פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. במין ובמדה ויאמר הגאון כי השניים נכבדים מהראשונים בשבעה דרכים, האחד שתקן להם ארון ששם שם הלוחות, והשני כי בשניים כתוב ולמען ייטב לך (דבר' ה טז) שהוא טוב העולם הבא, והשלישי כי יש עליהם שלש בריתות, והם הנה אנכי כורת ברית (פ' י) כרתי אתך ברית (פ' כז) ויכתוב על הלוחות את דברי הברית (פ' כח) והרביעי כי בם חלק מהשמים והארץ כגוף בן אדם כמו העידותי בכם היום (דבר' ל יט), והחמישי שהראשונים הורידם ביום חול, והששי כי בעבורם קרן עור פניו, והשביעי שקבלום ישראל, כי התאבלו על הראשונות, ואין צורך להשיב על דברי זה הגאון, כי ראיתים הם כדברי חלום, לא מעלים ולא מורידים, רק יצא עתק מפיו והאומר כן חייב שילקה, כי ידוע כי מכתב האחרונים כמכתב הראשונים מכתב אלהים הוא, והנה הם במכתב שוים מהראשונים, ועל דעתי בראם השם, והשניים פסלם משה מאבן נבראת, והנה מעשה משה נכבד ממעשה אלהים, ולפי דעתי שבראשונים נכתבו עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפ' וישמע, ובשניים כאשר הם כתובים בפ' ואתחנן ושם אפרש:

ואיש לא יעלה עמך. בעבור שעלה אהרן אל צד ההר ביום מעמד הר סיני כי כן כתוב ועלית אתה (למעלה יט כד):

וגם איש אל ירא. כטעם השמרו לכם (שם שם יב):

ויעל אל הר סיני. עד הראש כי כן צווה:

ויתיצב עמו. שמשה היה נצב, כי כן צווה ונצבת לי שם (פ' ב):

ויקח בידו שני לוחת אבנים. ולא אמר הלחות כי כן דברי צחות בלשון הקדש, ע"כ תמצא בפ' אחד בני ישראל חמש פעמים בפ' בהעלותך:

וי"א כי ד' ד', הראשון הוא דבק עם ויקרא וכן פי' הגאון, על כן שם הפסק, ואמר, כי כן ד' צדקנו (ירמיה כג ו) כי הקורא הוא השם, וכאשר ספר שלש עשרה מדות סתר דבריו, בעבור שאמר שהמדה הראשונה שהוא אדון והשנית השם פעם אחרת להורות שהוא ראשון והוא אחרון והשלישית גם הרביעית שהוא רחום, והחמישית שהוא חנון, והששית ארך אפים, והשביעית ורב חסד, והשמינית אמת, כי ורב מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ורב אמת, והתשיעית נוצר חסד לאלפים, והעשירית נושא עון, ועשתי עשרה נושא פשע, ושתים עשרה נושא חטאה, ושלש עשרה ונקה ולא אמר כלום, כי השם הנכבד איננו אדון כאשר אמר כי טעמו כעיני עבדים (תה' קכג ב) ועוד שהביא במספר שם העצם, והוא השם הנכבד והנורא ואיננו מדה, ועוד כי מלת ינקה הוא שם הפועל והוא דבק עם לא ינקה, ואמרו אחרים כי ארך אפים שנים לרעים ולטובים גם אלה דברי רוח, כי לא תרבה המדה כנגד הפעולים, וא"כ רחום עד אין מספר אצלינו, כי הכתוב אומר ורחמיו על כל מעשיו (תה' קמה ט) ואחרים אמרו שמלת נוצר חסד לאלפים, מדות שנים, לשורש ולבניו אחריו, ואני אומר לך בדרך קצרה, אם היא קבלה שהם שלש עשרה מדות, שהאחת השם, וכבר פי' לך שהוא סמוך אל צבאות, כי פעם הוא שם עצם, ופעם הוא שם מדה, וכן ויזכור ימי עולם משה עמו (ישעי' סג יא) והשנית והשלישית רחום והרביעית חנון, והחמישית ארך אפים, והששית ורב חסד, והשביעית ואמת, והשמינית נוצר חסד לאלפים, והתשיעית גם העשירית, גם האחת עשרה נושא עון, ופשע, וחטאה, והשתים עשרה נקה לא ינקה, והשלש עשרה פוקד עון אבות ולפי דעתי שהיא דרך סברא, כי הנה משה לא הזכיר בתפלתו רק השש ע"כ יטעו כל האומרים שחל עניו פניך מקדם, ולפי דעתי שהשם שני פעמים כקורא להודיע משה איך יקרא בעת הצורך כטעם אברהם אברהם (ברא' כב יא) יעקב יעקב (שם מו ב) גם שם פסקין, וטעם אל בעבור רחום, כי יש מרחם ואין יכולת לו, ואל מגזרת כגבר אין איל (תה' פח ה), ורחום, לולי אות הגרון היה דגוש, כי כל הנמצא הוא מהבנין הכבד, חוץ ממלת ארחמך (תה' יח ב) שפי' אבקש ממך רחמים וזאת מדת רחמים היא יוצאה, וכן חנון, ובעין חמלה, והחנינה באזן, כטעם ושמעתי כי חנון אני (למעלה כב כו) והנה הטעם שהוא רחום בנסתרות מבני אדם, וחנון לשמוע צעקת החמס:

ארך אפים. בעבור הראות הקצף בנחירים, אמר הכתוב חרה אפי בך (איוב מב ז) ועל דרך משל מי שיהיו נחיריו ארוכים לא יקצוף מהרה, וזה טעם ארך אפים, וזה הפך קצר אפים יעשה אולת (משלי יד יז):

ורב חסד. יש רב כמו גדול, על כל רב ביתו (אסתר א ח) קרית מלך רב (תה' מח ג) וכן זה, והעד שאמר משה כגודל חסדך (במד' יד יט) וכן דוד אמר וגדל חסד (תה' קמה ח), והטעם שהוא גדול מפאת החסד שיעשה בלי חיוב:

גם ואמת. לקיים החסד:

נוצר חסד. ומי שיעשה חסד יצור חסדו ולא ישנה לדורות, רק לאוהביו כי כן כתוב, ונשיאות העון שישאנו מהחוטא, והטעם יסירנו כי אין העון עצם עד שינשא רק הוא מקרה:

ועון. כל שנעשה בזדון:

ופשע. גדול ממנו, כי הוא כיוצא מתחת הרשות:

וחטאה. שם כלל, ורובה שגגה, כמו ולא יחטיא (שופ' כ טז), ואלה המדות כנגד השנים:

ונקה לא ינקה. לאשר אינם שבים, על כן פסקו הקדמונים במלת ונקה, כי מזה למדו שמנקה לשבים ולפי דעתי שהוא דבק, והטעם אעפ"י שישא העון לא ינקה בסוף, ואם מת החוטא ולא הענישו לשלם גמולו בראשו, יהיה בנו כמוהו, יפקד עון האב על הבן, וכבר פירשתיו בפ' וישמע, גם זאת מדת רחמים שיאריך לאב עד בא הבן ואם הבן טוב לא יפקד עון האב עליו א"כ מה טעם ונקה לא ינקה, יש להשיב כי על הרוב דבר הכתוב, כמו יראת ד' תוסיף ימים, ושנות רשעים תקצרנה (משלי י כז) והפך הדבר יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז טו) ע"כ כתוב מלת יש, כי הוא המעט, וכן יש מפזר ונוסף עוד (משלי יא כד) ויש אשר יהיה הענן (במד' ט כ) כי המנהג שיעמד שנים:

ויקד ארצה. וכבר השתחוה:

ילך נא ד' בקרבנו. כטעם אני לפניך אלך (ישעי' מה ב):

כי עם קשה עורף הוא. אעפ"י שעם קשה עורף הוא:

וסלחת לעונינו. הכניס משה עצמו עם ישראל כי הוא שלוחם אם פירושו על מעשה העגל והנכון בעיני שהוא לעתיד, ולא הזכיר פשעינו בעבור כבודו:

ונחלתנו. תשימנו נחלה לך, כמו והם עמך ונחלתך (דבר' ט כו) וי"א שהוא פועל יוצא לשני פעולים, כאלו אמר ונחלתנו את הארץ, וכמוהו אשר ינחלו לכם את הארץ (במד' לד):

ויאמר השם:

הנה אנכי כרת ברית. עמך ועם כל ישראל, רק עמך לבדך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ אשר יצאתם משם, רמז לאותות שהיו במצרים ולא בכל הגוים וזהו כי קרן עור פניו:

שמר לך את אשר אנכי מצוך היום. עם משה ידבר שישמור אלה התנאים ויכתבם בספר וישמיעם כל ישראל וכן שמרו עדותיו (תה' צט ז) שהיה אומר להם השם, ולא יוסיפו עליו, ולא יגרעו ממנו, רק ישמרהו לאמרו כן לישראל, ע"כ אמרתי כי על משה ואהרן ידבר ואין שמואל עמהם כמו וילדו באבימלך, ותחלת התנאים הנני גרש מפניך. ויאמר הגאון כי תחסר מלת וגרשתמו, כי איך יצוה על ישראל, והדבר תלוי בשם, ואין לנו צורך רק טעמו אני אגרש אותם מעט מעט, ובין כך ובין כך אל תכרות אתה להם ברית, ומלת גרש מהבנין הקל, והוא יוצא כמו הכבד:

אשריו. עצים הם:

אל קנא. כבר פירשתיו, ואח"כ באר טעם פן תכרות ברית:

וטעם והזנו את בניך. בעבור רוב התאוה למשגל:

אלהי מסכה. והטעם שאסר כל עץ גם כמעשה העגל:

וטעם את חג המצות. בעבור היותו שרש להזכיר כי השם הוציאנו ממצרים, ואין ראוי לעבוד אלוה אחר:

כל פטר רחם לי. זכר ליציאת מצרים, כי בעבור מכת בכורות יצאנו ממצרים:

מלת מקנה לזכר רק במקום הזה הוא נקבה, וכן עם ובית ומקום ורבים כמוהם:

ופי' תזכר. ילקחו הזכרים להוציא כל הנקבות:

ופטר חמור. מפורש:

וטעם ולא יראו פני ריקם. זכר ליציאת מצרים, כי הוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל ואח"כ הזכיר כל הפרשה הכתובה בפ' משפטים וכבר הודעתיך למה נזכרה זאת הפרשה:

וטעם בחריש ובקציר. אפילו החריש והקציר שבו חיי האדם תלוים, כי יתכן להיות הארץ גשומה ואם לא תזרע ביום שבת תיבש והקציר אם לא יאסף ישחת:

ויאמר הגאון כי כן ושאלה אשה משכנתה (למעלה ג כב) שהתיר השם אפילו אשה משכנתה, וכן פסחים בזזו בז (ישעי' לג כג), ושכרם שיכרית גוים וירחיב גבולם, ונכרי לא יעבור בארצם, בבא הזכרים ליראות את פני ד':

וטעם יחמוד. כמו יגזל ויקח:

כתב לך את הדברים האלה. כאשר פירשתי בפ' שמר לך:

ויכתב על הלחת. השם כתב, כי כן כתוב, וכתבתי על הלוחות (למעלה פ' א) ג"כ מפורש במשנה תורה:

וטעם דברי הברית. שהם כלל לכל המצות, וי"א כי בלחות הראשונים נכתבו מה שאמר השם, ובשניים שאמר משה על פי השם, ואחרים אמרו כי בלוח אחד דברי השם נחלקים ובלוח השני דברי משה, וי"א כי הכתוב בלוח האחד כן בשני רק בעבר האחד זכור ובשני שמור, ואחרים אמרו כי בעבר אחד דבור אנכי, ובעבר השני כנגדו לא תרצח, והטעם כי בצלם אלהים וע"ז כנגד לא תנאף, והעדות בבנות מדין, גם לא תגנוב כנגד לא תשא והעד ובא אל בית הגנב ואל בית הנשבע (זכריה ה ד) ודבור לא תענה כנגד זכור, כי העושה מלאכה בשבת מעיד עדות שקר שלא שבת בו השם, ולא תחמוד כנגד כבד ואנכי לא ידעתי כי לא פורש אורך הלוחות ולא רחבם כי יש עליהם מחלוקת, ואלו היה גם זה מפורש, לא נדע המכתב אם דק אם עב, ואף כי שהוא מכתב אלהים, והנה דבור לא יהיה לך, גם זכור ארוכים מאוד ושלשה זה אחר זה קטנים רק הישר בעיני שהיו שני הלוחות כתובים מזה ומזה מתחלת אנכי עד לרעך רק הדברים שדבר השם הכתובים בפ' יתרו הם כתובים, בפ' ואתחנן אפרש מלת שמור וחבריה, ויתכן שנכתב בעבר האחד כל הדברים, וכמוהם בעבר השני, ושניהם הכתובים בפ' וישמע, וזה פי' מזה ומזה כי הם שוים:

כי קרן עור פניו. כטעם זוהר, וכן קרנים מידו לו (חבקוק ג ד):

וייראו. ששבו לאחור, והעד וישובו אליו:

ויצום את כל אשר דבר ד'. הם התנאים מן הנני גרש מפניך, כי יתכן שלא אמר להם הפרשה הכתובה באלה המשפטים, בעבור התעסקו בדבר העגל:

מסוה. פירושו ידוע מהטעם, וקרוב ממנו ובדם ענבים סותה (ברא' מט יא) ואל תתמה על הראות וי"ו מסוה כי כן ויבתר אותם בתוך (ברא' טו י) ודעת רבים ששם המסוה בעבור שהוא שופט ישראל, ומרוב הפחד מזוהר פניו שמא ישכח אדם טענתו ובבאו אל קדש הקדשים יסיר אותו כי אין צורך למסוה, ויצא ופניו מגולות עד שישלים דבור השם, וכל אשר צוהו לאמר לישראל, ולפי דעתי שאין הדבר כן, רק דבר השם עמו, וקרן עור פניו בדברו אתו, ואם בתחלה פחדו רואיו, הנה כאשר קראם נגשו אליו כל ישראל וסר הפחד, וקרינת עור הפנים היה מתחדש בפני משה מזוהר כבוד הכבוד בדברו אתו, ע"כ היה מסיר המסוה מעל פניו בבואו אל אהל מועד לקבל האור, והיה יוצא ומדבר עם ישראל את אשר יצווה, והיו רואים קרינת עור פניו להיות לעד נאמן שהשם דבר עמו, והיה עומד עור פניו עד שישלים לדבר ושם המסוה על פניו שלא יפול מעיני חסרי דעת בעבור סור האור שוב פניו כקדמותם, ואם תסתכל היטב בפרשה תראינה כן, ואל יטעון טוען בעבור שמצאנו לא כהתה עינו (דבר' לד ז) כי אין העדרת כיהות עין ונוס לח קרינות פנים ודע כי לא מצאנו לנביאים מופת גדול מזה, כי כל פלא שיחדש השם להצדיק נביאיו היו באחרים שהוא חוץ ממנו, גם האות היה פעם אחת וזה האות פעמים לא ידענום: