנה מלאכי ילך. ולא אמר המלאך הנודע שהוא השם בקרבו:

וטעם וביום פקדי. שיש יום להזכיר בו העונות והוא סוד והנה אמר השם למשה לך נחה את העם ומלאכי ילך לפניך, והטעם כי נשאתי את חטאתם בעבור תפלתך ועתה נחם אל הארץ, רק אם הארכתי להם אפקד עונם בסוף:

וזה ויגף ד'. שהיה בהם דֶבֶר רק לפי דעתי שזאת המגפה היתה בעם אחר שנסעו מהר סיני, ובפ' אלה פקודי כדמות ראיה על יושר הדברים: